מו"ץ בבית ההוראה יביע אומר
ומחובשי בית המדרש יחוה דעת ירושלים
מקורות שמרן נטה מלפסוק כעמודי ההוראה והנימוקים
הנה, מרן מלך ישראל מהר"ר יוסף קארו זיע"א בהקדמתו לחיבורו הגדול בית יוסף כתב בזה"ל: "הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך. ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא, והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר, הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה. ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג' עמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתם בדין ההוא. ודרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול”. עכ"ל הזהב והה'דרת.ובאמת מצינו בכמה דוכתי שמרן נטה מהכלל להכריע כרוב עמודי ההוראה. והשיגו בזה על מרן מלכא הפוסקים הבאים אחריו. ואמרתי לעיין בזה ולבאר דברי מרן זיע"א.
♦
א. תירוצים להשגות הרמ"א
ואנכי הרואה כי כבר השיג בזה הרמ"א בהקדמתו לדרכי משה (ד"ה השלישית והלאה) וכתב שהבית יוסף "בטבעו אל הגדולים נכסף ופסק כרוב עמודי ההוראה, ולשאר רבוותא אדירי התורה לא חש עליהם[2], ואף כי המחבר עצמו נטה מזה הכלל, אשר בהקדמתו כלל, וע"פ שנים יקום דבר, ואביא שני עדים לראיה ומהם אדבר, כי באו"ח רס"י רנט (ד"ה מוכין) וס"ס רצט (ד"ה אסור) פסק דלא כוותייהו, (גם בחושן משפט סימן שי ס"ב לא פסק כהרי"ף והרא"ש רק כהרמב"ם, וסתר כללו שכלל בהקדמתו שסומך עליו הרב המחבר), ומדבהא מודה מר אפשר דגם במילי אחריני לא אזלינן בתרייהו". ע"כ [ובאמת צ"ב בלשון הרמ"א שפתח בשני עדים ושוב הוסיף במוסגר מקור ג'. והיה מי שרצה לומר שהמקור מחו"מ לא יצא מקולמוסו של הרמ"א. וי"ל. ועיקר קושיית הרמ"א מחו"מ סי' שי, יתבאר להלן אות ד'].והנה, מה שהקשה הרמ"א מדין מוכין שטמן בהן, המעיין יראה שבד"ז דעת רש"י והתוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן להקל, והרי"ף והרמב"ם מחמירים, ומרן בבית יוסף (רס"י רנט) הביא הפלוגתא בד"ז וסיים - ונראה דאע"ג דהרי"ף והרמב"ם הוו רוב בנין, כיון דאיכא רוב מנין דפליגי עלייהו ומידי דרבנן הוא, נקטינן לקולא. ע"כ. וכ"פ בש"ע (סע' א'). ומאי דפריך הרמ"א אמאי פסק נגד הרי"ף והרמב"ם, הנה מרן טעמא יהיב משום דהוי רוב מנין וגם דהוי מילתא דרבנן. ובכה"ג לא מיירי מרן בהקדמתו לבית יוסף, דזה הוי כספיקא דרבנן לקולא. ועי' בשו"ת עמק יהושע מאמאן (ח"ה, אבני מילואים חאו"ח סי' ד). ודו"ק. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ט, חאו"ח סי' קח אות ח) שהעיר על האול"צ שכתב שיש לנקוט כהרמב"ם, שהרי הב"י באו"ח (סי' רנט) כתב דבמילתא דרבנן והרי"ף והרמב"ם מחמירים, הלכה כרוה"פ להקל, וכ"ש כשהרמב"ם לבדו מחמיר ורוה"פ חולקים עליו, בדרבנן נקטינן לקולא. ע"ש.
ובאשר הקשה הרמ"א עוד מסימן רצט, הנה התם מיירי בדין המבדיל בתפלה ובא לעשות מלאכה אם צריך לומר ברוך המבדיל בין קדש לחול, שדעת הגאונים ורש"י והרב המגיד והגהות מיימוניות ורבנו ירוחם שהמבדיל בתפלה א"צ לומר ברוך המבדיל בין קודש לחול ע"מ לעשות מלאכה, ודעת הרמב"ם (פכ"ט מה"ש ה"ו) והרא"ש (פרק ערבי פסחים סי' יא) שאע"פ שהבדיל בתפלה אסור עד שיאמר, והביאם המלך חדריו בבית יוסף (ס"ס רצט). וסיים מרן הב"י: "ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים שאע"פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה, הכי הוה חזי למינקט, אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו, וכיון שהבדילו בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים. וכיון דמידי דרבנן הוא, שפיר דמי למינקט כווותייהו לקולא”. עכ"ל. וכ"פ מרן בש"ע (סעיף י) להקל. והכא נמי מרן שפסק דלא כהרמב"ם והרא"ש טעמו ונימוקו עימו, משום דאין המנהג כן אלא כראשונים רבים, וזה כמ"ש בהקדמתו לבית יוסף שבמקום שרבים חולקים ופשט המנהג כדבריהם נקטינן כדבריהם להקל, וגם מידי דרבנן הוא. ואם כן מרן לא נטה מהכלל שקבע בהקדמתו. וכן ראיתי בשו"ת ר' יצחק מפוזנא (סי' קסד) שהעיר על הרמ"א דהב"י לא נאיד מסברא זו בסימן רצט, אלא הואיל וגם מידי דרבנן הוא, וגם נהגו כן לכן אזלינן לקולא כוותייהו. וגם בסימן רנט הואיל ומידי דרוב מנין הוא ומידי דרבנן. ומה שהרמ"א בהקדמה כתב ע"ד הב"י, אינו אלא מה"ט דסתר כל המנהגים, משמע דהיכא דאינו מנהג בהדיא להורות, הסכים לפסוק כהב"י כשני עמודי ההוראה. עכת"ד.
ולפי האמור ניחא ג"כ דין שחיטה בסכין שבגלגל של אבן ומסבב הגלגל בידו, שמפורש בדברי הרשב"א והטור דשרי לכתחלה, וכ"פ מרן ביו"ד (סי' ז' ס"א). וע"ש בש"ך (סק"א) שמשמע דעת הרמב"ם והכל בו והרא"ש ורבינו ירוחם דשרי רק בדיעבד. וכתב בשלחן גבוה (סק"א), דהא דפסק רבינו כהטור והרשב"א נגד הרמב"ם והרא"ש, כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כדברי המיקל. ע"ש. ולכאורה יש טעם נוסף בד"ז להקל משום שאין הדבר מפורש בדברי הרמב"ם דשרי בדיעבד, ובכה"ג אין הכרח לפסוק כן, וכמבואר להלן אות ד'. ואכן עי' בפמ"ג (שפ"ד סק"א) שיש לבאר דעת הרמב"ם דשרי לכתחלה. ע"ש.
ואנוכי הרואה להרה"ג ר' יעקב חיים סופר נר"ו בס' ברכי נפשי (ח"ב סי' ז), שהביא את דברי השו"ג, ותמה דא"כ בכל מילתא דרבנן הו"ל למרן להקל, ועוד היה לו למרן לפרש כן בהקדמתו דכל הכלל דעמודי ההוראה הוא רק במידי דאורייתא אך במילתא דרבנן נקטינן לקולא. ע"ש. אולם המעיין יראה שכל דין נידון לגופו אם יש צירופים נוספים ואין בזה כלל מוחלט, ולפיכך מרן כתב רק את עיקר הכלל שמנחה אותו לפסוק כעמודי ההוראה.
והנה בדין זיעה בחמי טבריה בשבת, הביא מרן בב"י או"ח (סי' שכו ס"ב) שדעת הרי"ף והרמב"ם והגאונים לאסור, אך הר"ן ורבינו יונה והרמב"ן והרשב"א והתוס' והרא"ש ס"ל להקל. וכתב מרן: "ולענין הלכה היה נראה דכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן, וכ"ש שגם הגאונים נלוו עמם. אבל הר"ן כתב בתשובה (סי' ד) דכיון דבשל סופרים הוא וקליש איסוריה דגזירות טובא הוו כדאיתא בפ' כירה, כדברי האחרונים ראוי להקל ולהורות הלכה למעשה”. עכ"ל. וכן בשלחן ערוך שם (ס"ב) הביא את דעת הרי"ף והרמב"ם בשם י"א להחמיר, ודעת המקלים בי"א בתרא. ומבואר שפסק להקל. ועי' במחזיק ברכה (סק"א) שהביא מ"ש בשו"ת מעיל צדקה (סי' נב) להחמיר בד"ז. ועי' בדברי פתיחה לסידור תהלת יצחק מ"ש בד"ז, ובס' מגן יוסף (עמ' פו) מ"ש על דבריו. ע"ש. וע"ע בהערות איש מצליחעל המשנ"ב (בהע' שבסוה"ס). ולכאו' מרן לא הוצרך לטעמו של הר"ן, דהא איכא גבן דעת רוב הראשונים דס"ל להקל ובדרבנן סמכינן עלייהו. ואכן בשו"ת יבי"א (ח"א, חיו"ד סי' יט) כתב דאף בדרבנן לא נקטינן כרוב הראשונים נגד עמודי ההוראה, ובדין זיעה בחמי טבריה שאני משום טעמו של הר"ן. עכת"ד. ולכאו' תיקשי על דבריו מדברי מרן בב"י סי' רנט הנ"ל, דמפורש להקל בדרבנן ורוה"פ. וכ"כ מרן הגר"ע יוסף גופיה בטהרת הבית (ח"א, עמ' קמו, ריג) דס"ל למרן דבדרבנן נקטינן כרוה"פ. ע"ש. אולם אפשר לבאר דמרן הוה מצי למימר דנקטינן להקל משום דהוי מילתא דרבנן, אך א"צ לזה, דהכא כתב עדיפא מינה, דבלא"ה כבר כתב הר"ן דד"ז קליש איסוריה.
ובדין אשה שלא בדקה בז"נ אלא בראשון או בשביעי, דאיפליגו בהא בגמ' (נדה סט.), ולמעלה מעשרים ראשונים פסקו כדעת רב להקל [הלא המה בתשובות גאונים קדמונים (סי' כג), תשובות הגאונים שערי תשובה (סוף סי' קסד), ספר המנהיג (הל' נדה סי' קיט), ספר חפץ (וכמ"ש בשמו הסמ"ג לאוין סי' קיא), הרמב"ם (פ"ו מאיסו"ב הכ"ב), הראב"ד בבעלי הנפש (שער הספירה והבדיקה סימן ב), הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד שם (אות ג), הרא"ש (פ"י סי' ה), הרשב"א בתוה"ב הארוך (ב"ז ש"ה כד.) ובתוה"ב הקצר (כד:), הרא"ה בבדק הבית (ב"ז ש"ה כד:), ספר החינוך (מצוה רז), הריטב"א בחי' לנדה (סו. ד"ה אמר רבא), הר"ן בחי' (דף סו. ד"ה תבעה, ודף סט.), הסמ"ק (סי' רצג), המאירי (נדה דף ז: ודף סח.), אור זרוע (סי' שמא), ארחות חיים ח"ב (סי' ט סק"י), ר' ירוחם (נתיב כו ח"ב דף רכא ע"ד), הטור (סי' קצו), הרשב"ץ בפסקיו (נדה סט.) ובשו"ת ח"ג (סי' קלה), צידה לדרך (מאמר ג' כלל ה' פ"ז), אהל מועד (דרך יא נתיב ד) והרמב"ן בהלכות נדה (פ"ב ה"ג). וכתב בשו"ת נודע ביהודה קמא (חיו"ד סי' מו) שכ"ד הרי"ף להקל]. ומרן בש"ע יו"ד (סי' קצו ס"ד) כתב שאין להקל בזה. ולכאו' צ"ב, דהא דעת ב' עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש להקל, והו"ל לפסוק לקולא (ובייחוד לפמ"ש הנוב"י דאף הרי"ף ס"ל דא"צ בדיקות כלל בז"נ. אלא שלזה י"ל דמאחר שאינו מפורש בדבריו ל"ק. כדלהלן אות ד'). ולא אכחד כי מצאתי לראשונים רבים שהחמירו בזה (אף שמרן בב"י התם לא מנה אלא מקצתם [ואת חלקם גם לא ראה], מ"מ מצינו לרבים שהחמירו בזה) [הלא המה ספר התרומה (סי' פח), הסמ"ג (לאוין סי' קיא), שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' תרלב), מרדכי (הל' נדה סי' תשלז), הגהות מיימוניות (פ"ו מהל' איסו"ב הכ"ב אות ו), ר"א ממיץ בספר היראים השלם (עמוד עריות סי' קצב), פסקי ריקאנטי (סי' תקפג), ספר הרקח (סי' שיז), שערי דורא (הלכות נדה סי' ח), תניא רבתי (הלכות נדה, בנד"מ בשטמ"ק פ"א ס"י), ספר התדיר (הל' נדה, בנד"מ בשטמ"ק סי"ג), ספר הנייר (הלכות נדה, בנד"מ בשטמ"ק פ"ג ס"ה), מהר"ח או"ז בדרשותיו (פ' תזריע סי' כב), הריא"ז בפסקיו (סח:), ס' האשכול (סי' מד, דף קח), ר' יונה באגרת התשובה, מחזור רומי, רבי יעקב מבוניולש (בן דורו של הריב"ש), ס' עזרת נשים (ריש שער שמיני), ספר האסופות (הל' נדה, נדפס מכת"י בקובץ שיטות קמאי נדה) וכלבו (ס"ס פה עמ' נג:)]. ומ"מ אחר שדעת שני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש להקל, וכן דעת רוב מנין מרבותינו הראשונים היה לו למרן להקל בזה. ומרן בבית יוסף התם (סי' קצו) טעמא יהיב דאין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת. ע"ש. ועמדו האחרונים בדבריו מאי טעמא הוי ספק כרת[3].ודו"ק.
[ועי' בשו"ת תפלה למשה ח"ה (סי' לו עמ' שסט) שכתב בדין ירקות שגדלו בששית והוסיפו בשביעית שכ' להקל משום ספיחים, שכיון שהרמב"ם והרא"ש עומדים בשיטה אחת להחמיר, נקטינן כוותייהו אפי' בדבר שהוא תרי דרבנן. וע"ש. ועי' למרן ראש הישיבה, הגר"מ מאזוז שליט"א, בשו"ת בית נאמן (ח"א, חיו"ד סי' יח. ומתחילה נדפסו הדברים באו"ת חשון תשמ"ז סי' יב) בד"ז, דהרי כלל גדול השרישנו מרן שבמקום שאחד מג' עמודי ההוראה לא גילה דעתו וב' העמודים הנשארים חולקים בדבר, הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי והסמ"ג לפנינו ואל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה. וה"נ דכוותה בנ"ד שהרי"ף לא גילה דעתו, והרמב"ם והרא"ש חולקים ודעת הר"ש משאנץ ור"י בעל התוס' ורבנו נסים גאון והרמב"ן כדעת הרא"ש, פשיטא דנקטינן כוותייהו לקולא דירקות שצמחו לפני שביעית והוסיפו בשביעית מותרים משום ספיחים. וכ"ש דשביעית בזה"ז דרבנן וספיחים דרבנן, והוו תרתי דרבנן. ע"ש. וע"ע מ"ש מו"ר בהסכמה לס' הוראה ברורה על הלכות רבית. וע"ע בס' אסף המזכיר (ערך מרן ב'), שפעמים פוסק בשלחן ערוך כדעת הרמב"ם היפך הרי"ף והרא"ש. והוא חידוש. וע"ע בש"ע אה"ע (סי' ז' ס"י) שדעת הסתם היא דעת הרמב"ם והחולקים היא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ן והרשב"א. ע"ש].
♦
ב. רוב בנין מקלים בדרבנן
אולם לכאו' מצינו איפכא בדין השכרת כלים לגוי בע"ש שיעשה בהם מלאכה, שכתב מרן בב"י או"ח (סי' רמו ד"ה ולענין) דכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. ע"ש. וכ"פ מרן הש"ע בסתם, והביא את דעת המחמירים בדין זה בשם י"א. ואע"ג דהתם הוי נגד רוב מנין. והיאך בסימן רנט פסק כרוב מנין נגד רוב בנין, והכא פסק כרוב בנין נגד רוב מנין. וכבר השיג על מרן בד"ז הרמ"א בדרכי משה (סק"א) על אתר, וכתב אין דבריו נראים לדחות כל הני רבוותא קמאי ובתראי מקמי הרי"ף והרמב"ם. ע"ש. וכ"פ הרמ"א בהגהתו בשלחן ערוך להחמיר [ואכן עצם דברי הרמ"א בד"ז לכאורה תמוהים, דהא מאחר שפליג על הב"י שאין לפסוק כהרי"ף והרמב"ם מקמי הנך רבוותא, א"כ היה לו לפסוק לגמרי כהנך רבוותא התוס' ורוב הראשונים, שאסרו אף בכלים שאין עושים בהם מלאכה, והיה לו להכריע כדבריהם מהך טעמא "שאין לדחות כל הני רבוותא קמאי ובתראי רוב הראשונים". ועי' בביאור הלכה (ד"ה וכן עיקר) שכתב דהרמ"א פסק כר' יונה, אף דלדעת התוס' ודעימייהו אסור אף בכלים שאין עושים בהם מלאכה, לענין זה תפס להקל כשיטת ר' יונה משום שכן היא גם דעת רש"י והטור, ובחידושי הרשב"א כתב שזוהי השיטה המחוורת. ע"ש. וע"ע בנהר שלום (סק"א) ובס' בני ציון (סק"א). ושמעתי מבארים דהרמ"א פסק כדעה מציעתא[4]]. ומרן החיד"א בברכי יוסף (סק"ב) הביא הגהה מכת"י הרב יחיאל קאשטילאץ שהשיג על מרן בזה בכל תוקף, שהניח י"ב פוסקים שהזכירם בב"י וכל זה אינו שווה לו ופסק כהרי"ף והרמב"ם. והתמרמר מאד על פסק זה. ע"ש. וגם הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו דחו דברי הרי"ף בזה, הלכך יש לחוש לסברת רוה"פ קמאי ובתראי דפליגי על הרי"ף והרמב"ם בזה. עכ"ל מרן החיד"א.ועי' להגאון רבי כלפון משה הכהן בס' באר משה (סי' רמו ס"א) שכ' שדעת מרן כהרי"ף והרמב"ם והכי נקטינן, והגם דהברכ"י כ' לחוש לי"א ע"ש, נראה דגם הברכ"י מודה דלדינא נקטינן כסתם מרן רק שיש לחוש ולהחמיר כי"א. ולכן ודאי מי שנוהג כדעת מרן אין למחות בידו, והבא לשאול, אם אין הפסד מרובה יש לחוש לדעת הי"א, ובהפסד מרובה יש להורות גם לכתחלה כדעת סתם מרן. והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו. ע"כ. גם בספרו שו"ת שואל ונשאל (ח"א, חאו"ח סי' מד מה) כתב שיש להורות לרבים להקל כמרן, ורק לעצמו יחמיר דרך חששא. ע"ש. אולם נראה שלמעשה יש להורות כמרן לגמרי להקל בכל אופן. וכ"פ בשו"ת שמחת כהן (חאו"ח סי' סא) ובזכרי כהונה (מע' ש' אות לו) ובס' ישועה ורחמים (חאו"ח סי' כ). וכ"פ בחזו"ע שבת ח"א (דיני מלאכה המתחילה בע"ש ה"ה). וע"ע בחלק ו' (עמ' י, יא). וכ"פ בילקוט יוסף (סי' רמו ס"ב). ועי' להגרש"ז אוירבאך בס' מאורי אש (סי' ד).
וטעמא דמילתא, ראיתי בפתח הדביר (סי' רמו סק"א) שהביא את דברי מרן בהקדמתו, וכתב שאפשר שמכיון דמסיק "ולכן פשט המנהג בהיפך", משמע דאינו פוסק אלא היכא דנהוג העולם דלא כוותייהו אלא כרוה"פ החולקים עליהם, אבל אם נהגו כשני עמודי ההוראה, הגם דרוה"פ ס"ל בהיפך לא שינה דרכו דרך הקדש. ואולי בדין זה ראה רבינו שהמנהג להתיר כהרי"ף והרמב"ם ולפיכך פסק כוותייהו, שכיון שקבלו עליהם סברתם אפי' להקל, ומה גם דבשל סופרים הלך אחר המיקל, כ"ש שביתת כלים. ולכן פסק להקל כהרי"ף והרמב"ם משני הטעמים, אי משום מנהגא אי משום דליכא אפי' איסורא דרבנן. ע"ש. ורמז לדבריו בשד"ח (כללי הפו' ס"ס יג). וכ"כ במנו"א (ח"א פי"ט ס"ד) עפ"ד הפתה"ד הנ"ל. וכ"כ בס' הלכה ברורה (רס"י רמו) וכ' שיש להוסיף עוד דכיון דנ"ד מדרבנן ומשום מ"ע, ס"ל למרן הב"י שאפשר לסמוך על הרי"ף והרמב"ם. ע"ש.
ובעיקר קושיית הברכ"י בשם הרב קאשטילאץ, עי' בברכי יוסף חו"מ (סי' כה ס"ק כט) שהביא מתשו' כת"י למהר"ר יחיאל קאשטילאץ הנ"ל שהיה בדור מרן והאריך הרבה בדבר הזה שהחליט מרן ללכת אחרי הרי"ף והרמב"ם. ע"ש. וא"כ כפי הנראה בלא"ה ס"ל לערער על הכלל שקבע מרן לילך אחר שנים מגו תלת עמודי ההוראה. אך לדידן י"ל דברי מרן כאמור. ואפשר דס"ל למרן דבדרבנן איכא קמן ספיקא דרבנן לקולא, ולכן היכא דרוב מנין מקלים אזלינן בתרייהו, והיכא דרוב בנין מקלים אזלינן בתרייהו. ומה"ט בסימן רנט פסק כרוב מנין לקולא, ובסימן רמו פסק כרוב בנין לקולא.
ומדברי הרב פתח הדביר הנ"ל מבואר דבסימן רמו אע"ג דהוי מילתא דרבנן, לא היה פוסק כרוב בנין, אם היה המנהג כרוב מנין. ועי' להלן בסמוך.
♦
ג. רוב הפוסקים בדאורייתא וכן במקום מנהג
ולכאו' מדברי מרן בהקדמתו לבית יוסף, שכתב: "הסכמתי בדעתי כי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, במקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך”. ע"כ. ולא התנה דדוקא בדרבנן נקטינן כרוה"פ, לכאו' משמע דאף בדאורייתא נקטינן כרוה"פ. ועי' בס' מלוה ה' (ח"ב, פי"ב עמ' קכ) שכתב שמדברי מרן בהקדמתו משמע שבמקום שיש מחלוקת בין שני עמודי ההוראה הו"ל ספק שקול, והכרעת רוב הפוסקים תכריע, ומסתברא דהיינו דוקא במידי דאורייתא, אבל בדרבנן אפי' אם אין רוב מוחלט נקטינן כדעת המיקל ככל ספק שקול בדרבנן. ע"ש.והנה בדין טעם כעיקר, דעת בה"ג ור"ת ור"י והראב"ד דטעם כעיקר דאורייתא, ומאידך דעת רש"י והרמב"ם והרמב"ן דאינו אלא מדרבנן. וכתב הרשב"א בתוה"א (ב"ד ש"א יא.) לענין פסק הלכה אנו על מי נסמוך, בואו ונסמוך על דברי ר"ת ור"י ובה"ג וראב"ד שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה. ע"כ. וכ"פ מרן בש"ע יו"ד (סי' צח ס"ב, סי' צט ס"ד, וסי' קיא ס"ד). ולא פסק כהרמב"ם, אחר שרבים מחמירים בדבר שיש צד דאורייתא, ובפרט שהרשב"א הכריע כן, וכבר כתב עליו מרן בהלכות איסור והיתר (סי' קי ס"ה) אשר הוא מעין המתגבר עמוד העולם אשר באורו נראה אור [וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' תמד) שכתב, על הרשב"א אני סומך שהוא רב בקי ומובהק וגדול בדורו. ע"ש. וכבר האריכו הפוסקים במעלתו ובשבחו של הרשב"א, וגם מרן בב"י יו"ד (סי' קה). ע"ש. ואכמ"ל]. וע"ע בס' עין יצחק ח"ג (עמ' שסח).
ובדין חיתוך ירק בשבת, פסק מרן בש"ע או"ח (סי' שכא סי"ב) המחתך את הירק דק דק חייב משום טוחן. ועי' בשו"ת יחו"ד ח"ה (סי' כז) שהעיר שלכאו' היה לו לפסוק כהרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה, אשר נלוו עימם הרמב"ן והרא"ה והריטב"א וספר התרומה והתוספות והמאירי והרמ"ך שכולם סוברים להתיר לחתוך דק דק פירות וירקות הנאכלים חיים. ואפשר שמ"מ מצא לנכון לחוש לדברי האוסרים בספק איסור תורה. וצ"ע. ועכ"פ כשיש ספק נוסף בודאי שיש להקל כדעת רוב הפוסקים. ע"ש. וכן הוא בספר הליכות עולם ח"ד (ר"פ משפטים, עמ' קיז) ובספר מאור ישראל ח"א (שבת עד: בתוד"ה האי. עמ' קכג) וח"ג (פ"ז מה"ש ה"ה, ריש עמ' קכו) ובחזו"ע שבת (ח"ד, הל' טוחן ס"ו, סוף עמ' רנז). וכן העיר בשו"ת תפלה למשה (ח"א, סי' מז אות ב') שהיה לו למרן לפסוק להקל עכ"פ באוכלים הנאכלים חיים שהתוס' והרא"ש ואפשר שגם הרמב"ם מקילים בזה, וצ"ל שמרן החמיר כיון שראה שרוה"פ מחמירים. ואע"פ שהרא"ש והרמב"ם הם רוב בנין, מ"מ פסק כרוב מנין של הפוסקים להחמיר באיסור תורה. וכמ"ש כיו"ב בב"י (סי' רנט) דבדרבנן נקטינן כרוב מנין להקל נגד רוב בנין, וה"נ נימא איפכא דבאיסור תורה נקטינן לחומרא כרוה"פ אע"פ שרוב בנין מקילים. ומ"מ עדיין קשה שלא היה צריך לכתוב בש"ע לשון "חייב", והיה מספיק שיכתוב לשון אסור. וע"ע שם (ועכ"פ בדעת הרמב"ם אין זה פשוט כ"כ. ולהלן יתבאר שבדבר שאינו מפורש בעמודי ההוראה אין הכרח לפסוק כדבריהם. ולפ"ז ניחא טפי). ואכמ"ל.
עוד יש להעיר דבעיקר הדברים צ"ע אי בעינן תרתי, רוה"פ וגם המנהג, או דסגי ברוה"פ. ועי' בלחם ושמלה (סי' קפט שמלה סק"ט) שמשמע לכאו' דנקט דסגי ברוה"פ. ע"ע. וכן מבואר בשדי חמד (ח"ו, כללי הפוסקים סי' יג אות לג) שהשיב על טענת מהרש"ל אמאי בחר מרן לפסוק כעמודי ההוראה, היפך פוסקים רבים. וכתב ע"ז השד"ח, שמתבאר בדברי מרן בהקדמתו לבית יוסף שכשכל חכמי ישראל או רובן חולקים על אותה סברא לא אמר לפסוק כמותם, ולפ"ז אין מקום להתרעם גם מקום ללון על מרן בד"כ על פשרה זו. וע"ש. וראיתי בספר פסקים ותשובות (סי' רמב אות נה בהע') שצידד בזה וכ' שבפמ"ג (סדר הנשאל הקדמה לאו"ח סדר ג אות ו) משמע כצד א' שכתבנו. עכת"ד. והנה עיינתי בפמ"ג שם ולא ראיתי הכרע לשום צד (וכן העיר על דבריו ידי"נ הרב נאור שלום נר"ו).
והנה הפתה"ד (סי' רמו סק"א) הנ"ל (אות ב') כתב שאפשר שמכיון דמסיק "ולכן פשט המנהג בהיפך", משמע דאינו פוסק אלא היכא דנהוג העולם דלא כוותייהו אלא כרוה"פ החולקים עליהם, אבל אם נהגו כשני עמודי ההוראה, הגם דרוה"פ ס"ל בהיפך לא שינה דרכו דרך הקדש. ע"ש. והיינו שהמנהג מכריע, ואם נהגו כדברי עמודי ההוראה היפך רוב מנין, נקטינן כהמנהג ע"פ עמודי ההוראה. וכן ראיתי עוד בספר הלכה למשה (מע' מ' ס"ס סח) שכתב וז"ל: "ובעיקר מ"ש מרן אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההיא ולכן פשט המנהג להיפך. ק"ל דכי נתפשט המנהג להיפך מאי הוי, וכי לא נתפשט מאי הוי, הלא אם העיקר כדברי שאר כל חכמי ישראל או רובם החולקים הו"ל לפסוק כוותייהו גם דלא נהגו כן. ונ"ל דזו עצמה היא הכרעה, דהנה דעת עמודי ההוראה דמיא לרוב בנין ודעת כל חכמי ישראל או רובם החולקים הוא דמיא לרוב מנין, ולכן בזה המנהג מכריע, וע"ד מה שאמרו רז"ל אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר”. עכ"ל. ומבואר דפשיט"ל דבעינן תרתי. וכ"כ בס' מנו"א (ח"א, פי"ט ס"ד) הנ"ל. וכ"כ בפשיטות בשו"ת עמק יהושע (ח"ו, חיו"ד סי' ז) [וע"ע למהר"ם גלאנטי בתשובה (סי' יג) שכתב לבאר דמ"ש מרן בהקדמתו דנקטינן כשנים מעמודי ההוראה, היינו כשהוא סברא יחידאה, אבל בנ"ד שמהר"י בן מיגאש ור"ת והרמב"ן והרמ"ה קיימי כוותיה, קי"ל כהרמב"ם. ע"ש. ועי' בכנסת הגדולה (חאו"ח כללי הפוסקים סי' כו) ובשלחן גבוה (כללים שבראש הספר אות ז') שהביאו דבריו. ועי' בס' יפה ללב או"ח (סי' פח סק"ג) מ"ש לבאר ולפלפל. ועכ"פ מבואר דס"ל למהר"ם גלאנטי דנטינן כרוה"פ היפך עמודי ההוראה אף במקום שאין מנהג כדבריהם. ודו"ק]. ויש עוד לפלפל בזה ואכמ"ל. וע"ע בשו"ת שמש ומגן (ח"ג, חאו"ח סי' כד, כה).
והנה בדין פוחח, דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורוב הראשונים דדוקא כשכתפיו מגולים אינו יכול לירד לפני התיבה. ומרן בש"ע (סי' נג סי"ג) כתב: "פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה”. ומשמע שאף באין כתפיו מגולים לא ירד לפני התיבה (ועי' במשנ"ב ס"ק לט, ובשו"ת יחו"ד ח"ד סי' ח'). וצ"ב אמאי פסק נגד ג' עמודי ההוראה ורוב הראשונים. ועי' למרן ראש הישיבה, הגר"מ מאזוז שליט"א, בתשובה בשו"ת יצחק ירנן (ח"ב, סי' ד') שהרגיש בזה, וכתב אולי היה המנהג בימיו להחמיר בזה כמו בימינו. אי נמי שכן ראוי לפסוק לחומרא וכו'. ע"ש (אך לפ"ז לכאו' סגי במנהג בדרבנן אף נגד רוב בנין ורוב מנין וי"ל. וצל"ע עוד).
ובדין אכילה עם אשתו נדה על שלחן אחד, מרן בב"י (יו"ד, סי' קצה ס"ג) הביא שדעת הרמב"ם והרא"ש להקל (בשלחנות שבזה"ז לכה"פ), ודעת רב אחא גאון והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן והסמ"ג וסה"ת והגה"מ לאסור, והכי נהוג עלמא. ומרן בש"ע כתב בזה"ל: "לא יאכל עמה על השלחן אא"כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה לחם או קנקן, או שיאכל כל אחד במפה שלו”. ע"כ. וראיתי בספר טהרת הבית (ח"ב, עמ' קיד) שהעיר למה הצריך מרן היכר אף לדידן, שהרי הרמב"ם והרא"ש מתירים, וגם הוי כעין ס"ס. ונראה שמרן סמך עמ"ש בב"י, שאחר שהביא את דברי המחמירים סיים "והכי נהוג עלמא". וא"כ אין אחר המנהג כלום. עכת"ד. ובתשובה בחיבורי שו"ת חקרי הלכה (חיו"ד סימן מא) כתבתי עוד טעם בזה לפי שאין הדבר מפורש בדברי הרא"ש להקל ויש עקולי ופשורי בדבריו, והרא"ש גופיה בקיצור הלכות נדה (שנדפסו אחר פסקי הראש לנדה) כ' בזה"ל: "ואמרו שלא יאכל על השלחן אחד בימיהם שהיו שלחנות שלהם קטנים ובפני כל אחד היו נותנים שולחן, והאידנא שכל בני הבית אוכלים על שלחן אחד אוכלת עמו על השלחן. אבל יעשה קצת היכירא ישים קנקן על השלחן ביניהם". עכ"ל. וכן הוא בתשובותיו (כלל מז). ולפ"ז הרא"ש גופיה מחמיר להצריך היכר. וא"כ מעיקרא לק"מ.
ובדין ברכת לישב בסוכה, מרן בב"י או"ח (סימן תרלט) הביא שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דבכל פעם שנכנס לסוכה מברך, וכתב מרן בש"ע (סע' ח') "נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה”. ע"ש. אולם התם י"ל דאיכא נמי משום סב"ל מלבד המנהג. ועי' להראש"ל, הגר"י יוסף נר"ו, בספר השיעור השבועי (ח"א, עמ' תפח) שכ' שבאו כמה מרבני תימן לסוכתו של מרן זצ"ל, ומיד כשנכנסו לסוכה עמד אחד ובירך לישב בסוכה כדעת הרמב"ם, ומרן ענה אמן. לאחר שהם יצאו שאלנו את מרן מה זה שונה ממה שהוא כתב בשו"ת יבי"א (ח"א, חאו"ח ס"ס כט) שספרדי השומע מאשכנזי שמברך על הלל בר"ח אין לו לענות אחריו אמן, כי לדעת הרמב"ם אין לברך על הלל בר"ח. וכתב מרן בש"ע (סי' תכב ס"ב) שכן נוהגים בכל א"י וסביבותיה. ומרן השיב לנו שבנידון הזה שדעת הרי"ף והרמב"ם לברך לישב בסוכה, מן הדין היה צריך לברך רק שנהגנו שלא לברך אלא בשעת אכילה, ועל כן מי שמברך עונים אחריו אמן. ע"ש. ודו"ק.
ובדין קדירה שנתבשל בה כבד ללא קריעה, פסק מרן בש"ע (יו"ד, סי' עג ס"א) דבדיעבד הכבד מותר, אבל הקדירה אסורה שפולטת ואינה בולעת, ויש מי שאוסר. והנה דעה זו שהביא מרן לאסור היא דעת הרמב"ם והרי"ף, כמבואר בבית יוסף. ועי' בשו"ת עמק יהושע (חלק ו, חיו"ד סי' ז) שתמה אמאי מרן לא פסק כדעת הרמב"ם והרי"ף, דהוו תרי עמודי ההוראה שעל פיהם ישק כל דבר. וכתב ליישב משום שרוה"פ הכי ס"ל לפיכך פסק כן מרן. ושוב עיינתי בהקדמת רבינו הבית יוסף, וראה ראיתי שכתב: "אמרתי אל ליבי שבמקום ששנים מעמודי ההוראה מסכימים לדעה אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא בקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעה ההיא, ולכן פשט המנהג בהיפך”. ע"כ. לכן עפ"ז נתיישבה דעתי ואמרתי ודאי שבזמנו פשט המנהג כדעת המתירים. ע"כ משו"ת עמק יהושע ע"ש. ובאמת שם יש לבאר משום שאין הדבר מפורש בדברי הרי"ף, וכפי שיבואר להלן אות ד', דבדבר שאינו מפורש בדברי עמודי ההוראה אין הכרח לפסוק כדבריהם. וכ"כ בהוראה ברורה (סי' עג שעה"צ ס"ק עב). והוסיף הגר"א סעדון שליט"א דמטע"ז מרן בש"ע כתב בלשון יש מי שאוסר בלשון יחיד, ולכאו' תרי נינהו, וביחוד שאלו הם שני עמודי ההוראה, אולם לפי האמור, שאין זה מוכרח בדעת הרי"ף, ניחא. ודו"ק.
ובדין ברכת ההלל בראש חודש, שמרן בש"ע או"ח (סי' תכב ס"ב) כתב: "קורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם, וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה. הגה, ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור”. ע"כ. והסברא שמברכים על ההלל ביחיד היא דעת הרא"ש, וכשקורין בציבור אף להרי"ף מברכים, ורק להרמב"ם אין מברכין אף בציבור. ומרן כתב שהמנהג בא"י כהרמב"ם שלא לברך. ואכן בכמה מתפוצות עדות המזרח נהגו לברך. ועי' בשו"ת כסא שלמה (חאו"ח סי' ק) שהמנהג ע"פ רוב עמודי ההוראה וכו'. ע"ש. ועי' בשו"ת שואל ונשאל ח"ב (חאו"ח סי' כט) שכ' דלמאי דכייל לן מרן בהקדמתו הדין נותן לברך בצבור, ותו דרבים הם העומדים בדיעה זו. אלא דהיא גופה קשיא דאיך מרן בש"ע פסק כן והי"ל לפסוק כרוב עמודי ההוראה. ונראה דלק"מ, דכבר כתב הרב שולחן גבוה (בכלליו אות יא) דספר הקצר של מרן ז"ל מיוסד כלו ע"פ סברת הרמב"ם, ובספר זה סתם הכל ע"פ ס' הרמב"ם דנהיגי בארץ מערב כותיה, וכלל זה נקוט בידיך דכ"מ שהרב ז"ל פוסק כן בב"י דעתו לפסוק לכל המקומות, אבל כשלא פסק בב"י הלכה אלא בספר הקצר דעתו שלא יחוייב אותו פסק אלא למערב בלבד. וקרוב לזה כתב השד"ח בכללים (סי' יג). ולכן שפיר פסק בש"ע כדעת הרמב"ם, הגם דלפי הכלל הנז' ראוי לפסוק רק כהרי"ף והרא"ש. ובזה א"ש מה דלכאורא דברי מרן ז"ל סתראי, לפמ"ש בב"י ובש"ע. וכו'. וע"ש. וע"ע בבית נאמן (גליון קפה אות יא). ועי' בשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סי' סח) ובשו"ת שמש ומגן ח"ד (חאו"ח סי' נח, נט) ובס' ברית כהונה (מע' ר אות ה) ובס' באר משה על הש"ע (שם) ולמר בריה בס' שלחן אברהם (שם) ובס' ויען עמוס (מע' ר אות ג) ובס' נפש חיה (מע' ב אות כד) ובס' בני בנימין (הכהן, מע' בהלכה סי' כג) ולהרה"ג רבי בנציון כהן בשו"ת תרחם ציון (עמ' קו) ובאו"ת (תשנ"ז עמ' תרלח). ועי' בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סי' לא) ובשו"ת בית נאמן ח"א (סי' א) ולמו"א בס' תורת חיים ח"א (עמ' רנו והלאה). ועכ"פ כאן בארץ הקודש אתרא דמרן איננו מברכים על ההלל בר"ח. ואכמ"ל.
♦
ד. דינים שאינם מפורשים
ואנכי הרואה למרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' יח, בהגהות על חו"מ סי' קכח ד"ה ואני, עמ' נ) שכתב ואנן לא שבקינן מ"ש גדולי הפוסקים בפשיטות, למנקט לפום מאי דנפרש אנו בדעת הרי"ף והרמב"ם, ואם מרן בבית יוסף רגיל לפסוק כהרי"ף והרמב"ם, היינו כשברור לנו דעת הרי"ף והרמב"ם, לא היכא דבאים אנו לדון מכח מאי דאתמר בש"ס. ואם זמנין דמשכחת כה"ג במרן ז"ל, על הרוב האחרונים חולקים עליו. עכת"ד. והו"ד בספר וזאת ליהודה סופר (רס"י א). אך החיד"א גופיה במחזיק ברכה (יו"ד, סי' סא סק"ז) דן במתנות כהונה אם חייב ליתנם לכהן חבר, וכתב: "והשתא שמרן כתב ליתנם לכהן חבר, כוונתו לכתחלה, דא"ת דאיסורא איכא ק"ק דמסורת בידינו דמרן תמיד נשען על שלשה המה מטיבי סעד הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ואמאי לא אחז צדיק דרכו. ולפום מאי דכתיבנא ניחא דמרן סבר דרשב"ג על צד היותר טוב קאמר”. ע"כ. והתם מיירי ג"כ בדבר שאינו מפורש בדברי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ואעפ"כ ס"ל שיש לפסוק כעמודי ההוראה. ולכאו' זה סותר לדבריו בשו"ת טוב עין הנ"ל. וכן מצאתי בחזו"ע סוכות (עמ' שצד, שצה) שהביא את דברי החיד"א בשו"ת טוב עין הנ"ל והעיר שבמחזיק ברכה הנ"ל לא השוה מידותיו. ושכ"נ מדברי מהר"ח בן עטר בראשון לציון (ביצה כב:). עכת"ד. ואפשר שי"ל דבודאי אף בסתימת עמודי ההוראה יש לנו להתחשב בסברתם ורק היכא דיש הכרח נוטים מסתמות דבריהם, ובפשטות יש לנו לתפוס אף כסתמות דבריהם. וכבר נודע מ"ש הפוסקים שעדיפא לן סתימתן של ראשונים מפירושן של אחרונים. ועכ"פ כן נקט מרן הגר"ע יוסף גופיה בס' מאור ישראל (ח"ב, פסחים מ. בגמ' ת"ר אין לותתין. עמ' עט), שכתב שאם היה מרן סובר שהרי"ף והרמב"ם מחמירים לא היה פוסק נגדם, אלא ודאי כיון שאין הדבר מוכרח שהרי"ף ס"ל כהרמב"ם לכן לא פסק כן. ע"ש. וע"ע בפתח הדביר (סי' ריד סק"א) שמרן כתב דכיון דהרי"ף והרמב"ם פסקו כריו"ח דבעינן בברכה שו"מ, הכי נקטינן. והשמיט דעת הרא"ש, משום שאינו מפורש בדבריו ויש מבארים בדברי הרא"ש שא"צ. ע"ש.וסיוע לכלל זה מצינו בדברי מרן הב"י גופיה בחו"מ (סי' א' ס"ב), במאי דקי"ל דאין דנין דיני קנסות בבבל, וכתב הרמב"ם דמ"מ שבת וריפוי דנים בבבל, והביאו מרן בב"י, וכתב שמאידך מדסתם הרא"ש משמע דס"ל דאף בזה לא דנים בבבל, וכן נראה שהוא דעת הרי"ף. ומ"מ לענין הלכה - "כיון שהרי"ף והרא"ש לא ביארו דעתם", והרמב"ם ביאר דבריו, וכתב שכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל, הכי נקטינן. ע"כ. ובייחוד דהתם בחו"מ סוגיין דעלמא אזלא כהרמב"ם.
ואנוכי הרואה להגאון רבי יוסף ידיד בשו"ת שארית יוסף (ח"ב, חאו"ח סי' א עמ' ה) שתמה בנידונו שמרן שביק דעת הרי"ף והרמב"ם ופסק כהרא"ש. וכתב' עפ"ד מרן בב"י חו"מ (סי' א) הנ"ל דכשהשמיטו עמודי ההוראה דין אף שמזה מוכח דלא ס"ל כן, עכ"ז כיון שלא כתבו הדבר בפירוש לא נפסוק כוותייהו. ושוב העיר הרב שארית יוסף שד"ז קשה להולמו ומסתימת דברי כל הפוסקים לא משמע כן לחלק, בין שכתבו הדין בפירוש או השמיטוהו, וגם מהב"י אין ראיה כלל, דהתם לא ע"ז לחוד הוא שפסק כהר"מ רק בצירוף שאר טעמים, שכ"כ הגאונים, וגם שמעשים בכל יום וכו'. ע"ש. ונראה שאם היה רואה את דברי מרן החיד"א שכתב בהדיא חילוק זה לא היה נסוג אחור מדבריו מחמת סתימת הפוסקים (ועי' בס' לב אהרן ח"ב סי' י אות ד מ"ש בדרך מרן בפלוגתת הראשונים).
ולכאו' עוד סיוע לכלל זה מצינו בדין המתנה קודם ז"נ מחשש פולטת ש"ז, דנחלקו בזה הראשונים, וכתב מרן בב"י (יו"ד, סי' קצו סי"א): "מאחר וכל הני רבוותא כתבו בהדיא דאף לבעלה סותרת, וגם מאחר שכולם זולתי הרמב"ם ואור זרוע פוסקים דעד שש עונות לא מסרחא ש"ז, הכי נקטינן”. עכ"ל. ולכאורה הרי הראב"ד ס"ל דכל דין פולטת נאמר רק לטהרות ולבעלה טהורה לגמרי, וגם בדעת הגאונים והרי"ף כתבו כמה ראשונים דנראה דס"ל דהוי ג"כ רק לטהרות (ואף שמרן דחה שאין הכרח, אך עכ"פ אף לא מצינו שהחמירו בזה, והוי ספק עכ"פ אם הגאונים והרי"ף מחמירים בזה), והרשב"א נטה לדעת הראב"ד וסיים ש"בעל נפש" יחוש לעצמו, והרא"ש הביא את דברי הראב"ד דמיירי רק לטהרות וכתב ש"נכון" להחמיר, ובאמת גם הרמב"ן מיקל בהלכה ברגליה, והרמב"ם ואור זרוע הגדול (כפי שהביאו בתרומת הדשן סי' רמה) כתבו דסגי בג' עונות (ואף במאי דפשיט"ל למרן דהרמב"ם החמיר בפולטת אף לבעלה, י"א שאף להרמב"ם אין דין פולטת אלא לטהרות). וא"כ לכאו' הו"ל למרן לפסוק כעמודי ההוראה, ולכה"פ כהרמב"ם דהוי דעה מציעתא, וגם הוי ס"ס, שמא כהראב"ד דהוי רק לטהרות, ושמא כהרמב"ם ואו"ז דסגי בג' עונות. ואפשר דמטע"ז כתב מרן דכיון דהני רבוותא כתבו "בהדיא" דבעי ו' עונות, הכי נקטינן. והיינו דנקטינן כרוה"פ שהחמירו בהדיא. וע"ע בס' פתח הבית (עמ' תב). ובאמת בד"ז גם המנהג היה להחמיר, וכמ"ש הרא"ש וגם מרן סיים שכן היה מהר"י בי רב דורש ברבים. ואפשר שמטע"ז מרן החמיר, ואף לא היקל לכה"פ כהרמב"ם דסגי בג' עונות. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ה, חיו"ד סי' טז סוף אות ב') שכ' שלכאו' מ"ט החמיר מרן בפולטת הא איכא כמה ספיקות להקל, אלא ודאי דבאיסור כרת יש להחמיר גם בס"ס. אך יש לדחות דשאני התם שפשט המנהג להמתין ד' ימים קודם ז"נ. ולכן כשאין מנהג להחמיר כגון בכתם וטבלה בדיעבד אחר ספירת ז"נ בלי שתמתין ד' ימים, אה"נ דסמכינן על כל הני ספיקי להתיר כשיש צורך בדבר, וכמ"ש בשו"ת בית דוד. ע"ש. אלא דלפום קושטא היו שנהגו בארצות המזרח להחמיר להמתין אף בכתם כמה ימים. ועיין בספרי שו"ת חקרי הלכה (חלק יורה דעה סימן מט). ואכמ"ל.
ולפי האמור ניחא מאי דפריך הרמ"א על מרן הב"י מחושן משפט סימן שי, דהתם מיירי בדין השוכר חמור ומת החמור באמצע הדרך, שכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' שכירות ה"ב) שאם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך, חייב להעמיד לו חמור אחר מכל מקום, ואם לא העמיד יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה אחרת אם אין בדמים ליקח עד שיגיע למקום שפסק בו. וכתב הרב המגיד, שדעת הרמב"ם שאם לא העמיד לו חמור הרי נבילת חמור זה שמסר לו ועורו משועבדים לזה, אבל אם אינם מספיקים הנבילה והעור, אין מכריחים את המשכיר לשכור לו מנכסיו, שבמה נתחייב לו זה. והרשב"א (ב"מ עח. ד"ה ע"כ) פי' חייב להעמיד לו מנכסיו ובלא קנין. וכן פי' ר' יהונתן מלוניל (ד"ה אם יש בדמיה). וכן נראה דעת הרי"ף בהלכות (מט.). עכת"ד המ"מ. והביאו המלך חדריו בבית יוסף (חו"מ, סי' שי סוף ס"א). וכתב מרן: "וסברא זו של הרשב"א מבואר שהיא כסברת הרא"ש, ועם כל זה כיון דאפוקי ממונא הוא, נראה לי דלענין מעשה נקטינן כהרמב"ם. ועוד דהר"א נמי כוותיה ס"ל היכא דלא קנו מידו, וגם סברת יש מי שפירש שכתב הרב המגיד והיא סברת הרמב"ן חולק על סברת הרשב"א והרא"ש ז"ל”. עכ"ל. וכ"פ מרן בש"ע. והשיגו הרמ"א בדרכי משה (סק"א): "הנה סתר כללו שכלל בהקדמתו לפסוק כדברי הרי"ף והרא"ש במקום שמסכימים לדעה אחת. ועוד דהרשב"א והרא"ש ור' יונתן בתראי רבים נינהו, ואף דעת הטור נראה כן, ולכן אין לזוז מדבריהם”. עכ"ל. וע"ע למהריק"ש בערך לחם שם. אולם לפי האמור ניחא, דמאחר ואין מפורש בדברי הרי"ף דס"ל דלא כהרמב"ם, בכה"ג הכל לפי הענין. וע"ע בס' ברכת יהודה ח"א (חיו"ד סי' לט) שכתב להוכיח מהנימוק"י שהרי"ף מיירי שעדיין לא שילם כל דמי השכירות, ובאופן זה י"ל דאה"נ דהרמב"ם מודה בזה. עכת"ד. ובפרט שפסק כהרמב"ם, ובדיני ממונות. וע"ע בשלחן גבוה בכללי הש"ע שבראש הספר (אות יא, יב) שכ' ידוע הוא שספר הקצר של מהר"י קארו מיוסד כולו ע"פ סברת הרמב"ם דמאריה דארץ המערב הוא, ובספר הזה סתם הכל ע"פ סברת הרמב"ם דנהיגי בארץ המערב כוותיה. ע"ש. וע"ע בשדי חמד כללי הפו' (סי' יג אות ג).
וכן ניחא לפ"ז דין הנחת תפלין אי אזלינן אחר היד שכותב בה או אחר היד תשת הכח, דאיפליגו בהא התוס' (מנחות לז. ד"ה מה) והרא"ש (הל' תפלין סי' יח), ופסק מרן הש"ע (סי' כז ס"ו) בי"א בתרא כשיטת התוס'. ובס' האשכול (הל' תפלין עמ' פט) כתב שאף דעת הרי"ף כשיטת הרא"ש[5]. ולכאורה יש ב' עמודי הוראה דס"ל דאזלינן אחר יד תשת הכח. אולם באמת אין הדבר מפורש בדברי הרי"ף ויש מקום לבאר בדבריו לא כן (ועי' בס' הלכה ברורה ח"ב עמ' קי, קיא).
וכן ניחא לפ"ז דין שער באשה ערוה, דבגמ' ברכות (כד.) אמר ר' יצחק טפח באשה ערוה, אמר שמואל קול באשה ערוה, אמר רב ששת שער באשה ערוה. וכ"פ הרא"ש. והרי"ף השמיט. והרמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש הט"ז) כתב: "כל גוף האשה ערוה, לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפי' אשתו, ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה”. עכ"ל. והביאם המלך חדריו בבית יוסף או"ח (רס"י עה), וכ' ע"ד הרמב"ם שהשמיט קול ושער "משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר ולא לענין ק"ש. ולענין הלכה, נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם, ומיהו טוב להזהר לכתחלה מראיית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש”. ע"כ. ומבואר שפסק בב"י כהרמב"ם והרי"ף שהם שני עמודי ההוראה. ועי' בדרכי משה (סק"ג) שכתב על דבריו, ולי נראה דאף בלא זהירות יש לחוש משום איסורא, מאחר דרבים אוסרים. ע"ש. אך בש"ע כתב (סע' ב'): "שער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו”. והוסיף עוד (בסע' ג'): "יש להזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש”. ומבואר דהדר ביה לאסור מן הדין בשער. ומרן החיד"א בברכי יוסף (סק"ב) העיר שמרן בב"י הכריע ששער ג"כ מותר ויש להזהר לכתחלה, ובש"ע אסר בשער והתיר בקול זמר. ומזה מוכח שפסק כהרא"ש והטור בשער שאסור, שלא כד' הרמב"ם. ותו דדבריו בב"י מכוונים כמה דכייל לן לפסוק כהרא"ש והרמב"ם נגד הרי"ף, ולהכי בב"י פסק כהרמב"ם, דמה שאסר טפח באשה הרא"ש קאי כוותיה נגד הרי"ף. ומה שהתיר שער, הרי"ף קאי כוותיה נגד הרא"ש. וקול כולהו שרו. וא"כ בש"ע פסק בשער שאסור כהרא"ש נגד הרי"ף והרמב"ם. ע"ש. ועי' בכה"ח (אות יד) שהש"ע חזר בו מפני שהרא"ש והטור אסרי בהדיא בשער, "ולא כן הרי"ף והרמב"ם שרק השמיטוהו". אבל בשמיעת קול, שגם הרא"ש כ' אינו אלא דאסור לשמוע ולא לענין ק"ש, והטור לא כתב לאסור, על כן כתב בש"ע יש להזהר כמ"ש בב"י, ולא חזר בו מזה. ע"ש. איברא שיש להעיר קצת על הכה"ח שם, דהתם שאני שהשמיטו האיסור, וא"כ לכאו' ברור הדבר שמקלים, שאם הרמב"ם והרי"ף לא כתבו בשום מקום את האיסור מהיכא תיתי דס"ל דבעינן להחמיר. וי"ל. ועי' בס' שלחן אברהם (סי' עה) ובשו"ת יבי"א (ח"ו, חאו"ח סי' יג) ובשו"ת אור לציון (ח"א, חאו"ח ס"ס י'). וע"ע בשו"ת שבות עמי (ח"א, חאו"ח סי' ב') ובקונט' נורא תהלות (סי' ד'). ובקובץ ויען שמואל (חי"ט, סי' מג). ע"ש. ודו"ק.
גם בדין טלטול מנורה בשבת, פסק מרן בש"ע או"ח (סי' רעט ס"ז) לאסור בין בגדולה בין בקטנה, ואפי' אינה של פרקים רק יש בה חריצים. ותמה בערך השלחן (סק"ז) על מרן דפסק כמאן דאסר אפי' בקטנה, והרי הרמב"ם ואורחות חיים והכלבו וספר הבתים התירו, והרי"ף ס"ל דאפי' בשל חוליות מותר, וא"כ הו"ל להקל מיהא בקטנה, שכן דרכו בכל מקום לפסוק כהרי"ף והרמב"ם, וכ"ש הכא דא"ח והכלבו ס"ל כן, ואיסור דרבנן הוא. ע"ש. ועי' בס' ברכת יצחק (ברכה, עמ' שכז) שכ' לבאר דשאני הכא דלגבי בנין וסתירה בכלים לא קי"ל כהרי"ף, ולגבי מנורה קטנה שיש בה חדקי הוי הרמב"ם יחידאה נגד שאר פוסקים. ע"ע. אולם לפע"ד שפיר מצי מרן לצרף את דברי הרי"ף גבי מנורה קטנה אף אי לא פסקינן כוותיה בבנין וסתירה בכלים. ודו"ק. אולם לפי האמור לעיל, דבמקום שאינו מפורש בדברי הרי"ף אין הכרח לפסוק כדבריו, א"כ לא קשה על מרן מהך כללא דדרכו לפסוק כעמודי ההוראה (ומ"מ עדיין צ"ע בזה, דסו"ס יש להקל במילתא דרבנן עפ"ד שאר הראשונים).
וכן ניחא לפ"ז מאי דקי"ל דאין סתירה ובנין בכלים, ודעת התוס' דדוקא במוסתקי שרי אך בכלי שלם אסור, וכ"פ מרן בש"ע (סי' שיד ס"א). והפוסקים כתבו שדעת הרי"ף והרמב"ם להקל, ולכאו' היה מקום לתמוה אמאי לא פסק כעמודי ההוראה. וכן העיר בקרבן נתנאל (פכ"ב דשבת אות ה) - התימה על רבינו הרא"ש ועל כל המחברים דאתו בתריה, ובפרט על הב"י דכללא כייל בהקדמתו שבכ"מ שהרי"ף והרמב"ם קיימי בחד שיטה דקים ליה כוותיה, ומאיזה טעם לא הביא כלל דעת הרי"ף והרמב"ם להתיר אפי' לכתחלה בלא מוסתקי. וצ"ע. ועכ"פ אני אומר לדינא ע"י צירוף היתר קל אני אסמוך על דבריהם להתיר לשבור כלי שלם להוציא אוכלים ואפי' לכתחלה. ע"ש. ובאמת שכן העיר גם בשו"ת תפל"מ (ח"א, סי' כד אות ה) אמאי שביק מרן דעת הרי"ף והרמב"ם. ע"ש. וכן תמה בחזו"ע שבת (ח"ה, דיני מתקן מנא סט"ו בהע'), וכתב (בעמ' שעא) שקרוב לומר שגם מרן הש"ע אילו היה רואה דברי הפוסקים הנ"ל היה פוסק להקל אפי' שלא במוסתקי. וכ"כ עוד לקמיה (בעמ' שעח). וע"ש לעיל מינה בהלכות בונה (סע' ט') שכתב, תיבה נעולה שיש בה אוכלים מותר לשבור התיבה, דבדרבנן יש להקל לצורך שבת. ואם יש נכרי יש לעשות הדבר ע"י נכרי. ובהערה (אות ח) ביאר טעמו להקל בזה שרבים מקלים. וכ' (בעמ' רצו) שמרן פסק כד' התוס' והרא"ש, אבל לפי מה שהסכימו האחרונים דאנן נקטינן כהרי"ף והרמב"ם וסייעתם, שאפי' בחבית שלימה מותר לשבור כדי ליטול ממנה גרוגרות יש להתיר אפי' ע"י ישראל. ע"ש. ואכן כבר פסק כן מ"ז בשו"ת איש מצליח (ח"ב, חאו"ח סי' יח, דף סט ע"א) אחר שהאריך בבירור שיטות הראשונים וסיים - נמצא לפ"ז דהרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ן והריטב"א והרא"ה וריב"א והאו"ז והמאירי והרשב"ץ והרשב"ש בנו והרדב"ז כולהו ס"ל דלא מיירי במוסתקי, ואפשר דאילו חזי מרן כל הני רבוותא הוה מודה להקל, לפחות בשעה"ד באיסור דרבנן בקטן. ע"ש. וע"ע לידי"נ הרה"ג ר' בנציון כהן נר"ו בקובץ וכתבתם (גליון א' עמ' נ') ובשו"ת בשובך לציון ח"ב (ס"ס יג). וי"ל עוד בזה ואכמ"ל.
וכן ניחא לפ"ז דין עירוב בתבלין, שכתב מרן בש"ע או"ח (סי' שפו ס"ה) בסתם שאין מערבין בתבלין, וי"א שמערבין בתבלין. וכתב בספר תוספת שבת (ס"ק יג) - דע שבכאן יצא המחבר מן הכלל שכלל בהקדמותו לנטות תמיד אחר רובא מן השלשת הגיבורים האלה ה"ה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם, דהא כאן ס"ל להרי"ף והרמב"ם שמערבין בתבלין כמ"ש בב"י, אלא דהרא"ש לחודיה הוא דס"ל דאין מערבין בתבלין, והמחבר סתם כאן כדעה הראשונה כידוע מן הכלל המסור בידינו דדעתו לפסוק תמיד כהסתם. וזה מן התימה דלמה החמיר בזה, בשגם שאף הסמ"ג ס"ל הכי, וגם רי"ו שדרכו לנטות תמיד אחר הרא"ש רבו וכאן נפרד ממנו ונוסף גם הוא וס"ל דמערבין בתבלין, והיה לו להקל בעירובין. וכבר כתבתי בסימן רנ"ט שתפס עליו הרמ"א בהקדמת דרכי משה על שיצא שם מן הכלל שלו, ויותר היה לו להשיגו ממה שכתב כאן. ע"ש. ובאמת בבית יוסף כתב מרן דדעת הרא"ש שאין מערבין בתבלין. ולגבי דעת הרי"ף והרמב"ם, לפי האמור דבדברים שאינם מפורשים בדברי עמודי ההוראה אין הכרח לפסוק כדבריהם, ניחא טפי. ועי' בהערות איש מצליח על המשנ"ב (בסוה"ס) שהתקשו ג"כ אמאי מרן נטה מהכלל לפסוק כעמודי ההוראה, וכתבו לבאר מפי סופרים וספרים שאין הכרח בדברי הרי"ף והרמב"ם דס"ל להקל, ושיש שביארו דדעתם להחמיר. ע"ש. וזה מסייע לדלעיל, שמאחר שאין זה מפורש בעמודי ההוראה, ואדרבה יש מקום לבאר כמ"ש האחרונים הללו איפכא, מפני כך נטה מרן מלפסוק כדבריהם.
וכן ניחא לפ"ז דין שופר שנסדק מעט, דדעת הרא"ש שהוא נפסל בסדק כל שהוא, ודעת רוב הראשונים דלא נפסל אלא בנסדק רובו, ומרן בש"ע (או"ח, סי' תקפו ס"ח) הביא את דעות הפוסלים בי"א קמא והמכשירים בי"א בתרא. וכתב מרן החיד"א בברכי יוסף (ס"ק יא): "מורי הרב בספר נחפה בכסף (דף קפו ע"ב) הקשה דאמאי מייתי מרן סברא זו בי"א בתרא דמסורת בידינו שכך דעת מרן, והרי הפשט כהרא"ש וגם ד' הרמב"ם והרי"ף אפשר להשוותם. והעלה שאם תקע בשופר שנסדק במיעוטו, יחזור ויתקע בשופר כשר ולא יברך”. ע"ש. ולפי האמור ניחא, דמאחר שאין זה מפורש בדברי הרי"ף והרמב"ם, וגם הוי רוב הפוסקים דמקילים במילתא דרבנן, לפיכך מרן פסק להקל. וע"ע למ"ז הגאון רבי משה זקן מאזוז בשו"ת וידבר משה (חאו"ח סי' ז) שכתב משום שמרן הביא בבית יוסף שדעת הרבה מן המפרשים להקל, ומשוים נמי לפרש מ"ש הרמב"ם והרי"ף ז"ל על דרך פירוש זה. ואין לומר דס"ל דעם כל זה היה לו לפסוק כהסכמת הרא"ש ז"ל לי"מ שהביא נגד רוב המפרשים שהביא הרב המגיד. עכת"ד [ועי' בשו"ת תבואות שמש חאו"ח סי' עג].
וכן ניחא לפ"ז דין סיכך ע"ג נקליטי המטה, שפסק מרן בש"ע (או"ח, סי' תרכז ס"ג) כדעת הר"ן ולא כדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש. ואכן כבר תמה בזה בט"ז שם על הטור דפסק דלא כהרא"ש, וכ' בביה"ל (ד"ה ויש) שהטור ס"ל שאין הכרח שמקילים בזה וכ"ד עוד פוסקים. ע"ש. ולפי האמור, שבמקום שאינו מפורש בדברי עמודי ההוראה אין הכרח לפסוק כדבריהם, הכא נמי אין הכרח כ"כ לבאר כן בדבריהם וניחא שפיר. וכן ראיתי בס' ילקוט יוסף (הל' סוכה עמ' קפב) שכ' ג"כ לבאר כן בזה מאחר ואינו מפורש בד' עמודי ההוראה, ומאידך דברי הר"ן מפורשים וגם משמעות הגמ' כן. ועוד תירץ דמרן פסק כן רק לחומרא. ע"ש.
וכן ניחא לפ"ז דין אתרוג שניקב נקב מפולש, שדעת הרא"ש והר"ן והטור להחמיר שאפי' ניקב עד חדרי הזרע מיקרי מפולש, ומאידך נראה שדעת הרי"ף והרמב"ם דדוקא בשניקב מצד לצד פוסל, ובש"ע (או"ח, סי' תרמח ס"ג) כתב מרן בזה"ל: "מפולש יש מפרשים כפשוטו דהיינו שניקב מצד זה לצד זה, ויש מפרשים שכיון שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינם בתוכו, מקרי מפולש”. ע"כ. והלכה כי"מ בתרא כהרא"ש. ולכאו' אחר דאיכא בד"ז ד' הרי"ף והרמב"ם להקל ובפרט בצירוף בה"ג, יש להקל כדבריהם. ולפי האמור ניחא, מאחר שאין זה מפורש בדברי הרמב"ם והרי"ף (וכ"כ בשו"ת אלישיב הכהן ח"ג סי' כז בד"ז. ע"ש).
וכן ניחא לפ"ז דין עבר הוסת ולא בדקה, דהר"ן (שבועות ה. ד"ה וגרסי') כ' דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דעבר הוסת ולא בדקה מותרת בלא בדיקה. וכ"כ בס' האשכול (סי' לג) בדעת הרי"ף. ומאידך דעת התוס' והרשב"א [והרמב"ן והר"ן] דאסורה עד שתבדוק. והנה בשלחן ערוך (יו"ד, סי' קפד ס"ט) פסק מרן בסתם דעבר הוסת ולא בדקה טהורה. וי"א שאסורה עד שתבדוק. ע"ש. ושוב כתב לקמן (שם, סי' קפט ס"ד) דעבר הוסת ולא בדקה אסורה עד שתבדוק. ודבריו סתראי נינהו. ואף הרמ"א בסימן קפד כתב על דברי הי"א שאסורה, דהכי נהוג, וכן הוא לקמן סימן קפט. ע"ש. ואכן בשלחן גבוה (בסי' קפט סק"ט) תמה על הש"ע דלעיל בסימן קפד סתם כהרי"ף והרמב"ם, ואח"כ כתב סברת הרשב"א בלשון מחלוקת, וכבר ידעת דסתם ואחר כך מחלוקת הלכה כסתם, והכא סתם כהרשב"א. אתמהא. ע"ש. וכן הקשה בס' מסגרת השלחן (סי' קפט ס"ד) בסתירת דברי מרן (וכ' ואפשר שיש לחלק. ע"ש. ובפשטות בב"י כאן מבואר דהיינו הך מחלוקת בפוסקים). ועי' בס' ברית כהונה (חיו"ד מע' נ אות יט) שנקט בפשטות כסתם מרן בסימן קפד. ולכאו' נעלם מעיניו הטהורות דברי מרן בסימן קפט. וכן העיר בזה הרב המגיה שם. אולם ד"ת עשירים במקום אחר, ובספרו באר משה (סי' קפד ס"ט אות ב) העיר בסתירת דברי מרן, וכ' שמכאן יש להוכיח כד' הסוברים דמרן לאו כללא כייל, דבכ"מ דעתו כסתם אלא דפעמים סבר כי"א והעיקר הוא כמבואר בדבריו בב"י (ואפשר שמטעם זה כותב הכנה"ג כשיש מחלוקת סתם וי"א, דמרן לא הכריע). וצ"ע. ע"כ. ועי' בס' אמרות טהורות (ח"א, רס"י ז) ובס' הוראה ברורה (סי' קפד שעה"צ ס"ק קפט) שכ' דדעת מרן כמ"ש בסימן קפד להקל. ע"ע. ומאידך בס' פרדס רמונים (שפתי חכם ס"ק כד מקשה זהב ס"ק יג) ובפרי דעה (שפתי לוי ס"ק כד) כתבו דמרן הדר ביה בסימן קפט להחמיר. וכן בביאור הגר"א (סי' קפד אות כה) ביאר דבדברי מרן בסימן קפט סי"א מוכח דמרן הדר ביה וס"ל דלא כהרי"ף והרמב"ם. ע"ש. וכן נקט בפשיטות בשו"ת יביע אומר (ח"ו, חיו"ד רס"י טז) ובטהרת הבית (ח"א, עמ' קכח) דמרן הדר ביה בסימן קפט, ומשנה אחרונה עיקר. ע"ש. וכן ראיתי להגר"מ בן שמעון בס' מנחה טהורה (סי' ו) שהאריך בזה לבאר דמרן הדר ביה. והוכיח כן מכמה דוכתי. ע"ש. וע"ע בשו"ת כה לחי (ח"א, סי' כא). ולכאו' לפ"ז היאך מרן הכריע למסקנא בסימן קפט נגד דעת הרי"ף והרמב"ם. ולפי האמור ניחא, דמאחר שאין זה מפורש בדבריהם אין הכרח לפסוק ע"פ הכרעתם. ולכן פסק מרן כרוה"פ. ואכן כמה פוסקים כתבו לפלפל לפרש אחרת בדברי הרי"ף (עי' בתפארת צבי סי' קפד סק"ח. ועוד) ומש"ה מרן לא פסק כמ"ש הר"ן שדעת הרי"ף להקל. והטעם שפסק להחמיר, עי' בטהרת הבית שם שביאר שמרן חשש לרוה"פ המחמירים, ואע"ג דהרי"ף והרמב"ם מקילים, כיון שאפשר לברר בנקל צריך לברר עד כמה שאפשר. ע"ש. ועי' בשו"ת ברכת יהודה (ח"א, חיו"ד סי' לד) שכ' לבאר את הסתירה בש"ע ע"פ מ"ש כמה אחרונים דהיכא דאיכא גילוי בב"י כמאן ס"ל, לא אמרי' דבכה"ג דעת מרן לפסוק כהסתם. ואע"ג דבמחלוקת בין רוב מנין לרוב בנין בדאורייתא מרן פוסק להחמיר ובדרבנן פוסק להקל, מ"מ בעניני נדה אשכחן למרן שנטה מכלליו בכמה דוכתי מחמת חומר כרת דאית ביה. ובפרט בנ"ד שכתב הר"ן על דעת הרי"ף והרמב"ם שזו קולא יתרה. ע"ש.
וכן ניחא לפ"ז דין כתם פחות מכגריס שנמצא על בשרה, שדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והטור וכן נראה דעת רבנו ירוחם, דשרי, ומאידך הרמב"ם (פ"ט מהל' איסו"ב ה"ו) כ' לאסור. וכתב מרן בב"י (יו"ד, סי' קצ) שכן נראה גם דעת הרא"ש לאסור. אך בש"ע (סע' ו') מרן סתם להקל, והביא את דעת הרמב"ם והרא"ש בשם י"א. ומבואר דדעת מרן להקל. וכ"כ בס' מסגרת השלחן ובס' באר משה שם דדעת מרן להקל. ע"ש. ולכאו' אמאי פסק נגד הרי"ף והרמב"ם. וראיתי שהעיר בזה בס' שלחן גבוה (סוף ס"ק כד) ותירץ דהיינו דוקא כשגילו דעתם בפירוש, ושאני הכא דדעת הרא"ש לאו בפירוש אתמר אלא מדיוקא, הלכך לא שביק רבינו פשיטותא דהרשב"א וכל כת דיליה לפסוק כדיוקא דהרא"ש. ע"כ. ובאמת אפשר דהכא החשיב מרן דברי הראשונים דלעיל כרוב מנין, ובדרבנן שומעים למקילים (וע"ע בס' פתח הבית בד"ז עמ' רלד).
וכן ניחא לפ"ז דין הנחת מזוזה סמוך לקורה פחות מטפח, שדעת הרמב"ם לפסול ודעת הרא"ש והטור להכשיר, וכ"מ דעת הרי"ף, וכתב מרן בבית יוסף (יו"ד, סי' רפט) ולענין הלכה יש לחוש לדברי הרמב"ם. וכן פסק בש"ע (ס"ב) כהרמב"ם, שמקום קביעת המזוזה בתחלת שליש העליון, ואם קבע למעלה מזה כשרה, והוא שירחיקנה מהמשקוף טפח. ע"כ. וכ' בשלחן גבוה (סק"ח): "הנך רואה בעיניך דמה שסתם לן רבינו הכא כהרמב"ם שכ' והוא שירחיקנה מהמשקוף העליון טפח הוא לחוש לדבריו, דבדין הוא שיסתום לנו כהרי"ף והרא"ש והטור דאפי' הניחה סמוך למשקוף כשרה, אלא כיון שהש"ע עיקר יסודו הוא על הרוב ע"פ סברת הרמב"ם שהוא נר מערבי, לכך סתם כוותיה”. ע"ש. אולם לפי האמור י"ל עוד משום שאין זה מפורש בדברי הרי"ף והרא"ש. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ב, חיו"ד סי' כא אות ז) שכ' שדעת מרן כהרמב"ם לגמרי ולכן בדיעבד שהניחה למעלה צריך להסיר המזוזה ולקבעה שנית במקומה הראוי, אלא שלא יברך, שיש לחוש לד' הרי"ף והרא"ש שמסתמות דבריהם נראה שאפשר להקל. וסב"ל. ונראה הטעם שלא פסק מרן כשנים מעמודי ההוראה שהם הרי"ף והרא"ש, כיון שדבריהם סתומים ודברי הרמב"ם מפורשים, ולא שבקינן דברי הרמב"ם מפורשים. עכת"ד.
וכן ניחא לפ"ז דין חינוך קטן בקריאת שמע, שמרן הש"ע (או"ח, סי' ע ס"ב) הביא תחלה את שיטת ר"ת ואח"כ שיטת רש"י, וסיים וראוי לנהוג כד' ר"ת. ומשמע דס"ל שאינו מן הדין אלא חומרא בעלמא. וכ"כ כמה אחרונים. ועי' בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ד, סי' יא עמ' סט) שלכאו' יש לתמוה ע"ז לפמ"ש בכס"מ שלדעת הרמב"ם יש דין חינוך במצות ק"ש, מפני מה לא פסק בזה כהרמב"ם, וכן מוכח משיטת הרא"ש, והי"ל לפסוק כשנים מעמודי ההוראה. וצ"ל שמרן בש"ע חזר בו ממ"ש בכס"מ. או שמא ס"ל שאין לזה הכרע כ"כ מד' הרא"ש. ע"ש. ויש לסייע התירוץ האחרון לפי האמור, דמאחר שאין זה מפורש בדברי עמודי ההוראה לפיכך אין הכרח לפסוק כן.
ומתחילה חשבתי להעיר ממה שמצינו בדין המטיל גורל עם בני ביתו, שדעת הרמב"ם (פכ"ג מה"ש הי"ז) שמותר להפיס עם בני ביתו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה מפני שאינם מקפידים, וכתב מרן בב"י (ס"ס שכב) שהרי"ף והרא"ש השמיטו ד"ז, ולדעת הר"ן גם להרי"ף והרא"ש יש להקל בזה, אך הטור משמע ליה דאם איתא הו"ל לפרושי בהדיא, ועוד שמאחר שהרא"ש שבא אחריו לא הוסיף על דבריו משמע ודאי דס"ל דאפי' בבניו ובני ביתו אסור, והרב המגיד נתן טעם לסברא זו. ובש"ע (סעיף ו) פסק מרן בסתם לאסור, והביא את דעת הרמב"ם בשם י"א. ומבואר שפסק כהרי"ף והרא"ש היפך הרמב"ם, אע"ג דהתם אין מפורש בדבריהם רק שכן משמע מהשמטתם. אולם אפשר דשאני התם, דהטור גופיה ס"ל הכי בדעת אביו הרא"ש ואיהו בקי במילי דאביו טפי מינן, וגם נראה דבכה"ג הכל לפי הענין.
ובדין ישראל וגוי השותפים בשדה ולא התנו בתחלה על העבודה בשבת ובימות החול וחלקו השכר בסתמא, דבגמ' מסכת ע"ז (כב.) איבעיא ולא איפשיטא, ודעת הרא"ש בפסקיו (סי' כה) דנקטינן לקולא. ומאידך להרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת הי"ז) יש לאסור, וכ' הר"ן (ספ"ק דע"ז, דף ז.) שכן דעת הרי"ף. ומרן בב"י או"ח (סי' רמה) כתב ע"ז, ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לאסור, הכי נקטינן. ע"כ. וכ"פ בשלחן ערוך (סעיף א) לאסור. ואין להקשות ע"ז דלכאו' אין זה מפורש בדברי הרי"ף, רק הר"ן למד כן מדבריו, ולעיל אמרי' דבכה"ג שאינו מפורש בד' הרי"ף אין הכרח לפסוק כן להלכה, דהא אף שאין הכרח לפסוק כן, מ"מ לפי הענין נראה למרן להכריע כן. וביחוד שאף דעת הרמב"ם לאסור, שמרן מתחשב בדעתו טפי.
[ובדין חליטה בבשר אי מהני בדיעבד, עי' למרן החיד"א במחזיק ברכה (יו"ד, סי' עג ס"ק יד) ובס' הליכות עולם (ח"ו, עמ' קלה). ועי' בהוראה ברורה (סי' סט סי"א ד"ה בשר) שכ' ג"כ להקל בזה, ודאע"ג דלהרמב"ם לא מהני חליטה, מ"מ כיון דלאו בפירוש אתמר בדברי הרמב"ם, יש לתפוס לדינא כדעת הגאונים ורבים מהראשונים המקלים. וכן דרכו של מרן שאינו פוסק כעמודי ההוראה נגד שאר הפו' במקום שלא באו דבריהם בביאור. ועי' בב"י ובש"ע או"ח סי' שט ס"ג, וסי' תרכז ס"ד. ע"ש].
♦
ה. פלוגתא התלויה בשינויי הגירסאות בתלמוד
ואנוכי הרואה בשו"ת מכתם לדוד פארדו (חיו"ד סי' מח, דף קכד ע"ב) שתמה על מרן בנידונו שפסק דלא כהרי"ף והרא"ש, וכתב: ואפשר דאף הרמב"ם נמי ס"ל כדבריהם, ונראה שאחר שלפמ"ש התוס' ליכא שום לישנא דס"ל להקל, לכך אע"ג דבעלמא אורח לצדיק מרן ז"ל לפסוק כתרי מינייהו רבנן דקיימי בחדא שיטתא, הכא מיהא להיות דבר התלוי בגירסא, הלכך בהא ספוקי מספקא ליה אי נקטינן כוותייהו, דמאן לימא לן שהגירסא שנזדמנה לפניו עיקר, והם ז"ל פסקו לפי הנוסחא שלהם. ומה גם שהטור פסק בסתם, משמע דאע"ג דחזא לאביו הרא"ש דפסק להקל כלישנא בתרא אפ"ה לא פסיקא ליה מילתא להקל במילתא דתליא בגירסא. מש"ה מרן נמי רהיט אבתריה וסתם סתומי משום דלא פסיקא ליה. עכת"ד. והביאו בשדי חמד כללי הפוסקים (סי' יג אות לג).ומכל מקום נראה שהכל לפי הענין ואין הכרח בזה. ואכן מצאתי להגאון פתה"ד שמשמע דס"ל דאף במילתא דתליא בגירסאות נקטינן כעמודי ההוראה, דבסימן ג' (ס"ק יב) כ' שמרן פסק כהרא"ש משום שהרי"ף והרמב"ם לא גילו דעתם ולכן נקטינן כעמוד ההוראה השלישי. ע"ש. והתם הוי מילתא דתליא בגירסאות. אולם אפשר שהכל לפי הענין. והבן. וע"ע בחזון עובדיה שבת (ח"ד, עמ' עח) שהביא את דברי מהר"ד פארדו הנ"ל, וציין שבדין הרחת הדס במחובר לאילן, פסק מרן בש"ע או"ח (סי' שלו ס"י) כגירסתנו ולא חשש כלל לגירסת הגאונים. ואפשר שמכיון שעיקר האיסור להריח באתרוג וההיתר להריח בהדס הויא מילתא דרבנן, ספיקא דרבנן לקולא. ע"ש (ויל"ע בזה, אחר דבכל גירסא יש קולא וחומרא וי"ל באורך. ובמק"א כתבתי בזה עוד).
ועי' היטב בב"י (חו"מ, סי' ערה ס"י) שהרא"ש הכריע כגירסת רשב"ם, וגם הרה"מ כ' שקצת נראה כרשב"ם, אך הר"ן כ' שגירסת הרי"ף והרמב"ם היא גירסת הגאונים. ונראה לי דכל כה"ג הקדמונים היו בקיאים יותר בגירסאות, ודכוותייהו נקטינן. ע"כ [ועי' בס' מגיד מישרים (פ' ויקהל עמ' קצד) שכ' וז"ל: ומידע תדע דדברי הרמב"ם על הרוב קושטא אינון, בגין דאדבק בגרסאי קדמונאי, כגון רבינו חננאל ורב האי דגירסתהון ברירא וכו'. ע"ש]. ודו"ק.
ועכ"פ לפ"ד מהר"ד פארדו הנ"ל ניחא דין ניצוק חיבור בנט"י, שפסק מרן בש"ע (סי' קנט ס"ז) שידיו טהורות דחשיבי כהטבילם ביאור דהוי ניצוק חיבור ליאור, אע"ג דניצוק כזה לא חשיב חיבור לענין טבילה. ויש חולקים בזה ואומרים דגם לנט"י לא חשיב חיבור. עכ"ל. והתם לגירסת הרי"ף בברכות (מב.) יש להחמיר בזה, וכן להרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות הי"ד). ואעפ"כ מרן פסק להקל. ולפי האמור ניחא, משום דתליא מילתא בגירסאות, ובכה"ג אין הכרח לפסוק כהרי"ף והרמב"ם, ובנט"י דרבנן סד"ר לקולא.
וכן ניחא לפ"ז דין שמש שאינו קבוע שרוצה לבדוק כוסות וקערות לאור נר נפט בשבת, שלהרי"ף והרא"ש שרי, והרמב"ם אוסר, ומרן בש"ע או"ח (סי' ערה סי"ב) פסק לאסור. ולכאו' אמאי פסק נגד שני עמודי הוראה הרי"ף והרא"ש. וכן העיר בתהלה לדוד (סק"א בסופו) שד"ז יצא מהכלל שנתן הב"י בהקדמתו להכריע כשנים מהשלשה, וכאן פסק כהרמב"ם והשמיט את דעת הרי"ף והרא"ש. ע"ש. ולפיה"א ניחא דהתם נמי הדבר תלוי במחלוקת הגירסאות בגמרא, ואין הכרח כ"כ לפסוק כעמודי ההוראה בזה. וביחוד דפסק כהרמב"ם.
וכן ניחא לפ"ז דין עבודה בחוה"מ להשוות השדה לצורך חרישה או לדוש, דלגירסת המיוחס לרש"י בגמ' מו"ק (י:) יותר צריך קרקע שוה לדוש מלחרוש, ולגירסת הרי"ף והרא"ש, וכ"פ הרמב"ם בהלכות זכייה (פ"ב ה"ו ה"ז), אינו כן. ומרן פסק כרש"י, וזה לשונו בשלחן ערוך (או"ח, סי' תקלז ס"ט): "אסור להשוות השדה לצורך חרישה, ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד כגון שמשוה כולה מותר”. וזהו לשון הטור שפסק כרש"י. ואכן הדבר טעון ביאור אף על הטור שפסק כרש"י דלא כאביו הרא"ש. ובאמת בחו"מ (סי' ערה סי"ט) מרן פסק כהרמב"ם הנ"ל. ועי' בשלחן גבוה. ועי' בהע' אי"מ על המשנ"ב שם שכ' שמרן חזר בו בחו"מ והלכה כמשנה אחרונה. ע"ש. וי"ל בזה. ועכ"פ בעצם הדבר שפסק דלא כעמודי ההוראה, הכא הויא מילתא דתליא בגירסאות.
וכן ניחא לפ"ז דין חלב הנמצא בקיבת בהמה, שלדעת הרי"ף והרמב"ם שרי אף בחלב קרוש, והביא דבריהם מרן ביו"ד סימן פא (ס"ו), וסימן פז (ס"ט), ופסק כדבריהם. ושוב בסמוך (סי' פז ס"י) בדין מלח הקיבה בחלבה כתב הב"י: "ולענין הלכה נראה דאפי' לדידן דנקטינן כהרי"ף והרמב"ם יש להחמיר שלא להעמיד בחלב הקיבה שנמלחה בקיבתה או שעמד בו יום אחד, ומיהו היכא שכבר העמיד נראה דבדיעבד יש לסמוך על המתירים”. ע"כ. וראיתי להרה"ג המפורסם ר' יעקב חיים סופר נר"ו בספרו ברכי נפשי (ח"ב סי' ז) שהאריך הרבה בנ"ד, וכתב (בעמ' פג) ונעלם ממני מדוע מרן כאן לא סמך על כללו דהלכה כהרי"ף והרמב"ם אפי' להקל בשל תורה. ע"ש. ולפי האמור ניחא קצת, דמאחר שעיקר המחלוקת היא בגירסת הגמרא חולין (קטז:), בכה"ג לא איתמר הך כללא, והכל לפי הענין. וי"ל עוד בד"ז.
וכן ניחא לפ"ז דין אשה שראתה מחמ"ת ג"פ בבעל ראשון ושני ושלישי, שהרב המגיד (ספ"ד מהל' איסו"ב) כ' שגירסת הלכות כך היא, אלא תתגרש ותנשא לאחר, עד כמה מותרת לינשא עד שלשה "יותר מכן לא תינשא עד שתבדוק". וזו היא גירסת רבינו כמו שאבאר וכו', ומדברי רבינו נראה שהוא סבור שאין בדיקת שפופרת מועלת לה לעמוד עם בעלה אפי' בבעל שלישי, אלא תתגרש ואח"כ תבדוק. עכ"ל. והביאו מרן בב"י (יו"ד, סי' קפז סוף ס"ג), וסיים שהטור סתם דבריו כדעת התוס' והרא"ש וסייעתם להקל. וכ"פ בש"ע. ולכאו' היאך פסק נגד הרי"ף והרמב"ם. וראיתי בס' טהרת הבית ח"א (עמ' ריג) שביאר משום דהוי מילתא דרבנן, וסמכינן על רוה"פ שלא להוציא אשה מבעלה. ע"ש. ולפי האמור י"ל עוד, דמאחר דהך מילתא תליא בגירסת הרי"ף והרמב"ם אין הכרח לפסוק כגירסתם.
ומרן הש"ע או"ח (סי' ג' ס"ד) פסק: "לא יגלה עצמו כי אם מאחריו טפח ומלפניו טפחיים”. והב"ח כ' שהגירסא בכמה ראשונים מלפניו טפח ומאחריו טפחיים. ועי' בס' מאסף לכל המחנות (ס"ק יב) שיש מי שכ' שהרי"ף והרמב"ם השמיטו ד"ז משום דלא ס"ל כן ע"פ הגמ' בברכות (סב.). ועי' בס' הלכה ברורה שם. ובדין הנחת תפלין בלילה, עי' בב"י או"ח (סי' ל') ובש"ע. ובש"א שם.
♦
ו. מקורות נוספים בשלחן ערוך
והנה, בדין ברכות ק"ש של שחרית דעת הרי"ף והרמב"ם שזמנה כל היום, אך הרא"ש הביא בשם רב האי גאון דהיינו עד ד' שעות. וכ"פ עוד מרבותינו הראשונים. וכ"פ מרן בש"ע או"ח (סי' נח ס"ו) שזמן ברכות ק"ש עד ד' שעות. וטעמו נראה משום סב"ל. וכ"כ בשלחן גבוה (ס"ק יב). ועי' בס' הלכה ברורה (בירור הלכה ס"ק טו) שכ' שמה שמרן לא פסק כהרי"ף והרמב"ם י"ל שהוא משום שראה שרבים מהראשונים לא פסקו כן. וגם חשש להחמיר בענין סב"ל. ע"ש. ויש לציין שבב"י מרן הביא רק דברי הרא"ש, והרמב"ם דפליג עליה. ע"ש. ודו"ק.ועוד יש לציין בדין ברכת הגשמים לעיר בחו"ל הזקוקים למטר, שכתב מרן בש"ע (או"ח, סי' קיז ס"א וס"ב) שבימות הגשמים אומרים בברכת השנים ותן טל ומטר, ויחידים הצריכים מטר בימות החמה אין שואלים אותו בברכת השנים אלא בשומע תפלה, ואפי' עיר גדולה כנינוה או ארץ אחת כולה כמו ספרד בכללה או אשכנז בכללה, כיחידים דמו ובשומע תפלה. ע"כ. ונודע שמנהג ג'רבא בזה לשאול טל ומטר בברכת השנים כא"י בז' חשון, וכמ"ש בס' נוכח השלחן (סי' קיז ס"א). וכ"כ בברית כהונה (מע' ג אות א) ובזכרי כהונה (מע' ש אות מט) ובקונטרסו תורת המנהגים (אות מז) ובבית נאמן (גליון קלב אות יט, וגליון קפב אות ח). וראיתי בשו"ת שואל ונשאל (ח"ח, חאו"ח סי' ה) שהאריך בזה שלכאו' איך הנהיגו מנהג נגד מרן שפסק נגד הרא"ש שכ' דגם עיר גדולה כיחידים דמו ומזכיר בשומע תפלה, ובאחד מהתירוצים כ' שי"ל שכיון שהרא"ש והרמב"ם שני עמודי ההוראה הכי ס"ל נקטי כוותייהו גם שהוא נגד דעת מרן, דאזלי בתר עיקר הכלל הזה דכלל זה הוסכם ממאתים רבנים, והגם דמרן עצמו לא פסק כן עבדי כעיקר הכלל. וצ"ע עוד בזה. ע"כ. אך לפ"ז תיקשי אמאי מרן גופיה לא פסק כן. אולם נראה דהתם עיקר הטעם כמ"ש לעיל מינה בשו"ת שואל ונשאל שם דבכה"ג אף מרן יודה מאחר והאקלים דומה לא"י. וכ"פ למעשה בד"ז בשו"ת יחו"ד (ח"ב, ס"ס יא) שבמקומות הסמוכים לא"י והאקלים דומה לא"י, אע"פ שהם מחוץ לגבול א"י שואלים בז' חשון כא"י. ע"ש. וכ"ה בילקוט יוסף (ח"א, הל' שאלת טל ומטר ס"ד) ובהע' אי"מ על המשנ"ב (רס"י קיז) ובהלכ"ב (שעה"צ אות ט)ה.
ובדין ש"צ שטעה בקריאת התורה בשבת וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש, פסק מרן בש"ע (או"ח, סי' רפב ס"ו) שדי בכך שיעלה המפטיר ויקרא בתורה, דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה. והעירו האחרונים שדעת הרי"ף (מגלה יג.) והרמב"ם (פי"ב מהל' תפלה הי"ז) דהיכא דהפסיק בקדיש אין המפטיר עולה למנין שבעה. ועי' בזה למרן החיד"א בברכי יוסף (ס"ק טו) ובשיורי ברכה (סק"א) ובס' לדוד אמת (סי' ט' אות כא) ובכסא רחמים עמ"ס סופרים (פי"א ה"ד). וכתבו כמה אחרונים ליישב בזה. ועי' בחזו"ע ד' תעניות (עמ' שפד, שפה). וש"א בסימן רפב שם.[6]
ובדין הסוחט בוסר לתוך אוכל אם יש לחוש משום בורר, שפסק מרן בש"ע (סי' שכ ס"ה) בזה"ל: "יש מי שאומר דה"ה לבוסר שמותר לסחטו לתוך אוכל, ור"ת אוסר בבוסר”. ומבואר שמרן פסק לאסור. והעיר הרה"ג רי"ח סופר נר"ו בס' ברכי נפשי (ח"ב סי' ז) שהש"ע פסק כהטור ולא כהרי"ף והרא"ש, ואפשר דגם הרמב"ם ס"ל הכי. ע"כ. אולם המעיין בבית יוסף יראה שמרן הביא שה"ר יוסף התיר, ור"ת אסר, והסמ"ג הביא שה"ר יוסף התיר ולא הודה לו ר"ת. וסמ"ק הביא רק ר"ת שאסר. והרא"ש כ' בתשובה (כלל כב סי' א) שלר"ח פסק הלכה רבי יוחנן פליג אהא דשמואל, והרי"ף פסק כשמואל ומי יכניס ראשו בין ההרים, והמחמיר תבא עליו ברכה. עכ"ל. ומבואר שאף שמעיקר הדין הרא"ש ס"ל להקל, מ"מ למעשה כתב מי יכניס ראשו בין ההרים להקל והמחמיר תע"ב. ואף שהרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' רכו) התיר, מ"מ מרן לא הביא את דבריו בב"י[7]. וגם כבר נתבאר לעיל (אות ד') שבמקומות שאין מפורש בדברי עמודי ההוראה אין הכרח שמרן יפסוק כדבריהם. ועי' בט"ז שכ' להקל בסוחט על אוכל ע"מ לאכול לאלתר. ע"ש. ועי' בלוית חן (סי' נו) שכ' שמאחר ומרן הביא המח' בי"א וי"א, דעתו לסמוך בשעה"ד או בהפ"מ על י"א קמא להקל, וכמ"ש כיו"ב מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' ק). וכ"כ בשכנה"ג (סימן זה בהגהב"י סק"ז) שאין ספק שלא על חנם כ' מרן בש"ע גם סברת המתיר אלא לומר שהרוצה יכול לסמוך על סברא זו, ואולי שמה שכתב ור"ת אוסר בבוסר, ר"ל שסברת ר"ת יחידאה, אע"פ שהסמ"ק הביא דברי ר"ת. ועכ"פ בצירוף סברת הט"ז יש לנו ס"ס. עכת"ד הרב לוית חן. ודו"ק.
ובדין נתינת בגדים יבשים ע"ג המכה בשבת, דבשבת (קלד:) "ת"ר נותנים ע"ג המכה מוך יבש וספוג יבש, אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשים. קשיא כתיתין אכתיתין (דברישא שרי מוך יבש דהיינו כתיתים, ובסיפא אסר כתיתין), לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי”. ורש"י פירש: "חדתי שלא היו על גבי מכתו מעולם מסו, עתיקי לא מסו”. ע"ש. והרי"ף הביא הגמרא ופירש עתיקי מסו חדתי לא מסו. ומדברי הר"ן שם נראה שהרי"ף פליג ע"ד רש"י. אך הרא"ש (סי' ג) כתב שאפשר שגם רש"י מודה דעתיקי מעלי לרפואה טפי, אלא שמצריך דאותן עתיקי לא נתנו על גבי מכה פעם אחרת. ע"כ. ומרן בבית יוסף (סי' שכח, עמ' תק) הביא את דברי רש"י והרי"ף והרא"ש, וסיים: "ורבינו סתם דבריו כדברי הרא"ש אליבא דרש"י”. ע"כ. ומרן בש"ע (או"ח, סי' שכח סכ"ג) פסק לאסור בבגדים ישנים שלא ניתנו מעולם ע"ג המכה. ולכאו' היינו כדברי רש"י. והעיר בזה הרה"ג רי"ח סופר נר"ו בס' ברכי נפשי (ח"ב סי' ז). אולם נראה הטעם שנקט כן לפי שלדברי הרא"ש אין כאן מחלוקת בין הראשונים.
ובדין שותפים בממון ואחד מהם נושא ונותן בממון השותפות, נחלקו עמודי ההוראה, ועי' מ"ש מרן בש"ע (יו"ד, סי' קעז ס"ג). ונחלקו האחרונים בדעת מרן, ועי' בס' שלחן גבוה ובס' באר משה על הש"ע שם. ועי' בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג, סי' רנג), שעמד בד"ז וכתב שבב"י מבואר דדעת הרמב"ם ז"ל דלא כהרמ"א, ולדינא כבר כתבו מהרלנ"ח ומהר"ם גלאנטי דבתריה דהרמב"ם גרירין מהסכמה קדומה. ודעת מרן ז"ל בב"י לכאורה מדכתב אחרי דברי הרמב"ם אבל הסמ"ג והרי"ף כתבו וכו', משמע דדעתו כהסמ"ג והרי"ף. וכמ"ש בעלי הכללים בכללי הטור כשכותב "אבל"[8]. ובפרט הכא דיחיד ורבים. אך מדלא הזכיר זה בש"ע, לכאורה נראה דלא ס"ל להתיר, והדר ביה ממ"ש בב"י או דמספק"ל. ועיין לה' בינת אדם (כלל יו"ד) שכתב דהב"י פסק כדעת הסמ"ג והרי"ף. ולדינא לענ"ד יש להתיר, דאוקי הרי"ף נגד הרמב"ם ששניהם עמודי הוראה והכרעת הסמ"ג מכרעת, ועיין למרן בהקדמתו להב"י. ותו דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ועוד דהכרעת מור"ם ז"ל מכרעת כיון דלא גילה מרן ז"ל דעתו, ועוד דלשון מרן בב"י נוטה לזה. וע"ש. ועי' בס' מלוה ה' (ח"ב, פי"ב הע' 86 עמ' קכ) שכ' שמד' מרן בהקדמתו משמע שבמקום שיש מחלוקת בין שני עמודי ההוראה הו"ל ספק שקול, והכרעת רוב הפוסקים תכריע, ומסתברא דהיינו דוקא במידי דאורייתא, אבל בדרבנן אפי' אם אין רוב מוחלט נקטינן כדעת המיקל ככל ספק שקול בדרבנן. וא"כ בנ"ד שיש מחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם, והרא"ש לא גילה דעתו בזה, הו"ל ספק שקול, וכיון שהמחלוקת נוגעת לאיסור אבק רבית דרבנן נקטינן כדברי הרי"ף שהוא מיקל. אולם כיון שהמנהג הקדום בארץ ישראל וארצות המזרח והמערב וספרד ובבל לפסוק הכל על פי דעת הרמב"ם, וידוע שמרן בש"ע רוב פסקיו הם על פי דעת הרמב"ם, א"כ אע"פ שבמקום שמצאנו בפירוש למרן שפסק נגד סברת הרמב"ם ע"פ מ"ש בהקדמתו לב"י שפסק כב' מתוך ג' עמודי ההוראה או מטעם אחר, בודאי נקטינן כמרן, כידוע שמאתים רבנים הסכימו עם הכלל שכתב לפסוק כב' מתוך ג' עמודי ההוראה. וכמ"ש מרן החיד"א בברכ"י חו"מ (סי' כה אות כט). ורוב ככל קהילות הספרדים קבלו את מרן לרבן עליהם וקבלו הוראותיו, מ"מ במקום שמרן עצמו לא הכריע בפירוש כנגד הרמב"ם יש לנו לפסוק כדעת הרמב"ם בין להקל בין להחמיר, מאחר וכמותו נהגו לפסוק קודם התפשטות הוראות מרן, ומטע"ז מרן עצמו התחשב מאד בדעת הרמב"ם כשחיבר הש"ע. ולכן גם בנ"ד שמרן לא הכריע בפירוש במחלוקת הרי"ף והרמב"ם, יש לנו להחמיר בזה כדעת הרמב"ם אע"פ שנוגע לאיסור אבק רבית דרבנן, ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. עכת"ד. ועי' בס' הוראה ברורה (סי' קעז ס"ג, ביאוה"ל הארוך שבסוה"ס) שכ' להשיג ע"ז, וכ' להכריע שע"פ דברי מרן בהקדמתו לב"י יש לפסוק כהרי"ף והרא"ש נגד הרמב"ם. ע"ש. ועי' למרן ראש הישיבה בהסכמתו בראש הספר הוראה ברורה, שכ' לסייע זה ממ"ש בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג, סי' כט). וע"ש. ויל"ע עוד בזה.
ובדין נטע רבעי אם נוהג בחו"ל, שדעת ר"י הזקן שנוהג בחו"ל בכל האילנות, ודעת הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הט"ו) שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל, ודעת בעל השאלתות ומקצת הגאונים והתוס' והרז"ה והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן שאינו נוהג בחו"ל אלא בכרם ולא בשאר אילנות. ומרן בש"ע (יו"ד, סי' רצד ס"ז) פסק בזה"ל: "דין נטע רבעי נוהג אף בחו"ל. ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ אבל בחו"ל פירות הבאים אחר שעברו שני ערלה מותרים בלא פדיון”. וכ' הרמ"א: "הגה וי"א שאינו נוהג בחו"ל אלא רק בכרם ולא בשאר אילנות”. ע"כ. ומבואר שמרן סתם שנטע רבעי נוהג בחו"ל בכל האילנות, היפך שני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש ורוב הראשונים שכולם שוים לטובה שאין דין נטע רבעי בשאר האילנות (מלבד כרם דפליגי) [ועי' בשו"ת שאילת יעב"ץ סי' יט, כ']. ועיין למהריק"ש שכתב שנפל ט"ס בש"ע וצ"ל כרם רבעי נוהג אף בחו"ל. ע"ש. וכן העיר בשו"ת יבי"א (ח"י, חיו"ד סי' לה), וכ' שאפשר דס"ל למרן שכיון שאפשר בנקל לפדות הרבעי בפרוטה הוי כדשיל"מ, ולכן החמיר. וצ"ע. והעלה לדינא שלספרדים יש לפדות את הפירות, אך הפדיון יהיה בלי ברכה מפני שרוה"פ חולקים ע"ז. ע"ש. וע"ע בס' עץ השדה (עמ' תיא). ולידי"נ הרה"ג ר' בנציון הכהן בקובץ וכתבתם (גליון ד' עמ' מב והלאה).
[ובדין תפלת מנחה גדולה, עי' מ"ש בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"ד, סי' יט עמ' קי בהע') ובהע' איש מצליח על המשנ"ב (סי' רלג סק"ב בסוה"ס) ובשו"ת יוסף לקח (ח"ג סי' כז) מ"ש בזה].
ובדין המבואר בשלחן ערוך (יו"ד סי' קפו ס"ב וס"ג), עי' בספרי שו"ת חקרי הלכה(חלק יורה דעה סימן כה) משא ומתן בדברי הפוסקים בזה.
ברם אי קשיא הא קשיא, דבדין מנודה אם מותר בהנחת תפלין, דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שמותרים בהנחת תפלין, והעיטור מחמיר. ועי' בבית יוסף יו"ד (סי' שלד). ומרן בש"ע או"ח (סי' לח סי"ג) פסק: "מנודה ומצורע אסורים להניח תפלין”. ע"ש. והוא פלא דשביק דעת ג' עמודי ההוראה ונקט כהעיטור. וכן העירו בזה האחרונים. והעלה בכה"ח שם (אות לה) שיניחם בלא ברכה. וכ"ה בהע' אי"מ על המשנ"ב (סוף הסימן שם). וכן במאור ישראל (ח"א, מו"ק טו: תוד"ה לא. עמ' שיב, שיג) תמה ג"כ היאך שביק ג' עמודי ההוראה, ולכן פסק כד' הכה"ח שיניחם ללא ברכה. ע"ש. וכ"פ בהלכה ברורה (סע' כג).
וע"ע להגאון ר' יעקב חיים סופר נר"ו בס' ברכי נפשי ח"ב (סי' ז) וס' וזאת ליהודה (סי' א' – ד') [ובספריו שובי השולמית ח"ד (סי' ב') ומנוחת שלום ח"ו (סי' ב' אות ג') ושם בצלאל (סי' לה) וברית יעקב (סי' ב' הע' י' עמ' כז, סי' מא עמ' שיב) ויחי יוסף (סי' יד אות יט) ונר יהודה (עמ' פ) ובס' זכרון משה ח"ג (סי' לג). ע"ש], ולהגאון ר' יהודה ברכה נר"ו בס' ברכת יהודה ח"א (חיו"ד סי' לח לט) ולידי"נ משכבר הימים הרב נאור שלום נר"ו בס' ויען שמואל (חי"ט סי' עח וח"כ סי' צה, וחלק כא סי' פב) ובקונט' נורא תהלות (סי' א' וסי' נז, בקובץ חוט המשולש תשע"ט) ולהרב אליהו מלאכי נר"ו בקובץ על יד (כללי מרן הגר"ע עמ' מד) שפלפלו בכמה מהמקומות הנ"ל. וע"ע בקונט' בדרך המלך (עמ' פו).
ובעיקר הכלל יש עמי עוד הרהורי דברים לפלפל אך קצר המצע מהשתרע, וגם הוי כמים שאין להם סוף. וזכינו לבאר כאן כמה מקומות בדברי מרן ולהסיר הקושיות ועיקולי ופשורי על מרן מלכא הבית יוסף זיע"א. ועוד חזון למועד.
♦
סיכום עיקרי המשא ומתן שבתשובה בקצירת האומר
כתב מרן בהקדמתו שבמקום שנחלקו הפוסקים, נקטינן להלכה כעמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ובמקום שנחלקו עמודי ההוראה נקטינן כשנים מתוך שלושה עמודי ההוראה. והמעיין היטב בבית יוסף יראה שבמקומות רבים לא פסק מרן כעמודי ההוראה.ומצינו בזה כמה ביאורים ודרכים:
א. מצינו שמרן פסק בדרבנן כרוב הפוסקים שמקילים היפך רוב עמודי ההוראה. וכן מצינו איפכא, שפסק בדרבנן כרוב עמודי ההוראה, היפך רוב מנין.
ואפשר הטעם משום דבדרבנן הוי ספיקא דרבנן לקולא, הלכך ברוב בנין מקילים כדבריהם (אפי' היפך רוב מנין), והיכא דאיכא רוב מנין מקילים נקטינן כדבריהם (אפי' היפך רוב בנין).
וי"א שבמקום שיש מחלוקת בין שני עמודי ההוראה הו"ל ספק שקול, והכרעת רוב הפוסקים תכריע, והיינו דוקא במידי דאורייתא. אבל בדרבנן אפי' אם אין רוב מוחלט נקטינן כדעת המיקל, ככל ספק שקול בדרבנן. (עי' אות א' - ג').
ב. מצינו שמרן ראה לנכון לחוש לדברי האוסרים בספק איסור תורה, אף נגד רוב בנין ומנין. (עי' אות א' - ג').
ג. במקום שיש מנהג, יש אומרים שהמנהג מכריע בין רוב בנין לרוב מנין, אע"ג דהוי מילתא דרבנן.
ובדברי מרן שכתב: הסכמתי בדעתי כי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, במקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא "ולכן פשט המנהג בהיפך". כתבו כמה אחרונים שאף במקום שלא מצינו מנהג כן, סגי לפסוק כרוב מנין היפך רוב בנין. כי אין כוונת מרן להצריך שנראה בעינינו מנהג כך, אלא ר"ל שעל הרוב עפ"ז פושט המנהג כדבריהם. (עי' אות ג').
ד. כתב מרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' יח) שבמקום שאין דברי עמודי ההוראה מפורשים, אלא נלמד מהשמטתם וכיו"ב, אין הכרח לפסוק כדברי עמודי ההוראה. ועפ"ז ניחא מקומות רבים בשלחן ערוך שפסק דלא כעמודי ההוראה. (עי' אות ד').
ה. כתב בשו"ת מכתם לדוד (סי' מח) שכשמחלוקת עמודי ההוראה מיוסדת ע"פ גירסאות בגמרא, ספוקי מספקא ליה למרן אי נקטינן כוותייהו, דמאן לימא לן שהגירסא שנזדמנה לפניו עיקר. לפיכך אין הכרח לפסוק כדבריהם. ונתבאר שעל פי דבריו אתי שפיר מקומות רבים בשלחן ערוך שפסק מרן דלא כעמודי ההוראה. ומ"מ אין הכרח שלא לפסוק כדברי עמודי ההוראה, אלא הכל לפי הענין. (עי' אות ה').
ו. מצינו שמרן החמיר היפך רוב מנין, וכתבו הפוסקים שאפשר דס"ל למרן שכיון שאפשר בנקל להחמיר בנידונו הוי כדשיל"מ. ומטע"ז החמיר. (עי' אות ד' בדין עבר הוסת, וסוף אות ו' בדין נטע רבעי).
ודע, כי לא באתי לקבוע מסמרות בזה, שהכל לפי הענין, ופעמים רבות יש טעמים ונימוקים נוספים לכל הכרעה בבית יוסף ובשלחן ערוך. והוא מקצוע גדול, ואין מי שיכול לירד לעומק דעתו הרחבה מיני ים של מרן. אולם זכינו לבאר כאן כמה מקומות ולהסיר הקושיות וההשגות שהשיגו האחרונים על מרן מלכא הבית יוסף זיע"א.
♦ ♦ ♦