הרב יעקב סינואני

ריבית ברורה - סימן קסב-קסג

הקדמה: מן התורה לוין כל דבר, בין דבר שערכו קבוע (כגון מטבע כסף שבזמן חז"ל[2]) ובין דבר שערכו משתנה (כגון פירות וכלים). אך אסרו חכמים להלוות דבר שערכו משתנה, שמא הוא יתייקר בשעת הפרעון ונמצא שפרע דבר ערך יקר ממה שלוה[3]. הלואה זו נקראת בלשון חכמים 'סאה בסאה'. וחלות האיסור היא משעת ההלואה[4], ואם נטל אינה יוצאה בדיינים אך צריך לצאת ידי שמים, כמבואר לעיל (סי' קסא ס"ב). והתירוה חכמים כשהיה לו מאותו המין, כמבואר בס"ב. או כשיצא השער, כמבואר בס"ג. ובדברי הראשונים מצאנו כמה טעמים מדוע אין בכך איסור רבית מן התורה. יש אומרים[5] שמן התורה ההלואה נידונית לפי המידה ולא לפי ערך דמיה, ומאחר שלא פרע יותר מהמידה שלוה, אין בכך איסור רבית, אף אם בסופו של דבר התייקרה. לטעם זה, אף אם התנו מראש שיפרע לו חטים בשעת היוקר לא יהא בכך איסור מן התורה[6]. אבל לדעת רוב הראשונים[7] ההלואה נידונית לפי ערך דמיה, אלא שאיסור רבית נקבע על פי ערכן של הפירות שבשעת ההלואה, כמבואר לעיל (סי' קס סכ"א), וכיון שבשעת ההלואה לא נתחייב הלווה לפרוע יותר משווי ההלואה אין כאן ר"ק, אף אם בסופו של דבר התייקרה המידה. אבל אם התנו מראש שיפרענו בשעת היוקר יהיה בזה רבית קצוצה, משום שבשעת ההלואה נתחייב הלווה בערך ממוני יקר ממה שלוה[8].
א. (א) אסור ללוות סאה. ויש שכתבו שאם מוכר לו סאה ע"מ שישלם לו סאה מותר, דלא גזרו אלא דרך הלואה, אך דרך מקח וממכר מותר[9]. אבל הרבה חולקים[10] ואוסרים אף באופן זה, וכן עיקר: (ב) בסאה. ואם לוה סאה בסתם ולא סיכמו ביניהם מה יפרע, מותר, אף אם בסופו של דבר פרע מהמין שלוה[11], ובלבד שלא יפרע את הסאה אם תתייקר[12]: (ג) אפילו לא קצב לו זמן לפרעון. ואף שבידו לתבוע את חובו בכל שעה קודם ההתייקרות, אפ"ה אסור: (ד) חוץ ממטבע כסף. שבזמן חז"ל עיקר מסחרם היה במטבע כסף (כגון סלע, מעה ופונדיון). ובזמן הזה כל מטבע שנעשה מכסף אמיתי דינו כפירא מאחר שאין דרכנו לסחור אלא "בכסף סינטטי", ובמטבע הש"ח. וגם היום דרכנו לחשב את מחירי השוק ביחס לשקל ולא להיפך. לדוגמא, אם עלה מחיר החלב, אנו אומרים שהחלב התייקר ועולה יותר שקלים, אך איננו אומרים שמחירו נותר כשהיה ורק ערך מטבע השקל שבידינו ירד ערכו למשל ל90 אג' וכן כל כיו"ב. וכן הדולר ביחס לשקל ערכו עולה ויורד, ולא שייך לדונו בארץ כטבעא, אלא דינו כפירא[13]. וראה לקמן ס"ק כה: (ה) היוצא אז בהוצאה. כלומר, שבאותה שעה הוא משמש למסחר. אך מטבע שנפסל וכבר אינו יוצא בהוצאה, הוי פירא ואסור להלוותו, אף שהוא ממשיך לצאת במקום אחר[14]. אמנם, מותר לתושב חו"ל להלוות מטבע מקומו לתושב א"י כדי שיפרענו באותו המטבע. שמאחר שאצל המלוה הוא טיבעא לא גזרו ביה רבנן. וכן להיפך, אם תושב חו"ל מלוה לתושב הארץ בשקלים מותר[15]. ונראה לי, שבהלוואות הנפוצות היום, שעושים בין חשבונות בנק, כגון שהמלוה מעביר ללוה סכום לחשבון, והלוה פורס את החוב בתשלומים לחשבון המלוה, אין להתחשב במקום הפיזי של הלוה והמלוה אלא במקום חשבון הבנק שלהם. ולפיכך גם אם שניהם נמצאים בארץ מותרים להלוות זל"ז בדולרים בין חשבונותיהם שבארה"ב: (ו) אם לא שיעשנו דמים. יש אומרים[16], דאז נעשה הדבר כמכר. ולשיטה זו יש להתיר לקצוץ תוספת שאינה ניכרת לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו כמבואר לקמן סי' קעג ס"א. ויש אומרים[17], שנשאר הדבר בתורת הלואה אלא שנסתלק החשש שמא יפרענו יותר, ואין היתר לקצוץ עליה אלא דמי שוויה, וכן עיקר[18]. ומ"מ מוצר שיש לו כמה מחירים, יכול הוא לקצוץ עמו ע"פ המחיר הגבוה, דגם זה בכלל דמי שוויו[19]: (ז) ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו. אך אסור לו ליתן לו את דמיהם שהיו שוים בשעת ההלואה, שמאחר שנתחייב הלווה לפרוע סאה לפי ערכה שבשעת הפרעון, מה שנותן עתה את דמי שוויה קודם שהוזלה הוי רבית[20]: (ח) דבזה"ז מטבע זהב דינו כמטבע כסף. הנה היום הוא להיפך, שלכו"ע מטבע כסף כמטבע זהב ושניהם דינם כפירא, מאחר שנוהגים לסחור בכסף סינטטי ולא בכסף ממש: (ט) דמותר ללוות כיכר לחם וכו'. שלא החמירו לדקדק באיסור סאה בסאה כל כך[21], מאחר שמדובר על דברים קטנים שאין דרך בני אדם להקפיד ולדקדק בהם[22]. ומכל מקום, יש להקפיד ללוות בעדים או בשטר[23], ולכל הפחות יכתוב למלווה בכתב ידו שהוא חייב לו כך וכך[24], דאם לא כן עובר המלווה משום לפני עור[25]. אמנם אם מדובר על סכום קטן שניתן למחילה, מותר ללוותו בלא עדים[26], וכל שכן שלא שייך בו איסור סאה בסאה, מאחר דאליבא דאמת אין כאן הלואה אלא מתנה. ודע דאף שהשו"ע פליג על היתר זה משום שהוא נמשך אחר הרי"ף והרמב"ם שמחמירים, כמבואר בב"י[27], מ"מ מנהג בני ספרד להקלכז:
ב. (י)[28]אם יש לו מעט מאותו המין. אפילו פחות משוה פרוטה[29]. וטעם ההיתר, משום שאנו רואים את מה שיש ללוה מאותו המין כאילו כבר נקנה למלוה משעת ההלוואה, וכשנתייקר בינתיים היה זה ברשותו. אך אין מדובר על קנין גמור[30], שכן אין הלוה מחויב לפרוע דווקא ממה שהיה בביתו באותה שעה, ויכול הוא להשתמש בו כרצונו. לפיכך הקלו חכמים ואמרו, שאם יש לו אפילו מעט מאותו המין, יכול ללוות עליו בלא הגבלה. שמתוך שיכול היה ללוות למשל עשר חטים בודדות על החטה שיש לו ברשותו ע"י זה שהיה הלוה מקנה לו את החטה ולוה אחת כנגדה עשר פעמים, כך הקלו שיוכל הוא ללוות בבת אחת כמה שרוצה ואינו צריך לעשות הלוואות נפרדות בכל פעם[31]: (יא) מאותו המין. כתב המאירי (עד ע"ב ד"ה לא) שאפילו אם חסר ב' מלאכות, הוי כיש לו[32]. לפיכך אם היה לו קמח, לוה עליו כיכר. שאין הקמח מחוסר אלא לישה ואפיה. אך אם מחוסר ג' מלאכות לא מקרי יש לו. וכן לא מועיל מה שיש לו מעות, אף שיכול הוא לקנות בהם את כל אותו המין[33]: (יב) אפילו אין המפתח בידו. כלומר, אף שהחטים אינם בהישג ידו כעת, מאחר שהם ברשותו, רשאי הוא ללוות עליהם. ולא נחשב משום כך כמי שאין לו מאותו המין: (יג) לוה עליו כמה סאין. ובשעת ההלוואה על המלוה והלוה לדעת את ההיתר שהם סומכים עליו, היינו שהם לווים על אותו המין שיש ללוה ברשותו[34]. אך אינם צריכים לדעת כיצד עובד ההיתר, ודי בידיעה כללית שעושים זאת לפי תקנת חכמים ולא באיסור[35]. ובדיעבד, אין ידיעת ההיתר מעכבת, וכל שהיה ללוה מעט מאותו המין רשאי לפרוע לו סאה בשעת היוקר[36]. וכל שנעשה הדבר בהיתר, אין איסור על המלוה להלוות מתוך רצון שהסאה תתייקר ושיקבלנה בערך גבוה משעת ההלואה, כל זמן שאינו מתנה תנאים המבטיחים לו את הרווח, כמבואר ברמ"אלו: (יד) יתן לו. במתנה, ואפשר גם במתנה על מנת להחזירלז: (טו) או[37]ילוהו לו.[38]בהיתר, דהיינו בקציצת דמים[39]. ולדידן מהני גם בלא קציצת דמים, כל שהוא דבר מועט[40]. ואף שכשקיבלה בתורת הלואה נתכוון להוציאה והיה מקום לומר שמשום כך לא תחשב כיש לו, מאחר שנקנתה לו לכל דבריו, אין אנו מתחשבים אלא בעובדה שעתה יש לו מאותו המין. וכן מורים פוסקי ספרד[41]. אך בני אשכנז מחמירים בזה[42]: (טז) ביד אחר. אפילו נמצא במקום אחר. ולענין מה שצריך שתהיה לו דרך לאותו המקום, נלענ"ד שבזמן הזה יש דרך כבושה לכל מקום, אפילו בחו"ל. ובפרט שהשימוש בדואר למשלוחים בין יבשתיים נפוץ מאוד: (יז) לא מקרי יש לו. שמה שמחוסר גבייה סוף סוף אינו ברשותו[43]: (יח) ואין למלוה דרך לשם. ואף שברשותו המה בכל מקום שנמצאים, סוף סוף אינם בהישג ידו. ומ"מ בזה"ז דין זה פחות מצוי, כנ"ל ס"ק טז: (יט) ואינו צריך ראיה לדבריו. ואם הלוה אינו שומר תורה ומצוות, אפילו הוא תינוק שנשבה, אינו נאמן[44], אם לא שהוא מסיח לפי תומו[45]: (כ) אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד. ומ"מ אינו אסור אלא מדרבנן[46]. ולקמן (סי' קעה ס"ז) יתבאר שבכה"ג בדרך מקח מותר. אך אם התנה עמו שלא יפרענו אלא בשעה שהחטים ביוקר, נתבאר בהקדמה שהוא ספק דאורייתא:

ביאור הלכה

* אם יש לו מעט מאותו המין. לכאורה יש לדון בהיתר ללוות על הא דיש לו על פי המציאות של ימינו, שהשוק מלא במגוון עצום של מוצרים לאין ערוך ממה שהיה בזמן חז"ל. ובזמנינו מוצר אחד יכול להימכר באופנים שונים. לדוגמא, בוטנים יכולים להימכר כחמאה, כעוגה, כחטיף וכמעדן. גם באותו סוג יש הבדלים, לדוגמא חמאה מתוקה או מלוחה; במרקם נוזלי או נוקשה וכיו"ב. ואף במוצר זהה קיימים מותגים שונים וכשרויות שונות. ויש לדון האם מותר ללוות למשל, חמאת בוטנים של חברה א' על חמאת בוטנים של חברה ב' שיש לו בביתו, או חמאה מלוחה על חמאה מתוקה של אותה חברה שבביתו וכיו"ב. ונראה שהכלל בזה תלוי בתנאי ההלואה. שאם הקפידו בהלואה שיפרע דווקא מן החמאה של חברה א' ולא של חברה ב', הרי שלא ניתן לראות את החמאה של חברה ב' כיש לו. אך אם סיכמו שיכול יהיה לפרוע כל יין שירצה, אזי היין של חברה ב' נחשב כיש לו [וצ"ע אם הלוהו חמאה על דעת שיפרענו חטיף אי הוי כחטים ודוחן, שלדעת הרמ"א לקמן ס"ה אין היתר ללוותם, או שמא סו"ס הוא מין אחד. ומ"מ לדעת מרן נראה שמותר. עיין ס"ק לז וביה"ל (שם ד"ה אבל)]. וכתב הנתיבות שלום (אות יח): "שאם לוה קופסת שימורים סגורה אין מתירים על סמך הא דיש לו אלא אם יש ברשותו קופסת שימורים סגורה. אך אם יש בידו רק קופסא פתוחה אין זה נחשב יש לו כיון שלא יוכל הלוה לפרוע בקופסא פתוחה אם המלוה מעונין בסגורה". ונראה שדבריו נכונים אם לוה קופסא העומדת לסחורה, כגון שלוה מסוחר. אך אם גם ביד המלוה היתה הקופסא עומדת לאכילה נראה שאין בכך קפידא. שדעת המלוה והלוה על התכולה ולא על האריזה, ובסתמא דמילתא אין זה משנה למלוה אילו הוא היה מחזיר לו את אותה הכמות בקופסת פח או בקופסא רגילה, כדרך שמוכרים במעדניות, או בסתם קופסא שבביתו. ולפיכך נלענ"ד דשפיר נחשב כיש לו, גם כשברור לשניהם שלא יפרענו מן הפתוחה. דלא גרע מטיפת יין שלוה עליה כמה כדים, דודאי אין דעתו לפרוע מן הטיפה כמבואר בב"י. ועיין ברית יהודה (פי"ז ס"ק כח) ובמ"ש בשם מהרש"ם (ח"ב סי' קע).
* מאותו המין. ע"פ מ"ש ס"ק יא בשם המאירי. כתב הנתיבות שלום (אות יד): "ויש לעיין באדם שיש לו מטבע זר בבנק בחשבון עובר ושב אם הוי כאשראי במתא ולא חשיב יש לו. או דנימא דכיון שההלואה לבנק היא הלואה בטוחה אין זה גרוע מיצא השער שבידו ליקח את כספו מהבנק. וקצת נראה להקל וצ"ע". ולענ"ד נראה שנדון זה לא דמי לאשראי, שעיקר עניינו בכך שאין הדבר בהישג יד הבעלים, וגבייתו תלויה בדעת חברו, דאם לא כן, כיצד לווין על שער שבשוק מטעם שיכול הלוה לקנות ולפרוע מפירות השוק דהוי כיש לו (ראה בביה"ל ס"ג ד"ה היה), הרי השתא אין לו. ומאידך, גם אם אותו דבר ברשותו אלא שאין לו דרך אליו לא מקרי יש לו אף שהוא ברשותו. לפיכך נראה שעיקר גדר 'יש לו' עניינו שהדבר בהישג ידו, ואף שאינם בעין, כדוגמת יתרות הזכות מקרי שיש לו. לפיכך נראה לדמות יתרות הזכות שיש לו בבנק, כלוה על דבר המחוסר מלאכה אחת, שמותר.
ולאור דברי המאירי, צ"ע במה שכתב הבא"ח (עקב ש"ש אות ב): "אותם בעלי בתים שלווין זה מזה ככרות לחם או מיני מזונות הרבה שאסרנו לעיל, הנה אם יש ללוה חטים בביתו ורק ככרות אפויים אין לו, מותר ללוות ככרות הרבה כאשר ירצה על סמך אותם החטים שיש לו בביתו, כי היוקר והזול הוא בחטים ולא בככרות גופן". ומדברי המאירי משמע שאין להקל אלא בקמח אך לא כשהן עדיין חטין. ומה שכתב "שהיוקר והזול הוא בחטים ולא בככרות גופן" גם זה אינו ברור. דאטו הכיכרות טבעא הם ביחס לקמח, שלא שייך בהם יוקר וזול? שהרי אין ערכם תלוי רק במחיר החטים אלא גם בטיב הלישה ואיכות האפיה. וצ"ע.
* או ילוהו לו. איתא בב"י: "כתבו תלמידי הרשב"א שאינו לווה עליה משום דסאה זו להוציאה לוה אותה ע"כ. וטעם זה איני מכיר דאף על גב דלהוצאה לוה אותה למה לא ילוה עליה שהרי כל חטים שביד האדם להוצאה עומדים ואפילו הכי לוה עליהם". ויעויין עוד בב"י (אות ב,א) שכתב שיש להתיר ללוות על הא דיש לו, אף אם ברור שלא יפרע מהמעט שיש לו בביתו. ולפ"ז לא איכפת לן במה שלהוצאה ניתנה, כיון שבאופן עקרוני ראויים הם לפרעון החוב. וכדברי הב"י לכאורה מוכח מדברי הרשב"א (סג ע"א ד"ה ש"מ) שהובאו בנמוק"י (לד ע"ב ד"ה והוא) ובמ"מ (פ"י ה"ב) ובתשב"ץ (ח"א סי' קיד), שמה שמותר ללוות הרבה על המעט שיש לו הוא משום ש"רואין כאילו לוה טיפה כנגד טיפה שיש לו ואח"כ כלוה ב' טיפות כנגד שתים וכן לעולם". הרי מבואר שלוה כנגד הא דיש לו אף שבא ע"י אותה ההלואה עצמה. והט"ז (סק"ד; וראה סי' קסג סק"ב) חילק שכל שהם אינם אלו שגורמים את ההיתר ניתן ללוות עליהם, ומה שאסרו תלמידי הרשב"א הוא באופן שלוה את הטיפה מראש כדי להתיר ללוות עליה. אלא שחילוק זה לא נרמז בדברי הרשב"א ותלמידיו, ומפשטות דברי תה"ר משמע שכל הלואה שניתנה להוצאה לא ניתן לראותה כיש לו. ולפיכך רוב פוסקי ספרד נקטו להקל כדעת מרן הב"י, ובראשם מרן הגרע"י (הליכו"ע ח"ח עמ' ל), וכ"כ הזבח"צ (ס"ק כה), כרם שלמה (עמ' רל), המלו"ה (פי"ד ס"ט) ורבית לאו"ה (פי"ד סי"ד). אך לבני אשכנז אין להקל בזה, מאחר שהב"ח (אות ב) והש"ך (סק"ח) והט"ז (סק"ד) ולבוש (ס"ב) והגר"ז (ס"ל) וחכמ"א (כלל קלד ס"ב), כרתי (ד"ה אם) וחוו"ד (סק"ד) נקטו להחמיר כתלמידי הרשב"א.
ריבית ברורה
(כא) היה לאותו מין שער בשוק. שבזמן חז"ל כשהגיעה למשל עונת החיטה, והחלה להימצא בשוק, היו הסוחרים משווים ביניהם את המחיר, והוא הנקרא 'שער'. ונחלקו הראשונים בטעם ההיתר. יש אומרים[47], שהיתר הלואה על יציאת השער הוא מדין 'יש לו' שנתבאר לעיל (סעיף ב). דמה לי בין האומר הלויני עד שיבוא בני לבין האומר הלויני עד שאקנה מן השוק בשעה שאותו המין מצוי, הרי שניהם בהישג ידו המה, ואף שאין לזה יש לזה. ולדבריהם, אין יציאת השער אלא סימן לכך שהתבואה מצויה בשוק[48]. לפיכך דבר המצוי תמיד, גם אם אין לו מחיר קבוע מותר ללוות עליו, דהוי כיש לו. ויש אומריםמח, שאין הפירות המצויים נחשבים כיש לו. שמאחר שאין הפירות ברשותו ממש,[49]אין לומר בהם שהם נקנו למלוה משעת ההלואה וברשותו נתייקרו, ולא התירו אלא כשיש שער קבוע שיוכל לפרוע את החוב קודם שיתייקר. אך אם אין שער קבוע, גם אם הפירות מצוים בשוק חיישינן שמא יתייקרו, ואסור. ואף שהדעה הראשונה היא דעת רוב הראשונים, והוא מידי דרבנן, דעת מרן והרמ"א ושאר האחרונים, שהעיקר כדעה השניה. ולפיכך כתבו רוב האחרונים שאין היתר הלואה על השער שייך אלא במוצרים הנמכרים בפיקוח ממשלתי וכדומה, שמחירם קבוע ואינו עשוי להשתנות אלא לזמן מרובה[50]. אמנם נלענ"ד להתיר גם לדעת מרן והרמ"א. שמאחר שמחיר רוב המוצרים בכל חנות או רשת הינו קבוע לזמן ארוך, הגם שאין המחיר שוה בכל החנויות, הרי יכול הלוה לקנות מן החנות ההיא באותו המחיר שקנה המלוה[51]. וגם אם יתייקר הדבר בחנות זו, הרי יכול הוא לקנותו בזול בחנויות אחרות. ואין זה דומה למה שהיה להם לחז"ל בזמנם, שאילו נתייקרו החטים שוב לא היה מצוי לקנות בזול, ואילו אצלנו ברוב המקרים ניתן בבירור קל למצוא את אותה הסחורה בזול, או עכ"פ במחיר שוה. לפיכך נראה שיש להקל ללוות כמעט את כל מוצרי הצריכה המצויים בכל מהלך השנה, מלבד פירות או ירקות חד עונתיים וכיו"ב, שגם בהם יש להקל בעודם מצויים לכל, וכעין זה כתב הברית יהודה (פכ"ד הערה לג): (כב) בשוק. ואם יצא השער במקום אחד אע"פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא, סומכים על מקום ההוא[52]: (כג) וידוע לשניהם. ודי בכך שידעו שיצא השער אע"פ שאין הם יודעים בכמה יצא[53], שכל שיודעים שיש שער קבוע ויציב, אינם מתכוונים לשם רבית[54]. ובדיעבד אם לא ידעו, ולבסוף נתייקרה המידה, יש אומרים[55] שאסור לפרוע את הסאה ביוקר אלא יקבל דמיה כשעת ההלואה. ויש מקלים[56] לפרוע לו את הסאה בשעת היוקר, וכן עיקר[57]: (כד) מותר ללוות סאה בסאה. אף שאין לו מעות, שמאחר שהסחורה מצויה יכול ליקח באשראי ולפרוע[58]: (כה) איזה מקרי שער קבוע. ושם (סעיף א) נתבאר שלדעת מרן שער קבוע הוא שער המדינה (עיר גדולה), שהוא יציב לאורך זמן, ומשתנה כל כחדשיים שלשה[59], ודעת הרמ"א להקל בשער עיירות שקבוע פחות. ויש מפוסקי אשכנז שנקטו להקל ללוות דולרים על השער, כיון שיש לו שער חתוך ואחיד בכל יום ואילו רצה יכול היה לקנות ולפרוע בו ביום קודם שיתייקר[60]. אך לבני ספרד אין להקל בזה, דבעינן שער המתמשך[61]: (כו) דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה. ואף אם קבעו את זמן הפרעון לשעה שדרך הפירות להתייקר אין בכך כל בעיה, משום שעקרונית יכול היה הלוה לפרוע קודם לכן, ולא נכתב הזמן אלא לטובתו, שלא יכול יהיה המלוה לתבוע הימנו את חובו בכל שעה שירצה. אך אם הוא התנה עמו שלא יפרענו קודם הזמן, אסור, דאז ודאי יש כאן כוונה לשם רבית ובכה"ג לא התירו הלואה על השער. אך הלואה על הא דיש לו, כתב הרא"ש שמותר להתנות שלא יפרענו תוך הזמן, מפני שאנו רואים את מה שיש ללוה נקנה למלוה משעת ההלואה וברשותו התייקר ואין כאן אגר נטר, אך הלואה על השער לא הוי כיש לו: (כז) היוקר. לאו דוקא, אלא כל ששולל הימנו את האפשרות לפרוע לו תוך הזמן אסור, והרמ"א דיבר בהוה, שכוונתו בתנאי זה לגרום ללוה לפרוע בשעת היוקר. ואם התנה שלא יפרענו אלא אם נתייקר, באופן שברור שיפרענו ביוקר, יש לאסור אף ביש לו, דהוא ספק רבית קצוצה, כמ"ש בהקדמה:

ביאור הלכה

* היה לאותו המין שער בשוק. איתא בגמרא (עב ע"ב) שלווין על שער שבשוק, ובארו הראשונים שמדובר על סאה בסאה. ופרש"י (עב ע"ב ד"ה אין) דהטעם "הואיל וחיטי בהיני וחיטי בשילי הוה ליה כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח". והיינו כיון שהחטים מצויות נחשב כיש לו, ואף שאין לזה יש לזה. ומקור דבריו מבה"ג (סי' מה) וז"ל: "אין לו ללוה לא חיטין ולא יין ובשעה שלוה ממנו יש בשוק ליקח לו, נוטל מלוה מאה דינרין [פי', חיטה או יין שנתיקרו ועמדו על מאה דינרין] דכיון דהילכתא כרב הונא דאמר לווין על שער שבשוק, היינו עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח" [וכעי"ז בהלכות פסוקות (הוצ' אהבת שלום, עמ' קסא)]. הרי שדי בכך שיהא הדבר מצוי בשוק לקנות, דהוי כיש לו, ואין צורך שיהא לדבר מחיר קבוע. וז"ל גבי אין לווין דינר בדינר (סי' מד): "ולא מיבעיא היכא דאית ליה דינר יזיף דינרי ופרע דינרי שפיר דמי אלא אפילו איתיה במתא דשכיחן דינרי בשוקא דאי בעי זבין דינרי ופרע ליה שפיר דמי... וכי קא אמרינן [שאין לוין] דלית ליה דינרי או דלא שכיח". ומכאן סתירה לראיית הנתיבות שלום (אות ג) מפרוטות, ע"ש. וכ"כ השאילתות: "מי אמרינן כיון דלדידיה לית ליה אסיר או דילמא כיון דשכיח בשוקא כי אית ליה דמי". וכ"כ שבלי הלקט (סי' מה): "יש שער בשוק שמוצא בחנויות להחליף כל מה שהוא רוצה, מותר. וטעמא משום דהוי כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. דהא חיטי בהיני הא חיטי בשילי. וזהו לווין על שער שבשוק דאמרינן בגמרא". וז"ל פסקי ריא"ז (ה"י אות ג): "וכן אם היו נמצאין אותן הפירות בשוק בכל עת, ויש בידו לקנות מותר ללוות סאה בסאה על שער שבשוק". וכן מצאנו באוהל מועד (או"ה דרך יב): "ואם אין לו, ומוצא למכור בשוק דנין אותו כאילו קנה מהם". וז"ל ספר והזהיר (מיוחס למר חפץ אלוף, מזמן הגאונים, פרשת בהר): "ומי שהלוה מן חברו פירות ואין לו אבל מצוי בשוק ליקח, שאם הוא רוצה ליקח יקח – כמי שיש לו דאמי ומותר". וכ"מ מהרמב"ן (עב ע"ב ד"ה אין): "ועל שער שבשוק שרו כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח". וכדבריו כתבו הרשב"א (שם ד"ה אין), והריטב"א (שם ד"ה אמר; וראה שעה"צ ס"ק מו), הר"ן (שם ד"ה אין), והנמוק"י (מג ע"א ד"ה אין).
אמנם הרמב"ם (פ"י ה"א) כתב שההיתר הוא משום "שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן". משמע שלא מספיק שיהא הדבר מצוי אלא צריך גם שיכול יהיה לקנות ולפרוע קודם שיתייקר [אך לכאורה דבריו נסתרים ממ"ש בפ"ט (ה"א) שפוסקין על עפר שחור ועל הזבל אף שלא יצא השער מטעם שמצויים לכל ואע"פ שאין לזה יש לזה, וצ"ע]. וכעי"ז כתב המאירי (סב ע"א ד"ה אסור): "כל שיצא השער לבו סמך על אותו שער ואינו מכוין לשום ריוח". גם מתשובות הרשב"א (כת"י סי' עו) משמע דתרתי בעינן: "אם יש לו שער קבוע וארוך ונמצא תדיר לקנות בעין, הרי זה מותר" וכ"מ גם בסי' עה [ולכאורה דבריו סותרים לחידושיו, וצ"ע]. וכן נראית דעת הרא"ש (כלל קח סט"ו) דתרתי בעינן [ולפיכך שאני ליה בין יש לו, שיכול להתנות שלא יפרע לו קודם הזמן, לבין הלואה על השער]. והנה דעת השו"ע כהרמב"ם, שלפיכך הצריך שידעו מהו השער ואין להסתפק בכך שהמוצר מצוי. וכן דעת הרמ"א, שהביא את דברי הרא"ש. אמנם מאחר שרבים הם הראשונים הסוברים להקל בכל דבר מצוי, אף שאין בידינו להכריע כנגד המחמירים, נלענ"ד שהוא סניף גדול להקל בהרבה ספקות שיפלו בדין זה:
* איזה מקרי שער קבוע. הנה אף שדולרים בא"י דינם כפירא ושייך בהם סב"ס, כמ"ש בסק"ד, כתב שבט הלוי (ח"ג סי' קט) להקל ללוותם "כיון ששכיח לקנות אותו באיזה שער שהוא אף על פי שהשער עולה ויורד, מ"מ כל יום יש לו שער חתוך ובשער זה הסוחרים מוכרים". ולכאורה דבריו הם רק לשיטה הראשונה שהבאנו בביה"ל, וכמ"ש השאלתות (שם) "דאי בעי זבין ופרע בעידנא דקא יוזיף", והכא נמי יכול לקנות מיד דולרים ולפרוע חובו קודם סוף היום. אך לכאורה לשיטה השניה, שכמותה נקטו רוב האחרונים, יש להחמיר. ובפרט לבני ספרד יש להחמיר, שכן לדעת מרן צריך שער 'קבוע' שעניינו שער המתמשך כדמוכח מלשונו בסי' קעה (סעיף א). וכן נראה שנקט מרן הגרע"י בהליכות עולם (ח"ח עמ' כט).
* אימת שירצה. יעויין בש"ך (ס"ק יא). ולא זכינו להבין דבריו, הרי כל כוונת המלוה בקביעת הזמן היא כדי לשמר את הקרן ואין בכך כל כוונת רבית. וכל מה שיכול הוא לדחות את הלוה הוא בשעה שיש חשש שיפסד הקרן, ורק לענין זה נאמר שהוי כמתנה שלא יפרע תוך זמנו. ועיקר מה שחלקו הראשונים על הרמב"ם אינו אלא מטעם שלא נזכר תנאי זה בגמרא, ולחיזוק דבריהם אמרו שהוא לטובת הלוה. ובלאו הכי דעת הרשב"א (כת"י סי' עו) שמותר להתנות שלא יפרעו תוך זמנו אפי' בהלואה על השער [כ"ה ע"פ הגהת המהדיר, וראה נתיבו"ש הערה יא]. גם באמרי ברוך (הו"ד בילקוט מפרשים מהד' פריעדמאן) כתב דיש לחלק, דשאני הכא שביד המלוה להחזיק הסאה שיקבל כעת עד זמן היוקר [והוא מה שטען הרשב"א שם] אבל במטבע הוי פסידא דלא הדר. ע"כ. וכ"ש שלדעת רוב הראשונים הלואה על השער הוי כיש לו ממש. וצ"ע לדינא.
ריבית ברורה
ד. (כח) מלוה אדם את אריסיו וכו'. כל הסעיף הזה מדבר באופן שלא היה לאריס מאותו המין או שלא יצא השער, דאל"ה מותר כמו לשאר כל אדם[62]. וכוונת מרן כאן להשמיענו חידוש, שלעיתים מה שנותנים סאה בהתחייבות השבתה, אינו תמיד בתורת הלואה שיהא בה איסור. שאם מנהג המקום הוא שהאריס מקבל על עצמו ליתן את זרע השדה, וכל זמן שלא נתן לא נוצרה התחייבות ויכול בעל השדה לסלקו אם ירצה, אזי מה שנותן בעל הבית סאת הזרע במקום האריס, אינו נותנה בתורת הלואה[63], אלא נידונית כחלק מהשקעתו של בעה"ב בשדהו. ומה שמחזיר לו האריס סאה אינו בתורת פרעון, אלא זהו חלקו של בעה"ב באריסות, משום שהסכים האריס להתפשר וליטול פחות ממה שנהוג מאחר שלא הוא זה שנתן את הזרע. אך במקום שעל בעל הבית ליתן את הזרע, וההתחייבות נוצרת מיד בשעת ירידת האריס לשדה, אין בעל הבית יכול להתנות כנ"ל עם האריס אלא קודם שירד לשדה. אך משירד כבר התחייב בעל הבית ליתן את הזרע, ולא ניתן לשנות את ההסכם. ומה שהחליטו להתפשר ביניהם נידון מעתה כהלואה, ונוהג בו איסור סאה בסאה. ובזמנינו שעת ההתחייבות היא בחתימת החוזה ביניהם: (כט) סאה בסאה. אך לא סאה בסאתים[64]: (ל) לזרע. וה"ה לכל דבר שמשרת את השדה. אך אם נתן לו לצרכיו הפרטיים נידון כהלואה ולא כהשקעה, ואסור[65]: (לא) אם כבר ירד האריס לשדה אסור. אך קודם שירד, אם נתרצה האריס ליתן את הזרע משלו שוב דינו כמקום שהאריס נותן את הזרע, ויכול בעה"ב לסלקו כל זמן שלא נתן, וממילא יכול יהיה להלוות לו אף אחר שירד[66]. ואם לא התנה עמו וכבר ירד, יכולים הם לבטל את השותפות בהסכמת שניהם ולחזור ולהתנות שהאריס יקבל על עצמו[67]. וה"ה אם האריס חייב עצמו בחיוב גמור שהוא יתן הזרע ושאם לא יתן יסתלק מן הקרקע אף אע"פ שכבר ירד, דנמצא שעכשיו הוא כיורד מחדש אחר ההלואה[68]:
ה. (לב) ועשה לו שטר עליהם. ובשעת הפרעון נתייקרו החטים, וטוען הלוה שבשעת ההלואה לא היה לו מאותו המין ולא יצא השער, ואינו צריך לפרוע לו כי אם דמיהם שהיו שוים בשעת ההלואה. ומיירי באופן שברור שהתייקרו, אך אם אין צד רבית ברור לפנינו, חייב לפרוע לו חטים[69]: (לג) אם לא יברר המלוה. שיד בעל השטר על התחתונה במקום שאינו בטל לגמרי[70], והכא נמי הלוה מודה בשטר, רק טוען שהוא נעשה באיסור. ואף שבסתמא דמילתא ראוי היה להאמין למלוה, דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכמבואר לקמן סי' קסח (סעיף כה), בהלואת סאה בסאה לא אמרינן כן. שאין המלוה מעלה בדעתו שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיו לו ללוה בשעת ההלואה[71]. ואם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן[72].: (לד) ישבע הלוה. ובזמן הזה שאין נוהגים להשביע, אלא נוהגים לעשות פשרה ומחייבים את הנפטר הימנה לפדותה בשליש או סכום אחר מדמי התביעה[73], יכול יהיה הלוה לטעון שאסור לו ליתן כלום, משום שלשיטתו יש בכך איסור רבית[74]: (לה) דלא מהני בלא דעת הלוה. אף שזכין לאדם שלא בפניו[75], כאן חוב הוא ללוה מה שהקנה לו מאותו המין ואינה זכות: (לו) כשווין במקום ההלואה. שההלואה ניתנה על מנת להיפרע במקומה[76]. ואפילו נתרצה הלוה לפרעו במקום היוקר אסור משום רבית. אך אם מראש התנו שיפרע לו במקום היוקר ראה לקמן (סי' קעג סי"ז) שמותר אם היה ללוה באותו מקום פירות במדה שלוה: (לז) אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור. ואף שההיתר ללוות על הא דיש לו טעמו הוא משום שרואים אותו כמי שנקנה למלוה משעת ההלואה וברשותו נתייקר, וכן היתר ללוות על ...השער הוא משום שיכול לפרוע קודם שנתייקר וטעמים אלה שייכים לכאורה גם בשני מינים; בכל זאת החמירו בהם, משום שבשני מינים קשה לדקדק שאחד יהא שוה ממש כמו השני, ושמא השני יקר ואין הדבר ניכר. ודומה הדבר לשתי מלאכות שאינו ניכר איזו מהן קשה מחברתה, שנתבאר לעיל (סי' קס ס"ט) שאסור. וכל זה אינו אסור אלא כשמלוהו מידה תמורת מידה, אך אם קצץ דמים לחטים שהלוהו, יכול לפרעו דוחן בשווי הקציצה, דמה לי הן ומה לי דמיהן[77]. ויש חולקים ומתירים סב"ס גם בשני מינים, וכן משמע שהיא דעת מרן שהשמיט דין זה מהשלחן ערוך, וראה ביה"ל:

ביאור הלכה

* דלא מהני בלא דעת הלוה. והקשה הט"ז (סק"ח) מאי שנא מפרוזבול, שרשאי המלוה להקנות ללוה קרקע כלשהו שלא מדעתו כדי שלא ישמט חובו בשביעית כיון שהוא מדרבנן, וה"ה סב"ס דרבנן. ועוד, שניחא ליה ללוה שיקנה לו מעט כדי שלא יעבור על איסור וזכין לאדם שלא בפניו. וראה חוו"ד (סק"י) וכרתי (ד"ה ק"ל, בתירוץ בתרא) שנתנבאו בסגנון אחד, שתקנו כן בפרוזבול כדי שלא תנעל הדלת בפני לווין. שמאחר שאין דרך לכתוב פרוזבול בשעת ההלואה, ואין כותבין אלא אם כן הייתה ללוה קרקע בשעת כתיבתו, אם לא יכול יהיה המלוה להקנות לו קרקע שלא מדעתו נמצאת נועל דלת בפניו לווין. אך בהלואת סב"ס, שאין צריך שיהא ללוה מאותו המין אלא בשעת ההלואה בלבד, ואם אין לו לא ילוהו, אין נעילת דלת בכך שאינו יכול להקנות לו שלא מדעתו. ועל קושיית הט"ז דניחא ליה ללוה שינצל מן האיסור, ראה נתיבות שלום (אות ו) שכתב: "דמיירי בלוה אשר ממונו חביב עליו ועדיף לו ללוות באיסור ובלבד שבזמן הפרעון לא יצטרך לפרוע את ההתייקרות". ולענ"ד הוא דוחק. ואפשר, שמאחר שבשעת ההלואה לא היה לו, הוא כבר עבר על האיסור, ומה שהקנה לו מעט, אף שהועיל לענין הפרעון לפרעו סאה ביוקר, מ"מ את האיסור שעבר לא תיקן בכך. ויותר נלענ"ד דס"ל להרא"ש (כלל קח ס"ז) כהרמב"ן (שבת קמח ע"ב ד"ה הא), שאין איסור עצמי בסאה בסאה רק אסור לגבותה אם תתייקר. ולכך כתב דלא שייך לומר בזה לא שביק היתירא וכו', דלשיטתו לא היה בהלואה איסור כשלעצמו, ודו"ק:
* אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור. דברי הרמ"א המה דברי הראב"ד (בשטמ"ק עה ע"א ד"ה מתני'), שהובאו גם במיוחס לריטב"א (ד"ה לא) ובמאירי (ד"ה אמר המאירי אומר). ובשטמ"ק כתב שמנוסח אחר מחידושי הראב"ד כתב ע"ז "ולא מחוור", ונראה שהם דברי המיוחס לריטב"א שכתב כן וחלק על הראב"ד, וכן המאירי כתב שיש חולקים על דין זה. וגם מדברי מרן בבדה"ב משמע שאין דברי הראב"ד מוסכמים, ואפשר שלכן לא הביא דין זה בשו"ע ולדעתו יש להתיר גם בשני מינים. וכ"כ ברבית לאו"ה (פי"ד הערה לה) בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בדעת מרן. וכן נראה לענ"ד, שכן מקור חומרא זו למד הראב"ד מהמבואר במשנה (עה ע"א) שלא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך "ופעמים שאינן שוות". אך מרן כתב (סי' קס ס"ט) שאין לאסור לעשות אלא במלאכה שודאי יותר קשה, ע"ש. ויעויין בגד"ת (ח"ה אות ז) שהקשה טובא על דין זה, הן על עצם הדימוי מהמבואר לעיל סי' קס ס"ט, והן על עצם דינו. וראה מ"ש בזה נתיבו"ש (אות יא), שמאחר שדרך מקח הוא שנותן דבר אחד בתמורה לאחר, כאשר נעשה בדרך הלואה טפי נראה שכוונתם לרבית. אך זה אינו במשמע מדברי הראב"ד במקורם, דלא אסר על כוונתו אלא על הצד שמא יפרענו ביותר. ובספר מאורות נתן (ב"מ ע"ה ע"א ד"ה מתני') ביאר שבשני מינים אף שנראה שמחירם שוה, אפשר שאחד יקר מהשני ואין הדבר ניכר. וראה עוד בר"י (פי"ז סק"נ). ולענ"ד בן ספרד המיקל בדין זה יש לו עמ"ש:
א. (א) מי שהיה נושה וכו'. עיקר דיני רבית בפסיקה יתבארו בס"ד לקמן בסי' קעה. והנצרך לעניינינו, שלא התירו חכמים לפסוק על הפירות (לקנותם בהקדמת מעות) אלא בב' אופנים: א] אם יש למוכר מן הפירות כשיעור מעותיו (ולהבדיל מסאה בסאה, שדי בכלשהו כמבואר בסק"ד). ב] אם יצא השער ויכול לקנותן מיד במעות שקיבל. טעם ההיתר כשיש לו, משום שאנו רואין את אותן פירות כאילו הם נקנו לקונה בשעת מתן המעות ונתייקרו ברשותו[78]. לעומת זאת, טעם ההיתר בפסיקה על השער הוא שמתוך שהפירות מצויים, ויכול היה הקונה לקנותן בעצמו באותן המעות שהקדים, ולהניחן ברשותו עד שיתייקרו, לא אסרו עליו לקבלן מחברו בשעת היוקר[79]. סעיף זה עוסק במי שרצה להעמיד [דהיינו להמיר] חוב שהיה לו על חברו ולעשותו פסיקה על פירות כשיעור דמי החוב. במעשה זה אין מתקיים טעם ההיתר בפסיקה על השער, שכן המלוה בא לפסוק במעות שהלוה חייב לו, ואין אותן המעות ברשותו שנאמר שיכול הוא לקנות בהן את הפירות בעצמו[80]. לפיכך לא הקלו בו אלא באופן שהיה ללוה באותה שעה את אותן הפירות ברשותו, שמתוך שיכול היה לפרען בחובו התירו אף להעמידן בחובו ולפרען לאחר זמן בשער היוקר: (ב) כשער של עכשיו. השמיענו רבותא, דאף שיצא השער אסור באין לו[81]. אך אם יש לו שרי אף שלא יצא השער, כדמסיים: (ג) אם יש לו חטים. דווקא, אך לא מהני אם היו לו מעות כשווי הפסיקה[82]. ויש מקלים בזה[83]: (ד) כשיעור מעותיו. ולא מהני מה שיש לו מעט מאותו המין כמו בהלואת סב"ס (סי' קסב סק"י) דהתם שייך לומר שכל טיפה שיש לו תהא כנגד הטיפה שלוה, אך במכר, שאין נותן לו פירות אלא מעות, לא שייך לומר כן[84]. ועוד, דשאני מכר, שאינו חל אלא על מה שיש לו[85]. מה שאין כן הלואה, שאינה חלה על דבר מסוים. ומ"מ כתבו כמה אחרונים שמותר לפסוק על אותן פירות שוב ושוב במעמדות נפרדים, משום שסוף סוף אותן הפירות לא נחלטו לקונה: (ה) אפילו לא יצא השער. ובלבד שלא ימכרנו בפחות מן המחיר הידוע. ואף שהבא לפסוק על פירות שיש לו רשאי למוכרן בפחות[86], שאני הכא, שכן אותה פסיקה היתה בתחילתה חוב, וכל הנחה שיעשה לו מתפרשת כשכר עבור הלואתו ואסורה משום רבית. ומ"מ אם אין מחיר אחיד לאותו דבר, רשאי הוא למכור לו במחיר הזול שמצוי לקנות, הואיל ואין ההוזלה ניכרת: (ו) אסור. ואם עבר ועשה אין לו כי אם מעותיו שהלוהו[87]: (ז) כדלעיל סימן קס"ב. סעיף ב. וראה מ"ש שם (ס"ק יט):

ביאור הלכה

* מי שהיה נושה וכו'. נחלקו הראשונים בטיבו של הקנין בפסיקה על החוב. הנה, מדברי הרמב"ם (מכירה פ"ז ה"ד) משמע שחלות הקנין נובעת מכך שמכירה על החוב דינה כמתן מעות, ולפיכך אם בא הלוה לחזור בו מן הקנין מקבל הוא מי שפרע, ככל הנותן מעות על סחורה [אולם ראה דברי סופרים (סק"ג) במ"ש בדעתו]. אך הראב"ד (בהשגותיו שם) השיגו וכתב שאין כל קנין במכירת החוב, שכן מלוה להוצאה ניתנה, ומשמע מדבריו שאם בא הלוה לחזור בו אין בו משום מי שפרע. אמנם ר' אשר מלוניל (סג ע"א ד"ה בכולן) והמאירי (שם ד"ה זה) בשם חכמי צרפת כתבו שיש בזה משום מחוסרי אמנה, ובמאירי משמע שהוא אף מקבל על כך מי שפרע, ולכאורה הבנה זו נסתרת מן הגמרא (מח ע"א) וצ"ע [וכן דעת הרמב"ם (ה"ח) והשו"ע (חו"מ סי' רד ס"ו) שאינו מקבל מי שפרע]. ובמלו"ה (פ"ט הערה 142) כתב לבאר את דברי רש"י (סג ע"א ד"ה יש לו) כדעת המאירי, ע"ש. ובדעת התוספות (סב ע"ב ד"ה אע"פ) הבין הנתיבו"ש (אות א) שמיירי כאן בהנאת מחילת מלוה שדינה כמתן מעות אף לקידושין, כמבואר מדבריהם בפרק הזהב (מו ע"ב ד"ה יש), ולפיכך אם בא לחזור מקבל מי שפרע. וראה עוד במיוחס לריטב"א (סג ע"א סוד"ה והא). והנה, מרן השו"ע בחו"מ (סי' רד ס"י) הביא בתחילה את דברי הרמב"ם ולאחר מכן כתב שיש חולקים, ולזה הסכים הרמ"א (שם), וכן דעת רוב הראשונים כמבואר במלו"ה (שם). וראה מ"ש הדב"ס (סק"ג) בביאור דברי הרמב"ם.
* כשיעור מעותיו. בסק"ד הבאנו את דברי הרשב"א (סג ע"א ד"ה וש"מ) שנזקק להדיא לבאר את טעם החילוק בהא דיש לו בין סב"ס לפסיקה. והנראה בדעת רש"י (עב ע"ב ד"ה פוסק) שכתב גבי פוסק על הגדיש "לתת לו מאותו גדיש", משמע קצת שאותו הדבר נקנה לו ממש בשעת הפסיקה, ומכח זה אנו רואים אותו כאילו נתייקר ברשותו אף שלא משך. ולפיכך ברור מדוע יש צורך שיהא לו מאותו המין כשיעור מעותיו בפסיקה, ומה שאין כן בהלואת סאה בסאה, שאין אותה הסאה שלוה עליה נחלטת אלא נותרה פנויה ללוות עליה (עה ע"א ד"ה כמה). ובדעת הרמב"ם (פ"י ה"ב) שאסר קביעת זמן בהלואת סאה בסאה, "וביד הלוה לפרוע באיזה זמן שירצה", נראה שלכן הקלו ביש לו אפי' מעט מאותו המין ולא החמירו בו, מאחר שבאמת גם בלא זה המעט יכול היה לפרוע בשעה שהפירות בזול. ומה שאין כן בפסיקה, שקובע הוא לו זמן בכוונה לקבל הפירות בשעת היוקר, הצריכו שיהא לו מאותו המין כשיעור מעותיו.
* אפילו לא יצא השער. מה שכתבנו (סק"ה) שהבא לפסוק על פירות שיש לו רשאי למכור בפחות, נתבאר הטעם יפה בדברי הריא"ז (ה"א אות י): "שהרבה פעמים אדם מזלזל הפרקמטיא שלו בעבור שהוא דחוק למעות ואין בזה משום אגר נטר הואיל וישנן תחת ידו. [אבל] אם אין לו חלות אף על פי שיש לו לגבותן ממקום אחר אסור לזלזל במה שאין תחת ידו, שאינו מזלזל לו אלא מפני הקדמת המעות והרי הוא אגר נטר". ולפ"ז נראה מכל שכן שהמעמיד חובו על הפירות ומוכרן בזול שיש בזה משום שכר המתנה, שכן אינו מקבל כלל זוזי באותה שעה, כדי שנאמר שהוא היה דחוק למעות. אמנם כתב הרשב"א (סג ע"א ד"ה ש"מ): "אבל כשיש לו הרי יש לו ואוזולי אוזיל גביה בין בא באיסרו בין בא לחוב בדמיהן". והו"ד בנמוק"י (לד ע"ב ד"ה והוא). ובשו"ת רע"א (סי' נב) ובפנ"י (סג ע"א ד"ה בפרש"י) הבינו שהיקל אף להוזיל את דמי הפירות בחובו כשם שרשאי להוזיל בפסיקה. ובחכמ"א (כלל קלד סי"ב) כתב להתיר בזה מדנפשיה, אך סיים בצ"ע. והמלו"ה (פ"ט הערה 144) כתב לדחות הבנה זו בדברי הרשב"א, אלא הסביר שכוונתו לומר שאין חשש במה שהוא מוכר קודם שיצא השער אף שנמכרים באותה שעה בזול כדמשמע מרש"י (סג ע"ב ד"ה האי). גם היד אברהם (על הגליון) כתב שכוונת הרשב"א להתיר הוזלה שאינה ניכרת, דהיינו למכור לו כשער הזול, אך לא התיר להוזיל יותר ממה שנמכר בשוק, ולזה הסכים החזו"א (סי' עו סק"ב). לפיכך סיים המלו"ה (שם): "שנמצינו למדים שלא מצאנו במפורש מי מהראשונים שמתיר למוכר דבר בחוב להוזיל מהמחיר של הדבר". ותלמידיו בספרן הבהיר הוראה ברורה (שעה"צ סק"ז) העירו על דבריו ש"אולם באמת תלמיד הרשב"א (סג ע"ב ד"ה הרי) והמאירי (ס ע"ב ד"ה זהו) מקלים בזה". והנה אמת שתלמיד הרשב"א כתב להדיא להקל בזה, דז"ל: "אבל כל שהוא ברשותו יכול לפסוק ולהוזיל אצלו הרבה יותר ממה ששוה על שער שבשוק מאחר שיש לו, שאפילו בפוסק עמו במלוה שיש לו עליו יכול לעשות כן". הרי שהיקל להוזיל אף הוזלה הניכרת. והדעת נוטה לומר שכך קיבל מרבו, וצדקו גדולי האחרונים שהבינו כך בדעת הרשב"א. אך לענ"ד אין כל ראיה מדברי המאירי שכתבו, דז"ל: "וכן למדת היתר כשיצא השער אף על פי שאין לו, ובלא יצא השער ויש לו, ובהעמדת מלוה על הפירות ויש לו. וכן אפילו פסק לו בפחות מן השער הואיל ויש לו, שכל שיש לו מוכר שמכירה גמורה היא". הרי שבמילת ו'וכן' החל בהלכה נפרדת, שכן המאירי שם מנה מספר הלכות בדיני פסיקה על הפירות, וניתן להבין שלא התיר להוזיל אלא בפסיקה הרגילה ולא בבאה מחמת חוב. ולענין הלכה אף שהדעת נוטה שהרשב"א היקל בזה, כפי שמעידים דברי תלמידיו, ואף שבחזו"ע (סוכות עמ' קכג) כתב בשם כמה פוסקים שדעת הרשב"א שקולה כרוב הפוסקים, מ"מ דעת רוב ככל האחרונים להחמיר בזה:
ריבית ברורה
ב. (ח) הרי זה מותר. בא לחדש שכשם שמעמידים חוב על פירות, כך ניתן להעמידן בפירות אחרים, ובלבד שיהיו לו אותן הפירות החדשים שמעמיד עליהן כשיעור מעותיו. ונמצא שאם הלוהו מנה, והעמידו על חטיו שנתייקרו ועמדו על מאה וחמשים, וחזר והעמידן על היין שנתייקר ועמד על מאתים, רשאי לפרוע את היין אף שלא הלוהו מתחילה אלא מנה. ולקמן בסי' קעה ס"ו יתבאר שבפסיקה רגילה שלא מחמת חוב, רשאי הוא להעמיד הפסיקה בפירות אחרים על השער אף שאין לו: (ט) אסור. רצונו לומר, שאף שפסיקת היין באה מכח החטים שכבר נעשו מכר, מאחר שהחטים באו מכח הלואה שלא מועיל בהן יציאת השער, כך גם פסיקת היין ושאר דברים שיפסוק לאחר מכן לא יועיל בהם יציאת השער, וצריך שיהא לו מהן כשיעור מעותיו דווקא:
ג. (י) אמר לו וכו'. כבר נתבאר שרבית שאסרה תורה אינה אלא רבית קצוצה בדרך הלואה. והוסיפו חכמים לאסור כל שכר המתנת מעות, אף שאינו קוצץ עמו מתחילה ואפי' בדרך מקח וממכר, וקראוהו 'אבק רבית'. בסעיף זה יתבאר שאסרו חכמים דברים הנראים כרבית אף שאין בהם שכר המתנת מעות, והוא הנקרא 'הערמת רבית', שנאסרה מפני שהיא נראית כרבית[88], ועוד שהוא כגונב דעת המקום[89]. ולדעת הרמב"ם הערמת רבית קלה מאבק רבית, שבדיעבד אם עשו כן מוציאים מלוה למלוה, וכן פסק מרן. אך לדעת הרמב"ן דין הערמת רבית כאבק רבית[90] שאין מוציאין מלוה למלוה (סי' קסא ס"ב), וזהו דעת היש אומרים שהביא הרמ"א. אמנם אין נקרא הערמת רבית אלא באופן שלא התנו כן מתחילה, שאם התנו מתחילה יש לה דין רבית גמורה, כמבואר בס"ק יט: (יא) חטים במנה יש לי. שאמכור לך בהמתנה[91]: (יב) ונתן לו חטים. בקנין גמור כגון ע"י משיכה וכיו"ב. שאם לא הקנה לו את החטים באמת, מה שחזר ו'לקחן' כביכול בצ' וחייב את לוה במנה נראה הדבר כרבית בכל ענין[92]. ואם נתכוונו לכך מתחילה נראה שהוא רבית קצוצה[93]: (יג) כמו שהוא השער. אך אסור למכור בהמתנה דבר שערכו תשעים במנה ואם עשה כן הוי אבק רבית ולא הערמה בלבד[94]. ויש אומרים שאפילו דבר שאין ערכו ידוע אינו רשאי למכור לו ביותר. ואף שמבואר לקמן (סי' קעג ס"א) שבדרך מקח וממכר מותר כשאינו מפרש, שאני הכא שאמר לו מתחילה הלויני[95]. ויש מקלים בזה[96] כל זמן שלא חזר וקנה הימנו בפחות: (יד) וחזר ולקחם ממנו בצ'. כגון שהיה הלוה דחוק למעות והיה מוכרם בזול גם לאדם אחר, שאם לא כן הא קיי"ל (סי' קסו ס"א) שאסור ללוה למכור למלוה בפחות[97]. ויש אומרים[98] שאין איסור למכור בפחות אלא בחוב הבא מחמת הלואה, אבל הבא מחמת מכר, כגון זה שמכר לו החטים בהמתנה, אין איסור על הלוה למכור בזול: (טו) ועדיין הם שוים מאה. שאילו ירד מחירם לתשעים וקנאם הימנו ללא הנחה אין בכך כל איסור[99]: (טז) מותר. שכן התוספת ניכרת פחות בנתינת פירות מאשר בנתינת דמים[100]. ועוד, שאין כאן רווח ברור דשמא יוזלו הפירות שנתחייב לו בשעת הפרעון. וכיון שאין כאן אלא הערמת רבית לא גזרו בכך חכמים[101]. והנה, לפי מ"ש בסי' קסב (סק"ו) שדולר ושאר מט"ח דינם כפירא, יש להקל למכור דולרים ולחזור ולקנותם בפחות כשהתנו שיפרע לו במט"ח, שגם זה בכלל פירות בפירות, ובלבד שלא יתנו כן מתחילה, כמבואר בביה"ל (ד"ה מותר): (יז) אבל אסור לפרעו במעות. רוצה לומר, שלכתחילה אסור להתנות עמו שיפרענו מעות. אבל בדיעבד אם עבר והתנה מוציא הימנו בדין. אך אם התנה שיפרענו פירות רשאי לפרעו מעות אם ירצה, דמה לי הן ומה לי דמיהן, כמבואר לקמן (סי' קעה ס"ו ובביה"ל ד"ה אבל). והיכן שאסור אין הבדל אם עושה כן במעמד אחד או בשני מעמדות[102]. אבל ע"י גוף שלישי מותר, כגון שלקח חטים במנה ומכרן לאחר בתשעים, מותר למלוה לחזור ולקנותן במחיר זה[103], ובלבד שלא יתנו כן מתחילה[104]: (יח) הלויני מנה. אבל אם מתחילה אמר לו הלויני חטים בחטים (בדרכים המבוארים לעיל סי' קסב), מותר למלוה לחזור ולקחת הימנו בפחות אם היה הלוה דחוק למעות כמבואר בס"ק יד. ובשעת הפרעון רשאי לפרוע שווים במעות אף שהם שווים יותר ממה שלקחן הימנו[105]: (יט) הוי רבית גמור. רוצה לומר, רבית קצוצה[106]. ויש חולקים[107] וסוברים שאינה אלא אבק רבית מאחר שלא נעשה הדבר בדרך הלואה אלא בדרך מקח וממכר:

ביאור הלכה

* מותר. הנה כתב הרמב"ן (סב ע"ב ד"ה וחזינן) בשם חכמי דורו להתיר פירות בפירות בהערמת רבית, וז"ל: "ומסתברא כותייהו משום דלאו רבית אלא משום הערמה אסור ולקולא, ואף על פי שאף בזו יש לחוש להערמה לא גזור בה רבנן". ומבואר בפשטות שיש להקל, אף שברמה המהותית אין הבדל בין פירות למעות ובשניהם יש חשש הערמה, אפ"ה לא גזרו בכך חכמים והתירו הערמת רבית כשנעשה הדבר בדרך של פירות בפירות. ולפ"ז נראה שיש להתיר לשיטתו למכור בהמתנה מט"ח ולחזור ולקנותו בזול, אף שמתחילה ניגש הלוה בבקשה להלואת מעות, ובלבד שיסכמו שיפרענו במט"ח. אמנם היה מקום לטעון שלא שייך במטבע חוץ דין 'פירות בפירות', משום דלא יהא אלא כמטבע זהב, שאף שדינו כפירא לגבי כסף, בכל זאת דינו כטבעא מעליא לגבי שאר מטלטלין. אך נראה דשאני מטבע זהב, שסוף סוף יוצא הוא בהוצאה אלא שאינו חריף כשל כסף. מה שאין כן במט"ח שאינו יוצא בהוצאה כלל לא שייך לדון בו אלא כפירא בלבד. ומצאתי ענין דומה לזה במיוחס לריטב"א (שם ד"ה פירא): "ואית דמוכחי מהכא דשרי ליה לאיניש למשקל זקוק בחמשים דינרים בהלואה מחבריה ואח"כ זבן ליה במ' דינרין לאותו מלוה ושרי ליה לאותו לוה למפרע ליה זקוק ששוה חמשים דינרין", והובא ענין זה גם במאירי (שם ד"ה יש). ואף שהמיוחס לריטב"א דחה את ההיתר מפני שהוא חולק על הרמב"ן וסובר שכשם שאסור לפרוע מעות כך אסור לפרוע פירות דלמסקנת הגמרא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, וכשם שדמיהן אסור ה"ה שגם הם אסורים. וכ"כ הריא"ז (קונ' הראיות ראיה א) להחמיר בזה, מ"מ השו"ע נקט להקל בזה כמ"ש הרמב"ן וכ"כ הרשב"א (שם ד"ה והא) ותלמידו (שם ד"ה בד"א) ונמוק"י (לד ע"ב ד"ה תני) וצרור הכסף (עמ' שפז). אמנם גם לדעה זו אסור להתנות כן מתחילה, דאז אין זו הערמה בלבד, אלא רבית גמורה.
* הוי רבית גמור. ראה ב"ח (אות ג) וש"ך (ס"ק יא) שהקשו על הרמ"א שמלשון הרמב"ן (ד"ה והא) שהובאה ברשב"א (ד"ה והא) נמוק"י (לד ע"ב ד"ה תני) ומ"מ (פ"ה הט"ו) כתוב "כמין רבית גמור", ומשמע שאינה רבית קצוצה ממש. וראה רמב"ן מהד' הרב הרשלר (הערה 81) שהעיר שבכת"י אחד כתוב "כדין רבית גמורה", אך נראה פשוט שהעיקר כנוסח המופיע בשאר הראשונים. והיה מקום לבאר שהרמ"א נקט לשון "רבית גמור" רק ביחס להערמה, אך בכל זאת אין דינה כרבית גמורה שאסרה תורה. אך נראה שלא ניתן לבאר כן את דבריו, שכן הוא נקט לשון רבית גמור אחר שהביא את דברי הרמב"ן, שלא חילק בין הערמה לאבק רבית. ועל כרחנו להבין שכוונת הרמ"א היא שאם התנו כן הוי רבית גמורה אף ביחס לאבק רבית. אמנם הריטב"א (ד"ה וחזר) כתב: "שאלו התנו כן מתחלה רבית קצוצה היא". ונראה דלשיטתיה אזיל, שכיון שהתנו כן אזי "ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נעשה" (סג ע"א ד"ה והנכון), וראה חדרי דעה (ד"ה אם).
♦ ♦ ♦