יציאה לחו"ל
א. האיסור לצאת מהארץ חל רק על בני ארץ ישראל
איתא בתוספתא מסכת עבודה זרה פ"ד ה"ה: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה. אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה. וכן הוא אומר בארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני י"י ולפני עמו, וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום, אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת, הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת. וכן הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי תעלה על דעתך שדוד עובד עבודה זרה היה, אלא דרש דוד ואמר כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי. כל זמן שהן עליה כאילו נטועין הן לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי, הא אינן עליה כאילו אינן נטועין הן לפני באמת לא בכל לבי לא בכל נפשי".מדברי התוספתא עולה שטעם האיסור הוא מחמת מעלת הקרבה לה' בישיבת הארץ, וכן מחמת מימוש מצות הכיבוש. ולא הוזכר בתוספתא מה שאין מקיימים מצוות התלויות בארץ בחו"ל.
בספרי פרשת ראה פיסקא פ איתא: "וירשת אותם וישבת, מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה (דברים יא לא) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל".
נראה שבספרי מדובר על מי שיוצא בהיתר, כגון שהוא יוצא ללמוד תורה, ולכן לא הוזכר כאן איסור היציאה אלא מעלת הישיבה, דמכל מקום בכל יציאה הוא מפסיד את מעלת הישיבה בארץ לזמן מה, וכל יום שהוא נמצא בארץ הוא מקיים מצוה, וקרוב יותר לה' וגם כל המצוות שעושה הם חשובות יותר, לכן מידת חסידות לא לצאת, וכפי שכתב הרמב"ם המובא להלן בהל' מלכים[2].
הרשב"ם בבא בתרא (צא ע"ב ד"ה אין יוצאין) כתב שהאיסור הוא משום הפקעה ממצוות, ולשיטתו ודאי נראה שהאיסור מדרבנן, והרמב"ן בהשמטות לספר המצוות מצוות עשה ד, כתב שהאיסור על "כל היוצא ממנה ודר בחו"ל", הוא מחמת מצוות כיבוש הארץ וישובה, ונראה שמשמעות התוספתא הנ"ל כהרמב"ן, ובדוחק אפשר לבאר שגם הרשב"ם התכוון לכללות המצוות. מכל מקום מסתבר שגם לפי הרמב"ן איסור היציאה הוא דרבנן, כי מלשון התוספתא נראה שהחיוב הוא רק לא לצאת, וכך מובא האיסור ברמב"ן. אם החיוב דאורייתא, הוא היה צ"ל מוטל גם על יושבי חו"ל שיהיו חייבים לעלות לארץ, שהרי גם הם מצווים בכיבוש.
ובגמרא גיטין עו ע"ב איתא: "אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ".
מדובר על נוהג קבוע כשחכמים היו יוצאים, ונראה שהיו יודעים מראש שחלק מהחכמים יצאו דרך עכו, וצריך להבין מדוע ידעו מראש שהחכמים יצאו דרך שם? רש"י ורבינו קרקרש (הקרוי ריטב"א) שם, פירשו שההבדל בין היוצאים למלווים הוא מפני שליושבי חו"ל אין איסור לצאת, ולפי זה מובן שאכן רוב החכמים בארץ היו בגליל, ובחו"ל היו מבבבל, זה היה מסלול קבוע שבו נפרדו יושבי בבל שבאו ללמוד בארץ מחבריהם שבגליל[3].
וממה שנפרדו מעכו שהיא גבול עולי בבל הבינו התוספות, הרמב"ן ורבינו קרקרש (בחידושיהם לגיטין דף ב, ודף עו) שיש איסור לצאת מתחום עולי בבל. אך לפי הטעמים שבתוספתא קשה להבין מה הטעם לאיסור יציאה מגבולות עולי בבל כי קדושת ארץ ישראל העצמית ומצות הכיבוש אינה תלויה בגבולות עולי בבל. להלן בפרק ו' נביא את דברי הירושלמי במו"ק שהוא עוסק באיסור היציאה לישראל ואומר שלכהן יש איסור לצאת לצור, ונבאר שלפי פירוש הרא"ש (שנפסק בשו"ע תקלא, ד) משמע שזה משום שרק לישראל האיסור הוא מהגבולות שנצטווינו לכובשם, ובא להשמיענו שאותו דין יש בכהן שאצלו הגבולות שונים. ויש למוד מזה שלישראל אין איסור לצאת מגבול עולי בבל, וכך נראה דעת הרמב"ם מלכים ה, ט שמביא את האיסור לצאת מהארץ ולא הזכיר בענין זה חילוק בין המקומות השונים בארץ ישראל[4]. גם נראה שבכל הדורות לא היתה הקפדה לגור דוקא בגבול עולי בבל. ולדוגמא, הכפתור ופרח עבר לגור מירושלים לבית שאן, ולא חשש שבזה הוא יוצא מהארץ. לכן י"ל שאמנם עיקר התקנה לכל החכמים היא מחמת איסור היציאה לחו"ל, אך כיון שהיו ביניהם גם כהנים וחכמים שנזהרים בטהרה, ולהם היה אסור לצאת מגבול עולי בבל, כפי שעולה מהמשנה בחלה פ"ד משנה ח, לכן עשו תקנה כללית שכולם יפרדו בעכו.
עוד יש לעיין, האם יש איסור יציאה לחו"ל גם כשדעתו לחזור. לכאורה אפשר ללמוד מהגמרא בגיטין שאיכא איסור אף ביציאה זמנית שאינה אלא בשביל המשך ליווי. אך אין זו הוכחה גמורה, כי אפשר לפרש שכוונת הגמרא שמחמת האיסור כשיוצא להשתקע, החמירו חכמים גם ביציאה לליווי חבריהם, ואין זה דין גמור. וכפי שנראה מהספרי הנ"ל, שחכמים יצאו בהיתר ללמוד תורה, ומכל מקום אמרו חכמים שמחמת חשיבות הישיבה בארץ לא נצא אף באופן המותר. עכ"פ יש ראיה לאיסור זה גם מהגמרא בקדושין, כפי שנבאר בפרק הבא.
♦
ב. איסור יציאה בלא טעם גם על מנת לחזור, והיתרו לצורך כיבוד אב ואם
בגמרא קידושין דף לא ע"ב איתא: "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל[5]. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א"ל: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, א"ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א"ל: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי".ובירושלמי ברכות פ"ג ה"א איתא: "מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו. רבי יסא שמע דאתת אימיה לבוצרה. אתא שאל לרבי יוחנן מהו לצאת. א"ל אם מפני סכנת דרכים צא, אי משום כיבוד אב ואם - איני יודע. אטרח עליו רבי יוחנן ומר אם גמרת לצאת תבוא בשלום. אמר רבי שמואל ב"ר יצחק עוד היא צריכה. שמע רבי אלעזר ומר אין רשות גדולה מזו".
בירושלמי העיסוק בזה הוא בדין כהן, אך הבבלי לא מזכיר כלל את ענין הכהונה. משמע שלפי הבבלי אין בזה נפקא מינה, כי השאלה היא גם על ישראל, ואף שביארנו דלישראל האיסור הוא לפי גבולות ההבטחה כאן היה המעשה כפי שאמרו בירושלמי שמדובר שהיא היתה בבוצרה, דהיינו חו"ל לגמרי. לכן אפשר להתאים את הירושלמי והבבלי ולומר שמה שאמרו בירושלמי "כהן" אינו אלא משום שהירושלמי עוסק בסוגיה זו בדיני כהן, ויש ללמוד מכאן גם את דיני הכהן, אך גם לדעת הירושלמי אותו דין היה נאמר לישראל[6].
עכ"פ סתימת הבבלי מורה שכל הדיון הוא גם מצד האיסור לישראל. הראי"ה קוק (משפט כהן סי' קמז) הוכיח זאת גם מהא דכשאמרו לו ארונא קאתי, אמר אי ידעי לא נפקי, והרי כהן בעודו עסוק בטומאת קרוביו אין לו איסור לטמאות עצמו אפי' בשאר מתים, כל שכן בטומאת ארץ העמים, ועל כרחך דלענין ביטול מצות ישיבת א"י קאמר. וסיכם הראי"ה קוק: "למדנו על פי זה דאפילו לישראל ג"כ אסור, ואפי' לפי שעה, זולת בדאיתא מצוה בדבר"[7].
ובגוף המעשה צריך להבין, למה בתחילה רבי יוחנן הסתפק, ולאחר מכן התיר לו לצאת. האם רצון השואל בהיתר מכריע את הספק שיש בדין?
ונראה שרש"י מתכוון ליישב שאלה זו שכתב: "נתרצית לצאת - סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל. יחזירך לשלום - עד מקומך".
מדברי רש"י עולה שדוקא ההבנה שרצונו של רב אסי לצאת לעולם היא שגרמה את הכרעת ההיתר, כי בתחילה סבר רבי יוחנן שהאמא בדרכה לארץ ובזה לא ידע רבי יוחנן אם להתיר לו לצאת ללוותה לארץ, כיון שהיא ממילא בדרכה לארץ. אך לאחר שרב אסי השתהה ובא שוב לשואלו סבר רבי יוחנן שכנראה רב אסי מבין שאמו החליטה לא לבא והוא רוצה לצאת לחזור למקומו ולהיות עמה, ודוקא באופן הזה התיר לו, כיון שמזה נראה שאין לו שקט נפשי מחמת הדאגה לאימו ולא איתדר ליה בארץ. וכפי שכתב מהריט"ץ (ישנות סי' פה) על יסוד הגמרא בקידושין נ ע"א שבן חו"ל שעלה לארץ ולא איתדר ליה בארץ, חוזר להחשב כבן חו"ל ולכן מותר לו לחזור לחו"ל[8]. גם לשון רבי יוחנן "יחזירך לשלום", משמע יותר דקאי על חזרתו לבבל שהיא כל הדרך שהוא יעשה, שאם היתה כוונתו שיחזירו לארץ היה לו לברכו שישמור אותו בכל הדרך גם ביציאתו, וכלשון יעקב אבינו "ושמרני בדרך".
אך המאירי כתב: "אף על פי שהמצות לא ניתנו לדחות מפני כבוד אב ואם כמו שיתבאר מכל מקום מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לצאת לקראת אביו או לקראת אמו וכן לשאר מיני כבוד".
נראה שהמאירי מפרש שההיתר של רבי יוחנן הוא ליציאה זמנית (וכ"כ המהרש"א). וממה שהתיר המאירי לכל מיני כבוד, מוכח שלדעתו ההיתר אינו מצומצם רק למצות כיבוד אם, ומשמע נמי דכל שכן שלשאר מצוות שרי לצאת, דלא גרעי משאר מיני כבוד. ומקורו להקל גם לשאר מיני כבוד, נראה שהוא לפי פירושו לגמרא במועד קטן כפי שנראה להלן בפרק ז.
גם הרמ"ה (ד"ה רב אסי סי' שפב, שפג) סבור שיש היתר לצאת לכל מצוה, שכתב שאסור לצאת מארץ לחו"ל "ואפילו על דעת לחזור. ואם לדבר מצוה - מותר, דהא ר' יוחנן שרא לרב אסי למיפק לקראת אמו. ודוקא מחיים, אבל לקראת ארון אביו ואמו אסור לצאת, כר' אסי דאמר אי ידעי לא נפקי".
מבואר שגם הוא אינו מחלק בין כיבוד אם למצוה אחרת, אבל אינו מתיר לצאת לדבר שאינו מספיק חשוב כמו יציאה לקראת ארון אימו.
ובאשר לשאלה, למה חזר בו רבי יוחנן ממה שהשאיר את הדבר בתחילה בספק, נראה שלפי המאירי והרמ"ה הוא מפני שעכ"פ מידת חסידות להחמיר, ולכן לא רצה להתיר לו עד שראה שהוא רוצה מאוד לצאת[9]. וראה בפירוש בעל ספר חרדים לירושלמי דביאר שרבי יוחנן לא אמר לו בתחילה שמותר כי "קשה בעיניו שיצא אדם לחו"ל, ולכך הביא התלמוד מעשה זה כאן להורות חבתם רבה בארץ ישראל", והיינו שלא רצה להוציא מפיו היתר לעזוב את הארץ מתןך חיבתה, ולענ"ד להוסיף שלפי זה מובן גם למה לא כתוב במפורש שמי שנולד בחו"ל אינו חייב לעלות, דהוא מחמת שלא רצו לכתוב להדיא שהדבר מותר והשמיעונו בשתיקה שבכל אופן ראוי לעשות את כל המאמצים להיות בארץ חמדה.
ויש להעיר עוד שמהבבלי אין הוכחה שמסקנת רבי יוחנן להתיר לכתחילה, כי מובא רק שרבי אלעזר אמר לרב אסי שרבי יוחנן אינו כועס עליו, ויש אפשרות להבין שעדיין הוא היתר של דיעבד, אך בירושלמי אמרו שר"א פירש לו שאין לך רשות גדולה מזו, ומוכח כדנקטו המאירי והרמ"ה שאין זה היתר של דיעבד.
ועכ"פ מכל הפירושים עולה שיש איסור לצאת מהארץ ללא סיבה גם כשהיציאה היא על מנת לחזור, שכן לפי כל הפירושים רבי יוחנן בתחילה אסר, והסתפק אם להתיר לצאת לקראת אמא, משמע שאם אין כל טעם ממשי ביציאה אין להתיר לצאת.
♦
ד. יציאה לחו"ל לצורך יבום וחליצה
בכתובות דף קיא ע"א איתא: "ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א"ל: מהו למיחת וליבמה? א"ל: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?".ובירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה א איתא: "חד כהן אתא לגבי ר' חנינה, א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם. א"ל אחיו של אותו האיש יצא, ברוך המקום שנגפו, ואת מבקש לעשות כיוצא בו. אית דבעי מימר הכין אמר לו. אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכריה וברוך שנגפו, ואת מבקש לעשות כיוצא בו”.
גם בבבלי וגם בירושלמי נראה ששאלת אותו אדם לא היתה בגלל מצות נישואין ופריה ורביה, שכלל לא הוזכרו, אלא שאלתו הייתה רק מצד מצוות יבום. ואף שבעלמא אמרינן בענייני יבום שהיבמה הולכת למקום היבם, כפי שדרשו בירושלמי יבמות יב, ו מהפסוק "ועלתה יבימתו", ובבבלי סנהדרין לא ע"ב מהפסוק "וקראו לו זקני עירו", מכל מקום כך היה המעשה, שהיא לא רצתה לצאת מחו"ל ולבא לארץ. אלא שמכל מקום אפשר לפרש שהתשובה ניתנה על סמך הנחה שאם הוא לא יצא, בלית ברירה האשה תטרח בעצמה ותבא אליו.
לפי הלישנא הראשונה בירושלמי הבעיה היתה דוקא בכהן, ולאו דוקא ליבום אלא גם לחליצה. וממה ששאל על גם על זה וגם על זה נראה שהשואל עצמו לא ידע למה הוא יוצא, והדבר מובן כיון שהדבר תלוי במה שירצה לעשות כשיכיר את האשה יותר. משמע שלפי זה יציאה לייבם או אף לחלוץ על מנת לחזור לארץ אסורה, אך יתכן שהאיסור הוא רק לכהן.
אך בלישנא השניה בירושלמי לא מוזכר שהיה כהן, כפי שהבבלי לא מציין שמדובר בכהן, ואמנם לכאורה הוא המשך המעשה וההבדל רק בלשון שאמר לו, אך מאידך גיסא, משינוי הלשון שאמר לו שאחיו חיבק חיק נכריה, משמע שזה מעשה אחר שכן צור היא ארץ ישראל ואינו חיק נכריה, ולכן משמע שהדיון בזה אינו מצד שהוא כהן, והמעשה הוא כמו שאמרו בבלי ביציאה לבי חוזאה.
מכל מקום בין לפי הבבלי ובין לפי הלישנא השניה בירושלמי יש מקום לשני פירושים. האחד, שרבי חנינא הבין שהשואל מתכוון להישאר שם לעולם, או שהיה חשש שישתקע שם, ולכן אסר לו. ואפשר לסייע להבנה זו ממה שרבי חנינא אמר לשואל "את מבקש לעשות כיוצא בו", דהיינו כמו האח שהשתקע גם אתה רוצה להשתקע. וכך פירש הרמב"ן את המעשה בספר הזכות (השגות על הערות הראב"ד על הרי"ף) מסכת כתובות דף כז ע"ב:
"ההוא גברא דנפלה ליה יבמה מבי חוזאי ואתא לקמיה דר' חנינא וא"ל מהו למיחת ויבומה וכעס עליו. אחיו נשא עובדת כוכבים ברוך המקום שהרגו, ירד אחריו? לא מפני רחוק מצות יבום בעיניהם (כפי שסבר הראב"ד) שהרי לא חלץ ולא יבם ובטל מצות עשה ודאי, אלא שלא היו יודעים שתבא האשה עמו ושמא יתעכב לדור בחו"ל כדרך שנתעכב אחיו ונענש, ולא אמרו לצאת לישא אשה אלא כדי לחזור מיד, שהתירו לו טומאה של דבריהם ואפי' לכהן, והוא שהבטיחוהו באשה, דהכי תנא לה בתוספתא דע"ז, הא לצאת על הספק, וכ"ש להשקיעה עמה בחו"ל ח"ו, שאפי' בנשואה דנין בהן דין מורדת ומורד כדי לעלות לא"י ושלא לצאת משם".
עולה מדברי הרמב"ן שאם ברור שהיציאה לייבם היא על מנת לחזור - מותר לצאת. ופי שמשתמע גם מדבריו בהשגות לספר המצוות הנ"ל בתחילת דברינו שעיקרו של האיסור נאמר על מי שיוצא ודר בחו"ל.
ובאופן אחר אפשר לפרש שכוונת רבי חנינא לאסור גם יציאה זמנית, ויש להביא ראיה לפרש כך ממה דחזינן שהשואל לא הבהיר אם כוונתו להישאר או לחזור, ואם האיסור הוא אך ורק השתקעות ויש היתר על מנת לחזור היה לרב חנינא לחלק בזה. לפי זה נפרש מה שאמר בירושלמי "את מבקש לעשות כיוצא בו", דהוא רק כיוצא בו, אך עכ"פ אינו ממש כמעשי הראשון. ואף אם אין זו כוונת הירושלמי, בבבלי נראה יותר לפרש שאסר לו גם לצאת באופן זמני, כיון ששם לא מובא שרבי חנינא אמר לו "ואת מבקש לעשות כיוצא בו". לקמן בפרק הבא נראה שכך הבינו הב"י והגר"א שהאיסור הוא אף כשיוצא לייבם על מנת לחזור[10], ועולה מדבריהם שגם אם ברור שהיציאה היא על מנת לחזור - אין להתירה.
השאלה האם מותר לצאת לייבום כשדעתו לחזור, קשורה לביאור מחלוקת השאילתות והתוספות שתבואר להלן.
♦
ה. מחלוקת התוספות והשאילתות
איתא במסכת עבודה זרה דף יג ע"א (וכ"ה בעירובין מז ע"א): "תניא: הולכין ליריד של גויים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם; ואם היה כהן - מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א"ר יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד - אינו מטמא; רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד - יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל, א"ר יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה; ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי".בסוגיה זו לא מדובר על איסור יציאה מהארץ אלא על איסור הכהן, וכבר כתבתי לפי המשנה בחלה פ"ד שהוא חל כל היכא שהכהן יוצא מתחום עולי בבל.
ברייתא זו מובאת בירושלמי בברכות הנ"ל (וכן בנזיר פ"ז ה"א):
"תני מטמא כהן ויוצא חוצה לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות, ולקידוש החודש, ולעיבור שנה ולהציל השדה מיד גוי, ואפילו ליטור יוצא[11] ועורר עליה.
ללמוד תורה ולישא אשה. רבי יהודה אומר אם יש לו מאיכן ללמוד אל יטמא, רבי יוסי אומר אפילו יש לו מאיכן ללמוד תורה יטמא שלא מכל אדם זוכה ללמוד. אמרו עליו על יוסף הכהן שהיה מטמא ויוצא אחר רבו לצידן, אבל אמרו אל יצא כהן לח"ל אלא א"כ הבטיחו לו אשה".
וכן מובא בתוספתא עבודה זרה א, ח-ט, שמותר לכהן לצאת רק אם הבטיחו לו אשה.
בשאילתות דרב אחאי שאילתא קג הובאה סוגיה זו כך:
"ברם צריך לומר אילו כהן דקא אזיל למינסב איתתא או למיגמר אורייתא, ואיכא בית הפרס באורחא וליכא אורחא אחרינא, מהו למיזל בההוא אורחא דהוה ביה קבר?...לשאר מצוות לא תיבעי לך, דכיון דלא סגיא דלא אזיל וודאי שרי, דתניא (מקורו בברכות יט) ר' אלעזר בר' צדוק אומ' מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישר' בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה אדם יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אמר רבא אהל כלי שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, אין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה וגזרו על שיש בו משום שאין בו ורוב ארונות יש בהן חלל טפח ומשום כבוד מלכים שרו רבנן. ותניא אחריתי קברו את המת וחזרו ולפניהם שני דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בטמאה באין עמו בטמאה מפני כבודו ותירגמא רבי אבא בבית הפרס דרבנן. למימרא דכל למיזל לבית הפרס לדבר מצוה שפיר דמי, אלא כי קא מיבעיא לן ללמוד תורה ולישא אשה [ואפשר[12]] למיזל בדוכתא אחריתי למיגמר מי שרי אי לא.
ת"ש דתנו רבנן הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחו' בתים וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם, ואם כהן הוא מיטמא לדון ולערער עמהם בחוצה לארץ וכשם שמיטמא בחוצה לארץ כך מיטמא בבית הפרס דרבנן ומיטמא ללמוד תורה ולישא אשה. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאינו מוצא ללמוד אבל מוצא ללמוד לא יטמא. רבי יוסי אומר אפילו מוצא ללמוד יטמא לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה א"ר יוסי מעשה ביוסא הכהן שהלך אצל רבו לציידן ללמוד תורה וא"ר יוחנן הלכה כרבי יוסי".
השאילתות משוה בין דין טומאת כהן בארץ העמים לטומאה בבית הפרס, ומקדים שלשאר מצוות לא תיבעי לך, על פי הגמרא בברכות שמתירה להטמא בטומאות דרבנן בשביל מצוות ניחום אבלים וראית פני מלך, ולכן הוא אומר שכל הדיון הוא בלימוד תורה, כיון שהוא יכול ללמוד בארץ. אבל מצוה שאין יכול לקיים בארץ מותר אפילו שאינה חובה גמורה, כמו שמצינו בראיית מלכים[13]. נראה שאכן כך הם פשט סגנון הדברים בברייתא שבירושלמי, שפותח בהיתרים ליציאה שהם לצורך מצוה, ואח"כ אומר ככותרת בדבר שבו בא לדון 'ללמוד תורה ולישא אשה'. כלומר ומה הדין ביוצא ללמוד תורה ולישא אשה שאותם יכל לקיים גם בארץ? ומביא שזו מחלוקת בין רבי יהודה ורבי יוסי.
השאילתות מגדיר את שאר המצוות שמותר לצאת בשבילם "דלא סגיא דלא אזיל", ולכן נראה שגם לדבריו, אינו רשאי להטמא ולצאת למצוה שהוא יכול לקיים בארץ בלי להיטמא. לכן לא קשה על השאילתות מרבי חנינא שאסר לצאת ליבום, דאפשר לפרש שכל האיסור הזה נאמר מתוך הנחה שכאשר הוא לא יצא האשה תבוא לכאן. כמו כן, יתכן שהשאילתות נוקט שהאיסור הוא רק היכא שיש חשש שישאר לעולם בחו"ל, וכפי שהבאתי לעיל שכך פירש הרמב"ן.
אבל תוספות בעבודה זרה (ד"ה ללמוד תורה) כתבו: "ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש ודעתו לחזור לא"י, דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ"ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא נכרית [עובדת כוכבים] ומת, ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ. ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואשה נמי דכתיב (ישעיה מה) לא תהו בראה, אבל לשאר מצות לא, והכי משמע פ"ד דמגילה (דף כז.), אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ"ש לשאר מצות שהם חשובות".
התוספות מקשים על ההיתר שבברייתא לצאת לישא אשה מהגמרא בכתובות דמיירי בסתם אדם, ואמר לו רבי חנינא "אחיו נשא נכרית", ומוכח שמי שיצא להתחתן ולדור בחו"ל עבר איסור, ונראה כוונתם שחזינן מהתם שאף לישראל אסור לצאת לעולם, כל שכן לכהן, ולכן קשה איך הותר לצאת לישא אשה, ותירצו שהכא בברייתא דהתירו, מיירי כשיצא על מנת לחזור.
ועוד אומרים התוספות דלימוד תורה ונשיאת אשה הם מצוות חמורות, ולכן משמע שדוקא להנך מצוות התירו, ומקשים על השאילתות הסובר ששאר מצוות חמירי שנראה דבעלמא לימוד תורה ונשיאת אשה חמיר, ונראה שלפי דבריהם אם ירצה לצאת ליבם, אף כשהוא על מנת לחזור אין לו לצאת דרק במצוות חמורות התירו לצאת.
ונראה שגם לפי התוספות, כשהאשה לא יכולה בשום אופן לבא - מותר לצאת, הראיה לזה היא משום דלכאורה קשה, שנראה מדברי השאילתות ששאר המצוות שנקט אינן מצוות חמורות מלימוד תורה מצד עצמם, אלא שעכ"פ יותר פשוט שמותר לצאת בשבילם מפני שמדובר במצוות דלא סגיא דלא אזיל, כלומר שאין אפשרות לקיימן בארץ, ואיך כתבו התוספות שבשאילתות מפורש דדוקא הנך דקילי, וכל שכן לשאר מצוות דהם חשובות? ועוד קשה, דאם התוספות חולקים על היתר שאר המצוות שהוזכר בשאילתות, מה משיבים התוספות על מה שהוכיחו השאילתות מההיתר להטמא בבית הפרס. אם לשיטת תוספות ניחום האבל וראית פני המלך הותרו רק בבית הפרס למה לא כתבו שיש לחלק בזה בין בית הפרס ליציאה לחו"ל?
ועל כרחך צריך לבאר שהתוספות לא חולקים על עצם ההיתר לצאת למצוות שמחויב בהם ואין אפשרות לקיים בארץ שהוזכר בתחילת דברי השאילתות, אלא התיחסותם היא רק למצוות שיש אפשרות כלשהיא לקיימם בארץ, שסוג כזה של מצות ממועט לפי התוספות במה שהברייתא הזכירה דוקא לימוד תורה ונשיאת אשה, והתוספות מבינים מהסגנון שבו מביא רב אחא בעל השאילתות את הסוגיה שדעתו אינה כך אלא הוא סובר שלימוד תורה לא בא כלל למעט מצוה אחרת, ודנים בו ובנשיאת אשה רק מפני שיש אפשרות לקיימם בארץ, ובזה הם קלים מהמצוות שהוזכרו בתחילה, ולכן מקשים עליהם שבדרך כלל נוקטים לימוד תורה כמצוה חמורה שבאה למעט אחרת קלה ממנה. אבל מכל מקום שאר מצוות המובאות בשאילתות שאין אפשרות לקיימן בארץ, כדוגמת ניחום אבל וראית פני מלך, הם כמו המצוה להעיד לדיני ממונות שבירושלמי, ובזה מודים התוספות שיש היתר, ומעתה לענין לצאת לחלוץ כשהאשה ממש לא יכולה לבא לארץ, לא רק לפי השאילתות מותר, אלא גם לפי התוספות מותר[14].
נמצא שלפי התוספות אין היתר לצאת לייבם אם היבמה אינה רוצה לבא לארץ, אלא יחלוץ לה כשהיא תגיע לארץ, בעוד שלפי השאילתות משמע שאין איסור לצאת לייבום באופן כזה כשדעתו לחזור, ומהרמב"ן בספר הזכות הנ"ל עולה להדיא דלא כתוספות שהדבר מותר.
ראשון נוסף שדנים על דבריו בזה הוא התשב"ץ. התשב"ץ (ח"ג סי' רפח) כותב את מעלות הארץ וציין שלא היתירו לצאת אלא ללמוד תורה אם אינו מוצא בא"י מי שילמדנו או מפני כבוד אב ואם. המנחת יצחק (ח"ג סי' כו) מדייק מדבריו שרק לדברים אלו מותר. אך לדבריו יקשה מדוע לא הזכיר את ההיתר לצאת כדי לשאת אשה, ולמה כתב כרבי יהודה. ולכן נראה שאין לדקדק מדבריו, כיון שהוא לא נחת לפרט את הדינים, אלא כוונתו להזכיר את עיקרי שתי הסוגיות שמדברות בזה. לכן הוא מזכיר לימוד תורה כדוגמא למה שמוזכר בסוגיה בעבודה זרה, ולא נחת לדקדק מה ההגדרה של אינו מוצא בארץ ישראל, ואת כבוד האם הזכיר כי הוא מוזכר בסוגיא בקידושין, אך לא בא למעט מצוות אחרות[15].
מהרמב"ם בהלכות אבל פרק ג הי"ד נראה שהוא למד את הסוגיה כשאילתות וז"ל: "מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי גויים כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם הגויים ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה".
מדהקדים "לדבר מצוה" משמע שלכל מצוה קאמר, ומה שאמר 'כגון שהלך לישא אשה' הוא דוגמא למצוה שהותרה, אף כשהוא יכול לקיימה בארץ, לכן הוא מדמה זאת למה שהותר לצאת להטמא בבית הפרס ניחום האבל, וכן בסוף דבריו כתוב שמותר לדון עמהם בין לענין בית הפרס ובין לענין טומאת ארץ העמים, ונראה שכוונתו דהוא הדין לכל מה שכתוב בברייתא בירושלמי ולכן סיים בסוף דבריו "וכל כיוצא בהם"[16]. וכן נראה מהרדב"ז (בביאור לרמב"ם) והב"ח (יו"ד שעב) שהבינו כוונת הרמב"ם לכלול שאר דברים שהוזכרו בברייתא בירושלמי, כלומר שמותר לצאת לדון דיני ממונות, והוא הדין לכל מצוה[17].
אך בהלכות מלכים פרק ה הלכה ט כתב: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום".
נראה שהרמב"ם מתבסס גם כאן על הסוגיה בעבודה זרה, כי הרמב"ם נוקט את שתי המצוות שהוזכרו שם, וכיון שהבסיס גם בכהן וגם בישראל הוא אותה ברייתא אין לפרש בדבריו שיש ביציאה לחו"ל של כל אדם לצורך מצוה גדרים אחרים מיציאה של כהן.[18] ואפשר שהרמב"ם למד להשוות את הדינים בין יציאה לארץ העמים ליציאה לחו"ל ממה שבגמרא בקידושין הובא המעשה ברב אסי מבלי לציין שהוא כהן. עכ"פ דברי הרמב"ם בהל' אבל מוכיחים שמה שכתב בהל' מלכים "אלא ללמוד תורה", פירושו למעט דוקא מצוה כיציאה לייבום שנאסרה כיון שהאשה יכולה לבא לחלוץ, וכפי שפירשתי בתוספות, והרמב"ם לא התכוון למעט יציאה למצוה שמחויב בה
ונראה שכך הבין מרן הבית יוסף. הטור ביו"ד סי' שעב הביא את לשון הרמב"ם בהלכות אבל. ובב"י מציין על זה את דברי התוספות בעבודה זרה שיוצא דוקא ללמוד תורה, ובשו"ע יו"ד שעב, א כתב: "אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס או לארץ העמים, אם היה צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה, ואין לו דרך אחרת, יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אבל העובר דרך שם, יכול לילך אחריו לנחמו. וכן מטמא בטומאה של דבריהם, לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם, מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיוצא בזה".
מצד אחד השמיט השו"ע 'כגון' וכתב "אם צריך לילך שם לישא אשה". ומשמע מזה דכוונתו להורות כתוספות למעט שאר מצוות, ומצד שני השו"ע אומר שמותר לצאת אף לניחום האבל, וכמשמעות דברי הרמב"ם בהל' אבל, דשרי לכל המצוות, ומשמע דסבר שדעת הרמב"ם כפי שפירשנו, שהותר לצאת לכל דבר מצוה שהוא כניחום אבלים, אבל מכל מקום לימוד תורה ונשיאת אשה ממעט מצוה אחרת כי אין לצאת למצוות שהם כמו ייבום כיון שאפשר לחלוץ לה בארץ[19].
כך נראה גם בשו"ת בית יוסף (דיני נישואין סי' יד) שכתב: "ועוד דמצות פו"ר שקולה כת"ת שהיא שקולה כנגד כל המצוות שהרי אין מוכרין ס"ת אלא לת"ת או לישא אשה משום פו"ר, ומותר לצאת לחו"ל לישא אשה ואפילו אם הוא כהן מיטמא באויר ארץ העמים ובבית הפרס כדי לישא אשה כדאיתא בפ"ק דע"ז, ואילו ביבמה אסור לו לצאת לחו"ל ואפילו הוא ישראל כדאיתא בסוף כתובות"[20].
כוונתו היא שאסור לצאת ליבם אם יש לו ילדים, כיון שאינו יוצא כדי לפרות ולרבות ואעפ"י שמצות יבום קודמת למצות חליצה, דמפרש שרבי חנינא אמר שלא ירד לייבם כשיש לו אשה וילדים שלו, ועל דבר זה אמרו שיצא דוקא לנשיאת אשה.
אכן המהרי"ט (כתובות קיא ע"א) הבין את התוספות בצורה שונה. הוא שואל על מה שאמר רבי חנינא אחיו נשא גויה: "וא"ת והא אמרינן דמותר לצאת מא"י לח"ל לישא אשה, ושם תירצו בתוספות דהתם בדעתו לחזור, וקשה דמאי איריא ללמוד תורה ולישא אשה אפי' לדברי הרשות ולסחורה מותר? ונר' דהכא מיירי בשהיה לו אשה ומשום מצות ייבום לא התירו להשתקע בחוצה לארץ דאפשר בחליצ' שתבא כאן אצלו, ובכהאי גוונא לא אמרינן מצות יבום קודמת לחליצה ואחיו היה יכול לישא בארץ ישראל".
המהרי"ט הבין שלדעת התוספות דין היוצא לייבם הוא כדין יוצא לישא אשה (ולא כפי שכותב הוא עצמו בסוף דבריו לחלק בינהם), והתוספות הקשו ממה שרבי חנינא אסר לצאת לייבום ואמרו שמה שאסר לו רבי חנינא הוא מפני שהוא רצה לצאת לעולם בעוד שבברייתא התירו כיון שיצא על מנת לחזור למצות נשיאת אשה, ועל תירוצם משיב המהרי"ט דלפי זה יוצא שרק ללימוד תורה הותר לצאת בעוד שברור מותר לצאת זמנית לסחורה ולכל דבר רשות, ובישוב הקושיה שלהם כתב שיש לחלק בין מצוות ייבום למצות נשיאת אשה. אך לענ"ד גם התוספות הבינו שיש לחלק בין ייבום לנשיאת אשה, ואין כוונתם להתיר לצאת באופן זמני רק ללמוד תורה, אלא שלדעתם מדובר שרצה לצאת לייבם כשהיה אפשרי שהיבמה תבא אליו לחלוץ, וזה מה שאסר לו רבי חנינא, וכך הבין הבית יוסף. וראה להלן שכך הבין גם הגר"א.
ומה שהיה פשוט למהרי"ט היתר יציאה לסחורה הוא כנראה לפי מה שהיה מושרש וידוע לכל יושבי הארץ, והוא מפורש ברמב"ם, ועל היתר הרמב"ם לסחורה כתב הכסף משנה "נתפרש בסמוך", ונראה שכוונתו היא כדברי המגדל עוז, שלמד זאת מהיתר היציאה למצרים לסחורה שכתב הרמב"ם לפני כן, דבפשטות נאמר גם ליושבי הארץ, כפי שמסיים הרמב"ם שלמלך ישראל מותר אם הוא כובש את הארץ. אם אכן זהו המקור נראה שההיתר אינו משום דהוי קצת מצוה, כיון שבמצרים משמע מהרמב"ם שההיתר אינו קשור לכך שזו מצוה, אלא לכך שבאופן זה הוא אינו משתקע. ונראה שסיבת ההיתר היא כפי שביאר בפאת השולחן (ב ס"ק כח) ש"זהו חייו, וישוב ארץ ישראל תליא בזה", שזה צורך חיי הדרים בארץ ישראל שיוכלו לסחור בחו"ל בכל מקום לפי מה שנצרך. עכ"פ הרמב"ם לא כתב אצל כהן היתר לצאת לסחורה, ואפשר דסבר שאין להתיר לו כי אם מונעים רק כהנים לצאת לחו"ל אין הדבר פוגע בכלכלת המדינה.
להלן בפרק הבא נראה שאם הרמב"ם הבין את הסוגיא במו"ק כראב"ד יש מקור נוסף להיתר היציאה לסחורה, אך האמת היא שאין בזה צורך כי יש מקור פשוט מאוד להיתר זה. הלא הם הפסוקים ודרשות חז"ל הידועות על זבולון שיוצא לסחורה בים עבור יששכר, דממילא מובן שיציאה לסחורה מותרת[21], וזו כנראה הבנת המהרי"ט, אך לפי האמור י"ל שגם התוספות מודים בזה, אך אין זה נוגע לענין כהן, וגם לישראל יתכן שיש טעם להתיר בזה יותר מאשר ביציאה למצוה שיכול לקיים בארץ כפי שנראה להלן שהפרנסה היא חייו של האדם.
♦
ו. הסוגיא במועד קטן ופסק השו"ע
בגמרא מועד קטן דף יד ע"א דנו על מה שהתירו לגלח במועד לבא ממדינת הים: "ממדינת הים. מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים - לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. אמר רבא: לשוט - דברי הכל אסור, למזונות - דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרויחא. מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כלמזונות. מיתיבי, אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה כשיצא שלא ברשות, ודברי חכמים כשיצא ברשות. מאי שלא ברשות? אילימא לשוט - והאמרת דברי הכל אסור. ואלא למזונות - והאמרת דברי הכל מותר! אלא פשיטא - להרויחא, אימא סיפא: נראין דברי חכמים כשיצא ברשות. מאי ברשות? אילימא למזונות - הא אמרת דברי הכל מותר, ואלא להרויחא - והא אמרת נראין דברי רבי יהודה בהא! - הכי קאמר: נראין דברי רבי יהודה לרבנן כשיצא שלא ברשות, ומאי ניהו - לשוט, שאפילו חכמים לא נחלקו עליו אלא להרויחא, אבל לשוט - מודו ליה. ונראין דברי רבנן לרבי יהודה כשיצא ברשות, ומאי ניהו - למזונות, שאפילו רבי יהודה לא נחלק עליהם אלא להרויחא, אבל למזונות - מודה להו".ובירושלמי (מועד קטן פרק ג הלכה א) איתא:
"תני בשם רבי יודה הבא ממדינת הים אסור לו לגלח. רבי יודה כדעתיה דרבי יודה אמר אסור לפרש לים הגדול.
מעתה כהן שיצא חוץ לארץ הואיל ויצא שלא ברצון חכמים יהא אסור לו לגלח. חד כהן אתא לגבי ר' חנינה א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם. א"ל אחיו של אותו האיש יצא, ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו.
אית דבעי מימר הכין א"ל. אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכרי' וברוך שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו.
שמעון בר בא אתא לגביה רבי חנינה א"ל כתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא. אמר לו למחר אני הולך אצל אבותיך יהו אומרים לי נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל התרתה לה לצאת לחוץ לארץ"[22].
בפירוש המיוחס לרש"י במועד קטן פירש על האיסור של רבי יהודה "מפני שיצא שלא ברשות - כלומר: הואיל ולא יצא ברשות אחרים, אלא ברצון עצמו - לאו אנוס הוא". לפי פירושו לא מדובר כאן באופן שהיציאה היתה באיסור אלא איסור הגילוח נובע ממה שהיציאה היתה בלא כל הכרח.
אך הרא"ש (מועד קטן פרק ג סי' א) כתב: "אמר רבא לשוט דברי הכל אסור לגלח. למזונות דברי הכל מותר כי פליגי להרוחה רבי יהודה מדמה לה ללשוט ורבנן מדמו לה למזונות וקי"ל כרבנן והראב"ד ז"ל פירש דפלוגתא דר' יהודה ורבנן איירי ביוצא חוצה לארץ והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם רבי יהודה כדעתיה אסור לפרש בים הגדול. מעתה כיון שיצא חוצה לארץ יהא אסור לגלח הואיל ויצא שלא ברצון חכמים. כהדא חד כהן אתא לגביה דרבי חנינא אמר ליה מה אני לילך לצור לחלוץ או לייבם ואסר ליה. ומסתבר כהאי פירושא דלא קרי ר' יהודה שלא ברשות היוצא להרווחה שכן הוא דרך כל התגרים. ועוד גרסינן בגמרא אלא למזונות הא אמרת דברי הכל מותר, והיאך סליק אדעתיה דרבי יהודה קרי למזונות שלא ברשות, אבל לפי הירושלמי ניחא דאף למזונות לצאת לחוצה לארץ ס"ד דחשיב ר' יהודה שלא ברשות".
הרא"ש לא גילה דעתו להדיא מה האיסור של רבי יהודה לפי הירושלמי. אפשר לומר שלדעתו אליבא דהירושלמי האיסור של רבי יהודה ביוצא דרך הים להרויחא הוא מצד הסכנה, ואפשר לפרש שלדעתו האיסור הוא משום יציאה מהארץ, עכ"פ לגבי הבבלי נראה שהוא מפרש שכל הדיון הוא מצד יציאה באיסור לחו"ל[23].
והרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ז הלכה יח) כתב: "והבא ממדינת הים והוא שלא יצא להטייל אלא לסחורה וכיוצא בה... הרי אלו מגלחין".
הרמב"ם לא ביאר את טעם חילוקי הדין. אפשר לפרש דבריו שמה שיצא לטייל גורם שיאסר לו לגלח, כפי שפירש המיוחס לרש"י (וכן הבין המ"ב בשעה"צ תרלא, יב), אך אפשר לפרש ברמב"ם שיצא שלא ברשות מארץ ישראל, וסמך שנבין שמדינת הים היא חו"ל. ואם הרב"ד שבשמו כתב הרא"ש הוא הראב"ד בעל ההשגות, אפשר שלכן הראב"ד דמפרש את הדברים דוקא ביוצא לחו"ל, לא השיג על הרמב"ם.
ולכאורה קשה, שלפנינו בירושלמי גרסינן "מעתה כהן", ואם יש לכל אחד איסור, למה כתב הירושלמי את האיסור דוקא בכהן? וי"ל שהירושלמי נקט את האיסור לכהן כי הוא בא לבאר מהי שיטת חכמים, שמשמע דמודים היכא שיש איסור גם לשיטתם, ולשיטתם ביוצא לסחורה האיסור הוא דוקא בכהן.
לפי דרך זו המשך הגמרא בלישנא השניה ומעשה דר"ש בר אבא אינם עוסקים ישירות בענין המגלח בחול המועד, אלא בענין יציאה לחו"ל לעולם, שלא הותרה בישראל אלא למי שאינו מתפרנס בארץ כלל (ובמעשה דר"ש בר אבא נראה שהורה לו להשאר כחסידות כדי שיהיה מישהו מהמשפחה בארץ, כפי שכתב בעלי תמר שם).
אמנם לפי הרא"ש לא קשה למה הוזכר בירושלמי רק כהן, שהרי גירסתו היא "מעתה כיון", והוזכר גם ישראל בתחילה. אך אכתי לא ברור למה בכלל הוסיפו כאן את האיסור בכהן. ונראה שלשיטתו י"ל שהביאו את המעשה בכהן שיצא לצור, מפני שלכהן הגבולות הם אחרים ואסור לו לצאת גם לצור[24].
ומכאן ראיה למה שכתבנו בפרק א לחלק בין איסור הכהן, שהוא מגבול עולי בבל, לאיסור שיש לכל אחד, שהוא מגבולות ההבטחה, דנראה שנקט שני איסורים שונים כיון שיש חילוק בין האיסורים לגבי גבולות האיסור.
וכפירוש הראב"ד שהאיסור הוא דוקא ביוצא מארץ ישראל[25], פסק בשו"ע סי' תקלא, ד.
אך בביאור הגר"א (אורח חיים סימן תקלא) כתב: "כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד שכן מ' בירו'. וצ"ע דבירושלמי משמע להיפך וז"ל הירושל' שם תניא בשם ר"י הבא ממ"ה אסור לו לגלח ר"י כדעתיה דרי"א אסור לפרוש לים הגדול. מעתה כהן שיצא ח"ל הואיל ויצא שלא ברצון חכמים אסור לו לגלח. חד כהן אתא לגבי ר"ח א"ל כו' שמעון בר בא כו'. משמע דר' מיירי שלא בח"ל והטעם כמ"ש דאסור לפרוש לים הגדול משום סכנה, וגם משמע בירוש' דאין איסור לצאת לח"ל אלא בכהן דוקא, וכן שמעון בר בא כהן הוה כמ"ש בעובדא דבנתיה דמר שמואל פוק איטפיל כו', אבל בגמ' שלנו סוף כתובות לא מ' כן".
נראה שכוונת הגר"א שמהירושלמי אמנם משמע שההיתר תלוי אם יצא באיסור, אך כל האיסור ביציאה זמנית הוא בכהן, ואף שמהלישנא השניה נראה שאינו דוקא לכהן, אך הגר"א מפרש שבזה מדובר ביציאה לעולם, כלשון הירושלמי "ואת מבקש לעשות כיוצא בו", וממילא ברור שאין זה הפירוש לאיסור שבמשנה[26]. ועכ"פ כתב הגר"א דבגמ' שלנו סוף כתובות לא משמע כן, דהוא מפרש שלפי הבבלי איכא איסור גם לצאת לייבם ולחזור, ולא נכתב בו "ואת מבקש לעשות כיוצא בו", דהא לא אמרו שאם יחזור שפיר דמי, ולכן נראה שבבבלי מדובר במי שיוצא וחוזר, ויש בזה איסור גם לישראל.
הגר"א למד מכאן לענין ההלכה בגילוח כשיצא לטייל בארצו, דלדעתו הירושלמי כלל לא דיבר על איסור יציאה לחו"ל בישראל, ואינו מפרש את דברי חכמים בזה כהבבלי, לכן אין ללמוד ממנו דרק בכה"ג אסור לגלח, אבל לא בא להקל ביציאה לחו"ל כיון שהבבלי אוסר.
וראיתי שיש הביאו ראיה לפירוש הראב"ד מהתוספתא (מועד קטן ב, ב) "נראין דברי רבי יהודה בזמן שלא נטל רשות, ודברי חכמים בזמן שנטל רשות". ובפשטות נטילת רשות פירושה שקיבל רשות לצאת, ומשמע כפירוש הראב"ד[27].
אך לפי מה שביארתי נראה שגם הגר"א מסכים שלפי התוספתא והירושלמי איסור הגילוח נאמר כאשר הוא יוצא באיסור, אלא שמכל מקום לדעתו לפי הירושלמי איסור זה אינו איסור יציאה של ישראל לחו"ל, בעוד שהבבלי לא רק שחולק וסובר שיש איסור יציאה לזמן לישראל, אלא גם אינו תולה את מחלוקת רבי יהודה וחכמים באיסור היציאה מהארץ.
ולעצם דבריו, כתבתי לעיל שאף לפי הגירסה "מעתה כהן" י"ל שאיכא נמי איסור על ישראל ונקט כהן מפני שלכהן אסור לצאת לסחורה, אף שהיא יציאה על מנת לחזור, ולגירסת הרא"ש י"ל שנקט שאצל כהן יש איסור שגבולותיו שונים, ועכ"פ השו"ע פסק כהראב"ד.
♦
ז. יציאה כדי לראות פני חבירו ולהרויח
בגמרא שבת יט ע"א מבואר שאין להפליג לים שלשה ימים לפני שבת אלא אם יוצא למצוה.וכתב במרדכי (פ"ק דשבת רמז רנח): "ופירש ר"ת דלכאורה סחורה חשיב דבר מצוה ומותר להפליג אפילו בערב שבת כדאמרינן ראה חיים זו אומנות, ואמרינן נמי והודעת להם [את הדרך] זה בית חייהם, וגם אם הולך להתראות פנים לחבירו חשיב דבר מצוה".
ובהגהות המרדכי (המתחיל ברמז תנ) ממשיך ומבאר: "ורבינו יואל הלוי וראבי"ה החזיקו דבריו מר"פ ואלו מגלחין, ולשוט כ"ע לא פליגי דשלא ברשות הוא למזונות לכולי עלמא מותר כי פליגי להרוחה מר מדמי ליה לשוט ומר מדמי ליה למזונות, ותנא דמתני' דסתם מדמי ליה למזונות".
נראה שהם מפרשים בסוגיה דמועד קטן כהראב"ד, וסוברים שעיקר המחלוקת בהיתר יציאה להרויחא הוא האם יש בזה מצוה, וממה שבסופו של דבר אסרו רק יוצא לטייל לומדים דלצאת לסחורה חשיב כדבר מצוה שמותר להפליג בשבילה בערב שבת.
הטור בסי' רמח הביא את מסקנת רבינו תם, והב"י ציין לדברי המרדכי והגהות מרדכי הנ"ל, אך השיג על מה שמתירים להפליג בערב שבת בשביל זה, וכתב שאין כל הפוסקים מודים לרבינו תם בזה, דאם כן למה להו לאהדורי אטעמי דהיתרא במה שנהגו עכשיו להפליג בים בערב שבת, וכן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי משום העוסק במצוה פטור מן המצוה ואי הולכים בסחורה חשיבי עוסקין במצוה אם כן פטרת את כל העולם ממצות. וציין שכן כתב הריב"ש בתשובה (סי' קא) שזה שכתב רבינו בשם רבינו תם קולא יתירה היא.
והרמ"א בשו"ע ס"ס רמח כתב שנהגו להקל כרבינו תם ואין למחות בהם, ודייק מזה האליה רבה סימן רמח, יז: "משמע במקום שאין מנהג אין להקל כי רבים חולקין דלענין זה לא מיקרי הליכה לסחורה מצוה, וכמ"ש ראב"ן סימן ס', ועיין לקמן ריש סימן תט"ו וריש סימן תקל"ו".
וכ"כ המשנה ברורה סימן רמח, לו על פי דברי הא"ר: "אבל במקום שלא נהגו להקל אין כדאי לכתחלה להקל דכמה פוסקים סוברים דבעינן מצוה גמורה".
ובנידון דידן בסי' תקלא כתב המג"א בסי' תקלא ס"ק ז: "אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי מצוה, עססי' רמ"ח".
והביאו המשנה ברורה (תקלא, יד), וכאן לא העיר שכמה פוסקים מצריכים מצוה גמורה. ונראה שהוא סבור שהב"י לא פליג על עצם הענין שמותר לצאת מארץ ישראל לצורך פרנסה כי הוי קצת מצוה, אלא שעדיין לא חשיב ליה כצורך מצוה לכל ענין[28]. וכן נראה מלשון הא"ר הנ"ל שרק לענין זה של הפלגה בספינה כתב דלא מיקרי הליכה לסחורה מצוה.
כפי שמציין הא"ר הנ"ל יש דיון נוסף בענין מה שמבואר בגמרא שמותר לעשות עירוב תחומין לצורך ראית פני חבירו. הבית יוסף אורח חיים סימן תטו כתב שהיה נראה דהיינו דוקא בחבירו חכם, מפני שהוא לומד ממנו, כדמשמע ממתניתין דמתנה אדם על ערובו, אבל ציין שבתרומת הדשן סימן ע"ז משמע שהוא מפרש דאפילו באינו חכם שרי. והתיר עוד לערב כדי לילך לטייל בפרדס ולשמוח שם, דלטייל בשמחת יום טוב חשיב דבר מצוה.
והמעיין בתרומת הדשן יראה שטעמו להקל בראיית פני חבירו משום שדייק מהרמב"ם שלא כתב בדין לעבור במים עד צווארו ביוה"כ שמותר לעשות כן כשהולך לחבירו כפי שכתב בעירוב, וחזינן דלהקביל פני חבירו לאו מידי חשיב, ורק לענין עירוב שרי, דאזלינן ביה לקולא. אך ראה עירובין (דף לא – לב) שמחשיבים דבר מצוה של עירוב כמצוה גמורה גם לענין היתר שבות בין השמשות ולענין מצוות לאו ליהנות ניתנו, משמע שאין דין יחודי לגדר מצוה לעירוב, וצריך לומר שעכ"פ לעניני ההלכות האלו שנאמרו בעירוב באמת לא נקל אלא במצוה גמורה. ואף שאין הדיוק של תה"ד מוכרח, נראה מסברה שאכן ראית פני חבירו אינה כמצוה גמורה.
הרמ"א בסי' תטו, א פסק כדברי תרומת הדשן, והוסיף להתיר לטייל גם בשבת, וכ"כ החיי"א. אך התו"ש כתב דההיתר לערב בשביל טיול הוא דוקא ביום טוב ולא בשבת, דביום טוב איכא מצוות שמחה. ועכ"פ נראה שגם לפי הרמ"א דוקא בשבת מחשיבים טיול לקצת מצוה, וגם זה דוקא בעירוב, כשיטת תרומת הדשן להקל בעירוב.
ולגבי ראית חבירו, המג"א בסי' תטו כתב כתרומת הדשן, וכ"כ התו"ש (אות ה), אך הא"ר (אות ג) כתב שהעיקר כדברי הב"י להתיר רק בחבירו חכם, דכ"מ לדעתו בעבודת הקדש ושה"ג, וכ"כ ערך השלחן (אות א). וכתב כפה"ח (אות ו) שעכ"פ דעת האחרונים כמג"א.
ונראה שמכל מקום לפי פירוש הראב"ד לסוגיה במועד קטן, משמע שיש להקל גם ביציאה לראית פני חבירו כי הגמרא נקטה באופן האסור דוקא יוצא לטייל.
נראה שכך למד המאירי במועד קטן יד ע"א שכתב: "מה שאמרו במשנה על הבא ממדינת הים שמותר לגלח אין הדברים אמורים על דרך מוחלט אלא סוף הדברים בענין זה כך הוא כל שיצא ממקום שבארץ ישראל למקום אחר שבא דרך הים או מחוצה לארץ לארץ דרך הים וכל שכן מחוצה לארץ לארץ וחזר לו ולא הגיע למקום שאפשר לו להסתפר עד המועד הואיל ויצא ברשות מותר לספר אפי' היתה יציאתו מתחלה שלא לשום צורך אלא לשוט בעלמא אבל אם יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ ובסרך איסור יצא שהרי אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אם יצא לסחורה או לאיזה צורך מותר, וכל שכן אם יצא למזונות, אבל אם יצא לשוט ושלא לשום צורך אסור ועשו דבר זה כניכר אנסו לכל שהכל יודעין להבחין בין היוצא לשוט ליוצא לצורך:
ובתלמוד המערב אמרו מעתה כהן שיצא לחוצה לארץ הואיל ויצא שלא לרצון חכמים ר"ל שהרי ארץ העמים טמאה יהא אסור פי' אפי' יצא לצורך, ואם היא שנויה דרך ניחותא יראה שאסור, וכמו שאמרו כהדה חד כהן אתא לגביה דר' חנינא אמר ליה מה אני לילך לחלוץ או ליבם ואסר ליה".
נראה שמסקנתו שאם יצא "לאיזה צורך מותר", הוא דיוק ממה שנאסר דוקא ביוצא לטייל, וזהו היסוד למה שכתב המאירי בקידושין שמותר לצאת לכל מיני כבוד. המאירי גם מוסיף ומבאר את הירושלמי כפי שפירשתי לעיל שביוצא לסחורה יש הבדל בין ישראל לכהן, ולכהן אסור, אך הוא אינו מפרש שלפי הירושלמי דוקא לסחורה יש לכהן איסור לצאת, אלא גם לצורך חליצה או יבום. ונראה שכה"ג יפרש את הברייתא בעבודה זרה, דהאיסור שם נאמר דוקא לכהן, ולו התירו לצאת רק לישא אשה וללמוד תורה, או המצוות שהוזכרו שם בירושלמי, מה שאין כן ישראל שמותר לו לצאת לצורך ורק לטיול אסור.
ומכל האמור נראה שאמנם אין זה ברור להחשיב ראית פני חבירו כמצוה לענין הפלגת הספינה ולענין דין עירוב תחומין (בפרט לענין הקולות בבית השמשות), אך לענין יציאה לחו"ל שפיר יש לנקוט כדברי המ"ב שיש לזה היתר, לא רק בגלל הבנת רבינו יואל והראבי"ה שזה יסוד ההיתר לצאת לסחורה, אלא משום שכך משמע מהגמרא עצמה שרק ביוצא לטייל אסור[29], וכן נראה ממה שכתב המאירי להקל בכל מיני כבוד, ובכל היכא שיש צורך אף כשאין זה בגדר מצוה[30].
אכן נראה שלמעשה צריך לחוש בזה לדברי הרמב"ם שמדבריו בהלכות אבל והלכות מלכים נראה שמצריך ממש צורך של מצוה, ואף שגם לפי הרמב"ם אפשר לומר שדרך ארץ טבעית הוי כמצוה, אך לפי דבריו נראה שיש לבחון את מידת הצורך בזה, דהרי ללוות את חבריהם לפי פשט הגמרא בגיטין לא התירו, וכן לצאת לייבם לפי הבנת הב"י ברמב"ם לא התירו. מסברה נראה שיש מקום לחלק בצורך ראית פני חבר למי שגר בארץ אחרת אינו דומה לצורך ראית פני חבר שעליו מדובר בהפלגה או בתחומין, שכן בהפלגה מדובר כשהמפליג יכול להמתין ולצאת עוד כמה ימים בתחילת השבוע, והרואה את חבירו בשבת יוכל לעשות זאת בימות חול, ולכן הב"י מחמיר בזה, מה שאין כן מי שגר בארץ אחרת ואוסרים עליו בכלל לצאת מהארץ, וגם קשה לצאת מארץ לארץ מסתמא הוא רוצה לצאת כי יש לו בזה צורך גדול. ולכן למעשה יש לנקוט שההיתר הוא דוקא כשיש צורך גדול בראית פני החבר. באופן כזה זוהי דרך ארץ טבעית שהיא כמצוה, ואפשר להבין שהצורך לצאת בשביל זה נחשב גדול עוד יותר מהצורך לצאת ליבום כאשר האשה יכולה לבא לארץ לחלוץ.
♦
ח. יציאה לקברי צדיקים
השדי חמד (אסיפת דינים, ארץ ישראל, א, א) התיר לצאת מהארץ להשתטח על קברי צדיקים, אך הוסיף שיתכן שגדול ההפסד מהרווח מצד ביטול תורה[31]. הראי"ה קוק (משפט כהן סי' קמז) פקפק בזה, וכתב שלא ברור שיש בביקור קברי צדיקים מצוה, וסיים שאמנם בכל זאת אולי יש מצוה שגורם להם להתפלל עליו, ולכן יש להקל ברבותיו או קרוביו, אך "מ"מ אין הדבר ברור כלל לע"ד לומר שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון, עד שנצרך לצאת ע"ז מא"י לחו"ל". משמע דפשיטא ליה שעכ"פ אם היה בזה מצוה שרי.על מה שפקפק שאולי אין בזה מצוה יש להעיר מדברי הגמרא המובאים בעין יעקב סוטה יג ע"א: "א"ר חמא בר חנינא, מפני מה נסתתר מקום קברו של משה מעיני בשר ודם, שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד ביהמ"ק לחרב וישראל יגלו מארצם, שמא יבאו לקברו של משה ויבכו ויתחננו ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".
כיון שיש בכוחם של צדיקים הקבורים לבטל גזירות יותר מבחייהם, מסתבר שיש מצוה לפקוד את קבר הצדיקים ולהתפלל שם כי כשאדם נושע מצרותיו ליבו פנוי יותר לעסק התורה והמצוות. וראה תורה תמימה (דברים לד, ו) שפירש שמשה רבינו רב גובריה בביטול גזירות, ולכן דוקא קבורתו נעלמה, אבל עכ"פ יש ללמוד מזה שבכוחם של הצדיקים שמתו להושיע יותר מהחיים.
וכן נראה מהזוהר אחרי מות דף עא שזו מצוה כיון שבאים לשם בתשובה ותחנונים[32].
ועל מה שהעירו בזה שיש לחשוש בפניה אל המתים מצד דורש אל המתים, יש להשיב מדברי כלב הידועים "אבותי בקשו עלי רחמים", וכן מובא בתענית טז ע"ב שרב מני הלך לקבר אביו רבי יונה ואמר "אבא אבא הני מצערי לי".
וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' קעט שמותר לפנות לרוח המתים (גם הב"י שאסר לפנות לרוח הוא רק בעושה מעשים שמרעיב עצמו וכו'), וראה בא"ח (שנה ראשונה פרשת נצבים אות ב): "ואל ישים מגמתו נגד המתים אלא יתפלל להשי"ת שיתן לו רחמים בזכותם, ויכול להשתטח על קבר הצדיק ויאמר הריני מבקש מנפש הצדיק הקבור פה שתתפלל עלי לפני הקדוש ברוך הוא כו"כ".
הבא"ח דקדק שעכ"פ לא יאמר בלשון פניה ישירה אל המת, אלא בלשון אני מבקש מנפש הצדיק שיתפלל עלי, אבל מעיקר הדין נראה דגם לדעתו שרי כיון שאינו שם מגמתו אל המתים עצמם[33].
ובאשר לשאלה של הראי"ה קוק שהרי יש צדיקים בארץ כתב הרב דייכובסקי (תחומין כ עמ' 405) שכיון שהוא קשור לצדיק מסויים ומרגיש שהעליה אליו תעורר אותו במיוחד, יש להתיר לו לצאת[34]. וכן נלענ"ד שעיקר ההיתר תלוי בזה שהוא מתעורר מזה, וצריך להיזהר שלא יאמר כן להערמה בעלמא, אלא שבאמת מרגיש בזה צורך וחושב שהדבר יעורר אותו לתשובה ומעשים טובים[35].
ואמנם לפי הב"י שאוסר לצאת לקיום מוות יבום ,קשה לומר שלבקר בקברי צדיקים יחשב צורך גדול מזה. אך הראינו לעיל שאין הכרח לאיסור זה לפי דברי הרמב"ן, וכן נראה מהמאירי שלכל צורך ממשי מותר. לכן נראה שגם בזה יש למיקל על מי לסמוך.
♦
ט. הערות על המתירים יציאה לטיול באופנים מסויימים
לרוב האחרונים פשוט שגם אם מקילים בראיית פני חבר אין להתיר לצאת לטיול בחו"ל, כמפורש בשו"ע תקלא, ד[36]. אך יש כמה אחרונים שצידדו בהיתרים לצאת לטיול באופנים מסויימים.א. בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קעג) כתב שבצורך כל דהו לא גזרו, ואמנם בטיול בעלמא ע"פ סברא (יש להעיר שאינו רק סברה אלא דין השו"ע, ואולי כוונתו שכך מובן בשכל) לא נקרא צורך, אך "אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית יש מקום לצדד להקל. כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה".
נראה דדעתו היא שכיון שמתכוון בטיול לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית, יש בזה קצת מצוה, ובצירוף לזה שיוצא לזמן קצר, יש לדמותו להיתר היציאה להרויחא.
ויש להעיר, שעכ"פ השו"ע סי' תקלא אסר יציאה לטייל, ואם יש חילוק בכוונה של היוצא, היה לפוסקים לכתוב זאת שם, שכן גם בזמנם יכלו לכוון כך. ומסתבר שלא ניתן דבר זה לבחירת האדם, וכל היכא שהמטרה היא לטייל אסור כיון שיש בזה גם זלזול בהכרה ביופיה של ארץ חמדתינו[37].
ב. החילוק במשך הזמן מובא גם אצל הגר"י אריאל (באהלה של תורה ח"ד עמ' 88) שדן ביציאה לפחות מל' יום וכתב ש"אולי היא קלה יותר, אך קשה לסמוך על זה". אך הר"א מלמד בפניני הלכה (העם והארץ ג, ט) כתב שיש מקום ללמד זכות ולהתיר בכל יציאה לימים ספורים. וכבר תמהו הרי"מ יעבץ והר"א דוד (תחומין לט עמ' 546) דמשמע מסתימת הפוסקים שדברו על כל מי שיצא מא"י למדינת הים שאסרו גם יציאה יבשתית למרחק קצר. ולענ"ד אכן אין לסמוך על זה, כי כך נראה גם מסברה נראה שהאיסור כרוך בכך שכל יום שיוצא הוא מפסיד את מצות ישיבת הארץ, וכפי שביאר הראי"ה קוק (דעת כהן סי' קעט) שזו הסיבה שהדר בארץ ישראל מתחייב במזוזה מיד, וגם מצד הקרבה לקב"ה כמובא בתוספתא, המצוות בחו"ל אינן במעלות המצוות בארץ[38].
ג. הגר"ש דייכובסקי (תחומין כ עמ' 402) כתב שניתן להתיר כאשר "יוצא לנופש המושג על ידי שינוי אויר ושינוי אוירה", וטעמו הוא שיציאה לנופש היא להרווחת הנפש ואינה פחותה מהרווחת הגוף. כיון שהתירו בגמרא לצאת להרווחת נכסים, הוא הדין להרווחת הנפש. וכ"כ עוד אחרונים (תשובות והנהגות ח"ה סי' שצג בתנאי שיהיה פחות מל' יום. הגר"מ גרוס, והסכים לזה גם הרב זמיר כהן ביתד המאיר אב התשע"ח סי' קנג, למרות שהוא אוסר לצאת לראות פני חבירו).
אך גם על חילוק זה השיגו הרי"מ יעבץ והר"א דוד (תחומין לט שם), וכן נלענ"ד, כיון שביוצא להרווחת נכסים יש גם חיזוק לישוב הארץ, כדברי פאת השולחן, מה שאין כן ביוצא לנופש שיש בזה זלזול ביופיה של ארץ חמדתינו, כאילו בה אין מקום הראוי להרווחת הנפש, ובאמת כל טיול הוא רווחה נפשית, ולא התירוהו, וממלא כן נראה מסתימת הפוסקים שאסרו כל יציאה לטייל.
ד. הר"י רוזן (תחומין כ עמ' 407) כתב להתיר לצאת לטיול כאשר המסלול מתוכנן ויש כרטיס חזרה עם תאריך מוגדר. הוא כותב כך על יסוד מה שהוקשה לו בדברי הרמב"ם איך מצד אחד התיר לצאת לסחורה להתעשר, ומצד שני, כשמדובר במצוות, הרמב"ם מתיר לצאת רק ללמוד תורה ולישא אשה. לכן פירש שההיתר של יציאה ללמוד תורה ולישא אשה הוא למעשה היתר לכל יציאה קצרה ומוגדרת, ולאו דוקא למצוה. ומה שאסרו לטייל היינו רק בטיול של שוטטות, וההיתר לסחורה לדעתו הוא ענין אחר שעצם העיסוק בסחורה מגדיר את היציאה כענין ארעי.
אך מלבד שכבר עמד הוא עצמו על כך שלא נראה כך מהאחרונים, שהצריכו צורך של מצוה ואסרו כל טיול. נראה שדברי הרמב"ם בהל' מלכים מיוסדים על אותה גמרא בעבודה זרה שהביא בהלכות אבל, ושם הוא מדבר בדוקא על יציאה למצוה, לכן לפי הרמב"ם ההיתר בזה חייב להיות מיוסד על כך שהאדם יוצא למצוה. לפי מה שביררנו אין ברמב"ם כל קושי, כי מה שהתיר ברישא רק יציאה ללמוד תורה ולא למצוה אחרת מדובר במצוה שיש אפשרות לקיימה בארץ. והיתר הסחורה הוא ענין אחר, שאמנם אינו מצוה גמורה אך יש בו קצת מצוה, והוא מחזק בזה את ישוב הארץ, ואם תרצה תוכל להוסיף את טעמו של הר"י רוזן שענין סחורה במהותה הוא ארעי, ויש לזה סיוע גם מלשון הרמב"ם בהל' עבודה זרה י, ו. מכל מקום כיון שאין קושיה אין מקור להמציא חילוקים.
ויש להעיר הערה כללית על כל המקילים, דנראה שהאיסור לצאת לליוי חברים והאיסור לצאת לייבום מלמד אותנו שאין להקל מעבר למה שמפורש להדיא, ולכן נראה שאין לעשות חילוקים לקולא שלא התפרשו בפוסקים באיסור היציאה לטיול.
♦
י. הערות על מאמרים בירחון האוצר
הרב עמנואל מולקנדוב (ירחון האוצר גליון יח עמ' קפא) כתב דנראה לו שהעיקר לדינא כפשט הגמרא בעבודה זרה וכדעת תוס' והרמב"ם, שמותר לצאת רק כדי לישא אשה וללמוד תורה[39]. לדעתו כ"ד מרן הב"י בשו"ת בית יוסף שבעובדא דיבמה מיירי שהוא נשוי כבר וקיים פו"ר ומשום מצות ייבום לא התירו לו לצאת [ודלא כתוס', דס"ל דהתם מיירי שלא ע"ד לחזור]. וא"כ ס"ל שלשאר מצוות אסור ואף לייבום. ורק אפשר שלצורך כיבוד או"א ג"כ שרי, שבזה מצטרפים גם המאירי והרשב"ץ והרמ"ה.וכה"ג כתב הרה"ה זק (ירחון האוצר גליון מד עמ' לב) דיש לנקוט כתוספות והרמב"ם שרק ללמוד תורה ולישא אשה התירו ואין להתיר לצאת לשאר מצוות. ואף תמה על מה שכתבו התוספות בעבודה זרה שהשאילתות חולק על ההבנה שההיתר הוא רק ללמוד תורה ולישא אשה, כי לדעתו בשאילתות שלפנינו אין כלל התייחסות ליציאה מהארץ לחו"ל, ואין בו ק"ו מאשה ולימוד תורה לשאר מצוות. וכתב שכן היא דעת התוספות בבכורות.
וכמסקנתם כתב הרב זמיר כהן (יתד המאיר סי' קנג עמ' 585), שלפי דברי הרמב"ם בהל' מלכים יש לאסור לצאת לכל דבר מצוה שלא הוזכר להדיא להתיר. והנה, לפי דבריהם אסור לצאת לצורך מצוה, ולכן אם היבמה אינה יכולה לבא לחלוץ אסור לצאת לחלוץ לה והיא תישאר בעגינותה כל חייה, וכן אם יש דין תורה בחו"ל, והעד נמצא בארץ, אסור לו לצאת לחו"ל, ולא משנה שבעל הדין יפסיד מיליונים, דלסתם מצוה אין היתר לצאת, וזה כמובן תמוה.
אך במאמרים אלו מסתמכים על מה שמשתמע מהתוספות בעבודה זרה והרמב"ם בהל' מלכים, ולא מתיחסים לכך שמפסק השו"ע בסי' תקלא משמע שאסור לצאת דוקא לטיול, ומשמע כדברי האחרונים שלכל מצוה ואפילו לראית פני חבר בצורך גדול מותר.
ואמנם ראיתי במאמר של הרא"צ הכהן (שו"ת ויצב אברהם סי' קכב) שכתב לישב את הקושי הזה על יסוד ההנחה שיש מצוה דאורייתא בישיבה בארץ, ולכן לא יוצאים למצוה בעלמא כי אין מצוה דוחה מצוה, אבל לצאת לצרך עצמו ואפילו רק כדי לראות פני חבירו שרי, כי לא אסרו חכמים להפקיע ממצוה באופן זמני לצורך עצמו. וביאר שזה גם הדיון ביציאה לכבוד אימו, שאינו מדין מצות כיבוד אם (כי אין היתר ביציאה למצוה אלא במצוה כתלמוד תורה) אלא מחמת הצורך האנושי שיש לו בזה כמו בראית חבר.
ולענ"ד החילוק אינו ברור שכן הרבה מצוות הן גם צורך אנושי, ולדבריו לא מובן מדוע בנשיאת אשה צריך להגיע לכך שמצוה זו גדולה משאר מצוות, הרי זה צורך אנושי גדול. ובירושלמי מפורש שהדיון ביציאה לקראת האם הוא מצד מצות כבוד אב ואם.
אלא שכשם שאסור להתיר את האסור, כך אין לאסור את המותר. לפי הכרעת השו"ע או"ח סי' תקלא נראה שהאיסור הוא אכן דוקא ביוצא לטיול, אבל לכל צורך מצוה מותר, ואפילו לראית פני חבר. בשו"ת הב"י אסר רק לצאת לייבום שיכול לקיים חליצה בארץ, ואינו דומה למצוה שלא תתקיים כלל בארץ.
וכן נראה עיקר משורשי הסוגיות ומהראשונים, שאין להסיק מסקנות מפשט הגמרא בעבודה זרה שאומרת רק "לדון ולערער עמהם" תוך התעלמות מהברייתא בירושלמי שמותר לצאת גם "לדיני ממונות ולדיני נפשות ולקידוש החודש ולעיבור שנה ולהציל השדה מיד גוי". מהירושלמי משמע שיוצא להעיד גם בדיני תורה שאינם קשורים לגוי, ולא נראה שיש מקום לחלק בין יוצא להעיד ליוצא לכל מצוה אחרת שאי אפשר לעשותה בארץ.
גם מפשט המעשה של רבי חנינא שאסר לצאת לייבם אין להסיק להחמיר כי אפשר לומר שרבי חנינא דיבר באופן שהיבמה יכולה לבא לארץ, או שיש חשש שישתקע אבל אם היא ממש אינה יכולה לבא ואין חשש שישתקע יצא בגלל המצוה לצאת להתיר אותה מעגינותה שאינה פחותה ממצות עדות. אם נעמיד שרבי חנינא אסר גם באופן שהיבמה אינה יכולה לבוא לא נפסוק כוותיה כי הוא חולק על הברייתא.
גם מהרמב"ם מוכח שאין להשאיר את האשה בעגינותה כיון שאמר בהל' אבל שיוצא לדבר מצוה ו"לכל כיוצא בהם"[40]. גם אין להסתמך על התוספות כי מהשואת דברי התוספות בע"ז בשם השאילתות לדברי השאילתות במקור, נראה שהתוספות לא התכוונו לאסור לצאת למצוה שאינה יכולה כלל להתקיים בארץ, שהיא כמו המצווה לנחם אבלים ולראות פני מלכים, אלא אך ורק למעט מצוות כמו יבום, מפני שהאשה יכולה לבא לארץ ולחלוץ[41]. וכן מוכח מהרמ"ה בקידושין שלכל דבר מצוה מותר, וכל שכן לפי המאירי במועד קטן שהתיר להדיא לצאת לכל דבר שיש בו צורך.
הרה"ה זק הביא את דברי המאירי במועד קטן שהתיר לצאת "לאיזה צורך", וכתב שאין ללמוד מדבריו היתר לצאת בכל דבר שהוא צורך קצת, כי מחמת הגמרא בעבודה זרה היה פשוט לרה"ה זק שיציאה למצוה אסורה, ולכן הוא מקשה אם לצאת בשביל שאר מצוות אסור, בשביל צורך קצת יהיה מותר? ומדבריו עולה שהמאירי מתכוון להתיר דוקא לצאת לצורך שהוא גדול יותר מהמצוה להתיר אשה מעגינותה[42].
אך לענ"ד לא יתכן לפרש שבלשון המאירי "לאיזה צורך", לא כלול היתר לצאת למצוה גדולה כזו. פשט דבריו שבא לאתויי שמותר לצאת אף לצורך שאינו מצוה גמורה, וכדברי האחרונים (מג"א ופמ"ג, מ"ב וערוה"ש) שהתירו לצאת לראית פני חבירו. ולמאירי לא קשה מהגמרא בעבודה זרה כי הוא סובר שכהן שאני כמפורש בדבריו. אכן בגלל דברי הרמב"ם, ושו"ת הב"י שמשוים כהן לישראל, וסוברים שאין להתיר לצאת לכל מצוה, נראה שלא נסמוך על המאירי להקל בכל היכא שמתחשק לו לראות את חבירו, אלא רק בצורך גדול, ועכ"פ בודאי מדת חסידות היא למעט ביציאה כשאין בזה הכרח, וביארנו שכך יוצא מהגמרא עצמה לפי פירוש המאירי[43].
ועוד כתב הרה"ה זק שאין להתיר יציאה זמנית לכיבוד הורים כיון שרבי יוחנן הסתפק בדבר, ורוב הראשונים לא הביאו את ההיתר. ולענ"ד יש לסמוך בזה על המאירי והרמ"ה כי זו ההבנה הפשוטה בגמרא שהדיון היה ביציאה זמנית. ואמנם בגמרא בבלי כתוב שרבי אלעזר הסביר לרב אסי שהדבר מורה שרבי יוחנן אינו כועס עליו, ולא כתוב שהוא מותר לכתחילה, אך בירושלמי הסביר רבי אלעזר שאין לך רשות גדולה מזו. כיון שנראה להדיא שהגמרא מדברת על אותו מעשה, יש לפרש כך גם את דברי ר"א בבבלי, דאין לעשות מחלוקת בין הבבלי לירושלמי ללא הכרח.
מאידך גיסא יש להעיר על מה שכתב הרה"ה זק (בעמ' לח) שאם יצא לחו"ל לישא אשה ולא מצא אשה שמוכנה לעלות מותר לו להשאר בחו"ל, שלפי הירושלמי בברכות פ"ג כל ההיתר לכהן לצאת הוא רק אך ורק כשהבטיחו לו מראש שיש אשה שמוכנה לבא עימו, ולפי הרמב"ם אין הבדל בזה בין ישראל לכהן, לכן לכאורה היה נראה שבנידון כזה יש להחמיר. אך אולי יש לומר שכל הדברים אמורים רק לענין שידחה את הנישואין למרות שלעת עתה אינו מוצא אשה בארץ, דבפשטות בזה איירי רב חנינא באומרו "אחיו נשא כותית ומת", שהיה לו להמתין עד שימצא אשה בארץ, אך אם יודע שבדרך הטבע בארץ ישראל לעולם לא יתחתן, או שלא ילמד כלל תורה, מותר לכו"ע לירד לחו"ל, וכעין זה מצינו בתוספתא (עבודה זרה ד, ג) שעיר שרובה גויים בארץ ישראל עדיפה על עיר שכולה ישראל בחו"ל, אבל משמע שאם כולה של גויים לא ידור בה, שעכ"פ צריך שיהיה לו אפשרות סבירה לשבת בארץ[44].
♦
לסיכום:
א. איסור היציאה לחו"ל נאמר בגלל מעלת הקרבה לה' בישיבה בארץ ומצות הכיבוש, ונראה שלפי הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע הוא נאמר לפי גבולות הארץ המובטחת.
ב. האיסור נאמר ליושבי ארץ ישראל, ולא ליושבי חו"ל. גם מי שעלה לארץ ולא איתדר ליה אינו בכלל האיסור, אבל בן ארץ ישראל שיצא בהיתר מפני הרעב מחוייב לחזור כשפסק הרעב כי הוא עדיין בן ארץ ישראל.
ג. מותר לצאת על מנת לחזור לצורך מצוה שמחויב בה ואינה יכולה להיעשות בארץ. אך לפי הבנת הב"י בתוספות וברמב"ם לא התירו לצאת לצורך יבום היכא שהיבמה יכולה לבא לארץ לחלוץ, דכתיב בה "ועלתה יבימתו", ואינו חייב ליבמה.
ד. המאירי מתיר לצאת לכל דבר שיש בו איזה צורך, ונראה כוונתו כשיש בו צורך ממשי שלא יכול להתקיים בארץ, ויש ללמוד מזה היתר לצאת לראית פני חבירו, שכן הוא מנהג דרך ארץ טבעית, וכדברי המג"א והמ"ב שהתירו יציאה כזו. אך לפי דברי התוספות והרמב"ם הנ"ל נראה לצמצם את ההיתר דוקא למקרים שבהם יש צורך גדול.
ה. על פי המאירי נראה שיש יסוד גם להתיר לצאת לקברי צדיקים למי שהביקור בקבר צדיק זה מחזק אותו יותר מביקור בקברי צדיקים שבארץ. אך יש לחשב היטב את הרווח מול ההפסד בביטול תורה והוצאות כסף וכו'.
ו. מכל מקום אין להתיר לצאת כדי לטייל בכל אופן של טיול, אף כשהכוונה היא לנופש ולימים מועטים. גם אין להאריך יציאה שיצא בהיתר כדי לטייל.
ז. מידת חסידות למעט ככל האפשר ביציאה מהארץ, שכל יום שאינו בארץ מפסיד את המצוה הגדולה של הישיבה בארץ חמדתנו אשר עיני ה' בה מראשית שנה עד אחרית השנה.
♦ ♦ ♦