מגיד מישרים דוילנא, בעל דובר שלום ועוד
השמטות מסידור דובר שלום כת"י[2]
ברכת הנהנין
בורא פרי הגפן. בענין נוסחי הברכות האריכו בזה באבודרהם ועוד זולתו במה שהם משתנים זה מזה. יע"ש דבריהם. ולא יכולתי לרדת לתכלית הענין (מ"ש) מאי שנא בברכת המוציא יחסו הענין להארץ. ובשארי פירות הארץ יחסו לאדמה לברך בורא פרי אדמה ולא פרי הארץ. וגם יש ברכות שמברכים עליהם בלשון עבר שעשה לי כל צרכי. אשר הכין מצעדי גבר. ויש דברים שמברכים עליהם לשון הווה בורא פרי. וגם בענייני התפלה מהם בלשון הווה המחזיר שכינתו לציון. מצמיח קרן ישועה וכאלה. ומהם בלשון עתיד. המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו וכ[דומה]. וכן בברכת הריח מהם מברכין בלשון הווה בורא מיני בשמים. ומהם שמברכים בלשון עבר שנתן ריח טוב בפירות. וכן בברכת ההודאה מהם בלשון עבר שעשה לי נס. שהחיינו וקיימנו. ומהם בלשון בינוני הגומל וכ[דומה]. גם לפעמים יחסו הענין להפועל. ולפעמים להפעולה. הרואה את הבהקנין וכ' ממעי אמם מברך משנה הבריות [ברכות נח:] מתייחסת הברכה להפועל. והרואה בריות טובות מברך שככה לו בעולמו מתייחסת להפעולה. וכן בנוסח הספירה שאומרים היום [כך] וכ[ך] לעומר או בעומר אין לו מובן, דהוראת לעומר הוא למה שיהי' אח"ז לא מה שעבר. ויותר נכון לומר של עומר דשייך שפיר לומר ביום ראשון שהוא לפני העומר. וגם בשארי הימים שהם אחריו. שניהם הם של עומר. וכאלה רבות שינויים וחלופים בברכות המצות. אשר בלתי ספק מסדרי הברכות הטי[בו] אשר דברו בזה בכל קוץ וקוץ כוונה נאותה. אך נלאתי מצוא תוכן כוונתם כי כבד הוא ממני, ע"כ אחדל מלהגיד בהם חוות דעתי. וקיימתי בעצמי שפתים ישק משיב דברים נכוחים [משלי כ"ד, כ"ו]. שהשקת השפתים מבלי להכביר מילים הבלתי ידועים אל נכון. זהו עצמו נחשב למשיב דברים נכוחים[3]:על המחיה ועל הכלכלה. מחיה היינו עניינים ההכרחיים שעליהם יחיו ובלעדיהם ימותו. וכלכלה היינו תוספת המזון שאדם יכול לחיות בלעדם. ולפי שברכה זו באה עפ"י הרוב על מיני כסנין שמעור[בים] בהם גם יבולי השדה מפירות וכאלה. לכן מזכיר בזה גם תנובת שדה.
ובזה נבינה בכתובים פ' ויגש [מ"ה, ד'-י"א]. ויאמר יוסף אל אחיו וגו' ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר וגו' מהרו [ו]עלו אל אבי ואמרתם אליו וגו' וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש וגו'. שינוי המליצה שלאחיו אמר למחיה שלחני וגו', ולאביו אמר וכלכלתי וגו'. כי למען כבודו של אביו לא אמר לו אהי' לך למחיה כאילו בלעדו לא יחיה. רק אמר לו אף שלא יבצר ממך לחיות בלעדי, עכ"ז בעד הכלכול יותר מההכרח אם תבקש בשנים הללו יעלו להוצאה מרובה ותורש בם. וכאשר תהיו קרוב אלי אז וכלכלתי אותך שם כלכול המותרי.
וזהו כונת מ"א [י"ח, י"ג]. הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרג איזבל את נביאי ד' ואחביא מנביאי ה' מאה איש, חמשים חמשים איש במערה, ואכלכלם לחם ומים. נתתי להם לחם ומים יותר מהכרח צורכם. רק די כלכול המותרי.
וזהו כונת נחמיה [ט', כ"א]. וארבעים שנה כלכלתם במדבר לא חסרו. כיון שאתה כלכלתם כלכול המותרי יותר מצורכם נמצא לא חסרו דבר:
על הגפן ועל פרי הגפן. על העץ ועל פרי העץ. מה שמברכים על הגפן ועל העץ אף שאינו נהנה רק מהפירות ולא מהגפן והעץ יתכן עפ"י מאמר חז"ל [ירושלמי כלאים פ"א ה"ז. ב"ר ה', ט'] ותוצא הארץ דשא, עברה על הציווי שאמר לה הב"ה עץ פרי עשה פרי, מה הפרי נאכל - אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן וכו'. הרי ששלימות הבריאה הי' שגם העץ יהי' נאכל כמו הפרי. לכן מברכים על שלימות הבריאה על הגפן ועל פרי הגפן, על העץ ועל פרי העץ. שגם הגפן והעץ עצמם עשויים למאכל כמו הפרי.
ובזה נבינה בפ' בראשית. ויצו ד' אלהים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכול תאכלו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות וגו'. והנחש וגו', ויאמר אל האשה, אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ותאמר האשה על הנחש, מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון, כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים וגו', ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', ותקח מפריו ותאכל וגו'. הספיקות במאמר גלויות, ומבואר בספרים שקדמוני. ועוד נוסף עליהם מאמר כי יודע אלהים וגו', לפי ביאור המפרשים שהוא לשון אבל. הי' מהראוי לסיים לכן ציווה שלא לאוכלו. גם מאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' אין לו מובן פשטי, מה הוסיפה כעת לראות אשר לא ראתה מקודם.
אך [4]לפי דברינו נשית לב. אם יאמר אדם מעץ זה אכול ומעץ זולתו לא תאכל. כוונתו על הפירות, לא על גוף העץ, כי העץ לאו בן אכילה הוא. אך הב"ה כביכול ביודעו ששלימות הבריאה הוא שגם העץ אכול יאכל. אף שבכל העולם שינתה הארץ בזה, אך בעדן גן בלתי ספק שמרה פקודתו וגם העץ הוא למאכל, וכש"כ בעץ שאכל אדה"ר שהי' אתרוג למ"ד בגמרא. והוא טעם עצו ופריו שווים כמבואר בדברי חז"ל (סוכה לה, א), א"כ כשהוא אמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, יש לבאר בו שני פנים: או שכונתו רק על גוף העצים ולא על הפירות. או שכונתו גם על הפירות. זהו שאמר הנחש אל האשה אף כי אמר אלהים וציוה שלא לאכול מכל עץ הגן כולם, היינו איסור עץ הדעת. אין כוונתו רק לא תאכלו מכל עץ הגן מן העצים ולא מן הפירות, והאשה כאשר לא ידעה להבין ההבדל שבין אמירת ה[נחש] ובין אמירת האדם, שפטה שעצי העדן המה כעצי האדמה. א"כ כאשר אמר מכל עץ הגן אכול תאכל וגו' כוונתו על הפירות, לא על העצים. זה הוא שאמרה מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו', שכונת ד' הי' העיקר על הפירות. נגד זה השיב לה הנחש שלא יתכן לומר כן. לא מות תמותון לא יתכן שתמותו באכילת הפירות כי הלא ד' יודע שאכיל[ת] הפירות המה לתועלתם מעולה, שביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים. ודרכו ית' להיטיב ולא למנוע מברואיו שום שלימות. ואיך יתכן שיגזור מיתה על האוכל מהפירות הללו, רק כוונתו על גוף העץ ולא על הפירות. והנה כל זמן שלא הכירה האשה ההבדל שבין עצי עדן לשאר העצים שהמה טעם עצם ופרים שווים. לא האמינה לדבריו של הנחש. אך אח"ז כשראתה כי טוב העץ למאכל שהכירה שגוף העץ טוב למאכל, אז נתנה מקום לדברי הנחש שלא כיוון ד' רק על העץ ולא על הפירות, לכן ותקח מפריו ותאכל. ולפיכך הי' עונש האשה הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו', לפי שחטאה בפירות לכן עונשה בפרי בטנה:
ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית. ע"ד שנ' [תהלים פ"ה, ב'] רצית ד' ארצך וגו':
לאכל מפריה ולשבוע מטובה. כל זמן שאין אדם מסתפק במה שיש לו, אינו נהנה ממה שיש לו כי נכספה גם כלתה נפשו למותר ממה שיש לו. אך ברכת ד' היא תעשיר, שנתן לנו הארץ לאכול מפריה ושיהי' לנו מדת ההסתפקות לשבוע מטובה - כדי שביעה, לא להתאוות למותר ממה שיש לו:
ובנה ירושלים וכ' ושמחנו בבנינה[5]. בענין בנין ירושלים מצינו דעות חלוקות, מהם אומרים שיהי' נבנה בידי שמים ע"ד שנ' [זכריה ב', ט'] ואני אהיה לה נאם ד' חומת אש סביב[6]. ומהם אומרים שיהי' נבנה בידי אדם. ומהם אומרים שיהי' נבנה בידי אדם וגם בחומת אש בידי שמים[7]. ועל שני אלה אומרים: ובנה ירושלם - אתה בידי שמים. ושמחינו בבניינה - בבנין שלנו בידי אדם:
ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה. לכאורה אין זה שלימות הבקשה לבקש הארץ בשביל לאכול מפריה, דנהי שהב"ה נתן רשות לבני אדם ליהנות מתענוגיה. כאמור למעלה, שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה וכו', אך אין זה עיקר השלימות לבקש על זה. ויתכן עפ"י המבואר בספרי אמת, דעיקר השלימות הוא שגם בכל המצות שמתענג האדם בהן, כגון אכילת שבתות וי"ט ופסח וכאלה, לא יתכוון להתענג תענוג גופני, רק לשם ד' לשם מצוה. זהו כאשר תעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה, לא נתכוון בזה לתענוג גופני. רק בשביל לברכך עליה בקדושה ובטהרה להשיג על ידם קדושה וטהרה:
♦ ♦ ♦
כת"י סידור דובר שלום