מחה"ס הכי איתמר
עומד אצל שלוחו בנר חנוכה
במצות נר חנוכה נמצא במשנ"ב (תרעה סק"ט) דבר חידוש, דאפשר להיות שליח להדלקת הנר רק אם המשלח עומד שם ושומע את הברכה, ומקור הדברים בב"ח (ס"ס תרעו) שהביא כן מהגה"ה שעל מנהגי מהר"א טירנא (חנוכה אות יח). וכ"כ רבינו דוד (פסחים ז:): "אבל בבית חבירו שאין שם אדם אינו יכול לברך". וכן נראית הסכמת הרבה אחרונים[2]. והתימה גדולה, מה נשתנה הלילה הזה - ליל חנוכה - שהשליח יכול לברך רק אם המשלח עומד לידו, משאר מצוות, שמפורש בראשונים ואחרונים דשליח מברך עליהן[3], ובכולן לא שמענו חידוש זה, דהמשלח צריך לעמוד ליד השליח כשמברך.אמנם, גבי מילה וביטול חמץ מצאנו מעליותא שיעמוד המשלח אצל שלוחו, כמ"ש בטוש"ע (יו"ד רסה ס"ט) משם העיטור (מילה ח"ד, נג ע"א), ומדייקים זאת גם מרש"י (שבת קלג. ד"ה אי) ורמב"ן (בראשית יז כו), אך במילה הטעם הוא משום דדמיא לקרבן שהבעלים עומדים שם (בי' הגר"א שם מויקרא רבה פכ"ז). ובביטול חמץ הטעם הוא דעיקרה כונת הלב לכך לא סגי בשליחות גרידא (ב"ח שם), אבל בשאר שליחות למצוות היכן מצאנו כן [וביהודה לקדשו (עמ' תרו) הביא כן גם מהרמ"א לענין קידושי קטנה (אה"ע לז ס"ז), ועי' אוצה"פ שם].
ובאמת דבהגה"ה הנ"ל כבר הרגיש בחידוש שבדבר, ולכך תירץ ד"דוקא דבר המוטל על גוף האדם" צריך שהמשלח ישמע הברכה בעצמו, וכך החזיקו אחריו כמה אחרונים. אך תירוץ זה צ"ב מכמה פנים: א. איך נר חנוכה נחשבת מצוה שבגופו הא היא "מעשה הדלקה", וגם עיקר עניינה הוא התוצאה שמתפרסם הנס על-ידה, ולמה לא יועיל ע"י שליחות. ב. אי דיינינן לה כחובת הגוף גם עצם המצוה א"א לעשות ע"י שליח, ומהגה"ה נשמע שרק הברכה לא יעשה. ג. להדיא מבואר בראשונים דמצות נ"ח היא רק במי שיש לו בית הרי שאינה "דבר המוטל על גוף האדם"[4]. ואפילו תימא בכוונת ההגה"ה דתרתי אית בה חובת גברא וחובת הבית, ג"ז צ"ב מנ"ל. ד. הגם דהוא מחוייב להשתתף בפריטי, שנמצא דאית בה חובת גברא, מ"מ מהרמב"ן והר"ן ור"ד (פסחים ז) והרא"ש (שם סי' י') חזינן מפורש דכדי שבעה"ב יצא ידי חובתו סגי בכך שהשמן שלו ושליח מברך שפיר. וכקושיא זו האחרונה הקשה גם במג"א (תרעו סוף סק"ד)[5].
ויש מבארים שאין כונת ההגה"ה והב"ח לנידון "מצוה שבגופו" שדיברו ממנו התוס' רי"ד והקצוה"ח וש"פ, אלא למש"כ הרמב"ם (פי"א מברכות ב-ג) שיש מצוות שהוא חייב לרדוף אחריהן ויש מצוות שהן רשות, וצ"ב טובא על זה, למה א"כ שליח אינו יכול לברך עליה, הא גם מזוזה אחר שיש לו בית היא חובה גמורה ושליח מברך, וע"כ שמניעת השליח מלברך היא משום דהויא חובת הגוף, כנידון התורי"ד וקצוה"ח.
ברם, הנה מקור הגה"ה הנ"ל הוא "מהר"ח", ומציינים לתשו' הנדפסת בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' קכח) ובדרשותיו. ושם מייסד מהר"ח ז"ל דלענין שליחות איכא ג' מיני מצוות: א. מצוות שישנן בשליחות, ב. מצוות שאינן בשליחות, ג. מצוות שישנן בשליחות אבל השליח אינו מברך בהן. במצוות שהעיקר הוא התוצאה, כבשחיטה וחלה וגירושין ומעקה, בהן שייכת שליחות, משא"כ שאר מצוות ליכא שליחות. והסוג השלישי שחידש מהר"ח הן מהמצוות שישנם בשליחות, אלא שאין השליח "נהנה מהם", כלומר שאין לו תועלת לעצמו מקיום המצוה, כגון שליח לקידושין שכלפי עצמו אין בזה שום תועלת, בכה"ג אינו מברך[6]. ורק בשחיטה והפרשת חלה וכיו"ב, שהשליח מועיל גם לעצמו, יכול הוא לברך. ואחר כ"ז מוסיף שם מהר"ח: "וכן בהדלקת נ"ח, אם ראובן מדליק נרותיו של שמעון כדרך שרגילין העולם כשיש אלמנה בבית אומרת לאחד מאנשי הבית להדליק נרותם בשבילם[7], סבורני שלא יברך אלא א"כ יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו". נראית כוונת מהר"ח ברורה, דאכן נ"ח היא מהמצוות שישנן בשליחות, דהעיקר הוא התוצאה שנר דולק בביתו, אבל עכ"ז אין השליח מברך כיון שלו עצמו אין תועלת ורווח מההדלקה, דאין פרסום הנס יוצא מבית של עצמו. לכן בכה"ג ס"ל למהר"ח שאין לשליח לברך[8].
נמצא לפ"ז דאדרבא, אליבא דמהר"ח מצות נ"ח אינה חובת גברא להדליק את הנר בדוקא ע"י עצמו, אלא היא חובת תוצאה שידלק הנר בביתו, וממילא אין היא מהמצוות שבגוף אלא היא חובת הבית - שמהבית יתפרסם הנס, וכדנראה גם מתוס' וראשונים הנ"ל.
ובזה יתיישבו שאלות הנ"ל, דלא יקשה איך נר חנוכה נחשבת מצוה שבגוף, ולא יקשה איך יתכן שהמצוה מותרת ע"י שליח ולא הברכה, דאה"נ אין היא ממצוות הגוף ולכן ישנה בשליחות, ומ"מ אין על השליח לברך, מחידוש שחידשה תורת מהר"ח, דאי"מ כשאין בזה תועלת לעצמו, והיינו שאין הוא מקיים בזה מצוה, אף שהוא הגורם לה[9]. אלא שמ"מ הגם שבדעת מהר"ח מריה דשמעתתא התיישבו הדברים, בלשון הגה"ה הנ"ל וכל האחרונים שהביאוהו לא נראה כן, וממילא עדיין צ"ב קושיות הנ"ל.
[ובדוחק גדול נימא דמש"כ בעל הגהת מנהגים דנ"ח הוא "דבר המוטל על גוף האדם", אין כוונתו ל"מצוה שבגוף", דהא היא אינה כלל בשליחות, אלא הכוונה ל"תועלת" שמהמצוה, שהיא רק לבעה"ב ולא לשלוחו].
♦
א. ב.
ומה שצ"ב הוא לדידן, שבשאר מצוות לא קיי"ל כמהר"ח, ושפיר מברך השליח, כדנפסק ברמב"ם (פ"ג מאישות הכ"ג) וטור ושו"ע (אה"ע לד ס"א) לענין קידושין, ובאחרונים לענין ביעור חמץ[10]. וא"כ קשה מאד למה בנר חנוכה חששו לדברי מהר"ח ז"ל יותר מבשאר מצוות[11].ואולי מפני שבמצוה זו איכא נמי חובת פרסומי ניסא מלבד עצם ההדלקה, וחובה זו הויא חובת גברא, אולי לכן חששו למהר"ח ששליח לא יברך במצוה זו, דאף שמעשה ההדלקה ישנו בשליחות, מ"מ חיוב פרסו"נ המוטל על גוף האדם א"א שאחר יקיים בשבילו, ונמצא שאין השליח מקיים כל פרטי המצוה בשלמות. ובדעת הב"ח שהביא את ההגה"ה הנ"ל ודאי אפש"ל כן, דכתב מפורש דאיכא במצוה זו חובה להודות על הנס, א"כ מה"ט הסכים עם ההגה"ה, דנ"ח הוא "דבר המוטל על גוף האדם" [אף שמהרמב"ן והר"ן ור"ד והרא"ש חזינן לעיל דשליח מברך, ומדלא פירשו שהוא רק אם המשלח עומד אצל השליח ש"מ דגם בלא"ה מברך].
♦ ♦ ♦