ביסוד פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל בשבת

הרב דוד לוי
כולל פוניבז'

ביסוד פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל בשבת[2]

פתיחה

בשבת קודש אסרה עלינו תורתנו הקדושה את עשייתן של מלאכת מחשבת, פעולות עשייה ויצירה. ל"ט מלאכות שבת מקבילות כנגד ל"ט אבות המלאכות שנעשו בבניין המשכן (שבת מט, ב). אכן, יש ב' מחלוקות יסודיות, השזורות ועוברות בגדרי חיובי המלאכות, ונחלקו בהן רבי יהודה ורבי שמעון: א. כאשר המלאכה הנפעלת היא כאשר אין העושה אותה צריך לגופה של עשייתו (להלן – מלאכה שאינה צריכה לגופה). ב. נידון נוסף הוא כאשר עושה האדם את מלאכתו דרך השחתה וקלקול, דפטור הוא משום מקלקל, כפי שנפסק ברמב"ם (שבת א, יז ועוד). אולם נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אף בזה, כאשר מקלקל הוא ביצירת חבורה ובהבערה.
במאמר זה נרצה בס"ד להאיר באור חדש את המחלוקת היסודית בין רבי יהודה לרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה. ממוצא הדברים יבואר היטב גדר פטור 'מקלקל', האם נאמר במקלקל שאין זו צורת עשיית מלאכה כל שעושה הוא דרך השחתה. או דילמא, שאף שיש על עשייה בקלקול 'שם מלאכה', ומכל מקום נאמר בזה פטור מעונש.
♦

א. האם יש שם מלאכה במלאכה שאינה צריכה לגופה

בדין עשיית מלאכה שאינה צריכה לגופה, נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון. מחלוקת זו הובאה בכמה מקומות בש"ס ובמסכת שבת (צג, ב. צד, א. ושם עג, ב. קה, ב. קז, ב. קכא, ב), שיטת רבי שמעון לפטור, בעוד שרבי יהודה מחייבו [עוד נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון, לגבי מקלקל בחבורה, ובזה רבי יהודה הוא הפוטר, ורבי שמעון המחייב].
הגמ' (שבת עג, ב) אומרת, כי אף לרבי יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, מודה הוא במקום שמקלקל הוא בעשייתו שפטור, ומשום כך החופר גומא ואינו צריך לחפירת הגומא ויצירת החריץ, אלא כוונתו לנטילת עפרה פטור הוא אף לרבי יהודה, היות שהקרקע התקלקלה בחפירת הגומא.
והנה, יש לדון בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה לרבי שמעון וחייב עליה לרבי יהודה, האם פירושו שאין שם מלאכה - כאשר המלאכה אינה צריכה לגופה ולתועלת [ואם היא נעשית לצורך תועלת צדדית נחלקו בזה ר"י ור"ש, כמבואר ברש"י ובריטב"א (שבת קו, א) ויבואר בזה (להלן אות ז')]. או דילמא, דאף שיש שם מלאכה על הפעולה, מכל מקום כל שהאדם עושה את המלאכה לצורך תועלת אחרת, אם כן מגרע הדבר בחשיבות המלאכה, ומשכך פטור הוא על עיקר המלאכה. ויבואר עוד.
נפק"מ בחקירה זו, היא במה שדן המגן אברהם (שיד, סק"ה) כיצד הדין, בעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה ללא כל כוונת תועלת בעשייה, כגון, במקום שחופר גומא ואין לו כל תועלת בחפירת גומא זו, ובנוסף אין לו אף תועלת בעפר שנטל ממקום החפירה. ומדייק המג"א את לשונו של התרומת הדשן (סימן סד) כי החופר גומא ואין צריך אפילו לעפרה - חייב, והיינו דכל המחלוקת של רבי יהודה ורבי שמעון, היא רק כשאין צריך החופר "אלא" לעפרה, אך על כל פנים בעפר יש לו צורך. משא"כ כשאין לו שום צורך כלל, לא בגומא ולא בעפר, חייב הוא לכו"ע, לדעת התרומת הדשן. אמנם המג"א חולק עליו, וסובר כי וודאי שיש לפוטרו במקום שאין לו כל תועלת במלאכה, ואדרבא זו מלאכה שאי"צ לגופה, דבר שאין מתכוין ומקלקל, עיין שם. ונידון זה יבואר בהרחבה בעז"ה להלן (אותיות ו' ח').
♦

ב. מקלקל – פטור מעונש או שחסר בשם המלאכה

על דרך זה יש להוסיף ולחקור, באדם העושה מלאכה דרך קלקול בשבת דפטור עליה אף לרבי יהודה, וכן נפסק להלכה ברמב"ם (שבת א, יז), האם במקלקל נאמר שאף שהוא עשה מלאכה בקריעתו ובקלקולו, מכל מקום פטור הוא מעונש חטאת. והטעם הוא משום דהמלאכה נעשתה ללא תועלת ודרך קלקול והשחתה, אלא שפטרתו התורה מעונש. או דילמא, דבמקלקל התחדש שכל שהוא עושה את פעולת המלאכה דרך השחתה חסר בעיקר שם המלאכה, כיון דהוי צורת קלקול ולא תיקון, ואין זו מלאכת מחשבת האסורה בשבת. ובהמשך דברינו יבואר כי נחלקו בזה רש"י ותוס' לשיטתם בכמה דוכתי.
♦

ג. הוכחת האחרונים בדעת רש"י – שיש על מקלקל שם מלאכה

חידוש מופלא ביותר דייקו רבותינו האחרונים בדעת רש"י (ב"ק לה, א), כי אף בעשייה דרך קלקול, יש על עשיייתו שם מלאכה אלא שפטור הוא מעונש. וכפי שמבאר רש"י את שיטתו של תנא דבי חזקיה – הפוטר משום קים ליה בדרבה מיניה, כאשר אדם הזיק ובאותה העת עשה מלאכה שיש עליה צד חיוב מיתה (אילו היה עושה את המלאכה במזיד ובהתראה, היה הוא פטור על היזק הממון שנעשה על ידו באותה השעה משום הכלל הנודע של קים ליה בדרבה מיניה). אולם תנא דבי חזקיה מחדש, כי אף העושה פעולה שעקרונית חייב עליה מיתה, אף שבפועל לא היה צד חיוב מיתה במעשהו בפועל, פטור הוא מתשלומים על היזק הממון שעשה באותה השעה, בין אם פעולת איסור המיתה נעשית בשוגג ובין במזיד, ואף שלא היה צד חיוב מיתה בפועל.
ונחלקו הראשונים, האם יפטור תנא דבי חזקיה מדין קלב"מ, אף במקום שמלאכת האיסור נעשתה דרך קלקול. רש"י (שם, ד"ה רבא) משווה את דין מקלקל לדין שוגג ובשניהם לתנא דבי חזקיה יש פטור קלב"מ. התוס' (שם, ד"ה מתניתין) מקשים על רש"י בכותבם: "ולא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה, אבל כאן אין בו איסור מלאכה", כלומר, דאין לדמות את דין מקלקל לדינו של תנא דבי חזקיה, שכן במקלקל אין על עשייתו שם מלאכה כלל, ובזה אין לפטור משום קלב"מ אף לתנא דבי חזקיה.
וביארו האחרונים [ראה עונג יו"ט (סי' כ'), מרומי שדה (שבת לה, א), בית יצחק (או"ח סי' ט' בשולי המכתב), אפיקי ים (ב, לז) ועוד], כי רש"י ותוס' נחלקו בגדר פטור מקלקל, האם יש עליו שם מלאכה אלא שנאמר בו פטור מעונש, כדעת רש"י, או דגרע משוגג, ואין על מקלקל שם מלאכה כלל, כשיטת התוס'.
♦

ד. מחלוקת רש"י ותוס' לשיטתם – בקורע בגד לכבוד המת שאינו חייב עליו בקריעה

מקום נוסף בו נחלקו רש"י ותוס' ועוד ראשונים האם יש שם מלאכה במקלקל, הוא בדין קורע בגד בחמתו ועל מתו, שנחלקו בזה רבי יהודה ורבי שמעון (שבת קה, ב). הנה, במתניתין (שם) איתא: "הקורע בחמתו, ועל מתו, וכל המקלקלין – פטורין". ובגמ' הקשו סתירה ממקומות אחרים בהם נאמר שהקורע בחמתו ועל מתו – חייב. ביישוב הסתירה בין קורע על מת, מחלקת הגמ', דשונה הדבר בין אם קורע הוא על מת שחייב הוא לקרוע עליו (מקרוביו), לבין קורע על מת שאינו מחויב עליו בקריעה. ממשיכה הגמ' באומרה: "תינח - מתו, אלא חמתו אחמתו קשיא. חמתו אחמתו נמי לא קשיא, הא רבי יהודה, הא רבי שמעון. הא רבי יהודה, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, הא רבי שמעון, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה".
שיטת רש"י - דלאחר יישוב הגמ' דהקורע בחמתו תלוי הדבר בפלוגתת רבי יהודה ורבי שמעון, בזה מתיישבת אף הסתירה הנוספת בין קורע על מתו, דלרבי יהודה חייב ולר"ש פטור. והתוס' (שם, ד"ה הא) הקשו על פירושו של רש"י, הרי בהכרח מדובר שקורע הוא על מת שמחויב עליו בקריעה, שכן אם קורע הוא על מת דעלמא, הרי הוא מקלקל, ופטור אף לרבי יהודה.
אמנם בשיטת רש"י מבואר, וכן נראה ברמב"ן (שם, באחד מהצדדים שהעלה בזה), כי הקורע על מת דעלמא, אף שמקלקל הוא – כיון שאינו מחויב לקרוע עליו, מכל מקום היות ויש לו צד תועלת בקריעה - במה שהוא קורע לכבודו של אותו מת, אף שגוף הפעולה היא דרך קלקול, אולם היות ויש לו תועלת צדדית חייב הוא על קריעת הבגד לדעתו של רבי יהודה. רואים אנו אם כן שוב, כי לדעת רש"י אף על מקלקל יש שם עשיית מלאכה, ומשום כך כאשר יש לו תועלת, ולו תהי זו תועלת צדדית חייב על המלאכה לרבי יהודה, היות ומתקיים התנאי של תועלת אף במקום שגוף הפעולה היא קריעת הבגד, כיון שסוף סוף יש לו תועלת בגוף הקריעה לכבד את המת, ואף שזו תועלת חיצונית.
אמנם התוס' לשיטתם, שאין על מקלקל שם מלאכה, ומשום כך הקורע על מת אחר שאינו חייב לקרוע עליו, ואף שהוא קורע לכבדו, מכל מקום היות שבפעולת הקריעה אין כל תועלת, אין שם מלאכה על העשייה, כל שאין לו תועלת ישירה בגוף פעולת הקריעה. ויבואר עוד בזה להלן.
♦

ה. יסודו של הבית יצחק – דרק לרבי יהודה יש שם מלאכה במקלקל

אם ברצוננו להעמיק טפח נוסף, עלינו להבין את שורש מחלוקתם של רבי שמעון ורבי יהודה בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולביאורם של הראשונים בזה תואר הסוגיא באור יקרות. ובהקדם, הקשו האחרונים על דברי רש"י בב"ק (הובא לעיל אות ד') שיש על מקלקל שם מלאכה. ולכאורה סותרים הדברים למה שכתב הרע"א (שו"ת, קמא, סי' ח'), כי יש חילוק מהותי בין פטור של מתעסק, שיש שם מעשה עבירה על הפעולה אלא שפטור מעונש, לבין מקלקל, שפטור משום דאין זו מלאכת מחשבת, ובמקלקל נאמר שאין על כך שם מלאכה כלל, עיי"ש. אמנם בדברי רש"י בב"ק מוכח כי אף במקלקל הפטור הוא משום מלאכת מחשבת ויש תורת מלאכה, ומשכך יש פטור קלב"מ לתנא דבי חזקיה, וכפי שהוכיחו האחרונים, וצ"ע על דברי הרע"א.
וכתב הבית יצחק (או"ח סי' ט', שולי המכתב), דכל דברי רש"י בב"ק (שם) שאף על מקלקל יש שם מלאכה בפעולת ההשחתה, אמורים רק בשיטתו של רבי יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אמנם לרבי שמעון, שפוטר במלאכה שאצל"ג, אף במקלקל אין על מעשהו תורת מלאכה כלל (ביאור דברי הבית יצחק, יובא להלן אות ז').
אכן, על מנת להבין יותר בעומקן של דברים, עלינו לשוב למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה - האם הוא פטור עליה כדעת ר"ש, בעוד שרבי יהודה מחייב, ובגמ' (שבת עג, ב) מבואר כי החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, פטור אף לרבי יהודה, היות שזהו דרך קלקול.
והנה הובא לעיל (אות א') חידושו של התרומת הדשן (סימן סד, הובא במגן אברהם שיד, סק"ה) המייסד דין מחודש, דכל הפטור של החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, הוא דווקא במקום שהחופר צריך לעפר שהוא נוטל ממקום החפירה, אולם במקום שהוא חופר גומא ואין לו בזה כל תועלת יהיה חייב על מעשהו. אך המגן אברהם עצמו חולק עליו וסבור שאף בכהאי גוונא הוא פטור.
אם כן נחלקו התרומת הדשן והמגן אברהם, כאשר אדם עושה מלאכה ואין לו תועלת כלל בעשייתה, האם נוהג בזה פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה לר"ש, דהתרומת הדשן מחייבו והמג"א פוטרו.
בשיעורי הגר"ד פוברסקי (כתובות ה, ב. ב"ק לד, ב. ב"ק קיט, ב) דייק מדברי רש"י (שבת לא, ב ד"ה לעולם) כדעת המגן אברהם, ובעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה לרבי יהודה, זהו לפי שיש לו כוונה לתועלת אחרת, והיא זו שנותנת שם מלאכה חשובה על מעשהו, אולם במקום שאין לו כל כוונה ותועלת בעשייתו, אם כן אף רבי יהודה מודה שפטור. וז"ל רש"י: "לעולם כר' יהודה סבירא ליה - דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר, הואיל וצריכה לדבר אחר - מלאכת מחשבת הוא". ומשמע שכל מה שמחייב רבי יהודה זהו לפי שיש לו כוונה לתועלת אחרת, אולם אם לא תהיה לו כל תועלת אף לרבי יהודה יהיה פטור, וזהו דלא כתרומת הדשן. ובקטע הבא (אות ז') יבואר כי רש"י הולך לשיטתו, בביאור מחלוקת רבי שמעון ורבנן, האם תועלת חיצונית נחשבת דומיא דמלאכת המשכן.
♦

ו. ביאור פלוגתת רבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ובמקלקל

יש להוסיף בזה, שכן נראה גם בלשון רש"י (שבת קו, א ד"ה מתניתין. וד"ה וברייתא) ובאו דבריו ביתר הרחבה בריטב"א (שבת, שם), המבאר את פלוגתת רבי יהודה ורבי שמעון, כי יסוד מחלוקתם במלאכה שאי"צ לגופה, נובע מכך שיש צורך כי פעולת המלאכה תעשה לתועלת - דומיא דמשכן, ונקודת המחלוקת ביניהם נעמדת במקום שיש צד תועלת במלאכה, אולם התועלת היא חיצונית ואינה בגוף העשייה, דר"ש פוטר משום דכל המלאכות דמשכן תיקונן נעשה לצורך גוף המלאכה, ומשכך נצרך שתהיה תועלת בגוף עשיית המלאכה, אולם אם כל התועלת היא חיצונית, שוב אין זה דומיא דמשכן ואין האדם חייב על המלאכה. אולם רבי יהודה מחשיב אף תועלת צדדית כתועלת, והוא מחשיב זאת כתיקון בעיקר המלאכה שנעשית לתועלת וחייב עליה [וז"ל רש"י: "ומה שהוא מתקן אצל אחרים - לר' שמעון לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא", וראה בריטב"א (שם)].
מכל מקום למדנו אף בדברי רש"י הללו, כי במקום שאין לאדם כל כוונה במלאכה שאינה צריכה לגופה, יהיה פטור אף לרבי יהודה, היות שכל מה שמחייב רבי יהודה באין צריכה לגופה, זהו מפני שהוא מחשיב אף את התועלת הצדדית כתיקון בפעולה עצמה (וראה עוד להלן אות ח' בשיטת התרומת הדשן).
יש להוסיף בזה טעם לשבח, דהנה ביארו בראשונים את פלוגתת רבי שמעון ורבי יהודה - האם תועלת צדדית, מועילה אף היא להחשיב את המלאכה כצריכה לגופה. אמנם יש לומר, כי שורש הנידון (במחלוקת ר"י ור"ש) האם תועלת צדדית נחשבת כעשיית מלאכה, תלויה ועומדת בהנחה מוקדמת, והיא החקירה שפתחנו בה, האם יש 'שם מלאכה' אף על מלאכה שאינה נעשית לצורך גופה. דרבי יהודה סבור כי יש שם מלאכה על כך, אלא שנצרך בנוסף תנאי שהיא תהיה צריכה לגופה, ולזה סגי אף בתועלת חיצונית (כיון דיש שם מלאכה על מעשהו מכל מקום, אלא שנצרך לרבי יהודה תנאי של תועלת, ולקיום תנאי זה מהני אף תועלת חיצונית שאינה צריכה לגופה).
אולם רבי שמעון, הפוטר, סובר שצריכה לגופה פירושו שיש תועלת ישירה בגוף העשייה, וטעם הדבר הוא כי במלאכה שאינה צריכה לגופה - אין על כך שם מלאכה כלל, ורק כאשר עושה הוא את המלאכה לצורך, בזה יש שם מלאכה על הפעולה, ומשום כך נצרך שתהיה תועלת ישירה בגוף העשייה, ולא סגי לחייבו בתועלת חיצונית (וכפי שבמקלקל לשיטת התוס', אין שם מלאכה על עשייה בקלקול, ואף שיש תועלת חיצונית).
אחר דברי השלום והאמת הללו, יובן היטב מה שכתב הבית יצחק (הובא לעיל אות ו'), דכל דברי רש"י בב"ק (שם) שיש על מקלקל שם מלאכה ומשום כך יש פטור קלב"מ במקלקל לתנא דבי חזקיה, חידוש זה שייך רק בשיטת רבי יהודה, ולא בדרכו של רבי שמעון. ולמבואר עתה יומתקו הדברים היטב, שכן רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו באצל"ג, ולרבי יהודה יש שם מלאכה על המלאכה אף שנעשית שלא לצורך גופה, ומשכך מועילה אף תועלת חיצונית לחייבו. ואם כן אף במקלקל סבור רבי יהודה שיש שם מלאכה על מעשהו, אלא דהיות שנעשה הדבר לקלקול ולא לתועלת, על מנת לחייבו נצרך תנאי של תועלת, ולזה מועילה אף תועלת חיצונית, כגון קורע על מת שאינו חייב בקריעה עליו, וקורע על מנת לכבדו. (וכפי שכתב רש"י בשבת קה, ב, הובא לעיל אות ה'). אמנם לרבי שמעון, הפוטר במלאכה שאין צריכה לגופה, וטעם הדבר לרש"י שאין מחשיב תועלת צדדית כתועלת, וביארנו בדבריו שאין על מלאכה שאינה צריכה לגופה שם מלאכה, ולכך לא מועילה תועלת צדדית להחשיב זאת כמלאכה. מעתה אומר הבית יצחק, שאף במקלקל אין שם מלאכה על העשייה, היות שאין לאדם תועלת בקריעה ובהשחתה, ומאחר שאין שם מלאכה במקלקל, אם כן אף לתנא דבי חזקיה לא יהיה פטור קלב"מ, שכן בקריעה ובקלקול לא עשה מלאכת שבת.
♦

ז. ביאור מחלוקת רש"י והמגן אברהם עם התרומת הדשן

מעתה יובן היטב בס"ד, יסוד מחלוקתם של רש"י והמגן אברהם כנגד התרומת הדשן (שהובאה לעיל אותיות א, ו), בעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין לו כל תועלת במעשהו (אף לא לצורך נטילת העפר), דרש"י פוטרו והתרומת הדשן מחייבו. היות שרש"י לשיטתו, שטעם הפטור לרבי שמעון הוא משום שעל מעשה מלאכה בשבת שאין צריכה לגופה - אין שם עשיית מלאכה, כל שאין לאדם כוונת תועלת ישירה. ומשכך אף כאשר אין לחופר כל תועלת במעשהו, עדיין אין שם מלאכה על החפירה, היות שסוף סוף אין לאדם תועלת, ושוב לא הוי דומיא דמשכן.
אולם התרומת הדשן, המחייב בעושה מלאכה שאין צריכה לגופה כאשר אין לו כל כוונה נוספת (לצורך נטילת העפר וכדומה), זהו משום שהוא נוקט כי אף על העושה מלאכה שאין צריכה לגופה, יש עליה שם מלאכה, אלא שהכוונה לצורך תועלת אחרת (כגון נטילת העפר) מפקיעה ממעשה החפירה, את שם מלאכת חופר, ומחשיבה זאת כנטילת עפר. אולם כאשר נעשית החפירה בלא כל כוונה אחרת, אם כן יש שם מלאכה מצד עצמה.
אם כן נחלקו הראשונים, האם יש שם מלאכה במקום שאינה צריכה לגופה, דלתרומת הדשן יש שם מלאכה, ולרש"י וסייעתו נחלקו בזה רבי יהודה ורבי שמעון.
♦

ח. יישוב סתירת דברי רש"י

הנה, הובא לעיל (אות ו') דיוקו של הגר"ד פוברסקי זצ"ל מדברי רש"י (שבת לא, ב) כדעתו של המגן אברהם, דבמקום שהאדם עושה מלאכה שאינו צריך לגופה, ואין לו כל תועלת בעשייה (אף לא לצורך נטילת העפר) דפטור אף לרבי יהודה.
אמנם התקשה הגר"ד פוברסקי זצ"ל בשיעוריו (ב"ב קיט, ב), כי מנגד יש לדייק את לשון רש"י (ביצה ח, א ד"ה פטור עליה), דסבירא ליה כשיטת התרומת הדשן, ודלא כמשמעות דבריו בשבת, וז"ל רש"י בביצה: "כדמפרש טעמא בפרק קמא דחגיגה, דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא - אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל, וכל המקלקלים פטורים". ומשמע, שרק הכוונה הצדדית לשם תועלת העפר היא זו הפוטרת במלאכה שאצל"ג לר"ש, אבל בלא כל כוונה אחרת יהיה חייב.
אכן יתכן ליישב את סתירת דברי רש"י במישור, על פי דברי הריטב"א בדעת רש"י המובאים לעיל (אות ז'), המבאר כך את טעם המחלוקת בין ר"י לר"ש - דשניהם מודים כי נצרך שהמעשה יהיה נעשה בפעולת תיקון דומיא דמשכן, אלא שנחלקו האם במקום שגוף הפעולה אין בה תועלת, אלא שהתועלת היא צדדית וחיצונית, האם נותנת היא על הפעולה שם פעולת תיקון או לאו, דרבי שמעון סבירא ליה כי צורך צדדי שאינו תיקון בפעולה עצמה - אינו נותן שם מלאכה על הפעולה ושוב אין זה דומיא דמשכן, עיי"ש. אם כן, מעתה יתפרשו היטב דברי רש"י בביצה המבאר את דעת רבי שמעון, כי החופר גומא ואינו צריך לגוף הגומא, אף שיש לו כוונת תועלת צדדית של נטילת העפר, מכל מקום אין זה נחשב כפעולת תיקון של חפירה ואין זה דומיא דמשכן, ומשכך הוא פטור עליה (אף שיש לו כוונת תועלת צדדית). אמנם, אין כוונת רש"י בביצה לפרש שרק במקום שיש לו תועלת בעפר יש פטור של מלאכה שאצל"ג, ואדרבא רש"י בא לבאר את טעמו של רבי שמעון כי אף במקום שמתכוון הוא לשם תיקון חיצוני (של נטילת העפר) ולא תיקון בגוף הפעולה, אכתי אין על כך שם מלאכת תיקון דומיא דמשכן. ולפי זה, כל שכן במקום שאין לו אף כוונת תועלת חיצונית שיהיה פטור לר"ש במלאכה שאצל"ג, ודלא כתרומת הדשן, ואם כן עולים דברי רש"י בשווה^[3].
♦ ♦ ♦