כשרות אתרוג ירוק
במאמר 'פסול אתרוג הירוק' (גליון ע עמ' רמו) מסיק הרב איתן וקסלר שאין לסמוך על דעת הפוסקים להכשיר אתרוג ירוק שעתיד להצהיב, כשהוא עדיין ירוק ואין חילוק בין ירוק כהה לירוק בהיר, וכעין זה עולה מהרב יוסף יונה במאמרו בירחון האוצר מה (עמ' רמה) וראה שם גם מאמרו של הרב עמנואל מולקנדוב (עמ' רלח). ולענ"ד העיקר כדעת המ"ב שירוק בהיר כשר לכתחילה, ובדרך כלל באתרוגים המובאים לשוק גם ירוק כהה כשר, ואבוא לבאר הדברים משורשם.♦
א. שני סוגי אתרוג וביאור המציאות בגמר הפרי של האתרוג לאכילה
בתורה נאמר (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. ודרשו (סכה לה ע"א) מחמת כמה תכונות יחודיות שזהו אתרוג[2]. וז"ל הגמרא: "תנו רבנן: פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג - ואימא פלפלין?... דלא אפשר. היכי נעביד? ננקוט חדא - לא מינכרא לקיחתה, ננקוט תרי או תלתא פרי אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות, הלכך לא אפשר. רבי אומר: אל תקרי הדר אלא הדיר, מה דיר זה... עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים. רבי אבהו אמר: דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא הדור (מים), ואיזו היא שגדל על כל מים - הוי אומר זה אתרוג".החזו"א (או"ח סי' קמח) כתב תכונה נוספת, דמדבעינן שיהיה באתרוג היתר אכילה נראה שהאתרוג צריך להיות ראוי לאכילה. וכך עולה מהמשנה פרק ד משנה ז שהתינוקות היו אוכלים אתרוגיהן.
נראה שיש כמה סוגים של אתרוגים, והתכונות של חז"ל מתאימות חלקן לסוג זה וחלקן לסוג זה. 'גדל על כל מים' קיים בכל הסוגים. אך 'דר באילנו משנה לשנה' ו'יש בו גדולים וקטנים באותה עת' מתקיים בעיקר באתרוג תימני. לאתרוג התימני יש טעם טוב לאכילה, כשהוא צהוב הוא מתוק, וגם כשהוא ירוק הוא טעים בלא מרירות וחריפות רבה, ובשאר האתרוגים הטעם חריף ומריר כ"כ שאי אפשר לאוכלו כפי שהוא, לכן ההגדרה של 'ראוי לאכילה' מתקיימת באתרוג התימני, בעוד שההגדרה ש'טעם עצו ופריו שוים' מתקיימת יותר באתרוגים אחרים, כי נראה שהכוונה היא שטעמו חריף במיוחד כמו בפלפלין. וכן כתב הכפות תמרים (סוכה לה ע"ב) שזה ההבדל בין אתרוג ללימון ותפוז "דעיקר פריו של הלימון והנרג"ה (תפוז) הוא החמוץ שבתוכו והוא מרובה על קליפתו ונמצא דעיקר פריו הוא חמוץ ואין עצו חמוץ אלא טעמו כקליפת הפירי, אבל אתרוג חמוץ שבתוכו הוא מיעוטו לא נחשב לפרי, ועיקר פריו הוא קליפתו דהיא גסה ביותר ויש בה מרירות וחריפות וטעם עצו כטעם פריו, וכן יראה האדם דהחמוץ של אתרוג הוא מועט". באתרוג תימני אין כלל חמוץ בתוכו, שאין בו כלל מיץ, וברור שכוונתו אינה לאתרוג תימני. גם הענין של השושנתא אינו מתקיים באתרוג תימני, שבו השושנתא נופלת בעודו על העץ.
ובשבת קט ע"ב אמרו "אתרוג חליתא", משמע שיש אתרוגים חריפים ויש מתוקים, וכיון שתכונות האתרוג נמצאות חלקן באלו וחלקן באלו נראה שכוונת חז"ל למין שיש בו כמה זנים. ועל כן כשאנו באים לדון מתי האתרוג ראוי לאכילה יש לדון על פי האתרוג התימני, ולגבי החריפים נדון לפי השלבים שנראים ומתקיימים במתוקים[3].
והנה כשהאתרוג על העץ בשלב ראשוני הוא בצבע ירוק כהה ולעתים נוטה לשחור סגול[4], ועם גדילתו צבעו משתנה, בתחילה לירוק בהיר, ואחר כך לצהוב בהיר, וצבע כתום. באתרוג תימני מצוי שאף שהחלק הלבן הנאכל בשל טוב לאכילה, מ"מ הוא ירוק מבחוץ. על פי זה נראה מסברה שלא צריך להיות פגם בירוק בהיר, כיון שמסברה נראה שכוונת התורה לפרי בצורה שבה משתמשים בו לאכילה, ואין הבדל משמעותי בטעם בין אתרוג ירוק בצבע בהיר לאתרוג צהוב, ולכן אין כל סיבה להגדיר אתרוג בצבע ירוק בהיר כמום.
גם לא מסתבר לפסול ירוק בהיר בגלל נוי הגוון, שלכל גוון יש את היופי שלו.
גם לא מסתבר שיש מום בירוק בהיר מצד שגוון זה מורה על חוסר בשלות, כי ירוק בהיר אינו מורה על חוסר בשלות. וגם עצם הענין שאתרוג בעל צבע שמורה על חוסר בשלות יפסל למרות שהוא כן בשל, לא הגיוני, דפשטות העיקר הוא שצבע זה טבעי לאתרוג, ואם יש פסול הוא רק מצד זה שזה מראה על מהותו שלא הושלמה.
ועוד נראה שאפילו ירוק כהה כשר, אף שהוא פחות טוב לאכילה, שכל הבעיה בירוק היא כשהוא מעיד על כך שהאתרוג אינו בשל, ובאתרוגים גדולים ככל הנראה גם כשהוא ירוק כהה האתרוג בשל באופן שאפשר לאוכלו, ובדבר זה אפשר להיווכח מעצם זה שהוא מצהיב כשמשהים אותו.
וכן כתב המשכנות יעקב (סי' קנו) שזו המציאות באתרוגים גדולים שתמיד הם מצהיבים כשמשהים אותם. אמנם לפעמים יש באתרוגים צבע ירוק כהה נוטה לשחור סגול אפילו כשהוא גדול, וגם מדבריו משמע שבאתרוגים קטנים מצוי שכשהם ירוקים ככרתי ממש לא יהפכו לצהוב, אך דבר זה ניכר על ידי צבעו שהוא ירוק משחיר.
הרב יוסף יונה (ירחון האוצר גליון מ"ה עמ' רנא) כתב שהמציאות היא שגם אם האתרוג נקטף בשלב מוקדם של הגידול, הוא תמיד נהפך בתלוש או בתפוחים לצהוב, אלא שיש אתרוגים שהבקיאים יודעים עליהם שלא יצהיבו, אבל אינו בסתם ירוק, כתחילת ברייתו של כל אתרוג, אלא במאורע מיוחד שהפרי לא קיבל שמש וכדומה, והוא דבר ניכר.
אך הרב איתן וקסלר (ירחון האוצר גליון ע' עמ' רנב) כתב: "בשנת התשפ"א הורדתי בעצמי מהעץ אתרוג בצבע ירוק כהה בגודל סטנדרטי, אשר רבים כמותו מצויים בשוק לפני חג הסוכות, והנחתי אותו יחד עם תפוחים, ואע"פ ששינה מעט את צבעו ליותר בהיר, לא הפך לצהוב גם לאחר שעבר זמן רב".
בתשובה לשאלותיי הבהיר עוד כמה דברים. האתרוג היה תימני. שיעורו היה בערך ארבע ביצים. באותו עץ יש אתרוגים שגדולים ממנו בד"כ עד פי שנים, עד שנרקבים ונופלים. הנחתי אותו יומיים שלושה אחרי שתלשתי בקופסא סגורה עם תפוחים למשך שבועים, צבעו בתחילה היה ירוק כהה, אח"כ היה נראה שהוא מתחיל קצת להרקיב מבלי להצהיב אלא רק השתנה מעט צבעו ליותר בהיר והוצאתי אותו. ע"כ דבריו.
ויש להעיר שהמועדים וזמנים (ח"ו עמ' סא) כתב שצריך לעשות את ההצהבה ארבע ימים אחרי תלישתו, והוא לא עשה זאת, אך שאלתי את ר' חגי קירשנבוים מדוע לדעתו אמר המו"ז לחכות, ואמר לי שאחרי הקטיף האתרוג חם ויש שמעדיפים לחכות מעט כדי למנוע פטריות, אך בדרך כלל לא מקפידים על זה. ומסתבר שהמציאות היא כדברי הרב איתן וקסלר, שכן לפי דברי הרב יוסף יונה כל הענין האמור בגמרא שירוק ככרתי הוא בגדר לאו גמר פירא אינו מובן, דמדוע יקרא שלא נגמר הפרי אם הענין הוא רק צבע חיצוני.
והדבר צריך לחוות דעת של מומחים בעל נסיון, ושאלתי את ר' חגי קירשנבוים, ואמר לי שאכן יש שלב שבו אתרוג לא מצהיב, ואין הדבר תלוי בגודל האתרוג אך ניכר בצבע הירוק כהה נוטה לשחור שיש בו לאו דוקא בכולו, ובדרך כלל לא קוטפים אתרוגים כאלו, ורק בטעות יכול להגיע לשוק אתרוג בצבע כזה. ועוד הבהיר שבאתרוג שגדל את רוב גידולו אין בעיה להצהיב את כולו, והירוק תמיד מתהפך לצהוב. ורק בתחילת גדולם האתרוגים יכולים להיות בצבע ירוק כהה שלא יצהיבו כלל, או שכן יצהיבו, אבל רק בצורה חלקית ותמיד ישאר באתרוג החלק הירוק כהה שלא הצהיב[5]. וכן כתב לי הרב וקלסר שהוא לא שם לב למעט שחור סגול שהיה באתרוג, אבל יכול להיות שהיה והוא לא שם לב כי אינו מומחה.
למעשה נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן תרמח סעיף כ): "הירוק שדומה לעשבי השדה, פסול, אא"כ חוזר למראה אתרוג כשמשהין אותו"[6]. וכתב הפרי מגדים (בא"א ס"ק כג): "והמחבר שכתב כשמשהין אותו, דוקא בירוק ככרתי כעשבי השדה בעינן דוקא כך, הא דיהה מעט מעשבי השדה כשר כך, שסתמא נגמר פריו, והביאו משנה ברורה תרמ"ח, סד. וכפה"ח אות קכב.
נמצא שירוק בהיר כשר כי הפרי נגמר לאכילה, כפי שאכן נראה במציאות, ורק בירוק כהה יש לדון, שכן רק אם הוא חוזר למראה אתרוג כשמשהין אותו, אז הפרי נגמר לאכילה.
♦
ב. ירוק - כהן כרתינן
במשנה בסוכה (פרק ג משנה ו) שנינו: "והירוק ככרתי - רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל".ובירושלמי סוכה ג, ו: "הירק ככרתן. רבי זעירא בעא קומי רבי אימי כהן כרתינון או דדמי להן כרתינון, אמר להן כהן כרתינון. אי זהו ירקרק שבירוקים (ששנינו בנגעים יא, ד)? ר' לעזר אומר כשעוה וכשושנת קרמל. סומכוס אמר ככנפי טווס. אי זהו אדמדם שבאדומים זהו זהירות עמוקה. וכא הוא אמר הכין? א"ר פינחס שנייא היא תמן דכתיב ירקרק".
ובתוספתא מסכת נגעים (פרק א הלכה ה) איתא: "ואיזה הוא הירקרק שבירוקין ר' אליעזר אומר כשעוה וכקורמל. סומכס אומר ככנף טואס וכחוץ של דקל".
ובר"ש נגעים פרק יא הגירסה: "ירקרק שבירוקין רבי אליעזר אומר כשעוה וכקורמין. סומכוס אומר ככנף טווס וכהוץ של דקל".
מבואר בירושלמי שרק כרתי ממש נפסל, וצריך ביאור מהו הצבע הדומה לכרתי שהכשיר רבי אמי?
גם צריך ביאור לשאלת הירושלמי מירוק של נגעים, דלפי קרבן העדה השאלה היא למה בנגעים אמרו שהוא בצבע צהוב ולא ירוק כמשנתינו. והתירוץ הוא שבענין נגעים כתוב "ירקרק" וכאן בענין לולב כתוב ירוק בלי כפל אותיות. ואכתי אינו מובן כלל מה השאלה, ומה התירוץ, ששאלה כזו שייכת רק אם היה נאמר בלולב בתורה "ירוק" פסול, ובאו חז"ל ופירשו שהכוונה היא לירוק ככרתי, אבל בלולב חכמים הם שאמרו שמה שפסול הוא ירוק ככרתי, ובפשטות הם ביארו שהוא ככרתי מפני שזה אינו סתם ירוק אלא הצבע המורה על מום באתרוג. ומזה גופא משמע שסתם ירוק הוא צהוב, כפי שכתבו כמה ראשונים. ואם כן לא מובן מה קשה מזה על מה שבנגעים ירוק הוא גוון של צהוב, דזהו באמת סתם ירוק?
ונראה שהגמרא תובן אחר ביאור המציאות. הכרתי הוא הצמח שנקרא כרישה (לוף), הנראה כבצל ירוק עבה. במקום שעליו נפרדים הם בצבע ירוק כהה, ויותר קרוב לשורש הוא כרוך בעיגול וצבעו ירוק בהיר מאוד, שמתלבן והולך עד מקום השורש. גוון הירוק לבן של הכרתי בחלק הכרוך לא מצוי באתרוג.
ועל כן היה נראה לפרש ששאלת רבי זירא היתה האם פסול אתרוג כרתי הוא דוקא כעיקרו של כרתי, שצבעו העיקרי ירוק כהה, או יש לפסול גם מה שדומה לכרתי, שהוא ירוק בהיר של אתרוגים, וזה נקרא דומה לכרתי, כי עכ"פ זה גוון ירוק הדומה לכרתי. ורבי אימי משיב שהפסול הוא רק בצבע ירוק כהה, שכן הוא הצבע העיקרי של הכרתי.
ומקשה הגמרא, דלפי זה משמע שירוק בהיר הדומה לכרתי הוא סתם ירוק, והרי בתורה מוזכר "ירקרק", ופירשוהו בתוספתא דוקא כשעוה או ככנפי טווס, שהם כהוצי דקל, הוי ירקרק, ולא הוזכר גוון ירוק גרי"ן. משמע שצהוב הוא הנקרא גוון ירוק סתם, ולא כפי שאתה אומר שירוק סתם הוא ירוק בהיר. ומשני - שניה היא דכתיב ירקרק. פי' דלשון ירקרק משמע עומק הרבה במראה הירקות שהוא הצהוב, ולהכי בעינן דוקא כשעוה או ככנף טווס והוצי דקל, אבל ירוק סתם הוא אכן ירוק בהיר.
ולא מסתבר שהכוונה בירושלמי שמכשיר דדמי לכרתי הוא להכשיר ירוק צהוב, כי בכרתי אין דמיון כלל לצהוב. ועוד, שלפי מה שביארתי משמע משאלת הירושלמי שהצבע שממועט מהפסול של ירוק ככרתי והוכשר לאתרוג אינו דומה לכל הצבעים שהוזכרו בנגעים, ובתוספתא הוזכר כאן הוץ של דקל, והוא צבע ירוק צהוב. על כן חייבים לומר שהירוק שהוכשר אינו ירוק צהוב, אלא ירוק בלא צהוב.
לפי ביאור זה ירוק בהיר כשר ולא נכלל בדין ירוק ככרתי, ועדיין לא למדנו מזה להכשיר ירוק ככרתי ממש, כשידוע שתכונתו היא שהוא ייהפך לצהוב.
אך אכתי קצת דוחק לומר כביאור הנ"ל שזו כוונת הירושלמי, כיון שנאמר בסתמא "כהן כרתינון" שיש בו גם ירוק לבן, ולא הדגיש ממש שהכוונה לעלי הכרתי הנפרדים. ועוד, שהחילוק בין ירוק צהוב של הוצי דקל לירוק בהיר אינו כ"כ משמעותי, ולכן שאלת הירושלמי עדיין לא מבוארת היטב.
לכן יותר מסתבר שאין כאן כוונה לחלק בין ירוק לירוק בהיר, אלא שהשאלה היתה האם הפסול הוא רק בירוק שלא משתנה, כפי שכרתי אינו משתנה, או גם בירוק שמשתנה, דעכ"פ גם הוא דמי לכרתי. והשיב דהפסול הוא דוקא כהן כרתינון במהות הצבע, דהיינו שצבעם אינו משתנה על ידי שהייתו בתלוש[7]. ומקשה שאם כן גם ירוק כהה שאינו בתכונות כרתי נחשב ירוק, ומדוע בנגעים אמרנו שכשעוה או כנף טווס הוי ירוק, וכפי שבארנו לעיל.
לפי ביאור זה מדובר בהכשר גם לירוק כהה, כאשר ידוע שעכ"פ הוא נהפך לצהוב בתלוש.
♦
ג. סוגיות הבבלי והירושלמי על אתרוג ירוק ואתרוג בוסר
במסכת סוכה דף לא ע"ב הגמרא מביאה מחלוקת כיצד דורשים את המילה "הדר" לגבי אתרוג, האם לומדים מכאן צורך בהידור, או שהכוונה היא ללמד את על מהות האתרוג שהוא דר באילנו משנה לשנה. הגמרא מביאה ברייתא שבה רבי יהודה מכשיר אתרוג ישן שהוא יבש, ומזה למדו שהוא אינו מצריך באתרוג "הדר", והגמרא דנה האם ברייתא זו אינה סותרת לדבריו במשנה שפסל אתרוג ככרתי ושגודלו פחות מכביצה. וז"ל הגמרא: "ולא בעי הדר? והא אנן תנן: הירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. לאו משום דבעי הדר? - לא, משום דלא גמר פירא. תא שמע: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה. לאו משום דבעי הדר? - לא, משום דלא גמר פירא".בתחילה סברו שפסול ירוק ככרתי הוא מצד דין הדר, אך אין ללמוד מזה שיש סברה לפסול אתרוג רק מצד הגוון, דכבר כתבתי לעיל שכלל לא מסתבר שיש פסול מצד גריעות בגוון ירוק, כי הוא צבע טבעי לאתרוג, אלא משמע שכל פסול ירוק ככרתי הוא מצד זה שהוא מורה שלא נגמר הפרי. ואפשר לומר שאכן הפסול גם לפי ההו"א הוא מפני שלא נגמר פריו, אלא שבתחילה קסבר שהפסול מצד שלא נגמר פריו הוא פסול רק מכח הריבוי בפסוק שאומר "הדר", אך כיון שרבי יהודה אינו מודה לפסולי אתרוג מדין הדר, כי הוא דורש "הדר" לענין שיהיה דר באילנו, אמרו שלדידיה צ"ל שהא דאינו גמר פירא ראוי לפסול גם בלי דרשת "הדר", מעצם זה שאין שמו עליו. והוסיפו שאף כשאינו כביצה פסול משום דלא גמר פירא, ולא מדין הדר. ומסתימת הדברים שלא חילקו בסיבה שהאתרוג קטן מביצה, משמע שהפסול בזה אינו דוקא באתרוג קטן מביצה שלא גמר את גידולו אבל אנו יודעים שיגדל, אלא שגם כשידעינן לפי מראיתו שלא יגדל יותר מביצה, והוא כנפל, כיון שאין בו שיעור שתקנו חכמים אינו כאתרוג דעלמא שגדול מביצה ולא חשיב לקיחתו דהוי כאתרוג שלא נגמר פריו. ובזה יובן מהלך הגמרא ששואל מדין אתרוג כביצה אחרי שתירץ את ענין האתרוג ככרתי, ולכאורה כבר השיב על הדבר. אלא משמעות הגמרא היא שיש חידוש במה שגם בענין גודל ביצה אינו נזקק לדרוש את הפסול מהמילה הדר. ולפי האמור הדבר מובן, כי זה סוג אחר של ענין לאו גמר פירא, דזה חסרונו בבשלות וזה חסרונו בגודל, ונקבע כך בצורה מוחלטת גם כשהאתרוג אינו עתיד להתגדל[8]. ומכל מקום נראה מהגמרא ששיעור אתרוג הקטן אינו הללמ"ס, ולכן הוזקקו לומר טעם לפסול שלו[9].
מסקנת הגמרא היא שרבי יהודה לא בעי הדר, וטעמו לפסול אתרוג ירוק ככרתי משום שאינו גמר פירי בבשלות. ומשמע שרבי מאיר הכשיר זאת למרות שאית ליה דין הדר, דהא הוא לא חלק על כל פסולי המשנה מדין הדר. נמצא שאף אחד מהם לא פוסל אתרוג ירוק ככרתי רק מחמת מה שנאמר בתורה "הדר"[10].
דיון נוסף על אתרוג הנוגע לעניינים אלו מיוסד על הגמרא בדף לו ע"א, ולהבנת הדברים נקדים את המבואר בהלכות מעשרות.
נכתב בתורה (ויקרא פרק כז, ל): "וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַה' ה֑וּא". יש כאן שני דברים, ובפשטות נראה מהמילים "מזרע הארץ" שהקובע לחיוב הוא שהוא עשוי להזריע, ומהמילים "פרי העץ" שהוא ראוי למאכל. וכן מבואר במשנה מעשרות במשנה א שלחיוב מעשרות הקובע הוא היות הדבר אוכל שנאכל, ובמשנה ג מבואר שבתלתן הוא תלוי במה שהגיע לשלב שיכול להזריע, ובמשנה ד שנינו: "התפוחים והאתרוגין חייבים (במעשר) גדולים וקטנים, ר"ש פוטר את האתרוגים בקטנן".
ובירושלמי (מעשרות, א, ג) מובאת ברייתא שנחלקו גם בתפוחים: "נהוראי בר שיניא אמר משום רבי שמעון תפוחים קטנים פטורים תפוחים גדולים חייבים. תפוחי מילי מילה בין גדולים בין קטנים חייבים". והסתפקו בירושלמי האם המשנה שמחייבת בתפוחים קטנים מדברת בתפוחים סתם, וא"כ ר"ש ותנא קמא נחלקו גם בתפוחים, או שהמשנה שמחייבת בתפוחים קטנים מדברת בתפוחי מילה מילה, וא"כ מה שהיא מחייבת בתפוחים קטנים הוא לכו"ע.
בפשטות נראה שנחלקו מתי באתרוג הפרי בשל וראוי לאכילה. לפי תנא קמא אתרוג ראוי לאכילה גם בהיותו קטן שלא הגיע לשיא גידולו, ור"ש מחשיב אתרוג כראוי לאכילה רק כשהוא גדול[11].
ובסוכה דף לו ע"א איתא: "אתרוג הבוסר, רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין. אמר רבה: רבי עקיבא ורבי שמעון אמרו דבר אחד. רבי עקיבא - הא דאמרן, רבי שמעון מאי היא - דתנן רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן. - אמר ליה אביי: דלמא לא היא, עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא - דבעינן הדר וליכא. אבל התם - כרבנן סבירא ליה. אי נמי: עד כאן לא קאמר רבי שמעון התם אלא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, אבל הכא - כרבנן סבירא ליה".
כיון שהגמרא משוה בוסר לאתרוגים בקטנם, משמע שבוסר הוא פסול הנובע ממה שהאתרוג קטן מאתרוג בעלמא, אך כבר ראינו שיש קטן בבשלות ויש קטן בשיעור הגודל, וצריך להבין באיזה קטנות מדובר כאן.
"בוסר" בפסוקים (ירמיה לא, יח. יחזקאל יח, ב) הוא דבר שמקהה את השיניים, ומשמע שהוא ענין של חוסר בשלות שבגללה הפרי אינו רצוי לאכילה. ונראה שאכן לפי רבה שמשוה דין זה למעשרות הענין הוא חוסר בבשלות, שהרי כפי שכתבתי לעיל במעשרות הקובע הוא הבשלות ולא שיעור גודל. וגם אביי, האומר שלרבי עקיבא בלולב בעינן חשיבות פרי רבה יותר מפני שכתוב בו "הדר", משמע שלא פליג על רבה שהגדלות הנצרכת ללולב היא מאותו סוג של הגדלות הנצרכת במעשרות, דהיינו גדלות המתבטאת במוכנות לאכילה, רק שהוא אומר שיתכן שלפי ר"ע באתרוג בעינן מוכנות לאכילה גדולה יותר. בפשטות גם לפי הצד שבמעשר פטר ר"ש בגלל דין מיוחד שבעינן מובילים אותו לזריעה, אכתי משמע שזו גריעות רק למעשר, אבל ללולב הקובע היא הבשלות[12].
ובמקבילה בירושלמי איתא:
"מתניתין. שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה... גמ'. אתרוג הבוסר. ר' עקיבה אומר אינו פרי וחכ"א פרי. ר' אילא ר' יסא בשם ר' לעזר אתייא דר"ש כשיטת ר"ע רבו, כמה דר' עקיבה אמר אתרוג בוסר אינו פרי, כן ר"ש אמר אתרוג בוסר אינו פרי.
א"ר יוסה וכי כל שהוא כשר בלולב חייב במעשרות, וכל שאינו כשר בלולב אינו חייב במעשרות. התיבון הרי מנומר, הרי הוא גדל בדפוס, הרי הוא עשוי ככדור, הרי הוא פסול בלולב וחייב במעשרות.
מסתברא רבי שמעון יודה לר' עקיבה, ר"ע לא יודה לרבי שמעון. רבי שמעון יודה לר"ע, דכתיב פרי ואינו פרי. ר' עקיבה לא יודה לרבי שמעון, הרי מנומר, הרי גדל בדפוס, הרי הוא עשוי ככדור, הרי הוא פסול בלולב וחייב במעשרות".
סוגית הירושלמי נאמרה על המשנה בשיעור גודל האתרוג, אך אין ללמוד מזה שהבוסר הוא ענין של גודל. הירושלמי מביא כאן את הסוגיה שנאמרה במקורה במסכת מעשרות, כי עכ"פ היא קשורה למשנה בהלכות אתרוג. רבי אלעזר בירושלמי אמר כרבה בבבלי להשוות את הגדרים של אתרוג קטן בדין מעשר ודין אתרוג ללולב, ועל כן כשם שרבי עקיבא פסל בוסר בלולב משום שהוא קטן ואינו בגדר פרי, כך גם לגבי מעשרות הוא יפטור מטעם זה שאינופרי.
ור' יוסה בירושלמי (או סתמא דירושלמי) אומר שאין להשוותם, דמסתבר שרק לגבי אתרוג הצריך רבי עקיבא גדר פרי. אפשר לפרש את הירושלמי לפי הבבלי ולומר שכוונתו לומר דבעינן פרי הדר, ולכן הביא אחר כך דוגמאות של פסול הדר, אך אפשר גם לפרש את הבבלי לפי הירושלמי, דהיינו שטעם רבי עקיבא הוא דבעינן חשיבות פרי, אלא שהבבלי נקט את המילה הדר הסמוכה למילה פרי כיון שממנה לומדים דברים נוספים כפי שהוזכר בירושלמי. וכוונת הגמרא לומר שבדיני לולב יש דינים חלוקים להגדירו כפרי עץ הדר. ולפי זה אין הכרח מסוגיה זו שיש פסול שאינו הדר באתרוג בוסר.
ועכ"פ מהירושלמי מוכח שהבוסר הוא ענין של חוסר בשלות, כפי שכתבתי לעיל מסברה, שכן לא הובאה בו כלל האפשרות שהענין תלוי בדרך להוציא לזריעה.
אמנם בראשונים הביאו כאן את המושג בוסר במשנה שמוזכר לגבי ענבים. לגבי כלאים מצינו חשיבות פרי בבוסר של ענבים שהוא פרי בגודל פול הלבן (ז, ז), וכן לגבי שביעית (ד, י) יש דין שנאמר בבוסר שהוא ענבים הנקראים גרוע, ושיעורם כפול הלבן, כמבואר בגמרא ברכות לו ע"ב. אך מבואר שם בשביעית במשנה ח שבמעשרות השיעור בענבים יותר מאוחר מאשר "בוסר" ונקרא "משהבאיש". וכן עולה מהמשנה במסכת עוקצין פרק ג משנה ו "הפגין והבוסר ר"ע מטמא טומאת אוכלין. ר"י בן נורי אומר משיבואו לעונת המעשרות".
נמצא שהמושג "בוסר" בענבים מובחן על ידי שיעור הגודל, אך מסתבר שגם זה רק סימן לבשלות הפרי. ועכ"פ הוא קודם לשלב בו הפרי ראוי לאכילה שקובע לענין מעשרות. ועל כן אם נראה להלן שיש ראשונים מביאים ממנו דוגמא לאתרוג שהושווה לדין מעשרות, נכון לפרשם רק על דרך ההשאלה.
ולהלכה, באופן פשוט משמע שאין מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה, שתרוויהו להלכה. מכיון שירוק ככרתי נפסל בגלל חוסר בשלות, ובכל זאת חכמים מכשירים בוסר, משמע שבוסר הוא שלב בשלות שלאחר ירוק ככרתי. לכן נראה שאם נרצה לתת לו גדר נוכל לפרש שהמחלוקת בין ר"ע לחכמים היא באתרוג ירוק ככרתי שעשוי להשתנות, שכיון שהוא עכ"פ ירוק ככרתי נראה שהוא לא נגמר להתבשל, אך עכ"פ הוא לאחר השלב בו הירוק הוא כזה שלא נהפך לצהוב. וכן פירש הכפות תמרים בדף לא ע"ב, ולפי מה שביארנו לעיל הוא מה שקורא הירושלמי "דמי לכרתי". ונמצא שרבי אימי שפסק שהוא כשר נוקט כחכמים שמכשירים אתרוג בוסר.
♦
ד. שיטת ר"ח, הרי"ף, הרמב"ם ושיטת בעל ההשלמה
ר"ח הביא את מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר במקומה, ומסתימת הדברים נראה שפוסק כפי הכללים שהלכה כרבי יהודה. ובדף לו כתב: "אתרוג הבוסר כדכתיב אבות אכלו בוסר. ר"ע פוסל וחכמים מכשירין. והלכתא כחכמים. ור' שמעון דפטר את האתרוגין בקוטנן מן המעשר כשיטת ר' עקיבא אמרה".הוא אינו מקשר את הדבר למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, ונוקט כדברי רבה שר"ש בשיטת רבי עקיבא אמרה.
גם הרי"ף (דף יז ע"א מדפי הרי"ף) מביא את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ואת דברי רבי עקיבא וחכמים בלא לציין שיש קושי של סתירה בין פסק ההלכה העולה מהמחלוקות האלו. והדבר מובן לפי דברי ר"ח, שמשמע שבוסר הוא כשיש פגם בבשלות ובעקבות זה בטעם, ואין מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה כיון שאלו שלבי בשלות שונים. משמע שדעת ר"ח להכשיר בוסר רק היכא שמתקיימים בו שני התנאים, שהוא כבר אינו ירוק ככרתי והוא יותר מכביצה, ואז הוא כשר אף שהוא עדיין יכול לגדול יותר, כדרכם של האתרוגים שגדלים עוד עד שהם נעשים כתומים.
ולפי מה שכתב ר"ח כשיטת רבה להשוות את דין מעשר לדין אתרוג נראה שהקובע לענין מעשר הוא השלב של הבוסר שהוא חייב במעשר בגלל היותו ראוי לאכילה אף שאינו כ"כ טוב לאכילה, ואפשר לפרש שהכוונה לירוק ככרתי שעומד להשתנות כפי שביארתי לעיל.
גם הרמב"ם פסק (לולב ח, ח) שאתרוג ככרתי פסול, ואתרוג הבוסר כשר, אך בענין מעשר הרמב"ם הלכות מעשר פרק ב הלכה ה פסק: "התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהם קטנים". הרמב"ם לא כותב ששיעור החיוב באתרוג הוא משיגיע לירוק דדמי לכרתי, וצריך להבין מנין לו השיעור שכתב, משיתעגלו. ואיך בכלל שייך מושג כזה באתרוג, שאם הוא עגול ככדור פסול, ואין זו צורתו הטבעית.
נראה שמקורו של הרמב"ם לענין העיגול הוא מדברי התוספתא וירושלמי במעשרות שאומרים על תפוחים את המושג "מילין" או "נמילה", שהרמב"ם כנראה מפרשו או גורס בזה עגולין או עגולה, ומפרש שהוא שלב בגידול הפרי[13]. ונראה שלפי שלא התפרש בגמרא מהו השלב של בוסר שחכמים מחייבים במעשרות, כתב הרמב"ם שצ"ל שחייב באתרוג באותו שלב המקביל למשיתעגלו בתפוחים. נמצא שאמנם הוא לא פירש שהשיעור הוא דדמי לכרתי כפי שפירשתי, אך יתכן שלמעשה זה בעצם השיעור גם לפי דבריו. ועכ"פ, הוא לא התכוון לקבוע באתרוג מושג של התעגלות, דנראה שאין בכלל עוגל באתרוג.
ובפ"ז הלכה ח מנה הרמב"ם את פסול פחות מכביצה יחד עם כל שיעורי ארבעת המינים, ואילו ירוק ככרתי מנאו בפ"ח וכתב בהלכה ט "כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון בלבד". משמע שפחות מכביצה הוא פסול עצם של שיעור ולכן נפסל גם ביום השני, ואילו ירוק ככרתי הוא פסול של מום בלבד, ולכן הוא כשר ביום השני. אין ללמוד מדבריו שירוק ככרתי הוא פסול מדין הדר, בניגוד לפשט הדברים בגמרא, כי הרמב"ם לא תלה את ההבדלים בין יום ראשון ליום שני בדין הנלמד מהמילה הדר, אלא בכך שהוא פסול מפני מום.
ולסיכום, אף שר"ח, הרי"ף והרמב"ם סתמו שירוק ככרתי פסול, מכל מקום הם פסקו גם שאתרוג הבוסר כשר, ומשמע מזה שאם הוא ראוי קצת לאכילה שפיר דמי, ועל כן יש הכרח לומר שלשיטתם השלב הפסול בירוק ככרתי הוא רק כשהוא לא ראוי כלל לאכילה.
בעל ההשלמה סובר גם הוא שהלכה כחכמים והלכה כרבי יהודה, אך מדבריו נראה דרך שונה, וז"ל:
"ויש לפרש דבוסר דאתרוג כיון שהוא גדול במינו, אינו בוסר של שאר האילנות שהוא כפול הלבן, וכל זמן שלא נגמר הפרי, ר' עקיבא פסל וחכמים מכשירים, ור"מ ורבי יהודה איכא למימר דס"ל כרבנן, והכי קאמרינן דלא מכשירי פחות מכאגוז לרבי מאיר ופחות מכביצה לר' יהודה.
ואיכא למימר דכר' עקיבא ס"ל, וה"ק כאגוז לר"מ, וכביצה לרבי יהודה נפיק מכלל בוסר, ואפי' לר' עקיבא כשר, ופירוש קמא נראה דאליבא דרבנן פליגי, דקיי"ל כרבנן וקיימ"ל כר' יהודה".
נראה שלפי פירושו בוסר באתרוג מוגדר לפי שיעור הגודל, לכן הוא משוה את ענין הבוסר לענין המחלוקת בשיעור האתרוג, ובתחילה כתב שיש מקום לפרש שרבי מאיר ור' יהודה פליגי מתי הוא יוצא מכלל בוסר שפסול לר"ע. אך לפי הפירוש העיקרי מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בכאגוז ובכביצה היא למעשה מה כוונת חכמים שהכשירו בוסר. וכ"כ המאורות בשם ההשלמה רק את הפירוש הזה, וכן נראה מחידושי הרא"ה מסכת סוכה דף לו עמוד ב, בהביאו את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה על שיעור גודל האתרוג שכתב "פי' כולהו סבירא להו כרבנן דאתרוג הבוסר כשר".
ולגבי ירוק ככרתי לא גילה ההשלמה מה פירושו, ואפשר לפרש שלפי דרכו בוסר יכול להתבטא בגודל ויכול להתבטא בחוסר בשלות הניכר בקליפה הירוקה. ולכן גם המחלוקת בענין ירוק ככרתי היא עד כמה מקילים חכמים שמכשירים בוסר אף שלא נגמר הפרי, שלר' מאיר יש להקל גם כשהוא עדיין ירוק ככרתי ולא נגמר בבישולו, ולר' יהודה בזה לא מקילים. וי"ל גם בדבריו שמדובר בירוק כהה, שזה מה שמורה על חוסר בישול גדול כמו באתרוג פחות מכביצה.
ורבינו דוד בן לוי מנרבונה בעל המכתם כתב: "איכא למימר דודאי ר' מאיר ור' יהודה כרבנן סבירא להו, ובוסר דאתרוג... אפילו גדול מכפול הלבן הוא בוסר, כל זמן שאינו מבושל כדאמר בריש פירקין משום דלא גמר פירא הוא, ור' מאיר ור' יהודה פליגי בכמה מכשרי ליה רבנן...
אי נמי אפילו ר' מאיר ור' יהודה אפילו בנגמר ומבושל פליגי בכמה שיעורו, אבל מחלוקת ר"ע ורבנן בבוסר אפילו בגס יותר מכביצה פליגי, כל זמן שהוא בוסר, כלומר שלא נגמר ולא נתבשל, דלר' עקיבא לאו פירא הוא, וכן הירוק ככרתי בגדול נמי קאמר".
הפירוש הראשון הוא כפירוש ההשלמה, והפירוש השני הוא מה שפירשתי בדעת ר"ח והרי"ף והרמב"ם.
♦
ה. שיטת רש"י
בענין אתרוג הבוסר כתב רש"י בדף לו ע"א: "הבוסר - קטן כפול הלבן".גם בפירוש ריב"ב על דפי הרי"ף מביא את דברי רש"י.
בעל ההשלמה בפירושו לסוגיה זו הבין שלדעת רש"י חכמים שמכשירים אתרוג הבוסר כפול הלבן, חולקים על רבי יהודה ועל רבי מאיר, "וג' מחלוקות בדבר", והשיג על רש"י שלפי הכללים קיי"ל הלכה כרבי יהודה וקיימ"ל הלכה כחכמים ועל כן לא נראה לפרש כך. אמנם י"ל שרש"י סבר שהלכה כרבי יהודה כיון שהוא נשנה במשנה או הלכה כחכמים שהם הרבים, אך עצם הענין דחוק, שאם כן היה לגמרא להזכיר מחלוקת זו על המשנה שדנה בשיעור האתרוג.
ומדברי האור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סימן שט אות ה) עולה הבנה אחרת לדברי רש"י, שכתב: "אתרוג הבוסר שהוא קטן כפול הלבן כדאמרי' בברכות הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן. ר"ע פוסל וחכמים מכשירין והלכה כחכמים, ומיירי בבוסר שעתיד לגדל, והא דפליגי בקטן במתניתין, דאין עתיד לגדל יותר"[14].
לפי החילוק שכתב מובן שבמשנה בדף לד ע"ב לא התייחסו למחלוקת באתרוג הבוסר כשדנו על גודל האתרוג, משום שהמשנה דנה באתרוג ממין שאינו עשוי לגדול יותר, בעוד שחכמים הכשירו אתרוג קטן כפול הלבן משום שהוא ממין שיכול להיות גדול יותר. ונראה שלפי דרך זו פסול אתרוג הבוסר לרבי עקיבא הוא משום שעכ"פ כרגע אין הוא בהידורו.
ולכאורה יש להקשות על זה ממה שאמרו בגמרא בדעת רבי יהודה שהפסול בפחות מביצה הוא משום שאינו גמר פרי, הרי לשיטת האו"ז מדובר במשנה בסוג שאינו עתיד להגדל, וא"כ נגמר פריו? אך י"ל כעין מה שכתבתי לעיל על הגדרת פחות מכביצה, שאינו גמר פרי למרות שהאתרוג בשל וצבעו כאתרוג רגיל, דאכתי אינו גמר פרי של אתרוג בעלמא, אע"פ שבמין זה הוא גמר פרי.
אך צריך להבין מה שיטת האו"ז לגבי מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בירוק ככרתי? אי אפשר לפרש לשיטתו שרבי יהודה כרבי עקיבא, ורבי מאיר כחכמים, שהרי באות ה הוא פוסק הלכה כחכמים, ובאות ז פסק הלכה כרבי יהודה לפסול ירוק ככרתי, ומשמע שלדידיה כל מחלוקת חכמים ורבי עקיבא היא מצד הגודל בלבד, ולכן אינה נוגעת לדין הירוק ככרתי. וצריך לומר שחכמים הכשירו בוסר משום שלדעתם אין חסרון שיעור באתרוג שעתיד לגדול, אך אתרוג הירוק ככרתי פסול גם לשיטתם משום שירקותו מוכיחה שהוא לא התמתק, ובוסר כזה פסול גם לדעת חכמים משום דבעינן פרי שעומד למאכל.
ועכ"פ, מאחר שכבר כתבתי שנראה במציאות ש'לא התמתק' שייך דוקא בירוק כהה, כי הירוק הבהיר הוא מתוק כמו הצהוב, משמע שגם לדעת האו"ז אין לפסול ירוק ככרתי אלא בירוק כהה.
אלא שדברי האו"ז קשים להבנה במציאות, דאתרוג כפול הלבן שעתיד להתגדל הוא בהכרח הטבע ירוק בצבע כהה, ולא מובן איך נאמר שחכמים אינם חולקים על רבי יהודה.
והתוספות בדף לא ע"ב הקשו על רש"י ששיעור פול הלבן נאמר רק לגבי ענבים, וכן הקשו עוד ראשונים. לקושיה הזו האו"ז לא מתייחס.
שיטה אחרת בדברי רש"י נראית מדברי הסמ"ג, שהסמ"ג (עשין סימן מד) כתב: "אתרוג הבוסר, פירש רש"י אתרוג קטן כפול [הלבן], רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין... הירוק ככרתי רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל. ופסקינן הלכה כרבי יהודה בשיעור אתרוג קטן שהוא כביצה וכרבי יוסי בשיעור אתרוג גדול שהוא אפילו אוחזו בשתי ידיו".
ובסמ"ק ספר מצוות קטן מצוה קצג כתב: "הירוק ככרתי רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין, ומסיק טעמא משום דלא גמר פרי הוא". משמע להדיא שהוא מפרש שבענין הצבע רבי מאיר הוא כשיטת חכמים שהכשירו בוסר, ולכן הלכה כחכמים להתיר ירוק ככרתי. וזהו שסיים בהבאת דברי הגמרא על טעמו של רבי יהודה, דכיון שהטעם של רבי יהודה לפסול הוא דלא גמר פירא, יש לנקוט כחכמים שמכשירים אתרוג הבוסר שלא נגמר פריו.
והרא"ם בביאור לסמ"ג התקשה בדברי הסמ"ג שכן הוא הבינו כפי שכתב בעל ההשלמה שג' דעות בגודל האתרוג. ולפיכך הוא מקשה שאם הלכה כחכמים שמכשירים אתרוג בגודל פול הלבן, איך הלכה כרבי יהודה שאתרוג בגודל של אגוז פסול כיון שהוא פחות כביצה, הרי אפילו כפול הלבן כשר, וכן דנו בזה כמה מהמפרשים.
המפרשים לא עמדו על כך שממה שכתב הסמ"ג שהלכה כרבי יהודה בענין גודל האתרוג בלבד, והתעלם מההלכה לגבי הצבע שהזכיר לפני כן, משמע שבענין צבע האתרוג אין הלכה כרבי יהודה, כי הוא מעמיד אותו כשיטת רבי עקיבא, ומשמע שהוא מפרש שאתרוג ירוק ככרתי הוא הבוסר שהוא כמו פול הלבן בענבים. ונראה שהסמ"ג והסמ"ק הם בחדא שיטתא (הסמ"ק מיוסד בעיקרון על דברי הסמ"ג) שהם לא מפרשים את ההשוואה לפול הלבן ברש"י לענין הגודל, אלא לענין זה שכמו שבענבים בעינן פול הלבן כדי שייחשב פרי קטן, כך באתרוג לדעת רבי עקיבא צריך אתרוג שבמהותו הוא באותו יחס שבין פול הלבן לענבה. ולדעתם המודד לזה באתרוג הוא על ידי הירקות, שכאשר כבר אינו ירוק כהה מחשיבים אותו כבוסר.
אבל גודל כביצה נאמר ביחס לאתרוגים דעלמא, והוא ענין אחר, ובזה שפיר פסקינן כרבי יהודה שפחות מכשיעור ביצה נחשב כלאו גמר פירא. ולכן לא אמרו אתרוג כבוסר, אלא אתרוג הבוסר, שלא מדובר על גודלו אלא על זה שהוא קטן בבשלותו[15].
ונראה שזו גם דעת ספר יראים סימן תכב שלא הביא את המחלוקת באתרוג ירוק ואתרוג בוסר, ורק בענין הגודל כביצה פסק: "וקימ"ל כר' יהודה בקטן". משמע שפירש שאתרוג הבוסר הוא אתרוג הירוק, וההלכה היא שאתרוג הבוסר הירוק כשר.
וכן העיטור (עשרת הדיברות - הלכות לולב דף פח טור ג) כתב: "אתרוג הבוסר כשר". ולא הזכיר פסול באתרוג ירוק, ונראה שדעתו כהיראים להכשיר אתרוג הירוק. ואף שהוא לא הזכיר כלל גם את המחלוקת על הגודל כביצה או אגוז, מסתבר שבזה דעתו לפסוק כרבי יהודה, שאם היה סובר להקל בזה נגד הרי"ף וכל שאר הפוסקים היה כותב כך בפירוש.
וכך כנראה דעת רבי אברהם מן ההר (מסכת סוכה דף לו ע"ב) שהתעלם מענין פסול אתרוג הירוק, אך בענין הגודל כתב: "ר' יהודה אומר בכביצה. והלכתא כר' יהודה בקטן דבעינן כביצה. והלכתא כר' יוסי בגדול, דאפילו גדול כל כך שצריכות שתים לנטלו כשר. וכן פסקו הרי"ף והר"ם דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי".
ובהערות על תוספות רי"ד כתבו שכ"ה דעת הריבב"ן לפסוק הלכה כרבי מאיר באתרוג ככרתי.
ולענ"ד יש לומר על פי דרך הסמ"ג והסמ"ק ברש"י באופן אחר, שלפי רש"י הכינוי "בוסר" נאמר כאן כתואר מושאל לפרי שלא נגמר כמו בוסר של ענבים, ורש"י רק הראה את המקור לכך שבוסר הוא פרי שלא נגמר ממה שהפרי הנקרא בוסר במשנה שיעורו קטן מהרגיל, והוא כפול הלבן[16]. ולפי זה אפשר לפרש את רש"י גם כפי שכתבתי בדעת ר"ח והרי"ף.
לסיכום: הסמ"ק סובר שאין פסול באתרוג ירוק ככרתי, שהשוה אותו לאתרוג הבוסר שחכמים מכשירים, וכך נראה דעת היראים, הסמ"ג והעיטור, ורבי אברהם מן ההר. ומהאו"ז אפשר להבין שיש פסול בירוק משום שלא התמתק, ומסתבר שגם אם הוא נוקט כך כוונתו לירוק כהה, כי זה השלב שבו האתרוג מחוסר התמתקות, אך לשיטתו קשה להבין היכי משכחת לה אתרוג שהוא רק כפול הלבן שמתגדל ובכל זאת אינו ירוק ככרתי.
♦
ו. שיטת הראב"ן והרי"ד
כתב הראב"ן בהל' סוכה: "אתרוג הבוסר ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. שיעור אתרוג קטן, ר' מאיר אומר כאגוז ור' יהודה אומר כביצה".בסוגית הגמרא מובא דין אתרוג הירוק ככרתי כמחלוקת בין ר' מאיר ור' יהודה, וממה שהראב"ן כתב במקום הירוק ככרתי "הבוסר", משמע שהוא בא לפרש דירוק ככרתי הוא אתרוג הבוסר, וכדרך שפירשתי בדעת הסמ"ג. אך בניגוד לסמ"ג שמכשיר ירוק ככרתי נראה שהוא פסק כרבי יהודה לפוסלו, ולכן לא הביא את דעת חכמים להדיא. וטעמו כיון שבמשנה לא הוזכרה דעת חכמים כר' מאיר, העיקר לפי כללי המשנה לפסוק כרבי יהודה.
ובפסקי רי"ד מסכת סוכה דף לו ע"א איתא:
"והנכון בעיני דמאי דתנן במתני' והירוק ככרתן ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל, הוא אתרוג הבוסר, ואתי ר' יהודה כר' עקיבא, ור' מאיר כחכמים.
ובאתרוג קטן נמי דפליגי במתניתין, דאמר ר' מאיר כאגוז, ור' יהודה כביצה, [זה] אינו בוסר שלא נגמר הפרי, אלא שעדיין עתיד להתגדל ולהתעבות יותר[17]. ושתי חלוקותיהן הביא בגמ' בריש פרקין, ובשתיהן פירש התלמוד לר' יהודה משום דלא גמר פירא, וזהו פירושו הירוק ככרתן אף על פי שגדל ונתעבה כל צורכו עדיין לא נתמתק, והוא בוסר ועתיד לעמוד באילן [כדי שיגמר הפרי ויתמתק. ואתרוג קטן נתמתק כבר אלא שעדיין עתיד לעמוד באילן][18] כדי שיגדל ויתעבה יותר, והיינו דלא גמר פירא [לפנינו הגרסה שלא נגמר בישולו. אך נראה שחסר כאן שורה וצריך להיות כפי הגרסה בתוספות הרי"ד: שלא נגמר גידולו. והירוק ככרתי לא גמר פרי שלא נגמר בישולו[19]].
מתני'. שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כאגוז, ר' יהודה אומר כביצה... וקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ובירוק ככרתן דהוא אתרוג הבוסר הלכה כר' יהודה דפוסל, דאע"ג דפליגי באתרוג הבוסר בברייתא, דר' עקיבה פוסל וחכמים מכשירין, ומשמע דהלכה כחכמים, אמתניתין סמכינן ולאו אברייתא, והוה ליה כמחלוקת דמתניתין וסתם דברייתא שאין הלכה כסתם דברייתא".
ונראה שגם לשיטתו אתרוג הבוסר היינו אתרוג ירוק ככרתי, ומה שהגמרא מפרשת טעמו של רבי עקיבא משום שאינו הדר, ואילו הוא נוקט כדברי הגמרא בדעת רבי יהודה שאינו גמר פירא יש לפרשו כפי שפירשתי לעיל, שעיקר הענין הוא שלא נגמר ולא התמתק, אך נקטו בדף לו "הדר" כי יש עוד הבדלים ממעשר שנובעים מהמילה "הדר". ומה שרבי מאיר מכשיר אתרוג רק בגודל אגוז, אף שאמרו שהוא סובר כחכמים שמכשירים אתרוג בוסר, הוא משום דעכ"פ גם לדידיה קטן מאגוז אינו נחשב כלל כאתרוג.
נמצא שהרי"ד פסל אתרוג הבוסר ירוק, אך נראה שגם לדידיה הצבע הפוסל הוא רק ירוק כהה, דבזה שייך לומר שאינו גמר פרי כי לא התמתק, אבל בירוק בהיר כבר התמתק וגם לא יתגדל עוד הרבה בעומדו על העץ. ומכל מקום אתרוג פחות מכביצה ועתיד להתגדל יכול להיות כבר ממותק באופן שאינו ירוק כהה, דיש אתרוגים שנגמרים קטנים מביצה וכשהאתרוג באילן גם אחרי שהוא ירוק בהיר הוא ממשיך לגדול[20].
ובאורחות חיים חלק א הלכות לולב הבדיל בין שיעור ביצה לענין ירוק ככרתי, שלגבי גודל כביצה כתב בצורה החלטית בהלכה ו: "ואתרוג כתב הר"י מקורביל דהלכה כר' יהודה בשיעור אתרוג קטן שיהא כביצה".
ולגבי הבוסר והירוק כתב בהלכה יז: "הבוסר פי' כל זמן שאינו מבושל קורהו הבוסר, ויש פוסלין אותו דלאו פרי הוא אם לא נגמר בישולו, וכן הירוק ככרתי פי' לפי שלא נגמר בישולו".
הוא כתב את שיטת הראב"ן והרי"ד רק כיש פוסלין, ואולי כיון שאינו מוסכם כתב את הענין של בוסר וירוק ככרתי כשתי הלכות, למרות שלפי הפוסלים היינו הך.
נמצא שדעת הראב"ן והרי"ד לפסול אתרוג ירוק, ומפרשים שהוא אתרוג הבוסר, ומשמע שגם לדידהו הוא דוקא בירוק כהה שעתיד להתגדל ולהתבשל, ומשום שאינו גמר פרי. ולכאורה יש דוחק בזה הן משום שהגמרא לא הביאה את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים כשעסקה במראה הירוק ככרתי, והן משום שדוחק לומר שהלכה כרבי עקיבא כשחכמים חולקים עליו.
♦
ז. שיטת הר"י מלוניל ובעל צרור החיים שבירוק ככרתי יש פסול מדין הדר
הר"י מלוניל (יח ע"א בדפי הרי"ף) כתב: "שיעור אתרוג קטן וכו'. פליגי בהא נמי אי הוי הדר אי לא הוי הדר. ויש אומרים בגמרא דפליגי בירוק דכיון דלא גמר פירא אי הוי כשר או לא, והינו טעמא נמי באתרוג קטן".כדעה הראשונה כתב רבי חיים מטולידו תלמיד הרשב"א בספר צרור החיים (דרך ו' סימן ה' ענין האתרוג) "ירוק ככרתי פסול דאין לו הדר". אך בדבריו יש תוספת שמבהירה את שורש הדעה הזו שכתב גם "והבוסר פסול". ממה שהסיק שהבוסר פסול מובן דהוא למד לפרש כך מדברי רבי עקיבא שפסל אתרוג בוסר, ופסק כר"ע (כשיטת הראב"ן והרי"ד). ומובן שלפי דברי אביי על אתרוג הבוסר הוא נוקט בירוק ככרתי כפי שאמר אביי שהוא מדין הדר. ומכל מקום כתב "שיעור אתרוג, כביצה ופחות ממנו פסול", ומשמע שזה לא מדין הדר.
ונראה שמה שאומר בעל צרור החיים בירוק פסול הדר אינו מלמד על כך שלדעתו הוא פסול מצד נוי הגוון, שכבר כתבתי בתחילה שאין סברה לפסול מצד הגוון בלבד. אלא גם לדבריו נראה שהוא מצד שהמילה "הדר" מלמדת על צורך בבשלות. והכי מסתבר דהלא עיקר הסמך לזה הוא מדברי אביי בדעת רבי עקיבא על אתרוג הבוסר, ושם הוא מפרש שהבוסר הוא הירוק, והפסול אינו מצד נוי הגוון כפי שהכריח הרב יהודה בן בולאט בתומת ישרים (אהלי תם סימן ז), שאם פירוש בוסר הוא ירוק לא מובנת ההשוואה לאתרוג לגבי מעשרות ששם אין נפק"מ בירקות, ולא מצינו בשום מקום לשון בוסר על ירקות, אלא על התחלת הפרי, ועוד שא"כ אתרוג כבוסר היה לו לומר ולא אתרוג הבוסר.
על כן נראה שהראשונים שנקטו להשוות בוסר לירוק אמרו כן מצד שהירוק מורה על חוסר הבשלות. וממילא גם מי שאומר שהפסול הוא מחמת הדר, הכוונה היא שהפסול הוא מצד חוסר הבשלות, ומסתבר שהכוונה היא לירוק ככרתי ממש, כי זה מה שמורה על חוסר הבשלות.
אמנם לדעת הב"ח (סי' תקמח אות יב), כל מה שהגמרא אמרה את הטעם של לאו גמר פירא הוא לבאר את דעת רבי יהודה מכח ההכרח שהוא לא סובר לפסולי הדר, ולמאי דקיימא לן דבעינן הדר ירוק פסול משום דאינו הדר אפילו גמר פריו. ונראה לענ"ד שיש מקום לפרש את דבר רבינו יהונתן כדברי הב"ח שהרי ריבנו יהונתן לא פקפק בכשרות אתרוג הבוסר, ומשמע שפוסק בזה כחכמים, וי"ל שהוא מבין שיש אפשרות שהגמרא נשארה בסברה לפסול ירוק ככרתי מצד דין הדר, ורק לפי רבי יהודה אמרו שאינו מדין הדר. אך הב"ח הוסיף ומפרש שירוק ככרתי פסול מצד שאינו כמראה אתרוג, וסברה זו שהפסול הוא מצד דין מראה קשה, כיון שירוק הוא מראה טבעי לאתרוג, ועל כן אינו דומה לפסולי מראות, ובלא ענין גמר פירא לא שייך לפוסלו, ולכן בזה לא מסתבר להעמיד את דברי רבינו יהונתן כדעת הב"ח.
♦
ח. האם הרמב"ם, הראב"ד, הריטב"א והר"ן פסלו ירוק מדין הדר
בקרית ספר להמבי"ט (פ"ח מהל' לולב) כתב שדעת הרמב"ם לפסול ירוק ככרתי משום דאינם הדר, ולמד זאת ממה שמשמע שהוא מכשיר ירוק ככרתי ביום השני, ואי משום דלאו גמר פירא, לא צריך להיות חילוק בזה, ולפי דרכו גם דעת הראב"ד כך היא שהרי לא השיג בזה על הרמב"ם. אך כבר כתבתי שהרמב"ם לא כתב שהכשר פסול מהיום השני הוא רק בפסולי הדר, אלא כתב שכל הפסולים מצד מום באתרוג כשרים מהיום השני, ולכן נראה שאין ללמוד מדבריו שהוא פסול מדין הדר.ובמשכנות יעקב (סי' קנו) הביא מה שכתבו בחידושי הריטב"א על דף לו, ובר"ן (על הרי"ף דף יח) בשם הראב"ד גבי מנומר, דהוא דוקא ממראות הפסולות וחשיב ג"כ ירוק ככרתי. ומזה הסיק המשכנ"י דהוא פסול מצד מראה, ועל כן אף במקצתו ירוק ככרתי בב' וג' מקומות פסול משום הדר וכ"ש ברובו ככל פסולי מראה דמשום הדר, וכן כתבו כמה אחרונים, ומזה הגיעו להחמיר ולהצריך דוקא אתרוג שכולו צהוב.
אך בהלכות לולב להראב"ד לא כתוב לפסול ירוק ככרתי, אלא רק לבן או שחור, וכ"כ הרא"ש.
ונראה שגם הריטב"א והר"ן לא התכוונו לפסול מדין הדר. הריטב"א כתב בדף לא "דלרבי יהודה כל שחסרו וכל שאינו כברייתם מודה הוא דפסול דלא חשוב שמו עליו, וכי היכי דפסול בירוק ככרתי ובאתרוג כאגוז משום דלא גמר פירא", ומשמע מלשונו "וכי היכי דפסול" (ולא וכי היכי דפסל) שלא רק לרבי יהודה הוא משום דלא גמר פירא, אלא שזו ההבנה המוסכמת[21]. הר"ן כתב (דף יז עמוד ב) "אתרוג הבוסר. שאינו נגמר אלא כבוסר זה", ולא קישר את זה לאתרוג ירוק ככרתי, וכיון שרק באתרוג הבוסר מצינו בגמרא פסול מדין הדר, אין מקור ללמוד על פסול הדר באתרוג ירוק. אלא שעכ"פ נראה לכאורה שלדעתם כיון שיש פסול במראה זו הוא בכלל מנומר, ועל כן מראה ירוק ככרתי שהוא מראה פסול יחשב לפסול מנומר. ואף שנראה שרוב הפרי נגמר כאשר יש בו רק מעט שנשאר ירוק, שעכ"פ במציאות באותו מיעוט יש מראה פוסל שמוכיח על חוסר בשלות באותו מקום, ולכן הוא יקרא מנומר.
נמצא לפי ביאור זה שגם לפי שיטתם הפסול אינו מצד הגוון לכשעצמו, אלא שהגוון מורה על חוסר בשלות, והם סוברים שלענין פסול מנומר כל פסול מחמת מראה הוא בגדר מנומר.
ובדעת תורה (תרמח, כא) כתב שיש לפרש דכוונתם לפסול רק כשהוא מנומר מכמה גוונים שונים, שחור לבן וירוק ככרתי, שהכרתי מצטרף למראות הפסולים האחרים, אבל אם הוא רק ירוק ככרתי אין בזה פסול.
ונראה שהשו"ע פסק כהראב"ד והרא"ש שאין בזה כלל פסול מנומר, שכתב בסעיף טז "אם הוא שחור או לבן במקום אחד, פוסל ברובו", ולא כתב ירוק ככרתי. ובדעת תורה שם הוסיף שגם מעצם פסיקת השו"ע שאם הוא חוזר להיות צהוב כשר מוכח שלא כשיטתם. ונראה שכוונתו היא שגם אם נפרש כוונת השו"ע שההיתר רק כשכבר חזר להיות צהוב, הרי ודאי כשהוא חוזר בתלוש בדרך כלל נשארים חלקים ירוקים, וחזינן דלא הזהירו שיחזור כולו לצהוב.
אמנם המשנה ברורה הביא את דברי הריטב"א והר"ן, אך עכ"פ גם לדידיה משמע שכל הבעיה היא רק בירוק ככרתי ממש, שכן הוא הצבע שאנו נוקטים לשיטתו כפסול ירוק ככרתי[22].
♦
ט. שיטת המאירי ושיטת הריא"ז
המאירי בסוכה דף לד ע"ב כתב בענין ירוק ככרתי: "ור' יהודה פוסל והלכה כדבריו שאין זה הדר, וצריך שיהא הירקרקות צהוב נוטה לצבע חלמוני מעט והוא הנקרא גורו"ק. שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כאגוז ור' יהודה אומר כביצה והלכה כר' יהודה".ונראה שגורו"ק הוא צהוב כמובא ברש"י חולין מז ע"ב כשקאי על מראות שאינם ירוק ככרתי אלא גוני צהוב "וכל אלה מין ירוק הן אלא שזה משונה מזה וכל מראה קרו"ג נקרא ירוק", ובבבא מציעא (קז ע"ב) פירש על כרכומא רישקא "כרכום של גן שקוראים קרו"ג", וכן מבואר ברשב"א בחולין נו ע"ב ש"גרוג" הוא מוריקא – כרכום. וכן הוא בעוד ראשונים.
אלא שעכ"פ המאירי כותב "נוטה לצבע חלמוני מעט", ונראה שלשון ההמעטה הזו באה להורות שדי בכך שכבר אינו ירוק כהה, כי הירוק בהיר כבר נוטה מעט לצבע חלמוני.
וכתב עוד המאירי בדף לו ע"א: "אתרוג הבוסר הואיל ולא נגמר בישולו פסול, ואי אפשר לפרש שהוא קטן בשיעורו כפול הלבן ועל דרך מה שאמרו הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן שא"כ מאי איריא משום בוסר תיפוק ליה משום שיעורא דהא פחות מכביצה הוא, אלא ודאי לא נאמר הוא בוסר הוא פול הלבן אלא בפירות שאינם גסים כל כך שהרי בגפנים נאמרה לענין מה שאמרו שמשחל עליו שם פרי אסור לקצצו בשביעית לצורך עצים דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד ואמר עליה הגפנים משיגרעו ר"ל שיגדילו קצת ויזחילו מהם משקה מלשון כי יגרע נטפי מים שבשיעור זה יצא מכלל סמדר ונכנס לכלל בוסר ועל זה אמרו הוא בוסר הוא גירוע ושיעור גסותו כפול הלבן שהוא מין קטנית דק ביותר, אבל אתרוג שהוא גדול לפעמים הוא בכביצה אבל אתרוג שהוא גדול לפעמים הוא בכביצה והוא עדיין בוסר ופסול לדעת ר' עקיבא, ויש פוסקים פסקו כמותו, ומ"מ גדולי המחברים מכשירים כחכמים, אחר שיש בו שיעור, וכן נראה ומדין יחיד ורבים הלכה כרבים".
לעיל ראינו פוסקים כרבי עקיבא (הראב"ן, הרי"ד וצרור החיים) שהשוו בין בוסר לירוק ככרתי, ופסקו כרבי יהודה, וממילא נקטו כרבי עקיבא, כי הם פירשו שאתרוג הבוסר הוא ירוק שלא נגמר, ולשיטתם מובן ששייך באתרוג ירוק פסול הדר כדברי אביי. אך בדף לו הכרעת המאירי כחכמים, וכתב שפסולו משום דלא נגמר בישולו, שמשמע שהוא נפסל מדין הדר מפני שלא נגמר בישולו, ומדלא כתב שהוא הירוק נראה שלדידיה אתרוג הבוסר אינו הירוק ככרתי, ואם כן קשה למה כתב בדף לד שלא יהיה ירוק מדין הדר והתעלם מדברי הגמרא שהוא משום דלא גמר פירא. ולכל הפחות היה לו לדון בזה ולומר שאף שהוזכר בגמרא משום דלאו גמר פירא, לדידן הוא משום פסול הדר.
על כן נראה לפרש את המאירי כדעת הב"ח שנקט שההבנה היותר פשוטה היא שהוא פסול הדר, אך עכ"פ ממה שהמאירי לא דן לשלול את דעת הפוסקים כרבי עקיבא מצד שבוסר וירוק ככרתי הם שני ענינים שונים לחלוטין בטעם הפסול, שזה מצד נוי המראה וזה מצד שלא נגמר הבישול, אלא שולל את שיטתם רק מצד שהלכה צריכה להיות כחכמים, משמע שפסול אתרוג ירוק ככרתי גם לפי הכרעת המאירי הוא כעין שכתב בבוסר שלא נגמר בישולו, כלומר שאינו מדין מראה פסול אלא מדין שאינו גמר פירא, אלא שיתכן שלדעתו שורש הדבר דבעינן שיגמר הפרי נלמד מהמילה "הדר".
ובפסקי ריא"ז מסכת סוכה פרק ג כתב: "אתרוג הבוסר כשר, והוא אתרוג קטן כאגוז, פחות מכאגוז פסול. ואם היה ירוק ככרתן פסול, ואפי' אם הוא גדול. ורבינו יצחק ומז"ה פוסלין אתרוג קטן פחות מכביצה, ואין שטת התלמוד כדבריהם, כמבואר בקונטרס הראייות".
נראה שהריא"ז מפרש שאתרוג הבוסר שהכשירו חכמים הוא אתרוג קטן כאגוז, כי הוא נוקט שמחלוקת חכמים ורבי עקיבא היא מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בשיעור האתרוג. ופסק בענין גודל האתרוג כרבי מאיר משום שהוא כשיטת חכמים דאתרוג הבוסר כשר, אבל ענין ירוק ככרתי לא תלוי בענין הבוסר, דזהו ענין אחר שלא תלוי בגודל האתרוג.
זו שיטת יחיד שלא מצאנו לה חבר בראשונים. ומכל מקום גם לדידיה מסתבר שהפסול בירוק ככרתי הוא רק בירוק כהה המורה על חוסר בשלות.
♦
י. דעת ר"י, האגודה, רא"ש, רבינו ירוחם וטור
תוספות מסכת סוכה דף לא ע"ב ד"ה הירוק ככרתי כתבו שהכא משמע שמראה כרתי הוא כצבע שקורין ויר"ד בלע"ז (ירוק), וההיא דברכות (שיבחין בין תכלת לכרתי) משמע קצת שדומה לאירנד"א בלע"ז (כחול), ובפרק אלו טריפות (חולין דף מז:) משמע דירוק דמי לחלמון של ביצה שהוא כעין צבע יאל"ה בלע"ז, וכן משמע בעוד מקומות. "ומיהו אתרוג עיקרו דומה לשעוה (ולכן לא יתכן שזהו הירוק הפוסל), ואותם אתרוגים הבאים לפנינו ירוקים ככרתי כשרים אפילו לר' יהודה כשחוזרים למראה שאר אתרוגים אפילו בתלוש לאחר ששהו בכלי זמן מרובה, דודאי גמר פריים".ונראה שאין לפרש כוונת התוספות להכשיר רק לאחר שחזר לצבע צהוב, כי משמע שהם מדברים כשהאתרוג בא לפנינו ירוק, ורק אחרי ימים רבים הוא צהוב, ומשמע שלא היו להם אתרוגים, אלא שהיו מביאים להם לפני חג הסוכות ממקום אחר, וכיון שכתבו שהם מצהיבים רק אחר ימים הרבה, משמע שבסוכות השתמשו בהם מפני שהם יכולים להצהיב, אף שהם היו עדיין ירוקים.
ודברי תוספות הובאו באגודה (מסכת סוכה פרק ג לולב הגזול): "ובמסכת נדה משמע דהוא צבע גע"ל, אכן כל האתרוגים יש להם מראה גע"ל, ואפילו אותם הבאים לפנינו במראה גרונ"א כשרים אפילו לרבי יהודה, דהא חוזרים למראה שעוה".
וכעין זה בתוספות רא"ש שהוסיף שמראה הפסול הוא כמראה עשבים.
וכ"ה ברא"ש (מסכת סוכה פרק ג סימן כא): "הירוק ככרתי שדומה לעשבים, כתבו התוספות דאתרוג שהוא ירוק ככרתי וכשמשהין אותו חוזר למראה אתרוג נראה שהוא כשר, דאי לאו דנגמר פריו לא היה חוזר למראה אתרוג בתלוש".
וברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ח חלק ג, דף נט טור ד): "הירוק ככרתי כלומר שדומה לעשבים פסול. וכתבו בתוספות וכשמשהין אותו חוזר למראה אתרוג נראה דהוא כשר, דאם לא נגמר פריו לא היה חוזר למראה אתרוג בתלוש".
ודייק הקרבן נתנאל מלשון הרא"ש דאי לאו דנגמר פריו שהפסול הוא מדין לאו גמר פרי ולא מדין הדר.
ונראה שכולם מתפרשים כמו שכתבתי בתוספות משום שההצהבה הגמורה של אתרוג ירוק היא רק אחרי ימים הרבה, ולא מסתבר שיאמרו בסתמא שהוא כשר כשהפך כשכמעט תמיד הוא לא יהפך לצהוב לפני החג.
ובפסקי התוספות (סי' עח) כתבו: "אתרוגים הנראין ודומין כעשב כשרין כי יחזרו למראיהן".
מפורש להדיא שמדובר בהכשר כשעדיין לא חזרו אלא שיחזרו בעתיד.
וכן מפורש בדברי הרב נחמן בספר הנחמני (מובא בספר הזכרון לרב ז'ולטי עמ' רמו): "אתרוג ירוק ככרתי, פי' ר"ת אירנד"א -כחול, אבל הירוקים שלנו אינם אינדא אלא ירוק כעשבים. ור"י פי' במק"א ירוק. ראייה לר"ת כדי שיכר בין תכלת לכרתי ותכלת דומה לים. ואפילו ירוק בשעת ברכה קרי ר"י גמר פרי כיון שמתקן ממילא ואין צריך לאילן עוד, והוי יילנא מאליו".
גם הטור כתב: "הירוק שדומה לעשבי השדה פסול, אבל אם הוא ירוק וכשמשהים אותו חוזר למראה אתרוג כשר".
וכתב הבית יוסף: "מ"ש אבל אם הוא ירוק וכשמשהין אותו חוזר למראה אתרוג כשר. כך כתבו שם התוספות (לא: ד"ה הירוק) והרא"ש (סי' כא), וטעמא משום דאי לאו דנגמר פריו לא היה חוזר למראה אתרוג בתלוש, ולשון רבינו אינו מדוקדק שכתב אבל אם הוא ירוק, דמשמע דעד השתא לאו בירוק עסיק ואתי, אלא כך ה"ל לכתוב והא דפסול היינו בשאפילו כשמשהין אותו אינו חוזר למראה אתרוג, אבל אם כשמשהין אותו חוזר למראה אתרוג כשר".
הט"ז (ס"ק י"ח) והנחלת צבי (ס"ק כא) כתבו לתרץ את קושית הב"י שהטור חזר על המילים "אם הוא ירוק" כדי להבהיר שההיתר הוא גם בעודו ירוק. אך נראה שהב"י לא הסתפק בהסבר כזה כי עדיין היה קשה לו על הטור למה כתב את המילים "אבל אם הוא ירוק" לאחר שכבר ביאר שמדובר בירוק, הרי ממילא ברור שמדובר בעודו ירוק. ואם היה בא להשמיענו להדיא שההיתר הוא אפילו בירוק היה לו לכתוב להדיא אפילו בעודו ירוק, אלא משמע מהחזרה שכאילו אמר שירוק הוא חלק מהנימוק להיתר. וזהו שמקשה הב"י שכיון שזה לא נימוק להתיר לא היה לו לכותבו כלל. ונראה שהטור לא דקדק כולי האי, שנגרר אחרי לשון התוספות, שבתחילה כתבו ככותרת את הירוק שדומה לעשבי פסול המבואר במשנה, ואחר כך חידשו שאתרוג שהוא ירוק ככרתי וכשמשהים אותו חוזר למראה אתרוג כשר. וכיון שהוזכר בדבריהם ירוק פעמיים כתב גם הוא פעמיים בלא לשון אפילו. אך מכל מקום נראה שהיה פשוט לטור כפי שכתוב בפסקי התוספות שההיתר הוא אף בעודו ירוק, ולכן כתב אבל אם הוא ירוק.
ודברי התוספות למעשה הם כפירוש השני שכתבתי לעיל בירושלמי, שאפילו אם ירוק כהה כשר כשיודעים שהוא יכול לחזור למראה צהוב.
וגדר בוסר מבואר בדברי התוספות שהוא כשיכול להתגדל, והוא כפי שכתבתי בשיטת ר"ח והרי"ף שהוא שלב לאחר שכבר אינו ירוק בצבע כהה, אך עדיין יכול להתגדל, אלא שהם מפרשים אותו על גדלות בשיעור, ולכן מתפלפלים על השוואה בין זה לבין גודל האתרוג כאגוז וביצה, ולא דנים בזה מצד ההשוואה לאתרוג ירוק.
♦
יא. צבע האתרוג המשובח לפי הזוהר
בתיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין (דף נו ע"ב) כתוב: "וכמה דלית פסול ביעקב דלעילא, כן צריך דלא יהא פסול באתרוג, לקיימא קרא (שיר השירים ד') כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ואם היא ירוקא היא משובחת יתיר כדיוקנא דהות אסתר ירקרקת דאתמר בה ותלבש אסתר מלכות ואתקריאת הדסה על שם הדס".לכאורה מדסיים ואתקריאת הדסה על שם הדס משמע שמדובר בירוק כהדס והוא משובח משום שאינו ככרתי ממש שאינו משתנה. אך אינו מוכרח שהסיום הזה קשור למה שלפניו.
ובתיקוני זוהר תקונא שבעין (דף קלד עמוד ב) איתא: "אתמר ראשך עליך ככרמל כלהו ירוקין, דהכי צריכא שערא דאתתא דאיהי ברתא דמלכא למהוי ירוק כשבעה מיני דהבא, ואתרוג איהי ירוקא ואסתר מתמן הות ירקרוקת".
כאן לא אמר מהו הגוון המשובח, ומהגר"א בפירוש לתקוני הזהר (תיקון כא) משמע שכוונתו לשבח צהוב כזהב "דככרתי לית באדם". אך גם אם אסתר היה צהובה י"ל שעיקר השבח הזה הוא מחמת שורש הצהוב, שהוא ירוק כהדס.
ובבניהו על התיקונים כתב יש שני פירושים, והעיקר כפירוש שהגוון המשובח הוא צהוב כביצה. אך בספר של הרב עדס על קבלת הגר"א עמ' תק"נ העיר מפירוש רש"י במגילה שמשמע שאסתר ירקרוקת על שם שזה צבע ההדס, וכן העיר מביאור הגר"א על הזוהר בפרשת פקודי רמו ע"ב דאסתר ירקרקת הוא גוון תכלת. ובכפה"ח תרמח, קכא, פירש שהוא כשהתחיל להוריק או ירוק כפשוטו אלא שהוא עומד להצהיב[23].
הגרש"ק בחכמת שלמה (תרמח, כא) והחזו"א (או"ח סי' קמח), כתבו שגם אם נפרש את הזוהר על שבח הצהוב, חזינן שאין צבע הצהוב מעכב. אך לענ"ד לא נוכל ללמוד מזה דבר, כי אכתי לא ברור איזה צבע מתרבה, ירוק מצהיב, ירוק בהיר או ירוק ככרתי שמשתנה.
♦
יב. מסקנת ההלכה
כתב בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות אתרוג אות טז[24]: "מהר"י סג"ל היה פוסל (י"ג מוחה) לקנות האתרוגים הירוקים (כלם[25]) ככרתי שקורין גרינא, דשמא ישאר באותה צבע, ואתרוג הירוק ככרתי פסול. רק אם במקצת [מקומות] התחיל [להיות מוריקא ככרכום שקורין געלפליכט. י"ג: התחיל להיהפך למראה אתרוג שהוא כצבע הבא מכרכום שקו' געלא[26]] התירה. נקב המפולש האוסר את האתרוג, אמר מהר"י סג"ל שר"ל שמנוקב שרואים דרך הנקב מעבר לעבר. אתרוג הבוסר אמר מהר"י סג"ל [פירש"י] דהוא כפול הלבן, ור"ל קטנית שקורין ערביז".בהוצאת מכון ירושלים הביאו שבאחד מכתה"י בגליון מה"ר שמעון בנו כותב "אין לסמוך על זה".
נראה שר"ש בן המהרי"ל לא בא לחלוק על אביו, אלא לפרש שכל פיסקה זו היא ליקוט של דברי המהרי"ל בסוגיות אלו. ומה שאמר באתרוג הבוסר שהוא כפול ר"ל ערביז, הוא רק פירוש לדברי רש"י שדנים על דבריו בסוגיה זו, אבל דעת המהרי"ל כדרכו לסמוך על שיטת התוספות, ולכן כתב בנו שאין לסמוך להכשיר אתרוג שהוא כפול הלבן[27].
ונראה שמה שכתב לא לקנות, הוא משום שהבעיה מתעוררת כשבאים לקנות, אבל לא מסתבר שכוונתו שיכול לקנות אם התחיל להצהיב מתוך הנחה שעד החג יצהיב לגמרי ולדעתו בעינן שייהפך לגמרי לצהוב, דאיך אפשר להחליט שזה מה שיקרה והכל תלוי כמה זמן לפני החג הוא קונה[28].
ומה שהצריך שיתחיל להצהיב, מסתבר שהוא משום שחשש שיש אתרוגים שאינן מצהיבים, ולכן אמר לא לקנות אתרוג כשלא רואים שדרכו להצהיב. כיון שבפועל כשהאתרוג מתחיל להצהיב הוא נהיה ירוק בהיר, נראה שלירוק בהיר הוא מתייחס כהתחיל להצהיב. ויותר משמע כך לפי הגרסה "התחיל לההיפך", דהיינו שלא מדובר כשנהיה ממש צהוב אלא שהתחיל להיהפך לצהוב וזה ניכר במה שנהיה ירוק בהיר. ובדעת תורה (תרמח, כא) כתב שבהכרח אין כוונת מהרי"ל שיהיה ממש צהוב גם לפי הגרסה של "התחיל להיות מוריקא", כיון שברישא משמע שרק אם כולו ירוק ככרתי אמר לא לקנותו (דהא לא קאמר לא לקנות אתרוגים שיש בהם חלק ככרתי).
הט"ז והמג"א הביאו מדברי המהרי"ל שכדי לדעת שהאתרוג יכול להיהפך לצהוב בעינן שיתחיל להצהיב, וכ"כ כמה אחרונים להקפיד שיתחיל להיהפך לצהוב. אך מהר"י נבון בספר גט מקושר על הרא"ם דף קכה ע"ב כתב שנוהגים בירושלים להכשיר לא רק כשהתחיל להיות מראה אתרוג אלא כל שידוע בודאי שדרכו להיות כמראה אתרוג כשר אפילו בעודו ירוק, והב"ד בית השואבה בסימן תרמח אות עז, וכפה"ח אות קכד, וציין להם הרב אליהו במאמר מרדכי נב, סז.
ונראה שכשהוא ירוק בהיר בודאי ידוע שהוא ייהפך לצהוב, אך המנהג להקל הוא גם בירוק כהה, כי בדקו וראו שהאתרוגים הגדולים שאנו משתמשים בהם שהם הרבה יותר מביצה, גם כשהם ירוקים כהים כיון שאין בהם שחרורית נהפכים לצהוב, כי בהגיעם לגודל זה כבר התבשלו דיים.
והנה לפי מה שהבאתי לעיל בשם ר' חגי קירשנבוים נראה שההוראה של המהרי"ל לא מוסיפה דבר, כי אם רוב האתרוג ירוק ככרתי ממש, יש חלקים ממנו שיכולים להצהיב בתלוש, אבל החלק שירוק ככרתי ממש לא יצהיב, על כן לא יועיל להמתין שיתחיל להצהיב, אלא שבפועל אתרוגים ככרתי ממש לא מגיעים לשוק, ומובן מנהג ירושלים שלא מחכים להצהבה.
וכמה אחרונים המליצו להצהיב על ידי תפוחים, אך עצה זו צריכה זהירות. במועדים וזמנים (ח"ו עמ' סא) כתב שאין לעשות הצהבה באמצעות תפוחים תוך ארבעה ימים מקטיפתם מהעץ, ואין להניח את האתרוג בכלי סגור עם התפוחים יותר מ24 שעות, ואין להניח את התפוחים סמוך לעוקץ שכן זה יכול לגרום להפלת העוקץ, ור' חגי קירשנבוים אמר לי שעיקר הענין הוא להזהר שלא יפול העוקץ ואזהרה זו כתב גם הרב אליהו (מאמר מרדכי פרק נב סז). ועוד כתב במועדים וזמנים לפקפק בכל הענין של ההצהבה עם תפוח כי יתכן שרק על ידי התפוח הוא מצהיב ומעצמו לא היה מצהיב, ויתכן שהצהבה כזו לא נחשבת גמר פרי גם לפי הפוסקים שסומכים על ההצהבה שהוא מורה שהפרי נגמר, כי בעירובין כח ע"ב משמע שמיתוק על ידי אור אינו מועיל לשם של פרי הראוי לאכילה לגבי מעשר. ורק בתמרי תוחלני (בבא מציעא פט ע"א) מצינו שהיכא שהוא נגמר על ידי שהיה בכלי בלבד מהני להחשיבו כהגיע לעונת המעשרות כפי שעולה מרש"י בבא מציעא שם. והעיר עליו הרב וקסלר (גליון ע עמ' רנג) שפעולת תפוחים יותר דומה לתוחלני שנגמר בישולם על ידי הכלי בלא אור, מאשר למיתוק על ידי אור, כיון שהתפוחים רק מוציאים לפועל את האתילן שיש באתרוג, ואכן אחרונים אחרים כתבו להצהיב בתפוחים ולא הביאו ספק זה. ור' חגי קירשנבוים אמר לי שבמציאות מה שמצהיב על ידי תפוחים או גז אתילן יכול להצהיב על ידי שהיה.
♦
יג. הדיונים על התוספות בהשואה בין המחלוקת על אתרוג כביצה לאתרוג הבוסר
התוספות בד"ה שיעור אתרוג קטן דנים בענין המחלוקת על שיעור אתרוג הקטן כביצה או כאגוז, ואביא דבריהם בתוספת ביאור במוסגר:"שיעור אתרוג קטן - אין זו פלוגתא דאתרוג הבוסר דפליגי בה ר"ע ורבנן לקמן בפירקין, דהא אפילו גדול כאגוז וכביצה פסיל ליה ר"ע משום דלאו בר זריעה לטעם אחד (אביי אמר כך אליבא דר"ש לענין מעשרות, ותוספות מבינים שלרבה שמשוה בין אתרוג למעשר יתכן שזה הטעם לפסול אתרוג הבוסר ללולב אליבא דרבי עקיבא), ולפי טעם שני (המבואר להדיא בדברי רבה) משום דבעי הדר, והאי דהכא אפילו לא בעי הדר פסיל ליה משום דלא גמר פירא (שזה טעם אחר). ולא כמו שפי' בקונטרס לקמן אתרוג הבוסר כפול הלבן דההוא שיעורא אתמר גבי ענבים דבגמר בישולם נמי קטנים הם, אבל אתרוג שהוא פרי גדול, אפילו יותר מכביצה בוסר הוא כשסופו ליגדל יותר הרבה (כלומר לא רק כביצה אלא אפילו יותר מכביצה יכול להיות פסול בגלל שסופו ליגדל יותר הרבה ממה שהוא עתה יותר מכביצה, ולאו דוקא אם ההפרש בגידול הוא גדול). והכא בשאין סופו ליגדל יותר (ההעמדה זו באין סופו ליגדל היא כדי להתאימו לדברי ר"ע שפסל אתרוג שעומד להתגדל, אך לפי חכמים יתכן שהוא כשר גם בפחות מביצה כמו שבוסר כשר דלא בעו גדר פרי חשוב, וגם לא בעו גמר פירא), דאפילו ר"ע דפסיל התם, הכא מכשיר בכאגוז למר וכביצה למר דחשיב גמר פרי (כיון שלא יגדל), אבל פחות מכאן לא חשיב גמר פרי אף על פי שאין סופו ליגדל יותר (זה לא מועיל להחשיבו גמור), דיש דברים הרבה שלעולם לא יבואו לידי בישול פרי ומצוי הוא בענבים שיש מהם שלעולם בוסר.
עוד יתכן דאפילו רבנן דמכשירי התם פסלי הכא בפחות מכאן, דאתרוג הבוסר חשיב פירא טפי (כלומר לא כפי שהבין בתחילה דיתכן שחכמים לא מצריכים כלל חשיבות פרי, אלא שהם סוברים שלבוסר יש תמיד חשיבות פרי כיון שהוא גדול משיעור ביצה), ובפ"ק דמעשרות בירושלמי תני אתרוג הבוסר ר"ע אומר אינו פרי וחכמים אומרים פרי (כך הגירסה בירושלמי, וזה מוכיח דחכמים אכן בעו פרי ולא כסלקא דעתך של התוספות)".
ובביאור דבריהם נראה שמה שכתבו דהכא בשאין סופו ליגדל הוא ביאור למה שכתבו שרבי עקיבא יכול לסבור כרבי מאיר ורבי יהודה, דבוסר שהוא פסל משום הדר היינו שלא נגמר בישולו וגידולו, ואילו המחלוקת בגודל האתרוג כביצה כאגוז אינה תלויה בזה, שאף אם אינו עתיד להתגדל ואין לו גריעות של בוסר, פסול פחות מכביצה לרבי יהודה, ופחות מכאגוז לרבי מאיר, וכשר ביותר משיעור זה כשנגמר בישולו. וזה ברור לתוספות משום שרבי עקיבא פסל רק כשלא נגמר בישולו, והוסיפו שיתכן שגם חכמים שהכשירו בוסר יפסלו פחות מכביצה. וזה לא אמרו אלא כספק, כי יש צד לומר שחכמים לא בעו פרי ולכן הביאו ראיה לצורך פרי גם לדעת חכמים מהירושלמי, שממנו עולה שחכמים אומרים שבוסר הוא פרי ומוכח דבעו גדר פרי. ושפיר יש לומר שפחות מכביצה בכל אופן יפסל כי אינו חשוב פרי כבוסר.
לפי זה אין בתוספות סברה שהענין שהאתרוג עתיד להגדל מהווה גורם לקולא גם בפחות מביצה, אלא הם אומרים שהגדרת בוסר היא שהוא עתיד להתגדל, וזה גורם לחומרה לפי דעת רבי עקיבא, וחכמים לא מתחשבים בחומרה זו.
הבית יוסף (אורח חיים סימן תרמח) הביא את דברי הסמ"ג שהביא את פירוש רש"י אתרוג קטן כפול רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירים, ואחר כך כתב ומסקינן הלכתא כרבי יהודה בשיעור אתרוג קטן שהוא כביצה, וכתב מהר"ר אליה מזרחי דיש לתמוה עליו שהביא הברייתא דאתרוג הבוסר דקתני רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין כדי לפסוק הלכה כחכמים, היאך פירש הבוסר כפירוש רש"י דלדידיה ס"ל כחכמים דפליגי עלייהו דרבי מאיר ורבי יהודה במתניתין ושוב אין לפסוק כמותם וצ"ע עכ"ל:
וכתב הב"י: "ולי נראה דאפשר לומר דסמ"ג סובר כמו שכתבו התוספות בסוף דבריהם, דיתכן דאפילו רבנן דמכשרי התם פסלי הכא בפחות מכן, דאתרוג הבוסר חשיב פירא טפי, דהשתא באתרוג הבוסר אפילו אינו גדול יותר מכפול הלבן מאחר שסופו ליגדל יותר כשר, אבל אתרוג שאין עתיד ליגדל יותר צריך שיהא כביצה, ומהרי"ק בשורש ס"ב כתב דרכים אחרים ליישב דאתו רבי מאיר ורבי יהודה כרבנן דר"ע".
נראה לכאורה שהב"י מבין שבסוף דבריהם התוספות חוזרים בהם ממה שהשיגו על רש"י, דאף אם המחלוקת בבוסר היא באתרוג כפול הלבן י"ל שרבנן הכשירו כפול הלבן משום דחשיב פירא טפי כי סופו לגדול. ועל כן אין זה סותר למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה שהם מדברים דוקא כשאין סופו לגדול.
החכם צבי (סי' קסה) השיג על הב"י שבודאי אין זו כוונת התוספות, שכן נראה מתחילת דבריהם שהם נוקטים שכסופו ליגדל גרע, ולא מסתבר שבסיפא שינו סברתם. וכן הוכיח הברכ"י שאין כוונת התוספות לומר שכסופו ליגדל הוי קולא אף בפחות מכשיעור, משום שבזה אפשר ליישב את דברי רש"י. והם כתבו בדף לו ע"א שלפי דבריהם לעיל אין מקום לדברי רש"י שאתרוג הבוסר הוא כפול הלבן, וכתב הברכ"י שבדוחק י"ל שכוונת הב"י שכך אפשר לומר על פי היסוד שהם אמרו דאתרוג הבוסר חשיב פירא טפי. ושוב כתב במחזיק ברכה שאכן נראה שכך הוא ביאור הב"י על פי מה שכתב רבו מהר"י נבון בספר גט מקושר בביאור לסמ"ג דף קכד, וכן עיקר. וכ"כ הקרבן נתנאל על הרא"ש אות ס.
ונראה שהדברים יובנו לפי מה שכתב מהר"י נבון שהב"י מבין מדברי התוספות שעכ"פ חכמים הכשירו בבוסר כיון שבסופו של דבר יגדל ולא רק בגלל שעתה יותר מכביצה. ולכן יש צד של סברה בתוספות שעומד להיגדל הוא סברה להכשר, ומזה נלמד להעמיד את הסמ"ג שלדידיה סברת עומד להגדל תועיל גם בפחות מכביצה. ונראה לענ"ד חיזוק להבנה זו מדברי הרא"ש (סוכה פ"ג סימן כד) שכתב "ורבנן דמכשרי בבוסר מודו בפחות מכביצה דפסול, דבוסר הוא יותר מכביצה, וסופו ליגמר, וחשיב כפרי".
ולגבי מה שסיים הב"י בהבאת המהרי"ק שכתב דרכים נוספים ליישב דאתו רבי מאיר ורבי יהודה כרבנן, המהרי"ק כתב שם את דבריו על דברי הרא"ש ולא על הסמ"ג, ובא ליישב מה שאפשר להבין מהרא"ש בבא קמא שיש מקום לנקוט כרבי מאיר שיעור של אגוז. ולכאורה זה נגד דעת חכמים שהכשירו אפילו בוסר כפול הלבן, וכתב שי"ל שהכשיר כפול הלבן הוא בדיעבד ושעת הדחק גם לרבי מאיר ורבי יהודה (התומת ישרים סי' ח והמהרש"ל בבא קמא כד דחו דרך זו מכל וכל דלא משמע כן מסתימת הגמרא, וכן מוכח מהסמ"ג והתוספות והרא"ש בבא קמא שנוקטים ששיעור אגוז כי הוא המינימום לדעת רבי מאיר, ולא שכך היא ההלכה). ועוד הביא את דברי ההשלמה שכל המחלוקת של רבי מאיר ורבי יהודה היא במה הקילו חכמים, וכתב המהרי"ק שלפי ההשלמה ודאי בוסר אינו כפול הלבן.
למעשה מה שאומר הב"י בדעת הסמ"ג הוא דרכו של האור זרוע, אך לעיל כתבתי שנראה שאי אפשר לאומרו בדעת הסמ"ג, כיון שמדברי הסמ"ג משמע שאין פסול באתרוג ככרתי, וכך כנראה הבינו הסמ"ק, ומשמע שהוא מעמיד את רבי יהודה כרבי עקיבא, ופוסק כחכמים, ואינו סבור שתרוויהו סברי כרבנן כפי שמבין האו"ז.
והב"ח כתב על דברי התוספות שהובאו ברא"ש: "ונראה דדוקא כשחזר כולו למראה אתרוג, אבל אם לא חזר כולו דינו כחזזית ליפסל ברובו במקום אחד וכו', והרבה טועים בזה שמברכין על אתרוג ירוק כשנשתנה מקצתו למראה אתרוג וטעמם דהא חזינן שנגמר פריו. ולי נראה דירוק פסול גם כן מפני שאינו הדר כדקס"ד בגמרא מעיקרא דירוק אינו הדר אלא משום דרבי יהודה לא בעי הדר מהדרינן אטעמא אחרינא משום דלא גמר פריו, אבל למאי דקיימא לן דבעינן הדר ירוק פסול משום דאינו הדר אפילו גמר פריו, והילכך דינו כחזזית ושינוי מראות".
נראה לענ"ד שהב"ח לא התכוון לפרש שהתוספות מדברים כשכבר חזר למראה אתרוג, ומה שכתב בתחילה שנראה להכשיר דוקא כשחזר כולו למראה אתרוג הוא מה שנימק בסוף דבריו שבגמרא דחו את הסברה של הדר רק מפני שרבי יהודה לא סבר דין הדר, ולכך דינו כשינוי מראה.
והט"ז (ס"ק יח) כתב שהתוספות מדברים כשעדיין לא חזר להיות צהוב, ודייק מהטור שכך היא דעתו. גם הלבוש (סעיף כב) וגם המג"א כתבו שלפי התוספות אם ידעינן שדרכו להצהיב כשר בעודו ירוק, אך המג"א ציין שהמהרי"ל מחמיר שיתחיל להצהיב וכן המנהג. ובא"ר כתב שיש לנהוג כמהרי"ל, והביאו המ"ב כהסכמת האחרונים.
הבית מאיר הקשה על ההבנה בתוספות שכשר גם בעודו ירוק, שבודאי מסתבר דלא מכשרו אלא אחר החזרה, דאילו בעודו ירוק מי הנביא היודע שיחזור למראה אתרוג. והלבוש שכתב אם יודע, צ"ע ידיעה זו במה?
אך כבר הראינו לעיל שלא משמע כך ממה שכתבו התוספות שהוא מצהיב רק אחרי ימים רבים, וכן מוכח מפסקי התוספות, וספר נחמני, והטור, והב"י. ומה שהקשה איך נדע שהוא עתיד להצהיב, יש ליישב שכיון שראה בשנים קודמות שתמיד צבע ירוק כזה מצהיב עם הזמן, שפיר יוכל לקחת ירוק כזה.
הרב מאיר שמחה הכהן (בחידושי רבינו מאיר שמחה סוכה לו ע"ב לה ע"ב אות יא) תלה את השאלה אם פסול אתרוג הוא משום נוי המראה או בגלל שלא גמר פריו בדברי הירושלמי, דפירש שכוונת הירושלמי לשאול האם הפסול הוא דדמי לכרתי, דהיינו שהתחיל להלבין לפני החג ומכל מקום כיון דעדיין ירוק הוא פסול מדין הדר, או דילמא הפסול הוא כהן כרתיוסף דטעמא משום שלא נגמר פריו, ולפיכך כיון שהתחיל להתלבן חזינן דנגמר פריו, ופשט כהן כרתיוסף, דכיון שמתלבן קצת בתלוש חזינן דנגמר פריו וכשר. וכמו שהעלה הט"ז (תרמח, יח), ודלא כב"ח.
ומבואר שהוא פירש דמי לכרתי על ירוק שהולך ונהיה כמראה אתרוג צהוב, וכתב שעל זה מדבר הט"ז (אמנם הט"ז הכשירו אפילו בעודו ירוק, רק הביא שהמהרי"ל הצריך שיתחיל להצהיב). אך לענ"ד לפי זה לא מובן ההמשך שמקשה מדין נגעים, כיון שאם מדובר כשיש בו כבר צהוב, שפיר אפשר לומר שצהוב נקרא סתם ירוק. וגם הוצי דקל המוזכרים בתוספתא בנגעים הם ירוק צהוב. וכל הצד לומר שיש פסול נוי אינו נראה, כפי שכבר כתבתי שלא מובנת הו"א לומר כך. ויותר נראה שגם לפי הצד לפסול 'דמי לכרתי' הוא משום שלא גמר להתבשל, ולכן נראה כפי שביארתי שמדובר בירוק ללא צהוב.
הרב יעקב מקארלין בשו"ת משכנות יעקב קנו[29] הביא את דברי קרבן העדה שפירש שהירושלמי בשאלה מנגעים מקשה על המשנה דאתרוג ככרתי הוא נקרא ירוק פי' גרין. ושם במשנה דנגעים משמע דגעל נקרא ירוק דהיינו כשעוה, ומשני דהתם בנגעים כתיב ירקרק וירקרק הוא געל. אבל במתני' גבי אתרוג תנן ירוק וירוק הוא גרין. וכתב שאין פי' נכון, דאדרבה מכאן דקדקו תוס' ורא"ש ורשב"א מדאיצטריך למתני ירוק ככרתי משמע דסתם ירוק הוא געל והוא מוכרח. ועוד מה חילוק בין ירוק לירקרק דפי' ירקרק הוא מורה על ירוק הרבה עמוק, אבל היא אותה המראה עצמה דירוק רק עמוקה יותר וע"ז מורה לשון ירקרק. ולדבריו הרי הוא מראה אחרת לגמרי. ועוד למה הכניס ביניהם הך דכהן כרתינן כיון דאמתני' קאי.
ועל כן כתב דר' זירא בעי מר' אמי אי דוקא ככרתי לגמרי הוא פסול, אבל כשיש בו קצת מראה געל ע"פ כולו, אף שאינו כשעוה ממש הוא כשר ובכלל מראה אתרוג הוא. או נימא אף דדמי להן כרתינן, פי' ואינו לגמרי ככרתי ג"כ פסול, עד שיהא ירוק כשעוה לגמרי שאז הוא מראה ירוק סתם שהוא געל, וידוע שלשון דומה הוא שאינו לגמרי רק דמיון קצת [כדאי' סוכה ל"ב א' דומה לחרות ועי' פירש"י ז"ל שם (חרות הוא לולב שהתקשה לעץ, ודומה לחרות היינו שהתחיל להתקשות. ע.א)] ואמר כהן כרתינן פי' הא אם מראהו דומה קצת לגעל כשר אף שאינו כשעוה, למראה ירוק (סתם שאינו ככרתי ע.א) יחשב.
וע"ז מקשה דהא שם בנגעים בעינן דוקא כשעוה, ואינך, ואז הוא דמקרי ירוק סתם. וכא הוא אומר הכין? פי', וכאן הוא אומר שכל שאינו ירוק ככרתי לגמרי בכלל ירוק סתם הוא, ומשני, שניה היא דכתיב ירקרק. פי', דלשון ירקרק משמע עומק הרבה במראה הירקות שהוא געל, ולהכי בעינן דוקא כשעוה, הא ירוק סתם אף שאינו כשעוה כשר, רק שיהא מראהו כולו נוטה לגעל ולא ככרתי[30].
וכתב שלפ"ז משמע דפסול ירוק ככרתי הוא משום הדר דאי משום גמר פרי א"כ אפי' ירוק ככרתי אינו פסול רק משום שמא לא גמר פריו, וכל שאינו ככרתי ממש כשר. וא"כ מאי מקשה מהא דנגעים, מאי איכפת לן אי מקרי ירוק סתם אי לא. אלא ודאי משום הדר הוא דבעינן שיהא בו מראה אתרוג.
בעל המשכנות יעקב פירש דדמי לכרתי היינו כשהוא ירוק שכולו נוטה לצהוב, ונראה מדבריו שפירש את הירושלמי שלמאי דהסיק שנוטה לגעל כשר, ירוק סתם הוא נוטה לגעל וכשר כי הוא מראה של אתרוג, והשאלה היא שכאן הוא אומר שכל שאינו ירוק ככרתי לגמרי בכלל ירוק סתם, וזה לכאורה דלא כתוספתא בנגעים שממנה עולה שירוק סתם הוא דוקא בהיותו צהוב ממש, והתירוץ הוא דבאמת ירוק סתם הוא ירוק הנוטה לצהוב, אך ירקרק שאני דמשמע שהוא כמו ירוק צהוב אלא שהעמיק דהיינו ממש צהוב. וכתב שאם הבעיה היא רק מצד גמר פירי לא היה שייך להקשות מזה שסתם ירוק הוא צהוב, דעכ"פ כשאינו כרתי ממש צריך להיות כשר גם אם אינו ירוק סתם כיון שכבר אינו בגדר לאו גמר פירי.
אלא שהפירוש לירושלמי לפי דרכו עדיין לא מובן, שכן עיקר הענין שבאתרוג בעינן מראה שיקרא ירוק סתם בגלל הנוי לא כתוב בגמרא, ואי אפשר ללומדו מעצם זה שהכשיר ירוק נוטה לצהוב, כפי שהעיר החזו"א[31]. גם לא נראה שכשהוא נוטה כולו לצהוב יחשב לדמי לכרתי, כיון שאין זה כלל צבע כרתי, ואדרבה זה ממש צבע הוצי דקל. אלא נראה שדמי לכרתי פירושו ירוק בהיר או ירוק ככרתי שעתיד להשתנות, וקושית הירושלמי היא על עצם הקביעה העולה ממה שאמר דבעינן ככרתי ממש, שגם ירוק גרין נחשב סתם ירוק, ואינו שואל על עצם ההכשר לאתרוג כזה אלא שואל שא"כ למה בנגעים לא אמרו שהוא הירוק המוזכר בתורה, והשיב שמום דהתם כתב ירקרק והעמקת צבע ירטוק בהיר היא צהוב.
והמשכנות יעקב כתב להקשות כמה קושיות על הסוברים שכדי להכשיר ירוק בעינן שיתחיל להצהיב, ובזה סגי אפילו רק מיעוטו, משום שזה מוכיח שגמר פריו וכשר מתחילתו:
א. לפי דעתם יוצא שירוק ככרתי אינו פסול ודאי רק מספק שמא לא גמר פריו, ואין זה במשמע.
ב. קשה למה ירוק ככרתי פסול, כיון דרוב האתרוגים, בפרט הגדולים, חוזרין הן למראה אתרוג כשמשהין אותן בכלי, נימא מסתמא גמר פריו ויחזור למראה אתרוג.
ג. ועוד קשה, דהא יש כמה פירות שאין מתבשלין באילן, וכשמשהין אותן בכלי בתלוש מתבשלין כעין בושלי כמרי, וכפניות ודומיהן[32] וגמר בישולן בכלי בתלוש. וא"כ מנין לנו להקל כשהתחיל להצהיב ולומר שנגמר פריו מעיקרא, דילמא מתחלה לא נגמר ורק בשהייתו בכלי הוא נגמר, ובעינן שיגמר לגמרי כדי שיוכשר.
ד. ועוד קשה, דקי"ל באתרוג הבוסר לאכשורי כרבנן, וגם במעשר קי"ל לחייב את האתרוגים בקטנן, וא"כ למה נפסול אתרוג ירוק משום דלא גמר פריו. מה בכך, הא איכא פרי, ולרבנן לא בעינן גמר פירי. ואין סברא להצריך גמר פירי באתרוג טפי מבמעשר אי לאו טעמא דהדר. דא"כ ה"ל למימר עד כאן לא אמר ר"ע דבעי גמר פירי רק באתרוג אבל במעשר לא, ועל כרחך דפשוט לגמרא שלא יתכן דבאתרוג יצטרך גמר פירי יותר מבמעשר בלא טעם הדר.
ולענ"ד קושיותיו מתורצות לפי מה שביארתי שפסול ככרתי אינו מחמת ספק אולי לא ייהפך לצהוב, אלא הפסול הוא כשאנו יודעים שהוא ירוק ממש ככרתי באופן שברור שלא ייהפך לצהוב. ומה ששאל מדוע לא נאמר שיחשב שנגמר הפרי רק כשנגמר בתלוש, יש לומר שידוע בטבע אתרוגים שאם הם משתנים על ידי שהיה בלבד זה מוכיח שמתחילה כבר התמתקו והיו ראויים. וכך עולה ממה שכתב הרב יוסף יונה (ירחון האוצר 45 עמ' רמח, רנ), שהצהבה באמצעות אתילן היא הגברת כח האתילן שנמצא באתרוג עצמו והיא משפיעה בעיקר על צבע הקליפה, ולא על טעם האתרוג עצמו[33]. וראה לעיל בהערה שכך הוא גם בתמרים לענין מעשר. ואפשר ללמוד את הענין שמכשירים כשהוא עתיד להתהפך בתלוש מהירושלמי. ועל מה שהקשה דבבוסר פוסקים שכשר ואף במעשר חזינן דלא בעי גמר פרי, יש להשיב דרק בוסר כבר חשיב גמר פרי, משום שבוסר הוא שלב יותר מאוחר מאתרוג ככרתי. ובזה מובן מה שלרבי עקיבא פסול משום הדר, אף אם נפרש שהכוונה דוקא מחמת הדר ולא מפני שאינו גמר פירא כי בוסר הוא שלב מאוחר יותר, ובלאו הכי אפשר לפרש שהכוונה בגמרא היא דלר"ע בעינן פרי עץ הדר ולכן בעינן גמר פרי יותר מבמעשר, כפי שנראה מהרי"ד שפירש כך.
ועכ"פ המשכנות יעקב מסיק שמה שאמרו בגמרא שרבי יהודה בעי גמר פרי נאמר בשיטת ר"ע אליבא דרבה דפסיל בוסר, ולדידיה על כרחך רבי יהודה פוסל בגלל שאינו גמר פרי מדפסיל ירוק והוא לא בעי הדר[34], וכתב לדקדק כך מדברי התוספות שהביאו בתחילה את האפשרות להעמיד את רבי יהודה כרבי עקיבא ומשום דלא גמר פרי, ואח"כ אמרו שאולי רבנן פסלי הכא בפחות, ולא הכשירו אלא בבוסר דחשיב פרי טפי ולא כתבו שלדעתם בוסר הוא גמר פרי טפי. ופירש שהוא משום דקיי"ל דלא בעינן גמר פרי, דמסקנת הגמרא היא כאביי דטעמיה דר"ע משום הדר, דירוק לאו הדר הוא, כי מראיתו מוכחת עליו שלא נגמר גידולו, ואינו דומה לאתרוגים גמורים, והלכה כרבנן דמכשרי היכא שאינו ירוק ככרתי לגמרי שאז הדר מקרי, אך עכ"פ בעינן שיהיו רובו צהוב. וכתב שיש לפרש שגם דעת התוספות כך וכוונתם להתיר ירוק רק כשחזרו במקצת למראה צהוב. ועכ"פ מסברה חייבים לומר כך, היות וקיי"ל כרבנן דלא בעו גמר פירא.
אך לענ"ד אי אפשר לומר כדבריו בתוספות, דהתוספות מכשירים אף כשמצהיב לימים רבים, משמע שההכשר הוא אף כשהובא לפנינו ירוק, ואמרו "אפילו רבנן דמכשרי התם פסלי הכא בפחות מכאן, דאתרוג הבוסר חשיב פירא טפי". משמע שהמילים "בפחות מכאן" מוסבים גם על רבי מאיר שפסל פחות מאגוז וגם על רבי יהודה שפסל פחות מכביצה משום שאינו גמר פירא והוא יכול לסבור כרבנן, דבוסר חשיב פרי טפי, ולא כפי שכתב שרבי יהודה בהכרח סבר כרבי עקיבא לפסול בוסר משום דבעי גמר פרי, ואינו יכול לסבור כרבנן כי הם לא בעו גמר פירא.
אלא נראה שהתוספות אומרים שרבי יהודה יכול לסבור כרבנן משום דבוסר חשיב טפי פרי, ולא אמרו דבוסר חשיב יותר גמר פרי משום שהם נוקטים כלשון הירושלמי שלא הזכיר גמר פרי.
והחזו"א הקשה על דברי המשכנות יעקב איך אפשר להשוות את המילה בוסר לירוק ככרתי שהרי אלו מילים שונות. וגם אין זכר בגמרא להעמדת מחלוקת רבי עקיבא וחכמים באופן שאינו כרתי ממש.
ולענ"ד אין אלו קושיות מכריעות, אך יותר קשה שאין זכר בגמרא לחידוש שלו שהפסול בהגדרת בוסר הוא מחמת הצבע הירוק רק מפני שזה שמורה על מה שהפרי לא נגמר, ודבר זה פוסל גם אם הפרי נגמר כי עכ"פ צבעו ברובו כצבע פרי שלא נגמר. זה חידוש שאינו נראה מסברה, ואי אפשר לאומרו כשאין לו שורש ממשי בגמרא.
והביכורי יעקב כתב שיש לחוש לדעת הב"ח שאיכא דין הדר בצבע משום דכך עולה ממה שהפוסקים חששו לביצה שהצטמקה, משמע שהם סוברים שלדינא קיי"ל לפסול מטעם הדר כהוו"א של הגמרא, דאי משום גמר פירא לא היה לנו להחמיר. ויש להשיב לפי מה שביארתי לעיל, שמשמע בגמרא שבענין פחות מביצה יש פגם גם באתרוג שנגמר בישולו, משום שעכ"פ הוא פחות משיעור פרי חשוב.
והחזו"א או"ח קמח כתב לבאר את התוספות באופן מחודש, ואביא את התוספות לפי ביאורו במוסגר:
"שיעור אתרוג קטן - אין זו פלוגתא דאתרוג הבוסר דפליגי בה ר"ע ורבנן לקמן בפירקין, דהא אפילו גדול כאגוז וכביצה פסיל ליה ר"ע משום דלאו בר זריעה לטעם אחד, ולפי טעם שני משום דבעי הדר, והאי דהכא אפילו לא בעי הדר פסיל ליה משום דלא גמר פירא, ולא כמו שפי' בקונטרס לקמן אתרוג הבוסר כפול הלבן, דההוא שיעורא אתמר גבי ענבים דבגמר בישולם נמי קטנים הם, אבל אתרוג שהוא פרי גדול אפילו יותר מכביצה בוסר הוא כשסופו ליגדל יותר הרבה, והכא בשאין סופו ליגדל יותר (דכך משמע מהלשון אתרוג הקטן), דאפילו ר"ע דפסיל התם (באתרוג בוסר) הכא מכשיר בכאגוז למר וכביצה למר דחשיב גמר פרי (קשה לחזו"א למה הסתפקו בנימוק דחשיב גמר פרי הרי בנימוק זה לא די לפי דברי ר"ע, ולכן פירש שכיון שניכר שהוא גמור הוי הדר טפי, וכן לא נפסל משום שאינו מצמיח שזה פסול רק בעומד להתגדל. אי נמי שכיון שנגמר באמת מצמיח. והטעם שר"ע מכשיר באגוז כיון שחשיב גמר פרי וכשאין בו פסול של פחות מכאגוז אין גם פסול הדר. גם י"ל שלשון חשיב גמר פרי כאן פירושו דהוי הדר, ומכל מקום לדעת החזו"א עיקר הטעם להכשר זה בניגוד לבוסר הוא זה שכשאין סופו להתגדל קיל טפי) אבל פחות מכאן לא חשיב גמר פרי אף על פי שאין סופו ליגדל יותר (שכשאין סופו ליגדל אינו אוכל כלל, ואף אם נאכל הוא רחוק מעיקר טעם הפרי, ופטור גם ממעשר, והוא לכו"ע בין לר"ע ובין לחכמים), דיש דברים הרבה שלעולם לא יבואו לידי בישול פרי ומצוי הוא בענבים שיש מהם שלעולם בוסר.
(ולפי זה יתכן שחכמים יכשירו פחות מכאגוז היכא שסופו להתגדל, ורק כשאין סופו להתגדל הם יודו לפסול שאינו אוכל כלל, אלא שהתוספות השיגו על רש"י כי עכ"פ אין נפק"מ בשיעור פול הלבן באתרוג, ויתכן שפול הלבן אינו נאכל כלל) עוד יתכן דאפילו רבנן דמכשירי התם פסלי הכא בפחות מכאן (כלומר יתכן שבפחות מכאגוז או כביצה יפסלו חכמים אף כשסופו להתגדל, ולא כהבנה הראשונית שכשסופו להתגדל הם מכשירים אפילו בכפול הלבן) דאתרוג הבוסר (שגדול כביצה) חשיב פירא טפי, ובפ"ק דמעשרות בירושלמי תני אתרוג הבוסר ר"ע אומר פרי וחכמים אומרים אינו פרי (על זה כתב החזו"א: "צ"ע כוונתם, ואולי הביאו סמך לכך שבוסר חשיב פרי טפי")".
וכתב החזו"א שפירושו הוא הבנת הב"י שמסוף התוספות עולה שלפי חכמים יתכן שסופו להתגדל מכשיר אפילו בפחות מכאגוז וזו היתה הבנתם הראשונית.
אך לענ"ד אין פירושו מכוון, דמהב"י משמע שמדייק מעצם דבריהם שבסיפא ולא ממה שנדייק מסוף דבריהם על הצד שחשבוהו בתחילה, וגם לא משמע מהתוספות שבתחילה סברו שמחמת שסופו ליגדל יכשירו חכמים גם בפחות מכביצה, אלא מה שעולה מדבריהם הוא שבתחילה חשבו שלדעת חכמים יוכשר פחות מכביצה הוא משום שחכמים לא מצריכים חשיבות פרי, ולבסוף הסיקו מהירושלמי שאינו כן. וביאור דברי הב"י הוא כדברי המהר"י נבון.
מכל מקום לענין ירוק ככרתי החזו"א נוקט שאפשר שזה שהוא חוזר לצהוב מורה שאינו כרתי ממש, וכתב דכמדומה שאין מצוי אצלנו שיהיה רובו ככרתי ויחזור. דהיינו שאם כולו או רובו ככרתי ממש יפסל גם לפי התוספות. וכן נראה שזו המציאות, וזה ההלכה על יסוד דברי הירושלמי, אף שהתוספות עצמם לא הזכירו את דברי הירושלמי שהפסול הוא רק בכרתי ממש.
♦
יד. הערות על המאמרים בירחון האוצר
להלן כמה הערות על דברי הרב עמנואל מולקנדוב (גליון מ"ה עמ' רלח):א. כתב שיש לחוש לדעת הב"ח[35] שמצריך שהאתרוג יהיה כולו במראה אתרוג, שרק בזה יגמר פריו בגלל סתימת הראשונים שכתבו ירוק ככרתי פסול, משמע שכל ירוק ככרתי פסול אע"פ שעתיד להשתנות. וכן משמע מהרי"ד דבעינן שיתמתק, והיינו שיהיה צהוב כדרך שאר פירות.
תשובתי: הראשונים נוקטים כלשון הגמרא, ואי אפשר להוכיח מזה שהם חולקים על התוספות דדי בכך שאנו יודעים שהפרי נגמר בגלל שהוא מצהיב בתלוש[36], בפרט שהם כותבים יחד עם זה שבוסר כשר. גם בב"ח לא נראה שהוא אוסר מחמת ההבנה שצריך שיגמר בפועל כדי שיחשב גמר פרי, אלא הוא כותב כן רק מחמת הבנתו שיש פסול גם מחמת דין הדר. המציאות בפירות הדר היא כדברי התוספות, שאם הוא ירוק כזה שמצהיב בתלוש הפרי כבר ממותק, וירוק בהיר ודאי כבר ראוי לאכילה.
ב. צרור החיים ועוד ראשונים כתבו שפסול אתרוג הירוק הוא מדין הדר, על כן יש לחוש לדברי הב"ח שבגלל החסרון בנוי האתרוג לא מהני מה שהוא נגמר, או נחשב כפרי שלא נגמר כל עוד אינו צהוב.
תשובתי: צרור החיים פסל ירוק ככרתי מדין הדר אך הוא נוקט שאתרוג הבוסר הוא אתרוג ירוק ככרתי. וממילא גם אצלו נראה שהפסול אינו מצד נוי האתרוג אלא שמחמת המילה "הדר" בעינן יותר גמר פרי[37].
ג. כיון שענין הצהוב נצרך בגלל חשש לפסול דאורייתא נראה שנכון להעדיף אתרוג צהוב אף כשיש בו פגמים שאינם מעכבים. ומעיקר הדין חוטמו של האתרוג שיש בו בעיה הוא רק סמוך לפיטם, ולכן אין זה הידור לקחת אתרוג ירוק שנקי מפגמים שאינם בחוטמו של האתרוג.
תשובתי: החומרה באתרוג צהוב גורמת קולא בדברים אחרים. כיון שבדרך כלל בצהובים יש יותר פגמים, והרבה פעמים הפגמים אינם רק נקודה אחת בחוטמו של האתרוג, ולא תמיד ברור מה הם הפגמים המעכבים[38].
ולהלן כמה הערות על דברי הרב יוסף יונה (גליון מ"ה עמ' רמה):
א. הראשונים דנים מהו ירוק בש"ס, ומחלקים בגוני ירוק בין ירוק לצהוב, ולא נקטו שירוק ככרתי הוא גוון מסויים בתוך גווני הירוק. משמע שלכל גווני הירוק יש אותו דין.
תשובתי: אכן לפי תוספות לכל גווני הירוק יש אותו דין, אך אם אנו יודעים על פי הנסיון שירוק כזה עתיד להתהפך לצהוב שפיר דמי, וממילא בירוק בהיר אין פסול.
ב. הרב יונה מציין את רבינו יהונתן והמאירי שכתבו שהפסול מדין הדר, ועוד הביא את הרמב"ם הריטב"א והר"ן כראשונים מהם משמע שאיכא פסול הדר. והוא מבין שהגריעות בירוק מדין הדר היא בהכרח מחמת החסרון שבצבע. ובתחילה פירש שזה לא סותר לגמרא שרבי יהודה אסר רק מחמת שאינו גמר פירא, כי עניין ההדר בצבע הוא שצבע שאינו רגיל באתרוגים הבריאים והשלמים אינו הדר. ולפיכך י"ל שכוונת הגמרא דלרבי יהודה הפסול הוא משום שאינו גמר פרי, וכלול בזה גם שאינו בגדר הדר מחמת גריעות הצבע למאן דמצריך הדר. אך ציין שבאמת לא מסתבר לפסול מראה ירוק מעורב בצהוב, שהוא טבעי באתרוג, אלא שמכל מקום יש לנו להחמיר בזה כי כך עולה מהראשונים.
תשובתי: אם יש פסול בגוון מחמת דין הדר כאשר זה מגלה על כך שאינו גמר פרי, מסתבר שבסופו של דבר כשהפרי נגמר אין בו פסול גם מדין הדר, שכל מראה פסול צ"ל מום ולא מראה טבעי של אתרוג, ואין זה משנה מאיזה מילה נלמד הפסול. אין ללמוד מהרמב"ם פסול גוון ירוק מדין נוי והדר, כי הוא הגדיר את אלו שפסולים רק ביום הראשון כבעלי מום, ולא כאלו שנפסלו רק מחמת דין הדר. ונראה כפי שעולה מהמ"ב שגם הריטב"א והר"ן פסלו רק אתרוג שיש בו חלקים של ירוק כהה, שזה מראה לא טבעי, ומחמת שלדעתם במנומר כלול כל מראה שיש בהם פסול, ותו לא מידי.
ג. ועוד כתב להקשות על שיטתו הנ"ל באות ב' שיש גם פסול שאינו גמר פרי וגם פסול הדר מחמת הגוון, דאכתי קשה למה הרמב"ם מנאו עם פסולים שמקילים בהם ביום השני היה לו להחמיר מצד הפסול של לאו גמר פירא. ולכן הסיק לפרש בכוונת הגמרא שרבי יהודה פסל מראה כאשר הוא מראה שממנו ניכר שלא נגמר הפרי. וזה פסול גם אם באמת נגמר הפרי (זו דעת המשכנות יעקב). ומכיון שבסופו של דבר הוא פסול של מראה ולא פסול עצם, נוקט הרמב"ם להקל ביום השני, שאין להחמיר בו יותר מפסול הדר בעלמא.
תשובתי: כיון שרבי יהודה אינו דורש את המילה "הדר", הביאור שכתב אינו מתאים למסקנה שהוא פוסל אך ורק משום גמר פירא. וגם בתור ביאור להו"א הביאור הזה אינו נראה, שלא מסתבר לפסול גוון, אלא כאשר הוא מראה שבאמת יש מום באתרוג שלא נגמר. ולכן נראה שכל ענין ההו"א הוא רק שאלה מהיכן נלמד האיסור הזה אם לא מהמילה "הדר". עכ"פ גם לפי הביאור שכתב הוא מודה שמסברה אם המראה אינו מראה על פגם אלא מראה טבעי אין כל בעיה. ועל כן יש להכשיר ירוק בהיר ואף ירוק כהה כשהוא עתיד להיהפך צהוב, שכן זה מראהו הטבעי של אתרוג כשנגמר הפרי.
ד. הרב יונה כתב שלפי הראשונים שפוסלים ירוק ככרתי מחמת פסולי הדר, נראה שגם ירוק בהיר אסור כי לא חילקו בין ירוק לירוק, ויש להחמיר עד שיהא נוטה לצהוב יותר מירוק.
תשובתי: לא מצינו להדיא ראשונים שפסלו ירוק ככרתי מחמת פסולי הדר אף כשנגמר פריו. גם במאירי אפשר לפרש שכוונתו להכשיר ירוק בהיר גם אם אינו נוטה לצהוב יותר מלירוק. ועכ"פ אין אצלו כל אמירה לפסול גם כאשר ברור שהפרי נגמר. ומהרמב"ם, הריטב"א והר"ן אין כל ראיה שהם פוסלים מחמת דין הדר.
ולהלן הערות למאמרו של הרב איתן וקסלר (בגיליון הקודם):
א. הרב וקסלר (עמ' רמו) מניח שרש"י, הסמ"ג והסמ"ק והאו"ז נוקטים ששיעור אתרוג הבוסר הוא כפול הלבן. וגם כתב (עמ' רנד) שהסמ"ג והסמ"ק כתבו שירוק ככרתי פסול. ובדברי הרי"ד פירש שאתרוג הבוסר כולל גם אתרוג ירוק ככרתי וגם אתרוג פחות מכביצה.
תשובתי: לעיל בואר שמהסמ"ג והסמ"ק נראה שאתרוג הבוסר הוא הירוק ככרתי, כדברי הרי"ד, ואינו שיעור של גודל. ולדבריהם מה שכתב רש"י כפול הלבן הוא רק דוגמא לכך שבוסר הוא פרי שלא נגמר, ולכן הם לא נוקטים כדברי האו"ז שמפרש שהמחלוקת היא באין עתידים לגדול. ועכ"פ נראה שהסמ"ג והסמ"ק לא חוששים כלל לאתרוג ירוק ככרתי.
ולעיל הראיתי שמהרי"ד עולה שאתרוג קטן בגודלו שגמר את בישולו אינו אתרוג הבוסר.
ב. הרב וקסלר (עמ' רמח) משוה בין דעת הרא"ש שכתב שרבנן מכשרי כי האתרוג גדול כביצה לדברי הרא"ה שר' מאיר ור' יהודה שנחלקו בגודל האתרוג סברי כרבנן, וכתב שכ"ה דעת המאירי וההשלמה.
תשובתי: לעיל התבאר שאלו שיטות חלוקות. לפי הרא"ה וההשלמה ר' מאיר ור' יהודה חולקים מהו השיעור שבו הכשירו חכמים, ואילו לפי הרא"ש הם חולקים בשיעור אתרוג שאינו עתיד להגדל. והמאירי לא כתב מה היחס בין אתרוג הבוסר לאתרוג כביצה.
ג. הרב וקסלר (שם) מביא את דברי הכפות תמרים שאתרוג הבוסר הוא אתרוג ירוק שחוזר להיות צהוב, וכתב שדוחק גדול לומר כך בדעת התוספות וסיעתן, כי הם כתבו שאתרוג ירוק החוזר למראה אתרוג – כשר, ולא הזכירו כלל שזהו אתרוג הבוסר ששייך למחלוקת ר"ע וחכמים[39]. וא"כ נשאר קשה על דעת תוספות וסיעתן מהו גדר בוסר.
תשובתי: אכן אין ראיה שזו הגדרת בוסר, ולכן התוספות לא יכלו להביא ראיה מבוסר. אך מכל מקום כיון שלדבריהם הוא שלב אחרי ירוק ככרתי, אפשר לנו לומר שזו ההגדרה של בוסר, כי גם בשלב זה האתרוג עדיין גדל. ואם נרצה לנקוט כדעת הסוברים שאתרוג הבוסר הוא הירוק ככרתי יקשה על גוף הגמרא למה היא לא הביאה על המשנה של ירוק ככרתי את דין אתרוג הבוסר.
ד. הרב וקסלר (עמ' רנ) כתב שכיון שאין ראיה מה התכוונו התוספות והרא"ש בהיתר ירוק החוזר לצהוב, מסתבר לפרש שכוונתם להתיר רק כשחזרו לצהוב כמו שברור לכולם שתפוז או לימון ירוק אינם ראויים לאכילה, ולא נחשבים בשלים. וכתב שיש לפרש כך גם בדעת מהרי"ל, וכמו שפירש הביכורי יעקב. וכן נראה שזו דעת הב"י, שנראה שהוא לא קיבל את הדיוק של הט"ז מהטור, שבא להשמיענו במילים "אבל אם הוא ירוק" שגם בעודו ירוק הוא כשר.
תשובתי: מלשון התוספות "שהם מצהיבים לימים רבים", מוכח שכוונתם להכשיר לפני שיצהיב, והראיתי לעיל שכ"כ בפסקי התוספות ובספר נחמני. והיא משמעות הטור כפי שכתב הט"ז, והב"י לא חולק על זה, אלא שהיה קשה לו שכך היינו מבינים גם מבלי שהטור יחזור ויאמר "אבל אם הוא ירוק". ובאמת המציאות היא שאתרוג וגם לימון ותפוז ראויים לאכילה גם בעודם ירוקים, אם הם בשלב כזה שהם יכולים להיהפך לצהובים בתלוש. וכפי שכתב הרב יוסף יונה (עמ' רנ) שההבחלה בפירות אלו לא גורמת להם להיות בשלים יותר אלא רק להיות צהובים.
ה. הביא (עמ' רנב) מדברי הרב ליברמן שאתרוגים רבים המובאים לשוק בארץ הם ירוקים באופן שלא יצהיבו בתלוש לעולם בלי תהליך הבחלה כיון שהם לא שהו הרבה על העץ. והרב וקסלר כותב שיש לחוש בירוק ככרתי שלנו שלא יתהפך לצהוב גם על ידי תפוחים לפי מה שראה באתרוג שקטף בשנת תשפ"א והוא לא הצהיב.
תשובתי: לפי מה שאמר לי ר' חגי קירשנבוים אתרוגים שלא יצהיבו בדרך כלל לא מגיעים לשוק, ומה שיכול להיות צהוב בהבחלה יהיה צהוב גם בשהיה בעלמא. האתרוג שקטף הרב וקסלר לא נהפך לצהוב בתפוחים ככל הנראה משום שהיה בו חלק ירוק כהה מהסוג שלא מגיע לשוק כפי שכתב לי הרב וקסלר שאמנם יתכן שהיה בו מעט נטיה לשחור ולא שם לב אליו כי אינו מומחה.
ו. הביא (עמ' רנה) ראיה שכל ירוק פסול ממה שהגמרא בחולין מז ע"ב מנגידה ירוק ככרתי לירוק של צהוב, משמע שכל ירוק שאינו צהוב הוא ככרתי.
תשובתי: שם לא מדובר בדיני אתרוג, אלא בדין שאין בו נפק"מ במה שהצבע עתיד להשתנות. גם הראשונים שהשוו את האמור שם לדיני אתרוג לא נכנסו לפרטי הדין של אתרוג כי אין זה מקומו. כיון שהירושלמי אומר שיש חילוק בין כרתי ממש לדמי לכרתי באתרוג, משמע שלא כל ירוק נפסל לאתרוג, וכן נראה ממה שבוסר כשר.
♦
לסיכום:
א. השו"ע פסק שאתרוגים החוזרים למראה צהוב כשמשהים אותם, וכן נראה במציאות שאתרוגים שהגיעו לדרגת בשלות כזו שהירוק נהפך לצהוב בהשהיה ראויים לאכילה.
ב. כך משמע מהירושלמי האומר שהפסול הוא רק "כהן כרתינן", דהיינו ככרתי שאין צבעו משתנה.
ג. גם הפוסקים שסתמו שירוק ככרתי פסול מסתבר שיודו בזה, כי הם כתבו שבוסר כשר. בוסר לא ראוי כ"כ לאכילה, ואינו עדיף על אתרוג ירוק שמתהפך לצהוב.
ד. הירוק ככרתי שפסול הוא רק באתרוגים שיש בהם חלק ירוק כהה מאוד (נוטה לסגול) שאינם מצהיבים כולם לגמרי גם על ידי השתהות, אבל סתם אתרוג מגיע לשוק בשלב שכולו משתנה מירוק כהה לירוק בהיר ולכן הוא כשר גם בהיותו ירוק כהה.
ה. כל שכן שיש להתיר ירוק בהיר שהוא ודאי ראוי לאכילה.
ו. וכל שכן שיש להתיר ירוק מעורב בצהוב, שאין זה שייך לדין מנומר, כי זה המראה הטבעי של האתרוג כשהוא מוכן לאכילה, וגם הריטב"א והר"ן לא פסלו בזה.
♦ ♦ ♦