היתר אשה האומרת שנאנסה

הערות שוליים

1. ↑ כתר כהונה וכתר שם טוב העולה על גביו ענד עטרה לראשו רבינו הרב צבי הירש הכהן וואלק, רבה של פינסק (תרט"ז-תרס"ז), בצעירותו למד בסלוצק אצל הגאון רבי יוסף בער סולובייצי'ק – הבית הלוי, שכיהן באותה העת כרב העיר. חותנו היה הרב מרדכי גימל יפה (רוזי'נוי), גיסו המפורסם, הנודע למשגב ומגדולי דורו היה הרב יוסף זכריה שטרן, אב"ד שאוול בעל שו"ת זכר יהוסף. בהיותו כבן ל"ח שנים, התמנה רבינו לכהן פאר בעיירה פינסק, ומילא את מקומו בקודש של הגאון רבי אלעזר משה הורביץ זצ"ל, שהיה מגדולי גאוני ליטא. רבינו כיהן כרבה של פינסק במשך י"ב שנים, עד לפטירתו בערב שב"ק ד' טבת תרס"ז, והוא כבן נ"א שנים בלבד. רבינו כתב חידושים רבים בכל מקצועות התורה, והיה תל תלפיות לפונים רבים שפנו אליו בשאלות ותשובות בכתב ובעל פה. עוד בהיותו בגיל כ"ב שנים בלבד, חיבר חיבור על ענייני קדשים בשם 'טהרת הקדש', אולם חיבורו היותר מפורסם הוא ספרו כתר כהונה על הספרי, שיצאה במהדורה מתוקנת על ידי מכון ירושלים (תשנ"ג). בנוסף לחיבור כתר כהונה על הספרי, יצא לאור מחידושי תורתו ספר כתר כהונה על סוגיות בהלכה (ירושלים תשס"ד) ועוד. בנוסף עיטר רבינו את גיליונות הספרים הרבים שהיו בספרייתו, בהערות וחידושים, ובכללם הערות על תלמוד בבלי, ירושלמי, רמב"ם, שולחן ערוך, ספר הזוהר, ומפרשי המקרא.במסגרת ספר הזכרון עדות ליוסף [להורדה] לזכרו של הקדוש יוסף דב ויסמן הי"ד, אסף אבינו, הרב יצחק נתן ב"ר שמואל זאב לוי ז"ל, כמה מכתבי תורה של רבינו. בספר הזכרון פורסמו ג' מכתבי תורה מכת"י רבינו, האחד מכתב תשובה בנוגע לפולמוס המציצה במילה, כאשר רבינו יצא חוצץ לחייב ולקיים את מנהג ישראל תורה. מכתב נוסף לשואל זה, הוא בענין שליחות גט ע"י קרובים ובנוגע לחשש פסול בגירושין. כן פרסמנו מכתב שאלה נדיר של רבינו להגאון רבי ראובן מדננבורג זצ"ל - בענין תערובת מי דבש בפסח. מכתב תשובתו של הג"ר ראובן זצ"ל פורסם בספרו ראש לראובני, אולם בהשמטת שם השואל, וכעת נתגלה כי מקולמוסו של רבינו יצאה שאלה זו. כמו כן במכתב השאלה יש תוספת מרובה. וכעת בס"ד זוכים אנו לפרסם לראשונה במסגרת ירחון האוצר, מכתב זה של רבינו זצ"ל, הממוען להגאון רבי דוד סעדראוויצקי זצ"ל אב"ד יאניווא (יאנובה, בפלך גרודנה), שאף הוא היה באוצרותיו של אבינו ז"ל, ומתפרסם לעילוי נשמתו, ולע"נ רעהו הקדוש זצ"ל. ת.נ.צ.ב.ה. בשולי המאמר צורף סריקת כתב יד רבינו בתשובתו זו. ויה"ר שימליצו טוב בעדינו. במסגרת העריכה, הושלמו ציונים ומראי מקומות, וכן נוספו ביאורים ומשא ומתן בדברי רבינו בהערות שוליים. דוד לוי.
2. ↑ . השמטנו שורה.
3. ↑ . אמנם הרמ"א (אה"ע קיח, ט) הביא כמה דעות בזה: א' הבעל יכול להאמין לאמירת אשתו שנאסרה עליו. ב' בזמן הזה, שיש חרם דרבינו גרשום, אינו נאמן לאוסרה עליו מכח זה שהוא מאמין לה (הגהות מימוני). (וי"א שאף כופין אותו ומשמש עמה, במקום שהיא נותנת אמתלא לדבריה). ג' יש חולקים וסוברים דאף בזמן הזה יכול הבעל להאמינה ולאוסרה (מהרי"ק שורש ק"י. והרמב"ם פכ"ד מאישות), ומכל מקום במקום שהיה לבעל קטטה עמה אינו יכול לומר שמאמין לדברי העד, דוודאי אמירתו כן היא מחמת השנאה (מהרי"ק).
4. ↑ . רמב"ם (שם): "אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד". ויש ב' הבנות באחרונים בכוונת הרמב"ם דע"א נאמן להעיד על גרושה או זונה. א' השמעתא (ו, טו) נקט דכל איסורי כהונה שמתרחשים ע"י מקרה, כגון גירושין וזנות וכדומה, יש נאמנות לע"א. ב' ישנם אחרונים שהשיאו את כוונת הרמב"ם שעדות על זונה מועילה שאינם כפשוט. [ראה בשערי יושר (ו, ג. ד, ב). ובחלקת יואב ובחזו"א]. אמנם בעיקר דברי הרמב"ם יש לחלק בין עד אחד המעיד על האשה שהיא גרושה או זונה. לבין האשה עצמה שלא תוכל להעיד על עצמה באופנים אלו, שכן נחשבת כבעל דבר היות והאיסור הוא בגוף האשה. ויבואר להלן (בהערה הבאה) בנוגע לקושיית הרע"א.
5. ↑ . כוונת רבינו ליישב את קושיית הרע"א הנ"ל, מדוע לא נתיר שבויה משום שלדבריה היא כלל לא אסרה את עצמה, והלא כל נאמנותה היא מדין שויא אנפשה חת"ד, וכל שאומרת שלא נאסרה שוב ליכא שויא. ומיישב רבינו, דיש לאשה נאמנות על כך שנאסרה, כדין הרמב"ם שע"א נאמן באיסורי כהונה, וכנגד נאמנות הע"א שבה שנשבית, צריכים לנאמנות של הפה שאסר הוא הפה שהתיר, עכ"ד רבינו. [אמנם לפי דברי האחרונים שלא קיבלו את דברי הרמב"ם כפשוטם, והשיאו את כוונתו לדבר אחר, כגון שמעיד על אשה הבאה ממדינת הים שאינו מוציאה מחזקתה, כדברי השערי יושר (ו, ג), אם כן כמובן דלא קשיא קושיית רבינו, אך רבינו נקט כדברי השמעתתא המובא להלן].ויש להעמיד על תילם את דברי הרע"א, לפי מה שכתב הקובץ שיעורים (כתובות אות כא-כב) כי בשבויה אין נאמנות עד אחד (ולא משום שחושדים אותה כמשקרת), אלא משום שהיא נחשבת כבעל דבר, מאחר שאיסורה נובע מכך שנפסל גופה לכהונה, ובמקום שהאדם הוא בעל דבר אין נאמנות עד אחד (ואין זה כעדות איסורין, שלא נפסל גופה, אלא רק חל איסור חיצוני עליה). והביא הגרא"ו סמך לדבריו מדברי הרא"ש (מכות א, יג) בשם הראב"ד, דבמקום שאדם קרוב אצל עצמו אין עליו שם עד כלל וכלל. ואם כן הדרא קושיית הרע"א לדוכתה, דאין לדון כאן נאמנות של ע"א באיסורי כהונה, לפי שהאשה לגבי עצמה הרי היא כבעל דבר מחמת הפסול בגופה, ואם כן כל הנאמנות היא רק משום שויא אנפשה חת"ד, וכשהיא אומרת שמעולם לא היתה אסורה, שוב אין כאן שויא, ולמאי בעינן לדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכל דברי הרמב"ם שעד אחד נאמן להעיד על איסור זונה, זהו משום נאמנות של ע"א הנאמן באיסורי כהונה, משום שאינו בעל דבר, אולם שונה דין האשה שאינה נאמנת בתורת ע"א לפי שהיא כבעל דבר.וביישוב דעת רבינו יש לומר, דנקט בכוונת הרמב"ם כפי הבנתו של השב שמעתתא (ו, טו), כי להעיד על איסורי כהונה שנעשו במקרה, כגון גרושה או זונה, נחשב לעדות באיסורין. בשונה מלהעיד על פסול בתולדה, כגון ממזר או חלל, שלזה נצרכת עדות גמורה, עיי"ש. ואם כן י"ל שרבינו למד דאף להעיד שהיא נשבית הרי זה בכלל עדות איסורין, היות שזהו איסור שאירע במקרה ולא פסול בתולדה (וראה עוד בהערה הבאה), ועיין.עוד יש לדון, דאף אם נקבל את הנחת יסודו של רבינו, כי יש נאמנות ע"א לאשה באומרה שנשבית, עדיין יש מקום להקשות מדוע נצרכת נאמנות הפה שאסר באומרת נשבתי וטהורה אני, לפי מה שכתב התשובות מימוני (הלכות אישות סי' ג'), דהיכא שהעד מעיד שלא היה כאן דבר שבערווה מעולם, נאמן על כך אף ע"א היות שאין הוא מוציא מחזקה, עיי"ש, והדברים עתיקין. אם כן עדיין יש להעמיד מצד אחר את קושיית הרע"א, דאף אם נימא שבאיסורי כהונה יש לאשה נאמנות ע"א, עדיין אין צריך לדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שכן בעדותה היא אומרת שלא נאסרה מעולם ונאמנת על כך מדין עד אחד, אף בלא הדין של הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ויל"ע.ושמעתי מהרה"ג אברהם גרינפלד שליט"א ליישב, דאם יש לשבויה נאמנות של עד אחד על מה שנשבית, אם כן אף שהתשובות מימוני מקבל עדות של ע"א במקום דבר שבערוה - כל שלדבריו ליכא איסור, אולם עדיין בשבויה רבנן היו צריכים לקבל את נאמנותה לחובתה על מה שנשבית. ולא על מה שמעידה שטהורה היא, ואף שלדבריה לא היה כלל איסור, אולם בשבויה רבנן לא מקבלים את עדותה שטהורה היא. ומשום כך נצרך הטעם של הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הקובע שלא ניתן לחלק את עדותה. אכן, בלא הדין של הפה שאסר, הייתה מתקבלת עדותה על חובתה - שנשבית, ולא היינו מקבלים את עדותה שטהורה היא, וכפי שפסלו חז"ל בכל שבויה את עדות האשה שטהורה היא.
6. ↑ . בתוספתא (מקואות א, יט) איתא: "ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בבית דין", ובביאור הגר"א (שם) פירש, דבעינן לזה שני עדים, ומשום כך צריך להביאם לב"ד. ושוב משמע, שבעינן ב' עדים לאיסורי כהונה ויקשה על הרמב"ם. אמנם כתב לחלק מו"ר מרן הגרב"ד פוברסקי שליט"א (בד קודש, מכות סי' ב'), על פי דברי השמעתתא (שם) דהא דע"א נאמן באיסורי כהונה לרמב"ם הני מילי בפסול כהונה שאירע ע"י מקרה, כגון זונה וגרושה. אמנם לגבי פסולי כהונה בתולדה של חלל, בזה אף הרמב"ם מודה דאין נאמן ע"א ובעינן ב' עדים. ולפי"ז מיושבת היטב קושיית רבינו מדברי הספרי על הרמב"ם, וכן לא קשה מדברי התוספתא, שכן התם מיירי בפסול בן גרושה וחלוצה שהוא פסול הגוף בתולדה, ואף הרמב"ם יודה לזה, וכפש"נ.