בגדר עבודה זרה ומה נכלל בזה
פרק ראשון - הגדרת עבודה זרה, ככל בעל כח להשפיע, אע"פ שמודה בהקב"ה * פרק שני - בענין מקטר לשד, שהראשונים הוכיחו שאי"צ קבלה באלוה * פרק שלישי - עניין מכניסי רחמים * פרק רביעי - דין קדושי גויים אם הוה ע"ז אע"פ שאינו מקבלו באלוה[2]
הקדמה
קיי"ל שעל כל העבירות שבתורה יעבור ואל יהרג, חוץ מג' עבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וגדר המושג עבודה זרה צריך בירור היטב. כפי שיתבאר בפנינו מהראשונים, ע"ז אינה רק לחשוב על השמש והירח, או על פסל, שהם בראו את העולם, או שולטים עליו באופן מוחלט. ואדרבה, אופן זה של עבודה זרה לא היה מקובל גם על עובדי ע"ז הקדומים[3]. אלא גם דעה שאומרת שהקב"ה ברא את העולם, ומנהיגו ונותן שכר ועונש. אלא מכיון שהנהגתו הוא ע"י משרתים, כגון מלאכים וגורמי השמים, יצאו להם כמה דעות נפסדות: א. שביד המשרתים לשנות את ההשפעה לפי רצונם, ולא רק להשפיע את הנקצב מראש ביד הקב"ה. ב. שע"י שבנ"א עובדים משרתים אלו, מתעורר להם רצון להשפיע על עובדיהם. ג. יש ענין לכבד משרתים אלו באופן של עבודה, כי כך רצון ה', שהרי הוא נתן להם כח. ד. כיון שהם משרתי ה', כאשר רוצים לפנות לה', פונים למשרתים אלו שישתדלו אצל ה' למלאות את הבקשה[4]. והיה כעין דעות נפסדות אלו כלפי בני אדם, שכאשר ראו אנשים שהייתה להם הצלחה מיוחדת, הבינו שהקב"ה משפיע עליהם שפע מיוחד, ולכן חשבו אפשר לקבל שפע דרך אנשים אלו, ע"י זה שעובדים אותם וכדומה, וכן שראוי לכבדם על ידי שעובדם, משום שה' כיבדם ע"י שהעביר את השפע ע"י וכד'. וצריך להדגיש שהבעיה בדעות אלו היא לא משום שלילת השגחת ה' בעולם, אלא משום עבודה זרה[5]. שחושב האדם שיש דברים בעולם שיש להם כוח להשפיע ולשנות את ההשפעה שלא בגזירת ה', ולכן הוא עובדם או מכבדם.ויתבאר בדברינו עוד: א. שלהלכה הבעיה בע"ז הנ"ל היא לא רק כאשר חושב האדם שהקב"ה מסר שליטה לכוחות אחרים, ולכן הע"ז היא מקור השפע, או בעל הכח, וכמו שחשבו על הכוכבים והמזלות. אלא עצם יכולת ההשפעה באופן לא טבעי, אף בצורה של התערבות חיצונית, הוא ע"ז. [6]ב. גם כאשר אין כוונת העובד לרצות את הכוח שעיד"ז ירצה להשפיע עליו, אלא כונתו לכוף את הכח לעשות רצונו, כל שהכפיה נעשית בצורה של עבודה ה"ה חייב מיתה[7]. ג. אין האיסור רק משום שבאמת אין להם כח, אלא גם אם יש להם כוח, מ"מ לעבוד אותם כדי לקבל מהם השפעה הוא ע"ז.
ודינם של בעלי דעות אלו הוא כמבואר בגמ' לגבי ע"ז בסנהדרין דף ס' ע"א, שאם מקבלו באלוה - חייב מיתה. ומבואר בראשונים, כפי שנבאר, שלהתפלל לבעלי הכוח הנ"ל[8], לא להזיק או להשפיע עליו טובה "אין לך קבלה באלוה יותר מזה", וא"כ לכאורה ה"ה כל אמירה בפה שרוצה לקבל השפעה דרך דבר זה נחשבת קבלה באלוה[9]. ומלבד זה יש את הדין של מעשי עבודה של עבודה זרה[10], ודינם שבד' עבודות[11] חייב מיתה אפילו כאשר אין דרך לעבוד ע"ז זו במעשים אלו, ואילו פעולות שדרך לעבוד ע"ז זו חייב מיתה בכל דבר. ושאר עניני כבוד הם לאו דאורייתא ויהרג וא"י[12]. ובפשטות, כל שנמצא מקור על דבר מסוים שאם אדם עובדו בד' עבודות חייב מיתה, נדע ממילא שיש לאו דאורייתא בשאר עניני כבוד, ויהרג וא"י. אך יתבאר מראשונים שיש אופנים שאין כונה לאלהות, ולכן אם אדם עושה רק עניני כבוד אין בזה דין ע"ז, ומ"מ אם הוא עושה ד' עבודות, אע"פ שלא חושב לשם אלהות חייב מיתה, ויתבאר גדר הדברים.
וגם כאשר האדם לא עובדה, ולא רוצה לקבל השפעה מע"ז זה, כל שחושב שיש בעולם דבר שיש לו כח להשפיע מבלעדי ה'[13] הוא לאו דאורייתא, למבואר ברמב"ם וברמב"ן. ברמב"ם בספר המצות לאו א'[14], ובקצר, ובמנין המצות ריש הלכות יסודי התורה כתב: "שלא יעלה במחשבה שיש אל אחר זולתו". ולפי המתבאר, שההגדרה ההלכתית של אל אחר הוא כח משפיע מרצונו בלעדי ה', עצם המחשבה שיש כח אחר כזה הוא לאו[15]. וברמב"ן פרשת קדושים (ויקרא יט, ד): "ואמר אל תפנו אל האלילם - והוא מלשון ואם יפנה לבבך (דברים ל יז), אשר לבבו פונה היום (שם כט יז), יאמר שלא יפנה לבו באלילים להאמין שיהיה בהם תועלת או שיבאו העתידות אשר יתנבאו מהם, אבל יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו בעיניו, ולא תבא עתידות רק בגזרת עליון" ובפסוק ה: "והטעם, שלא תחשבו שיהיה בעבודה זרה שום תועלת". הרי שלדבריו יש לאו מיוחד על מי שמאמין שיש להם כוח, אע"פ שאינו עובדם. ועיין בשו"ת אהלי תם לרבי תם בן יחיא (סימן מ"א) שהביא לשון זה מהסמ"ג, והבין כפשוטו שהוא עובד ע"ז, והקשה שאע"פ שהוא מודה שיש כח זה מ"מ הוא לא קבלו על עצמו. ולמה עובר בלא יהיה לך, דהיינו אינו לאו בפנ"ע, כרמב"ן, אלא פירוש בלא יהיה לך, וזה מנ"ל. וכתב שלא מצאנו ברמב"ם דבר זה ומשו"ה תמה על הסמ"ג, ומביא מהרמב"ם (פ"ב הל"ו דע"ז) שלחשוב שיש כח אחר הוא מחרף ומגדף, אך מ"מ תמה מנ"ל לסמ"ג שהוי עובד ע"ז. והעירו שם בהוצאה החדשה שגם ברמב"ם גופא מפורש כסמ"ג כפי שהבאנו מהמקורות הנ"ל. ועיי"ש שאם הוי ע"ז במחשבה ה"ה ככופר בכל התורה כולה.
♦
השאלות למעשה
א. קבלת השפעות מאנשים
כפי שהתבאר, ע"ז היא גם כאשר האדם יודע שהקב"ה מנהיג את העולם, אך הוא חושב שהקב"ה נתן שפע לדבר מסוים, כולל בני אדם, ולכן הוא רוצה להשיג את השפע מהם, ולא מהקב"ה ישירות. או שהוא מתפלל אליהם שישפיעו עליו, או שהם יבקשו מהקב"ה וכד'. לפי זה, צריך לברר היטב את ענין קבלת שפע מצדיקים, ותפילות בקברי צדיקים, מה מותר ומה אסור. שהרי ענין זה הוא איסור חמור מאוד שיהרג וא"י, והכרעת הדברים צריכה להיות בהתאם, ולא ע"י אמרות כנף או וורטים. ולא כל הרוצה להפריז במעלת דבקות בצדיקים, יכול להפריז, כי מדובר בחיוב מיתה. ואם במאכלות אסורות או הכשר מקוה מחמירים מכל צד עבירה, קו"ח באיסור חמור זה. ונאריך לבאר שנידון זה התבאר בפוסקים בענין ה"קדושים" של הנוצרים והמוסלמים, שאע"פ שהם מאמינים בה' יש להם קדושים מתים שפועלים ישועות, וצריך לברר מה גדרם, ומה דינם, ומה נלמד מזה לענינו. וכן היה פולמוס גדול על הקטרה לשדים לא לשם אלהות, אלא לפייסם לעשות רצונו, אם הוה ע"ז גמורה או מותרת, וצריך לבאר את גדר הדברים והנפק"מ לכאן.והנה, אם אדם רק מבקש מהצדיק להתפלל עליו אין שום בעיה, שהרי תפילת הצדיק היא פעולה של בעל בחירה, וכמו שיכול לבקש מאדם עזרה ע"י פעולה גשמית, ה"נ למה לא יוכל לבקש עזרה בפעולה רוחנית שנעשית כבעל בחירה[16]. ויש שהוסיפו שהוא משום צער הצדיק בעצמו על השני, או שמצטרפים לגוף א' והוה כתפילת שליח ציבור, וכפי שיתבאר. אך הבעיה מתחילה ברצון לקבל השפעה מהצדיק, או שהצדיק יגזור ישועות, וכוונתו שנמסר לצדיק כוח לגזור ד"ז, וצריך בירור היטב בהלכות אלו.
וכדי שהקורא לא יחשוב שדברי הם המצאה שלי שלא עלתה ע"ד אדם מעולם, אעתיק מה שכתב בשו"ת רב פעלים (חלק ב' יו"ד סימן ל"א) הלכה למעשה בכעין זה: "שאלה. נשאלתי מן החכם השד"ר הי"ו, יש מנהג בעיר ארביל יע"א, בזמן עצירת גשמים לוקחים חמש או שש בני בקר, ומוליכים אותם על קברי הצדיקים שיש להם בבית הקברות, ושוחטים על כל מצבה בן בקר א', ואח"כ מתפללים על המטר, ואומרים י"ג מידות, ותוקעים בשופר, וחוזרין לשלום ומחלקים הבשר לעניים, אי אריך למעבד הכי לשחוט הבקר על מצבות בבית הקברות או לאו, יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה". והאריך בזה וכתב: "וגדולה מזו, דאיכא עוד בנידון השאלה הנז' איסור עע"ז ממש, דהא הגאון תבואת שור בסי' ד' ס"ק כ"ג, העלה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ע"ז פרק א' ופרק ב', שאע"פ שהאדם יודע שהשי"ת הוא האלקים ואין עוד זולתו, ומה שהוא מקריב לאיזה מלאך או שר או כוכב ומזל אינו מקבלו כאלוק, אלא רק כונתו לכבדו, מטעם שהיו דור אנוש אומרים שרצה הקדוש ברוך הוא לכבד את עבדיו אלו וזהו כבודם בהקרבה זו, ואין כונת האדם בהקרבה והשתחויה אלא רק לכבד את זה, מאיזה טעם יהיה מה שיהיה, ה"ז האדם נחשב עע"ז בכך, וכתב דכן משמע מגמרא דסנהדרין דף ס"ב ע"ש, ולפ"ז בנידון השאלה שהם שוחטין הבקר על מצבת הצדיקים, שכונתם לכבדם בכך, כדי שיבא להם גשמים, ה"ז נחשב כמו הקרבה שמקריב להם, ומאי מהני מה שמחלקים הבשר אח"כ לעניים, דאם תכלית כונתם הוא רק לחלק לעניים, ישחטו הבקר בביתם, ויאכלוהו לעניים, ולמה מביאים הבקר לבית הקברות לשחטם על המצבות של המתים, ונמצא לתא דע"ז איכא הכא". הרי להדיא שהגם שאין כונתם שהם אלוהים, אלא יודעים שאין עוד מלבדו, בכל זאת כיון שהם עושים מעשה לכבדם משום שהם חושבים שיש להם כוח להשפיע מטר נחשב ע"ז[17]. ובפשטות הכלל הפשוט בהלכות עבודה זרה שכל שבד' עבודות חייב מיתה, בשאר עניני כבוד יש לאו ויהרג וא"י, וא"כ באופנים אלו גם עניני כבוד הוא ביהרג וא"י, וצריך לברר הדברים
♦
ב. האם עבודה זרה יכולה להועיל לעובדיה
התנ"ך מלא במקראות שהעבודה זרה אינה יכולה להועיל לעובדיה, ושהם הבל וריק. וכך מבואר ג"כ במפרשי המקרא הראשונים והאחרונים, וכך נמצא בחז"ל בכמה מקומות, ובדברי גדולי הראשונים. אך לאחרונה יש בעלי מחשבה ודרשנים שאומרים דברים אחרים, שע"ז יכולה להועיל מכוחה לעובדיה, ויש כח ע"י העבודה של ע"ז לקבל שפע וכל טוב, ורק התורה אסרה דבר זה משום שבני ישראל מונהגים ע"י הקב"ה ישירות. והם מבססים דבריהם ע"פ דברי קבלה. ולמתבאר לדעת הרמב"ם ורמב"ן וסמ"ג, עצם המחשבה שיש לע"ז כוח ויכולת, הוא לאו דאורייתא גם אם אינו עובדו כלל. וכן הוא כפירה בי"ג עיקרים. וא"כ צריך זהירות גדולה כאשר מדברים על דבר זה. ולהביא מדברי מקובלים, צריך זהירות גדולה, שהרי דבריהם עדינים מאוד, ובחידות ידברו. והרבה פעמים דבריהם נאמרו על בחינה מסוימת עדינה מאוד, ואם מפרשים את דבריהם שלא כפי שהתכוונו, אלא כפשוטו ממש, ובאופן מוחלט, תוצאת הדברים הם הפך כוונתם ועקירת הדת ממש. ובענין זה ע"כ מדובר על בחינה מסוימת, שהרי אין יכולת בידם לחלוק על פסוקים מפורשים בתורה. וכמה זהירות צריך בזה שהרי גם מי שמבין ויודע לפרש דבריהם, בסטיה ושינוי משמעות קל, יעבור באיסור גמור. וגם אם נקבל שהמרצים הנ"ל אכן עמדו על דיוק הדברים, מ"מ כאשר דורשים לרבים ובפני המון העם, לא ימלט שהרבה מהשומעים לא דייקו בדברים ונכשלו בי"ג עיקרים ואיסורים דאורייתא, וכדי בזיון וקצף. וננסה לבאר את השיטות העיקרית בזה, ומה מותר ומה אסור, ולציין קצת מהמקורות שנראה להפך מזה.♦
פרק ראשון - הגדרת עבודה זרה, ככל בעל כח להשפיע, אע"פ שמודה בהקב"ה
מחלוקת הרמב"ם ושאר ראשונים בפירוש עובד מאהבה ומיראה
בסנהדרין דף ס"א ע"ב "איתמר, העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב, דהא פלחה. רבא אמר: פטור, אי קבליה עליה באלוה - אין, אי לא לא". הרי שמדובר על אדם העובד לא משום שמקבל את הע"ז באלוה, אלא מאהבה ומיראה, וברש"י ותוס' פירשו מאהבת אדם או מיראת אדם שכופהו לעבוד וכן הסכמת הראשונים, ועיי"ש בתוס' (ד"ה רבא אמר) שהקשו שא"כ כל יהרג וא"י לא יהיה ע"ז, עיי"ש מה שישבו.אבל הרמב"ם (עבודה זרה פ"ג הל"ו) פירש באופן אחר: "העובד עבודה זרה מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור[18]". מבואר ברמב"ם שיש מציאות שאדם עובד את ע"ז כדי שהיא תטיב או לא תריע לו, והוא לא נחשב עובד אותה, משום שהוא לא קבלו עליו באלוה. הרי מבואר שחיוב ע"ז הוא רק כאשר הוא רוצה שע"ז יהיה אלוה שלו, ולא כאשר הוא רוצה להשיג תועלת ממנו.
וכל הראשונים האריכו לתמוה על הרמב"ם, עיין בשו"ת הריב"ש (סימן ק"י): "ומ"מ כבר הסכימו האחרונים ז"ל שאין פירוש הרמב"ם ז"ל מאהבה ומיראה נכון. שאם עובדה מפני שחושב שיש ביד' כח להרע או להטיב אף על פי שאין מקבלה באלוה חייב. ובהא לא הוה פטר רבא דרוב כל עובדי ע"ג שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעל' מהן אלא שחושבין שיש לה כח להטיב או להרע להם או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה. ועל זה ודאי הוא שהזהיר' תורה שלא לעבוד אותה. אלא כי פליג הכא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שיהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי".
♦
דעת הראשונים שעבודה לשם תועלת היא קבלה באלוה, אע"פ שידוע שאין עוד מלבד הקב"ה
והראשונים שהביא הריב"ש הם על הדף בסנהדרין שם. בחידושי הר"ן כתב: "והרמב"ם ז"ל פי' בפ"ג מהל' ע"ז מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שמדמים עובדיה שהיא מטיב' או מריעה אבל לא קבלה עליו באלוה פטור. והא לא מחוור לי דכיון שעומד צורה זו על שהיא מטיבה ומריעה אף על גב דלא קבלה עליה באלוה חיי' מיתה דלא גרע ממקטר לשד דאמרינן בגמר' היינו עובד ע"א וסתם מקטר לשד שאינו מקבלו באלוה ואפ"ה קרי לי' ע"ז. ועוד אמאי לא תריץ לי' במקטר לשד שאינו מקבלו באלוה וזהו בעל אוב דליכא אלא לאו אלא משמע לי דכל שעושה איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע ממנה איזה תועלת הרי נתן לה אלהות ושררה על זה הענין ולפיכך עובדה והיא ענין ע"א. כנ"ל[19]". ובמאירי: "העובד ע"ז מאהבה או מיראה אלא שאינו מקבלה באלוה כלל אפילו לאדם הנעבד כגון המן שעשה עצמו ע"ז ואפילו אין לבו לשמים פטור ממיתה אלא שיש בו איסור ודבר זה גדולי המחברים פירשוה מאהבה מתוך חשק הצורה לרוב נויה ויפיה ומיראה שמא תריע לו וביראה מיהא אין דבריהם נראין שכל שעובד מיראת עונש הרעה ועובד לו לשנות עליו תפקידו אפילו עבד כוכב על דרך זה קבלת אלוה הוא שאם הכוכב יורה עליו לרעה ומתפלל לו[20] אין לך קבלת אלוה יותר מזה ואפילו יודה בסיבה אחרת למעלה הימנה".הרי מבוארת מסקנת הראשונים שגם כאשר האדם יודע שיש ה', ושהוא מנהיג ושולט, ומ"מ הוא חושב שהע"ז יש בכוחה להטיב ולהריע, ומשו"ה הוא עובד לה, או מתפלל לה, חייב מיתה. ולשונם "אין לך קבלת אלוה יותר מזה", "הרי נתן לה אלהות ושררה על זה הענין". ויש נפק"מ גדולה בהגדרה זו, כפי שיתבאר, שאין ההגדרה שאע"פ שהוא לא קבלו באלוה כיון שעבדם חשיב ע"ז, ואז יתכן שהוא רק בד' עבודות או דברים שמיוחדים לאלהות. אלא גם בכל דבר חשיב עבודה זרה, וכן באמירה בעלמא שמקבלו באלוה ג"כ חייב מיתה.
♦
דעת הרמב"ם בעבודה של דור אנוש
ואף שהיה נראה ע"פ הנ"ל שהרמב"ם סובר שכאשר ידוע שיש הקב"ה, ועובד הע"ז לא לשם אלהות, אלא רק לקבלת תועלת לא נחשב עבודה זרה, הרי שברמב"ם מפורש בכמה מקומות להפך מזה, וכפי שנבאר. ברמב"ם ע"ז פרק ב' הל"א: "עיקר הצווי בעבודה זרה שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד ע"ז, וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כלומר שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן, ובענין הזה צוה ואמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם, כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא".וענין דורו של אנוש התבאר ברמב"ם בפרק א' הלכה א' באריכות, שידעו שיש ה' שברא את העולם ומנהיגו, אלא אמרו הואיל וה' ברא כוכבים להנהיג את העולם וחלק להם כבוד "והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודה זרה כו'[21]". ובהלכה ב' כתב כשלב נוסף שקרה באריכות הימים, התחילו עושים להם היכלות וצורות מיוחדות "ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך כו'", עד שאמרו נבואות בשם הע"ז, ובסוף שכחו את הקב"ה לגמרי. וברמב"ם בפרק ב' הנ"ל מבואר שהרמב"ם לא רק מתאר איך הגיעו בסוף התהליך לעבוד ע"ז, אלא גם תחילת התהליך הוא עבודה זרה, והוא "עיקר הציווי בעבודה זרה"[22].
וא"כ לא יתכן שהרמב"ם מצריך קבלה באלוה בדוקא, שהרי כתב שעיקר הציווי על ע"ז הוא אופן זה של דור אנוש, וברמב"ם יש ב' שלבים בהתחלה היה נתינת כבוד בעלמא, ובשלב מאוחר יותר אמרו שיש בכוחם להטיב ולהריע ולכן צריך לעובדם בשביל זה. אע"פ שהם יודעים שהקב"ה מנהיג את העולם, רק סברו שגם להם ניתן כח להיטב ולהריע.
♦
מחלוקת האחרונים בדעת הרמב"ם אם לב"נ יש איסור לעבוד כדור אנוש, או שרק מתאר איך הגיעו לע"ז
ואף שברמב"ם מפורש שלישראל אסור לעבוד כדור אנוש וחייב מיתה, ועיקר האזהרה על ע"ז הוא באופן זה, נחלקו הפוסקים אם גם לגויים יש איסור זה, או שהרמב"ם רק בא לבאר איך התפתחה העבודה זרה. ויסוד הדבר שכידוע נחלקו הפוסקים אם יש איסור שיתוף לגויים, או רק לישראל. ואם לגויים אין איסור שיתוף איך דור אנוש יכול להיות יותר גרוע משיתוף, וענין זה והמסתעף ממנו יתבאר בחלק ב' של המאמר, ושם נציין את המקורות בפירוט. וכאן רק נביא את תמצית הדברים הנוגעים לפירוש הרמב"ם.נחלקו הפוסקים אם לגויים יש איסור לעבוד ע"ז בשיתוף, שדעת הרמ"א או"ח סימן קנ"ו ס"א[23], עולת תמיד (שם), ש"ך (יורה דעה סימן קנ"א ס"ק ז'[24]) וגר"א באו"ח (שם), סוברים שאין גוי מצווה על שיתוף, משא"כ דעת השער אפרים (סימן כ"ד), ומביא שכן דעת רבו החלקת מחוקק, ומעיל צדקה (סימן כ"ב), ונודע ביהודה (יורה דעת תנינא סימן קמ"ב) ועוד, שגם הגוים הוזהרו על השיתוף. ונתקשו הפוסקים לשיטות שאין לגויים איסור שיתוף א"כ מה הבעיה בע"ז של דור אנוש. ובעולת תמיד (שם) חילק בין סוג שיתוף שזה למעלה מזה שאסור, לשיתוף ששניהם בשווה שמותר, ולא הבנתי דבריו למה טעות דור אנוש שה' מסר את הנהגת העולם לממונים יותר חמורה מהשילוש של הנוצרים לומר שיש בן שהוא הוא עצמותו.
וכמה אחרונים, כגון המעיל צדקה והנו"ב, פירשו שהרמב"ם לא קאמר שהם עשו איסור אלא שע"י זה הם הגיעו לע"ז בסוף. ונפק"מ באופנים שאין לטעות אין בעיה של דור אנוש, כפי שיתבאר. ובדעת אחרונים אלו צ"ב איזה שלב כבר אסור לכו"ע ואיזה הוא רק תיאור שזה הביא את הטעות. וכן בישראל, שמפורש ברמב"ם שהוא איסור גמור, האם זה איסור עצמי או שהתורה אסרה שלא יבאו לטעות, ומעין גזירה דאורייתא, ואז גם בישראל במקרים שאין מקום לטעות יהיה מותר, וצ"ע. ויתבאר יותר בהמשך דברינו בענין אמירת מכניסי רחמים, ובעיקר בחלק ב' של המאמר.
♦
ישוב האחרונים על הרמב"ם, שחלוק נותן להם ממשלה לענין מסוים ולבין שיש להם כוח לפעול בעלמא
ומ"מ לענייננו, הרי לרמב"ם ודאי יש איסור אע"פ שאינו חושבו לאלוה, אלא הוא חושב שבידו להשפיע עליו או להזיק לו. ולהרבה אחרונים זה איסור מעיקר הדין, ועיקר הצווי שלא לעבוד ע"ז היה על זה. וא"כ איך הרמב"ם ס"ל שאין בעבודה מיראה ע"ז, וזה סתירה מינה וביה ברמב"ם.ובמרכבת המשנה (ע"ז פ"ג הל"ו) כתב: "איברא לפי נוסחא דידן פוטר רבנו בד' עבודות אפי' מיראת ע"ז ולא חש לקושיתו של הריב"ש דרוב עובדי ע"ז הם מיראה דהמסתכל בלשון רבנו פ"א מהע"ז ה"א וכן מפורש פ"ב מהע"ז ה"א ואף על פי שיודע כי השם הוא אלקים והוא עובד על דרך שעבד אנוש הרי זה עובד ע"ז היינו דוקא דומיא דאנוש שהאמין שהאל ברא אותם להנהיג העולם שמייחס להם ממשלה ואלהות. משא"כ מי שלא קבלם באלהות אלא סובר שבידם להרע אף על פי שאינם אלהות ועובד מיראה פטור שהרי האדם ג"כ בידו להטיב ולהרע והוא אדם ולא אל[25]". וכן באבן האזל (פ"ה הל"א דיסודי התורה) כתב ליישב את הדברים: "ונראה דעובד לשם אלהות היינו דמחשיב שהע"ז יש לה כח בעלות אפי' במקום אחד או בענין אחד אבל עכ"פ יש לה ממשלה בענין ובמקום זה וזהו עבודת אלהים אחרים ובענין זה אין נ"מ בין לשמש או לירח ובין לשד או לרוחות אבל כל זה הוא בעובד לה בשביל שיש לה בעלות אבל במקטר לשד בשביל שירא שהשד לא יזיקנו בעצמו אין זה מחשיב אותו לאלוה שאין מקטיר לו בשביל שיש לו איזה בעלות וכן אפי' במקטר לו שיעשה לו טובה[26]". וא"כ הרמב"ם מחלק בין דור אנוש, שחשבו שיש להם כח השפעה, והם בעלי השפע משום שקיבלו מה' כוח זה. משא"כ יכולות להועיל ולהזיק חיצוניים לשפע, אינו שונה מבעל בחירה שיכול להזיק או להועיל ע"י פעולתיו הגשמיות, ולא נחשב ע"ז משו"ה. וה"ה לחשוב על שד או כישוף שהוא יכול להועיל או להזיק ע"י פעולתו לא נחשב משו"ה ע"ז. ובדעת שאר הראשונים וכפי ההכרעה למעשה צ"ע אם רק משום שעובדם בצורת עבודה, שאז הוא מחשיבו כאלוהים, או בל"ז. וכמ"ש מלשון הראשונים נראה שעצם החשבת השליטה נחשב קבלה באלוה. וצ"ל שכל שזה יכול להועיל לא גשמי אלא משום כוחות רוחניים נחשב כאלוה לענין זה.
♦
בתבואת שור מאריך שע"ז היא כבוד או ביקוש תועלת אע"פ שאינו מקבלו באלוה
ודברי רמב"ם על דור אנוש הובאו בתבואת שור למעשה, ולא נראה שחילק כמ"ש האבן האזל, אלא בפשיטות ככל שאר הראשונים שעבודה להועיל נחשבת ע"ז. וזה לשונו[27] בסימן ד' סעיף כ"ג: "שמכבד את ההר. ז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות עכו"ם עיקר הציווי בעכו"ם א' שלא לעבוד א' מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב א' מד' יסודות ולא א' מהנבראים מהם ואעפ"י שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה ע"ד שעבד אנוש כו' הרי"ז עובד עכו"ם עכ"ל ובפ"א ביאר עבודת אנוש שהיה מזבחים לכל צבא השמים, ולא ע"ד אלהות כלל כ"א לכבדם, מטעם שהיו אומרים שרצון הקב"ה הוא לכבד את עבדיו, וזהו כבודו. נשמע מזה לכל היכא שכוונתו לכבדו הו"ל עבודה אע"פ שאינו מקבלו באלוה, רק כוונתו מאיזה טעם, יהיה מה שיהיה. וכ"מ בגמ' סנהדרין דס"ה דפריק מקטר לחבר חובר חבר הוא והו"ל לשנויי במקטר לכבדו אלא דא"כ הו"ל עע"ז וע"ש בפירש"י שם. ולכן צ"ל מ"ש הרמב"ם ה' שחיטה אפי' לא נתכוין לעבדו אלא לרפואה, אין פירושו אפי' לא נתכוין לעבדו לשום אלהות, דהא אפי' שלא לשם אלהות, כ"א לכבדו בעלמא, הוה ליה עבודה זרה דאורייתא. רק ה"ק אפי' לא נתכוין לכבדו כלל, רק להכריחו לאיזה ענין, או דבר סגוליי' יש לו בשחיטה זו כדברי הבאי שאומרים הכותים, גזרו בו חז"ל באכילה. ולהיות פי' זה היה פשוט בעיני הפוסקים ז"ל לא הוצרכו לבאר לנו די צרכנו בזה ועיין שו"ע י"ד ס"ס קע"ט".הרי לדינא ככל מש"כ, אלא שיש חילוק בין דבריו לדברי הראשונים, שהראשונים הגדירו שעבודה כדי להשיג דבר היא קבלה באלהות, שלענין זה עשהו אלוהים, אע"פ שהוא יודע שיש הקב"ה שמשגיח ומנהיג את הבוראים. מ"מ כיון שקבע שיש לישות אחרת כוח להטיב או להריע, מאיזה טעם שיהיה, הויא ע"ז דאורייתא. משא"כ התבו"ש כתב שאינו קבלה באלהות אלא עבודה של כבוד, וגם זה נחשב עבודה זרה. והר"ן והתבו"ש שניהם הביאו את אותו גמ' על מקטר לשד. והר"ן הוכיח שנחשב קבלה באלוה והתבו"ש הוכיח שכבוד ע"י עבודה חשיב ע"ז בלא קבלה באלוה. והתבו"ש מקורו ברמב"ם, אך הוא לקח את הרמב"ם בשלב הראשון של אנוש, והביאו גם על השלב השני שיכול להטיב ולהריע, ופירש שהוא ג"כ משום נתינת כבוד, וצ"ע. ויש בזה נפק"מ עצומה לדינא כמו שכתבנו, האם יש קבלה באלוה באמירת דברים אלו. ויש עוד נקודה חשובה בתבואת שור, שנראה שאם שוחט לרפואה, הכונה היא שכונתו להכריח את הכח להביא רפואה, ולכן ל"ח ע"ז. ויתבאר לקמן שהשו"ע פסק להדיא שהקרבה כדי לכוף ג"כ חשיב ע"ז גמורה, וצריך לברר את הדברים.
♦
פרק שני - בענין מקטר לשד, שהראשונים הוכיחו שאי"צ קבלה באלוה
בגמ' על מקטר לשד יש מחלוקת ראשונים איך לפרש את המו"מ של הגמ', מה ההו"א ומה המסקנה, והוציאו מזה מסקנות הפוכות בשאלה אם מקטר בלא קבלה לאלוה אלא לפייסו, אם חייב מיתה או לא. ויתבאר מתוך זה ששיטת הריא"ז בענין זה מחודשת ולא נפסקה להלכה, שהוא מצריך קבלה באלוה, ולא עבודה לשם פיוס ותועלת נגד כל הראשונים. וא"כ אי אפשר להביא למעשה את דבריו בענין קדושי הנצרות, שהרי בפשטות לשיטתו אין בזה בעיה של ע"ז, משא"כ לשאר הראשונים, שכל עבודה לשם תועלת הוה ע"ז.♦
שיטת רוב הראשונים שעבודה לשם פיוס הוה ע"ז
איתא בגמ' סנהדרין דף סה ע"א: "אלא אמר עולא: במקטר לשד. אמר ליה רבא: מקטר לשד - עובד עבודה זרה הוא! אלא אמר רבא: במקטר לחבר. אמר ליה אביי: המקטר לחבר - חובר חבר הוא. - אין, והתורה אמרה: חובר זה בסקילה". הרי שהגמ' הניחה שאם מקטר לשד זה ע"ז, ולא השיבו שאינו מקטר לשם אלהות אלא לשם פיוס שיעשה רצונו, או ששד אינו בעל הכח אלא רק יש לו יכולת להזיק או להועיל, ומ"ש ממכשף כו'. וכך הוכיחו הר"ן והמאירי והריב"ש וכן בפר"ח, נגד שיטת הרמב"ם שמאהבה ומיראה היינו שמפחד מהיזק, ולכן הוא מקטר, ולא לשם קבלת אלהות. שבסוגיא של מקטר לשד מוכח שגם זה ע"ז גמורה. ומסקנת הגמ' בחובר בחבר צ"ע, שלמה לא יהיה ע"ז. וכתב ע"ז ביד רמ"ה: "אלא אמר רבא במקטר לשד לחברו כלומר שאין מקטר לו לשום עבודה אלא לחברו כלומר לצמדו ולכופו לעשות רצונו מלשון חובר חבר". הרי שהשתנה שאינו לשם עבודה, אלא כופהו לעשות רצון האדם ע"י מעשה זו, וכמ"ש התבואת שור שכל שבא לכוף את השני אינו ע"ז אלא כישוף.♦
שיטת הרי"ד והריא"ז שפיוס אינו ע"ז אם אינו מקבלו באלוה
אבל בפסקי הרי"ד ובריא"ז פירשו שבגמ' הייתה הו"א שבא לעבוד את השד, וקמ"ל שרק בא לפייסו ולרצותו, "אלא אמ' רבה במקטר לחברו, פי' אינו מתכוין בהקטרה זו כדי לעובדו ולקבלו עליו לאלוה, אלא מקטיר לו כדי לחברו אליו ולפייסו שיעשה לו רצונו, ואין זה עובד ע"ז, עד שיקבלנו עליו באלוה", אך הביא פירוש נוסף שגם הקטרה לשם פיוס חייב סקילה. וכך כתב בריא"ז (קונטרס הראיות) מסכת סנהדרין דף סה עמוד א "מקטר לשד עובד ע"ז הוא אמר רבא במקטר לחברו. פירוש, מהכא מוכח דלא מקריא עובד ע"ז אלא כשמקבלו עליו באלוה, אבל אם אינו מקבלו עליו אינו חייב משום ע"ז. והכי אזלא כל סוגיא דשמעתא, דכל שאין מקבלו עליו לאלוה לאו עובד ע"ז. ואף על גב דאביי פליג עליה דרבא הא קי"ל הלכה כרבא [ולעיל] נמי אמרינן באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה, דמשמע העקר הוא הקבלה שמקבלו עליו לאלוה, אבל אם אין מקבלו עליו לאלוה, אינו חייב משום עבודתו. והמקטר לשד כדי לעשות לו חפציו, אינו חייב משום עובד ע"ז, שהרי אינו עובדו כדרך ע"ז הואיל ואינו מקבלו עליו לאלוה, אלא עושה לו נחת רוח ומפייסו, כדי שיעשה לו חפציו. וכן בחברו נמי, אם הוא נעבד (בזמן) [כהמן] המשתחוה לו חייב, לפי שעבדו כדרך ע"ז ומקבלו עליו לאלוה, אבל אם הוא משתחוה לו (ו)לפייסו שיעשה לו חפציו מותר, כדאמרינן נמי לעיל, אבל [אתה משתחוה לאדם כמותך][28]".הרי נפק"מ עצומה לדינא, שלשיטת רוב הראשונים כל עבודה לשם פיוס הוה ע"ז גמורה וקבלה באלוה, וחייב מיתה. שאע"פ שאינו מקבלו עליו באלוה, כיון שחושב שיש בכוחו להטיב או להריע לו נחשב כמקבלו באלוה לענין זה. משא"כ שיטת הרי"ד וריא"ז שעבודה לשם פיוס אינו ע"ז, ורק עבודה לשם קבלה באלוה הוה ע"ז וחייב מיתה. ויסוד המחלוקת שהריא"ז מפרש את הגמ' מאהבה ומיראה כרמב"ם שעבודה לשם תועלת בלא קבלה באלוה אינו ע"ז, וכך הוא מפרש בדבריו "ואע"ג דאביי פליג כו'", שזה הגמ' של מאהבה ומיראה. וריא"ז האריך עפי"ז בעוד מקרים כפי שיתבאר שאינו קבלה באלוה, אלא רק פיוס לשם קבלת תועלת. ולמתבאר שיטתו הוא כדעת הרמב"ם, ולא שיטה חדשה עם צד היתר חדש. וא"כ להלכה כשם שהכרעת הפוסקים דלא כרמב"ם כך תהיה הכרעה דלא כריא"ז ויתבאר.
♦
דעת השו"ע
בשו"ע יו"ד סימן קע"ט סעיף י"ט כתב: "המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות רצונו, חייב משום עובד עבודה זרה", הרי שאע"פ שכונתו לכוף את השד חייב משום ע"ז, הרי שאין הוא סובר כרמ"ה שכפיה אינה בכלל ע"ז. ומקור השו"ע מרבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב יז חלק ה, דף קנט טור ד): "המקטר לשד הוי עובר עבודה זרה ואפי' אינו מקטר לשם עבודה אלא לחבר הוי בסקילה כך פשוט בסנהדרין. וכתב הרמ"ה דשמעינן מהא דהמקטר לשד לחברו ולכופו לעשות רצונו חייב משום בעל אוב", והפוסקים התקשו בביאור דבריו, כפי שיתבאר. ומ"מ לכאורה מוכרח שהחילוק אם הוא עושה בדרך הקטרה, שהיא אחת מד' עבודות, אע"פ שאינו מתכיון לקבלה באלוה חייב, משא"כ בשאר דברים הוא מכשף בעלמא, אע"פ שבשניהם כוונתו לכופו לעשות רצונו.בביאור דברי רבינו ירוחם האריכו הפוסקים הב"י במקום והש"ך בסימן קעט ס"ק כב עיי"ש היטב, ועיין גם בערוך לנר מסכת כריתות דף ג ע"ב ועוד.
ומ"מ מבואר להדיא שהשו"ע פוסק תרתי: א. שמקטר לשד הוה ע"ז, ולא אמרינן שצריך לחשוב שיש לדבר כח ושליטה על השפעה מסוימת, וכפי שביארו המרכבת המשנה והאבן האזל בדעת הרמב"ם. שפשיטא ששדים לא נמסר להם ד"ז, וזה רק יכולת להתערב כמו בנ"א. ב. גם אם מטרתו לכפות את השד ולא לרצותו כאלוה, ג"כ חשיב ע"ז גמורה. ולא נפסקה שיטת הריא"ז, ולא שיטת הרמב"ם, ופשוט שכך הכרעת הראשונים במאהבה ומיראה שמדובר על אהבת אדם ויראת אדם, דלא כפירוש הרמב"ם והריא"ז שמיראת הע"ז.
♦
מיתוק שעושים לשדים
היה מנהג קדמון לעשות "מיתוק" לשדים, והרחיב מאוד בתיאור הדבר בספר כנסיה לשם שמים כפי שנציין בהמשך. ונביא תיאור יותר מתומצת מהג"ר דוד פארדו בספרו ספרי דבי רב פרשת שופטים וז"ל, אחר שהביא את רבינו ירוחם והב"י שמקטר לשד חייב משום ע"ז או אוב: "איך שיהיה לא אחשוך פי להודיע צערי כי למן היום אשר באתי בארצות ישמעאל נפלאתי הפלא ופלא על מעשים בכל יום דעבדי הנך נשים על החולים. שסוגרות עצמם בתוך הבית ומכניסות שם מיני קיטור ומיני מתיקה ומסירים כל הספרים ואפי' המזוזות ומונעים רגל הבריות ליכנס לשם ומקטירים עשבים ושופכים את הדבש בפינות הבית, ועבדי התם מיני לחשים לחבר השר או השדים וקורין אותו אי"ל אינדולק"ו גרא"נדי. והנה עין רואה כי לפי דעת מרן ז"ל הן עע"ז ממש ולדעת הרמ"ה וכפי הנראה מפשט השמועה הם בעלות אוב ובין הכי ובין הכי חיוב סקילה איכא כו' ותמהני טובא על הרבנים שיחיו אמאי אין מוחין בידם. ואני בקהילתי בוסנ"א יע"א דרשתי על זה ככרוכיא עד כי שלי"ת נעקר הדבר לגמרי וה' הטוב יכפר בעד".ודבר זה כבר מוזכר בפסקי הרי"ד ובריא"ז. שהרי"ד הנ"ל, אחר שביאר מסקנת הגמ' שבענין מקבלו באלוה, ולא לפייסו לעשות רצונו בעלמא, כתב: "ויש מפרשים חבר זה שהוא על ידי הקטרה הוא בסקילה, ואיזה חבר הוא בלאו, שמחברו אליו על ידי כשפים בעלמ' בלי הקטרה, ולפי זה הפתרון מה שעושין עכשיו מיתוק לשדים בדבש וחלב, או מעשנים להם, אף על פי שאינו מתכוין לעובדם אלא לחברם אליו שיעשו רצונו, הוא בסקילה, ולפי פתרון המורה הוא בלאו, וכל דבר שאין בו סקילה כי אם לאו, אם עושה אותו לצורך רפואת גופו מותר, כדאמרי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי". ובריא"ז בקונטרס הראיות סנהדרין דף ס"ה חלק על סוף דבריו: "מיהו מ"ש מז"ה שכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, נ"ל שלא נאמר כל זה אלא בדרכי האמורי שנאמר בהן ובחוקותיהם לא תלכו, ובדבר שיש בו רפואה אין זה חוקותיהם, שלרפואה הוא מתכוין ולא לחוקותיהם, אבל דבר שהוא משום חובר חבר, לא הותר אפילו לרפואה, דאפילו לרפואה חובר חבר נמי מקרי, וכדאמרינן האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא אף על גב דמכוין דלא ליזקו אסור, ואין להתיר חובר חבר אלא במקום סכנה". דהיינו לפירוש א' ע"י הקטרה תמיד ע"ז, משא"כ לפירוש השני זה דרכי אמורי, ונחלקו הרי"ד וריא"ז אם במקום רפואה מותר.
אך הריא"ז מאריך לחלוק על עיקר האיסור, שאין בזה בעל אוב כי אין הם בא להעלות את המתים: "ואי משום דהוי מכשף לא חייבה תורה במכשף אלא בעושה מעשה, כדאמרינן לקמן העושה מעשה בסקילה והאוחז את העינים פטור, ובקטור ובמתוק שעושין אין שם מעשה ולא אחיזת עינים, ודמי למאי דאמרינן לקמן פרק חלק שדי שמן ושדי בצים מותר לשאול בהן כו'[29]. מיהו המתוק והעשון שעושין לרפואה אינו נראה כחובר חבר, דהכא בבעל אוב אמרינן דהוי כחובר חבר מפני שמחבר השדים להעלות לו המת, אבל המתוק והעשון שעושין לרפואה אין שם דרך לחבר שדים, אלא נראה כמפייסן שיועילו לרפואתו ולא יזיקוהו, ואפילו המקטר לחברו אמרינן דלא עובד ע"ז". ומאריך הרבה שחיוב ע"ז הוא רק כאשר מקבלו באלוה, אך אם עושה בדרך פיוס בעלמא שיעשה רצונו אינו ע"ז. ומאריך שה"ה השתחוויה למלאכים אם אינו מקבלו באלוה, אלא לפייסו שיעשה רצונו מותר, וכן לאדם. "וכן בחברו נמי, אם הוא נעבד כהמן המשתחוה לו חייב, לפי שעבדו כדרך ע"ז ומקבלו עליו לאלוה, אבל אם הוא משתחוה לו (ו)לפייסו שיעשה לו חפציו מותר, כדאמרינן נמי לעיל, אבל [אתה משתחוה לאדם כמותך]. ומאי דאמרינן לעיל להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם שכמותך, הכין פירושו, להם אי אתה משתחוה לפי שאתה משתחוה להם באלהות אבל לאדם שכמותך אין דרך להשתחוות לו בדרך אלהות, אבל אם הוא נעבד כהמן גם לאדם אין אתה משתחוה, שאין חלוק לאדם ובין שאר הבריות[30]". ועוד האריך וחלק מזה יתבאר לקמן.
♦
הפולמוס במשך הדורות על מיתוק שעושים לשדים
דברי ריא"ז אלו הובאו בכנה"ג (יו"ד קע"ט הג' ב"י כ"א), והיו מקומות שסמכו ע"ז למעשה. ובשו"ת הרדב"ז (חלק ג' סימן ת"ה), וכן הג"ר דוד פארדו בספרי דבי רב (פרשת שופטים) האריכו לתמוה על דבר זה. לאידך, בספר פני מבין (ח"ב על סנהדרין דף ס"ז, דף ר"ל ע"א מדפי הספר) ושולחן גבוה (יו"ד קע"ט ס"ק ל"ב) ישבו את המנהג. והאריך בזה בשו"ת חיים ביד (יו"ד סימן ל"ד), שהשואל שם הוא הג"ר מנשה סתהון, והוא חיבר על ענין זה ספר שלם בשם כנסיה לשם שמים[31] שהודפס בשנת תרל"ד[32]. ושם בשאלה תימצת הרבה מטענותיו, והג"ר חיים פלאג'י השיב על דבריו. ובסוף קונטרס כנסיה לשם שמים הנ"ל יש פסקי דין ארוכים מכל הבי"ד הגדולים במזרח, דהיינו של ירושלים ספרדים ואשכנזים[33], וכן של צפת[34], חברון, טבריה, יפו, ארם צובה, דמשק וכו', והסכמת ק"ק בית אל[35] וכו', כולם מסכימים בכל תוקף לאסור, ורובם מפרשים להדיא שדבר זה אסור משום עבודה זרה. והגר"מ סתהון מאריך שהריא"ז שהתיר חולק על כל הראשונים בפירוש מאהבה ומיראה. והיו שחלקו עליו, עיין בשו"ת חיים ביד הנ"ל. ולמש"כ דברי מהר"מ סתהון בזה נכונים ומפורשים להדיא בריא"ז, שהוא אזיל אליבא דהרמב"ם של מאהבה ומיראה, שלא נפסקו להלכה כלל. ודברי ריא"ז אלו לא היו לפניהם, ומשום כך כמה הסתבכו בזה. וע"כ אין לסמוך ע"ז למעשה כלל, שהרי הכרעת הראשונים דלא כשיטה זו[36].♦
תשובה גדולה עם חידושים נפלאים של רי"א מקומרנא על ענין זה
בקונטרס הנ"ל יש תשובה של הג"ר שמואל העליר אב"ד צפת, והוא שלח אותה להג"ר יצחק אייזיק מקומרנא, והגרי"א השיבו ותשובתו מודפסת בספר אמרי קודש מעמוד ע"ד, ויש בדבריו כמה נקודות חשובות.א. שיש ב' סוגי שדים, יש שדים ימניים "והם התלויין באוירא ומיטבין לבנ"א ואינם בכלל אלוהים אחרים כלל", ויש שדים רעים ומזיקים מסטרא דג' קליפות טמאות. ומאריך לפרש עניינים שהשדים הטובים נכנעים מאוד לעשות רצון הצדיק, ואין עושים שום דבר קטן וגדול בלא רשות בי"ד של מעלה, ותאבים ומשתוקקים לשמוע ברכת הש"י, ומכבדים ליראי השם ושומרים אותם, "ובאלו השדים לית בהו ליתא דע"ז כלל, ואינם עושים עצמם אלהות שיהיו צריכים לקטר להם או לעשות להם שום דבר יקר, אלא יש צדיקים גמורים שרואים אותם ומשמשים עמהם כו". וזה מה שמצאנו בש"ס ושאר ספרים שהתעסקו עם השדים. אבל יש סוג שדים אחרים טמאים שעניינם כישוף וכפית הקדושה לעשות רצונו, והם בגדר אלוהים אחרים בעצם, ואיסור גמור להתעסק עמם כלל וכ"ש לברך אותם ולהתפלל להם. עיי"ש שהאריך".
ב. גם את השדים הימנים אפשר לבקש ולצוות ולהשביע לעשות רצונו, כי אינם רשות אחרת וכח אחר, אך לברך אותם או להתפלל אליהם הוה ע"ז גמורה וחייב סקילה. "אבל כל זה להכריח אותם לאיזה השתמשות אבל להתפלל ולברך ולנסך איסור ע"ז יש בזה, כמבואר ברמב"ן פ' ויגש שאמר המברך ומתפלל לכבוד נברא הוא כעובד עבודת כוכבים[37], ואם המברך לקדושים הנפרדים הוא כעובד ע"ז, מכל שכן המברך ומתפלל לשדים אפילו שיהיו ימניים הוה ע"ז ממש, והרי מקבלו ואומר אלי אתה שחייב סקילה ואין לו חלק באלוהי ישראל כו'", ומאריך בזה באר היטב.
ג. ההקטרה שעושים לשדים מביאה תועלת גשמית ממשית לשדים, כפי שמבואר ברמב"ן (ויקרא יז, ז)[38], שע"י שמורכבים מאויר שמורכב מב' יסודות צריכים מים וריח לקיומם. "והזביחה והקיטור הוא להם כאכילה ונהנין מזה, וא"כ לכאורה הי' ראוי להיות כל זה מותר שהרי הוא כמו שמהנה את אדם חבירו, ומשתחווה לו, והרי התורה אמרה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אפילו לאלו סברת הרמב"ן זובח וקיטור וניסוך אף לאלו השדים עובד ע"ז, וכן משמע סתימת כל הפוסקים שסברי כך שזה ע"ז ממש, א"כ הוה להו הריא"ז יחיד בזה ואין הלכה כמותו באין פנים". דהיינו שהריא"ז התיר משום שההקטרה היא צורך גשמי והאכלה שלהם. וכל הפוסקים חלקו עליו, שמ"מ זה מעשה עבודה[39].
♦
פרק שלישי - עניין מכניסי רחמים
היו פולמוסים במשך הדורות על פיוטים שפונים למלאכים, יש שאסרו ויש שהתירו, ובקרב המתירים הרבה ג"כ סברו שאסור לפנות למלאכים, אך פירשו את הפיוטים באופנים אחרים, שלא לפי פשטות הפיוט. ויש שהתירו לפנות כפשוטו. וצריך להדגיש דבר שהרבה לא שמו לב אליו. שיש ב' נידונים שונים לגמרי בענין זה.א. משום שאין ראוי להתפלל לזולתו אלא ישירות לה', שכך ראוי לבניו של מלך לדבר ישירות עמו. וסביב נושא זה כתב המהר"ל (נתיב העבודה פרק י"ב), ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קכ"ו) הרחיב לפרש דבריו. ובדבריהם מבואר שבעיה זו בעצם שייכת גם בלבקש מאדם אחר להתפלל עבורו, והישוב ע"ז שבנ"א מתחברים לגוף א', וכעין שיש מושג שליח ציבור, עיי"ש. והישוב שאמרו לבעיה זו, שאינו בקשה מאדם נפרד אלא ממונים מה' להכניס את התפילות[40], כמבואר בהרבה מקורות, ומבקש מהם לעשות תפקידם, כפי שנביא בהמשך מהפחד יצחק למפורנטי[41]. ובזה יש חילוק בין תפילות כמו מכניסי רחמים, שהאדם מדבר למלאכים הממונים, לבקשות בעלמא ממלאכים להתפלל עבורו[42].
ב. משום עבודה זרה של דור אנוש, שברמב"ם מפורש שלעבוד מלאך כדי שיבקש מאת ה' הוה ע"ז גמורה של דור אנוש. וה"נ להתפלל למלאך שיבקש מה' הוא כמו עבודה למלאך, לכה"פ לא גרע מכבוד שהזכיר הרמב"ם בדור אנוש, והוה לאו ויהרג וא"י. וביחס לבעיה זו, הישוב לשאלה הקודמת, שהם ממונים מה' לענין זה, אינו קולא אלא חומרא גדולה. שהרי זה עצם הע"ז של דור אנוש שה' עשה ממונים, ויש להם כוח להחליט לפי רצונם האם להשפיע או לא, ולכן צריך לעבוד אותם ולכבדם כדי שיעשו רצונו. וא"כ לומר שהם ממונים ע"ז ולכן יש להם כח הוא חומר גדול ונורא, באיסור זה[43]. ובתפילות אחרות לבקש שישתדלו עבורו בעלמא הוא הרבה יותר קל לענין זה. ובעיה זו של ע"ז מוזכרת באריכות בפחד יצחק, כפי שיתבאר, אך מצאתי שהיא כבר מוזכרת בדברי ר"י ב"ר יקר.
♦
בר"י ב"ר יקר מפורש שיש בזה בעיה של ע"ז
זה לשון ר"י ב"ר יקר (ח"א עמוד ע'): "ודעות חלוקות הן, שהרי לא מצינו בכל המקרא בצרות ישראל שהנביאים בקשו רחמים למלאכים ולמתים לבקש רחמים עבורם. רק שהיו הולכים לחסידים שבדורם להתפלל עליהם. ואע"פ שמצינו קצת הגדות שמורים על זה כגון ההיא דכלב דאמרינן שנשתטח על קברי אבות וכו' יש לפרשם בענין אחר. ואפילו על דרך פשטם יש לחלוק בין המתים והמלאכים שהצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים, אבל אל המלאכים אין ראוי לעשות דלא ליתי למטעי בתרווייהו. ובודאי הלא התפלה קרויה עבודה כדא' אלהך די אנת פלח ליה הוא ישזבינך וכי יש פולחן בבבל וכו' וכתוב זובח אלהים יחרם בלתי לה' לבדו ואין ספק שאסור לזבוח לשום מלאך כדי שיבקש הוא רחמים עליו. לכך יש לפרש כי כשאומר מכניסי רחמים וכו' כנגד חסידי הדור אנו אומרים שירבו תחנונים ותפלות לפני המקום להגן על דורן שהם חייבים על זה, כמו שמצינו שהיה נענש הכהן הגדול כשאינו מבקש רחמים על דורו"[44]. הרי ב' סברות, או שלא יטעו, או משום שתפילה נחשבת עבודה, וזה ע"ז שהיה לדניאל, וכמשנ"ת. ואותו לשון בדיוק נמצא בספר המאורות תענית דף ט"ו, וברכות דף ס"ד.♦
עוד שיטות שאסור משום אמצעים אך הבעיה היא שלא יבואו לטעות
ועיין בדרשת הרמב"ן (תורת ה' תמימה, עמ' ק' במהדורת דביר), אחרי שהאריך באיסור עבודה למלאכים כדי שימליצו טוב עליו. וכתב שנראה שה"ה שאסור להתפלל להם עיי"ש. ומסיים: "ולפי זה אנו חוככין ב"מיכאל שרא רבא", וב"מכניסי רחמים", וכן נראה דברי הרב בספר המדע"מב. ובתשב"ץ (מגן אבות ח"א פרק ד' הדרך הב') כתב שלרמב"ם יש ליישב את מכניסי רחמים שלא[45]מבקשים מהם אלא מבקשים מה', ורק מבקשים שימליצו טוב עלינו, או שלא יקטרגו. אבל מביא את הרמב"ן שאוסר. ומסיים: "ואני מודה לו בזה"[46].בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן ע"ר) מספר המלמד לרבי יעקב ב"ר אבא מארי: "[47]גם מה שנהגו ואומרים במקצת מקומות מכניסי רחמים הכניסו כו' לא טוב המנהג ההוא, ומעשיך יקרבוך לא המלאכים ולא זולתם ראוי לפגוע בהם שלא יקבלם באלוה ילידי הטעייה. וראיה לזה שלא מצינו בתפלת אאע"ה ואבות ולא בתפלת שאר נביאים ולא בסדר אנשי כנסת הגדולה זכר רק לשם יתברך לבדו. ומה שאמר יעקב אבינו ז"ל [בראשית מח, טז] המלאך הגואל אותי מכל רע וגו', אל הש"י לבדו עתה היתה התפלה, כמו שקדם לו מהש"י [שם, טו] אשר התהלכו אבותי, וכן [שם] הרועה אותי מעודי עד היום הזה וגו', כן השולח המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים".
♦
הפולמוס באיטליה
והיה ע"ז פולמוס גדול באיטליה, כפי שהודפס בספר פחד יצחק ערך צרכיו באריכות. הכותבים שם אינם מזוהים[48]. ונכתוב בתמצית הטענות הצדדים. האוסר כתב שאסור לפנות למלאכים משום ע"ז של דור אנוש, ואע"פ שאינו עובד אותם, כיון שהוא מתפלל אליהם ה"ה עבודה (בעמוד ל"ד ע"ב). ועוד שאין להם יכולת לבחור האם להכניס או לא, אלא הם מושבעים ועומדים. ומה שמצאנו שהתפללו למלאך, כמו שאמר יעקב אבינו המלאך הגואל אותי, היה מכוון להקב"ה ולא למלאך. ועוד, שאין ראוי להתפלל זולת לה' כי אנחנו תחת השגחתו, כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ חלק עיקר ה', וכן האברבנאל בראש אמנה פ"ג ועוד. המתיר כתב שאינו עושה אותם בעל כח, אלא רק מתייחס לכוח שניתן להם מה' להכניס תפילות (ע"מ ל"ח ע"א). ולכן לא נחשב הדבר שהוא נותן להם שליטה, ולא שמייחס להם בחירה. שהוא רק מבקש שיעשו תפקידם שה' נתן להם. וכן (בעמוד ל"ט ע"א) טען שתפילה לא נחשבת עבודה לענין ע"ז, שהרי לא מצאנו נמנה בדברים שחייבים עליהם בע"ז. וכן אינו מבקש שישפיעו עליו בעצמו אלא רק שיכניסו תפילות ואז ה' ישפיע (עיין בעמוד מ"ב ע"א ועוד). ושם בעמוד לט ע"א מאריך ליישב למה אין בזה דור אנוש. וכתב כמה דברים: א. שדור אנוש אמרו שסילק השגחתו, ב. ששם עשו להם צורות ועזבו את ה' ובמכניסי רחמים אדרבה מבקשים שהם יכנסו לפני ה'. ומה שהרמב"ם אסר רק כאשר עובד עבודה גמורה את האמצעי ולא כאשר מבקש[49]. עוד שע"ז של דור אנוש הבעיה השלב האחרון (מ"ב עמוד ב'), וזה כעין מש"כ קודם שהבעיה בע"ז של דור אנוש רק השלב האחרון.וצריך לברר איך הכרעת הדברים:
א. השאלה אם מתפלל לע"ז חשיב כעובד עבודה זרה, הסברא שכתב בפחד יצחק משום שתפילה הוה עבודה הבאנו כבר אותו לשון בדיוק מר"י בר יקר ומאורות על ענין זה. יש סברא נוספת שהבאנו לעיל מר"ן ומאירי שתפילה הוה מקבלו באלוה. וא"כ אי אפשר לקבל טענה שאין בזה ע"ז, כטענת המתירים שלא מצאנו שזה ע"ז. ובפרט אם זה דרכו חייב בלא"ה, וכפי שהבאנו בהערה מהרמב"ם פיה"מ[50]. אלא שצ"ב טובא הגדרת הדברים מתי זה נחשב כתפילה שהוא מעשה שעושים לאלוה, ומתי זה מוגדר כבקשה בעלמא, וכפי שמבקשים מאדם. ואיך נקבע שזה הנהגה שראויה לאלוה שמשו"ה הוה מקבל. והרי הדברים נאמרו בבקשה משדים ומלאכים, ואיך יקבע אם מבקש או מתפלל. ולכאורה צ"ל שבקשה שייכת רק בבעל בחירה, שאינו בעל הכוח אלא יש יכולת בידו לפעול. משא"כ בקשה מבעל כח שאינו בעל בחירה ע"כ מוגדר כתפילה, ועדיין צ"ב גדר שדים[51].
ב. איני מבין כלל דברי המתירים שאינו ע"ז של דור אנוש משום שזה התפקיד שניתן לו, שהרי כמ"ש אדרבה זה טעם לחומרא לענין זה, שאומר שניתן להם כח ותפקיד שיש לו בחירה ושיקול דעת אם לעשות או לא. וזה ע"ז של דור אנוש, כפי שהאריכו הראשונים, נביא בהמשך מדרשות הר"ן ואברבנאל ועוד.
ג. הפירוש שהבעיה ברמב"ם היא רק בשלב האחרון שכבר חשבו שהקב"ה סילק עצמו מהעולם, לכאורה אין לזה בסיס. ואולי רק למעיל צדקה וכו' שבאמת לא נאסר לב"נ. אך זה רק משום שלא נאסר לבן נוח, אבל לישראל מפורש ברמב"ם שנאסרו כל גם השלבים הראשונים וזה עיקר הצווי שנאמר לישראל.
ד. הפירוש שע"ז של דור אנוש נאסרה רק כדי שלא יבאו לטעות. ולכן נאסר רק לכוכבים ולא למלאכים, הוא דבר שנסתר מכמה מקומות. והוא עצמו הרגיש בזה ולא ברור מה תירוצו.
חזינן שהרבה ראשונים אסרו משום ע"ז של דור אנוש, וגם כמה שהתירו הוא משום שהם פירשו שלא מדבר על מלאכים אלא על צדיקי הדור, ועיין כעין זה בשו"ת מהר"י מברונא (סימן ערה): "מה שאנו אומרים נא מדה נכונה, וכן מדת רחמים ומכניסים רחמים מלה"ר אינו אלא דרך שפלות ועבדות, שמדבר בפני המלך ליועציו לדבר למלך, והוא בוש בדבר לקרב אל המלך ואין זה דרך אמצעי כלל". וא"כ לשיטתם אי אפשר להתיר למעשה, כי הרי אנשים לא מתכוונים כן. וגם גדולי האחרונים לא ניח"ל בדבר זה.
ומה שמראש תקנו תפילות אלו לא קשה, שהרי יש כמה שיטות להתיר, א. שיטת הריא"ז כמ"ש, ב. שיטות ר' שרירא גאון שציינו לעיל בהערה מ', שיש בחירה למלאכים ועוד, אך ההכרעה דלא כן בב' הלכות אלו.
♦
שיטת הריא"ז בעניין זה שמותר, כמו שהתיר מיתוק שעושים לשדים
כתב הריא"ז בקונטרס הראיות: "ומלאך אם אינו מקבלו עליו לאלוה המשתחוה לו שיעזור לו ויליץ בעדו כענין שנאמר אם יש [עליו] מלאך מליץ, וכן מה שכתוב והנה מיכאל בא לעזרני, שצריך לעזרת המלאך ומפייסו שיעזור לו, הואיל ואין מקבלו עליו לאלוה, לא עובד ע"ז הוא אף על פי שמשתחוה לו. מיהו לכתחלה ודאי אין להשתחוות ולעבוד המלאכים, שנראה כעובד ע"ז, אך אם נראה לו המלאך בשליחות הבורא ראוי להשתחוות לו כמו שהשתחוה יהושע למלאך שנראה אליו ואמר לו אני שר צבא ה', אבל אם לא נראה לו ורוצה לעבוד או להשתחוות לאחד מהמלאכים כדי שיהא בעזרו, מכוער הדבר מפני שנראה כעובד ע"ז, מיהו לא הוי עובד ע"ז ממש הואיל ואינו מקבלו עליו באלוה. וכן המקטר לשד ומפייסו שיעשה לו חפצו, הואיל ואינו עובדו בדרך אלהות ואינו מקבלו עליו לאלוה לאו עובד עבודה זרה". הרי שאע"פ שהתיר, להדיא שכתב את דבריו שהם לשיטות שהתירו הקטרה לשדים, וזה ע"ד הרמב"ם מאהבה ומיראה. וא"כ זה עוד נפק"מ במחלוקת הגדולה הנ"ל. ולהלכה בודאי שאין מקום לקבל ד"ז. ומ"מ מובן מאוד לפי"ז איך נכנסו תפילות אלו. שהרי לשיטת הרמב"ם וסיעתו אין בזה בעיה, וכפי שנכנס מיתוק שעושים לשדים. ומ"מ להלכה ח"ו להתיר משו"ה.♦
פרק רביעי - דין קדושי גויים אם הוה ע"ז אע"פ שאינו מקבלו באלוה
מחלוקת הראשונים אם ל"קדושי הגויים" יש דין של ע"ז
נחלקו הראשונים אם יש ל"קדשי הגויים" דין ע"ז. שהרי הנוצרים והמוסלמים בעצם מאמינים בהקב"ה יחיד[52], אך בב' דתות אלו יש "קדשים" מתים, ואף שבשונה מדתות אחרות אין להם מעמד עצמי. מ"מ לדעתם יש לה קשר מיוחד עם ה', ולכן מתפללים להם להטיב ולהריע, וכן שומרים חפצים שלהם, או חלקי גופם וחושבים שיש לזה קדושה, ויכולות להשפיע ניסים. ובמשך הדורות היו התפתחויות שונות בענין זה. ומצד עיקר הדת לא היה דברים כאלו, אך היה לחץ מההמון להכיר בקדושים, וזה נתן להם חיבור מוחשי לדת, ונהגו ולהתפלל אליהם ולבקש ישועות, והיו מזכירים בתפילתם לקדושים שיבקש מהקב"ה, וגם שהוא עצמו יעשה, והנוצרים היו בונים כנסיות לכבוד הקדושים. והיו גם כתות או זמנים מסוימים שלא קבלו עניינים אלו. וכו"ע אוחזים שיש רק אלוה א', ומ"מ יש לקדושים כל מיני השפעות. וצריך לברר היטב מה דעת הגויים בזה, כי הוא נוגע מאוד למעשה לדון על כעי"ז[53].זה לשון הריא"ז בסנהדרין דף ס"ג ע"ב: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחברו שמור לי בצד ע"ז פ'. נ"ל שאלו הקדשים של גוים, כגון עון פיטרו ועון יאני וכיוצא בהם, לא ע"ז נינהו, שאין מקבלים אותם באלהות, שאין עובדים אלא לישו הנוצרי, ואלו מכבדים אותם מפני שהיו תלמידיו, ואף על פי שמשתחוים להם ועובדים אותם, לאו בתורת אלהות הם עובדים, ודמי לאנדרטי דאמרינן לעיל ש[א]ם לא קבלה עליה באלהות לאו עובד ע"ז הוא"[54]. ולמה שהתבאר באריכות בחלק א' של המאמר, ששיטת הריא"ז כרמב"ם שמיראת הע"ז ל"ח עבודה, אלא בענין קבלה באלהות, ולכן התיר להקטיר לשדים, וכן תפילה למלאכים כל שלא מקבלו לאלוה, ושדבר זה לא נפסק להלכה וכפי הכרעת כל הפוסקים, לכאורה דבריו בקדשי גויים מוכרחים לשיטתו, וא"כ להלכה אין שום ראיה מדבריו לדידן האם יש להם דין ע"ז.
ויש כמה ראשונים שלהדיא חלקו על הריא"ז, בחידושי הר"ן (שם דף סא ע"ב) כתב: "ולמדנו מכאן שהקדשים של גויים וגם המשוגע של הישמעאלי' אף על פי שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות דין ע"ז יש להם לכל דבר אסור של ע"ז שלא בהדור לבד הם משתחוים לפניהם שאין הידור למתים[55] אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתן". וכעין שיטת הר"ן מבואר ג"כ ביראים (סימן ע"ר): "מה היא ע"ז שהזהירה עליה התורה בלא תעבדם ולאסור כל דבר הראוי להאסר מכח ע"ז כל דבר שקבל עליו אלהותו או עבדה אדם לשם אלהות. ועצמות פגריהם אף על פי שאין בהם שום אלהות, כיון שהם עובדין אותה, והואיל ולקלון ע"ז אלהות הם עובדים להם עבודה לעבודה זרה וכל משמשיהם ונוייהם ותקרובתם נידונין כשל ע"ז לבד הזכרת שמותם שלא אסרה תורה אלא הזכרת ע"ז שניתן לשם אלהות כאשר פירשתי[56]". ולשונו קצת קשה, ולכאורה כונתו כר"ן, שאע"פ שאין מתכונים שיש אלהות בעצמות הקדושים שלהם, מ"מ כיון שהם עובדים אותם בצורה של עבודה ה"ה ע"ז ונאסרם בתקרובת, וצ"ע גדר הדבר. ולכאורה ביאורו הוא שהקדושים הם ע"ז של דור אנוש. אך כדי שיחשב החפץ עצמו ע"ז כדי שיאסרו נוייה, ותקרובת שלה צריך מעשה עבודה, וצריך לבאר שהרי ע"ז של גויים נאסר מיד.
ומצאנו עוד מקורות רבים שלכאורה היה פשוט להם שיש לקדושים דין עבודה זרה, שדנו לאסור הזכרת שמות הקדושים משום איסור להזכיר שם עבודה זרה. מרדכי (עבודה זרה פרק לפני אידיהן רמז תתט): "ואבי"ה פירש מפי הקבלה דוקא בימיהם ששם עבודת כוכבים משמע לשון שררות ואלהות אבל היכא שהקדשים שלהם נקראים בשמות של בני אדם אין קפידא בהזכרתם והקרא מוכיח כן ושם אלהים אחרים לא תזכירו עיין פ' ד' מיתות", שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סימן צז): "וקבלתיא דוקא היכא ששם משמע שררות ואלהות, אבל עתה שהקדושים שלהם נקראו בשמות בני אדם שאין הוכחה מתוך השם לאלהות (ו)אין קפידא בכך בהזכרתם, ולשון המקרא משמע כן [שמות כג, יג] ושם אלהים אחרים לא תזכירו", וכן בהגהות מיימוני (פ"ה אות ג), הובא בדרכי משה הקצר. ועיין בשו"ע יו"ד קמ"ז ס"ב: "שם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם, אין חשש להזכירם. והוא שלא יקראם כמו שמזכירים אותם העובדי כוכבים, בלשון חשיבות". וכתב ע"ז בביאור הגר"א: "(ג) שם חגים כו'. ז"ל הג"מ ספ"ה כתב רא"מ שאין אסור אלא שם שניתן לה לשם אלקות אבל שם הדיוטות אף על פי שעשאוהו אלוה כיון שבזה השם אין בו אלהות ואדנות וגם לא ניתן לו לשם כך מותר דכתיב ושם אלקים כו' בשם אלהות הקפיד הכתוב וכן תנן (ע"ז ח' א') אלו כו' קלנדא סטרנורא וקרטסים שאלו שמות הדיוטות הן ובכמה מקומות הוזכר אותו האיש ותלמידיו בש"ס כו' וכ"כ המרדכי". הרי בכל המקורות הנ"ל התיחסו לקדושים כבנ"א שעשם אלהות, ולכן היה אסור להזכיר את שמם משום האיסור ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וההיתר רק משום שאין משמעות שם אלהות אלא שם בעלמא.
ועיין בספר פענח רזא (דברים פרשת ראה): "שאל מין א' את הרב ר' נתן בן רבינו משולם סבת אריכות הגלות הזה כ"כ ולא כן גלות בבל שבא על ע"ז שאין עון חמור ממנה ואעפ"כ לא הי' כ"א ע' שנה, והשיב דבבית ראשון עשו צלמים ואשרות וכלים שלא לקיימא אבל בבית שני עשו ע"ז מבני ישראל עצמן דהיינו לאותו האיש ותלמידיו והפכו עליהם הנבואות הקדושות וקבעוהו לע"ז קיימת ומקובלת לעובדי' לכך הדבר חמור ועונש כ"כ". הרי שפשוט לו שתלמידי אותו האיש הוה בכלל ע"ז. לעומת זאת בהשגת הראב"ד על בעל המאור (עבודה זרה דף נ') כתב להתיר את שיירי נרות של הכנסיה, שמדליקים אותם לפני הקדושים ולא לפני ע"ז. הרי שדעתו שאינם ע"ז כריא"ז. וצ"ע אם כל הראשונים שטרחו לחפש תירוצים אחרים כמבואר בתוס' (דף נ' ע"א ד"ה בענין) בשם רש"י ורשב"ם ודבריהם נידונו בלא סוף ראשונים, ולא ראיתי לא' שהעלה להתיר משום טעמו של הראב"ד, האם הוא משום שהם חלקו במציאות, או משום שהם סברו כר"ן ויראים, וצ"ע. ולכאורה אחרי כל המקורות על איסור הזכרת שם מוכח שחלקו על הראב"ד.
♦
שו"ת נר המערבי שמאריך לאסור קדושי ישמעאלים
ועיין בשו"ת נר המערבי לרבי יעקב בן מלכא (סימן קמ"ג)[57], שכתב: "צריך לחקור אם יש איסור לישמעאלים באמונתם כפי תורתינו הקדושה ואח"כ נבאר אם יש חילוק בין הישמעאלים לשאר האומות בענין בית תפלתם והקדשים שלהם. והנה בענין אמונתם נראה שיש בה לתא דע"ז והמאמין בה כמאמין בע"ז שהרי אומרים כי השי"ת הגדילו והשליטו ונתן לו רשות להכניס לג"ע, או לגהינם ולהוציא מהם, וכל החוטא ומזכיר שמו יכופר עונו, ואפילו הנביאים אין להם רשות להכנס לג"ע זולת אם יקרא בשמו, ואפילו אדון הנביאים לא היה יכול להכנס לג"ע עד שקרא בשמו, וגם באלו הקדושים הם מאמינים שהשי"ת נתן כח בידם לעשות טוב ורע והם פודים ומצילים מן הצרות ומענישים למי שנשבע בשמם לשקר או למי שנוהג בהם קלות ראש וכיוצא בזה. ומי שהקניטו חבירו הוא מוליך מנחה לקדש משעוה או משמן זית או שחוטים עליו פרים בני בקר וכיוצא בזה כדי שההקדש ינקום נקמתו, וגם הם אומרים שהולכים מהלך כמה ימים ברגע אחד והם כמלאכים והן אלה קצות דרכיהם ודבריהם ואין צריך להאריך בהם. ומעתה הדבר פשוט שהמתנהג בזה והמאמין בזה הוא כמאמין בעבודה זרה, וזהו עבודת דור אנוש ומנהגם, כמ"ש הרמב"ם בפרק א' מהלכות ע"ז שאפילו המאמין שיש סרסור בין אדם למקום הוא כמאמין בע"ז, וכ"ש להאמין שהקב"ה נתן ממשלה לשום נברא להכניס ולהוציא ולהשכיר ולהעניש וכיוצא בזה שזהו האמונה שאסרה תורה וציותה עליו בציווים של ע"ז"[58].[59]ואע"פ שבלשון הר"ן והיראים כתבו משום שהם עובדים אותם באופן של עבודה זרה, אין סתירה לדברי נר המערבי שתיאר את כל האמונה בקדושים כע"ז של דור אנוש. שהר"ן ויראים באים לאסור תקרובת ונוי ע"ז, ובשביל זה לא די במחשבת אדם אלא צריך ע"ז בפועל שעובדים אותה. ולכן הם הוצרכו לפרש שהחפצא של הקדושים הם ע"ז הנעבדת ופשוט. ובהתחלה הבנתי שכיון שאינם ע"ז בעצם צריך גילוי מיוחד שהם מתכוונים לאלהות ע"י זה שעושים א' מד' עבודות, ובלא"ה לא נחשב עבודה זרה אע"פ שמצד הדעות נראה כן, אך אין לזה ראיה, והעיקר הוא כמ"ש כעת.
♦
תשובות רש"י על שבועה בעצמות הקדושים
ולכאורה בשו"ת רש"י (סימן קפ) נראה שסובר שקדושים של הגויים נחשבים ע"ז, וז"ל: "פעם אחת נתחייב גוי שבועה לרבינו, והוליכו עד פתחה של עבודה זרה כאילו הוא רוצה להשביעו, אבל לא היה בלבו להשביעו. שהרי אמרו חכמים אסור לו שיעשה שותפות עם הגוי, שמא נתחייב הגוי שבועה [ונשבע בעבודה זרה שלו] והתורה אמרה לא ישמע על פיך אבל מראה היה כדי שיודה, והביאו רקב העצמות הקדשים והניח הגוי עליהן פרוטה כדי לקלון עבודה זרה. ומאן רבי ונתן לו זמן שבועתו: מאותו זמן ואילך קבל ר' [עליו] שלא ישא ויתן עם הגוי באמונה דבר גדול שבעינו, שמא יכפור הגוי ולא יאמינו בשבועה, כדי שלא יניח גוי מעות למרקולוס ונמצא עבודה זרה נהנית על ידו. ועוד שמודה ומראה כאלו יש ממש בה, שהוא מביא [לעבודה זרה] לישבע בה". לשונו נראה שעצמות הללו נחשבים עבודה זרה אע"פ שהם של קדושים בעלמא. ומ"מ יתכן שאינו ע"ז בעצם אלא נחשב כעושה כבוד לע"ז כיון שהוא אבזירייהו של הכנסיה.♦
העולה מדברינו
א. מוסכם על כולם שעבודה זרה, אינו לקבוע על דבר שהוא הקב"ה שברא את העולם או משגיח עליו. אלא גם יחוס כוח השפעה לשום נברא מהנבראים, מלבד ע"י בחירה שניתנה לאדם, הוה ע"ז. והעובד אותם לפי גדרי עבודה זרה, אע"פ שאינו חושב שהם הקב"ה חייב מיתה. וגם כאשר אינו שולל השגחת ה' אלא מיחס כוחות לנבראים אחרים, ועובד אותם לקבל את השפע הוה ע"ז.ב. יש מחלוקת גדולה בין הרמב"ם והריא"ז לשאר הראשונים. האם להגדרת ע"ז צריך לחשוב שהדבר שעובד, הוא "בעל הכח" או די ביכולת השפעה חיצונית. ולהגדרת "בעל הכוח" ע"פ הרמב"ם די שימסר לו כוח מוגבל ומסוים מאוד מאת הקב"ה, כיון חושב שמ"מ נמסר לו כוח ושליטה נחשב ע"ז. משא"כ לשאר ראשונים די ביוחס יכולת השפעה על טבעית להחשב ע"ז.
והראנו שנחלקו לשיטתם בזה בכמה סוגיות:
א. העובד מאהבה ויראה, שלרמב"ם עובד ע"ז משום שמפחד שהע"ז תזיק לו אינו ע"ז, והראשונים תמהו עליו שזה גופא ע"ז. ועוד הרי הרמב"ם ביסס את המושג עבודה זרה של דור אנוש, שהוא עבודה של שרי מעלה, אע"פ שאינם הקב"ה, כיון שעובד אותם משום יכולתם להשפיע בעולם לדעתו. והאחרונים ישבו שלרמב"ם האיסור רק משום שנמסר להם השפע, שאז הוא ג"כ מקבלם באלוה לענין זה, ולא כהתערבות חיצונית. ושאר הראשונים חלוקים ע"ז וכך הכרעת ההלכה.
ב. לענין מקטר לשדים לעשות רצונו, לרמב"ם אינו ע"ז כי אינו מקבלו באלוה, שלא מיחס להם בעלות על כוח שפע. ולשאר ראשונים זה ע"ז גמורה כיון שמיחס להם יכולת להשפיע ובגלל זה עובדם וכך נפסק להלכה. והיו מנהגים שונים נפוצים עד הדורות האחרונים, שהיו מבוססים על שיטת הריא"ז שהוא כעת הרמב"ם, והיו פולמוסים רבים על זה, והכרעת הפוסקים לאסור דבר זה משום עבודה זרה.
ג. בענין מכניסי רחמים, יש ב' בעיות א' עבודה זרה של דור אנוש ב' איסור לעבוד את ה' דרך אמצעים. ותפילה זה יחודית משום שאינו רק מבקש שימליצו טוב עבורו. אלא פונה אל המלאכים הללו כיון שהם ממונים על הכנסת התפילות, והוא מיחס להם כח להחליט אם להכניס או לא, ושוב מתפלל אליהם שיעשו דבר עבורו שהוא בשליטתם. וא"כ למרות שזה קולא לענין תפילה דרך אמצעים כמ"ש האחרונים שאדרבה כך הסדר שהקב"ה קבע שיעבור דרכם, לענין דור אנוש זה הרבה יותר חמור. והבאנו כמה ראשונים סברו שיש בזה בעיה של ע"ז שמיחס להם כוח, וכן קבעו שתפילה נחשב כעבודה ולכן נחשב עבודה זרה, וכך דעת האוסרים בפחד יצחק. ואילו המתירים סברו שלא נחשב קבלה באלוה, כיון שאינו מבקש שיעשו בעצמם אלא יבקשו מה', וכן שבקשה מהם לא נחשב עבודה להם. והראנו שיש בסיס גדול לשיטה האוסרת, וגם חלק מהראשונים שהתירו פירשו את הפיוט באופן שאינו פונה למלאכים, וא"כ גם הם שללו אמירה באופן שפונה למלאכים.
ד. האם לקדושי עכו"ם יש דין עבודה זרה. שאינו מיחס להם אלהות אלא יכולת לפועל ישועות, ומכבדים אותם בצורה של עבודה. לראשונים נחשב ע"ז גמורה, ולריא"ז לשיטתו כיון שאין קבלה באלוה לא נחשב עבודה זרה.
♦ ♦ ♦