כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי
פרק על כלל ההנאות, על מה צריך לברך. ופרק בדיון בברכה על הנאת האכילה, האם מברכים על הנאת המעיים או על הנאת החך.
פרק ראשון - בירור בהנאה המחייבת ברכה
לכאורה, אם אתור אחר כלל, על מה ומתי צריך לברך ברכות הנהנין[2], אראה שיש לבדוק לפי ההנאה, שהרי זו סברת הברכות, אסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלי ברכה (ברכות לה.). ואמר הראבי"ה (הובא ביתה יוסף בס' קס"ח), 'דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח'. והמאירי (בפתיחתו למסכת ברכות. אבל עיין בסמוך, בדעתו), הקדים שאחד מענייני מסכת ברכות הוא 'להודיע תכונת הברכות שאנו חייבים לברכו ית' על כל מה שיבוא לנו ממנו הנאה, הן באכילה, הן בשתיה, הן בהנאת ריח, הן בכל מיני הנאה איך היא'. וא"כ היו צריכים לברך על כל סוגי ההנאות, אך אין זה כך[3], ואם אסתכל מהן הברכות שמברכים, אראה שיש הנאות שלא מברכין עליהן, וכדלהלן.כמה ראשונים[4] קבעו שפרטי הכלל שעל הנאה מברכים, הן הנאות הנכנסת לגוף[5]. ונראה שהם העלו את מסקנתם זו מכך שלא נמצאו ברכות על הנאות, אלא על הנאות מאכל שתיה וריח. אבל לא ראיתי מסביר בטעם הדבר, מדוע מכלל ההנאות רק זו הנכנסת לגוף מזקיקה ברכהה.
מלבד זאת, נראה שהכלל אינו מוסכם, ויש סוברים שגם על הנאות שאינן נכנסות לגוף, צריך לברך עליהן ברכות הנהנין.[6]
כן דחה בספר המכתם (פסחים קו.) מברכת האור, וכך כתב: 'וכי תימא שברכת האור לא נתקנה על ההנאה, שלא תיקנו אלא על הנכנסת בגוף, כגון הטעם והריח. אבל על הנאת האור והנאת קול, אף על פי שהיא הנאה לא תיקנו עליה ברכה. וזה שמברכין על האור במוצאי שבת, אינו אלא מפני שנברא במוצאי שבת. זה אינו, דאם כן אמאי מברכין עליו במוצאי יום הכפורים. אלא ודאי ברכת הנאה היא'. וכך הביא שם בשם ראב"ד. וגם בספר המאורות (נב:) כתב כן גבי ברכת האור[7]. ויתכן שכך סבר הבית יוסף (או"ח סוף ס' תרצ"ג) שכתב: 'כתב הכל בו בסוף סימן מ"א (ב:) פורים שחל להיות במוצאי שבת שקורין המגילה לאור הנר מברך בורא מאורי האש קודם, ויש חולקין[8] ואומרים שאינו צריך לברך עליו לפי שכבר נפטר ביוצר המאורות,[9] אמנם טעמא דמסתבר הוא שלא יהנה ממנו בלא ברכה'. וגם לעניין קול[10], רבינו בחיי ור"י ב"ר יקר[11] טענו שהסיבה שלא מברכים היא שאינו יוצא מדבר שיש בו ממש, ולא הסבירו שהנאה זו אינה נכנסת לגוף. ויתר על כן, רדב"ז (שו"ת ח"א ס' רצ"ז) כתב חידוש מחודש, שכן מברכים על הנאת קול. וכך כתב: 'דבר שהנשמה נהנית בו הוי אומר זה הריח וכתיב ומתוק האור משמע שאדם נהנה מראיית האור וכתיב כי קולך ערב כל הני אע"ג דלית בהו מששא מ"מ הנייה אית בהו ועל הנייתן מברכין'. הרי שהכלל אינו מוסכם[12], וראה גם דברי רבי אברהם בן רמב"ם בהערה[13].
הנה, אלו תוצאות הדברים, מקובל שההנאות שמברכים עליהן הן אלו הנכנסות לגוף[14]. ויש שחולקים על כלל זה. ובכל מקרה טעם החילוק, לא מבואר[15].
♦
פרק שני - הנאת מעיים או גרון
דיון נוסף שיש לדון במסגרת בירור ההנאה המתברכת, הוא ממה שמצינו שחלקו ר' יוחנן וריש לקיש (חולין קג:), לגבי ההנאה המחייבת באיסורים[16], ר"י סובר שהנאת גרון היא המחייבת ור"ל שסובר שהנאת מעייםטז. ובברכות, יש לדון על מה מברכים האם על הנאת המעיים או על הנאת החך. ודיון זה יש לדון לכל הברכות, הן לברכת המזון הן לשאר ברכות אחרונות, והן לברכות ראשונות.[17]חשוב לדעת לפני הדיון בעניין, שייתכנו כמה פרשנויות להבין את סברות דיון זה, המשפיעות באופן ישיר על הדיון והעל הדין. ניתן להבין שהדיון הוא האם הברכה היא על הנאת האוכל או על תועלתו. ואפשר לפרש בדרכים נוספות, כגון, דיון בדעת בני אדם, ממה נהנים הם באכילה, האם גם מהנאת מעיים כעניין נפרד מהנאת החך. ואפשר לפרש שהדיון הוא בגדרי המעשים, האם יקבעו הדינים לפי סיבות המעשים. או השוואה בין השיעורים ההלכתים שמצינו באכילה ושתיה[18]. ותוצאה חשובה מהבנת הצדדים, הוא הגדרת הנאת החך והמעיים, שאם הדיון הוא בין הנאת החך ותועלתו, יתכן שאין מקום כלל לטעון, שצריך שתהא צורת אכילה, אלא האם האכילה מזינה או לא. אבל אם זו השוואה דינית, וודאי שכן[19]. ולהלן אראה טענות על כמה דיונים הלכתים, שאינם מוכיחים שההנאה המחייבת היא הנאת חך או מעיים, אלא שתהא צורת אכילה. תוצאה נוספת מהבנת הצדדים היא הקושי לתחם, מי יכול לקבוע מה מזין, האם כל דבר מזין במידת מה, ובדבר המזיק יש לשקלל נזק ותועלת, וכו'. וכן הלאה. בדיונים הבאים כאן, שאכתוב את כותרות החקירה, הנאת מעיים או חך, יש לזכור את אפשרויות הפרשנות הנזכרות.
♦
שיטות בדיון עצמו
יש סוגיה בברכות בדין מטעמת, ולענ"ד אין הכרח להראות ממנה כאחד מן הצדדים, והבאתי את הדברים בנספח. ואגש לדנים בנידון זה ממש, ולהבנתי נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים, וחמש שיטות הן[20]:א. יש שכתבו בהדיא שהנחשב אכילה בברכות הוא כמו כל דין אכילה, כך סבר היראים, שכתב (מצוה כד): 'ותרוויהו[21] סבירא להו שביעא דקרא שביעת גרון, וכן נראה לי אמת דכזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה שביעת גרון דאורייתא נינהו'. וכך סבר גם מהר"ם שיק (או"ח רנ), והוכיח כן משיעור כזית[22] ומדברי ריב"ש, וכדבריו בדעת ריב"ש, כתב בברכת ה' (ח"ב פ"א ציון 29),יעו"ש.
ב. ויש שכתבו שהנאת האכילה לחיוב ברכה נאמר בהנאת מעיים, כך דעת הפנים מאירות (שו"ת ח"ב ס' כ"ז) והפרי מגדים (ר"י א"א סק"א), שכתבו זאת לגבי ברכות אחרונות. גם החתם סופר שהביא את הפנים מאירות נראה שהסכים לדבריו[23], יעו"ש שביאר בהם את דעת הרקח[24]. וכך גם באגלי טל (מלאכת טוחן אות סב), שכתב זאת גם לגבי ברכות ראשונות[25]. ובאליה רבה (קסז סק"ז) הביא מספר ברכת אברהם, שאין מברך אלא על תכלית העניין, שהיא הבליעה אחר הלעיסה. והא"ר הסכים עמו[26].
ג. יש שחילקו בין ברכת המזון שחיובה מדאורייתא לבין שאר הברכות שחיובן מדרבנן[27], כך נראה שדעת רב יהודאי גאון (הובא ביראים הנזכר לעיל) שכתב: 'האי מאן דאכיל שביעת גרון לא פטר שביעת כרס דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא'. וכן הילך באפיקי ים (ח"ב ס"א).
ד. ויש שצרפו וכתבו ששניהם מחייבים בברכות, כן נראה מלשון ראבי"ה, שכתב לגבי דבר המזיק (מהדורת דבליצקי, ח"א אות צ"ט): 'כל מידי דמזיק ונהנה ממנו קצת או שאכל ממנו לרפואה וגם נהנה החך בעי ברכה כיון דנהנה, ואם אינו נהנה לא מברך כלום. ואם כל כוונתו רק לאכול אפ' אם אינו נהנה מברך, רק שלא יזיק לו'. וכן כתבו במפורש באמרי בינה (ח"א סט"ו.) ובמנחת חינוך (מצוה ת"ל אות ב'), וראה גם בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סל"א)[28].
ה. ויש את דעת המלבי"ם (בפירושו התורה והמצוה, במדבר י"א ג') שיש חילוק בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה, ראה מדברי המלבי"ם בהערה[29].
♦
שביעה או מעשה אכילה
מצינו חקירה נוספת, שחקרו ודנו בחכמת אדם (כלל קנ"ג א'), רעק"א (גליון שו"ע קפ"ו ב') והחזו"א (או"ח כ"ח ד'). וכך כתב החזו"א[30], 'יש להסתפק הא דיכול לברך תוך שיעור עיכול אי הוי הטעם משום שאין בה"מ באה דווקא על מעשה האכילה, אלא על מה שהספיקו הקב"ה מזונו וכ"ז שהמזון לא נתעכל, והמזון מזין אותו ומפרנסו הרי הוא כאכל בכל שעה, או דלמא שבאמת אין בה"מ אלא על עיקר האכילה, אלא שזמן הברכה עד שיתעכל'[31]. ולמעשה כותב החזו"א כצד השני, והברכה היא על מעשה האכילה[32]. ואפשר[33] שהדיון הזה הוא אותו דיון האם הברכה היא על הנאת החך או על המעיים[34].♦
נפק"מ ומקרים
אחר שהבאתי שיטות בנידון, אלכה בקצרת האומר, ואדון במקרים ומעשים[35], האם יהיו לנפק"מ בין השיטות. ומהדברים יעלו ויבואו עוד סוברים לכאן ולכאן. אך כבר עתה אכתוב, שברוב המקרים[36] שיראו כנפק"מ, אפשר לטעון שאין לכך הכרח, ויתכן שאלו דיונים בגדרי מעשי אכילה, וכמו שכתבו מהר"ם שי"ק וברכת ה' הנזכרים, בדעת ריב"ש. וכך אכתוב גם להלן לאורך הדיונים[37]. אכן, ניתן היה לומר שאף באוכל בצורה שאינה דרך אכילה, חייב לברך, לדעת המשנה למלך ועוד, שסוברים שבמצוות יוצאים אף שלא בדרך הנאתו. אך כבר היטיב לדחות זאת בשו"ת לבושי מרדכי (או"ח ס' ל"ב). ולכן נראה שבשביל לברך צריך לאכול בדרך אכילה, ולכן כאמור, במקרים שאביא להלן, יש לדחותם שאינם דרך אכילה. אבל אין הכרח לכך ובהחלט יתכן, ואכן יש שהסבירו, שהחולקים בנידונים הבאים, נחלקו בשאלה האם ההנאה המחייבת היא הנאת מעיים או חך.מאכל המזיק: יש לדון האם מפסיקת ההלכה לרוב הראשונים, שאין מברכים על דבר המזיק, ניתן לראות שהמחייב הוא הנאת חך. מכיוון שאינו נהנה. ויש לפרט ולדון, למ"ד שההיזק הוא לאוכל ולמ"ד שהמאכל הוא הניזוק. ולמ"ד שמדובר שאין הנאה כלל ולמ"ד שדין זה הוא אף בהנאה מועטת. וכן בדיון האם מדובר בהיזק מועט או מובהק, שזהו עניין גם לברכה על איסור. ולא ישכח הדיון לדינא, האם אכן לא מברכים על דבר המזיק, או שמברכים שהכל[38]. ועל כל אלה, אומר שנראה שגם ואף במיוחד, עניין דבר המזיק הוא צורת האכילה, שצורת אכילה אינה לאכול דבר מזיק[39]. וא"כ מפה, אין הוכחה.
מאכל שאינו ראוי לאכילה: א. מצד המאכל, לגבי פלפלין נפסקה ההלכה (שו"ע רב טז) שיטת רבא (לו:), שאין מברכים עליהם, מכיוון שאינם ראויים לאכילה בכלל. ובזה שונים הם משמן זית וכדומה, שמנם בקושי אבל שייך לאוכלם. והמאירי והראשון לציון והנהר שלום (בגמ' ובשו"ע שם) פירשו בסברא אחרת, שאין לזה שם אוכל[40] אלא תבלין. ואולי סברו שמפני שאין הנאת החך, אין מקום לפטור מברכה, שהרי יש הנאת מעיים. ב. מצד האוכלים, וגם בזה אחלק, האחד שאינו ראוי לאכילה לכלל והשני ליחיד. לכלל, האוכלים באכילה גסה, הנה כתב בשלטי גיבורים (לה: בדרי"ף): 'וכן נראה בעיני שהאוכל אכילה גסה שאינו צריך לאותה אכילה מוציא אחרים ידי-חובה והוא שנהנה גרונו באותה אכילה אבל אם נפשו קצה עליו ואין נהנה גרונו כלל אינו ראוי לברך על אותה אכילה לא לפניה ולא לאחריה כמבואר בקונטרס הראיות'. וכך שנה במשנ"ב (קצז כח). נראה מדבריו שאף שהאוכל אינו מזין, העניין הוא הנאת החך[41]. ואין סיבה שהנאת המעיים תימדד לפי הנאת החך[42]. ומה שיש לומר גם פה, שכשהחך לא נהנה אין זו צורת אכילה. ליחיד, במקרים שאדם אוכל אך לא ערב לחיכו[43] באכילתו, רשב"א בתשובה (ח"א ס' רל"ח) כתב שמי שהיין מזיקו[44] או ששונא לשתות יין, צריך לדחוק עצמו ולשתות ארבע כוסות בליל הסדר. וכך נפסק בשו"ע (תעב י). ולכאורה חזינן שאף שהוא שונא את היין, וממילא אין לו הנאת חך, צריך לברך. אבל אפשר שגם לאדם ששונא את היין יש לו איזו הנאת מה. ובמנחת שלמה (מהדו"ק יח אות ה' והלאה), כתב שדוחק לפרש כן. וטען שמחמת המצווה יש הוא נהנה, ואף שלא תיקנו ברכה על ההנאה הרוחנית שבמצוות[45], במקום שכבר יש ברכה, מברכים. ולדלות דעתי, זהו דוחק, ובפרט לפי הדברים שהבאתי לעיל, בטעם שלא תיקנו ברכות על שאר הנאות. וראיתי בספר משמרת ליל שמורים (רמ"מ קארפ. סט"ו אות ג') שטען מכוח דברי רשב"א אלו, שבכהאי גוונא אומרים שבטלה דעתו. ודייק כן גם בלשון רמב"ם, שגבי אכילה גסה כתב שאינו ראוי לכל מי ששבע, ולא הסתפק באינו ראוי לאותו אדם. והדיוק מלשון רמב"ם לא מוכרח, שאפשר לומר שאין ראוי לכל אחד במאכלים שאינם ערבים לו. וכאמור מדברי רשב"א אין הכרח. אולם על הסברא עצמה, איני יודע לדון על נכונותה, כיוון שאיני יודע על מה ומתי באים לשימוש בסברא כזו, בטלה דעתו וכדומה, וכבר זמן שאני תר לראות גדרים בזה, בכלל ובברכות, ולעת עתה איני יודע[46]. ובכל מקרה אין זה עונה לדבר שמחמת תזונתו, נאכל, ולרוב האנשים אינו ערב לחך, ונדמה לי שכזה מקרה הוא נפק"מ ברורה בין השיטות האם ההנאה המחייבת היא הנאת המעיים או הגרון. ודוגמא לכך, ביצה חיה. ובמקרה זה נחלקו האחרונים, בשערי תשובה (ר"ד י"ז) הביא שהמחזיק ברכה כתב, שאף שאינו נהנה בטעם אכילתו הוא נהנה במזונו. נראה שדעתו שהנאת מעיים היא הקובעת. ומהרש"ם (שו"ת ח"ו ספ"ח) הביא שר"ש קלוגר בספר החיים כתב שאין מברכים עליה.
מסטיק: הפוסקים (עיין הלכה ברורה ר"י בירור הלכה ט"ו, ומשם בארה) דנו האם צריך לברך על מסטיק. ויש כמה צדדים לדבר, ודעתי הדלה נוטה כדעת האומרים שאין צריך לברך, שאכן קשה לדון בדיון כזה, מחמת הקושי לדעת מהם בדיוק גדרי אכילה. ואמנם, כמו שהביאו הדנים בדבר, אין זו המצאת הפוסקים שבאה עם המצאת המסטיק המודרני, שמעין זה מצינו במציצת לקריץ וקנים מתוקים. ובהם גופא, יש לעיין איך החליטו מהם גדרי האכילה.
ברכת המים: יש מוכיחים[47] מגדר הברכה על מים שהשתייה תהא לצמאו. ואיני יודע אם אפשר לראות פה ראיה למחייב הנאת החך, כשם שמשתמע בדברי המשנה ברורה (ר"ד מ"ב). או שזו גופא תזונת המים, והויא הנאת מעיים. וראה בספר פתח הדביר (ר"ד ז') ובתפארת ישראל (יכין, בסוף הפרק) מה שכתבו בזה.
היישר למעיים: בהמשך לנקודה הקודמת, בא הדיון באוכל על ידי זונדה או אינפוזיה[48], שהאוכל עובר דרך האף או הוריד, או נכנס היישר למעיים. באחיעזר (ח"ג סא) כתב שהדבר פשוט שמכיון שאין זה דרך אכילה, אין זה נקרא אכילה, גם לר"ל שמחייב על הנאת מעיים. וא"כ גם מפה אין להוכיח. ובשו"ת לבושי מרדכי (הנ"ל בהערה) דן בדבר[49], וצדד בסברא נוספת, שאכילה כזו דנים כשתיה, ולדעת החת"ס לשתיה הנאת גרונו קובעת גם ביוה"כ. ולכאורה, סברתו תמוהה, כיוון שוודאי שעניינה של אכילה שכזו, הוא תזונת המעיים.
שיעורים: בשיעורי כמות וזמן האכילה. כבר הזכרתי מקודם, את הראיה משיעור כזית. וכן הזכרתי את חקירת האחרונים בשיעור כדי עיכול, וחזינן שאין זה ראיה[50]. וגבי שיעור כדי אכילת פרס, כתב הפנים מאירות הנזכר, שלפי"ד שהנאת מעיים קובעת, גם ביותר משיעור זה צריך לברך. אכן המג"א (ר"י א'. ועיי"ש בהרחבת ההלכ"ב) ועוד אחרונים רבים, נחלקו עם הכנסת הגדולה ועוד, בדבר זה -האם צריך שיאכל כדי אכילת פרס. וראה בפרי מגדים שם, שחילק בין החיוב מדאורייתא לדרבנן. וגם פה אפשר ללמוד את השיטות כחולקות בנידון דידן, ויותר מסתבר שחולקים בדין האכילה שצריך לברך עליה, האם קבועה בגדרי האכילה הקבועים[51]. ובדיון ממתי מתחילים למנות שיעור אכילת פרס האם בבית הבליעה או הלעיסה, בשבט הלוי (ט' קעג) תלה את זמן השיעור בזה, לפי הסובר שהנאת מעיים, מתחיל השיעור מזמן שנתיישבה דעתו[52].
הפסק טרם בליעה: הפסק קודם בליעה, נחלקו האחרונים האם הברכה חלה, ראה בנושאי הכלים בס' קס"ז ו'. ועיין בתשובת יביע אומר (ה או"ח ט"ז) שהרחיב לדון באמירת דבר שבקדושה ודברי חולין קודם בליעה. ולהלכה כתב שיענה דברים שבקדושה ובדברי חול ראוי להחמיר. והביא שם שכן מצא כבר בלקט יושר, ושכך משמעות דברי המאירי. והביא שם שבמור וקציעה ועוד אחרונים כתבו שאפשר שאין הדיון מהי ההנאה המחייבת, אלא מדובר בדיון בגדרי המעשה, האם זה נחשב לתחילת המעשה או לאכילה. אמנם מובן, שאם הנאת החך מחייבת ברכה, אין מקום לדון, מלבד שאין זו צורת אכילה, כפי שכתבתי לעיל. וראה ביבי"א שהרחיב שם, ודן בדברים מסוגית לעוס כבלוע בתרומה ובשבת. והדברים מביאים לידי הדיון מהו הכשר מצוה ומהו תחילת המעשה, ראה ביבי"א בדברי הלבוש מרדכי, שקישר זאת לפלוגתת הראשונים באבדה. ומה שדחה שם את דבריו. ואין כאן המקום לסוגיא זו.
הקיא: מי שהקיא חצי כזית וחזר ואכלו, תלתה הגמ' (בחולין שם) לפי מחלוקת ר"י ור"ל, וכתב הפנים מאירות לפי דרכו שאכן לא יתחייב בברכה. ובברכי יוסף (ר"ח א') כתב על דברי הפנים מאירות, שבמקרה שהאוכל כבר ירד לבטן, אפשר לומר שאותו השיעור שבאכילת איסורים יש גבי ברכה. ואיני מבין את דבריו, אם כוונתו לומר שיהיה גדר אחיד לשניהם, מדוע שיהא גדר, הרי לפי דברי הפנים מאירות, איסורים הנאת גרון הנאתם, וברכות הנאת מעיים הנאתן. ומי אמר שיהא גדר כזה. אולם בברכי יוסף העלה טיעון אחר[53] שלא יברך, דלא גרע מנתעכל המזון. וכך העלו עוד פוסקים (ראה ביאורי ומוספי דרשו למשנה ברורה, ר"י הערה 16). אך בשו"ת קול אליהו (לרבי אליהו ישראל, ח"א ס"ט), כתב שצריך לברך לפי הנאת גרונו, ועל הטיעון שהוי כנתעכל המזון כתב: 'ואע"ג דקי"ל דכל שנתעכל המזון שבמעיו שוב לא יברך והכא נמי אין לך עכול גדול מזה שהרי הקיאו הא ליתא דלא יבצר אם לא נשאר לו תמצית מן המאכל במעיו וזה בדוק ומנוסה דיש מי שמקיא אכילתו ואפ"ה איננו רעב מאותה אכילה ודמיא עליה כאילו לא הקיא שום דבר'. ואלו דברים מחודשים, ואציין שהקול אליהו הוסיף והסתייג, 'אמנם במי שאכל כזית ממש והקיא שיעור כזית ממש בהא ודאי דלא יברך לאחריו שהרי נתעכל'. ובספר דברי מנחם (ר"ח א'. לרבי מנחם בן שמעון מרדכי) השיג על טיעון[54] הקול אליהו שאדם שבע גם אחר הקאתו, וטען שזה משתנה מאדם לאדםנד. וכך מסתברנה. ועיין פתח הדביר (ס' קפ"ד ס"ק ג') ובחזון עובדיה (ברכות, האוכל פחות מכזית אות ו').
שורת הדברים: מקובל שההנאות הנכנסות לגוף הן ההנאות שצריכים לברך עליהן. ולגבי הנאת האוכל האם היא הנאת מעיים, חך או גם וגם, הראיתי שהעניין שנוי במחלוקת.[55][56]
♦
נספח: מטעמת[57]
ממקום אשר דנו בעניין קרוב, בסוגית 'מטעמת', יתכן להוכיח לדין זה, אך לא מוכרח. ואביא כעת מדברי הסוגיא.בברכות יד. נאמר, 'בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דלמא הנאה קביל עליה והא איכא א"ל טועם ואין בכך כלום תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כמה ר' אמי ורב אסי טעמי שיעור רביעתא'. מצינו בספקו של אשיאן שיש הפרדה בין אכילה ושתיה לבין ההנאה, ומסתבר שהחילוק הוא לגבי תענית, ולא לכלל דיני אכילה שבתורה. ובירושלמי בנדרים (פ"ח ה"א) איתא 'נדר להתענות ושכח ואכל כזית איבד תעניתו. ר' בא בשם רבנין דתמן - והוא שאמר יום סתם. הא אם אמר 'יום זה' מתענה ומשלים. לא אמר אלא אכל[58] הא טעם לא ר' בא חסידא בשם רבי זעירא הא מטעמיתה אין בה לא משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הפסק תענית'[59].
רי"ף בהלכותיו לתענית (ד.) פסק את דברי הבבלי הנזכרים, והוסיף 'ומפרשי רבנן דצריך לאזהורי כי היכי דלא לבלע כלום'. וכך כתב גם רמב"ם בהלכות תעניות (פ"א הי"ד) 'והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט'. ולכאורה הדין בתענית ובברכות שווים, ובשניהם מותרת הטעימה רק ללא בליעה.
אבל רמב"ם בהלכות ברכות (פ"א ה"ב) כתב 'ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית'. הרי שהשמיט את התנאי, שבטעימה אין בליעה. ומכך הסיק הטור (ר"י ב'(, שחילק רמב"ם בין תענית לברכה, ובברכה אין צריך לפלוט. וכך כתב גם הב"י שם, שהוסיף 'וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף[60] בפ"ק דתעניות שמה שכתב דלהיזהר דלא ליבלע לא קאי אלא לשרוי בתענית דוקא'. אך רשב"ץ (בפירושו לברכות שם) הבין בדעת רמב"ם שאין חילוק אלא שסמך רמב"ם על דבריו שבהלכות בתענית[61].
ולעומת רמב"ם הביא הטור[62] את דעת רבינו חננאל, שגם לגבי ברכות אין הכוונה בטעימה שבולע. והוסיף הטור את דבר אביו, 'ומיהו כשהוא פולט אין צריך לברך אפ' על הרבה'. הנה, גם הוא שינה בין תענית לברכות.
אם כך לפי ב' השיטות, אין דין תענית כדין ברכות, רמב"ם כנראה חילק לגבי היתר הבליעה, ורא"ש בדעת ר"ח חילק לגבי שיעור הטעימה. ואציין לחולקים לשתי הדרכים, רי"ד בפסקיו (ברכות, שם) חלק וכתב שבכל מקום[63] מותר לבלוע. ויש גם שיטת רב אחא משבחא (הביאו הכלבו, שהובא בב"י שם), שעל פחות משיעור אין מברכים. ואפשר להשוות את דברי רי"ד לרב אחאי[64], ויותר נראה לחלק ביניהם, ויעויין. ולמול הבנת רא"ש בדעת ר"ח, כתב[65] בספר אוהל מועד (גם הובא בב"י), שגם בברכות אין לבלוע ואין לטעום יותר משיעור רביעית. וכדבריו נראה שדעת שאר הראשונים שנקטו כדעת רבינו חננאל ולא חילקו את חילוק רא"ש שאף ביותר מרביעית אין צריך לברך. ואת סברתם יש להבין, אם סוברים הם שהנאת מעיים קובעת, מדוע נאסר יותר מרביעית. ונראה שהם הבינו כפי שכתב כמה ראשונים[66], שאם יכניס לפיו יותר מרביעית חוששים שיבלע. א"כ, מצינו ארבע שיטות. ושתי העיקריות הן שיטות ר"ח ורמב"ם.
בירור נוסף שיש לברר, בדעת רמב"ם במקרה שטועם האדם יות מרביעית ולא בולע, לכא' גם בזה נחלקו. ואכן כך הבין רמ"א, שכתב על זה בהג"ה שספק ברכות להקל. וכך גם הבנת הלבוש ועוד אחרונים. אכן המחבר לא הזכיר זאת, ונחלקו האחרונים בשיטתו אם הוא סבר שבזה מודה רמב"ם. וא"כ, לבלוע פחות מרביעית, מח' רמב"ם ור"ח. לטעום יותר מרביעית לר"ח מותר, ובדעת רמב"ם מחלוקת אחרונים.
ויש לציין שהמג"א[67] הנזכר כתב: 'ולי נראה דאין כאן ספק ברכות להקל דלא מצינו שום פוסק שכתב להדיא דבולע פטור'. ודברי המג"א מביאים לדיון כללי מאד בדרכי הלימוד והפסיקה, מה כוונתו שלא כתב להדיא[68]. ונידון ההליכה אחר דעת הפוסק או אחר כתיבתו. אמנם רוב האחרונים חולקים על המג"א ופוסקים כשו"ע שספק ברכות להקל, ולכל היותר כתבו שהבולע יכוון גם להנאת אכילה, שגם לדעת רמב"ם יברך.
ולענייני פה, בשיטות בסוגיה זו יש מקום לפרש שחלקו בשאלה האם החיוב הוא הנאת מעיים או הנאת חך, שלפי רמב"ם שאפשר לבלוע בלי לברך, החיוב הוא רק הנאת חך, ולפי רא"ש הנאת מעיים מחייבת[69]. אבל אפשר לפרש גם בפנים אחרות, ששניהם מודים שלברכה צריך שני הנאות גם מעיים וגם חך, ויש פה מחלוקת מה הוא גדרה של הנאת החך[70]. ואפשר גם לפרש מחלוקתם בגדר הנאת מעיים, האם היא בכל דבר שבא למעיים או רק דבר שהוא בא בתור אכילה להשביע את עצמו, שאף שלא ישנה האם נהנה בגרונו, אבל עניין להנאות במעיו מיהא בעינן. עכ"פ לראיה מסוגיא זו אין הכרח, אבל אפשרות יש.
♦ ♦ ♦