ר"מ בישיבת ברכת חיים
הקללות של התורה הן בפנימיותן ברכות
יש עיקרון המופיע פעמים רבות בזוהר הקדוש ובספרי חסידות, שכל הקללות שבתנ"ך הן בפנימיותן ברכות.כמו שכתב בשם משמואל: "בענין ברכות וקללות איתא בספרים וכן משמע בזוהר הקדוש ובזוהר חדש דבפנימיותן כולן ברכות נינהו, ורבות הברכות הצפונות בקללות יותר מן הברכות הנגלות, וכעין שמצינו בש"ס מסכת מועד קטן (ט"ו ע"ב) עיי"ש. ונראה דכמו בריאת העולם שבחיצוניות הוא עולם גשמי ונכללת בתוכו פנימיות, וכבר אמרנו שכמו דבדבר ה' שמים נעשו, כן במחשבתו יתברך שמו נבראה פנימיות העולמות. והנה פנימיות העולם כולו טוב, ורק בחיצוניות העולמות יש מציאות הרע, ועל כן בעולם העשיה זה שהוא חיצוניות דחיצוניות כולו רע, והטוב הוא נסתר בתוכו ומלובש בלבוש רע, ועל כן זה לעומת זה הן הקללות צד פנימי וחיצון, הפנימיות שבהן היא ברכות ורק החיצוניות היא קללות. וידוע דכל דבר שהוא בהסתר והעלם יש בו מעלה יתירה, ועל כן הברכות העטופות בלבוש הקללות הן עוד יותר גבוהות, והוא מקביל למה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) עיקר שכינה בתחתונים, והדברים עתיקים" (שם משמואל, בחוקותי תרע"ג).
♦
איך יתכן לומר שקללות התורה הן ברכות?
הרעיון שבסעיף הקודם מעורר תמיהה לכאורה, שהרי לפי הפשט אין אלו אלא קללות.נסביר את הענין על פי מימרא מהגמרא. במסכת תענית דף כ. "וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם (מלכים א, יד, טו) אמר רב יהודה אמר רב - לברכה! דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (משלי כז, ו) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא, טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע. אחיה השילוני קיללן בקנה, אמר להם לישראל וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם. מה קנה זה עומד במקום מים, וגזעו מחליף, ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות - עמד הקנה במקומו וכו'. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים”.
לפי הפשט - אחיה השילוני קילל את ישראל. אך הגמרא מגלה לנו כי בעומק הדברים מסתתרת ברכה, המאירה באור עדין את המצב העגום של הקללה.
הנה, בגלל חטאי עם ישראל נגזר עליהם להיות 'קנה' דהיינו להתנודד בין גלויות וצרות, אולם דווקא אז מתגלה כוחו הפנימי העצום של כלל ישראל, ש'כל הרוחות שבעולם אין מזיזות אותו ממקומו', שהרי זהו אחד מהפלאים הגדולים בתבל, איך למרות כל הגלויות וכלהצרות - אנחנו עדיין חיים וקיימים!
עתה, שימו לב לעומק המופלא: בעוד שהיהודי המטולטל והגולה עשוי לחוש עצמו בשיא השפלות, הרי אם יתבונן ימצא שאדרבה, דווקא עתה הוא זוכה לְגַלוֹת סוג מיוחד של כבוד שמים שיכול להתגלות אך ורק מתוך מצב של ירידה, כי רק בשעה שיהודי מטולטל וגולה, אזי יש לנו הזדמנות להיווכח עד היכן מגיע כח ההישרדות הנורא של עם ישראל. כל עוד ישב כלל ישראל בארצו בהשקט וביטחה, לא היתה שום אפשרות שיתגלה הכח המופלא הזה.
והנה, היהודי המיטלטל בגלות, טועם את טעמה המר, ומיצר על חטאיו שגרמו כל זאת, ובתוך כך יונק תקווה ונחמה מהברכה המיוחדת המתגלה מתוך גלותו, ושואב ממנה חיזוק להתמודד עם כל הקשיים. וכן בכל צרה שעוברת על אדם מישראל, תפקידו לזהות את הברכה הייחודית והנדירה הגנוזה בו, וממנה לשאוב כח להתגבר ולצאת אל מצב של ברכה.
ומסיימת הגמרא: 'ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה' - הכוונה היא שדווקא מתוך כל הקשיים שעוברים על היהודי [בחינת 'קנה'], מתגלים חלקים חדשים בתורה, כי רק משם הוא יכול להבין את הסגולה המיוחדת שהתורה נותנת לעם ישראל לעמוד בכל המצבים ולשרוד את הגלויות. וכך על ידי מצב ה'קנה' נכתב חלק חדש בתורה.
♦
הסוד הנפלא שבמעשה רשב"י והיונה
המחשה נוספת לעיקרון זה. מסופר בספר הזוהר, כי בתקופה בה התחבא רבי שמעון בר יוחאי במערה, התעוררה בבית המדרש שאלה חמורה, והחכמים לא מצאו תשובה. רצו הם לשאול את רשב"י, אך כמובן לא ידעו היכן הוא נמצא.כתב רבי יוסי את השאלה על פתק, וקרא ליונה אחת עם שחר, ונתן את הפתק בפיה, ואמר 'שם קדוש', והיונה אכן הביאה את הפתק לרבי שמעון בר יוחאי. אך רשב"י לא ידע לענות על השאלה. באותה שעה הגיע אליו אליהו הנביא בשליחות הקב"ה, ורשב"י שאלו את שאלת החכמים:
יש בתורה שתי פרשיות של 'קללות', האחת - בפרשת 'בחוקותי', והשניה - בפרשת 'כי תבא'. וקיבלו חכמים, שהקללות הראשונות - הן כנגד חורבן בית ראשון, והקללות השניות - כנגד חורבן בית שני.
והנה, בעוד שבקללות של 'בחוקותי', נכתבו בסופן דברי תנחומים, כגון: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו', הרי שהקללות של 'כי תבא', פשוט מסתיימות בקללות, בלי מילה אחת של נחמה.
וממילא מזדעקת השאלה: מדוע לא כתב הקב"ה תנחומים בסוף הקללות 'שלנו', האם אכן אין סיכוי ותקווה לנו בגלות האחרונה?
השיב לו אליהו הנביא: בדיוק הפוך! כל ההבטחות והנחמות לישראל, רמוזות בתוך הקללות של פרשת כי תבא. משל למלך האוהב את בנו, שאף על פי שקללו והלקהו, בפנימיותו הוא אוהבו מאד. כך הקב"ה, אף על פי שקיללם לישראל, רמוזים בדבריו טובות גדולות.
למשל, הקללה של: 'והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה', מה פירושה? כי מכל צדדי העולם יתקבצו האומות על ישראל, ויחשבו ישראל כי הפעם הם יאבדו, ויימכרו לשונאיהם, אבל לא יהא כן, שהרי כתוב 'ואין קונה', שאין מי שיוכל לשלוט עליכם.
כתב רבי שמעון את התשובה על פתק ונתנו בפי היונה לעת ערב. עפה היונה אל רבי יוסי שהיה עומד במקומו וממתין ליונה, קרא עליה את הפסוק 'ותבא אליו היונה לעת ערב', נטל את הפתקה והביאה לבית המדרש (עפ"י זוהר חדש, פרשת כי תבא).
עתה, הבה ונשים לב לסוד הגדול העולה מהדברים:
שבגלות האחרונה, מה שכתוב בפשט, מה שגלוי לעינים - זה רק קללות. הכל נראה חשוך ואפל. אולם ספר הזוהר מגלה לנו את הסוד, בתוך כל קללה טמונה ברכה עצומה, והתפקיד שלנו הוא לחפור ולמצוא בכל מצב של קללה שנקלענו אליו - כיצד דווקא מתוך המצב הביש הזה צצה ועולה איזו ברכה ייחודית עבורנו.
הנה, הקללה של: 'והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה'. בגלות נראה כאילו היהודים מוכרים את עצמם לכל מיני אומות, והופכים להיות כמו צרפתים או אנגלים וכד', אולם בסופו של דבר דווקא המצב הביש הזה הוא שמגלה לנו את העוצמה הפנימית של עם ישראל, כי 'ואין קונה'! דווקא מתוך השפל הזה יכול להתגלות הפלא הגדול, כי אף אומה לא תוכל לקנות את ישראל, כי יהודי תמיד נשאר יהודי.
לפי זה מובן מדוע רבי יוסי שלח את היונה בבקר, והיא חזרה עם התשובה לעת ערב. רבי יוסי שלח אותה בבקר, כאומר - אני מחפש את הבוקר, מתי כבר יבא בקר הגאולה. אך היונה חזרה עם התשובה לעת ערב, כלומר - בוקר הגאולה עוד רחוק מלהגיע, אבל הפתק הזה הולך להאיר לנו את הלילה.
עתה נבין מדוע בל"ג בעומר נוהגים להדליק מדורות בלילה, משום שזהו החידוש הגדול של רשב"י בספר הזוהר: הוא נוגע בכל הנקודות האפלות שבחיינו, ומגלה את נקודת האור שבהם, וכך הוא מאיר את חשכת הלילה באור יקרות.
♦
כך נינצל מחבלי משיח
דבר נפלא כתב הרמח"ל: "הנדבק בספר הזהר כו' ואין צריך לו חבלי משיח, כמוזכר ברעיא מהימנא פרשת נשא כו' והנה עם כל זה לא נתגלה הזהר אלא בזמן הרבה אחרי העשותו, כי הלא הפעולה הזאת אינה צריכה להמצא אלא בזמנה, פירוש שיברחו ישראל בסוד הזהר הזה, כי פעולתו אינו אלא בסוף יומיא בדרא דמלכא משיחא" (אדיר במרום עמ' כב, ראיתי באחרית כראשית עמ' סז).ביאור דבריו נראה כך. עיקר חבלי משיח, אינן הצרות הגשמיות אלא הרוחניות. אומר הרמח"ל, כי העצה לברוח מהצרות הרוחניות - היא ללמוד פנימיות התורה, המבארת לנו היכן טמון האור בתוך החושך הרוחני, וממילא כאשר אנו עוסקים בגילוי האור מתוך החושך, בזה גופא כבר ברחנו מחבלי משיח!
והדברים הולכים ומתגלים, כפי שכתב בעל השפתי חיים: "לפי מה שהדורות הולכים ויורדים והחיצוניות גוברת... מגלה הקב"ה יותר את אורה הפנימי של התורה על ידי שליחיו שרי התורה, כדי שאולי שמץ מיניה יחדור אל ליבות בני האדם, ויפיח בהם רוח חיים... ויאיר להם את חשכת הגלות כדי לחזק את האמונה בזמן של הסתר פנים" (מבוא לספר הכללים של הרמח"ל).
♦ ♦ ♦