הגאון רבי יצחק אליהו לנדא זצ"ל
מגיד מישרים דוילנא, מח"ס דובר שלום ועוד

ביאורים מהגרי"א לנדא על סדר התפילהשהובאו בחיבור כת"י להג"ר יצחק יוסף חזן זצ"ל[2]

[תשעד] יהר"מ ה' או"א שתצילני היום וכו'. זאת לדעת שבנוסח יהי רצון הנדפס אחר יהי רצון שבברכת המעביר חבלי שינה וכו', ודאי טעות המדפיסי' הוא שהדפיסו בלשון יחיד, אלדי ואלדי אבותי וצריך לאומרו (בל"ר) בלשון רבים. הנ"ל*. [ר"י פיק].
*א"ה יש להעיר, דמצינו הרבה תפלות כמו אלה ל"י (=לשון יחיד) אלדי נצור, אלדי עד שלא נוצרתי, וכתב אלי הרה"ג ר' יצחק אלי' לנדא שי' מווילנא בעהמ"ח סידור דובר שלום, כדבריו כ"ה (=כן הוא) דמצינו הרבה תפלות (בל"י) בלשון יחיד אך כונת הגרי"ב ז"ל, אחרי שמצינו תפלה זו מוזכרת במסכת ברכות (דף טז, ב) רבי בתר צלותי' אמר הכי, יהר"מ ה' אלדינו ואלדי אבותינו שתצילנו מעזי פנים כו', שאמרה רבינו הק' (בל"ר) בלשון רבים, מי זה יערב לבבו לשנות הנוסחא אשר יסד על מוסדי פז של עולם העליון, ולומר (בל"י) בלשון יחיד, הס מלהזכיר כאלה. עכלה"ט בכי"ק מכתב מאליהו.
ובסידורי' החדשים ד' רוסי' כתוב להכריע שברבים יאמרו ל"ר (=בלשון רבים), ויחיד יאמר בלשון יחיד.
[תשצט] לברך את עמו ישראל באהבה. תיקנו לשון זה משום דנעתרות נשיקות שונא [משלי כ"ז, ו'], ולכן ברכותיו של אותו הרשע בלעם נהפכו לקללה, לפיכך אינה נחשבת ברכה אלא היוצאת מפי אוהב וארז"ל [עי' זוהר כרך ג' קי"ז ע"ב] מאן דמברך לחברי' בעי למיהוי בלבא שלים. הנ"ל.
[תת] ברייתא דר"י וכן שני כתובי' כו'. מבאר הגר"א ז"ל מווילנא וז"ל: פי' כמו מדות הראשונות דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו, שהלימוד הוא ממקום אחר, וכן ב"כ (=בדרך כלל) ג"כ אי אפשר ללמוד מעצמו, רק ממקום אחר היינו שבא הכתוב השלישי ומכריע. עכ"ל.
[תתא] ולפום ריהטא הי' יתכן לומר דמלת וכן, הוא לשון אמת, כמו כן בנות צלפחד דוברות [במדבר כ"ז, ז'], והכונה דשני כתובים המכחישי' זא"ז נראים שאינם אמתיים שהרי מכחישים זא"ז, עד שבא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, ואז נגלה דכולם המה כנים ואמתיים. הרב ר' יצחק אלי' לנדא ז"ל מווילנא במכ"ק, מכתב מאלי':
[תתב] התיחסות אחיזת הציצית בברוך שאמר. הן כל מנהגי ישראל המוזכרי' בספרי קדמונים, המה יסודתם בהררי קודש בנוי לתלפיות על מוסדי חכמת האמת, כמו שגופי המצות אף שהמה עניינים גשמיים, לוטה בם פלאי הרוחניות אשר מעל השמים ואין לנו עסק בנסתרות לחקור במופלא ממנו, עכ"ז יתכן להמציא בם סמך מושכלי לבל ילעגו לנו בוערים בעם אשר לא אמון בם בחכמת האמת, והנה אחיזת הציצית במאמר ברוך שאמר מקורו מס' הכונות, ואי' שם לאחוז שני צדי הטלית, וגם בזה יש ענין כמוס, וע"ד הנגלה יתכן שמיוסד המנהג ע"ד שנא' [תהלים ק"ד, א'-ב'] הוד והדר לבשת עוטה אור כשלמה, הרי מתיחס ענין הבריאה לתכונת לבוש, וכן מפורש במ"ר [בראשית א', ו'] ויאמר אלדים יהי אור ולא פי', והיכן פי' להלן, שנא' עוטה אור כשלמה, לכן אוחזים צדי הטלית הוא השמלה בעת הזכרת הבריאה.
[תתג] ויתכן עוד[3] ע"ד שנא' באאע"ה [בראשית י"ד, כ"ב] הרימותי ידי אל ה' קונה שמים וארץ אם מחוט וגו', הרי בשביל שהכיר שהבריאה מתייחסת לה', שהוא קונה שמים וארץ, לא רצה לקחת מחוט וגו', ואחז"ל [ראה סוטה י"ז ע"א וחולין פ"ט ע"א] בזכות שאמר אם מחוט וגו' זכו בניו למצות ציצית, לכן בעת שאנחנו מיחסים הבריאה להבוי"ת במאמר ברוך שאמר והי' העולם כאאע"ה, אנו מחזיקין הציצית, דבשביל זה זכינו למצות ציצית.
[תתד] והתיחסות אחיזת הציצית בק"ש במאמר והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ. הוא עפ"י מאחז"ל במס' שבת [ל"ב ע"ב] הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין לו ב' אלפים ות"ת עבדים שנאמר [זכריה ח', כ"ג] בימים ההמ[ה] אשר יחזיקו וגו' בכנף איש יהודי וכו', זהו שמיחסים הציצית למאמר מארבע כנפות הארץ, לרמז על ארבע כנפות איש יהודי.
[תתה] ויתכן עוד, בשביל לעיין בם אם הטלית הוא של ארבע כנפות כחיוב הציצית. הנ"ל.
[תתו] שומר גוי אחד, שמור שארית עם אחד, ואל יאבד גוי אחד. החליט ליסוד מוסד דהוראת גוי הוא על הפחותים, והוראת עם הוא על החשובים. ואנכי לא כן עמדי, ונהפוך הוא בכל ביאורי המקרא הנני מבאר דעם המה הפחותים וגוי המה החשובים, ובארתי בזה בעזר החונן דעת מאמרים נכבדים[4]. וזהו שדרשו חז"ל [ספרי כי תבא ש"א] ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינים שם, דייקו במה שמתאר אותם במצרים בתואר 'גוי', לפי שהיו גם שמה מצוינים בשלימות, לכן מכנה אותם גוי תואר החשיבות, ובפ' תשא [ל"ב, ז'] לך רד כי שחת עמך וגו', וראה כי עמך הגוי הזה [ל"ג, י"ג], דהבוי"ת הפשילם לבזותם בתואר עם השפלות, והשיב לו משה וראה כי עמך הגוי הזה, אותם השפלים שאתה מתארם עמך, הלוא המה הגוי הזה, המה חשובים בתואר גוי המצוין בשלימות. ובזה מתבאר המאמר כפשוטו, שומר גוי אחד כשהמה חשובים בתואר גוי, אתה שומר אותם, בקשתינו דגם בהעדר השלימות שלנו בהיותינו רק שארית עם הפחותים - גם אותנו שמור, אף כי דבאמת שגם בהעדר השלימות כעת המה גוי אחד, כדרך שאמר משה כי עמך הגוי הזה, זהו ואל יאבד גוי אחד - גם בהעדר השלימות, לפי שהמה מייחדים שמך והמה מצוינים.
[תתז] קדיש - ונחמתא. הנה מתחכמי זמנינו מְעַווְתִים הישרה לגרוס ונהמתא, אך מה נואלו אלה המתחכמי' דהוראת נהם איננו על שבח, רק על נהם הרעה. כמו נהם ככפיר [משלי י"ט, י"ב], ארי נוהם, ונהמת באחריתך [משלי ה', י"א]. (גם הם ינהמו באחריתם), ומה שבח להזכירו שהוא לעילא מכל נהמתא, אך כונת ונחמתא מבואר באבודרהם: ונחמתא כלומר יתנחם בנחמת ציון יותר משאר נחמות של האל וכו', וכפי המובן מדבריו אין נמשך מאמר ונחמתא למאמר לעילא כו', רק נמשך למאמר יתגדל וישתבח ונחמתא וכו'.
[תתח] ויתכן עוד דמלת ונחמתא איננה בהוראת נחמה, רק הוראתו לשון מחזה. דתרגומו של חזיתי, חמותי, לחדות, למימחי, והנו"ן נוסף על המשקל, כמו במלת נפתולי, מי נפתח, דהשורש פתל, פתח, והנו"ן נוסף, והכונה דהוא לעילא מכל תושבחתא ונחמתא אשר חזו כל הנביאים, ע"ד שנאמר [ישעיהו ס"ד, ג'] עין לא ראתה, שלא השיגו הנביאים כל שבחו ית'.
[תתט] ואשר העיר במלת נהים, ממאמר הפייטן בשיר של אקדמות. נהים כל חיל מרומא מקלסין בחששתא, דשם הוראת נהים לשבח, אף דאין אנו אחראים [בתפלותינו המיוסדי' מאכנה"ג] להפייטני', יתכן לבאר הכונה ע"פ מאחז"ל [ברכות ס' ע"ב] חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, זהו נהים, גם על נהמת הגערה, כל חיל מרומא מקלסין, שמברכין אותו על נהמת הגערה, בקילוסין. הנ"ל.
[תתי] רבון העולמים שקודם אשת חיל, מודה אני לפניך על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי. אשר העיר, איך יתכן לתת הודאה על העתיד, יתכן דמלת עתיד הוא לשון הכנה, כמו להיות עתידים ליום הזה [אסתר ג', י"ד], לפי שהבטיחנו (הביות"ך) הבורא יתברך [ישעיהו נ"ד, י'] וחסדי מאתך לא ימוש, שהוא מוכן לעשות עמנו [חסד, גם בזמן שיבוא, על זאת ההכנה אנו מודים לו בהודאה. הנ"ל.
[תתיב] ומתוך מיעוט עונות. יש להעיר דעונות אילו מיעוטן יפה?, ואולי יל"פ מתוך מיעוטן של עונות, היינו שיתמעטו העונות, וכתב הריא"ל במכ"ק:
[תתיג] יתכן ע"פ מאחז"ל [תמיד ל"ג ע"ב] (לעת"ל) לעתיד לבא יהי' כל הזמן מכונה בשם שבת, ליום שכולו שבת[5], לפי דאז יהי' בתכלית השלימות בלי שום עוות וחסרון, שכל ענייניהם יהיו קודש לה' כמו שבת, אך [מכיון] שיש חסרון ופחיתות במעשינו לא יתכן שיהיו כל הימים בקדושת שבת, רק מבקשים דאף אם יש בהם עיוות ופחיתות השלימות להיותם ימי חול, עכ"ז יהיו מיעוט עונות עיוות השלימות.
[תתיד] ונהיה מכובדים בעיניך ובעיני כל רואינו. יש להעיר, דכבר אמר למעלה למצוא חן ושכל טוב כו' ובעיני כל רואינו, וכתב הריא"ל ז"ל במכ"ק: כפילות המאמר למצוא חן כו', ונהי' מכובדים וכו', דענין החן הוא גם בהעדר השלימות, ע"ד שנאמר וחנותי את אשר אחון, ודרשו חז"ל [ילקו"ש תשא רמז שצ"ה] אף שאינו כדאי, ומכובדים היינו הראויים להתכבד ע"ד שנא' כי מכבדי אכבד [א"ה: ולכן אחרי שנאמר למצוא חן וכו,' אף שאין אנו כדאיים לזה, נוסיף להתפלל ונהי' מכובדים באמת, שנהי' ראויים לכבוד הגדול לא מצד החנינה לבד].
[תתיח] ואעיד וכו' ואשנה ואשלש עוד להעיד על כוסי. הכוונה בעדויות אלו על אמירת ויכולו, ולכאורה לשון זה ראי' להאומרים כל התפלה קודם קבלת שבת, ופי' ואעיד באמירת ויכולו שבתפלה, ואשנה באמירת ויכולו שלאחר התפלה, ואשלש להעיד באמירת ויכולו שעל כוסי בקידוש. והרב ריא"ל ז"ל השיב ע"ז וז"ל: נעלם ממני מי אלצהו לומר בשביל זה את המאמר קודם קבלת שבת, ובמה נגרע ערכו לאמרו אחר קבלת שבת, דמילת וָאעיד, ואשנה בקמץ הוא"ו הוא בהוראת העבר, היינו שני פעמים שאמר בתפלה, ומלת וְאשלש - וא"ו שוא, הוא בעתיד שיאמר בקידוש, עכלה"ט.
[תתכ] זמר כל מקדש אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל. העיר שראוי לומר לבנין אריאל. [א"ה: וכ"ה באמת בסידור עיון תפלה להגאון מ' יעקב צבי ז"ל מק"ב], יתכן ע"פ שביארנו באחרית לשלום, קונטרס אחרון לסידור דובר שלום, מאמר:
[תתכא] בברכה מעין שלש ובנה ירושלים וכו' ושמחנו בבנינה[6] לפי שדעות חז"ל חלוקות בבנין העתיד ב"ב יש אומרים שיהי' נבנה בידי שמים [ראה רש"י ר"ה ל' ע"א ד"ה לא צריכה ובתוס' שבועות ט"ו ע"ב[7]] וי"א בידי אדם [ראה רמב"ם פי"א מהל' מלכים] וי"א בידי שניהם[8], זהו ובנה ירושלים - בידי שמים, ושמחנו בבנינה - שנהי' אנחנו הבונים בידי אדם. ועפ"ז אילו נאמר לבנין אריאל - היה משמעו שיהי' נבנה ע"י זולתינו, לכן נאמר בבנין אריאל - שנהי' אנחנו הבונים, הריא"ל ז"ל מווילנא.
[תתכב] פוסעים בו פסיעה קטנה וסועדים בו לברך שלש פעמים. כהנראה דעת הפייטן, דשוה ומשוה הך דפוסעים בו פסיעה קטנה, עם הך דסועדים בו ג"פ, וצ"ע מה ענין (זל"ז) זה לזה, וגם לשון וסועדים בו לברך, משמע דמעיקר הדין לברך בשבת ג"פ, ולכן בכדי שיתחייב לברך צריך לאכול ג"פ, ובאמת זה ליתא דמעיקר הדין [חייב] לאכול בשבת שלש סעודות, אלא דממילא כיון שאכל בא החיוב לברך, וא"כ הכי (הול"ל) הוה ליה למימר, וסועדים בו ומברכים שלש פעמים, ויהי' הכונה אף שסועדים בו אוכלים ושותים ושמחים בכ"ז לא נשכח שם הא[לוקים] מרוב שובע, רק נברכהו על כל הטוב אשר נתן לנו, וכן יסד הפייטן בזמר ליום השבת שבת היום לה', לערוך בשלחן לחם חמודות לאכול היום שלש סעודות, ובכ"ז אף שנאכל ג"פ לחם חמודות וא"כ חלק גדול מן היום אנו עסוקים בסעודה, בכ"ז אנו שמים על לב את השם הנכבד לברך ולהודות, וכתב הריא"ל ז"ל: הכונה פוסעים בו פסיעה קטנה, ואין עמלים בהילוכם שיצטרכו לאכול הרבה, אעפ"י כן סועדים בו שלש פעמים, כדי לברך על כבוד השבת, עכלה"ט.
[תתכג] בחריש ובקציר עולמים. היינו קצירת רשות של עולמים, אבל קצירת העומר דמצוה דוחה שבת (מכות ח, ב ועוד). הנ"ל. וכן שמעתי מפה קדוש הרב כבוד אלים שי'[9].
[תתכ"ד] זמר יום שבת קודש, נשים נרות תדליקנה, וחוק נדות תחזיקנה, והחלות תסיקנה. יש להעיר דהפייטן סידר שלא כסדר המשנה [שבת פ"ב מ"ו]: נדה, חלה והדלקת הנר. גם יש להעיר דהול"ל החלות תפרישנה. דזה עיקר המצוה. ועכ"פ הול"ל תשרפנה שהוא (לה"ק) לשון הקודש. אבל תסיקנה הוא לשון ארמי, ואולי דהסקה היא היתר הנאת אורו כמו שרגיל על לשון חז"ל מסיקה תחת תבשילו.
וכתב הריא"ל ז"ל: סדרן בתלמוד - נדה, חלה, הדלקת הנר, ושינוי הסדר דכאן יתכן ע"פ מאחז"ל במס' שבת [ל"ב ע"א] אם אתם מקיימין אותן מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם, וביאר המהרש"א ז"ל בח"א דנדה - הוא מענין דם הנפש, וחלה - היא מתכונת הרוח, ונר - הוא הנשמה, זהו אני נוטל נשמתכם הוא חלק אלדי ממעל, ושתי הנפשות והרוח מוטלים לפנים, יע"ש, לכן חשיב בזה בראשונה ענין הנר, הוא תכונת הנשמה המתייחסת לשבת נשמה יתירה, ואח"ז חשיב נפש ורוח, היינו נדה וחלה.
[תתכה] ומליצת תסיקנה [ולא אמר תפרישנה] - לרמז על חלת חוץ לארץ הנשרפת.
[תתכו] ואמר תסיקנה [ולא תשרפנה] - להשוות החרוזים [ביותר], תדליק"נה תחזיק"נה תסרק"נה, עכד"ק.
[תתכז] זמר למ"ש אדיר איום חון פורשי כנפים. הוא ע"פ מאמר התנחומא [אמור ט"ז], וארבעה כנפים לאחד, וכתיב שש כנפים, הוסיף להם עוד שתים לקיים לא יהי' לבני ישראל למבטח מזכיר עון, אמר הקב"ה יתכסו רגליהם שהן דומות לעגל. זהו חון פורשי כנפים לחון לפרוש כנפים על רגליהם שהן דומות לעגל, ויתכן שהוא תואר לישראל שעל ידם פורשות כנפים על רגליהם. הנ"ל.
[תתכח] זמר אלדים יסעדנו בחמישי אך לא בעי. לא כיון יפה הפסק המאמר, דמלת בחמישי נמשך למעלה. רבה צבאי ישעי בשלישי וברביעי ובחמישי. ומכאן מתחיל מאמר חדש אך לא בעי ישלח את פודינו והכונה ע"פ מאמר חז"ל [סנהדרין צ"ז ע"ב] אני מעמיד עליהם מלך קשה כהמן, זהו שאנו מבקשים אך לא בעי ישלח את פודינו שלא יהי' ע"י חוזק יד במלך קשה כהמן. הנ"ל.
[תתכט] ודנתי לפניו, דיתכן דלכן הפסיק בתפלה זו אך לא בעי ישלח את פודנו שעניינה מהגאולה, בין ענין ששת ימי המעשה, שהרי בזמר זה מתפלל על שתחול הברכה בכל יום מששת ימי המעשה דבר יום ביומו, ואמר אך לא בעי כו' בין יום החמישי ליום הששי, ע"פ אמז"ל [עירובין מ"ג ע"ב] מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים כו', ולכן אחרי שפרט חמשת ימי מעשה שבהם אפשר שיבוא אליהו, אמר אך לא בעי ישלח את פודנו, אבל לא הי' יכול להזכיר ענין תפלה זו מיום הששי ואילך, דאיך שייך להתפלל על אותו יום שהגאולה לא תהי' בחוזק יד כיון דאין אפשרות כלל לביאת אליהו ביום ששי, לכן תפלה זו קנתה מקומה אחר יום החמישי, וביום ששי אין לנו כי אם להכין צורכי שבת כמאמז"ל.
[תתל] והריא"ל ז"ל השיב לי, אשר העיר במאמר בחמישי אך לא בעי כו', אם ניתן לדייק מה שנאמר זה המאמר בחמישי, כונתו עפ"מ דאי' במס' ע"ז (ד.) אך לא בעי' וגו', אמר הקב"ה כשאני דן את ישראל, אין אני דן אותם כאוה"ע דכתי' בהו עוה עוה עוה אשימנה, אלא אני נפרע מהם כפיד של תרנגולי', יע"ש. והנה בחמישי בתי דינין יושבין (שבת קכט:) ואיתא בספרי אמת, דגם למעלה הוא יום הדין, לכן מרבים בו תחנונים, זהו שמבקש בחמישי שהוא יום דין של מעלה, אך לא בעי - לא ידין אותנו כאוה"ע עוה עוה עוה אשימנה, רק ישלח פידנו, כפיד של תרנגולים, ולפ"ז ראוי לגרוס פידנו בחירק, ולגירסת פודנו בחולם, הוא ע"פ דאיתא התם, ד"א בשכר שמשוועין לפני אני מושיע אותם, וכתיב אנכי אפדם, זהו ישלח פודינו, עכד"ק.
[תתלג] י"ג עקרים - אני מאמין באמונה שלימה שכל דברי הנביאים אמת. ע"ד אשר העיר בנוסח אני מאמין, מ"ט לא הזכיר אמונה בתושבע"פ ידרשנו סמוכין במאמר שאח"ז, אני מאמין באמונה שלימה שכל התורה המצוי' עתה בידינו, היא הנתונה למשרע"ה, וכולל בזה גם תושבע"פ, דכולה ניתנה מרועה א' בהר סיני כפי שביארנו מזה בביאורינו עה"ת מאמרי' נאותים[10], הריא"ל:
[תתלד] אני מאמין כו' שנבואת משרע"ה היתה אמתית. אשר העיר דמלת היתה היא למגרעת, יבין וישכיל דאין בה דופי, דמלת היתה. אמתית. דבמאמר הסמוך מלפניו אומר, אני מאמין באמונה שלימה שכל דברי הנביאים אמת, כולל בזה גם כל האמור בדברי נבואת משרע"ה, ואח"ז מבאר אני מאמין באמונה שלימה שנבואת משרע"ה היינו יתרון מעלת נבואתו על כל הנביאים אשר עלה אל האלדים ובכל ביתי נאמן הוא וגו', היתה אז אמתית כפי שנאמר עליו. והוא ענין שאיננו היום רק הי' בימי קדם, לכן אמר בזה היתה אמתית, בזמן ההוא, וגוף הדברי' שאמר משה שהם אמתיים גם כעת, נכלל במאמר כל דברי הנביאים אמת, ובמאמר שהתורה נתונה למשרע"ה, ובה נאמרו כל דברי נבואתו. הנ"ל.
[תתלה] סליחה. מלאכי רחמים משרתי עליון חלו נא פני אל כו'. עי' סי' עיון תפלה מהד"ת להגאון מוהרי"צ מק"ב ז"ל, ועי' מ"ש הריא"ל ז"ל בפי' ליואל (ג', ה') בדברי חכמים וז"ל: ירושלמי [ברכות פ"ט ה"א], ר' יהודה בש"ר ירמי' אומר, בו"ד הנכנס לבית פטרון, אינו נכנס לביתו פתאום, אלא עומד על פתח חצרו וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר לו איש פלוני בחוץ, אבל הקב"ה אינו כן, אם באת לך צרה, לא תנוח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא צוח לי ואני עונה לך, ע"פ מאמר זה העירו המבקרים לערער על תפלת מלאכי רחמים חלו נא פני אל כו', שהרי מצוה לבלי לחלות לשום מלאך, יעו"ש דבריהם. אך באמת אין שום מקום לקושייתם, דהלוא מצינו גם בגמ' [ע"ז י"ז ע"א] מאמר זה, שמים וארץ בקשו עלי רחמים, וכמו כן שלחו לרחב"ד [ברכות ל"ד ע"ב], דמה לי אדם מה לי מלאך, וכמו כן מצינו בפירוש בתורה שאמרו למשה להתפלל אל ה' בעבורם[11].
אך כוונת מאמר הירושלמי הוא, דבזה מובדל הקב"ה מבו"ד, דבו"ד אין יכולין ליכנס אצלו, אלא כשאומרים לעבדו שישאל רשות מרבו אם ירשהו לכנוס, ואצל הקב"ה אינו כן, שיכולים לצווח אליו בכל עת, וא"צ לצווח לא למיכאל ולא לגבריאל שישאל מהקב"ה אם יתן רשות לצווח אליו, אבל לבקש מן המלאך שהוא יתפלל בעדו ויעורר רחמי ה' אליו מדוע לא יעשה כן, זהו יכול לעשות בלי שום פקפוק. עכ"ל הנעים.
ודנתי לפניו, דמש"כ מה לי אדם מה לי מלאך, חילוק גדול יש, דכשמבקש מאדם שהוא יבקש בעדו אין לטעות ח"ו שעושה לאדם זה אלוה, רק יכירו הכל וידעו כי רק עושהו שליח לפי שאין לו לשון לימודים לדבר צחות לפני המלך מלכו של עולם, או שירא לגשת לפניו לפי שיודע ומכיר בעצמו שאין בידו זכות (ומעש"ט) ומעשים טובים להתהדר לפני המלך, אבל כשמתפלל למלאך שיתפלל עבורו יש מקום ח"ו לרואים לטעות דעושה את המלאך לאלקות. ובעיקר הדבר בשלמא באדם בעל בחירה יתכן שפיר דאיש הירא ורך הלבב מעברות שבידו, וירא שח"ו לא תקובל תפלתו לכן מתרפס לפני הצדיק אשר שגיא כחו להפוך גזרת השי"ת לטובה, יען כי כן גם הוא הפך יצרו, ויחשוב האדם הנצרך כי למען כבוד וזכות הצדיק יעשה ה' לשמוע קול דברו לבטל הגזרה. וגדול[ה] מזו מצינו בסה"ק דלפעמים גוזר הקב"ה גזרה על אחד, כדי שיצטרך לבוא להצדיק שיתפלל בעדו, להראות גודל חבתו לפניו ית', וכי הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקי', אבל המלאך הנהו רק כחומר ביד היוצר להיות מוכן לשרת וכל אשר יצווהו ה' אלדים אם לטוב אם למוטב, וכי יש לו הצדקה לחוות דעתו בענין השליחות, ומה ימריצהו לאדם במצוא חן בעיני המלאך, או מה יתן ומה יוסיף כי המלאך ימשוך עליו חוט של חסד יחד יכמרו רחומיו עליו, או מה מנו יהלוך אם המלאך יסיר צלו מעליו, בין כה ובין כה המלאך לא יוכל לנטות ימין משמאל מאת אשר אלדיו יורנו, וא"כ אפוא זו התפלה מה ענינה, ומאמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אין ספק כי אינו כמובן הפשטי[12], כי אמנם דוממים הם והיא מעוטפת במחלצות הסוד.
וכבוד הריא"ל ז"ל השיב על זה וז"ל: נעלם ממני מדוע נסתמו לפניו כוונת דבריו, הלוא מפורש בירושלמי דאין לצווח לא למיכאל ולא לגבריאל שהם יקחו רשות מהבוי"ת שיתפלל האדם לפניו, יען כי שערי תפלה פתוחים לבוא שעריו בכל עת, אבל לבקש מהמלאכים שימליצו טוב בעדינו למלאות בקשתינו, תפלתינו זה לא נמנע בכל צד, עכלה"ט:
[תתלו] ותערב. בא"י שאותך לבדך ביראה נעבוד. הגר"א ז"ל כתב שאין לשנות ברכה זו, כמו שאין משנים ברכת שים שלום ומסיימין המברך את עמו ישראל בשלום, ולא עושה השלום אפי' בעשי"ת, וכן אין חותמין במעריב יו"ט מלך צור ישראל וגואלו, רק בא"י גאל ישראל, ועי' בסי' (דו"ש) דובר שלום בפי' קרובץ לפורים, חרוז וימליכה שושן חוחים לעבדו ביראה בא"י המחזיר שכינתו לציון, כתב הרב וז"ל: והנה מנוסח המסיים לעבדו ביראה שאינו מעין חתימת הברכה, נראה שבימי פייטן שהוא ר"א הקליר שנרשם שמו במאמר אמל ורבך, היו נושאים את כפיהם בפורים, ואז סיום הברכה שאותך לבדך ביראה נעבוד, ובזה הוי הפיוט לעבדו ביראה מעין החתימה כך שמעתי ודפח"ח, עכ"ל.
ועי' סידור שעה"ש לרבינו שלה"ק ג"כ קורא תגר על המשנים ברכת גאל ישראל לומר מלך צור ישראל וגואלו, ואף אם יצא כן מפי הפייטן הוא כשגגה שיצאה מלפני השליט, ודי לו שהוסיף באמירת הפיוטים אשר גם ע"ז כבר צווחו מפני ההפסק ואיך יוכל עוד לשנות הברכות, וכן במערבית כ"י על קלף באה"ק לא נשתנה הנוסחא כלל, וז"א רק טעות המדפיס, וכתב עוד רבינו השלה"ק ואל תשיבני ממה שמשנים האשכנזים לומר שאותך לבדך ביראה נעבוד, בנשיאת כפים, דבאמת זה נוסח קדמון כאשר רמוז ברש"י יומא (דף לג.), עכד"ק.
והגאון מו"ה אלעזר הכהן ז"ל[13] כבר הקשה לדעת, היכן רמוז נוסח שאותך לבדך ביראה נעבוד, והראוהו ג"כ רש"י יומא שהוא נוסח קדמון.
וב"ה מצאתי מפורש רש"י ברכות (יא:) ד"ה ועבודה, א"נ שאותך לבדך ביראה נעבוד, מבואר להדי' שכן הי' נוסח הקדום בזמן שביהמ"ק קיים, שאותך לבדך ביראה נעבוד.
ובכן צ"ע דברי הגר"א ז"ל שכ' שאין לשנות ולומר שאותך לבדך ביראה נעבוד, אדרבה עיקר הנוסח הוא שאותך לבדך ביראה נעבוד, רק בעונותינו משחרב המקדש שינו נוסח הברכה לומר המחזיר שכינתו לציון, אבל עכ"פ אין להרהר על נוסח שאותך לבדך ביראה נעבוד כיון שזהו עיקר הנוסח.
והריא"ל ז"ל השיב ע"ז וז"ל: אשר העיר בנוסח הברכה שאותך לבדך ביראה נעבוד, וכתב דכן מבואר ברש"י ברכות הנוסח בזמן הבית, בלתי ספק גם מהגר"א ז"ל לא נעלמו דברי רש"י ז"ל אלה, אך מה ענין נוסחי ברכות של זמן הבית לנוסח שלנו, הלוא כל הברכות היו אז משונות מנוסח שלנו, תקע בשופר כו', ולירושלים כו' וכאלה, ובעת העבודה בבית מתיחס יפה הנוסח שאותך לבדך בירא' נעבוד, שלא תהי[ה] עבודתינו לשום ענין זולתך רק לך לבדך, אבל בזה"ז שתיקנו לנו מסדרי התפלה הנוסח המחזיר שכינתו כו', במה כחינו יפה לשנות את הנוסח בדבר שאין לו שום התיחסות לנ"כ [=לנשיאת כפים] דאיננה מעבודת הבית, עכלה"ט:
[תתלו][14] כבר מלתי אמורה[15] בקונטרס אחרון אשר לי בסדר התפלה, ובשם אחרית לשלום כנותיו והוא בכתובים עמדי, אשר נלאיתי לבוא חדרי חכמת חז"ל בנוסחי הברכות והתפלות, מדוע תקנו ברכת תפילין בלשון ארמי להניח תפילין, ולא בלשון תורה טוטפות, אף דגם במלת טוטפות דרשו חז"ל שהוא לשון כתפי ואפריקי, עכ"ז נוח יותר לברור לשון תורה כפי קט שכלינו, מדוע בברכת המוציא יחסו מציאת הלחם מן הארץ, ובברכת הפירות יחסו מציאת הפירות מן האדמה בברכת בורא פרי האדמה, בברכת משנה הבריות מיחסים על הפועל, ובברכת שככה לו בעולמו מיחסים אל הפעול, ורבות כאלה. ובכמו זה אמרתי שפתים ישק [משלי כ"ד, כ"ו] מי שמשיק שפתותיו לבל להכביר בזה מלים בלי דעת, משיב דברים נכחים, הוא נחשב כמשיב דברים נכחים. עלינו לעדור במעדר התבונה להתבונן דבריהם, אך אשר נעלם מאתנו כמוס הוא לחז"ל בתעלומות חכמה ונפלאת היא בעינינו, ומי אשר חננו אלדים דעת לבוא אל תכנתם, מה טוב גורלו: ע"כ מהריא"ל.
[א' ב] מוסף לשקלים סע ועף בבצע שקלי חשדי. ענין חשד הוא העלאת זכרון על חברו על דבר שום פשע, ורצע שקלי זכרוני שכן נאמר בפ' שקלים שהם לישראל לפני ה' לזכרון. ועי' עוד מה שפי' בזה הרב נר"ו (לעיל תקכ"ג).
[א' ג] וז"ל הרב ר' יצחק אליהו לנדא ז"ל מווילנא בעה"מ סידור דובר שלום במכ"ק: יתכן ע"ד שפירשו ז"ל במס' פסחים [פ"ה ע"א, ק"כ ע"ב] חשדי כהונה, שחשודין לפגל קרבן משום איבה, יע"ש. זה בבצע שקלי חשדי, שיש בזה חשד שלא נתתי השקלים משום איבה.
[א' ד] ויתכן דמלת חשדי הוא ממלות המתהפכות כמו כבש – כשב, כאילו נכתב שקלי חדשי, היינו תקלין חדתין שהיו במתן השקלים, והפכו הפייטן להשוות החרוז. עכלה"ט במכתב מאליהו.
♦ ♦ ♦