בני ברק
תענית על ספר תורה שנפל חציו
בס"ד יום א' ב' לירח זיו אני י' רופאיך התש"פכב' ידידי ורב חביבי כהן שדעתו יפה חוב"ט הרה"ג ... שליט"א
אחדשה"ט
על דבר המקרה לא טוב אשר חצי ס"ת נתגלגל על הקרקע בשעת הקריאה. דבר זה ארע מחמת שהעולה לתורה לא אחז בס"ת בשעת הקריאה מחמת הזהירות מלהימנע מהדבקות הנגיף ח"ו.
ואכתוב בקיצור אשר דיברנו אמש וקצת מהנוסף הנראה להלכה למעשה בזה.
♦
מקור החיוב להתענות, ומה הדין כשנפל באונס
הנה, דרך ההתנהגות בנפילת ס"ת מקורו בשיירי כנסת הגדולה (סי' רפ"ב הגהות הטור אות ג') וז"ל: "מי שנפל ספר תורה מידו צריך להתענות" עכ"ל, והביאו המג"א (סי' מ"ד ס"ק ה'), ובשו"ע הרב (שם ס"ב), ובמ"ב (סי' מ' ס"ק ג').ומקור דבריו מספר משפטי שמואל סי' י"ב שאלות ותשובות (מרבי שמואל קלעי נדפס פעם אחת בויניציאה שנ"ט): "שאלת ממני וכו' למה שאומרים העולם שמי שנופלים לו תפילין שצריך להתענות, דע שהתפילין יש בהם קדושה גדולה וראוי להיזהר מהם וכל זמן שהם עליו צריך שלא יסיח דעתו מהם וכשנופלין מידו שייך בהם זלזול, והוא שאמרו חז"ל שתפילין שנשרפו בזרוע צריך הרואה לקרוע שתי קריעות כמו ס"ת שנשרף כדאיתא במו"ק (פרק אלו מגלחין דף כו.) ואחרי שהם כס"ת וכי יסתפק אדם שמי שנפל ס"ת מידו לא יתענה, וקצת ראיה יש ממה שאמרו, שהרואה ס"ת שנשרף בחלום חייב להתענות אפילו בשבת, וזה יספיק לתת סמך למנהג שנהגו" עכ"ל.
והמדייק בדבריו יראה דתעניות אלו הן מנהג העולם שנהגו כן מהרגשת נפשם, וכמו שכתב "כי יסתפק אדם שמי שנפל ס"ת מידו שלא יתענה", אלא שהוא דייק בלשונו וכתב בתפילין כשנופלין מידו, וכן לגבי ס"ת מי שנפל ס"ת מידו, ומשמע מדבריו דכשלא נפלו מידו אין מנהג להתענות.
וכן מבואר להדיא במחזיק ברכה (יו"ד סי' רפ"ב ס"ד): "שמענו בק"ק אחד שנפל הס"ת הורה רב המקום שיתענו כל הקהל ב' וה' וב' לכפר העוון שנתבזה הס"ת, ולדעתי הקצרה מדינא אין הרואה שנפל הס"ת חייב להתענות, אמנם נכון הדבר שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו ושעתו" עכ"ל. שו"ר שכ"כ בשו"ת מהר"ש (ח"א סי' פ"ב) לדייק מדברי המשפטי שמואל דאין על הרואה חיוב להתענות.
ונראה דהגם דיסוד מנהג ההוא שמתענין מקורו מדברי הגמרא במו"ק כו. ושם מבואר דהרואה תפילין שנשרפו וס"ת שנקרע מתענה, מ"מ לא נהגו אלא כשנופל מידו, דשם במו"ק איירי דהס"ת והתפילין נפסדין ל"ע וכן הרואה בחלום ס"ת שנשרף איירי שנפסד ח"ו, אבל באופן שלא נפסד הס"ת אלא שנופל מידו קיל טפי, ואינו מתענה אלא כשנופל מידו.
אלא דעדיין יש לדון דדילמא כל דבריו אתי לאפוקי את הרואין ס"ת שנפל שאינן צריכים להתענות, אבל אותו שבגרמתו נפל הס"ת, וכגון באופן שהיה צריך לאחוז את הס"ת ולא אחז, דילמא צריך להתענות. וכיו"ב מצינו בתשו' דברי חיים (חחו"מ סי' ל"ג) ס"ת שנגנב אין שום חטא לשום אדם ועל הגבאי שפשע ולא סגר שערי בית הכנסת עליו מוטל להתענות איזה ימים או לפדות בממון כפי ערכו ע"ש.
אמנם באופן דידן דמה שלא אחז בס"ת אינו פושע ח"ו אלא אונס גמור הוא, דהוא ירא פן ידבק ח"ו בנגיף, שוב אין עליו חיוב להתענות כלל.
♦
קולא כשנפל רק חציו
ויש להסתפק באופן שנפל מידו רק חציו וכגוונא דידן האם בכה"ג מתענין. ומצאתי בשו"ת עצי הלבנון [יו"ד סי' ע"א (ציין לו במאסף לכל המחנות סי' מ"ב ס"ד)] וז"ל: "ע"ד שאלתו בנדון מי שהגביה ס"ת לאחר הקריאה, ומפני שגללו ביותר לא היה יכול להחזיקו מפני כובדו, ונפל מידו צד שלמעלה והגיע עד הספסל שיושבים עליו, והחזיק בעץ החיים שלמטה וצד שלמעלה נפל על הספסל, האם יש להצריך תענית, לסיבת מאורע זה.הנה, במקורה הראשון של הצרכת תענית בכעין זה, שהוא בגוף תשובת משפטי שמואל סי' י"ב (שהביאו המג"א בקצרה בסו"ס מ"ד) נזכרה רק המציאות היכא שהתפילין או הס"ת נפלו מידו, דכשנופלים מידו, שייך בהם זלזול. ממילא, מדדייק לפרט פעמיים מלת מידו, שלכאורה היא מיותרת לגמרי, הרי אין לך בו אלא חידושו דרק גבי נפילה גמורה, דהיינו היכא שהס"ת נשמט לגמרי מידו התם הוא דמחמרינן, אבל לא היכא שקצה הספר האחד נשאר בידו, ורק כשקצהו השני נתגלגל ונח בארץ דכזאת אינה נכנסת סייג נפילה" עכ"ל, ומעתה מצינו מנוח לנדון שלפנינו באופן שצד אחד נשאר על השולחן, דבכה"ג אין מתענין.
אלא דיש לדון בדבריו, דהא כל יסוד דבריו הוא מדיוק לשון המשפטי שמואל שכתב נפלו מידו, וכבר כתבתי לעיל דמלשון זה נלמד דדוקא זה שנפל מידו נהגו להתענות, ולאפוקי את הרואים שאינן צריכים להתענות, וכ"כ במחזיק ברכה, ושוב ליכא הכרח להיכא שנפל חציו על הקרקע שאין צריך להתענות.
אלא דבעצי לבנון שם הוכיח דבכה"ג אין צריך להתענות מדברי הגמרא עירובין (צז:-צח.) היה קורא על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו, היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו כו', רבי יהודה אומר אפילו אין מסולק מן הארץ אלא כמלא החוט גוללו אצלו (אבל כשהגיע ונח משהו בארץ אינו גוללו אצלו אלא שהופכו על הכתב), ומיישב רבה דהכא באיסקופא הנדרסת עסקינן, ומשום בזיון כתבי הקודש שרו רבנן, ומזה מוכיח דבכה"ג דצדו אחד של הספר נשאר בידו ליכא ביזוי כתבי הקדש כ"כ, והוא ממש גוונא דידן דבכה"ג לא מקרי ביזוי ואין צריך להתענות, ע"ש דבריו.
שוב ראיתי בתשובות מנחת יצחק (ח"ז סי' צ"ב אות ג') וז"ל: "וע"ד השכיח אצל הסופרים שצד א' של ס"ת מתגלגל לארץ ח"ו, שכ"ת מצא מקום להקל, מהא דאמרינן בשבת (ה:) שאם נפל צד אחד לארץ וראשו אחד בידו גוללו אצלו, בכרמלית כיון שאוגדו בידו, ואף דלא הוי רה"ר גמורה, מ"מ לא עדיף תענית נפילת ס"ת מכרמלית עכת"ד.
הנה, בתשו' בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קס"ה) הביא אדרבא מהגמ' הנ"ל דאף שלא נפל רק צד אחד לארץ מקרי בזיון לס"ת, מדאמר רבי שמעון (פרק המוצא תפילין צז:) אפילו מונח על הארץ גוללו אצלו שאין לך דבר העומד בפני כתבי קדש אף שאוגדו בידו, ועיקר בתענית משום בזיון ע"כ צריך להתענות עיי"ש, וכ"פ בתשו' מהר"ש (ח"א סי' פ"ב) עיי"ש" עכ"ל המנחת יצחק.
ובאמת בעצי לבנון הרגיש בהערה זו, וע"ש דכתב דלהלכה קיי"ל בשו"ע או"ח (סי' שנ"ב ס"א) דאינו גוללו אצלו אא"כ נפל צדו אחד על אסקופה הנדרסת, דאם ישאיר שם כל השבת רבים דרסי עלה ואיכא בזיון טפי, משא"כ באופן שאינו נדרס, כיון שאוגדו בידו, לא הוי כי אם בזיון מועט, יעו"ש.
♦
אם רק העצי חיים נגעו בקרקע
ואם רק העצי חיים נגע בקרקע וגוף הקלף לא נגע יש להקל ביסוד מש"כ הצפנת פענח (להגאון מראזין ז"ל סי' ל"א), וז"ל השאלה, ע"ד נפילת ס"ת ונשארה עומדת על העץ חיים נשען לכותל, וז"ל: "ע"ד התענית דנפילת הס"ת ע' מנחות לא: בתוס' בשם הירושלמי ברכות דאם גבוה כל שהוא מהקרקע לא איכפת לן, ואף דהוא מחובר לס"ת וכו', אך מ"מ כיון דלמטה עיקר הוא כדי לאחוז בו אין עליו שם ס"ת וכו', אך אם הטעם משום זריקה וכמו דאמרינן בעירובין צח. אין מזרקין וכו' שוב אין נפק"מ וכו' ואין להחמיר בזה" עכ"ל.והיוצא מדבריו דתענית על הביזוי הנגרם לס"ת אינה על גוף הנפילה אלא על מה שהס"ת הגיע לארץ, ובאופן דרק העצי חיים נגעו בארץ לא נחשב לביזוי ואין מתענין. ומעתה באופן דידן גם אם נפל כל העמוד על הארץ, כל היכא שגוף הקלף לא נגע בארץ אין מתענין.
♦
אם התענית נדחת לאחר השבת
ויש לצרף עוד, דכיון שהנפילה היתה בשבת א"צ להתענות אחר השבת, וכמוש"כ בשו"ת בית יצחק שם, וז"ל: "וחתני הרב הגדול מ' נתן לעוין נ"י, העירני דאם נפל הס"ת בשבת יש להקל להרואים דבברכי יוסף (יו"ד סי' ש"מ בשיורי ברכה) הביא בשם ספר תפארת למשה, דאם נשרף ס"ת בשבת א"צ לקרוע אחר השבת וכו', וכיון דהא דצריך להתענות בנפל ס"ת לארץ נלמד מדין הרואה ס"ת שנשרף וכו' על כן בנפל בשבת אין צריך להתענות אחר השבת וכו', על כן הדבר בספק ויש להקל על הרואים שיתנו לצדקה ולא יתענו" ע"ש.♦
יש להקל בזמן מגיפה
נמצינו למדין מכל האמור דבאופן זה אין צורך להתענות ואפילו אותו העולה שלא אחז בס"ת, וכ"ש הרואים דמדינא אין עליהם להתענות בכל גוונא, וכ"ש במקרה דידן שהיתה הנפילה בשבת חזי לאיצטרופי דעתו של חתנו של הבית יצחק וכנ"ל.והגם דבמחזיק ברכה שם סיים אמנם נכון הדבר שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו ושעתו, לע"ד בזמן זה מקומו ושעתו, שלא להכביד על הציבור ח"ו וליתן עליהם רגשות אשמה אלא להקל עליהם. פוק חזי מש"כ הרשב"ש (תשובה קצ"ה) וז"ל: אבל בימות המגפה צריך להיזהר בתכלית השמירה ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים ושלא להרבות במזון ושיאכל דברים טובי האיכות ומעטי הכמות וירבה המנוחה וירחיק היגיעה וירבה מהמנוחים הטובים וירחיק האנחה וירבה השמחה וכו' וכל זה הוא ענין טבעי ע"ש. וכ"כ הגרעק"א באגרות סופרים (אגרת כ"ט): ושלא לדאוג ולהרחיק מכל מיני עצבות (וכנראה מקור דברי הגרעק"א הם מדברי הרשב"ש הנ"ל שציין לו הגרעק"א בגליון הש"ס ב"ק ס: ע"ש). והחפץ בכל אופן לעשות תיקון לנפשו ירבה בצדקה, וכמו שכתב בשו"ת בית יצחק שם ובשאר אחרונים הנ"ל.
שוב ראיתי בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ק"ב) שכתב לגבי איחור קידוש לבנה שפסק המורה לקדש בליל ט"ז, ומסיק וז"ל: וא"כ יש לדון קצת בנידון שלפנינו שהיו העם שמחים לקראת בואה וכו', ועכ"פ לא מסמנא מילתא טבא כשמתכסה שלא יכולים עליה, כעבד שבא למזוג כוס לרבו כשופך קיתון על פניו וככל אותות השמים דעכ"פ אית בהו סימנא, אלא ישראל אל יחתו מהם כי הקב"ה מראה להם שישובו בתשובה ויבטלו גזירת המזל וכו', וה"נ כן בכסוי הלבנה א"כ לא יועיל מה שמקדשים אח"כ אם הוא חוץ לזמנו ומגרע גרע שעי"ז לא ישובו, וא"כ יש לדון בנדון שלפנינו וכו', אך יען שבזמן המגפה הצער מסוכן להם ומשו"ה אין גוזרין בו תענית כמ"ש מג"א (סי' תקע"ו ס"ק ב') וגדולה מזה ברמ"א (יו"ד סי' שע"ד) ומצינו שהיו חז"ל מסתירים בפני ע"ה אפילו שהיה להם למכשול עון משום סכנה עיין שבועות טז. ד"ה אלא וכו' מכ"ש הכא ע"ש, והו"ה לנידון דידן.
♦
סוף דבר
סוף דבר אוסיף נופך מהרהורי ליבי כי אין צורך להכביד על הציבור. הלא לעת כזאת נתקיים בעוונינו מש"כ חז"ל (תענית טז.) לגבי תענית גשמים: למה יוצאין לרחוב ר' חייא בר אבא אמר לומר זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסי, ריש לקיש אמר גלינו גלותינו מכפרת עלינו וכו', ולמה מוציאין התיבה לרחובה של עיר אמר ריב"ל כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו וכו', ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה אמר רבי יהודה בן פזי, כלומר עמו אנכי בצרה, ריש לקיש אמר בכל צרתם לו צר, אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי עכ"ד הגמרא.וברמב"ם (פ"ד מתענית הל' א') כתב וז"ל: "ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע את לבם" עכ"ל, ראה שהוסיף דנותנין אפר מקלה נמי על גבי ספר תורה עצמו (והוא גירסת הרי"ף תענית ה: וברא"ש תענית פ"ב סי' כ"ב יש חילופי גירסאות בזה, וע"ע בהגהות יעב"ץ תענית טז.).
ונראה דמש"כ הרמב"ם כדי להגדיל הבכיה ולהכניע את לבם יליף לה מהא דרבי זירא דהוי מזדעזע כולי גופאי.
ובעונותינו הרבים נתקיים בנו למה יוצאין לרחוב ולמה מוציאין התיבה לרחובה של עיר, והאחרון הכביד במקרה לא טוב שארע דהוי מזדעזע כוליה גופאי של כל הנוכחים שם. ודי בהערה והארה זו להגדיל הבכיה ולהכניע את לבם ואין צורך להוסיף עוד.
וה' ברחמיו יחוס ויחמול עלינו ויאמר לצרותינו די, ויתקיים בנו במהרה פתאום יבא אדון אל היכלו ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
ידידו דוש"ת בהערכה ובברכה
יצחק שלמה
♦ ♦ ♦