בגדרי חיוב שמירה מסכנה ודין פיקוח נפש[2]
חיוב הרחקה מסכנה אם הוא מדאורייתא * חיוב הרחקה באחד מאלף ובספק ספיקא * גדרי סכנה * דין סכנה ציבורית וסכנה קבועה * דחיית איסורים וקיום מצוות בסכנה קבועה ושל ציבור * שלוחי מצוה אינם ניזוקים וגדר שכיח היזקא * הסתכנות כדי להימנע מאיסורים ודין מסירות נפש * להיכנס לסכנה קצת לצורך פרנסתו * בדין פיקוח נפש שבעתיד * אימתי אמרינן שומר פתאים ה' * החיוב לשמוע להוראות הרופאים למנוע הדבקה במגיפה
הנה, מצאנו שמחללים שבת ואוכלים ביוכ"פ ומבטלים מצות מילה החמורה במקום שיש חשש קטן לסכנה (וכפי גדרי הדין בזה), ואמרו חז"ל חמירא סכנתא מאיסורא (חולין י' א'), והרבה החמירו בחיוב הרחקה מסכנה. ויש לברר האם מצות שמירת הנפש והתרחקות מסכנה היא חיוב דאורייתא או שהיא מדרבנן.וכן יש לברר אם שמירת הנפש והאיסור לשים דמים כוללים גם מצבים כאלו שבהם הסיכוי ליחיד להגיע למצב של סכנה הוא קטן מאוד, אבל מהבחינה הציבורית ברור לחלוטין שהקפדה של כלל הציבור מצילה אנשים רבים מלהסתכן, וחיים רבים תלויים ועומדים בדרך הטבע על הזהירות הציבורית. וכן יש לברר מתי אומרים שומר פתאים ד' וסומכים על 'דשו בה רבים', והרחבנו בכל זה עם עוד פרטים המסתעפים.
♦
חיוב הרחקה מסכנה אם הוא מדאורייתא
בגמ' ב"ק טו, ב (ועוד מקומות): 'תניא רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל לא תשים דמים בביתך'. ע"כ. ולכאורה משמע שהואחיוב דאורייתא, אלא שייתכן שזו אסמכתא.
ברמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פי"א הביא תחילה את חיוב מעקה 'מצות עשה לעשות מעקה לגגו', והמשיך וכתב שם ה"ד: 'אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו... חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים'. ע"כ. ומלשונו למדנו שהוא חיוב דאורייתא שנמסר בעשה ובלאו.
אמנם, יש הרחקות מחשש סכנה שייתכן שחיובם הוא רק מדרבנן. וברמב"ם שם ה"ה: 'הרבה דברים אסרו חכמים וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות'. ושם ה"ו: 'ואלו הן, לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה, ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות'. ע"כ.
ולכאורה משמע שההרחקות שמנה שם וכיוצא בהן הן מדרבנן. וגם מסברא נוח לשמוע שחשש קטן לסכנה אינו אסור מדאורייתא. ברם, אין זה מוכרח, וייתכן לפרש שכוונתו לומר שהכריעו חכמים שהם סכנה, ואחרי שקבעו כך הרי יש חיוב דאורייתא להישמר מהם, ומה שאין לוקין הוא מפני שהוא בשב ואל תעשה וכדומה.
ומצאנו באחרונים שנחלקו בזה להלכה. החת"ס (ע"ז ל, א) כתב על גילוי שהוא איסור דאורייתא אף שמנאו הרמב"ם בין הדברים שאסרו חכמים ושלוקים עליהם מרדות (ויל"ע בהרחקות הקלות יותר מה דינן, וראה להלן). ובשו"מ כתב שחשש שמא יבלע עלוקה הוא איסור דרבנן כיון שהוא 'רק חשש בעלמא', אבל פשיטא שבסכנה ממש 'הוא איסור תורה החמור והוא בכלל מאבד את עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב, וז"פ וברור'. ע"כ. ובתבו"ש נראה שנקט לדינא שכוונת הרמב"ם לאסור מדאורייתא. וראה דבריהם ודברי עוד אחרונים בהערה[3].
ודין עמידה במקום סכנה ייתכן שהוא בדרגה פחותה יותר. הרמב"ם הביא דין זה בפרק י"ב הלכה ו' אחר דיני גילוי ומנה עימו כגון שלא ייתן מעות בתוך פיו ועוד הרחקות כיו"ב, וייתכן להבין שכוונתו היא שהם בדרגה קלה יותר. ובמהר"י אסאד (חו"מ ט') כתב בפשטות 'דהא דלא יעמוד במקום סכנה דרבנן הוא'. אבל בעין יצחק (ח"א סי' פ') צידד שהאיסור להיכנס לחורבה הוא מדאורייתא.
והנה מצאנו באו"ז (ק"ש סי' כ') שהביא דוגמא לדברים שאינם לעיכובא ומנה ביניהם אל יעמוד אדם במקום סכנה, ומשמע שהוא דינא דגמ' ואינו איסור דאורייתא. וייתכן שנחלק הוא על הרמב"ם, אבל אפשר להשוות את השיטות ולומר שהרחקות יתירות שאמרו חכמים הם מדרבנן.
ושו"ר בריטב"א שבועות (לו, א)[4] שפשטות דבריו משמע שגם עמידה במקום סכנה היא איסור דאורייתא (וכן משמע שם שהחיוב שלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים הוא ג"כ מדאורייתא). ואולי נדחה שיש בזה דרגות לפי העניין והריטב"א שם צייר כשהיא סכנה קרובה וברורה, וצ"ע.
ואולי נאמר שהגדר הוא שכל דלא שכיח היזקא אינו מדאורייתא, אבל לא מצאנו מקור ברור לחלק כך, וצ"ת ובירור.
♦
חיוב הרחקה באחד מאלף ובספק ספיקא
בשו"ע או"ח סי' שכ"ט ס"ב: 'אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב'. וברמב"ם שבת ב, כ: 'הייתה חצר שיש בה גוים וישראלים אפילו ישראל אחד ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל' (בשו"ע צייר בתשע גויים, אבל מוסכם שהדין הוא כך גם באלף, וכציור הרמב"ם). ובשו"ע שם: 'מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצי לומר שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל, מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות'. מבואר שגם כשיש כמה ספקות מחללים שבת.והנה הנידון שם כשאחד לאלף שנסתכן ישראל, וס"ס אם יש כאן ישראל חי, והיינו שהספק על עיקר מצב הסכנה שמתירה לחלל שבת. ומ"מ ייתכן שהוא עדיף ממצב שיש ספק אם ייפול הבניין, שבאופן זה עדיין אין את מצב הסכנה לפנינו. ויעויין להלן שהרחבנו בדין פיקוח נפש שבעתיד, ושם יתבאר בס"ד.
והנה, מחללים שבת להועיל ליולדת ולחמם אותה וכו', וכמבואר בהרחבה בסימן ש"ל. ובמ"מ שבת פ"ב הי"א כתב בתו"ד: 'ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה'[5]. והו"ד באחרונים ובמ"ב סי' ש"ל. וחזינן שלמרות שהיא סכנה רחוקה, אעפ"כ נחשב מצבה כסכנה ופיקו"נ. ויל"ע עוד בגדרים אלו.
והראוני את לשון מהר"ם שיק (יו"ד סי' רמ"ד): 'ורז"ל חששו אך למיעוט פעמים כדקי"ל דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב ואם יבוא לאחד מאלפי אלפים וכו' תינוק[ו]ת סכנה כבר מותר לחלל שבת עבורו'. ע"כ. והוא מחודש, ומ"מ למדנו עכ"פ לגבי מיעוט קטן. עוד הראוני לאידך גיסא לדברי החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' כה) שמותר לקבור מת מייד וא"צ לחוש שהוא חי עדיין 'ואם אחד בכמה רבבות יארע שהוא חי אין עלינו סרך איסור'. ע"כ. והנה אין הדין תלוי במספר מסוים אלא יש מאורע שכ"כ רחוק שיארע עד שאין צריך להעלותו על הדעת וחזקת הדברים לא כך.
[והנה, מצאנו שבפירש הולכים אחר הרוב, וכבר נתחבטו בזה האחרונים לפרש את טעם הדין, ואכ"מ. ועכ"פ הטעם שם הוא שיש מצבים שכבר הוכרע הדין לתלות שהוא גוי, ובאופן כזה אינו נחשב כספק ואין מחללים, אבל לולי זה מחללים אף על ס"ס של אחד מאלף].
אמנם כשאין סכנה לפנינו כלל אלא שיש כאן מצב שיכול להתגלגל לסכנה יל"ד טובא אם אחד מאלף נחשב לסכנה. ובשו"ת הגרעק"א כתב שאם אין סכנה ואחת מיני אלף שיצמח ויסתעף סכנה אינו נידון כסכנה. והנה נידון הגרעק"א שם הוא לגבי דיני חציצה אבל משמע שם שהוא גם לגבי דחיית איסורים, ויל"ע, וראה בהערה[6]. וראה להלן בדין פיקוח נפש שבעתיד מדברי כמה אחרונים לגבי מצב שאין הסכנה לפנינו האם הוי פיקו"נ.
♦
גדרי סכנה
גדרי סכנה שחובה להתרחק ממנה הם עמומים ואין בהם משנה ברורה כ"כ, אבל כלל הדברים נראה שמה שנחשב כחשש ממשי לסכנה בעיני בני אדם או בעיני הרופאים והבקיאים (ולא רק כחיסרון של תוספת שמירה בעלמא), הרי הוא נחשב כסכנה ואיסור הוא ע"פ דין להיכנס לסכנה כזו (ויעויין לעיל אם הוא מדאורייתא).ובירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) אמרו: 'אמר רבי אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין'. ע"כ. ולכאורה היינו שאם סתם בני אדם רואים מצב זה כסכנה חובה להרחיק, וגדר הסכנה נקבע גם לפי היחס הטבעי של בנ"א (ואמנם אם הדעת מכרעת שהיא סכנה לא יועיל זה שבנ"א מזלזלים להתיר להקל, וראה לקמן מתי אומרים שומר פתאים ד').
[ויעויין ברד"ק (שמואל א טז, ב), שבתוך הדברים כתב שאם על פי 'מנהג העולם' יש כאן סכנה הרי גם הנביאים היו נשמרים מזה, יעו"ש. ולכאורה לדעתו זהו הגדר של סכנה, ויל"ע[7]].
♦
דין סכנה ציבורית וסכנה קבועה
הנה, יש מצבים שבהם לאדם פרטי או בשאלה פרטית אין להחשיב שזו סכנה, אבל כשאנו דנים על כלל הציבור וכלל השאלות הרי זו סכנה לחלק מהמקרים, ויל"ע בדינם. ונראה להוכיח מכמה וכמה מקומות בגמ' וראשונים ודברי הפוסקים שהדין הוא שגם בזה נחשב הדבר כסכנה גמורה ואסור להשאיר תקלה כזו, ויש מצבים שאף מחללים שבת במצב כזה.♦
שאלה ציבורית
מבואר בגמ' וירושלמי כמה וכמה דוגמאות של הרחקות מענייני סכנה, ונפסקו ברמב"ם פי"א ופי"ב מרוצח ושמירת נפש ובשו"ע יו"ד קט"ז וחו"מ תכ"ז. והם חיובים גמורים ובי"ד מכים עליהם מרדות ומנדים את המזלזל בהם (כמבואר ברמב"ם ת"ת ו, יד ושו"ע יו"ד שלד, מג[8]). והמעיין יראה שהרבה מהנזכר שם הם נראים חששות רחוקים, ואם היה מקרה פרטי כזה הרי החשש שיקרה אסון הוא רחוק מאד. ויש לפרש שכיון שהוא נוגע לרבים או לזמן ארוך הרי יש חשש ממשי ומסתבר שיארע נזק ליחידים מתוכם, וזה קובע מצב זה בשם סכנה. ומצאנו בזה דברים בראשונים ובאחרונים וכדלהלן.ברשב"א שבת (מב, א) הביא דעת בה"ג ורה"ג ור"ח שמותר לכבות בשבת גחלת ברה"ר אף בעשיית איסור דאורייתא, וביאר הרשב"א שיטתם: 'דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו, ושמא אם ישמר זה לא ישמר ממנו זה'. ע"כ (וכעי"ז בקצרה ברמב"ן ור"ן שם ועל הרי"ף שנזקא דרבים נחשב כסכנת נפשות, והרשב"א הרחיב וביאר הטעם). והיינו שכיון שהשאלה היא ציבורית ונוגעת להרבה בני אדם שיעברו שם, הרי תמיד יש את היחידים ביניהם שלא ייזהרו ואת היחידים בין אלו שאינם נזהרים שעלולים להיפצע ולהסתכן מהגחלת. וכיון שהוא שאלה של רבים א"א להתעלם מהסכנה ומחללים שבת בשביל להסיר את המכשול של הסכנה, ועיין היטב. וכעין זה במ"מ שבת שבת פ"י הי"ז בטעם היתר צידת נחש להרמב"ם (לחד תירוץ): 'א"נ דכיון דרבים נזוקין בו חשיב ליה כסכנת נפשות'. ע"כ.
והנה, לדינא בשו"ע (או"ח של"ד, כ"ז) התירו לפנות גחלת רק באיסור דרבנן, וברם קרוב לבאר שהנידון הוא עד כמה יש לחשוש שיגיע יחיד לידי סכנת נפשות, ובזה נחלקו, וכאשר תמהו הראשונים מתחילה על היתר זה, שאין כאן פיקו"נ ולמה התירו, אבל אם יש חשש סביר שאחד מן הרבים יסתכן י"ל שלכו"ע מחללים שבת, ויל"ע עוד (בנידון צידת נחש הרי להלכה הוא דרבנן משום דהוי משאצל"ג, ואחרונים העירו עוד שיש להתיר גם כשאינו ממית כלל, עיין מ"ב שט"ז ס"ק כ"ז ושעה"צ אות ל"ח).
♦
שאלה קבועה
עיין בחזון איש בעניין חיוב מעקה (חו"מ ליקוטים סי' י"ח[9] בתוך סוגריים): 'וי''ל בדרך קצרה דכשאנו עומדין על עליה יחידית אין חושבין הדבר לסכנה רק כשהנידון על התמידית נחשב לסכנה, ובבור שאי אפשר להזהיר הוא שאלה תמידית בטבעה, אבל בגג שהעולה יודע להזהר אין כאן ענין תמידי רק כל העולה נשאל אם יעלה, וחידשה תורה למחשב לגבי בעלים כענין תמידי ולחייבו להסיר מכשול'. ע"כ.וביאור הדברים, שהשאלה משתנית בין מאורע פרטי ויחידי, שבו יש להקל ולסמוך שחשש הסכנה הוא רחוק, לבין שאלה תמידית וקבועה שבה הסיכוי שיארע אסון הוא גדול הרבה יותר ואסור. והיינו שבמצב קבוע יש ריבוי מקרים במשך הזמן, וכשאנו דנים על כלל המקרים הרי יש כבר חשש סביר של סכנה רח"ל, וממילא הוא נידון כחשש קרוב. ובגג שאסרה תורה היינו שהחשיבה תורה את המשאיר גג בלי מעקה כמעמיד מצב קבוע של מכשול וסכנה.
ובדינים והנהגות מהחזו"א הביאו הוראה למעשה מכתב ידו (פט"ו אות ו'[10]) לגבי הודעה למהר למקלט בשעת מלחמה 'לפי מצב הנוכחי'. והורה החזו"א שמותר לחלל שבת בדאורייתא, אך יש להשתדל להימנע מזה כפי האפשר, כיון 'שאין כאן סוף סוף שאלת נפשות לפנינו'. ונראה מהדברים שלא הייתה סכנה מוחשית ליחיד שלא נכנס למקלטט. וצ"ב א"כ למה מותר מעיקר הדין לחלל שבת בדאורייתא במצב כזה. ולכאורה גם זה הוא מהטעם הנ"ל, שכיון שזו שאלה ציבורית הרי הדבר נחשב שיש פיקו"נ לפנינו.
♦
חובת בית דין והממונים על הציבור למנוע סכנות ציבוריות
בגמ' מו"ק ה, א: 'יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות... ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום תלמוד לומר והיה עליך דמים'. ע"כ (והובא במ"ב תקמ"ד סק"ג). ומשמעות הדברים היא שהנידון היא גם בדברים שאינם בגדר סכנה ברורה, וכפי שהוא בדוגמא של לקווץ את הדרכים שהוא הסרת הקוצים. והנידון שהוא עניין של ציבור, וחובת הבי"ד להסיר כל צער וסכנה מהציבור. ויש בזה חומרא גדולה שאם יהיה אסון רח"ל מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים. ובחת"ס (ע"ז ל, א) כתב: 'כל סכנתא הוא איסור דאורייתא... ומוטל על החכמים להשגיח על זה מקרא והיה עליך דמים' וציין לגמ' זו.[11][12]ובסוטה מה, ב: 'וכי על דעתינו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון) ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוייה)'. וברמב"ם הל' אבל יד, ג: 'ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים', ובהל' רוצח ט, ג: 'ובי"ד של אותה העיר עם כל זקני העיר אפילו הם מאה הכל רוחצין את ידיהן שם במקום עריפתה של עגלה. ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקודש ידינו לא [שפכו] את הדם הזה ועינינו לא ראו, כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה, והכהנים אומרים בלשון הקודש כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, והולכין להן, והקב"ה מכפר על הדם שנ' ונכפר להם הדם'. ע"כ.
ופשוט שמקרה פרטי של סתם אדם היוצא מהעיר בלי מזון ובלי לויה אינו בכלל פיקוח נפש[13], אבל מתפקידם של בית דין לדאוג לכלל הציבור בקביעות כדי למנוע המקרים שבהם יבוא איזה יחיד לידי סכנה ח"ו, וחובתם לדאוג לכל מי שבא לידם ושראו אותו שיצא מהעיר עם מזון ולויה כראוי, ורק באופן זה יכולים הם לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו.
♦
דוגמאות נוספות מגמ' ופוסקים בעניין זה
ויש להביא כמה דוגמאות מגמ' שאסרו במילי דסכנה שנראים עניינים רחוקים ויש לפרש את העניין שבשאלה של ציבור וקביעות חשיבי סכנה.א. בגמ' תענית כ, ב: 'ההיא אשיתא רעועה דהואי בנהרדעא דלא הוה חליף רב ושמואל תותה אע"ג דקיימא באתרה תליסר שנין, יומא חד איקלע רב אדא בר אהבה להתם אמר ליה שמואל לרב ניתי מר נקיף אמר ליה לא צריכנא האידנא דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותיה ולא מסתפינא'. ע"כ.
ובמאירי שם: 'קיר נטוי אסור לעבור תחתיו, ואפילו עמד לו זמן רב בנטיה אין סומכים על זה'. ע"כ. וברמב"ם (רוצח ושמירת נפש פי"ב ה"ו[14]) פסק בסתמא: 'אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להיכנס לחורבה'. ע"כ. וכ"ה בסמ"ג וסמ"ק ועוד ראשונים, וכ"ה ברמ"א יו"ד קט"ז סעיף ה'. ובודאי דמיירו הרמב"ם וש"ר והרמ"א סתמא גם בקיר נטוי שמחזיק כך זמן רב וכדרך העולם, וכמפורש בגמ' בהנהגת רב ושמואל, וגם סתמו לאיסור בכל גווני, אף שמצוי שיש במניעת המעבר טרחה רבה[15].
ויש לשאול, הרי הסיכוי שבדיוק באותו רגע קטן שעוברים תחתיו ייפול הקיר אחר שלוש עשרה שנה שעומד כך הוא רחוק ביותר. ובמיוחס לרש"י שם ד"ה באתרה כתב: 'אע"ג דאינה ראויה ליפול דהא קמה באתרה כולי האי' (ובב"י סי' רי"ט בשם אבודרהם שהעובר תחת קיר נטוי אינו מברך הגומל 'כיון דדבר קצר הוא לעבור מהרה אינו נחשב לסכנה כל כך', והו"ד בא"ר שם, והיינו בכל קיר נטוי). ולכאורה חשש כזה אינו אלא חיסרון ביטחון בעלמא. והבוטח בד' ויודע שכל המאורעות נגזרים בר"ה וההשתדלות היתרה אינה מצילה כלום, לכאורה ראוי לו לבטוח בד' ולחוס על זמנו וללכת בדרך קצרה ללימודו וגם לעסקיו ולא לחשוש לסכנות שאינן בהוה. וצ"ב למה אמוראי טרחו בכך, ולמה הרמב"ם ושאר ראשונים והשו"ע סגרו עלינו את הדרך וקבעו את הדבר באיסור.
והמחוור בפשוטו שבאמת על מקרה פרטי לא היה מקום לחשוש, אבל כיון שהיא שאלה מצויה, וכן מצויים עוד שאלות כיוצא בזה, וההנהגה שלא להיזהר בכגון אלו מביאה ברבות השנים ובריבוי המקרים לאסונות (ודרך בנ"א הנזהרים והבקיאים לחשוש לזה), הרי שב הדבר לאיסור גמור וחיוב שמירת נפש, ועיין היטב.
ב. ב"ק טו, ב: 'דתניא רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל לא תשים דמים בביתך'. ע"כ. והנה, סולם רעוע יכול להחזיק חודשים ושנים, ולחשוש שבדיוק כשעולה עליו בפעם זו יתפרק הסולם הוא חשש רחוק. ומ"מ פשוט שהסומך על בטחונו בהשם ומשאיר סולם כזה בביתו לצורכי מצוה ושקידת התורה הוא חוטא השם דמים בביתו. וברמב"ם הל' ת"ת פ"ו הי"ד בין אלו שבי"ד מנדים אותם (באות ז'): 'מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר היזקו'. ע"כ (ובשו"ע יו"ד של"ד סמ"ג: 'מי שיש ברשותו דבר המזיק מנדין אותו עד שיסיר הנזק'. ע"כ וקיצר ולא הביא הדוגמאות). ומקורו מגמ' ב"ק טו, ב משמתינן ליה עד דמסלק היזקא מדר' נתן וכו' (ויעויין לעיל שייתכן שהשמתא היא רק כשעלול להזיק לאחרים).
ג. ע"ז יב, ב: 'ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת עלוקה'. ע"כ. ונפסק ברמב"ם ושו"ע הנ"ל. והדעת נותנת שמתוך מאות או אלפים ששתו כך נסתכנו רק יחידים, ומ"מ אמרו חכמים שדמו בראשו (וצ"ב במציאות בזמנם, ואולי היה מצוי יותר).
ד. שבת מ, ב: 'ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה'. ויל"פ גם בזה שחששו לתקלה ולא סמכו על זה שהוא חושב שייזהר ושהחשש רחוק מפני שברבות המקרים הוא עלול לתקלה (וכעין זה יש עוד דברים שנזכרו בגמ' לאיסור מפני הסכנה ויש לפרשם ע"ד זה).
ובגמ' שם (פב, א) מאן דעייל לביה"כ לא ליתיב להדיא וכו', ונפסק בשו"ע (או"ח סי' ג' סעיף ט'). ומסתבר שאינו חשש סכנה על מקרה יחיד. ויל"ע אם הכוונה שם שהוא איסור גמור או שהוא עצת חז"ל. ואמנם גם עצתם קודש והוראה לנו מהו רצון השי"ת בנידונים כאלו, וכמובן. ויש כיו"ב עוד דוגמאות בגמ' של הנהגות בריאות שיל"ד בהם כן.
ה. ובאמת, עיקר דין גילוי משקין שהחמירו בו חכמים מאוד מסתבר שהיה סכנה רחוקה, ומסתבר שברוב המוחלט של המקרים לא שתה נחש מן המים. וגם החמירו הרבה בגדרי האיסור, ובתרומות פ"ח מ"ד: 'כמה ישהו ויהיו אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה', ובחולין י, א: 'וכמה מקום קרוב א"ר יצחק בריה דרב יהודה כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה... ויחזור לחורו', ונפסק ברמב"ם רוצח ושמי"נ פי"א הי"א. ובודאי הוא חשש רחוק מאוד. ולעיקר האיסור הנה אמרו בירו' תרומות שם: מעשה בחסיד אחד שהיה מגלגל (-מזלזל) בגילוי יין וכו' ויעו"ש. ובודאי לא זלזל אותו חסיד בסכנה ברורה ומוחשית, ועיי"ש עוד (וראה פר"ח ופרי תואר וזבחי צדק ביו"ד קט"ז, והם חיו בארצות המזרח שמצויים בהם נחשים, והפר"ח היה באר"י והזבחי צדק בבבל שהם מקומות התנאים והאמוראים, ונראה מדבריהם שלמרות שנהגו להקל בגילוי מ"מ היה נדיר מאוד שיסתכנו. ומחודש לומר שנשתנו הטבעים בזה, ואכמ"ל). והנה הראשונים הסכימו שכשאין חשש סכנה וכגון אצלנו שאין מצוי נחשים הרי מותר, ולשיטתם היינו שאסרו חז"ל מפני האפשרות הרחוקה שיסתכנו בזה.
ובמשנה תרומות פ"ח מ"ו: 'נקורי תאנים וענבים וקשואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות... כל שיש בו ליחה אסור'. ע"כ. והוא מפני שחוששים שנחש הוא שניקר והטיל ארס בפרי. וכמדומה שהרוב והסתמא שציפור או איזה שרץ ניקרו ומ"מ חששו. ובגמ' חולין ט' סוף ע"א: 'ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים חוששין שמא במקום נקב נקב' (היינו שמא היה באותו מקום ניקור קודם של נחש). ונפסק ברמב"ם רוצח ושמי"נ פי"ב ה"ב. והוא נראה חשש רחוק מאוד, וצ"ב טובא מאיזה טעם ראו חכמים לאסור בזה. (ויש עוד פרטים כיו"ב בדיני גילוי שנראים חששות רחוקים). ולכאורה ע"כ שכיון שהוא נידון כללי בכל בנ"א ובכל הדורות ראו לנכון למנוע כל אפשרות של סכנה ברבות השנים, ועדיין יל"ע.
ו. כתובות ל, א: 'והתניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנאמר צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם'. ע"כ. ויעויין תוס' שם שהכוונה שיישאר בביתו אם אין לו בגד לחמם כראוי. ומשמע שזו ההנהגה הנכונה לשומר נפשו שאינו בדרך עיקש. ולכאורה חשש הסכנה הוא רחוק, ומעטים מאוד היוצאים ביום קרה ומתים. (ולענ"ד לא משמע שהכוונה למנוע כאב של חולי קל אלא בשמירת נפשו). והקרוב לבאר שכיון שרבים נחלים בצינה ומיעוטם באים לידי חולי וייסורים ומיעוטא דמיעוטא שבאים לידי סכנה ויש שאף מתים, הרי זו דרך עיקש לזלזל ושומר נפשו ירחק מהם.
ז. ועיין בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג הרבה ענייני סכנה, ואמרו שם: 'אמר רבי אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא למיתן בר נש פריטין גו פומא ותבשילא תותי ערסא פיתא תחות שיחיא מיצא סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא'. ע"כ. ונפסק ברי"ף ע"ז י, ב וברמב"ם ושו"ע שם ובתוה"ב להרשב"א ב"ג ש"ה. ויש מהם שצריך ביאור מה הסכנה שבהם ונתחבטו הראשונים בהם, ובודאי לא הייתה סכנה ברורה תמיד. וכגון בסכין באתרוג וצנון פירשו הרמב"ם ושו"ע שאם ינעץ סכין באתרוג וצנון שמא יפול אדם על חודה וימות (ובר"ן על הרי"ף ע"ז שם שפעמים שאדם בא לישב עליו ונכנס בו). ולכאורה פשוט שהוא חשש רחוק מאוד, ואכן הראב"ד על הרמב"ם שם פירש שהוא מפני ביזיון אוכלים ולא ניחא ליה לפרש שהוא משום סכנה, וכ"ה בעוד מקמאי.
ח. סנהדרין יז, ב: 'ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה... רופא ואומן...'. ונפסק ברמב"ם דעות ד, כג. ויש לשאול מה טעם אסור לת"ח לגור בעיר שאין בה רופא, והרי הוא וכל בני העיר בריאים ושלמים, ומהיכי תיתי לחשוש שיחלו ויצטרכו לרופא. והמחוור שבציבור א"א לסמוך על כך, וסתמא שבמשך הזמן יחלה אחד מהם, ואין ת"ח רשאי לגור במקום שאין בו פתרון לחשש חולי עתידי כאשר הוא נידון ציבורי.
ט. בגמ' ב"ב כא, א: ‘אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן ואי מפסק נהרא לא ממטינן ואי איכא תיתורא ממטינן ואי איכא גמלא לא ממטינן’. ע"כ. והיינו להרבה ראשונים שם שכופין את בני העיר להעמיד מלמד ואינם יכולים לטעון שיוליכו לעיר אחרת. והרמב"ם וכ"ה בשו"ע (יו"ד רמה, טז) פירשו באופן אחר וז"ל השו"ע: 'מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם. אבל מעיר לעיר, או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מוליכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא, שאינו ראוי ליפול מהרה'. ע"כ. והנה הורו חכמים ללמוד אצל מלמד פחות טוב ובלבד שלא יעבור את הגשר. וצ"ב, הרי בפשוטו לא מיירי בגשר רעוע שאסור לעבור בו אלא בסתם גשר הרגיל, וכל אדם הולכים על הגשר ואין בזה איסור. ואנו עוסקים במצות ת"ת לתינוק החמורה, ואמר שלמה חנוך לנער וכו' גם כי יזקין לא יסור ולאידך שבשתא דעל על, ויש לנו אפשרות להעמיד התינוק על יסוד איתן של תורה ועמלה באופן יותר נכון, ולמה נוותר על עליית התינוק בתורה מפני חששות כאלו. וקרוב הדבר לפרש שכיון שאנו עוסקים בתקנת חכמים והוראה קבועה ומחייבת, הרי זה נחשב כחשש של סכנה ציבורית, ועיין היטב.
י. פסחים ח, א: 'תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה מאי סכנה אי נימא מפני סכנת עקרב... אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה'. ע"כ. ומשמע שאין לאדם לחפש מחט במפולת של כותל. ויעויין חק יעקב (סי' תל"ג ס"ק י"ח) שכתב: 'ואפשר דמשו"ה לא מיקרי התם שכיח הזיקא, כיון שאין כאן עקרב לפנינו, ואיכא ספיקא וחששא טובא דלמא יש כאן עקרב, ושמא יזיק לו והוא לא יראה אותו בשעת הבדיקה להשמר ממנו, ושמא אינו יכול להזיק כיון שהוא בגל, על כן לא מקרי בשביל זה שכיח הזיקא לבטל ממצוה בשביל חששות אלו. אבל בשעה שאינו עוסק במצוה חיישינן לסכנה, כי חמירא סכנתא מאיסורא'. ע"כ. ויל"ע אם הכוונה שלמדנו כאן הלכה קבועה שאסור לאדם לחפש מחט במפולת של כותל שנפל, וכך נוטה לשון הח"י, או שהוא רק סיבה שלא לתקן חיוב בדיקה, לפי שבתקנה אנו מחייבים את כלל הציבור לבדוק ומכניסים את מקצתם לחשש סכנה בחיפוש מחטיהם. ולכל הדרכים נראה הטעם שנחשב סכנה בזה שהוא כיון שהיא שאלה ציבורית וקבועה.
יא. ברכות לג, א: 'אמר רבי יצחק ראה שוורים פוסק', ונפסק בשו"ע או"ח ק"ד ס"ד. והנה הורו חכמים להפסיק באמצע שמונ"ע בראה שוורים אף שלכאורה בנ"א רגילים בשוורים והסכנה רחוקה ואינו ברי היזקא כלל. ומדברי הפוסקים עולה דמיירי גם בשור שיודע שלא הזיק מעולם (ועיין מ"ב שבמסורסים חיישינן רק אם כבר הזיק פעם אחת). ולכאורה גם זה עניינו כעין מש"נ. ואמנם צ"ב, א"כ יאסרו להחזיק שוורים כלל מפני הסכנה (ומצאנו בשור שמזיק את הבריות שמצוה להורגו חו"מ שפ"ב ס"א, אבל סתם שור מותר לקיימו). ואולי הותר משום צורך פרנסה וחיי נפש, שעיקר החרישה הייתה בבקר ובשוורים, ואמר הכתוב (משלי יד,ד) 'באין אלפים אבוס בר ורב תבואות בכח שור'. וברש"י שם: 'באין שוורים האבוס ריקם שאפילו תבן אין מצוי בבית', וצ"ב בכל זה [ברבינו יונה (כג, ב מדפי הרי"ף) כתב שפוסק אפילו אינו בא כנגדו, אבל בטור ושו"ע שם ציירו בבא כנגדו. וכבר העירו למה לא פסקו כשמואל שאמר שדווקא שחור וביומי ניסן. והרמב"ם השמיט כל דין זה, וצ"ב בטעמו].
♦
דחיית איסורים וקיום מצוות בסכנה קבועה ושל ציבור
הנה מצאנו גם שדוחים איסורים ונמנעים מקיום מצוות בכהאי גוונא שיש חשש סכנה של ציבור וסכנה קבועה, וכדלהלן.א. יעויין בגמ' סנהדרין כו, א: 'כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא'. ע"כ. ובתוס' (ד"ה משרבו) כתבו שהוא משום דשביעית בזה"ז מדרבנן, 'אי נמי י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש'. ע"כ. והנה בפדיון שבויים משמע שאינו נידון כפיקוח נפש ממש והרחבנו בזה בהערה[16] וא"כ אין מחללין שבת לפדות מן השבי, וכ"ש בנידון זה שהוא תפיסת המלך שבפשוטו הוא אף קל משבי. ומעתה צ"ב, הרי בנידון של ארנונא הוא רק חשש שיגיעו לידי תפיסת המלך, ובתפיסת המלך עצמה כנראה שאין מחללים שבת להוציא אדם משם וכנ"ל, ולמה חשש כזה הוי פיקו"נ להתיר איסור דאורייתא לרבים. ובפרט שהוא הכרזה לציבור ובפרהסיא ודומה קצת כעקירת השביעית. והמחוור שכיון שהוא עניין של ציבור וגם עניין של קביעות שהמלך ישאירם שם עד שישלמו שהוא עלול להיות זמן רב, הרי זה נחשב כפיקוח נפש ממש להתיר איסורים דאורייתא (ויל"ע למעשה ביחיד שאם לא נחלל שבת להציל אותו הוא יהיה בקביעות וזמן רב בתפיסת המלך אם הוי פיקו"נ או שרק בציבור דנים כן, וצ"ב).
ב. ברמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"ג): 'ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להם הרי זה מותר ללבוש במלבושם ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין'. ובב"י יו"ד קע"ח 'וא"ת כיון דמדאורייתא אסירי הנך מילי ומילקי נמי לקי עלייהו היאך היה כוח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות ויש לומר דמשום הצלת ישראל יש כוח בידם להתיר דכשיש ישראלים קרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל הגזירות'. ע"כ. והנה המדובר שאין גזירה מסויימת לפנינו, אלא שהצורך הציבורי והקבוע שיהיו ישראלים קרובים למלכות למקרה שיארע שיגזרו ראוי הוא להתיר איסור דאורייתא. והנה בב"י ובשאר אחרונים יש עוד תירוצים לקושיית הב"י, ויש שנקטו עיקר כתירוצים האחרים ראה הערה[17]. וברם נראה שאין הנידון בעיקר הסברא אלא שגם בציבור יל"ד האם יש להחשיב מצב זה כסכנה הראויה להתיר איסורים.
ג. בט"ז שכ"ח סק"ה כתב שבמקום פיקוח נפש בשבת אף אם אין הדבר בהול ואפשר להמתין ולעשותו ע"י גוי אין לנהוג כן ויש לעשות ע"י ישראל כי עלולים לטעות בפעמים אחרות שלא יהיה גוי מצוי ויימנעו מלהציל, ודלא כהרמ"א שם. ע"כ (וכתב שגם אם הגוי מזומן עדיף לעשות ע"י ישראל שיעשה יותר בזריזות. והובאו דבריו במ"ב שם ס"ק ל"ז, ומשמע שכוונתו לפסוק כן, וכן בא"ר ותוס' שבת פסקו כהט"ז, ואמנם הח"א פסק כהרמ"א)[18]. והנה, החולים העתידיים האלו אינם קיימים לפנינו, ויש כאן כמה מי יימר, שמניין לנו שיחלו, ושיארע בשבת, ושיצטרכו לחלל עליהם שבת, ושיטעו ע"פ סיפור זה שלא לחלל ע"י ישראל, ושלא יהיה שם גוי. וצ"ב מהיכי תיתי לחלל שבת מפני חששות רחוקים כאלו. והמחוור בדעת הט"ז שכיון שהנידון ציבורי וקבוע הרי כל אפשרות לטעות בהלכה שתגרום בהמשך הזמן לאנשים שלא להציל נפש נחשבת כפיקוח נפש.
ומצאנו כן בעוד הלכות. הנה הלכה היא לגבי מילה 'אם חלה באחד מאיבריו כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה, ממתינים לו עד שיבריא'. ע"כ. (ובתינוק שיש לו חולי ממתינים לו ז' ימים אחר שחלצתו חמה) כמבואר בגמ' שבת קלז, א ובשו"ע יו"ד רס"ב ב'. וכתב הש"ך (יו"ד רסב, ג) 'דמשום צער וחולי כל שהוא משהין אותו למול עד שיבריא כדי שלא יבא לידי סכנה'. ע"כ.
ונמצא שבחולי כלשהו, כגון כאב עינים קל או כל צער משמעותי, אנו מבטלים מצות עשה של מילה ביום השמיני, (וכן בחולי של כל הגוף מבטלים מצות מילה ביום השמיני אם הוא חל בשבוע שאחר שחלצתו חמה). והנה, אם נברר כמה סיכויים יש שיהיה פיקוח נפש במקרה פרטי של מילה כשיש לתינוק צער וחולי, וכ"ש כאב עינים קל וכיו"ב (וכן כשהוא קרוב לשבוע ימים אחרי שחלצתו חמה), הרי הוא כנראה עניין רחוק. (ובאבני נזר או"ח, תנד כתב על מה שאין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי 'דהוא חשש רחוק מאוד'). ולכאורה היה לנו לומר שימולו בשמיני ולסמוך ששומר מצוה לא ידע דבר רע וכו', ואטו מצב כזה נחשב שכיח סכנתא. ונראה שהכל עניין אחד, שכיון שזו שאלה כללית בהלכות מילה הרי אמרינן שמתוך השאלות הרבות שבכל הנימולים ע"כ יהיו מקרים מועטים שיסתכנו (ואולי צירפו גם שיטעו להקל מחולי כזה לחולי אחר חמור ממנו), והוי שכיח סכנתא כלפי זה, ועיין.
עוד מצאנו בדין היולדת שמחללים עליה שבת מפני הצינה כל שלושים יום שאחר הלידה ומאכילים אותה ביום הכפורים כל ז' ימים. ונראה שהעניין מפני שהיא שאלה קבועה ולכן חשיב סכנה ופיקוח נפש. וכן יש ללמוד מדיני כיבוי שריפה בשבת שהותר אף בחשש רחוק של סכנה ומסתבר שזהו הטעם. וראה הרחבה בהערה[19].
במג"א תרנ"ו סק"ח: 'משמע קצת בגיטין ד' נ"ו במעשה דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש'. ע"כ. ובמ"ב שם סק"ט: 'כתב המ"א משמע קצת בגיטין דף נ"ו במעשה דבר קמצא שהיה מותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות (דעכו"ם) והאחרונים מפקפקים ע"ז דהתם פיקוח נפש היה'. ע"כ. ונראה שהמג"א פירש שנחלקו ר"ז בן אבקולס וחכמים בדבר זה, אם עוברים על לאו משום אימת מלכות בעלמא אף שאינו פיקו"נ ממש. והאחרונים שפקפקו טענו שייתכן שחכמים סברו שהיה ספק פיקו"נ. ועכ"פ המג"א צידד שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת מלכות אף שאינו פיקו"נ. ונראה הטעם שהיחס למלכות הוא עניין תמידי וציבורי, וקרוב לפיקוח נפש.
[בשו"ת חתם סופר (ח"ה, קעז) 'דלא אמרה הר"ן אלא ביחיד שצריך לבזבז כל ממונו ולהטיל עצמו על הציבור להתפרנס מן הצדקה ולא יעבור על ל"ת אבל ציבור הנדחק ובפרט בזמן שאו"ה תקיפים על שונאי ישראל הוי דוחקא דציבורא בכלל פיקו"נ כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב וכמ"ש בש"ע יו"ד סי' רנ"א בסופו'. ע"כ. ובשו"ע שם בסעיף יד יכולים לשנות אפי' מתלמוד תורה לצורך שלשים פשיטים להגמון בכל שנה, לפי שהוא הצלת נפשות, שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים. ומקורו מטור שם בשם תשובת הרא"ש (כלל ו, ב). והנה הנידון שם לגבי שנוי מצדקה לצדקה, והחת"ס למד מזה גם לגבי דחיית איסורים. ועדיין יש כאן חידוש, כי הרא"ש וטושו"ע דנו בחוב להגמון, והחת"ס למד לסתם דוחקא דציבורא, וצ"ת].
בחוט שני שבת ד' (סי' שכח, עמ' קמו) כתב מעשה שהיה בזמן חירום שהבעלים של בית חרושת שעבדו בו שלוש מאות יהודים הודיעו שיפטרו את מי שלא יעבוד בשבת, ושאלו את הח"ח אם מותר להם לעבוד בשבת בשביל פרנסתם, וענה שאינו יודע הדין ולא ענה לא איסור ולא היתר[20]. וביאר החזו"א שאם היה שאלה של יחיד לא היה נחשב פיקוח נפש, אבל כיון שהיה נוגע לציבור של שלוש מאות משפחות יחד הרי יש סברא שמתוך כולם יהיה ליחיד או יותר מצב של סכנה. ומדינא היה מותר לכולם להמשיך לעבוד מטעם זה, אבל כיון שהיה בזה חשש של פירצה גדולה ועקירת השבת לפי העניין לכן לא ענה הח"ח לא איסור ולא היתר. ויעו"ש בחוט שני שליחיד אין שום היתר באופן כזה. והיינו שכל הפיקו"נ כאן הוא מפני שדנים על שאלה ציבורית כודאי סכנה, והרי זה כמבואר. וראה הערה[21].
ומבואר שבשאלה קבועה ושל רבים נחשב הדבר כסכנה שחובה להרחיק ממנה, ויש שאף נחשב כפיקוח נפש ומחללים שבת על זה. ואין מתחשבים בזה שבנידון הפרטי חשש הסכנה רחוק. ואמנם בהא גופא יש צורך בהכרעת חכם, אימתי רואים הדבר כשאלה קבועה וציבורית עד שיהא מותר לחלל שבת, וצריך למשקל החכמה וכראות עיני הדיין.
אמנם, מסתבר שאין הגדרים שווים לגבי סכנה ולגבי חילול שבת. וקרוב הדבר שאסור לחלל שבת כדי לתקן קיר נטוי העומד שנים רבות וכדומה, עכ"פ כשאפשר למחר (ויל"ע באדם שבא לשתות מים מגולים בטעות, אם מותר לחלל שבת כדי למונעו. ויל"ע בפוסקים אם יש איזו ראיה בזה וכיו"ב). והיינו שבסכנה אסור להכניס עצמו לסכנה גם כשאינו נחשב פיקוח נפש עד שיהא מותר לחלל שבת.
והא פשיטא שאם הוכרע על דבר שהוא נידון כחשש אמיתי של סכנה הרי הלכה ברורה היא שיש חיוב גמור להתרחק מן הסכנה, והוא נידון של איסור וחיוב דאורייתא וח"ו להקל ראש בכך.
♦
שלוחי מצוה אינם ניזוקים וגדר שכיח היזקא
מבואר בגמ' בכמה מקומות שסומכים על כך ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכל זה היכן שלא שכיח היזקא וקביע היזקא אבל אם שכיח היזקא או קביע היזקא אין אומרים שלוחי מצוה אינם ניזוקים, וחובה להתרחק מהסכנה.ויל"ע אם מותר גם לסכן אחרים לצורך מצוה שלו היכן שלא שכיח ולא קביע ההיזק. וכעת לא מצאתי בזה דבר מפורש, ולכאורה נטיית הדברים לאיסור וא"א להקל בלי ראיה. ועוד, שאמרו שאינם ניזוקין אבל לא אמרו שאינם מזיקין, והאחרים העלולים להינזק אין לנו מקור שיש עליהם שמירה, ולכאורה א"א לחדש כן בלי מקור, ועדיין צ"ע בזה. ושו"ר באבני נזר או"ח, תנד: 'אך לא מצינו כן רק באדם עצמו שבמקום דלא שכיח הזיקא יעשה המצוה ויסמוך על הנס, אבל בשביל זה לא נמולהו אנחנו ונסמוך על התינוק על הנס, דבשלו אדם רשאי ולא באחר... דסברא לסמוך על שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא אמרי' אלא לעצמו'. ע"כ. (ויש להעיר שבמילה אולי י"ל דשאני, ששמירת הבן מוטלת על האב, וייתכן שזה עדיף ממי שמסכן אנשים זרים). וראה דברי שו"ת בית שערים (יו"ד, שנ) בהערה[22].
בגדר שכיח היזקא צריך לעיין אם הוא רק בסכנה ברורה שלפנינו, או שגם בחשש סכנה אם דרך בני אדם לחשוש לו ודנים אותו כסכנה הרי הוא נחשב כקביע היזקא. ויל"ע בגמ' שנאמר בהם דין זה.
בגמ' פסחים ח, ב איתא שהבודק חור שבינו לגוי נחשב שכיח היזקא לפי שהגוי יחשוש מכישוף ועלול להזיקו, וקצת קשה לנו לאמוד דרגת הסכנה שהייתה בזה, אבל לכאורה אינו בגדר סכנה ברורה אלא שדרך בני אדם להיזהר בכך, ויל"ע. וכן הביאו בגמ' שם משמואל שאמר איך אלך וגו', וקשה לאמוד את דרגת הסכנה שהייתה.
בגמ' יומא יא, א: 'א"ל אביי לרב ספרא הני אבולי דמחוזא מ"ט לא עבדו להו רבנן מזוזה... אלא אמר אביי משום סכנה, דתניא מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע ושל רבים פעמים ביובל, ואמר רבי יהודה מעשה בארטבין אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי ומצאו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז, והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אין ניזוקין היכא דקביע היזקא שאני דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי'. ע"כ. וברש"י שם ד"ה דקביע היזקא: 'עלילות המושל מזומנות תמיד'. ע"כ. ומשמעות דברי רש"י שאין המדובר במצב ברור של סכנה אלא שיש לחשוש מעלילות המתחדשות. וש"מ שגם מצב כזה נחשב קביע היזקא, וצ"ת.
ובטעם הדין שמזוזה של רבים נבדקת רק פעמיים ביובל ופטרוה מבדיקה תדירה פירש"י שכיון שהוא של רבים לא הטריחו שלא יאמר יעשו חבירי. ובתוס' הרא"ש שם פירשו שהטעם הוא 'משום סכנה משום דבשל רבים איכא פירסום טפי, אם יבדקוה תדיר יבא הדבר לידי סכנה'. ע"כ. וכ"ה בתו"י בשם ר"י ובריטב"א בשם תוס'. והנה מוכח מגמ' שאינה סכנה ממש בכל פעם שבודק, שאילו הייתה סכנה הרי גם פעמיים ביובל אין לבדוק. ומ"מ לא חייבו פעמיים בשבוע או אף אחת לעשר שנים מפני שריבוי בדיקות מגדיל את האפשרות של הסכנה וחשש העלילות ברבות השנים והמקרים. ומבואר שגם זה נחשב כקביע היזקא שלא לסמוך על מה שאמרו שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ועיין.
ובפירוש ר"ח מבואר שגם באבולי דמחוזא החשש הוא 'פעמים שבא לבודקה ורואין אותו הגוים העוברין והשבין ואומרים לו יהודי אתה ומכשפות אתה עושה ואתי לידי סכנה'. ולכאורה הוא חשש גרידא ועיקרו מפני שהוא דבר קבוע וכעין דברי תוס' וריטב"א, ויל"ע (וכן במעשה דארטבן שבדק מזוזות הרי קרוב שאותו שבדק עשה כן לפי שהייתה לו הסתברות שלא יגיע לו נזק מזה. ובפשוטו גם על מעשה זה אמרו דקביע היזקא, ועיין).
בש"ך יו"ד רפ"ו סק"ז: 'ומזה הטעם אין עושין מזוזה בשערי רחובות כגון בק"ק קראקא ובק"ק פראג שקבעו שערים ברחובות היהודים ונסגרים בלילה ולא קבעו בה מזוזות לעולם והאי טעמא משום סכנה דעלילות המושל מזומנות תמיד על שונאי ישראל'. ע"כ. ומה שהזכיר שהעלילות מזומנות הוא מלשון רש"י יומא שם. ונראה שמה שהוצרך הש"ך להזכיר שהעלילות מזומנות תמיד הוא מפני שאין סכנה לפנינו, וקל לבקש רשות לקבוע מזוזה והגויים יודעים שהיהודים מניחים מזוזה בפתחיהם. אבל החשש הוא מהעלילות העתידות לבוא בהמשך השנים. ויש לבאר שבדבר כזה שהוא נידון של שנים רבות ושאלה כללית החשיבו את חשש הסכנה והעלילות כקביע היזקא לפטור לעולם מחיוב דאורייתא של מזוזה, ועיין (וכתב שם בש"ך עוד טעם שיטלו ויבזו המזוזה, אולם נראה שכל טעם עומד לעצמו, וטעם דסכנה הוא מבואר בארחו"ח ואגודה יעו"ש בב"י ובנו"כ השו"ע).
בקידושין לט, ב (באותו שהביא גוזלות לאביו ונפל מן הסולם ומת) מבואר שסולם רעוע נחשב 'קביע היזקא' ואין סומכים על זה ששלוחי מצוה אינם ניזוקים.
ועיין רד"ק (שמואל א’ טז, ב[23]) שביאר שגם הנביאים היו נשמרים מסכנות כפי מנהג העולם, ומיירי שם גם בעסקם בקיום מה שנצטוו בנבואה, ועיין.
והנה נתבאר לעיל בהרחבה שסכנה של ציבור וסכנה קבועה דינה כסכנה גמורה גם לדחיית איסורים ודיני פיקוח נפש, ויעו"ש הראיות להאי דינא. ומעתה נראה שעניין קביע היזקא לגבי דין זה שאין אומרים שלוחי מצוה אינם ניזוקין הוא ג"כ נקבע לפי גדרים אלו. ואם יש כאן שאלה ציבורית וכלפי הרבים יש כאן היזק שכיח ליחידים מתוכם, הרי אין לסמוך על עסק המצוה. ויעויין לעיל בסו' דיומא י"א ב' ובדברי הפוסקים שם שנראה שחלק מהדינים שם הוא מהאי טעמא, וכמו שנתבאר.[24]
וכבר הבאנו לעיל שם מגמ' ב"ב כ"א א' דלא ממטינן ינוקא ממתא למתא, ומברכות ל"ג א' ראה שוורים פוסק, ומדין מילה שאין מלין בצער וחולי כ"ש, (וממתינים ז' ימים אחר שחלצתו חמה), ומסנהדרין כ"ו א' פוקו וזרעו משום ארנונא, והן כולן ענייני מצוה ולא סמכו ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, וככל מש"נ שם, ושמע מינה שבכל מצבים אלו דנים הדבר כשכיח היזקא[25].
♦
הסתכנות כדי להימנע מאיסורים ודין מסירות נפש
כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש, ענין הסכנה, אות ה'): 'וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת מדת חסידות היא לו שימנע עצמו מלחלל, אינו אלא שופך דמים, כדאמרן הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו'. ע"כ. וכעין זה במלחמות ד' סנהדרין (יח, א מדפי הרי"ף, ויעו"ש מתי מותר למסור נפש שלא מן הדין). והנה כתב הרמב"ן כן אף בחולה שהוא חשש וסכנה ולא רק במיתה וודאית, ומיירי שם בכל האיסורים. והובאו דבריו בר"ן יומא (ג, ב מדפי הרי"ף).וכבר הביאו אחרונים את דברי המאירי (מאמר התשובה ב' פ"י) והאו"ה (שער ס' דין ח') והרדב"ז (ג, תמד; ד, סז) שכתבו ג"כ שאסור להחמיר ולסכן נפש בשביל מצוה. והובאו הדברים באחרונים בסימן תרי"ח. ובמ"ב תרי"ח סק"ה: 'כתבו הפוסקים אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'.
♦
אימתי מותר למסור נפש על קידוש ד'
בתוס' ע"ז כז, ב (ד"ה יכול) כתבו שאם גוי אונס אותו לעבור ורצה להחמיר על עצמו להיהרג אפילו בשאר מצוות רשאי, וכ"ה ברא"ש שם ועוד ראשונים הובאו בב"י יו"ד סי' קנ"ז. ומסקנת הב"י שם שהוא רק כשהגוי מתכוון להעבירו על דת, וכמפורש ברי"ו שהביא שם. וכן נפסק בשו"ע יו"ד קנ"ז סעיף א'. וכן בפרהסיא או כשהשעה צריכה לכך לחזק לב הציבור, יש דעות שמותר, ויעו"ש בנו"כ בדינים אלו.ומסתבר שגם אם לא נקבל דברי הב"י, שהוא רק כשמתכוונים להעביר על דת אבל עכ"פ הוא רק כשגוי אונסו לעבור, שיש כאן עניין של מסירות נפש שלא יעבירו הגויים על מצוות התורה, אבל בחולה מודו תוס' שאינו רשאי למסור נפש כדי שלא להתרפא באיסור. והדברים מפורשים ברדב"ז (ג, תמד): 'ואפילו לפי דעת האחרונים שאמרו דמי שהיה דינו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי הוא במחיצת הצדיקים ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל, וכן הוא דעתי, מ"מ הנ"מ במקום דאיכא קדוש השם שמסר עצמו על דתו ית', אבל מי שהוא חולה שיש בו סכנה ואמדוהו לאכול יש לו לאכול ואפי' על הספק. וז"ל הר"ן ז"ל ביומא גבי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו את השבת וכי מדת חסידות שימנע עצמו ואינו אלא שופך דמים’ ע"כ. ובח"ד סימן סז האריך יותר לחלק בין הנידונים וסיים: 'כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות אלא איבוד נשמה הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו'. וכעין חילוק זה כתב באו"ה (ס' דין ח') 'ולא דמי לדבר הנוגעת בכבוד השם יתברך שכתוב בסמ"ק שאדם יכול לוותר על נפשו, דהתם כתיב ביה ובכל נפשך וגם שואלין ממנו נפשו' (וע"פ דבריהם פסקו האחרונים בסימן תרי"ח שאסור לחולה להימנע מלצום, וכנ"ל). וראה דברי אחרונים נוספים בזה בהערה[26]. [ויש להדגיש שכל הנידון כאן הוא לולי השו"ע, אבל לדינא כבר פסק השו"ע יו"ד קנ"ז, א שאם אין מתכוונים להעבירו על דת אסור למסור נפש אף כשגוי כופה אותו].
♦
כמה מקורות שנראה מהם שמותר להסתכן בשביל קיום מצוה
נתבאר לעיל מדברי הפוסקים שאסור להסתכן בשביל קיום מצוה. והנה, יש כמה מקורות שנראה מהם שיש להסתכן בשביל קיום מצוות או שהסתכנו חכמים לקיים מצוות, וכבר עסקו בהם רבנן קמאי ובתראי, וכאשר יבואר בס"ד.א. במתני' ברכות ל, ב אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. ע"כ. והקשו הרבה אחרונים מ"ט לא חשיב חשש סכנה וספק נפשות. ויש להוסיף שהרי אפילו בשוורים מבואר בגמ' שם ל"ג א' שפוסק, וצ"ב וכי נחשים הם פחות מסוכנים משוורים.
והנה, ברמב"ם הל' תפילה נראה שהכוונה כאן לנחש לא ארסי, וכן נראה במאירי. (וראה הרחבה בהערה[27]). ובספר החינוך תלג 'ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק תפלתו אם יודע ודאי שהוא מן הנחשים שאינם ממיתין'. ע"כ. ומבואר שבספק ארסי פוסק. ובכל בו (סי' יא, וארחו"ח תפילה, סב בשם הר"י ז"ל) 'ראה לסטים או נחשים ועקרבים (בארחו"ח: או עקרבים) במקום שהן ממיתין יקצר ואם אינו יכול יפסוק ויברח מהם'. ע"כ. והובאו דברי הכל בו בא"ר סי' ק"ד סק"ה, ובמ"ב בביאוה"ל סימן ק"ד לס"ג ד"ה ואפילו נחש הביא את לשון הפיה"מ וסיים 'ובמקום שיש חשש שממית הוי נחש כמו עקרב'. ע"כ. (והוא ממג"ג שכתבו ע"פ הא"ר בשם כל בו, ודברי הכל בו נראה שהם ע"פ הרמב"ם הנ"ל, ועיין). ומשמע שאף בחשש גרידא שנחש זה ממית יש לו להפסיק תפילתו אם יכול להינצל בכך, ונראה דהכי נקטינן.
אמנם, מהרבה מהמפרשים נראה שהם הניחו בפשטות דמיירי גם בנחש ארסי. וגם בשו"ע (או"ח קד,ג) כתב בסתמא 'ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק', ולא כתב שהוא דווקא בנחש שאינו ארסי. ויל"ע איך ייתכן לומר כך, והרי זה פיקו"נ ממש. וייתכן שע"כ להעמיד כשאינו פיקו"נ ולא נכנס השו"ע לפרט, וצ"ע. אכן, ייתכן לבאר שנחש שאני, שהמציאות היא שנחש אינו נושך בני אדם כשאינו מרגיש מאויים מהם, והוא נושך אותם רק להתגוננות. וכנראה שהעצה לכל מי שנחש כרוך על עקבו היא להמתין עד שהנחש ילך מעצמו ולא לנסות להתגרות בו, ואין כאן הצלה מסכנה הראויה להתיר. ויעויין בגמ' שבת קי, א וברש"י שם במי שנכרך עליו נחש, שמבואר שאין לו לאוחזו בידו או להסירו בחזקה[28].
בפיה"מ להרמב"ם וברע"ב כתבו שהנחש ברוב פעמים אינו נושך, ונראה ברור שכוונתם לעובדה זו, שבדרך כלל כשנזהרים שלא להתגרות בו הנחש אינו נושך (ולא התכוונו שהוא נושך בקרוב למחצה מהמקרים). ובספר המאורות 'דאין דרך נחש להזיק אא"כ נישוף בו ואין נזקו סכנה'. ולשון ביאור הגר"א קד, ה 'דנחש אין בו סכנה'. וביש סדר למשנה (על המשנה שם, מהגר"י פיק ברלין) שאם יש סכנה במיעוט המקרים יש לו להפסיק, אלא שבנחש שלא בא בכעס 'מובטח הוא שלא יישוך'. ובגליון מהרש"א או"ח ק"ד כתב לצדד שבנחש 'גם חשש נזק חולי ליכא' עיי"ש. ובתשובת הגרי"ד מווירצבורג (בעל מלאכת שמים, הובאה בשו"ת דברי יוסף להגר"י שוורץ בעל תבוה"א, ח"ב סי' ו') 'שבכל הנחשים אין סכנה שתהיה כדאי להקל בתפילה' וציין לגמ' שבת ק"י הנ"ל (והיינו ששם משמע שאם נזהרים אינו נושך). וקרוב לזה כתבו עוד מחברים[29]. (ובשש"כ פכ"ה הע' ט"ו בשם הגרשז"א שכשאין הנחש כועס 'מובטח שלא יזיקנו' ולכן אינו פיקו"נ).
בבנין ציון סי' קל"ז להגאון בעל ערוך לנר ביאר דין זה לשיטתו שבסכנה עתידית הולכים אחר הרוב ואין עוברים באיסור מפני מיעוט שימותו, ויעויין להלן בדין פיקוח נפש שבעתיד שנתבאר שלדינא נקטינן לא כן. ויעויין עוד בשו"מ (קמא, א, רנד) וברש"ש (ברכות לג, א) ובקוב"ש (פסחים אות ל"ב) ועוד אחרונים מה שכתבו בזה, ונתבאר בהערה[30].
ב. בגמ' ברכות לב, א מובא מעשה בחסיד שהיה מתפלל בדרך ובא הגמון ונתן לו שלום ולא החזיר לו, ואחר שסיים שאל אותו ההגמון הרי כתוב בתורתכם רק הישמר לך ושמור נפשך וכו', והחסיד השיב לו במשל לעומד לפני מלך בשר ודם שאינו מפסיק לשר. ותמהו המפרשים הרי פיקו"נ הוא ולמה לא הפסיק. ובמהרש"א שם 'וחסיד הזה גם שלא ידע אם יתפייס ההגמון מ"מ לא פסק להשיב לו שלום שלא היה חושש לסכנה כמו במלך עכו"ם ואנס'. ע"כ. והיינו שאותו ההגמון לא היה מלך ואנס, וחזקתו שאינו הורג על כגון דא. וכעי"ז ביאר בעין אליהו. וכעין זה כתב הגאון בעל סמיכת חכמים בקדושה וברכה כאן, וכן נוטה כוונת רבינו מנוח תפילה ו, ט, ויש לעיין שם.
ובמג"א קד, א כתב 'ומעשה דאותו חסיד עם ההגמון צ"ל שהיה בטוח שיקבל תשובתו'. ע"כ. וכעין זה בט"ז סי' ס"ו סק"א, וכ"כ בצל"ח ובראש יוסף (להפמ"ג) ברכות שם. (ומשמעות דברי הט"ז שגם בכה"ג לא נקטינן כאותו חסיד, ולדינא אף כשסבור שבודאי לא יהרגנו בלי לברר למה עשה כך וסבור שיצליח לפייסו אין לסמוך על זה).
ובפר"ח או"ח קד, א 'שחייב לפסוק כדי שלא יהיה מתחייב בנפשו אא"כ שמובטח לו במעשיו שלא יארע לו שום נזק'. ע"כ. והיינו שהיה אותו חסיד כעין רחב"ד שמלומד בניסים ומותר לו לסמוך על הנס. וכעין זה בעיון יעקב (להגאון בעל שבו"י על עין יעקב), ובמעשה רקח לרמב"ם תפילה ו, ט, (וכתב שם ששאר כל אדם חייב להפסיק ואם לאו הוא מתחייב בנפשו), וביד דוד להגרי"ד זיצהיים.
ובמטה יהודה קד, א כתב שי"ל שהחסיד לא הרגיש בהגמון או כיו"ב 'ולעולם חייב מן הדין להפסיק כל שיש חשש סכנה בדבר'. וכעין זה כתב הגר"ד פארדו בספר למנצח לדוד והגרי"ח מבבל בבן יהוידע כאן. ובכף החיים כאן אות ז' שחייב מן הדין להפסיק ואין ללמוד ממעשה דחסיד, וציין למט"י מחב"ר (להחיד"א) ושלמי ציבור. ובישוע"י כאן שההיתר תלוי בגדרי מסי"נ בשאר מצוות, ולהאוסרים צ"ל שלא הרגיש כלל בהגמון לרוב דבקותו.
ובמג"ג כתב שהחסיד מסר נפשו כדעת הנמוק"י (סנהדרין יח, א מהרי"ף) שאדם גדול וחסיד ויר"ש ורואה שהדור פרוץ רשאי לקדש השם גם במצוה קלה כדי ללמד העם, ויעו"ש וכעי"ז באוצר המלך (לר"צ הכהן, יסוה"ת ה, ד). ובפלא יועץ (ערך שמירה) הביא שי"מ שנענש אותו חסיד על כך. ובזהב שיבה להגר"ש אלגאזי כתב שכוונת הגמ' לומר שאין הלכה כאותו חסיד. ולכל האחרונים הללו הלכה פסוקה היא שאסור למסור נפש בחשש סכנה וחייב להפסיק בתפילתו מספק.
ומצאנו גם אחרונים שהתירו להסתכן בתפילה. בתבו"ש יו"ד יג, ב הביא את דברי המג"א בשם הסמ"ג שאסור להפסיק בתפילה כי אם מחשש סכנת נפשות, וכתב התבו"ש 'והיינו צ"ל נמי דוקא היכא דברי היזקא' והביא מנחש כרוך שהוא חשש סכנה והוא חיוב דאורייתא להישמר מסכנה כזו, אלא שדוחים איסור דאורייתא מפני הפסק בתפילה (כיון שהוא כעומד לפני המלך ולאו אורח ארעא להפסיק, וכדברי החסיד להגמון) 'אא"כ ברי היזקא'. ע"כ. ונראה שהוא בא לחדש שיש דין מיוחד בתפילה שאינה דוחה פיקו"נ כשאינו ברי. ולכאורה יחיד הוא בדבר, וגם לשון הסמ"ג והמג"א שהביא משמע שלא כדבריו. (ואולי יש מקום לדחות בדוחק שאין כוונתו לספק גמור, ולא נהיר). ועיין בספר ארץ החיים (לבעל במ"ח), ונראה כוונתו שבספק גמור הוא חייב להפסיק וכאן היה ספק קטן, ובכה"ג כבוד התפילה עדיף. וצ"ב בגדר המדויק, וייתכן שהכוונה לדרגת סכנה שהותרה לפרנסה וכדומה, ובזה יש לשמוע שמותר להחמיר אם רוצה, ויל"ע. ובחכמ"ש להגרש"ק באו"ח שם כתב (בתירוץ השני) שהחסיד סבר שחייבים למסור נפש שלא להפסיק בשמונ"ע שהוא כעומד לפני המלך דהוי כעין אביזרייהו דע"ז, ולדידן עכ"פ יש רשות להסתכן[31]. ודבריו מחודשים מאוד ודלא ככל גדולי האחרונים. וראה להגרש"א שטרן בשביבי אש סי' ס"ג שהביא מהראשונים שמוכח שאין חילוק בין תפילה לשאר מצוות (מלבד דברי הספר חסידים שהובאו להלן, אלא שהס"ח מיירי גם במסתכן בשביל להתחיל להתפלל ואינו מטעם החכמ"ש, ויעול"ה).
הב"ח סי' ס"ו הקשה למה פירשו שלמלך גוי מפסיק בשמונ"ע, ולכאו' פשיטא (ויעו"ש שהביא כעי"ז מרשב"א ורא"ש), וכן קשה במעשה דחסיד 'מאי דעתיה דאותו חסיד הלא מילתא דפשיטא היא', וע"כ שיש סברא לומר שאין ספק הסכנה מוציא מידי ודאי איסור שמפסיק בשבחו של מלך, 'לכך הוצרך לאומרו דאין להכניס עצמו בסכנת ספק נפשות דמלך או אנס'. ע"כ. ומבואר שלהלכה ספק סכנה מתיר. ועדיין צ"ב, א"כ מה היה טעמו של אותו חסיד שנכנס לספק סכנה. ונראה קצת מלשון הב"ח שאותו חסיד סבר שמותר להיכנס לספק סכנה, ורב יוסף שאמר שלמלכי גויים פוסק קמ"ל שאין להכניס עצמו בספק סכנה. ונמצא שלדינא אסור גם בספק סכנה. (ויעויין לעיל שגם בט"ז נראה דלא נקטינן כאותו חסיד, וזה סיוע לבאר כן בכוונת הב"ח). ועדיין צ"ע קצת.
בא"ר סו, א כתב לפרש שמותר להחמיר על עצמו שלא להפסיק בתפילה במקום סכנת נפשות והביא מתוס' עירובין כ"א בר"ע שהחמיר על עצמו, ומספר חסידים שמותר למסור נפש על תפילה, וממנורת המאור. ויעול"ה לדון בדבריהם. ובא"ר סי' תרי"ח, ב שאם החולה קרוב למיתה גם אם יאכל רשאי להחמיר שלא לאכול ביוכ"פ. ע"כ. ומשמע שלולי זה אסור להחמיר על עצמו. אבל בא"ר סימן שכח, ט כתב שחולה שרוצה להתחסד שלא יחללו עליו שבת כופין אותו. ולכאורה זו סתירה וצ"ע בדעתו.
ובמה שהביא הא"ר מתוס' עירובין - יעול"ה בביאורי האחרונים בזה. ושהביא מספר חסידים (מרגליות, תשפ"ז) - הנה בעל ספר חסידים (שם, ריג) סבר שרשאי להחמיר ולמסור נפש בכל התורה, ואנן נקטינן שאם אין מכוונים להעבירו אסור וכשמתכוונים הוא פלוגתת קמאי ויעול"ה. ובדבריו כאן נראה שהוא ענייין מיוחד בתפילה (אולי כוונתו שלכן מותר גם כשאין מתכוונים להעבירו על דת), וצ"ת. ולהלן ביארנו קצת דין מסירות נפש ויעו"ש. ושהביא ממנורת המאור - הנה כתב שם שנעשו ניסים לחסידים הראשונים ואל יסמוך כל אדם על הנס, והביא מגמ' בעקרב ושוורים. וסיים 'ועכ"ז החסיד אשר כל ימיו זהיר במצוה ובוטח בד' חסד יסובבנו, ודגרסינן התם (-לגבי ר' חנינא בן דוסא) ת"ר מעשה במקום אחד שהיה בו ערוד וכו'. ע"כ. ומשמע שלא דן אלא בחסיד כרחב"ד או קרוב לו שמלומדים בניסים ואשר להם י"ל שמותר גם בעקרב ושוורים, ואינו נוגע לדידן. ולכאורה נכון לומר מעתה שגם כוונת הא"ר רק לאופן כזה, ואולי בזה נתיישבו דבריו שלא יסתרו, ואה"נ שלחסיד כזה יכול גם שלא לחלל שבת ואין כופין אותו.
ולדינא נראה פשוט דנקטינן שאסור להחמיר ולמסור נפש כשמלך גוי שואל בשלומו בשמונה עשרה אם יש בזה חשש פיקו"נ, ובמעשה דאותו חסיד או שלפי העניין לא הייתה סכנה או שהיה חסיד גמור שמותר לו לסמוך על הנס או שלא הרגיש שההגמון שואל בשלומו, וכדברי הרבה אחרונים הנ"ל. וכפי שנפסק לגבי חולה ביוכ"פ ובשבת ונתבאר לעיל בהרחבה, שאסור לסכן עצמו בשביל קיום מצוה או בשביל להימנע מאיסור.
ג. במתני' ברכות י' ב: 'אמר ר"ט שהיטה לקרות לחומרא 'וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים'. ולכאו' משמע שיכול להסתכן בשביל הידור מצווה אם רוצה. אבל אינה קושיה, דמיירי שם בסכנת דרכים שהותרה ושהה מעט יותר, ולא מיירי במכניס עצמו לפיקו"נ ולסכנה ברורה. וראיתי מציינים שבלחם שמים להיעב"ץ על המשנה דר"ט שקרא כב"ש, שכתב שאם היה חסידות בדבר מותר להסתכן, ושמותר לחולה להחמיר שלא לאכול ביוכ"פ, וכעת אינו תח"י. אמנם, כל הפוסקים נקטו שאסור להחמיר ביוכ"פ, ולא נקטינן כדבריו. ובתפא"י במשנה שם פירש שלא היה זה בגדר שכיח סכנתא.
ד. בעירובין כ"א ב' הביאו מעשה בר"ע שששפך לו השומר את המים שהביאו לו לנט"י ואמר מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. ובתוס' שם שהחמיר על עצמו. ובא"ר סו, א הביאו לראיה שמותר להחמיר ולמסור נפש שלא מן הדין. ויל"ד להרא' שאינו רשאי למסור נפש בשאר עבירות ולהב"י שמותר למסור נפש רק כשהגוי מכוון להעביר על הדת מה טעם הותר לו להחמיר (ולהלן נתבאר שנראה שברפואה וכדומה לכו"ע אסור למסור נפש). ואולי כיון שהיה שעת השמד היה בזה חיזוק לציבור, וזה מיישב להמתירים באופן זה (וציינו שכ"כ לפרש בזרע אמת סי' ה'). ועדיין צ"ע להאוסרים ולשיטת הב"י הנ"ל, שהרי אף שאסרוהו מפני גזירת שמד הרי לא משמע שנתכוונו להעבירו על הדת בשפיכת המים אלא חששו שיחתור לברוח (וגם כשאסרו אדם בגלל גזירת שמד, מסתבר שיש לו לחלל שבת לקטוף פרי להנאת הסוהר אם יש חשש פיקו"נ). ושו"ר במאירי במגן אבות עניין כא שנראה שפירשה מדין שעת השמד וכנראה ר"ל שנתכוון השומר להחטיאו, וצ"ת. ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח עא) הקשה שאסור למסור נפש וכתב 'וצ"ל דהשעה היתה צריכה לכך, ולכך שרי'.
בתו"ח (עירובין שם) כתב שהיה רק ספק סכנה (וכן באותו חסיד שגידל עז), ברם עדיין צ"ע, שלכאורה גם בספק אסור להחמיר. ואמנם נראה שם שהוא מדין מסי"נ על כל המצוות, וכתב שלהרא"ש ודעימיה שמותר למסור נפש בכל המצוות ניחא והקשה לשיטת הרמב"ם, ואחר זה כתב שי"ל שבספק מותר. והנה הבאנו לעיל מכמה אחרונים שאין היתר למסור נפש במקום חולי גם להרא"ש וכן נקטו הפוסקים בסימן תרי"ח. וכנראה התו"ח סבר לא כך. ולעיקר דבריו הנה הרמב"ן שאסר למסור נפש על כל המצוות מלבד ג' החמורות דימה הדבר לחולה שאסור לו להחמיר אף ששם הוא רק ספק, ומשמע שגם בספק אמרה, וצ"ע. ועיקר דבריו שיש חסידות למסור נפש בדרבנן דנו בה אחרונים, שהרי מצאנו שלא העמידו דבריהם במקום צער וכדומה, ולכאורה ודאי לא העמידו במקום פיקו"נ, וא"כ יל"ע טובא אם נחשב כעובר באיסור. (וציינו שיש בזה דברים בשו"ת מהרי"ל דיסקין, ויל"ע שם).
בפ"ת (יו"ד קנ"ז ס"ק ג') בשם תפא"י שהיה בגדר לא שכיח היזקא ובזה מותר להכניס עצמו לספק סכנה. ופירש שסמך שסתמא שלא יניחו שומר בית האסורים למות בצמא. ע"כ. והיינו שהיה מתפקידו של השומר לדאוג שיישאר בחיים עד שידונו אותו. והנה, אם לא שכיח היזק ה"ז לכאורה מוסכם להיתר דהוי צורך מצוה, ואף שמסתבר שמותר להקל בנט"י בחשש קטן של סכנה, מ"מ מותר לו להחמיר על עצמו (וא"ת א"כ מאי קמ"ל ר"ע, יל"פ שמן הדין אפשר להקל במצב כזה, ולפי העניין כך ראוי לנהוג בעלמא כדי לשמור על חייו, ומ"מ החמיר ר"ע כדי לחזק דברי חכמים).
ברמב"ם (ברכות פ"ו הי"ט): 'אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן'. ע"כ. ונראה שהיא הלכה קבועה ואינה איזה חסידות שנהג ר"ע. וצ"ל שהרמב"ם פירש שלא הייתה סכנה ממש אלא שהוא מצטמצם בשתייתו. ולשון מיתה דקאמר ר"ע היא משום שעלול להתגלגל לסכנה קצת מפני זקנתו, ולאו דוקא, ועדיין יל"ע.
ה. בגמ' ב"ק פ, א הביאו מעשה באותו חסיד שהייתה לו עז לרפואתו ומבואר שם שטענו עליו בזה. וצ"ב מה טענה היא והרי עשה משום פיקו"נ. וגם אם מותר להחמיר אינה טענה אם לא עשה כן. ובמהרש"א שם כתב שאפשר שהיה חולה שאין בו סכנה, ע"כ. ובמאירי שם שאע"פ שהכל נדחה בפיקו"נ 'דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בה ביותר'. וצ"ב, שהרי מותר לגזול במקום פיקו"נ אלא שצריך לשלם, וכנראה כוונתו שהיה אפשר להתאמץ בתקנה אחרת אם ברפואות אחרות או שהיה אפשר לקנות חלב עיזים מגוי וכדומה, וצ"ת (בתו"ח הובא לעיל פירש משום שיש חסידות למסור נפש ואף בדרבנן כשהוא ספק, ויעויין בזה לעיל).
ו. בירו' תרומות (פ"ח ה"ד) הביאו שריב"ל פייס את בן קושב ומסרו למלכות כדי שלא יחריבו את כל העיר לוד וכדין המשנה שבייחדו אדם מוסרים אותו, והפסיק אליהו להתגלות אליו, ואמר לו שאף שמותר אינה משנת חסידים, ועיי"ש. ולכאורה צ"ע טובא בעובדא דשם, וכי שייך חסידות לגרום לכל העיר שייהרגו נגד הדין, ו'מה היה לו לעשות חסידות, וכי היה לו להניח להרוג כל ישראל ח"ו מכוח חסידות'. (לשון הט"ז יו"ד קנז סק"ז). ובאמת במדרש בראשית רבה ויגש (צ"ד) סיימו בדברי אליהו 'מיבעי להאי מלתא מתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך'. ע"כ (וכעין זה תירץ הט"ז שם, ואולי הטעם משום שההמון ילמדו לזלזל יותר מן הדין). ויש בראשונים שביארו שהיה לו להמתין יותר וכדומה. ובלאו הכי שאני ריב"ל דנפיש זכותיה וא"א ללמוד ממנו לאחרים. ובשו"ת מהרשד"ם (יו"ד קצ"ב) בתוך דבריו כתב 'שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות', והביא מההוא מעשה דריב"ל. וצ"ע מכל מה שנתבאר. והנה נידון מהרשד"ם שם הוא אם יש לנדות מי שעושה חסידות שלא כחכמי העיר, והביא מקורות לגודל חשיבות מילי דחסידותא, ואולי י"ל שלא דן הלכה למעשה לסכן עצמו אלא שיש מושג כזה ולפי העניין, ועדיין צ"ע. וראה עוד מקורות בזה בהערה[32].
[יל"ע לאחרונים אלו שמותר להסתכן סכנת ספק לצורך מצוה איך יבארו את דברי שמואל נביא ד' שאמר איך אלך ושמע שאול וגו' כמבואר בגמ' פסחים ח, א. ומי לנו נאמן המלך ית"ש וסר אל משמעתו יותר ממנו. ומשמע בפשוטו שאינה הנהגה אף לחסיד שבחסידים, וצ"ע].
ועכ"פ לדינא נראה שהעיקר לדינא הוא כהמוסכם מקמאי ובתראי הנ"ל, ולהלכה למעשה אסור להסתכן בשביל מצוה, ועיין.
ויש להביא עוד בזה מגמ' ב"ק סא, א: 'כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו'. ע"כ. והיינו שכיון שאינה הנהגה נכונה אין אומרים הד"ת בשמו. ובאו"ז ב"ק רע"ה 'שמעינן מהכא שאין לאדם להסתכן עצמו על דברי תורה ואם סיכן עצמו וניצול אין אומרים הלכה משמו'.
♦
להיכנס לסכנה קצת לצורך פרנסתו
מצאנו עוד שמותר להיכנס לסכנה קצת בשביל פרנסתו, מפני שצורך הפרנסה הוא צורך גדול וקרוב קצת לפיקוח נפש. ועיין בנוב"י (תניינא, יו"ד סי' י) שכתב: 'מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים, שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו'. וז"ל הרמב"ם בפ' י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה וי"ו וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו' וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן. ומעתה אני אומר שיש בדבר זה איסור וגם סכנה, ועוד בו שלישיה שעכ"פ מזכירין עונותיו שאין זה פחות מקיר נטוי'. ויעו"ש שסיים שיש בזה איסורא וסכנתא וגם הזכרת עונותיו'. ע"כ (ובשם אריה יו"ד כ"ז כתב שבלי הכרח פרנסה בודאי ראוי להרחיק. ובנוב"י נראה דאיסורא נמי איכא). ויל"ע אם הותר לצורך פרנסתו גם בדשכיח היזקא וסכנתא. ונידון הנוב"י שם בהולך לצוד ביערות שהם מקום גדודי חיות והזכיר פורשי ימים, ויל"ע אם נחשב שכיח היזק. וצ"ב בכל זה [ועיין בחזו"א חו"מ ליקוטים י"ח (לגבי מעקה) הו"ד לעיל, ועיין שם בהערה דיון אם נחלק הוא על הנוב"י]. וראה עוד בזה באג"מ חו"מ ח"א, קד[33].♦
בדין פיקוח נפש שבעתיד
ברי"ו (ני"ב ח"ט, ע"ח טור ב') והו"ד בב"י סי' שכ"ח: 'יש מי שכתב כי כל דבר שאין בו סכנה עתה אף על פי שיוכל לבא לידי סכנה אין מחללין אלא שבות דרבנן אבל לא איסור דאורייתא'. ע"כ. ולכאורה הוא דלא כמו שנפסק בשו"ע שאף חולה שאין בו סכנה אם יש לחשוש שיכבד החולי ויגיע לידי סכנה מחללים עליו שבת בדאורייתא. ואולי מיירי כשאפשר להמתין וכדומה או בחולי שסתמו שאינו מתגלגל לסכנה ויכול להבוא לחדי סכנה באופן זר ורחוק, שלפעמים הוא נידון כחשש שמא יחלה, וצ"ע (ועיין בנשמ"א הל' שבת כלל ס"ט אות ג' שכבר נתחבט בזה ונראה שמסקנתו שאין הלכה כן אלא בדאפשר להמתין ויל"ע). והנה הרמ"א שכ"ח ס"ה ציין לסי' תרי"ח, וכתב המג"א שם סק"ה: 'דלא כעו"ש שהביא דברי רי"ו'. ע"כ. ופירשו הפמ"ג ומחה"ש שכוונתו שמסי' תרי"ח מוכח דלא נקטינן כרי"ו. ובמ"ב שם ס"ק י"ז שאפילו יכבד החולי וכו', והיינו כהמג"א שגם מצב כזה נחשב פיקוח נפש, ואף לא הביא שהרי"ו פליג.באו"ז שבת פ"ד: 'ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אף על פי שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפקוח נפש'. ע"כ. והיינו שכיש חשש סביר לפיקו"נ עתידי כבר נחשב כפיקו"נ. והובא בפוסקים ובמ"ב שכ"ט ס"ק ט"ו.
בנוב"י תנינא (יו"ד סי' ר"י) נשאל באדם שחלה והוצרך לניתוח ולא נתרפא ומת, אם מותר לחתוך בגוף המת כדי להכיר צורת החולי וילמדו הרופאים כיצד לנתח בעתיד באופן שיועיל לריפוי ולמעט הסכנה, דהוי הצלת נפשות, והשיב לאיסור כי 'אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן', ועיין לשונו בהערה[34]. ובפ"ת (יו"ד שס"ג סק"ה) סיכם הדברים מהנוב"י: 'אם מותר לישראל לחתוך בגוף המת כדי לראות שורש המכה ויבא מזה הצלת נפשות והשיב דאם יש לפנינו חולה אחר בחולי זה מותר ואם לאו אסור'. והביא בפ"ת שם כעין זה מהחת"ס.
ובחזו"א אהלות (כ"ב ס"ק ל"ב) הביא את דברי הפ"ת וכתב החזו"א: 'ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן אלא אם מצוי הדבר, דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן] משום חולי מהלכת[35] הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר וכדאמר עירובין מ"ה א' ובתענית כ"א ב' ומיהו בשעת שלום לא חשבינן לי' פיקו"נ אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום דא"כ ביטלת כל המצוות, אלא לא מקרי ספק פיקו"נ בדברים עתידים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות'. ע"כ (יל"ע אם כוונתו לחלוק או לפרש, ובאמת ייתכן שפיר שהנוב"י והחת"ס מודים לדבריו, ואכ"מ). וראה עוד מדברי החזו"א בהערה[36].
מה שציין החזו"א לעירובין מה, א הוא דין נכרים שצרו על עסקי ממון ותבן וקש בעיר הסמוכה לספר שיוצאים עליהם בשבת אף במלאכות דאורייתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם. ושציין לתענית כא, ב הוא שאמרו שם שגזרו תענית על מגיפה בעיר אחרת כיון דשכיחי שיירתא והמגיפה עלולה לעבור.
והיינו שאם המדובר בדבר קיים שראוי להתריע עליו מחללים שבת ואם הם 'דברים עתידים שבהוה אין להם כל זכר' אין מחללין. והנה לכאורה יש הרבה מצבים ודרגות באמצע, וקצת נראה שמש"כ ראוי להתריע הוא כדי להוכיח שזה נחשב שהסכנה לפנינו. והגדר להלכה הוא שרק אם אין לו זכר בהוה אינו נידון כפיקו"נ, ועיין היטב, וצ"ב. ויעויין לעיל מאו"ז שגם כשרק יוצא קול שרוצים לבוא (ומטרתם הרשמית היא ממון), כבר הוי פיקו"נ ומחללים שבת.
באחיעזר (ח"א סי' כ"ג) הביא את דברי בעל ערוך לנר בבנין ציון סי' קל"ז (הו"ד בהערה[37]) שביאר טעם ההיתר לחכמים בג' נשים שמשמשות כדרכם לפי שכל שבאותה שעה עדיין אין פיקו"נ רק שהסכנה עתידה לבוא, בזה הולכים אחר הרוב גם בפיקו"נ. ושלכן מותר לצאת לדרך במדבר ולפרוש בים וכו'. וכתב האחיעזר ע"ז 'ובאמת קשה לשקול במשקל סברות מחודשות במקום סכנה'. ע"כ. והנה בנוב"י וחזו"א נתנו טעמים אחרים להיתר זה, ובחזו"א פירש שגם כשאין חולה לפנינו הכל תלוי בשכיחות הסכנה. וגם הרי מצאנו שחשש קטן של סכנה לעתיד דוחה שבת ויוכ"פ ומילה, ומה"ת שלא ידחה איסור שימוש במוך. ואכן למעשה כמדומה שעיקר ההלכה להקל בנידון דשם, ואכ"מ. ומיהו עיקר סברתו מבוארת הן בנוב"י וחת"ס הן בחזו"א ביחס לאופנים מסוימים, ונראה מדבריהם שכשהסכנה לפנינו יש להתחשב גם בחשש קטן יותר. אלא שיש שסכנה עתידית נחשבת כעומדת קמן כיון שהיא תוצאה ידועה של המצב.[38]
[וראה בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' קל"ד קל"ה) שנשאל אם מותר לחלל שבת בשביל חיסון לאבעבועות בילדים בריאים כיון שהמחלה מצויה ויש בה סכנה, ויעו"ש בדברי השואל שאף בדחיית זמן קצר הוי חשש סכנה, אף שאין שום סיבה מיוחדת לחשוב שבדיוק ביום או ימים אלו יידבק. ויעו"ש בתשובת הגאון בעל תשומ"א שפקפק בזמן קצר, ויעו"ש כל העניין (ואמנם מבואר שם שלולי החיסון אחד מאלף הוא שלא יחלה בהמשך הזמן, ומאידך מבואר שם שגם בין החולים היו רובם לחיים יעו"ש). והנה הנידון היה על מניעת סכנה עתידית שאינה קמן אבל היה הדבר מצוי שבהמשך הזמן כמעט כולם נדבקים, ונראה שם שהחשיבו את זה לפיקוח נפש[39]].
והנידון כאן לגבי עשיית איסורים משום פיקו"נ, ולגבי חובת הרחקה מסכנה ייתכן שהוא חמור יותר ולעולם הוא חייב להתרחק, ואין קולא בזה שהם דברים עתידיים, ויל"ע. (וכשגורם הסכנה לפנינו כגון גחלת או סולם רעוע הוא יותר נחשב דבר שבהוה כעת, וכן במגיפה הקיימת בעיר אחרת ועלולה להגיע לעיר זו וכמו שצייר החזו"א).
♦
אימתי אמרינן שומר פתאים ה'
מצאנו בכמה גמ' שאמרו על ענייני סכנה שומר פתאים ה', ומהם בג' נשים שמותר להם לשמש כדרכן, יבמות יב, ב, ושמותר למול ולהקיז ביומא דעיבא, שם עב, א, ומותר להקיז דם בער"ש, שבת קכט, ב, ומשמש מיטתו ביום צ', נדה לא, א, ואוכל תאנים בלילה, ע"ז ל, ב.וקשה לתת בזה כלל ברור אימתי אמרינן כן, אבל עיקרו נראה שהוא או בסכנות סגוליות כהקזה בער"ש, או בדברים שהחשש בהם רחוק מאוד והקושי להתרחק גדול וגם דשו בו רבים ואינו נחשב לבנ"א לסכנה, ועדיין צ"ע בגדר המדויק. וכנראה שמכלל גדר זה הוא ההיתר במילה והקזה ביומא דעיבא ושימוש ביום צ'. וכן אכילת תאנים בלילה נראה שהוא ג"כ מהאי טעמא, והרי מיירי שלא ידוע שניקר בהם נחש, אלא שרשאי שלא לבדוק כשאי אפשר לו וגם לא ידועה לו שום ריעותא, וצ"ת. ובגמ' דימו דין זה למה שאמרו פי תאנה אין בה משום גילוי, וכתב הרא"ה שאם נאסור בזה הרי אי אפשר לאכול תאנים (ולכאורה גם ענבים).
ולגבי ג' נשים הנה בקטנה ומעוברת רחוק הדבר שתתעבר והיא סכנה רחוקה ובמעוברת אפשר למסמס את הוולד בביצים וחלב כמבואר בגמ' שם מב, ב.
ובשו"ת אחיעזר (ח"א סי' כ"ג): 'וע"כ צ"ל הא דס"ל לרבנן דמשמשות כדרכן וסמכינן על שומר פתאים ד' משום דזהו חשש רחוק ומיעוטא דמיעוטא שאינו מצוי שתתעבר... כיון דאיכא חשש סכנה, והא אסור להחמיר במקום סכנה, וע"כ צ"ל דזהו באמת חשש רחוק ומיעוט שאינו מצוי דלא חיישי רבנן להאי ועל זה יש לסמוך משום שומר פתאים'. ע"כ. ובשו"ת משיבת נפש (מהר"ל צינץ, א, יח) 'בדברים כאלה שכבר דשו בו רבים ואין הנזק שכיח כלל וכלל אמרינן ביה שומר פתאים ד''. וראה בשו"ת צמח צדק (אחרון) אהע"ז, פט[40]. ובדברי מלכיאל (א, ע) 'אבל באמת כל מקום שהזכירו הך דשומר פתאים הכוונה שבדרך הטבע רחוק מאוד שיבוא לידי סכנה עי"ז'[41].
ויש להוסיף שגם לנהוג איסור בזה בג' נשים הוא רחוק ממנהגו של עולם. והוא קרוב לשאר המקומות שאמרו כן, וכש"נ לעיל. והראוני לשו"ת גבורות יצחק (מהגר"י רוזנברג אב"ד האדאז, נמצא בפרויקט השו"ת), בענין מוך, שכתב קרוב לזה. ויעויין באחיעזר שם מה שהביא מהגאון בעל ערוך לנר בשו"ת בנין ציון, והובא לעיל בדין פיקוח נפש שבעתיד.
[עוד בנידון אימתי אמרינן שומר פתאים. עיין תרוה"ד, רנט שאף שדשו רבים לישא קטלנית קשה לצדד להתיר בזה משום שומר פתאים ד' יעו"ש[42]. ובשו"ת חיים שאל להחיד"א (א, נט) שיש לחלק בין קטלנית למילה ביומא דעיבא 'דהכא במילתא דהש"ס קאמר דדשו ביה רבים ושומר פתאים ד' ונקטינן הכי וסמכינן אהימנותייהו דרבנן בעלי התלמוד, ואילו התם בקטלנית מהש"ס ורוב הפוסקים מוכח דאסורה לינשא לג'. והא דדשו רבים בקטלנית הוא בזמן אחרונים וגם לא בכל המקומות ובכי האי גוונא יפה עשה מרן בקטלנית לפסוק לאיסורא'. ועיין עוד בב"י יו"ד רסב שהביא מהנמוק"י שכתב הריטב"א בשם רבו (יבמות עב, א) שהרוצה שלא למול ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד שלא לסמוך על הא דשומר פתאים, והוא הדין שהיה ראוי שלא למול בשבת כשהוא מעונן. והביא הב"י לשונות רי"ו ורבינו מנוח שמשמע לא כך. ובשו"ע לא הביא דברי הריטב"א, ולמעשה אין חוששין לזה, ואכמ"ל. וראה עוד בשו"ת דברי יציב (יו"ד, לא)].
לכאורה אמרינן שומר פתאים ד' גם כשהנידון הוא ביחס לאחרים כיון שהכריעו חכמים שמצב זה אינו מוגדר כסכנה. והנה בג' נשים וביום צ' הוא נוגע לעובר או לוולד היונק ובמילה ביומא דעיבא הוא נוגע לרך הנימול, וש"מ שמותר. ואולי יש מקום לחלק בין ילדיו ששמירתם עליו ונחשב כמיקל לעצמו ובין הנוגע לאחרים ממש, ויל"ע אם הוא חילוק הגון. ומ"מ מסברא הדבר נוטה להיתר, וצ"ב בפוסקים.
♦
בדברי הרמב"ן על הרופאים בזמן הנבואה
ברמב"ן על התורה (ויקרא כ"ו י"א) כתב: 'כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עניינם בטבע כלל... עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל... וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים... ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו'. ע"כ.ובהמשך דבריו: 'וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו... ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים'. ע"כ.
והנה, הנידון שם הוא כשהנהגת עם ישראל באופן שעושים מעשיהם ע"פ נביא, ואם אירע שחלו מפני איזה חטא הרי הנביא אומר לאדם נבואה בשם ד' מה לעשות במצבו. ומצוי לפעמים שהנביא אומר בשם ד' דברים של ניסים וחוץ לגדרי הטבע. ואם יאמר הנביא לאדם שהורו לו בנבואה שייקח רפואה טבעית ייקח ואם יאמר לו שהורו שישוב מחטאיו ויירפא בדרך טבעית רחוקה או בדרך נס, הרי דבר ד' בפיו אמת והכל בכלל המצוה לשמוע לדברי הנביא. ומי שיודע שמידת דינו יתברך מתוחה עליו, ובמקום לשאול בנביא מה ד' אלוקיו דורש ממנו הוא הולך ושואל ברופאים רפואה טבעית הרי הוא כמתחמק ובורח מלשמוע דבר ד', וזו תביעה חמורה עליו. אבל מי שחולה בזמננו, שאין לנו נבואה, והדרך הידועה היחידה לטפל במחלות היא לשמוע לרופאים, הרי זה רצון השי"ת מעמנו וחובת שמירת הנפש, ולענ"ד אין מקור ברמב"ן להימנע מלשאול ברופאים בלי נבואה. וברם יש אחרונים שנראה שראו בזה דרגה לחסידי עליון גם שלא בזמן הנבואה, וכגון לגדולי התנאים שהיו מלומדים בניסים, וברם גם לדבריהם אינו נוגע לדורותינו כלל, וכדלהלן.
והנה כבר אצל התנאים והאמוראים לא מצאנו הנהגה כזו אלא מצאנו בגמ' בהרבה מקומות ששאלו ברופאים ועסקו ברפואות ונזהרו מן הסכנות הטבעיות כפי כוחם, ובאופן כללי לא מצאנו שסמכו על הנס (כי אם במעט מעשים ביחידיהם שהיו מורגלים בניסים[43]). וח"ו לנטות מהמסור בידינו מחז"ל רח"ל.
והרמב"ן עצמו דן בזה בתורת האדם (שער המיחוש, ענין הסכנה, ו) וכתב: 'ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, א"נ שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כענין שכתוב (ד"ה ב' ט"ז) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. אבל האי רשות רשות דמצוה הוא דמצוה לרפאות ובכלל פקו"נ הוא... והואיל ומחללין שבת ברפואות ש"מ בכלל פקוח נפש הן, ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכ"ש המתיאש ואינו עושה. וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים. ע"כ. וקרוב לזה מצאנו בתורת האדם ובמלחמות שהמסכן עצמו בשביל מצוה שלא כדברי הרופאים הבקיאים אינו אלא שופך דמים, וכן כתבו הפוסקים, והובא לעיל לגבי הסתכנות לצורך מצוה ויעו"ש.
ועיין מטה משה (תלמיד המהרש"ל, עמוד גמ"ח ח"ד פ"ג) שהביא את דברי הרמב"ן ועוד ראשונים בגדר הרשות לרופא, והביא מהרבה מקומות בגמ' שחז"ל נהגו ברפואות, ומסקנתו: 'אלא מה שאמרו שניתן רשות לרופא לרפאות... והאי רשות, רשות דמצוה הוא לרפאות, ובכלל פיקוח נפש הוא והזריז הרי זה משובח, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים'. ובט"ז יו"ד של"ו א' שהביא דברי הרמב"ן בפירוש התורה והסיק שלדידן הרפואה חובה, וכעין זה בברכ"י שם, ויעו"ש שנו"נ בזה וקצת צ"ב שלא הביאו מהנ"ל (ובט"ז לכאורה דחק קצת במשמעות הרמב"ן ולא כתב שהוא רק בזמן הנבואה, ומ"מ לדינא כתב שאין להימנע מרפואה יעו"ש, וצ"ע). ועיין בדברי הגאון מהר"י עייאש בשבט מיהודה (שם) שהמתעצל מלדרוש ברופאים ואומר שסומך על בטחונו בד', אין דעתו בזה אלא דעת שוטים ועתיד ליתן את הדין. ובאמונה ובטחון להחזו"א (פ"ה אות ה) הביא את דברי הרמב"ן וסיים: 'אבל זו מדרגה של בני עליה כרשב"י וחבריו' (וראה בשו"ת צי"א יא, מא יז, ב).
♦
החיוב לשמוע להוראות הרופאים למנוע הדבקה במגיפה
הלכה פסוקה היא לחשוש לדברי הרופאים בענייני פיקוח נפש. ואם יש לפנינו חולה שאין בו סכנה והרופא אומר שאם לא יאכל ביוכ"פ אפשר (ולא ודאי) שיכבד עליו החולי (ולא שיסתכן, וכ"ש שאינו אומר שאפשר שימות), ואנו חוששים שאם יכביד החולי יבוא לידי סכנה, מאכילים אותו, וכמבואר בשו"ע ונו"כ ומ"ב בסי' תרי"ח סעיף א'[44]. וכך היא מסורת ישראל ע"פ התורה וחכמיה בכל הדורות, ומעולם לא הייתה הנהגה להתעלם מדברי הרופאים ח"ו.וגם במקום של מחלוקת הרופאים ושניים אומרים יאכל ומאה אומרים לא יאכל, הרי הוא אוכל ביוכ"פ כמבואר בשו"ע תרי"ח ס"ד. ואנו דוחים איסור כרת החמור מפני חשש קטן של סכנה לדעת מיעוט קטן של הרופאים.
והנה בזמן של מגפת החולירע בשנת תקצ"א כתב הגרעק"א (אגרות סופרים, ל'): 'גם הזהרתי פעמים הרבה באזהרה אחר אזהרה שיהיו הנהגתם באכילה ושתיה כפי אשר סידרו ואשר שפטו הרופאים להיזהר מזה, וירחקו כמטחוי קשת כאילו הם מאכלות אסורות ולא יעברו על דבריהם אף כמלוא נימא, ובכלל הזה להישמר מכל דבר ודבר, כגון שלא לצאת שחרית מביתו אליבא ריקנא וההכרח לשתות חמין מקודם, והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא לד' במאוד כי גדול סכנתא מאיסורא ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר וגדול עוונו מנשוא'.
וכן בהוראות ליוכ"פ[45] הזהיר הגרעק"א מאוד שבמקרה של חשש מחלה הרי הנמנע מלדווח לרופאים מיד 'מתחייב בנפשו הוא, ולא בנפשו בלבד כי יכול להיות תקלה על ידו ח"ו לנפשות אחרות, וסופו עתיד ליתן דין על נפשו ועל נפשות אחרות, ונוסף לזה ביום הקדוש הזה, שיזהר בעצמו מהעברה הגדולה הזאת שהיא בכלל שפיכות דמים ביום הקדוש חו"ח'. ע"כ. והיינו מפני שאם ממתינים ולא מדווחים לרופאים מיד יש פחות סיכויים שהתרופות יועילו, ויש לזה משמעות גם כלפי אחרים בגלל המשך ההדבקה.
ויש לידע שכנראה באותה מגיפה היה ידוע שדברי הרופאים אינם דברים מוחלטים וברורים. והגרעק"א אף שכתב בתוקף על החובה המוחלטת לשמוע לדברי הרופאים, אבל לעניין יוכ"פ לא התיר לבריאים לאכול ע"פ המלצת הרופאים כיון שהנידון בדאורייתא[46], ולמעשה צמו ביוכ"פ כדרכם. וכנראה הוא מפני שלא היה ברור לרופאים עצמם עד כמה הוא הצלה וודאית, וראה בהערה[47]. ואמנם החת"ס הורה שיאכלו גם הבריאים ביוכ"פ אם הוא נצרך ע"פ הרופאים כדי להקטין סכנת ההדבקה, וכן הגר"י סלנטר הורה לבריאים לאכול ביוכ"פ (לשיעורים) כדי למנוע הדבקה, ואכל בעצמו בביהכ"נ בוילנא, וכידוע[48]. וחששו לדברי הרופאים שזה מונע הדבקה אף במצב כזה.
♦
הנוגע למצבנו כיום
וכמה יש ללמוד מכל זה לגבי נידון דידן שיש מגפה בעולם, וכבר הגיע הדבר למצב של כמה אלפים נדבקים וכמה עשרות מתים בכל יום (וכפי שאומרים כשליש מהחולים הם מהציבור החרדי, ואם נמנה כל שומרי תורה ומצוות וכ"ש אם נוסיף התינוקות שנשבו הרי כנראה שהם רוב הנדבקים), ונמצא שבחודש יש כאן מאות רבות של מתים ועוד מאות רבות של חולים קשים שיש בהם סכנה, וחזקת הדברים שאם לא ייזהרו כראוי תלך המגפה ותתגבר יותר ויותר וימותו בה רבים רבים מישראל (וכבר אירע כן בפועל בארה"ב ועוד ארצות שמתו רבים מאוד במגפה זו, ודרך הטבע שמתו מפני שלא נזהרו).ויש כללי זהירות פשוטים של שמירת מרחק וחבישת מסכות בקביעות (וכן השתדלות בניקיון הידיים) שיכולים להאט מאוד את התפשטות המגפה. וברור לגמרי שפעולות אלו מקטינות את אחוזי ההדבקה הן לאדם עצמו והן שלא ידביק אחרים ח"ו, והם דברים שנבדקו במציאות ע"י רופאים מומחים שבעולם, ונתפרסם כן ע"י ארגון הבריאות העולמי ועוד. ולפי העניין ברור לחלוטין לרופאים המומחים שכל זלזול גורם בוודאות שימותו כמה וכמה. והוא מוסכם על כמעט כל המומחים והרופאים בכל העולם שהם מאות ואלפים של מומחים בתחום זה (וכל המדינות בעולם מפסידות מיליארדים וסוגרים מפעלים כלכליים מרכזיים ואוסרים ומונעים ענייני שעשועים ובתי מרזח וכו' החביבים להם יותר מגופם, מפני שמוסכם על הרופאים שהזלזול הציבורי בזה מביא למוות ודאי של רבים ללא ספק).
ובדרך כלל בכל נושא יש יחידים בין הרופאים שחולקים, אבל פשוט שבחשש סכנה הולכים להחמיר אחרי רוב הרופאים וכמעט כולם. ואם נחלקו הרופאים ושניים אומרים יאכל ומאה אומרים לא יאכל הרי הוא אוכל ביוכ"פ כמבואר בשו"ע תרי"ח ס"ד.
והנה 'ציווי הרופאים בסדר ההנהגה' 'כפי אשר סידרו ואשר שפטו הרופאים להיזהר מזה' דמיירי ביה הגרעק"א שם הם הוראות שנועדו להקטין את הסיכוי להידבקות ע"פ הידיעות הרפואיות באותם דורות (ומש"כ ואשר שפטו לכאורה הכוונה ששפטו מסברת הלב ע"פ ידיעותיהם הכלליות). ונראה שהוא ק"ו להוראות הידועות כיום, כאשר ברור לגמרי שפעולות אלו מרחיקות את הסיכוי להדבקה. ויש ללמוד מדברי הגרעק"א שחובה גמורה לשמוע לרופאים 'ולא יעברו על דבריהם אף כמלוא נימא' כלשונו שם.
ויעויין בגדרי סכנה שנת' לעיל שביאר החזו"א שכשהשאלה היא דבר קבוע הרי זה נחשב כדבר שיש בו סכנה אף שבמאורע פרטי לא היה צריך לחוש. ובנידון דידן יש לפנינו שאלה ציבורית של אלפי רבבות יחד האם מותר להתעלם מההוראות הרפואיות או לזלזל בהם למחצה לשליש ולרביע. והמצב הוא שכמעט אנן סהדי שאם לא ייזהרו השואלים יבואו חלק מהם לידי סכנה ויהיו ביניהם גם מקרי מוות רח"ל. ולכאורה הוא ק"ו מהרבה דינים הנ"ל. ונראה שחיוב גמור הוא להציל את כל אותם הנפשות ע"י ההקפדה על כללי הרפואה, והזלזול בזה נראה בפשוטו שהוא איסור גמור וחשש שפיכות דמים. וקשה להבין מה הטעם להקל ראש בפיקוח נפש שדוחה כל התורה כולה. והנה על חשש פיקוח נפש יחידית מחללים שבת ועל סכנת יחידים עובר בלא תשים דמים בביתך וכו', וכאן מדובר על מצב ודאי של סכנת נפשות רבות.
והנידון להקל הוא רק אם ברור לחלוטין ע"פ תורה שמצב כזה אינו מוגדר כסכנה כלל, שאז יש מצבים שאפשר להתעלם מסיכוי רחוק שתיווצר סכנה, ורחוק מאוד לשמוע צד כזה בכגון נידון דידן. ואם הדבר מוגדר שיש סכנה לפנינו הרי פשוט שגם על חשש רחוק חייבים שלא לשים דמים, וק"ו כשהנידון אינו בספקות וחששות אלא באומד ברור שאם נזלזל ח"ו ימותו המון רב מישראל, והדבר נוגע לפיקוח נפשות רבות. ומי ימלא ידיו דמים להקל בזה.
ואין הנידון להתיר חילול שבת ואף לא על טרחה מרובה וקוצר נפש בעמל אלא על שמירת הוראות קלות של מרחק ומסיכה בזמן יציאה לרשות הרבים ובזמן קיבוץ הרבים בלימוד ובתפילה וכיו"ב. ואם יש יחידים שבשבילם חבישת המסיכה מהווה חשש סכנה או עינוי וצער גדול, הרי זה טעון שאלת חכם כיצד ינהגו בכל מצב, אבל לכלל הציבור הוא רק עניין של חוסר נוחות מסוים שרוב הבנ"א מתרגלים אליו אחרי תקופה קצרה. (והיינו שאין כאן יותר מאי נעימות זמנית בשביל קיום ההלכה שאנו רגילים לכך בכל צורת חיינו).
[בתפילת שמונה עשרה יש שחיפשו צדדים להקל, ולענ"ד לא הבנתי כלל צד הקולא. ובעיקר הדבר צ"ב מה טעם לחפש קולות בזה. וכי מי שיש לו רטייה ותחבושת על פניו צריך לחפש טצדקי להורידן בשמונ"ע, ולא נראה שדבר של צורך רפואי ייחשב ביזיון. וגם במציאות הרי עומדים כך לפני מלכים ושרים. ונוסף לזה בנידון דידן שהוא עומד לפני מי שציווה על שמירת הנפש ועוסק במצווה זו לשמור נפשו מחולי של סכנה].
והנידון בחמורות שבחמורות. וידוע בפוסקים כמה תיקוני תשובה וסיגופים נתנו למי שנהרג אדם מישראל בגרמא רחוקה שלו, וכגון ששכר שליח שנהרג בדרך וכדומה, בגלל שבאה תקלה כזו על ידו. ולא עלה על לב להתחמק מאחריות ולומר הרי הכול בידי שמים, ואין אדם שניזוק נזק קל בלי שהכריעו עליו בבי"ד של מעלה, וכבר נחתם הדין ביוכ"פ, ואין לייחס חטא למי שנהג כדין (ועיין צ"צ הקדמון סי' ו' שכתב שלולי דברי מהר"י וייל ומהר"ם לובלין ומהרש"ל ובאר שבע שהחמירו היה נראה לו לפטור בכעין זה, ועיין חת"ס או"ח, קע"ז). ועל אחת אלף בנידון דקמן כאשר כבר מתו כמה וכמה שבדרך הטבע אם היו נזהרים הם וסובביהם היו ניצולים, ופשוט שגם השאלה על העתיד הנוגעת למעשה היא שאלה של דיני נפשות, וקולא שלא כדין או גרימת זלזול בשמירה המחוייבת היא גרמא של הריגה בשוגג.
♦
המכריע בשאלות רפואיות כשיש גדול ממנו ברפואה הוא שופך דמים ובן גהינום
והנה יש רבים בציבור שנראה להם לפי אומד דעתם שהרופאים מגזימים, וקשה להם לקבל הוראות מאחרים כשאינם מבינים אותם כל הצורך, ומרשים לעצמם להקל לפי סברתם והרגשתם בחלק הרפואי[49].ברם כבר כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש, ענין הסכנה, אות ו') לגבי מי שמורה הוראות רפואיות בלי מומחיות רפואית 'אלא מיהו דוקא בבקי וביודע בחכמה ובמלאכה זו, ושאין שם גדול ממנו, אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בה. וכן אם יש שם גדול ממנו אסור לו להתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינין והוראות שבתורה, דהאיך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו, ואם נתעסק בהן כלל שופך דמים הוא ובן גיהנם הוא בודאי'. ע"כ.
וכמובן שאחרי שאמרו הרופאים דעתם יש לחכם להכריע דעת התורה במצב זה, אבל אם יש ח"ו מי שאינו מכיר את מקומו, ומתווכח עם הרופאים על ענייני הרפואה עצמם בלי שיהיה בקי בחכמה זו כפי הנצרך, הרי הכריע הרמב"ן דינו שהוא שופך דמים ובן גהינום בודאי רח"ל. ולא נחשדו כשרים שבישראל על כך. (והיו מחכמי ישראל שהיו בקיאים מאוד בענייני הרפואה והיה בכוחם לחלוק על גדולי הרופאים גם בחלק הרפואי, ולא על מצב כזה אנו דנים).
והנה שמעתי טוענים גם בשם ת"ח מסוימים שדנו אולי יש לתת הוראות קצת שונות, ואולי הקולא בהגדרות תגרום חומרא בקיום הדברים וכדומה. והנה יש לעיין אם אינו בכלל חשש יש שם גדול ממנו ברפואה שהחמיר בה הרמב"ן מאוד וכנ"ל, וכמה אחריות הוא להכריע לקולא שלא כדעת מומחים רבים בכל העולם. ומלבד זאת יש לשקול עוד שהמציאות היא שזלזול גורר זלזול, וכעין שמצאנו בגמ' שכשאינם בני תורה יש להחמיר יותר ויותר. ואצל רוב הציבור מרגע ששומעים שאפשר לזלזל בהוראות הרופאים הרי נעשה כל העניין מזולזל (ואיני יודע אם יש אפילו יחידים שיודעים מה הן בדיוק ההרחקות שאותם כן צריך לשמור ביתר שאת ועוז). כ"ש שיש כאן חשש שמרפה ידי ציבורים אחרים שאינם מכירים גדרים אחרים ורק רואים זלזול.
♦
עוד שיקולים בנידון דידן
עד הנה באו הדברים מצד גדרי פיקוח נפש וסכנה גרידא. ובאמת יש כאן שיקולים נוספים חמורים מאוד שיש לדון בהם קודם חיתוך הדין, [50]וכדלהלן[51].א. הנה הכול מודים שבדרך כלל אין היתר לסמוך על ביטחון כשיש סכנה בענייני רוחניות. ומי שמשחק עם דברים שעלולים לגרום מכשול רוחני לרבים ואומר מן השמים ירחמו ובואו נתחזק בביטחון שמשמים ישמרו את הציבור מלהיכשל הוא (בדר"כ) חוטא ומחטיא הרבים. ובנידון דידן, הרי הזלזול מזיק במישרין לאפשרות הלימוד בישיבות וגורם סכנה רוחנית ממשית להרבה בחורים, וכעין פיקוח נפש ברוחניות, ונוגע לתפילות במניין ובבתי כנסיות לרוב הציבור, והרבה גופי תורה תלויים ועומדים בזה. וכל זה תלוי במספר הנדבקים אף אם לא יגיעו לשערי מות כלל. והנה מציאות פשוטה היא שכל זלזול ציבורי מעלה מיידית את מספר הנדבקים, וזו ידיעה ברורה לכל וא"צ לזה מומחיות ואומדנות. והרי המזלזל בזה בחשש שהוא נותן מכשול בידיים לפני רבים.
ב. עוד יש כאן שיקול חמור של פיקוח נפש מצד יחס הרופאים לחולים החרדים. ובואו חשבון מה יעשה רופא חילוני האחראי על חולים במחלקת קורונה שהרבה בה מורדמים ומונשמים (ואין אפשרות כ"כ לפקח על מעשיו), והמחלקה עמוסה בחרדים שלפי מיטב הבנתו (ושנאתו) הם אשמים במצבם, והם גם גורמים התפשטות של המגיפה לכל תושבי הארץ בחוסר אחריותם וכו'. ולפעמים גם אין אפשרות לקבל חולים אחרים, ולפעמים חסרים מכונות וכדו', והרופא יודע שהחרדים ממשיכים ברגע זה לעבור ביד רמה ו'לצפצף' על הוראות הבריאות שנראה לו שהם הצלה גמורה. וכמה סיכויים יש שהוא ימסור נפשו ויתאמץ במקום טורח מרובה וכו'. והנה כמה חיי חולים נתונים בכל שעה בידיים כאלו, וח"ו להילחם איתם [ולאחרונה נפטר מנהיג קהילה אחד שהיה שנים רבות יושב אוהלים ושקוד בתורה. ושמעתי שהגיע לבית חולים אחרי שהתמוטט בביתו, והיה חולה קשה בסרטן, ומ"מ הכניסו אותו למחלקת קורונה עקב היותו מהחרדים שבבני ברק. וייתכן שבדרך הטבע הלך לעולמו מחוסר טיפול מיידי כראוי. וכפי ששמעתי הרופאים עצמם אומרים שיש מקרים כאלו ומציגים את זה כדבר שאין לו תקנה ופתרון]. ואינו דומה הסתה כללית, שקשה למנוע אותה, למצב פרטי שיש כאן דבר המעורר שנאה ממש ויש לחוש מאוד שתהיה לזה השפעה מעשית. וזהו חשש פיקו"נ הנצרך להכרעת גדולי החכמים.
ודוגמא לזה מצאנו שהרבה פוסקים התירו לחלל שבת על חולה גוי כדי שלא יימנעו מלטפל כראוי בחולים ישראלים. וכך הורה הגר"נ קרליץ זצ"ל ועוד, וראה בארחות שבת פ"כ הי"ג ובמקורות שציין שם בהערה ומש"כ בשם הגר"מ פיינשטיין והגרש"ז אוירבך, וראה עוד בזה בהערהמו. והנה בנידון שלנו ייתכן שהוא מבחינה מסוימת אף יותר חשש ממשי ומיידי של פיקוח נפש.
ג.[52]באמת שגוף ההתגרות בשלטונות וגם בגורמי הרפואה הוא עניין של סכנה לציבור (ועיין מ"ב תרנ"ו סק"ט פלוגתת המג"א ואחרונים אם מותר לעבור על ל"ת משום אימת מלכות כשאינו פיקו"נ)[53]. וידוע שהחזו"א אמר על מי שפעלו באלימות נגד חילולי שבת שהם מסכנים את הציבור, והראה לשו"ע על מי שעובר על חוקי המלכות שנחשב מזיק את הציבור והתירו למוסרו לשלטונות (יעויין שו"ע חו"מ שפ"ח סעיף י"ב: 'מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיזיק רבים מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח יכולין למסרו ולומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד'. ע"כ. וכמדומה שהראה לשו"ע זה).
ובאופן כללי יש לזה תוצאות מרות, שזה גורם אנטישמיות מרה אצל הרחוקים שמרגישים ששנאת החרדים צודקת כאשר הם מפיצים את המחלה ואנשים נהרגים בגללם, וגם בדבר זה לעצמו יש דררא של היזק הרבים שהוא קרוב לפיקו"נ. וכבר העיד הג"ר אליעזר סילבר ששמע מהגרח"ע מוילנא זצ"ל שגם להתגרות ביהודים רחוקים הוא כהתגרות באומות שנאסרה.
ויש להעיר שגם בארה"ב יש כאלו שמזלזלים בהוראות הבריאות ומתגרים באומות באופן מר ואינם נכנעים לגזירת הגלות ומגדילים את השנאה ששונאים אומות העולם לישראל.
ד. עוד יש כאן עניין חמור מאוד של חשש חילול השם בעיני הרחוקים. והרי יאמרו אוי לו לאביו ולרבו שלימדוהו תורה ועשאוהו למפיץ מחלות שמסכן את כל הציבור. וכבר נתפרסמו בעיתונות ובתקשורת וכו' של אחינו הטועים דברים רבים כעין זה. וברור שהזלזול בכללי הרפואה גורם ומגביר את זה. וחילול השם הוא עוון חמור מאוד השי"ת יצילנו. וכן עלול הדבר להרחיק את הבאים להתקרב מתינוקות שנשבו שרבים מהם באים לשמוע את דבר ד' בארגוני התשובה ושיעורי התורה שבכל מקום, והרבה שנאה עושה למנוע קירוב לב בנים לאביהם שבשמים.
[ויש גם עניין של הנהגה נכונה בתוך המחנה, כאשר אלו שסבורים להקל נכנסים לבתי כנסיות שמקפידים ע"פ רבותיהם ובהחלטת הגבאים ותליית שילוט ברור על כללי הריחוק של הרופאים, והם עושים ביד רמה ובריש גלי ומתפללים בציבור בלי מסיכה כלל ומנקרים עיני הרואים, וזה עניין של עוול ופראות, והרואה אומר אוי לו וכו'. ויש שנכשלו בזה].
ה. עוד זאת, יש שכאשר יש ויכוח בין תלמידי חכמים בכגון זו, הרי מצוי שאנשים נכנסים לכעין שאמרו זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, והדבר גורם זלזול וביזוי ת"ח רח"ל. והוא במידה מסויימת כהנחת מכשול לפני עיוורים רבים (מכל הצדדים). ויל"ד שאין הצר שווה בנזק המלך מלכו של עולם.
ו. וכן יש כאן גם שיקול של אונאה וגרימת הפסד ממון גדול לאחרים, כאשר ברור שאם מזלזלים בשמירת ההוראות יגרום הדבר להכניס אחרים לבידוד וכו', ואף מי שסבור בדעתו להקל בזה ושלא לחשוש לרופאים (מה שלענ"ד נראה שהוא איסור גמור ע"פ דין), הרי במציאות ייגרם צער והפסד ממון לעם רב מישראל, וכן הפרעה לעבודת השי"ת בהפסד תפילות במניין וכו', ואיך אפשר שלא לחוש לזה.
ולפעמים גורמים צער במישרין ובידיים כאשר מתקרבים לאדם שחושש מזה, או שבני משפחתו חוששים, ומפני אי הנעימות אינם אומרים סורו אל תיגעו אבל בליבם הם מקפידים על זה מאוד ודמי להו כאריא ארבא, ובעיניהם שמסכנים את חייהם בלי סיבה. ובמציאות הרי ציבורים שמקילים סתמא שייכשלו בזה עכ"פ הצעירים וחמי המזג, והרבה ילדות וקנאות ובקשת נוחות עושה.
ז. עוד יש להעיר שאף אם מקרי המוות מעטים עד שיש מקום לדון שמא אינו כמגפה שהורו כל הפוסקים להיזהר בה ולא התירו לסמוך על הנס, הרי מקרים של צער גדול וכאבים וכו' שכיחי יותר ויותר, ולכאורה כלפי זה הוא ודאי נידון כסכנתא קמן וכדבר שבהוה, וכעין הוראות הפוסקים במגיפות. ובפשוטו מן החובה להתרחק ולהיזהר גם במגיפה של מחלה הגורמת רק צער וכאבים, ואף כלפי עצמו, כ"ש כשגורם צער וכאב לאחרים, ובודאי ההנהגה הנכונה והמחויבת היא להישמר מאוד ולהרבות זהירות שלא לגרום צער לרבים.
♦ ♦ ♦