בן הגאון הגדול אבד"ק סאטמאר בני ברק ובעל ה'ראש אליהו' זצללה"ה
מח"ס תפילין של רא"ש, הבדלת מרא"ש, מטל השמים, ועוד
כשהפטירה הייתה ביום הכיפורים והקבורה רק בליל מוצאי יום הכיפורים, מתי מפסיקין מלומר קדיש, ומתי מחזיקין את היארציי"ט בשנה הראשונה
סימן א'
בס"ד, ט"ו אב שנת תש"פ לפ"ק.לכבוד ידידינו החרוץ והשנון, מעוז ומגדול, חובר חיבורים מחוכמים, עדין הנפש וזך הרעיון במיטב ההגיון וכו', כמר הרה"ג רבי גמליאל הכהן ראבינאוויטש שליט"א.
על דבר בקשתו שאעלה על הכתב מה ששמע ממני את אשר עמדי בענין מסובך קצת, בנידון קביעות היארציי"ט והנהגת דיני האבילות וכל המסתעף - בשנה הראשונה, כשהפטירה והקבורה לא היו באותו היום. מחמת שהם דינים מסובכים בשולחן ערוך יורה דעה סימן ת"ב, וכדאי היה להעלותם על הכתב למען ידעו (כל אלו הצריכים לדעת דינים אלו ל"ע) איך להתנהג בזה. הנני לעשות כבקשתו בסייעתא דשמיא וכדלהלן.
דהנה, בשנה הראשונה לפטירת אאמו"ר זצללה"ה שהייתה שנה מעוברת, עלה הספק בי מדרשא, מתי להפסיק מלומר קדיש. שהרי הלכה פסוקה הוא ברמ"א (יורה דעה סימן שע"ו סוף סעיף ה'), דנהגו שאין אומרים קדיש ותפילה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים כי משפט רשע י"ב חודש, ע"כ. ועיין במטה אפרים (דיני קדיש יתום, שער ג' דין י"ג) שכותב דיום הפסקה בכלות אחד עשר החדשים הוא יום אחד שקודם היארצייט בחדש שאחריו, וכגון אם היארצייט הוא בז' אדר אזי ההפסקה הוא בו' שבט שלפניו[2], ואם השנה מעוברת מכל מקום פוסקים בסוף אחד עשר חודש, והיארצייט הוא שני חדשים אחר זה, כגון שמת בתשרי והשנה מעוברת, מפסיק בחדש אב ביום שכלים אחד עשר חודש והיארצייט הוא בתשרי וכו', ע"כ. וכן כתב שם (שער ד' סוף דין ב'): ולכן צריך להפסיק יום אחד קודם שחל היארצייט בחודש שאחריו, ע"כ. ועיין בקיאות גדולה בענין זה בספר היסוד שבדיני אבילות, 'חיים וברכה למשמרת שלום' (ערך אות ק', סקמ"ג).
וממילא, לענינינו שהפטירה הייתה ביום הכיפורים י' תשרי והשנה הייתה מעוברת, הרי כלות י"א החודש הוא בט' אב, וביום י' אב שבשנה הראשונה לפטירת אאמו"ר זצללה"ה היה בו תשעה באב נדחה. והשאלה הוא: דכיון שהפטירה והקבורה לא היו ביום אחד, האם בתר יום הקבורה אזלינן, שהיה בי"א תשרי, וממילא צריכים להפסיק מלומר קדיש ולהתפלל לפני העמוד רק מיום י"א אב, ואילו בעשרה באב עדיין יתפללו לפני העמוד ויאמרו קדיש. או דבתר יום המיתה אזלינן, שהיה בי' תשרי, וממילא בעשרה באב, שכפי הנ"ל היה אז תענית תשעה באב נדחה, כבר אין מתפללים לפני העמוד ולא יאמרו קדיש.
♦
א. פלוגתת הטורי זהב והש"ך, על דבר: אם "הקבורה" לא היה ביום המיתה", באיזה יום קובעים היארציי"ט בשנה הראשונה ובשאר השנים
הנה, דין זה מקורו בפלוגתת הטורי זהב והש"ך בסימן ת"ב.דהנה, בסימן ת"ב (סעיף י"ב) כתב הרמ"א בזה הלשון: מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה, אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה, ע"כ. והביא הטורי זהב שם (סק"ט) בשם המשאת בנימין בתשובותיו (סימן פ"ד), דדברי הרמ"א להתענות ביום המיתה דייקא, אינו אלא מהשנה הראשונה ואילך, אבל בשנה הראשונה, לעולם עושין היארצייט ביום הקבורה ולא ביום המיתה, דהרי אם לא כן לפעמים לא ישלים אבילות די"ב חודש, וכגון אם מת בערב שבת בראש חודש ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' שבט, אם כן אם יהיה לו יאר ציי"ט ביום המיתה בראש חודש שבט, הרי גם האבילות יפסוק באותו היום, כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר ציי"ט, וזה ודאי לאו שפיר הוא, דהרי האבילות התחיל מיום "הקבורה" ולא מיום "המיתה" וצריך להשלים האבילות עד יום הקבורה שהוא ג' שבט, ע"כ במשאת בנימין שם.
אבל הטורי זהב חולק נמרצות על זה בכתבו: ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק, דודאי לא מונה שום אדם י"ב חודש רק מיום המיתה, דאטו מי שלא שמע שמת אביו עד חצי שנה ודאי לא ימנה רק חצי שנה באבילות, דמה שכתוב בסימן שצ"ד דכל אותה שנה הדין מתוח[3] וכו' היינו מן מיתת המת לא מיום התחלת האבילות, והכי נמי ודאי יסיים האבילות ביום ו' בר"ח שבט ואז יהיה לו יאר ציי"ט, ומה לנו במה שלא יתאבל י"ב חודש במילואם אם אי אפשר בכך וכו', ולית מאן דחש לזה, ע"כ.
אולם הש"ך בנקודות הכסף שם (בד"ה תמה) משיג על הטורי זהב דאדרבה דבריו תמוהין, דמה שכתב דאטו מי שלא שמע שמת אביו עד חצי שנה וכו', אינו ענין זה לזה כלל, דהתם לא שמע - ומה לו לעשות, וכיון שכבר יצא חצי שנה נפטר מהאבילות, דוודאי לא יצטרך להתאבל יותר ממשפט רשעים בגיהינום י"ב חודש, וכשכלו י"ב חודש למת שוב אין כאן אבילות[4]. אבל הכא הרי "במזיד" לא יתאבל י"ב חודש, דהרי משפט רשעים הוא מיום הקבורה ולכך אין האבילות מתחיל אלא מיום הקבורה, ואפילו מי שלא נקבר אלא לאחר כמה שבועות אין האבילות מתחיל אלא מיום "הקבורה" וכדלעיל סימן שע"ה, ואם כן כשיתחיל להתאבל ביום א' יצטרך להפסיק האבילות גם כן ביום א', דהא צריך להתאבל כל י"ב חודש שהוא ימי דין שלו, דהיינו מיום הקבורה, וזה ברור, עכ"ד.
הרי לנו פלוגתא בין הטורי זהב לבין הש"ך על דבר השאלה ממתי מנינן י"ב החדשים של האבילות - ובעצם מתי קובעים את יום היארציי"ט, האם מיום המיתה או מיום הקבורה.
♦
ב. דעת הש"ך גופא, בדבריו בשפתי כהן ולא בנקודות הכסף
אבל פלא הוא, דעיין בש"ך גופא שם (סק"י) אריכות גדולה בענין זה, ונעתיקנו בקצרה ובביאור מסודר לפי אותיות: א. דדעת הלבוש הוא, דלעולם מתענין ביום המיתה, גם מי שהיה רק אצל המיתה ולא אצל הקבורה. כי אם טעם התענית הוא מפני הסכנה דריע מזליה ביום זה שמת אביו או אמו, ממילא אין מקום לחלק בין אם היה רק אצל הקבורה או לא. וכן הוא דעת המשאת בנימין (סימן פ"ד) וכן משמע מדברי שאר האחרונים. ב. מה שהמשאת בנימין גופא, הגם שאכן דעתו הוא דלעולם מונים יום היארצי"ט מיום המיתה, בכל זאת בשנה הראשונה ימנו מיום הקבורה לדעתו. זהו פלא, כי מעולם לא שמענו ולא ראינו לחלק שנות היארציי"ט, ולומר דבשנה הראשונה יש לעשות מיום הקבורה ואחר כך מיום המיתה, וגם מדברי כל האחרונים משמע כן דגם בשנה הראשונה עושים את היארציי"ט ביום המיתה. ג. אלא דכיון שהמשאת בנימין הרי בכל זאת הקשה קושיא טובא, דאם נקבע לפי יום המיתה הרי יצא דלפעמים לא ישלים אבילות של י"ב חודש (וכפי שכבר הובאה לעיל הדוגמא לזה), וגם בתרומת הדשן (סימן רצ"ב) משמע דלעולם עושים היארציי"ט בסוף תשלום האבילות ולעולם מונים האבילות די"ב חודש משעת הקבורה. על כן נראה לעשות פשרה בזה ולומר, דאם הקבורה היתה באותו היום של המיתה או אף אם נתרחקה מהמיתה ביום אחד[5], אז אכן יקבעו היארציי"ט ויתענו ביום המיתה אף בשנה הראשונה. אבל אם הקבורה נתרחקה מהמיתה בג' או ד' ימים, אז יש מקום לחלק בזה בין השנה הראשונה לשאר השנים, דבשנה הראשונה אכן יתענו ביום הקבורה וכדי שיעשו את היארציי"ט בתשלום האבילות, דכיון דאי אפשר בענין אחר וגם כיון דמילתא דלא שכיחא היא - יש לסמוך בכהאי גוונא אמאן דאמר לעשות ביום הקבורה, ואילו במשך השנים שלאחר כך כבר יתענה ביום המיתה, עד כאן היוצא מדברי הש"ך.וממילא פלא הוא: שכמה שהש"ך בנקודות הכסף הנ"ל משיג בחזקה על מה שהטורי זהב משיג על חידוש המשאת בנימין לגבי קביעות היארציי"ט בשנה הראשונה לפטירה, לקבוע את היארציי"ט רק ביום הקבורה ולא ביום המיתה. ומצדיק את דעתו של המשאת בנימין שימנו י"ב חודש רק מיום הקבורה וממילא גם את היארציי"ט יקבעו לפי זה ביום הקבורה. הרי שבדבריו גופא בש"ך, אינו נוקט לגמרי כדעת המשאת בנימין אלא בשיום הקבורה מרוחק מיום המיתה ג' או ד' ימים, אבל אם מרוחק רק ביום הרי הוא גופא סובר כדעת הטורי זהב בזה, שעושים את היארציי"ט ביום המיתה אף בשנה הראשונה. ואמאי: הרי אותה הטענה שטען בנקודות הכסף נגד הטורי זהב, שמשפט הרשעים הוא רק מיום הקבורה - ושממילא גם האבילות רק מתחלת רק מהקבורה - ושממילא גם תשלום י"ב חודשי האבילות תהיה רק ביום הקבורה, נוכל לטעון גם אם יום הקבורה מרוחק מיום המיתה ביום אחד, כי אף אם יחזיקו את י"ב חודשי האבילות בפחות יום אחד, כבר לא יהיה טובה.
♦[6]
ג. דעת הטורי זהב בענין זה, באורח חיים
ועיין גם בדברי הטורי זהב באורח חיים (סימן תקס"ח סק"ד) שדן שם בענין הנ"ל, וגם שם מביא את הדוגמא, דאם מת בערב שבת בראש חודש שבט ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' בשבט, דהוי היארצייט בראש חודש שבט - אף על גב דהאבילות לא יהיה י"ב חדש במילוי דהאבילות מיום הקבורה, מכל מקום מפסיק האבילות כאן אחר היארציי"ט כיון דלא אפשר בכך, דאין שום אבילות אחר י"ב חודש, ולא כספר משאת בנימין בזה. ושוב הביא שם מתשובת התרומת הדשן (סימן רצ"ב)[7], דביום היארציי"ט הראשון שהוא בעצם כבר "לאחר" כלות הי"ב חודש, עדיין נוהגים בו דיני אבילות, אף על פי שמן הדין אין צריך - שהרי כבר שלמו ימי האבילות ביום הקודם לו[8]. והטעם בזה הוא, דכיון שאומרים ביום זה קדיש וברכו ומתענין בו, הוי כיום שמת בו אביו, ולכך נוהגין אבילות באותו היום. ומסיים התרומת הדשן, דגם נפקא מינה למי שמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת היום ונקבר למחר, דאבילות מיום קבורה מנינן, ע"כ. ועל זה דן הטורי זהב שלא נטעה ללמוד מדבריו אלו, דאם נמשכה הקבורה איזה ימים מן יום המיתה דינהג אבילות עד יום הקבורה ויהיה יותר מי"ב חודש מן יום המיתה, וכבר ראיתי מי שטעה בזה. דודאי אין אבילות אחר י"ב חודש, דאחר זמן זה אין מדת הדין מתוחה עוד, דאטו משפט הרשעים בגיהנם י"ב חודש מיום "הקבורה" ויהיה לפעמים י"ג חודש או יותר מן "המיתה", חלילה לומר כן, אלא תיכף ששילמו ימי הדין נפסק האבילות גם כן ואין צריך אלא עד תשלום השנה מהמיתה. ורק בנידון התרומת הדשן שם, דלא הוי שום הפסק בין כלות יום האחרון של י"ב החודש להיארציי"ט, שהוא אחריו תיכף ומיד, דאז נמשכת האבילות גם לאותו היום, כיון שלא הופסקה האבילות שום זמן עדיין.ביאור היטב מהפרי מגדים - בפלוגתת הטו"ז והש"ך
ועיין בפרי מגדים (אורח חיים סימן תקס"ח משבצות זהב סק"ד) איך שסיכם היטב ובלשון צח, את כל פלוגתת הטורי זהב והש"ך בזה הלשון: דעתו ז"ל כאן וביורה דעה סימן ת"ב אות ט', דלעולם היארצייט אף בשנה ראשונה ביום המיתה - ופוסק אחר כך אבילות לאחר היארציי"ט, אף שהיה הקבורה מרוחק ממיתה כמה ימים, דמיד אחר י"ב חודש ממיתה משלים האבילות לגמרי. אבל דעת הש"ך שם אות יו"ד ובנקודות הכסף, דוודאי אבילות אין מפסיק רק אחר י"ב חודש מיום "הקבורה" - לא מיום "המיתה", הלכך, אם מרוחק יום הקבורה מיום המיתה ב' או ג' ימים - בהכרח בשנה ראשונה יתענה ביום הקבורה, דאבילות י"ב חודש מחחיל מקבורה, ואם יתענה ביום מיתה יפסיק מיד אבילות. גם להתענות - ולנהוג אבילות אחר כך, אין לעשות כך [9], בהכרח מתענה בשנה א' ביום קבורה ומשם ואילך ביום המיתה. מה שאין כן כשמת היום ונקבר למחר, אף בשנה ראשונה מתענה ביום המיתה ופוסק אבילות ביום יאהר צייט דעל כל פנים נשלם י"ב חודש. עיין שם בפרי מגדים דברים נחוצים ונחמדים נוספים.♦
ד. דעת הפוסקים האחרונים, בענין פלוגתת הטו"ז עם הש"ך
והנה, על דבר דעת הבאר היטב בנידון פלוגתת הטורי זהב עם הש"ך. עיין בדבריו: א. באורח חיים (סימן תקס"ח סקח"י) שנראה מדעתו שפוסק כדעת הטורי זהב. ב. וכן עיין בבאר היטב ביורה דעה (סימן ת"ב סוף סקי"א), שלאחר שהביא את דעת הש"ך המחמיר בזה הוא כותב: אבל הטורי זהב פסק דלעולם לא יעשה היארצייט רק ביום המיתה וכו'. שמסגנון דבריו שם לכאורה מוכח, דמקבל הוא את דעת הטורי זהב נגד דעת קדשו של הש"ך. כן הבנתי מכוונת דברי הספר הידוע 'חיים וברכה למשמרת שלום' (אות י' סקכ"ב) ברמיזא, עיין שם היטב. ג. ושוב ראיתי שם בהמשך דבריו שמציין גם להבאר היטב באורח חיים סימן קל"ב (סוף סק"ה) שכותב במפורש: היארציי"ט הוא לעולם יום המיתה ולא יום הקבורה, אף שנתעכב הקבורה ימים רבים ואפילו בשנה ראשונה, ע"כ.ובאליה רבה (סימן תקס"ח סקי"ד) מכריע בין הגדולים הנ"ל, דלמי שאירע כך, יעשה: א. שיתענה ביום המיתה אף בשנה הראשונה, ב. אבל את האבילות לא יפסיק עד יום הקבורה. ג. ואם מת היום ונקבר למחר, פשוט דהיארצייט הוא ביום המיתה ובאותו יום נוהג אבילות ולא יותר, ע"כ. והנה, סיום דבריו הרי הוא גם אליבא דדעת הש"ך, וכפי שכבר הובא לעיל, שרק באם נקבר מיומיים והלאה לאחר המיתה - אז מחולק הש"ך על הטורי זהב. אבל הפשרה שכתב, אינה לא כדעת הש"ך, שלא רצה לחלק בין התענית לבין המשכת האבילות [10] ולדעתו צריך למשוך את קביעות היארציי"ט והתענית אל הנהגת האבילות, דהיינו שניהם לפי יום הקבורה. וכן לא כדעת הטורי זהב, שלדעתו צריך למשוך את הנהגת האבילות אל קביעות היארציי"ט והתענית, דהיינו שניהם לפי יום המיתה. והבן.
ובכף החיים (סימן תקס"ח סוף סק"צ) מציין, שכהכרעת האליה רבה כתב גם בחידושי הגרשוני בגליון השו"ע ביורה דעה שם[11], וכן הסכים החכמת אדם (כלל קע"א אות י"א) וכן פסק בספרו חיי אדם (כלל קל"ב אות ל"ז), ע"כ.
אולם עיין לגאון ישראל המהרש"ם זי"ע בתשובותיו (חלק ג' סימן ר"ה) שכותב נחרצות, דבכל אופן הוא מורה - גם בנתרחק הקבורה מהמיתה בכמה ימים, לעשות היארצייט ביום "המיתה", וכדעת הכנסת יחזקאל[12] לדחות דברי המשאת בנימין והש"ך, שהרי פוסקין מלומר קדיש בכלות י"א חדשים בכדי שלא יחשב כרשע שמשפטו י"ב חודש, ואין לחלק בין רחוק כמה ימים או קרוב, ושכן נמנו וגמרו האחרונים וכן נהג הלכה למעשה, עיין שם, ושהמטה אפרים בדיני קדיש העתיק בקצרה להלכה את דברי הכנסת יחזקאל, עיין שם עוד.
ושוב כשעיינתי בספר הנ"ל 'חיים וברכה למשמרת שלום' (שם), ראיתי שמציין להשו"ת מהרש"ם בחלק ב' (סוף סימן רכ"א). ועיינתי שם וראיתי שכותב כך: ובדין היארציי"ט אם יקבעו ביום המיתה, הדבר פשוט, דכיון שהותרה אחר כך, איגלאי מילתא למפרע שביום שנטבע בו מת, ואטו אם מת אחד ולא נודע עד אחר כמה חדשים יעשו היארציי"ט בזמן אחר, וכיון דקיימא לן דלא תליא בקבורה אפילו נתעכב כמה ימים אין לנו להשגיח בזמן הקבורה, אלא הכל תלוי ביום המיתה, עכ"ד.
ובשו"ת מהרש"ג (חלק א' יורה דעה סימן ל"ה ד"ה ועכ"ז ובד"ה והנה) כותב: דאם יש מי שהורה בכהאי גוונא לחשוב גם היארצייט הראשונה מיום המיתה, גם כן אין לסתור הוראתו, שהרי מהטורי זהב בסימן ת"ב סק"ט משמע דסבירא ליה, דלעולם יש לעשות היארצייט - אפילו בפעם הראשונה - מיום המיתה, ומשמע דאינו מחלק בין אם היה הקבורה רחוק או קרוב מיום המיתה. ורק דהש"ך שם בסק"י, אם כי גם הוא האריך בתחילה לחשוב מיום המיתה [13], מכל מקום במסקנא מסיק, דאם אירע שיום הקבורה היה מרוחק מיום המיתה ג' או ד' ימים, אז יש לעשות היארצייט הראשונה ביום הקבורה. והמהרש"ג שם מסיק, דכיון דהטורי זהב סבירא ליה דלעולם יש לחשוב מיום המיתה והש"ך לא סבירא ליה כן, דעביד כמר עביד, ופוק חזי מה עמא דבר. וראיתי המורים הראשונים בק"ק מונקאטש היו מורים לעולם לחשוב רק מיום המיתה אפילו בפעם הראשונה, ע"כ.
וכן עיין בקצה המטה[14] שעל המטה אפרים (דיני קדיש יתום שער ג' סוף סק"י), שכותב על מה שהמטה אפרים שם[15] פסק כדעת הש"ך נגד הטורי זהב, ושגם הגאון מליסא בדרך החיים וכן בעל הקיצור שולחן ערוך (בסימן רכ"א) העתיקו את דעת הש"ך, וכן מסיק בשו"ת שבט הסופר (חלק יורה דעה סימן קי"ז) ושכן נוהגין, עיין שם. עם כל זאת שמעתי שנוהגין כדברי הטורי זהב, ועיין לקמן בשער ד' באלף למטה סק"א וצריך עיון, אבל נהרא נהרא ופשטיה, והכל כמנהג המדינה ואין לשנות, ע"כ.
♦
ה. דעת המשנה ברורה בזה, ומשא ומתן בדבריו
והמשנה ברורה במאמרו הידוע 'מאמר קדישין' בביאור הלכה (סימן קל"ב בד"ה חמשה) פוסק בזה הלשון: [א.] ויארצייט מונין מיום המיתה, כמו שכתב ביורה דעה סימן ת"ב סעיף י"ב בהג"ה לענין התעניות. ואין חלוק בין שהיה אצל מיתה או שהיה רק אצל הקבורה כמו שכתב הלבוש שם, ואפילו בשנה ראשונה. [ב.] ויום הפסקה[16], נראה מהלבוש דמונין מיום הקבורה, אך אם יש ימים רבים בין מיתה לקבורה אין מונין אלא מיום הקבורה, ע"כ. וכבר נתחבטו האחרונים הרבה בכוונת המשנה ברורה שבוודאי יש טעות סופרים בדבריו הללו, שכותב על יום ההפסקה שמונין אותו מיום "הקבורה", ורק דאם יש ימים רבים ביניהם אז מונים אותו מיום "הקבורה". ויש כמה דרכים בתיקון הנוסח בזה:א. בהוצאת המשנה ברורה עם דברי החזון איש (שנת תשמ"ו לפ"ק) וכן בהוצאת עוז והדר, ראיתי שהגיהו שם על סיום דבריו לומר: אך אם יש ימים רבים בין מיתה לקבורה אין מונין אלא מיום המיתה. ולא הבנתי מהו הכוונה בתיקון זה, שהרי אדרבה ראינו לעיל, דאם באים לחלק בין אם הקבורה היתה "באותו היום" לבין אם היה "ימים רבים" לאחר כך, דאז וודאי שבאים "להחמיר" כתוצאה מזה ולמנות רק מיום "הקבורה".
ומסתבר הכוונה בזה. דכיון שהמשנה ברורה הקדים מקודם, שאת "היארצייט" וודאי דמונין מיום "המיתה", ממילא כשהקבורה היה מרוחק מיום המיתה רק ביום אחד, עוד אפשר להבין ולומר שיפסיק מלומר קדיש אחר י"א חדשים מיום הקבורה, שלפי זה נמצא שכאילו כבר נכנס לחודש הי"ב באמירת קדיש בו, ביום אחד. אבל אם הקבורה היתה בהפרש של כמה ימים וכו' מהמיתה, הרי שכיון שאת היארציי"ט מחזיקים לפי יום המיתה, אם כן, אם יפסיק מלומר קדיש לפי יום "הקבורה" הרי ייראה כאילו אמר קדיש בחלק ניכר מהחודש הי"ב, שזה זילותא להנפטר, ולכן בכהאי גוונא אכן לא ימנוהו אלא מיום "המיתה". ונמצא לפי זה שתהיה דעת המשנה ברורה שוה עם דעת המטה אפרים באלף למטה שהבאנו לקמן (סימן ג' מענף י"א ד"ה ושמחתי, והלאה), והבן.
ב. בהוצאת עוז והדר ראיתי שהביאו גירסא נוספת בשם האגרות משה בתשובותיו (יורה דעה חלק ד' סימן ס"א אות י"ט), שהגיה על מה שכתב המשנה ברורה "אך" אם יש ימים רבים, לומר בו: "ואף" אם יש ימים רבים בין מיתה לקבורה אין מונין אלא מיום הקבורה. ולפי מה שהערנו לעיל בגירסא הקודמת, מובנת ביתר שאת גירסא זו, דהמשנה ברורה מחדש דמה שפסק לחשב את ההפסקה לפי יום "הקבורה", זה הוא גם אם יש ימים רבים ביניהם, שאז, הרי אם יחשב את "ההפסקה" לפי הקבורה - נמצא שנכנס באמירת הקדיש בתוך החודש הי"ב, ועם כל זאת לית לן בזה, והבן. ולפי זה נמצא, שדעת המשנה ברורה לא תהיה שוה עם דעת המטה אפרים באלף למטה שהבאנו לקמן (סימן ג' מענף י"א ד"ה ושמחתי וכו'), ודו"ק.
ג. להשאיר את הגירסא כפי שהיא, ולפענח בכוונת המשנה ברורה, שנתכוין לומר דאם יש ימים רבים בין המיתה להקבורה, אז אין מונין אלא מיום הקבורה - "לכולי עלמא, אף לדעת הטורי זהב", ודו"ק, כן נתחדש לי בעיוני בספר פתחי תשובות הנ"ל [17].
כמו כן עיין במשנה ברורה (סימן תקס"ח סקמ"ד) ובשער הציון שם (סקמ"ב, מ"ג) שיוצא מדעתו כך: א. קביעות יום היארצייט, תמיד הוא ביום המיתה, אף בשנה הראשונה שהאבלות של י"ב החודש מתחלת מיום הקבורה. ב. דין זה נאמר גם אם הקבורה היתה מרוחקת מיום המיתה בשנים[18] או שלשה ימים - שאז הרי נמשכת האבלות של י"ב החודש לפי יום הקבורה[19],יט מכל מקום[20]היארציי"ט לעולם ביום המיתה קבעינן[21]. וכל שכן באם יום הקבורה היתה רק "למחרת" יום המיתה, דאז גם י"ב החודש של האבלות נשלם ביום המיתה עצמה. ג. אלא דיש אומרים[22], דאם יום הקבורה נתרחק באיזה ימים לאחר יום המיתה, אז גם את יום היארצייט "בשנה הראשונה" אנו קובעים ביום הקבורה, ורק בשאר השנים שלאחר כך לכולי עלמא יקבעו ביום המיתה. עד כאן כפי העולה מדבריו שם.
♦
ו. היכי תמצא, שלכל השיטות יעשו את היארציי"ט הראשון ביום המיתה
והיכי תמצא אופן שלכל השיטות יחזיקו את היארציי"ט ביום המיתה גם אם יום הקבורה היה כמה ימים שלאחר יום המיתה, וגם אם המדובר ביארציי"ט הראשון שלאחר הפטירה: עיין בפתחי תשובה (יורה דעה סימן ת"ב סק"ג) שמחדש דאם שנת הפטירה היא שנה מעוברת, דאז בכל ענין יש להתענות בשנה הראשונה ביום המיתה, דהא כבר ממילא נשלם האבילות בכלות הי"ב חודש. וראיה לזה מהא דנתבאר מפורש בסימן שצ"א סעיף ב' לגבי איסור כניסת האבל לשמחות בי"ב החודש אחר אב ואם, דכשמותר לאחר "י"ב" החודש, אז גם אם השנה מעוברת מותר כבר לאחר י"ב החודש מהפטירהכב. אם כן, ממילא לא שייך טעם זה דאבילות, והוא פשוט, עכדפח"ח.♦[23]
סימן ב'
והנה. עד כאן בסימן הקודם דברנו מענין קביעות יום היארציי"ט בכלות הי"ב חודש, מתי תהיה: האם י"ב חודש מיום המיתה או י"ב חודש מיום הקבורה. וכעת נעבור לדון לענין ההפסקה מלומר קדיש או להתפלל לפני העמוד ככלות י"א החדשים, ממתי מנינן זאת מיום הקבורה או מיום המיתה.ז. דעת הגה"ק מבוטשאטש בזה
הנה, מצאתי בדעת קדושים להגה"ק מבוטשאטש זי"ע (סימן שע"ו סקי"א). דעל מה שכתב הרמ"א שם בסוף הסימן, דנהגו שאין אומרים קדיש ותפילה רק י"א חדשים, על זה כתב חידוש גדול ובקצרה, בזה הלשון: הי"א חדשים דקדיש, אם ממיתה [חשבינן] אם מקבורה, שייך לפלוגתא אם אונן אומר קדיש. אך יכול להתפלל[24] [לפני התיבה עד סוף י"א חדשים לקבורה לכולי עלמא], ע"כ.וכוונת קדשו כנראה היא לפלוגתת הטורי זהב והש"ך בסימן שע"ו שם (טורי זהב סק"ד. ובנקודות הכסף על הטו"ז שם, בד"ה נ"ל), לגבי אמירת קדיש על ידי אונן לפני שנקבר מתו, וכגון שמת בשבת או ביום טוב[25] ואי אפשר לקברו בו ביום. דלהטורי זהב יאמר קדיש על כל פנים תיכף לאחר המיתה, כיון דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל. ואילו להש"ך לא יאמר קדיש, כיון דטעם הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהינום, וממילא, כל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהינום, "וכמדומה שכן נוהגים", ע"כ.
וממילא הבין הדעת קדושים: שלהטורי זהב, דאמירת הקדיש מתחילה מיד ממיתת האדם ואינה שייכת וקשורה עם משפט הנפטר בגיהינום[26], אם כן הוא הדין דכלות אמירת הקדיש תהיה בי"א חודש מיום המיתה ולא מיום הקבורה, כי אמירת הקדיש אינה תלויה עם האבילות כלל אלא עם עצם המיתה, מה שאין כן להש"ך, שהקדיש תלוי עם המשפט בגיהינום שזה ממילא רק אחר הקבורה ולא לפניה, ממילא גם כלות אמירת הקדיש בי"א החדשים תהיה רק בי"א חדשים מיום הקבורה, והבן. אבל אנו רואים שהדעת קדושים לא הכריע למעשה בזה, רק הראה מראה מקום לפלוגתת הטו"ז והש"ך שם, ובזה יהיה תלוי גם הדין בשאלה זו.
ושוב מצאתי בשו"ת לבושי מרדכי (חלק א' יורה דעה סימן רכ"ג) שגם כן דן בענין זמן ההפסקה מאמירת הקדיש לאחר י"א חודש ממתי מנינן אותו - מיום המיתה או מיום הקבורה. וגם כן כתב מדידיה כדרך הדעת קדושים, דלדעתו תלויה שאלה זו בפלוגתת הטורי זהב והש"ך בנקודות הכסף בסימן שע"ו [27] לענין אמירת היתומים קדיש בשבת ויום טוב כשעדיין לא קברו את מתם וכו'. וממילא: לדעת הטורי זהב, דאמירת הקדיש כבר מתחיל מהמיתה כי אינו תלוי באבילות ובגיהינום כלל, גם את הי"א חדשים יש לחשוב כן. ואילו לדעת הש"ך וודאי רק מיום הקבורה נחשבים. ושוב ציין להחכמת אדם (כלל קע"א דין י"א) שהביא את דעת האליה רבה[28] שהכריע כדעת הטורי זהב לענין היאהרציי"ט שיש לחשבו תמיד מיום המיתה אפילו בנקבר כמה ימים אחר כך, כי גם קודם הקבורה עוברים על הנשמה ז' דינים כמו שכתב בזוהר הק'[29], על כן גם בסימן שע"ו הכריע כדעת הטורי זהב, עיין שם[30]. ורק דכיון דהיעב"ץ והדרך החיים וכו' נראה מדעתם כדעת הש"ך, דיום היאהרציי"ט מיום הקבורה מנינן, ואם כן שוב אנו עומדים בספיקא לענין חשבון י"א חדשים וכו', עיין שם עוד.
♦
ח. דעות שונות מגדולי הפוסקים, על דבר פלוגתת הטו"ז והש"ך באפשרות לומר קדיש כבר משעת המיתה טרם הקבורה
ויש אריכות גדולה בין הפוסקים בנקודה זו כמי ההלכה, כדעת הטורי זהב או כדעת הש"ך, ולא אכנס באריכות בזה, רק בקצרה.עיין בטורי זהב (אורח חיים סימן ע"א סוף סק"ב) שכותב: מכל מקום נראה לי, דבן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין, ילך לבית הכנסת ויאמר קדיש, כי זה כבודו של אביו ומותר לכולי עלמא, עכ"ד. ועיין בבאר היטב שם (סק"ד) שהעתיק את דעת הטורי זהב, והעיר על זה, דיעויין ביורה דעה סימן שע"ו שכתב הטורי זהב שם, "דבשבת" יאמר קדיש קודם הקבורה אבל לא "בחול". וצריך לומר דשם מיירי "בשאין" לו מתעסקין, עכ"ד. וכמו כן העיר הפרי מגדים שם (משבצות זהב סק"ב) מדידיה על הסתירה שבין הטורי זהב מאורח חיים ליורה דעה, וגם כן תירץ על זה כתירוץ הבאר היטב. ושוב כתב: ובנקודות הכסף ביורה דעה, דכל זמן שלא נקבר המת אין דין גיהנם ואין קדיש להציל מגיהנם. ויראה, אם אין אבלים אחרים שאין גוזל, רשאי לומר קדיש כהאי גוונא כמו שכתב הטורי זהב, ע"כ.
ושוב ראיתי בפרי מגדים (אורח חיים סימן קל"ב משבצות זהב סוף סק"ב) שכותב על האליה רבה (סימן קל"ב סק"ד) בזה הלשון: ומה שכתב שם, דאונן "יארצייט" ילך לבית הכנסת לומר קדיש, איני יודע הא פטור מכולן ואיסורא איכא, והטורי זהב ביורה דעה סימן שע"ו אות ד' כתב להיפך, דאפילו על אביו ואמו אונן אין לומר קדיש[31] - אף דיש לומר זהו כבודו, כל שכן "יאר צייט", עכ"ד.
ובשולחן ערוך הרב (סימן ע"א סעיף א') פוסק מפורש כהטורי זהב, אף שבמראה מקומות שם (סקי"ד) ציין על זה בזה הלשון: טורי זהב. וביורה דעה סוף סימן שע"ו סותר לזה, ועיין שם בנקודות הכסף, וצריך עיון, עכ"ד. אבל אנו רואים, שהבאר היטב והפרי מגדים כבר יישבו סתירה זו וממילא אינו קשה על הטורי זהב. ועיין במשנה ברורה (סימן ע"א סק"ז) שכותב כך: ומכל מקום, בן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין בלעדו, מותר לו לילך לבית הכנסת לומר קדיש עליו כי זהו כבודו של אביו ומותר לכולי עלמא, ומכל שכן בשבת ויום טוב. ודוקא כשאין אבלים אחרים אבל כשיש אבלים אחרים לא [פרי מגדים ודרך החיים], עכ"ד. שבעצם סיכם המשנה ברורה יפה מאוד את הנקודה הלכה למעשה להטורי זהב, והיינו דכבר לא תלוי בזה בין שבת ויום טוב לבין חול, אלא אם יש מתעסקין שיוכלו להתעסק עם המת, הרי גם בחול יכול האונן לומר קדיש, ואם אין מי שיתעסק עם המת, הרי גם בשבת ויום טוב לא יכול לומר קדיש. ושמחתי כשמצאתי בספר הנפלא 'דברי סופרים' על הל' אבילות (סימן שע"ו, עמק דבר ס"ק תש"ו) שהובא שם קושיא נאה: דלפי זה אמאי הוצרך הטורי זהב לחלק בין 'שבת לחול', הוה ליה לחלק בין 'יש לו מתעסקין או אין לו מתעסקין' עיין שם.
ועיין במטה אפרים (דיני קדיש יתום שער א' דין ו') שפוסק, דמי שמת אביו או אמו בשבת או יום טוב ואי אפשר לו לקברו היום, "אין" לומר קדיש עד לאחר קבורה וכו'[32], ובמקום שנהגו לומר קדיש קודם קבורה, אין למחות בידם, ע"כ. ובאלף למטה שם (סק"ה) מבאר סיום דבריו הנ"ל, דאף על פי שהשיגו על דעת הטורי זהב ביורה דעה הנ"ל, דקודם קבורה אין דין גיהנום, יש ליישב, דכיון שכבר מוטל מת והוא מעותד לדין גיהנום, יש להקדים תפילה לצרה, כן חידש בשו"ת שבות יעקב (חלק א' סימן ח'). ורק דמסיים עם מה שמציין להאליה רבה (אורח חיים סימן קל"ב, דיני קדיש סק"ב). ועיינתי שם וראיתי שהאליה רבה כותב כך: ובתשובת שער אפרים נשאל על זה וכתב זה לשונו, עיין בזוהר פרשת ויקהל ופרשת במדבר אי בן אדם נידון מעת יציאת נשמה עד שעה שמוליכין אותו לקבר, עד כאן, ולא הזכיר מדברי טורי זהב ונקודת הכסף כלל. שוב מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סימן ס"ג שמביא זוהר הנזכר לעיל, ופירש דמייסרים בשאר דינין, אבל גיהנום אינו עד אחר קבורה[33], לכן אין לומר קדיש אפילו בשבת ויום טוב[34], עד כאן באליה רבה שם.
וכעת ראיתי, שבעל ה'חיים וברכה למשמרת שלום' האריך בזה בערך אות א' (סקמ"ה, אונן בשבת ויו"ט) בבקיאות גדולה, ומדבריו שם עולה, שרוב האחרונים נוקטים כהטורי זהב, דהאונן אומר קדיש בשבת ויום טוב. וכן מצאתי בקצה המטה על המטה אפרים הנ"ל (שער א' סוף סק"ז) שגם כן מעיר דנראה יותר מהפוסקים שפוסקים כדעת הטורי זהב, ושכן מטין דברי המחבר לקמן בשער ג' דין ב', עיין שם. ואכן, עיין שם במטה אפרים שפוסק דאונן יכול ללכת לבית הכנסת לומר קדיש של יארציי"ט וכו'.
♦
סידור הדברים בדעת הטו"ז, להבנת כל הענינים המסובכים לגבי קביעות יום היארצייט. תשלום הנהגת דיני האבילות. חישוב ימי השבעה והשלושים לענין אמירת קדיש. חישוב הפסקת אמירת הקדיש לאחר י"א חדשים
ורק שהוקשה לי: דאם הרמ"א גופא בסימן שע"ו (אמצע סעיף ד') כותב מפורש: ומונין שבעה ול'[35] מיום "הקבורה" אף על פי שלא שמע האבל מיד (מהרי"ל), עכ"ד[36]. שמזה מוכח כמעט מפורש, שהדינים מתחילים רק מהקבורה ולא מקודם לו, וממילא לכאורה גם אמירת הקדיש מתחילה רק מאז. ואם כן הכי יחלוק הטורי זהב (שקאי על דברי הרמ"א הסמוך לו שם) על מה שיוצא כמעט מפורש מדברי הרמ"א - שהקדיש שייך עם הקבורה[37].
ונהניתי, שאחר העיון בספרי האחרונים נתעוררתי על ידם לעיין במגן גיבורים (למרן השואל ומשיב וגיסו זי"ע. סימן קל"ב אלף המגן אמצע סק"ד) על דבר מניית הי"א חודש להפסיק בו מלומר קדיש, ועיינתי שם וראיתי שכותבים כך: ואין מונין השבעה והשלשים כי אם מיום קבורתו אף שעבר זמן רב בין מיתה לקבורה, ולא מונין מיום המיתה ולא משעה שנודע לו כמו שכתב הרמ"א ביורה דעה סימן שע"ו סעיף ד' בשם מהרי"ל וכן כתב בשו"ת מהר"ם מינץ סימן פ', משום דעיקר דינו של גיהינום מתחיל משיסתום הגולל, ואף דיכול לומר קדיש קודם הקבורה כמו שכתב הטורי זהב סימן ע"א וביורה דעה סימן שע"ו וכן קיימא לן, דלא כנקודות הכסף כמ"ש באה"מ שם סק"ה וכן כתב בשו"ת נ"ש סימן ע"ג דקטן שאין חל עליו אנינות ואבילות אומר קדיש, ועיין שו"ת שבות יעקב חלק א' סימן ח'. מכל מקום זהו לשאר הדינים, אבל דינו של גיהינום הוא מסתימת הגולל, עכ"ד. ושוב שם לאחריו, כתבו כך: ויום הפסקה נראה מהלבוש דמונה מיום הקבורה, אבל מהטורי זהב סימן תקס"ח שם משמע, דמיום המיתה מונין, דאז מתחיל הדין. ואפשר, דהטורי זהב לשיטתו בסימן ע"א[38]. ומיהו אם יש ימים רבים בין מיתה לקבורה אין מונין אלא מיום הקבורה וכמו שכתב בכנסת יחזקאל שם[39], עכ"ד.
ואודות לדברי השבות יעקב הנ"ל (ענף ח' ד"ה ועיין במטה), ואודות לביאוריו הנפלאים של בעל ה'דברי סופרים' הנ"ל[40] בדעת המגן גיבורים, וכן בדעת הפרי מגדים (או"ח סימן קל"ב אשל אברהם סק"א ד"ה לענין) שכותב בזה הלשון: לענין שבעה ושלושים מונין מקבורה, לא מיום שנודע ולא מיום המיתה, כי עיקר הדינין מקבורה. ומהאי טעמא יש אומרים שאין לומר קדיש קודם שנקבר, עיין יורה דעה סימן שע"ו בטורי זהב אות ד' ואליה רבה אות ב' בדיני קדיש שיש מחלוקת בזה, ועיין בש"ך. אם כן מסתברא, דז' ול' מקבורה דוקא וכאמור[41]. מכל זה הבנתי, שחידוש המגן גיבורים הוא.
דאף להטורי זהב שפוסק נחרצות: א. לענין קביעות יום היארציי"ט וכן לענין הפסקת האבילות לאחר י"ב חודש, שאת כל זה מחשיבין מיום המיתה ולא מיום הקבורה, ושלפי זה הוה לן לומר, שאת ההפסקה דאמירת קדיש לאחר י"א החדשים גם כן ימנו מיום המיתה ולא מיום הקבורה. ב. וכן הרי פסק שכבר אומרים קדיש קודם הקבורה כי משפט הגיהינום כבר מתחיל משעת המיתה אף טרם שנקבר, ושלפי זה הוה לן לומר דאת השבעה והשלושים ימנו מיום המיתה. עם כל זאת דינו של הטורי זהב אכן נאמר רק לגבי: האפשרות לומר הקדיש אף קודם הקבורה, וכן שאת היארציי"ט והפסקת האבילות קובעים ביום המיתה דייקא. אבל לגבי מנין השבעה ושלושים - אף שגם זה תלוי בדינים שעל המת, מכל מקום בזה, אף להטורי זהב מחשיבים זאת רק מיום הקבורה, מטעם: [א] שמשעת הקבורה הוא עיקר הדינים. [ב] או משום דאף להטורי זהב גופא, אכן אין משפט הגיהינום מתחיל כבר משעת המיתה אלא משעת הקבורה, ובכל זאת התיר לומר קדיש קודם הקבורה מצד דעל כל פנים מועיל לשאר הדינים שעובר המת מיד משעת מיתתו אף טרם שנקבר. [ג] או מצד דאף אם אין משפט הגיהנום כבר משעת המיתה אלא משעת הקבורה, בכל זאת אכן מצד שהוא מעותד לגיהינום רח"ל, שפיר יש ענין כבר להקדים התפילה לצרה. והוא הדין לגבי חישוב ההפסקה באמירת הקדיש לאחר י"א החדשים כן הוא, דאף שהטורי זהב פסק נחרצות לגבי הדברים הנ"ל לקבעם ביום המיתה דייקא, אף אם נתאחרה הקבורה בכמה ימים מהמיתה. עם כל זאת, כיון שהלבוש גם כן סובר כהטורי זהב בזה ואף על פי כן לגבי חשבון ההפסקה לאחר י"א החדשים פסק דלעולם מונים מיום הקבורה, הרי על כרחך מזה, דלענין י"א חודש לאמירת הקדיש, יש לנו יותר לילך בתר הקבורה שאז מתחיל דין משפט הגיהינום[42]. ממילא הוא הדין להטורי זהב נימא, דאף הוא יודה לגבי חשבון ההפסקה לאחר י"א החודש, דבנתאחר הרבה הקבורה מהמיתה, יש לנו ללכת בתר הקבורה שאז מתחיל עיקר הדין בגיהינום, ודין זה נמשך עד י"ב החודש, וממילא שפיר יכולים לומר קדיש עוד כמה ימים, ודו"ק. שלפי דרך זו יוצא, שהמגן גיבורים יפסוק אחרת מדעת המטה אפרים דלקמן (ענף י' ד"ה הרי. ענף י"א ד"ה א - ובהערה שם סקכ"ב) שאי אפשר לחלק ביניהם, ואם מחשבים את יום היארציי"ט מיום המיתה, הוא הדין דצריכים לחשב כך את י"א החדשים לגבי אמירת הקדיש.
ושוב לאחר כתבי כל זאת, שמתי לב. שבדברי הפרי מגדים שבסימן תקס"ח הנ"ל (סימן א' ענף ג' בד"ה ועיין בפרי) כותב שם הפרי מגדים באמצע דבריו: אבל הטורי זהב ז"ל סובר, דלענין אבילות י"ב חודש לעולם מנינן מיום מיתה לא מקבורה, ולא דמי לאבילות ז' ול', הלכך אף בשנה א' מתענה ביום מיתה ונשלם אבילות י"ב חודש גם כן, עכ"ד. הרי דלהפרי מגדים כבר הוקשה כהערתינו הנ"ל, ולכן כותב בדעתו, דעם כל זאת החזיק הטורי זהב בדעתו זו ולא דמי הא להא, ולא פירט טעמו בזה אמאי.
♦
ט. סימן ג'
יחזור לנידון שבריש סימן הקודם לענין ממתי לחשב את י"א החדשים שממנו יפסיק האבל לומר קדיש
י. דעת המטה אפרים בזה, ודין ודברים והערות שונות בדעתו הגדולה
הנה, עיין דברים מפורשים להלכה בזה במטה אפרים (דיני קדיש יתום, שער ג' דין ה') שכתב בזה הלשון: קביעת היאר צייט אחר אביו או אמו לענין תענית או קדיש, ביום המיתה, אף על פי שלא נקבר ביום ההוא אלא ביום שלאחריו והוא לא היה ביום המיתה שם אלא ביום הקבורה, אף על פי כן קובעין היאר צייט ביום המיתה, ואין חילוק בין שנה ראשונה בין שאר שנים[43]. אם לא שאירע שנתרחק יום הקבורה מיום המיתה שלשה או ארבעה ימים[44] או יותר, יש לעשות היאר צייט שנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היארצייט בתשלום שנים עשר חדש של אבלות שמונין מיום הקבורה, ומשנה ראשונה ואילך יעשה היאר צייט ביום המיתה[45], ע"כ. ושוב כתב שם (שער ד' דין א') בזה הלשון: מי שמת אביו או אמו, הבנים אומרים קדיש אחד עשר חדש מיום המיתה, ואף שנתעכב הקבורה איזה ימים מכל מקום חושבים האחד עשר חדש מיום המיתה. ואם רוצה לומר אחד עשר חדש מיום הקבורה, רשאי, ואין שאר אבלים יכולים לדחותו. ומי שרוצה לעשות היאר צייט בשנה ראשונה ביום הקבורה כשהיא רחוקה מיום המיתה, יש לו למנות גם האחד עשר חדש מיום הקבורה, ע"כ[46].הרי לן מדבריו הללו כדלהלן: א. דבעיקר הדין נקט כהכרעת הש"ך בסימן ת"ב[47], דלענין קביעות היארציי"ט הראשון של הפטירה מתי עושים זאת - ביום המיתה או ביום הקבורה. יש לחלק בזה בין אם יום הקבורה היה מרוחק מיום המיתה רק ביום א' לבין אם היה מרוחק ג' או ד' ימים, ב. לענין ההפסקה מלומר קדיש אחר "י"א" חודש, ברור שמונים זאת מיום המיתה, ולכאורה בכל ענין - אף בשנה הראשונה, ואף אם יום הקבורה היה מרוחק מיום המיתה בכמה ימים, ג. ורק שמי שמחליט שהוא עושה את היארציי"ט הראשון ביום הקבורה באופן שהיא הייתה מרוחקת מיום המיתה, אז בעל כרחך צריך להשוות בזה את היארציי"ט ואמירת הקדיש, שכשם שהיארציי"ט לאחר "י"ב" חודש ימנה מיום הקבורה, אז גם את ההפסקה מאמירת הקדיש בי"א חודש, ימנה מיום הקבורה דייקא. שרעיון זו מתאים עם דעת הש"ך ביורה דעה שם, שלא שייך לחלק בין "קביעות יום היארציי"ט", שזה יהיה לפי יום "המיתה", ולבין המשכת "דיני הנהגת האבילות", שזה יהיה לפי יום הקבורה, וכנ"ל (סימן א' ענף ג' ד"ה ועיין בפרי, ובהערה שם סק"ז).
אולם באלף למטה שם (שער ג' סק"ה) מביא בשם השו"ת כנסת יחזקאל (סוף סימן מ"ד) שחולק על הש"ך וטענתו הוא, דהרי ביום שמת איתרע מזליה או שבאותו היום מתעורר דינים על הנפטר, ואם כן פשיטא שיש לעשות התענית והקדיש ביום המיתה אף שנתעכבה הקבורה ימים רבים, וכן גם פסק הכנסת יחזקאל הלכה למעשה. וגם כתב, שילבש בגדי שבת וילך על מקומו אחר היארצייט מיום המיתה, ורק דלילך על סעודה, בזה לא ילך עד לאחר היארצייט מיום הקבורה. והמטה אפרים מסיים שם על זה בכתבו: דהרבה נוהגים לעשות את היארצייט מיום "המיתה" אף בשנה "הראשונה" ואף "שנתרחק" יום הקבורה מיום המיתה וכו', עיין שם עוד.
♦
ולכאורה נראה כסתירה בדעת המטה אפרים: שהרי לענין קביעות היארציי"ט בשנה הראשונה, הוא מכריע כהש"ך, שאם נתרחק יום הקבורה מיום המיתה בכמה ימים אז יעשו היארצייט ביום הקבורה. ואילו לענין מניית י"א החדשים לאמירת הקדיש הוא מכריע מפורש לקבוע אותה לפי יום המיתה, ואף אם נתרחק יום הקבורה מהמיתה בימים רבים[48].
ושמחתי כשעיינתי באלף למטה (לבעל המטה אפרים. שער ד' אמצע סק"א) וראיתי שם שיוצא מדבריו כך:
א. דמה שכתב בפנים שם, שאת י"א החדשים מונין מיום "המיתה" אף שנתעכב הקבורה, כן נראה לענ"ד לפי מה שכתבתי לעיל[49], שהרבה נוהגים לעשות את "היארצייט"[50] ביום המיתה אף שנתרחקה הקבורה ימים הרבה, ממילא לדידהו יש לנהוג גם כן למנות את י"א החדשים מיום המיתה, דאם לא יעשה כן ויאמר קדיש עד י"א החדשים מהקבורה - הרי יראה כמחזיק את אביו ברשע, דהרי זה שרואהו עושה את היאהרצייט ביום המיתה כשעדיין לא כלה לו החודש מאז שהפסיק לומר את הקדיש, יסבור שאמר קדיש גם בחודש הי"ב ולא יסיק אדעתיה שמחמת עיכוב הקבורה נתאחר הי"א חודש וכו', וממילא, כיון דאיכא חשש זילותא שיפגע בכבוד אביו ואמו, אפשר דלא משגחינן להשלים י"א החודש מיום הקבורה - אף על גב דאיכא תועלת בדבר[51].
ב. אך כיון דמלשון הרמ"א ביורה דעה (סימן שע"ו סעיף ד') והלבוש באורח חיים (סימן קל"ג) משמע, די"א החדשים אנו מונין מיום הקבורה, לכן נראה: שמי שרוצה לעשות כן, אכן אין שאר האבלים יכולים לדחותו.
ג. וכיון שהש"ך מעיקרא סובר כן אף לענין קביעות יום היארציי"ט אחר י"ב חודש, שבשנה הראשונה ימנו מיום הקבורה - אם היתה מרוחקת מהפטירה. והכנסת יחזקאל הנ"ל, אף דאינו סובר כן, הרי הוא גופא כותב מפורש דלולי דמסתפינא היה אומר כחילוק הש"ך (אבל לא לענין קביעות יום היארציי"ט אחר הי"ב חודש, אלא) לענין הפסקת אמירת הקדיש אחר י"א החדשים[52], כי משפט הגיהינום מתחיל אחר סתימת הגולל, אלא שהכנס"י סיים דאין בידינו להמציא דבר חדש וכו'. אמנם לעניות דעתי נראה כמו שכתבתי מקודם, דשני הענינים הללו הולכים ביחד, ואם את היארציי"ט עושים ביום המיתה, תו גם את הפסקת אמירת הקדיש בי"א החדשים צריכים למנות מיום המיתה.
ד. והגם שבעיון באליה רבה (סימן תקס"ח סקי"ד) אנו רואים שהוא כן מסכים עם מהלך כזאת לחלק ביניהם, שהרי הוא מכריע להתענות ביום המיתה - גם בשנה הראשונה, ומכל מקום את האבילות לא יפסיק עד יום הקבורה, ורק אם הקבורה היתה "למחרת" יום המיתה, אז פשוט הוא דהיארצייט הוא ביום המיתה, ובאותו יום נוהג אבילות ולא יותר. הנה יש לומר, דכוונתו במה שכתב לחדש דאת האבילות לא יפסיק עד יום הקבורה, היינו האבילות די"ב החודש, אבל אמירת הקדיש של י"א החדשים, כן יפסיק גם לדידיה מיום המיתה ולא מיום הקבורה, ואף שהיה לן לומר כן למנותו לפי הקבורה, שהרי הדין מתחיל רק 'מסתימת הגולל', מכל מקום הרי כבר כתבתי לעיל, שאם ימנה את הי"א חודש מקבורה ואת היארצייט מיום המיתה, זימנין דאיכא זילותא.
עד כאן כפי שהבנתי מתוך אריכות דברי המטה אפרים באלף למטה, ואקוה שכיוונתי אל האמת.
ואילו במשנה ברורה הנ"ל (סימן א' ענף ה') הרי נראה שהוא מחולק על דעתו, שהרי הוא פוסק מפורש לחלק ביניהם, ולומר דאת קביעות יום היארציי"ט אכן מונין לפי יום 'המיתה', ומכל מקום את ההפסקה מאמירת הקדיש מונין לפי יום הקבורה. וכן גם נראה בדעת הקיצור שולחן ערוך (סימן כ"ו דין י"ז) בכתבו: נוהגין שאין אומרים קדיש רק י"א חדש שלא להחזיק אביו ואמו כרשעים וכו', שאם מת דרך משל י' שבט, פוסק לומר ט' טבת ובי' טבת לא יאמר וכו', ולענין זה מונים מיום הקבורה ולא מיום המיתה, שאם נקבר י"א שבט אזי פוסק בי' בטבת, כי המשפט אינו מתחיל עד לאחר הקבורה (פרי מגדים בספר נעם מגדים), ע"כ.
♦
יא. מסקנת הדברים להלכה ולמעשה
נמצא שבבואנו לסכם את כל האמור עולה לנו הדינים כדלהלן:א. קביעות יום היאהרצי"ט להתענות בו ולהתפלל בו לפני העמוד וכו'
א. אם נקבר גם כן באותו היום של הפטירה, לכולי עלמא מחזיקין את יום היארציי"ט הראשון ביום הפטירה. ב. גם אם נקבר בהפרש של יום הפטירה, דהיינו למחרתו. גם כן מחזיקין לכולי עלמא את יום היאהרציי"ט - אף הראשון -, ביום הפטירה. ג. אם הקבורה נתרחקה מיום הפטירה בכמה ימים. נחלקו בזה הטורי זהב והש"ך אם מחזיקין את היאהרציי"ט "הראשון" ביום הפטירה או ביום הקבורה, ובזה פסקו האליה רבה והמשנה ברורה כדעת הטורי זהב, דלעולם היארציי"ט הראשון להתענות בו, הוא ביום המיתה.♦
ב. הנהגת דיני האבילות די"ב החדשים
בזה נחלקו הטורי זהב והש"ך לענין אם הקבורה היתה מרוחקת מיום הפטירה בכה ימים, האם אנו מונים את י"ב החדשים מיום המיתה ואז נשלם האבילות לגמרי, או שאנו מונים אותו מיום הקבורה. והאליה רבה הכריע לנהוג עם האבילות עד י"ב חודש מיום הקבורה. וכך גם נראה מדעת המשנה ברורה לעשות כן אף אם נחזיק את היארציי"ט ביום הפטירה. ורבו הדיעות בזה בין האחרונים לכאן ולכאן, ועד כמה שאנו רואים מהפוסקים שפסקו בהחלטיות כדעת הש"ך, הרי כמו כן אנו רואים פוסקים שפסקו בהחלטיות כדעת הטורי זהב לקבעו לפי יום הפטירה, ומהם גאוני עולם ומורי הוראה מובהקים של הדור הקודם, כהבאר היטב והכנסת יחזקאל והמהרש"ם והמורים הראשונים בק"ק מונקאטש והקצה המטה שעל המטה אפרים, ועוד. אבל כאמור כל זה הוא רק בשהקבורה נתרחקה מיום המיתה "בכמה ימים", דאילו אם נתרחקה רק ביום אחד, אז לכולי עלמא קובעין את הכל לפי יום הפטירה, ואחר כך כבר נשלמת גם האבילות.♦
ג. הפסקת אמירת הקדיש בתום י"א חדשים, כשהקבורה נתרחקה בכמה ימים מהפטירה
אנו רואים שהוא תלוי בב' פלוגתות של הטורי זהב והש"ך. הן במרכז הפלוגתא של הטורי זהב עם הש"ך הנ"ל לגבי עד מתי נמשכים י"ב חודשי האבילות, ושלפי זה גם נקבע לפי זה את גמר החודש הי"א. והן בפלוגתת הטורי זהב עם הש"ך לגבי ממתי כבר אפשר לומר קדיש לאחר הפטירה וכו'. אבל כבר נתברר לנו ב' חידושים בדבר זה: א. שיתכן, שאף להטורי זהב במחלוקתו הגדולה לענין י"ב החדשים וכו' בשנתרחק הקבורה מהפטירה "בכמה" ימים וכו', מכל מקום לענין הפסקת אמירת הקדיש לאחר "י"א" חודש, גם לדידיה ימנוהו מיום "הקבורה". ב. שיתכן שבכל ענין נמנה אותו לפי יום הפטירה גם אם האבילות תמשך עד י"ב חדשים מיום הקבורה, דכיון דאת היארציי"ט בכל ענין מחזיקים ביום הפטירה, הרי יש חשש זילותא שמחזיק את אביו כרשע, כי נראה כאילו הוא נכנס עם אמירת הקדיש לתוך החודש השנים עשר וכו'.♦
ד. הפסקת התפילה לפני העמוד בתום י"א חדשים
ראינו מדעת הגה"ק מבוטשאטש וכן מדעת המטה אפרים, שאין קפידא בזה, וזאת אפשר להמשיך גם לאחר החודש האחד עשר מהפטירה[53], וכן גם מוכח דעת הגאון מבאניאהד זצ"ל בשו"ת דודאי השדה (סימן כ"ח אמצע סק"ב) [54]. אבל מצאתי מפורש ב'חיים וברכה למשמרת שלום' (ערך אות ת', סקל"ה) שמביא בשם הרב הגאון מו"ה מנחם הלוי אבד"ק קאסוב, דראה בהגהות מנהגים למהר"א טירנא בשם המהרי"ל, דלהתפלל ולומר קדיש הוא עד י"א חודש. ועל זה הוא מוסיף להעיר, דבאמת הוא מפורש בדברי הרמ"א יורה דעה סוף סימן שע"ו, שכתב: ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים, ע"כ.ועל כל פנים לענינינו ממילא אין שום שאלה, שהרי ההפרש בין הפטירה להקבורה לא היה כלל יותר מיום אחד, שבזה לכולי עלמא מחזיקים גם את היארציי"ט וגם את כלות י"ב חדשי האבילות לפי יום הפטירה שהיה בי' תשרי, וממילא שגם את הפסקת אמירת הקדיש לאחר י"א חדשים, גם כן מנינן מיום הפטירה, ואם הפטירה הייתה ביום הכיפורים י' תשרי, הרי שאת הקדיש צריכים להפסיק בט' אב כיון ששנת הפטירה היתה מעוברת, דהיינו שביום ט' באב עדיין יתפללו ויאמרו קדיש לעילוי נשמתו, ולמחרתו בי' אב שהיה צום תשעה באב נדחה, כבר אין מקום לומר קדיש כלל. אם לא שנאמר, דיום ההפסקה מלומר קדיש אינו תלוי בהא דלפי מה קובעין את יום היארציי"ט, וכדאנו רואים מפשטות דברי המשנה ברורה במאמר קדישין, שאת יום היארציי"ט מונין מיום המיתה, ועם כל זאת את יום ההפסקה מונין מיום הקבורה, ורק אם יש ימים רבים בין המיתה להקבורה, אז יש סברא לומר דגם את ההפסקה נמנה מהמיתה וכנ"ל (סימן א' ענף ה') לפי אחת הגירסאות.
אבל כבר ראינו לעיל (סימן דידן ענפים י' י"א) מפשטות דעת המטה אפרים, שיום ההפסקה נחשב לפי יום המיתה, וכל שכן אם אנו מונין את יום היארציי"ט מיום המיתה (וכמו שהוא בנידון דידן), דאז גם את יום ההפסקה אנו צריכים למנות לפי יום המיתה, וכנתבאר לעיל שם בשמו.
♦
תשובה מפורטת בענינינו, מאת אאמו"ר זצללה"ה
ויתברך שמו הגדול, שלאחר כל ספיקותינו בענין זה תרתי בחיפוש אחר חיפוש בכתבי יד של אאמו"ר הגאון זצללה"ה, ומצאתי בחלק השו"ת ופסקים קצרים הלכה למעשה - שהוא גופא כבר נשאל על שאלה כזאת כעין שאלתינו, וממילא מה לי לבוא אחר המלך מאן מלכ"י רבנן, שכבר הורה זקן, פסק ברור בזה הלכה למעשה, וממילא נדע את אשר לפנינו לעשות. וזה לשון אאמו"ר שם:כ"ז תשרי תשנ"ה. נשאלתי על ידי אחד, על שפטירת אמו ע"ה היה ביום א' דחודש כסליו תשנ"ד, אבל הקבורה היה רק ביום ב' כסליו, אם כן מתי יפסוק מלהתפלל כש"ץ ולומר קדיש. ואמרתי לו שיש שני דיעות בזה, ואחר העיון אמרתי שיפסיק מיום המיתה דהיינו יום א' חשון שמאז כבר לא יאמר קדיש ולא יתפלל כש"ץ, רק יבקש או ישכור אחד לומר "קדיש" לעילוי נשמתו, כי "תפלה" ממילא אינו מתפלל כיון שהוא ראש חודש.
והנני לציין מקור הדברים בזה. בספר מטה אפרים (דיני קדיש שער ד' סעיף א') כתב, שאומרים י"א חודש "מיום המיתה" ואפילו כשנתעכב כמה ימים עד הקבורה, ואם רוצה לומר מיום הקבורה רשאי ואין שאר אבלים יכולים לדחותו. ועיין שם באלף למטה שכתב, דאיכא חשש זילותא שיהא פוגע בכבוד אביו (אם יאמר י"א חודש מיום "הקבורה") כי יחשבו שאמר גם בחודש הי"ב. אבל מלשון הרמ"א ביורה דעה (סימן שע"ו) והלבוש באורח חיים (סימן קל"ג) משמע, דמונין י"א חודש מיום "הקבורה". ועל כן נראה לי, שמי שרוצה לעשות כן אין שאר האבלים יכולים לדחותו, וכן משמע שנוטה דעת הכנסת יחזקאל כיון דמשפט גיהנם מתחיל מסתימת הגולל, על כן יש לחשוב מיום הקבורה, רק דכתב דאין בידינו להמציא דבר חדש. ומלשון האלף למטה משמע שנוטה לומר לחשוב "מיום המיתה". ועיין במשנה ברורה (סימן קל"ב בביאור הלכה ד"ה חמשה), דיום הפסקה נראה מהלבוש דמונין מיום הקבורה, אך אם יש ימים רבים בין המיתה לקבורה אין מונין אלא מיום "הקבורה" וכו'. ובמשנה ברורה "הוצאת בלום" הגיהו שם הטעות סופרים, שבספרים אחרים הגירסא היא: מיום "המיתה".
ועיין בספר חזון למועד (גרוסבערג, סימן כ"ד א', דף ס"ג אות ט"ו) שחושבים מיום הקבורה, והעיר, שמה שכתב הביאור הלכה "אך אם יש ימים רבים וכו'" קאי על מה שכתב מקודם לכן "דהיארצייט" הוא ביום המיתה, ועיין שם מה שמביא בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א, ושהיעב"ץ והמטה אפרים סוברים לחשוב מיום המיתה. ועיין בגשר החיים (פרק ל' סימן ט' אות י') לחשוב מיום הקבורה - ומציין שם לכמה אחרונים כן, הלא הם: חידושי הגרשוני בשם הזוהר הק' בפרשת ויחי וגם בפרשת ויקרא. ולהש"ך (סימן ת"ב סק"ה) ובנקודות הכסף שם על הטורי זהב סק"ט. ובשו"ת אגודת אזוב מדברי (מובא בשדי חמד קס"ב) ובדודאי השדה (י"ד) ואחרונים, ע"כ. ועיין עוד בספר פני ברוך (אבילות, סימן ל"ד ס"ט) שהביא שני דיעות שלו, ומה שכתב בזה בהערות שם.
והנה, בחזון למועד שם מייעץ: שיבקש מאחר שיאמר קדיש בחודש הי"ב לגבי מי שתקפו עליו אבילות חדשה, עיין באהל חנה. ועל כן פסקתי להשואל, שיחשוב הי"א חודש מיום המיתה וביום א' חשון לא להתפלל ולא לומר קדיש, אלא יבקש מאחר או ישכור אחר שיתפלל באותו היום, או די שרק יאמר קדיש במקומו, כי ממילא הוא ראש חודש ואבל הרי אינו מתפלל בראש חודש, ועל כן האיש האחר יאמר קדיש לעילוי נשמת אמו באותו היום. עד כאן מקונטרסו של אאמו"ר זצללה"ה.
♦
הנלמד מהאמור, איך להתנהג בענינינו
תפילת האבל כש"ץ ביום תשעה באב
וממילא גם אני נהגתי כך כעצת אאמו"ר זצללה"ה, שכיון שכל שאלתי היה על יום י' אב, שממילא היה צום תשעה באב נדחה, שהאבל אינו מתפלל אז לפני העמוד, לפי דברי המשנה ברורה הידועים (במאמר קדישין שם) בסוף בזה הלשון: האבל מתפלל לפני העמוד אפילו בימים שאין אומרים בהם תחנון. אבל בימים שאין אומרים בהם למנצח ואל ארך אפים - אין להאבל להתפלל לפני העמוד. ומיהו בערב יום הכפורים נוהגין שאבל מתפלל לפני העמוד, ע"כ[55]. והרי בתשעה באב אין אומרים אל ארך אפים ולמנצח כמבואר מפורש ברמ"א (אורח חיים סימן תקנ"ט סעיף ד'), ודין זה הוא גם אם הוא תענית תשעה באב "נדחה" - וכפי אשר ראיתי בסידור בית יעקב (בדינים לפני למנצח, אות ד') בהוספת המו"ל שם בשם הדרך החיים. וממילא אם אין אומרים למנצח הרי ממילא אין האבל מתפלל לפני העמוד.הגם שאחר החיפוש בדין זה זכיתי ומצאתי להגר"ח פאלאגי' זצ"ל בספרו מועד לכל חי (סימן י' אות מ"ג) שכותב בזה הלשון: ואבל יכול להיות שליח ציבור בתשעה באב בערבית ושחרית בלבד, ע"כ. מכל מקום הרי לא כתב, שהוא מתפלל לפני העמוד, אלא שיכול להתפלל אם הוא רוצה. ומסתבר יותר לכאורה, שהאבל לא יתפלל לפני העמוד באם אין אומרים בו 'למנצח' מטעם דתשעה באב 'קרא עלי מועד'[56].
ובפרט שבסייעתא דשמיא מצאתי מציינים בזה לסידור היעב"ץ בהוספה מכתב יד, ועיינתי שם[57] וראיתי שם בזה הלשון: נראה לי, "שאין" לאבל להיות שליח ציבור בתשעה באב. אי משום דאיקרי מועד, ועוד, שלא להגביר כח הדין, ע"כ.
אם כן כל הנידון אצלי על יום תשעה באב - היה לגבי אמירת הקדיש לחודיה. וממילא דומה נידון שאלתינו לנידון שאלת אאמו"ר זצללה"ה לגבי ראש חודש, וכעצתו שם עשיתי גם אני בשאלתי דידי, ובקשתי מאיש חשוב אחד בקהלתינו, שביום הזה יאמר קדיש במקומי - ולעילוי נשמת אאמו"ר זצללה"ה.
ובזה אצא בשים שלום וברכה, שנזכה שהרופא לשבורי לב ירפא את כל לבבות בני ישראל השבורים, ומנחם ציון וירושלים ינחם את כולנו בכפלים, ומי שאמר לעולמו די כבר יאמר לצרותינו די, ובלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים ונאמר אמן.
הק' אברהם שלמה כ"ץ
♦
מכתב הסכמה על תשובותינו הנ"ל
מהגאון הגדול המפורסם, רבי חיים יוסף דוד ווייס שליט"אדיין קהילת סאטמאר באנטווערפן, ובעל השו"ת ויען דוד י"א חלקים, ועוד
לכבוד ידיד נפשי, יקר הרוח שלשלת היוחסין נודע בשערים, כש"ת הרה"ג מוה"ר אברהם שלמה כ"ץ שליט"א.אחדש"ה.
קבלתי התשובה בענין קביעת יום היארציי"ט והמסתעף, והדברים ברורים ושמחים כנתינתן מסיני, ובשיקול הדעת בשכל היקר. לא הניח סעיף אחד בלי ביאור בשיטת כל הפוסקים, נפלאים ומסולאים מפז, וברכתי עליו ברכת הנהנין.
♦
א. והנני להוסיף נופך על מה שכתב משו"ת כנסת יחזקאל (סימן מ"ד) דביום הנ"ל איתרע מזליה. דכן כתב בשו"ת חתם סופר (חלק אורח חיים סימן קס"א - ב), והארכתי בזה לענין יארציי"ט כשמת בין השמשות (בחלק א' סימן קע"א).
ב. עוד ראיתי להעיר על מה שכתב דאין להאבל לירד לפני התיבה בתשעה באב - מכיון שנקרא מועד, דיש בזה פלוגתת הפוסקים. ובספר נטעי גבריאל (אבילות פרק ט') קבצם כעמיר גורנה. וכנראה דעת הפוסקים שיוכל[58] להתפלל, מכיון דסוף כל סוף תשעה באב יום אבלנח.
ג. ובדרך אגב פירשתי הענין למה נקרא מועד בגמרא (פסחים עז.). דלכאורה הוא פלא, אך כידוע, דלולי שנחרב בית המקדש ושפך חמתו על עצים ואבנים, היה רחמנא ליצלן כליה. ונמצא, דכל זכות וקיום שלנו, הוא על ידי החורבן, ושפיר נקרא 'מועד'.[59]
ד. גם יובן, למה תשעה באב חל רק בפרשת ואתחנן. דאם היה משה רבינו ע"ה נכנס לארץ לא היה בית המקדש חרב כידוע, נמצא, דהחורבן היה מחמת שמנעו הקב"ה מליכנס, בפרשה זו.
והנני דוש"ת וכט"ס
חיים יוסף דוד ווייס
♦ ♦ ♦