סדר קריאת התורה בראש חודש
בחלקו הראשון של מאמר זה (האוצר סט) הובאה המחלוקת כיצד יש לנהוג בקריאת ראש חודש, האם על העולה השני לעלית הלוי לחזור ולקרוא את הפסוק האחרון של העולה שלפניו כדעת הגאונים והרי"ף שנפסקה להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תכ"ג סעיף ב', או שעל העולה השלישי לחזור על שלושת הפסוקים האחרונים של העולה השני כהצעת הרמב"ן והרשב"א, וכדעתו להלכה של הגר"א בביאורו על השולחן ערוך אורח חיים סימן תכ"ג ס"ק ג'.כמו כן הובאו דברי המהרלב"ח בסימן מ"ט והנצי"ב בספרו מרומי שדה למסכת מגילה דף כ"א ב', כי לדעת הגאונים יש למעט את פסוקי החזרה, שלא כדברי הרמב"ן ש'דילוג של פסוק אחד,שנים ושלושה פסוקים שווה הוא',ובשל כך לא פסקו הגאונים כהצעתם של הרמב"ן והרשב"א.
במאמר שלפנינו ננסה אי"ה להבין בס"ד את שיטות הגאונים ורבותינו הראשונים בשאלת החזרה על פסוקים שכבר נקראו, ונראה כי המחלוקת בשאלת הצורך למעט בפסוקי החזרה, עומדת בבסיס מחלוקתם של הראשונים בסדר קריאת התורה של ראש חודש.
♦
האם מותר לחזור ולקרא פסוקים שכבר נקראו ללא צורך הלכתי
דעת הגאונים
רב סעדיה גאון בסידורו בעמוד שס"ב, מתייחס לשאלת החזרה על פסוקים שכבר נקראו, וז"ל: "...ולכן גם צריך הלוי לחזור בפרשת ראש חודש על הפסוק ואמרת להם זה האשה, ואין חוזרין על פסוק אחר זולתו בכל התורה"[2].בספר העיתים לרבי יהודה בן ברזילי הנשיא אלברצלוני סימן קפה, הביא את דעת הגאונים בשאלה זו. בראשית דבריו הוא מביא את דברי התוספתא, שממנה עולה שאין לחזור על פסוקים שכבר נקראו, גם אם יש בכך צורך להשלמת שבעת העולים בקריאת התורה של שבת: "כתוב בתוספתא: אין משיירין בסוף הספר אלא כדי שיקראו שבעה. שייר כדי שיקראו שבעה וקראו ששה, קורא שבעה מחומש אחר. אין משיירין בסוף התורה אלא כדי שיקראו שבעה. שייר כדי שיקראו שבעה וקראו ששה, חוזר לתחלת הענין וקורין שבעה".
מדברי תוספתא זו משמע שבמקרה שבסוף התורה שייר פסוקים שיש בהם כדי חלוקה עבור שבעה עולים, אך בפועל עלו רק ששה עולים, לא ניתן לחזור ולקרא שוב עבור העולה השביעי את הפסוקים שכבר נקראו עבור העולה הששי, ויש צורך לחזור שוב לתחילת הענין ולקרא את הפרשה בחלוקה לשבעה עולים.
"ואמר מר רב סעדיה, שאין חוזרין בדילוג וקורין פסוק, לכל התורה כולה אלא פרשת ראש חודש בלבד.
ונשאל מרבינו האיי, מי שקורין בספר תורה, מהו שיעמדו אחרים וידלגו ויקראו אותן פסוקים כשצריך שליח ציבור להוסיף בגברי על מנין הראוי לאותו היום, כגון שבת או יום טוב שיש בו חתן דומה לו.
והשיב, מנהגא דכל ישראל למיעבד הכי ואין גנאי, מי לא תנינן ואמרת להם זה האשה וקרבן נשיאים וקרבן החג, וכמה זימני חזינן דקרו ולקחתם לכם ביום הראשון עשרה גברין, ולאשר אמר ברוך מבנים אשר שלשה וארבעה וחמשה ינוקי. ולית בהא מילתא למיחוש כדחשישותו לברכה שאינה צריכה, דכל מאי דאורחיה היא ברכה צריכה היא".
מדברי בעל העיתים עולה לכאורה, כי הגאונים רב סעדיה ורב האי נחלקו בשאלה זו, רב סעדיה אוסר לחזור על פסוקים, ואילו רב האי גאון מתיר זאת.
מדברי רב סעדיה משמע, כי אסור לחזור ולקרא פסוקים שכבר נקראו, גם אם מוסיפים עליהם פסוקים חדשים שעדיין לא נקראו, מלבד בקריאת ראש חודש, שבה אין ברירה ויש הכרח הלכתי לחזרה זו. רב סעדיה אינו מתייחס לקריאת התורה של חוה"מ סוכות וחנוכה, שבהם חוזרים על הקריאה כולה מחוסר ברירה, שכן רב סעדיה מחדש שאפילו על פסוק אחד אסור לחזור, גם אם מוסיפים עליו פסוקים חדשים.
רב האי שולל את הטעמים של האוסרים, וכותב שאין בכך גנאי וביזיון, שכן בקריאת התורה של ראש חודש, חג הסוכות וחנוכה, מדלגים למפרע וחוזרים על פסוקים שכבר נקראו לצורך השלמת מנין העולים שהוא צורך הלכתי, ומכאן שאין בכך גנאי.
כמו כן, הוא מציין למנהג שנהגו בזמנו להוסיף עולים רבים בקריאת התורה של יום טוב ראשון של חג הסוכות, והיו מכבדים עשרה אנשים בקריאת פסוקי ארבעת המינים, ובפסוקי ולאשר אמר ברוך מבנים אשר היו מכבדים ילדים רבים. הוספות אלו אין בהם צורך הלכתי ולמרות זאת נהגו להוסיפן ולא ראו בכך כל גנאי וביזיון.
את החשש לברכה שאינה צריכה שולל רב האי, כיון שהדרך היא להרבות בעולים בזמנים אלו הרי שיש בכך צורך, וגם אם הצורך אינו צורך הלכתי אלא מנהג של כבוד בעלמא לכבד את בני המשפחה בעליות, ברכה צריכה היא.
אלא שמכך שבעל העיתים אינו מציג את הדברים כמחלוקת, ניתן להבין כי יתכן שאין הכרח לומר כי רב סעדיה גאון, האוסר לחזור על פסוקים בעליות חובה, חולק על רב האי גאון, שמתיר זאת בעליות רשות, והדברים יבוארו להלן.
בספר אבודרהם (דיני קריאת התורה) הובאה תשובת גאונים המתייחסת לשאלה זו:
"כתוב בתשובת הגאונים: 'וששאלתם על הקורא בתורה ראשון, וקרא אחריו השני מה שקרא הראשון, מה דינו אם הוסיף, ומה דינו אם לא הוסיף.
תשובה. אם קרא אותו שני מוסף על מה שקרא ראשון שלשה פסוקים במקום שאפשר, או אפילו שנים במקום דלא אפשר, אותו שני עולה למנין.
דתנן בפרקא בתרא דתעניות, ביום הראשון בראשית ויהי רקיע. ותאנא בראשית בשנים, ויהי רקיע באחד.
והוינן בה בשלמא יהי רקיע באחד, תלתא פסוקי הויין, אלא בראשית בשנים, חמשה פסוקי הויין. ותנן הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, ואיתמר רב אמר דולג, ושמואל אמר פוסק.
ואי סלקא דעתך דשני קורא מה שקרא ראשון בלא תוספת ועולה למנין, אמאי פליגי רב ושמואל אמתניתין, לוקמה דקרא ראשון פרשת בראשית ואחר כך קראה שני, והוה ליה כשנים, אלא לאו שמע מינה דאין עולה למנין אלא אם כן מוסיף הואיל ואפשר, מה שאין כן בפרי החג, דהתם לא אפשר עד כאן".
הגאונים הביאו ראיה מכך שרב ושמואל נחלקו ביניהם, ולא הסבירו את המשנה בדרך פשוטה, שבפרשת בראשית עולים שני עולים ללא צורך בדילוג לאחור, וללא צורך בפסיקה באמצע פסוק, שהעולה השני חוזר וקורא את פרשת בראשית שקרא ראשון, ומכאן שלא ניתן לפרש כך את המשנה, שכן אם השני לא מוסיף על קריאת הראשון אינו עולה למנין העולים, ולכך היו רב ושמואל חייבים להסביר את המשנה בדרך שונה מפשט המשנה, לרב בדילוג ולשמואל בפסיקה באמצע פסוק, כדי למנוע הבנה שגויה זו במשנתנו, שכן הנוהג כך לא יעלה במנין העולים.
המגן גבורים בשלטי גיבורים סימן קלז הסביר את ראית הגאונים בדרך אחרת וז"ל: "ולכאורה אינו מובן ראייתם, דיש לומר דקושיית הש"ס הוא דמדקתני בראשית בשנים, אלמא דמחלקנין אותה, ושפיר מקשה הא אין בו כדי חלוקה דחמשה הוה, אמנם באמת עיקר ראייתם הוא דלמאי אצטריך לדחוקי ולפסוק ולחלק אותה לשנים, יקרא אותה באחד, והשני יקרא מה שקרא הראשון, ועל כרחך דאינו יוצא, ובעינן להוסיף שתים".
לדברי המגן גבורים, ההבנה הפשוטה של המילים 'בראשית בשנים' היא לחלק את הפרשה לשני חלקים לצורך שני העולים, ולא שבפרשת בראשית עולים שני עולים בכל דרך שהיא. בשל כך הוכרחו רב ושמואל לחלוק ביניהם כיצד לחלק את הפרשה לשנים, ומכך שהמשנה אומרת 'בראשית בשנים', ברור שיש צורך לחלק את הפרשה, ורב ושמואל התקשו כיצד לחלק פרשה זו מאחר שאין בה כדי חלוקה. ואין כל ראיה ממחלוקתם של רב ושמואל, אלא שראית הגאונים היא מהדין שהמשנה פוסקת שיש לחלק את הקריאה ולא לקראה פעמיים לשני עולים, ומכאן שקריאת פסוקים שכבר נקראו ללא הוספת פסוקים חדשים, לא עולה למנין העולים.
אך מפשטות דברי הגאונים כפי שהובאו בראשונים ויובאו דבריהם להלן, משמע שראייתם היא מהצורך של רב ושמואל[3]לחלוק בהסבר דברי המשנה, ולפרשה בדרכים שונות שיש בהם חששות של נכנסים ויוצאים, וכל פסוקא דלא פסקה משה, ולא העלו את האפשרות לקרוא את הפרשה פעמיים, ומכאן שקריאה פעמיים אינה עולה למנין העולים.
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קלז סעיף ו') פסק המחבר כדעת הגאונים, וז"ל: "הקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים, או אפי' שנים במקום דלא אפשר, אותו שני עולה מן המנין; ואם לאו, אינו עולה מהמנין, חוץ מפרי החג, משום דלא אפשר".
♦
דעתם של הרשב"א הריטב"א והר"ן
הפרי חדש (אורח חיים סימן קלז סעיף ו) מביא את דברי הר"ן בכת"י: "ולעיקר קושית הגאונים, חפשתי בספרים, ומצאתי בחידושי הר"ן ז"ל כתב יד, שתירץ בשם הרשב"א [מגילה כב, א ד"ה ק"ל], דאדרבא, בהא איכא למיגזר טובא, דאילו קרא ראשון כולה פרשה איכא משום היוצאין, דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום שאין קורין אלא שתי פרשיות אלו, וסבר דפרשת ויהי רקיע יקראוה שנים זה אחד וזה שנים או שלא יהו אלא שני קוראים, ומשום הנכנסין נמי איכא טפי, דכיון דחזי דהאי מתחיל בתחילת בראשית, ולא קרי בתריה אלא חד, מימר אמר דלא קרו אלא הני תרי ובתרי סגי, דהא למעלה מבראשית ליכא מידי דמקרי,[4] עד כאן דברי פי חכם חן".מדברי הר"ן משמע כי במקרה זה, החשש מפני נכנסים ויוצאים גדול יותר מאשר בדילוג פסוק אחד, "דאדרבה בהא איכא למיגזר טובא" שכן גם בדילוג של פסוק אחד יש חשש מפני הנכנסים והיוצאים, אלא שרב אינו חושש לכך במקרה שאי אפשר, אלא שבקריאה חוזרת החשש גדול יותר[5] לדעת הר"ן, וגם לדעת רב יש לחוש לנכנסים ויוצאים.
לדעת הפרי חדש, לתירוץ זה של הר"ן בשם הרשב"א, אין ראיה לדעתם של הגאונים שיש צורך להוסיף פסוקים חדשים שעדיין לא נקראו על פסוקי הדילוג, ואף ללא הוספה הרי שהעולה שדילג עולה למנין שבעה עולים.
בחידושי הרשב"א במסכת מגילה( דף כב עמוד א ד"ה ה"ג רש"י), מובא תירוץ זה וז"ל:
"ק"ל אשמעתין, בין לרב בין לשמואל, בפרשת בראשית למה דולג פסוק אחד דיש כאן משום נכנסין ויוצאין, ולמה פוסק דיש כאן משום פסוקא דלא פסקיה משה, יקרא הראשון פרשת בראשית, ויחזור השני ויקראנה כולה, והשלישי קורא ויהי רקיע, שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק אחד או שנים, אבל שידלג אחד מהם כל שיעור קריאתו לא, הא ליתא, דהא אמרי' לקמן פ' בני העיר (כ"ט ב') ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה, אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת, וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחשת, ועוד שכן עושין בחג.
וי"ל דאדרבה, בכי הא איכא למגזר טובא, דאילו קרא הראשון כולה פרשה, איכא משום היוצאין, דדלמא איכא מאן דידע בסדרו של יום דאין קורין אלא שתי פרשיות אלו, וסבר דפרשת ויהי רקיע יקראוה שנים זה אחד וזה שנים, או שלא יהיו אלא שני קוראין. ומשום הנכנסין נמי איכא למגזר טפי,[6] דכיון דחזי דהאי מתחיל בתחלת בראשית ולא קרי בתריה אלא חד, מימר אמר דלא קרו אלא תרי, ובתרי סגי דהא למעלה מבראשית ליכא מידי דקרי שלישי בר מהני".
הרשב"א בהמשך דבריו, מקשה על שיטת הגאונים. מקושיתו של הרשב"א מתברר כי אכן דעת הרשב"א היא כפי שכתב הפרי חדש בדעתו, שאפילו בעליות חובה ניתן לדלג לאחור שלשה פסוקים ולקראם פעם נוספת ללא תוספת כלל, ולמרות זאת קריאה זו תעלה למנין הקרואים, שלא כדעת הגאונים ופסיקת השו"ע, וז"ל: "אלא שאני תמה לדברי הגאונים ז"ל למה עשו את השני דולג פסוק אחד שעדיין נשארת גזירה משום הנכנסין, יאמרו שיקראו שנים צו את קרבני, ויהא השלישי דולג וקורא ג' פסוקים מפרשת צו, כדרך שאנו עושין בחג".
הרי מפורש בדברי הרשב"א שניתן לדלג למפרע על שלשה פסוקים ולקראם בקריאת העולה השלישי, וקריאה זו תעלה למנין העולים שלא כדעת הגאונים, כפי שכתב הפרי חדש בדעת הרשב"א.
קושיא זו הקשה גם הרמב"ן בחידושיו למסכת מגילה דף כא ע"ב: "ויותר היה נכון שיגמור השני בסוף פרשה ראשונה וידלג השלישי ויקרא שלשה פסוקים ממנה, שהרי דילוג פסוק אחד ושנים ושלשה שוה הוא, ובקרבנות החג מדלגין יום אחד, אף כאן ידלג שלשה ויוסיף פרשת וביום השבת, ובזה תהיה הגזרה יותר רחוקה מאד, שאין לחוש אלא שיבאו הנכנסין בתחלת קריאתו של זה וימנו שאין פסוקים שבתחלת הפרשה מספיקין לשנים קוראין הראשונים".
בשונה מקושית הרשב"א, הצריך הרמב"ן להוסיף לעולה השלישי את שני פסוקי פרשת מוסף שבת, וככל הנראה הצורך בכך הוא כדי שיעלה למנין העולים. הרשב"א, שלא הצריך תוספת כל שהיא לעולה השלישי, סובר שגם ללא תוספת של שני פסוקים עולה הוא למנין העולים, שלא כדעת הגאונים והשו"ע.
הריטב"א בחידושיו במסכת מגילה (דף כב ע"א ד"ה מתיבי), מתרץ גם הוא תירוץ זה:
"ואיכא למידק, למה ליה לרב דאמר דולג דאיכא משום נכנסין ויוצאין, ולשמואל דאמר פוסק דאיכא משום פסוק דלא פסקיה משה, יקרא הראשון פרשת בראשית ויחזור השני כל מה שקרא הראשון, אי נמי שיקרא השני פרשת יהי רקיע, ויחזור ויקרא שלישי מה שקרא השני, דהא אשכחן שעושין כן בקרבנות החג, ולקמן (ל' א') אמרינן, אמר אביי, ראש חודש אדר שחל להיות בואתה תצוה, קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת, וחד תני וקרי מכי תשא עד ועשית כיור נחשת.
וי"ל דהכא כי עבדינן הכי, אכתי איכא חששא דנכנסין ויוצאין טפי, דמסתמא ידעי כולהו בסדרו של יום, וכשיוצא אחד מבית הכנסת וראה שקרא הראשון כל פרשת בראשית ולא נשתיירו אלא ג' פסוקים,[7] יהא סבור חדא מתרתי, או שיקראם אחד ואין קורין בתענית אלא שנים, או שיקראו אותם בשנים זה פסוק אחד וזה שנים, ושפוחתים לקרא מג' פסוקים, וכן הנכנסין כשיחזור האחד לקרות מה שקרא חבירו, הוא סבר שלא קרא חבירו מה שקורא הוא כלל, ושאין קורין היום אלא שנים, וכיון שכן, יותר טוב הוא לדלוג או לפסוק.
ובפרשיות החג שאי אפשר בדילוג ולא בפיסוק, שהרי אין כאן כדי לקרות בשנים. על כרחך יש לנו לעשות שיקראו אחרונים מה שקראו ראשונים, מיהו כל היכא דליכא חששא דנכנסין ויוצאין, שרי לדלוג בין פסוק אחד בין כל מה שקרא חבירו, כההיא דאביי שהפרשה גדולה לז' או יותר, וכשיכנס אדם כשיקרא השביעי מכי תשא אין כאן מקום טעות, וזה ברור, וכן נהגו לפעמים כשיש משתה חתנים וקורין רבים בשבת, שחוזרין וקורין מה שקראו הראשונים. ויש מעכבין בדבר ואין טעם לדבריהם".
המגן גיבורים (שלטי גיבורים סימן קלז) כתב, שאכן ראשונים אלו חולקים על דברי הגאונים: "אמנם בעיקר דברי הגאונים וראייתם, כבר כתב הפרי חדש דבחדושי הר"ן כתב תירוץ לקושייתם, דלכך אין קורין מה שקרא הראשון משום נכנסין, וכן מצאנו בחדושי הריטב"א במגילה שזכינו לאורו בקרוב, שהקשה ג"כ קושיות הגאונים האלו, והרגיש גם כן מראיית המגן אברהם ממגילה דף כ"ט, ותירץ כמו שכתב הר"ן ז"ל וכתב בהדיא דכל היכא דליכא חששא דנכנסין ויוצאין שרי לקרות כל מה שקרא חברו, וכן נהגו במשתה חתנים וקורין רבים שחוזרין וקורין מה שקראו ראשונים. ויש מעכבין בדבר ואין טעם לדבריהם ע"ש, וכן ראינו ברשב"א במגילה כאן שלא הזכיר כלל דברי הגאונים, ואף דיש קצת ראיה מרשב"א במגילה דף כ"ב תענית ציבור בכמה, והקשה אמאי לא פשוט ממתניתין דתענית דאי אפשר לקרות רק ג', ונדחק ואי איתא הא משכחת לה שיקרא שני מה שיקרא ראשון ודו"ק, מ"מ דברי הגאונים צ"ע".
יתכן שלדעת הראבי"ה לעיל, הסובר שלרב אין לחשוש לנכנסים ויוצאים כלל, ולהלכה אין כל חשש לנכנסים שיחשבו שהקורא הראשון קרא רק שני פסוקים, 'שאינם משגיחים על מה שעבר', וכל האיסור להתחיל בפרשה הוא רק לקרא שלשה פסוקים מראש הפרשה, אין גם מקום לחשוש לחשש מחודש זה של נכנסים היודעים בסדרו של יום.
גם לדעת הר"ן הסובר שלכתחילה חוששים לנכנסים ויוצאים, אלא שבראש חודש שלא ניתן לפתור את כל החששות אנו מעדיפים לחשוש ליוצאים ולא לנכנסים שיכולים לשאול, ניתן להסביר כי לדעת הגאונים החשש מפני נכנסים שיודעים בסדרו של יום מחד, אך מאידך אינם יודעים את מספר העולים, ואף אינם שואלים על מספר העולים, הוא חשש רחוק, שכן בדרך כלל היודעים בסדרו של יום יודעים גם את מספר העולים, וכאשר הנכנסים בתחילת קריאת השני יראו שעולה אחריו רק עולה אחד, ישאלו על כך.
♦
האם מותר לכתחילה לחזור ולקרא פסוקים שכבר נקראו ולהוסיף פסוקים חדשים
דעת הגאונים
המגן אברהם (סימן קלז ס"ק יב) כתב: "הראשון. דוקא דיעבד, אבל לכתחלה לא יקרא למפרע, דאל"כ בראש חודש נמי יתחיל השני מוידבר משום הנכנסין, עב"י עמ"ש ס"ס ק"מ".ובפרי מגדים (אורח חיים אשל אברהם סימן קלז ס"ק יב), כתב: "לכאורה כוונתו אף על פי שקורא מחדש שלשה פסוקים, אין ראוי לקרות גם מה שקרא הראשון. והוכיח מראש חדש וידבר תמניא פסוקי, ותקנו דולג חשש היוצאין ולא חשש נכנסים, יתקנו יקרא מתחלה הלוי ויוסיף ב' פסוקים. (ומעמד תענית כז, ב לא קשה יתקנו נכנסים ויוצאים ויקראו כהן ולוי הפרשה, דזה וודאי דצריך להוסיף ב' פסוקים היכא דאפשר). ומכל מקום קשה, דזה לכאורה אין צריך הוכחה, דדולג פסוק אחד נמי בקושי התירו, וצ"ע".
בספר מחצית השקל (אורח חיים סימן קלז ס"ק יב), הסביר את ראית המגן אברהם מדברי רב בקריאת ראש חודש, שלא חשש שהנכנסים לבית הכנסת בתחילת קריאת הראשון, ימנו את הפסוקים עד תחילת הפרשה, ויבואו לומר שהראשון קרא רק שני פסוקים. וז"ל: "ניהו דרב סבירא ליה דלא חיישינן לנכנסים היכי דלא אפשר, מכל מקום אם אפשר לתקן שלא יהיה חשש נכנסים, ודאי דעדיף טפי, וכדלקמן סימן קל"ח. אם כן הוה ליה לתקן דלוי ידלג ויתחיל תחלת פרשת וידבר, דלפי זה גם נכנסים ידעו דהלוי דלג, דאם לא כן הכהן לא קרא כלום, אלא על כרחך כל מה שאפשר למעט בקריאה למפרע עדיף, ודי שעל כל פנים צריך הלוי לקרות פסוק אחד למפרע, ויותר לקרות למפרע לא הותר לו לכתחילה".
וכן כתב בספר שערי אפרים לרבי אפרים זלמן מרגליות (פרק ז' סעיף ח')[8]: "ולכתחילה אין לקרות עם השני כלל מה שקרא הראשון אף בתוספת פסוקים".
ובבגדי ישע (סימן קלז) כתב ע"ד המגן אברהם: "הראשון דוקא בדיעבד. כן כתב הרשב"א בחידושיו במגילה, שמקשה למה לן דולג או פוסק שאין לעשות כן אלא מדוחק גדול, יקרא הכהן מן וידבר, וכן יתחיל הלוי. ותירץ דאם כן יטעו ויאמרו דלא קרא רק תלתא, וכן מתרץ על פרשת מעמדות, ואם כן אין הדין כן אלא בראשון שיש לטעות כן, אבל בשאר הקרואים אין לחוש כל כך, וכן מדוקדק מלשון השולחן ערוך, שכתב הקורא בתורה ראשון וכו' ודו"ק. והמג"א קיצר בדבר, וגם לא הביא הדברים בשם מי שאמרן, וצ"ע עליו".
הבגדי ישע הבין שכוונת המגן אברהם היא דווקא על הקורא הראשון, שלא כהבנת המחצית השקל והפרי מגדים, אלא שהמגן אברהם קיצר בדבר, ולא הביא את הדברים בשם הרשב"א. אך המעיין בדברי המגן אברהם יראה שעיקר דבריו הם שלכתחילה לא יקרא למפרע, ומשמעות דבריו היא שאין ראוי לקרא למפרע גם אם אין השני קורא את כל מה שקרא הראשון.
מקור דברי המגן אברהם אינו הרשב"א, שכן לדעת הרשב"א אין בעיה לדלג למפרע ולקרא שוב שלשה פסוקים שכבר נקראו ללא תוספת של פסוקים חדשים וקריאה זו תעלה למנין עליות החובה, כפי שהובאו דברי הרשב"א לעיל, וכמו שכתב זאת הריטב"א בפירוש: "מיהו כל היכא דליכא חששא דנכנסין ויוצאין שרי לדלוג בין פסוק אחד, בין כל מה שקרא חבירו כההיא דאביי, שהפרשה גדולה לז' או יותר, וכשיכנס אדם כשיקרא השביעי מכי תשא אין כאן מקום טעות, וזה ברור, וכן נהגו לפעמים כשיש משתה חתנים וקורין רבים בשבת שחוזרין וקורין מה שקראו הראשונים. ויש מעכבין בדבר, ואין טעם לדבריהם".
מראיית הריטב"א מדברי אביי מובן כי דברי הריטב"א מתייחסים גם לעליות החובה, שלא כדעת הגאונים.
הרי שלדעת הריטב"א והרשב"א אם אין חשש נכנסים ויוצאים, אין כל בעיה לדלג למפרע על פסוקים רבים, ואין כל הבדל בין דילוג של פסוק אחד לדילוג של פסוקים רבים, וכמו שכתב הרמב"ן ש'דילוג של פסוק אחד ושנים ושלשה שווה הוא', אך דברי המגן אברהם הם לשיטת הגאונים, שהם מקור דברי השולחן ערוך.
לדעת המגן אברהם, הבעיה היא בעצם הקריאה למפרע, שיש לצמצם בה ככל שניתן כהבנת הפרי מגדים והמחצית השקל, ומה שפשוט לבגדי ישע שמותר לקרא למפרע, הרי שלפרי מגדים פשוט שאסור, ולדעתו הדבר כה פשוט לאיסור שאינו זקוק להוכחה כל שהיא 'דדולג פסוק אחד נמי בקושי התירו'.
דברי המגן אברהם אינם מתייחסים רק לעולה הראשון, אלא לכל העולים, שכן ראייתו אינה מדברי הרשב"א, שכן לרשב"א אין כל בעיה בקריאה למפרע אלא במקום שיש חשש גדול מפני הנכנסים, והרשב"א חולק על דברי הגאונים והשולחן ערוך, וסובר שקריאת שלושה פסוקים בדילוג לאחור, גם ללא תוספת של פסוקים חדשים, עולה למנין העולים.
ראיית המגן אברהם היא מדברי הגאונים שהובאו באבודרהם, שאינם סוברים כרשב"א שיש חשש גדול יותר מפני נכנסים בדילוג לאחור לתחילת הפרשה, אלא שללא תוספת אין העולה עולה למנין העולים. אך עדיין לא מובן מדוע לא ניתן לחזור שוב לתחילת הפרשה ולהוסיף את שני הפסוקים, 'את הכבש', 'ועשירית', כנהוג, כדי לפתור את חשש הנכנסים מחד, ומאידך להחשיב את קריאת הלוי במנין העולים. מכאן הביא המגן אברהם ראיה, שגם אם מוסיפים פסוקים חדשים יש למעט בדילוג ככל שניתן, ולכתחילה אין לקרא למפרע כלל.
הרי שהמגן אברהם הבין בדעת הגאונים, שגם כדי לפתור את חשש הנכנסים, אסור לדלג לאחור ולחזור[9] על שלשה פסוקים.
לפי זה מובן מדוע הגאונים לא התקשו בקושית הרמב"ן והרשב"א 'יהא השלישי דולג וקורא ג' פסוקים מפרשת צו כדרך שאנו עושין בחג'. שכן קושיה זו מבוססת על ההנחה שכתב הרמב"ן "שהרי דילוג פסוק אחד ושנים ושלשה שווה הוא, ובקרבנות החג מדלגין יום אחד", ומכח הנחה זו הקשה 'אף כאן ידלג שלשה ויוסיף פרשת וביום השבת,' אך הגאונים[10] לשיטתם שבקושי הותר לדלג פסוק אחד לאחור כדי לקרא שלושה פסוקים, אך לא ניתן לדלג לאחור כדי לפתור את חשש הנכנסים בלבד.
יש לציין כי דברי הגאונים מתייחסים לעליות החובה בלבד, ואין כל ראיה מכך לאסור לדלג לאחור ולחזור על פסוקים בעליות ההוספה שהן עליות רשות, וכפי שיבואר להלן.
♦
דעתם של רבינו אפרים והראבי"ה
בדברי הריטב"א שהואו לעיל הוזכרה דעתם של המעכבים בדבר, האוסרים לחזור על פסוקים שכבר נקראו, ככל הנראה, כוונת הריטב"א היא לדעתם של רבנו אפרים והראבי"ה המובאת במרדכי במסכת מגילה (רמז תתל"א): "כתב ראבי"ה, נהגו העם שקורין ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, וחוזר וכופלו הקורא את התוכחה".על מנהג זה משיג הראבי"ה:
"ולא ידענא אמאי, דהא לא מתחיל בתוכחה, דהא איכא קראי דברכות טובא מיקמי התוכחה. ועוד, דהא אמרינן תוכחות דמשנה תורה פוסק אי בעי, ואם כן למה נדלג בשל משנה תורה על חנם, ורב ושמואל[11] נחלקו בפרק הקורא בדילוג של ראש חודש, ואין נכון בעיני הך כפילות.
וכן כתב רבינו אפרים לרבינו יואל, הנה בשמחת תורה יצאתי מבית הכנסת בחרי אף, כי שמעתי לבלע, (ככל הנראה כינוי גנאי לחזן) זה החזן, מדלג יותר מעשרה פעמים ו' פסוקים, ומי התיר לו לדלג ולא אמר ולדן אמר, ולגד אמר, ולאשר אמר, ורב ושמואל נחלקו בדילוג גבי ראש חודש, ובדוחק התירו לו דלא אפשר."
וא"כ הרי שהדילוג מצד עצמו בעייתי, בין בעליות החובה של קריאת התורה בשבת בפרשת כי תבוא ובקריאת התורה של ראש חודש, ובין בהוספת עליות רשות בשמחת תורה, גם אם אין חשש לנכנסים ויוצאים.
♦
האם יש בברכה על פסוקים שכבר נקראו משום ברכה שאינה צריכה
דעת הריב"ש
הריב"ש בתשובותיו (סימן פד) כותב וז"ל:"עוד שאלת מה שנהגו בכל גלילות ארץ ישמעאל שיום שמחת תורה או יום חופת חתן, שכל בני הקהל מגדולם ועד קטנם קורין בתורה ומברכין, ולפעמים שצריך החזן להחזיר ולקרות הסדר חמשה או ששה פעמים כדי שיספיק לכל אחד ואחד שלושה פסוקים, היש איסור בדבר, ואם יש בו משום לא תשא, כי אולי מה שאמרו חז"ל (מגילה כא) בשבת קורא שבעה, אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן, זהו כשהסדר ארוך ולא יצטרך לקרות זה מה שקרא זה, כי הסדר מספיק לכל הקורין.
תשובה. נראה שהוא מותר כיון שאמרו חז"ל אבל מוסיפין עליהן. ואין כאן משום לא תשא, שכיון שהן קורין, צריכין לברך. ואם משום שצריך לפעמים לקרות זה מה שקרא זה, אין בכך כלום, שהרי בימי חנוכה שקורין בנשיאים, כהן ולוי קורין כל הפרשה בין שניהם, וישראל חוזר וקורא אותה כולה לבדו. וכן בחול המועד בחג הסכות כהן קורא פרשה אחת, ולוי קורא בפרשה של אחריה, והשלישי חוזר וקורא הפרשה שקרא לוי, והרביעי חוזר וקורא שתי הפרשיות לבדו משום ספיקא דיומא.
אמנם יש מפרשין כי מה שאמרו 'אבל מוסיפין עליהם', היינו בשבת לבד, אבל ביום טוב אין מוסיפין, שלא להשוותו לשבת, ולפי פירוש זה בשמחת תורה היה אסור להוסיף. אבל רש"י ז"ל פירש, דאבל מוסיפין קאי אכולהו, וכן עיקר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ב מהלכות תפלה)".
לדעת הריב"ש, אין כל בעיה בהוספת קרואים, גם אם לצורך כך צריך לדלג לאחור ולקרא פסוקים שכבר נקראו, ואין בכך בעיה של לא תשא, שכן הברכה נתקנה על עצם הקריאה בתורה בציבור, גם אם מדובר בפסוקים שכבר נקראו לעולה הקודם.
♦
דעת התשב"ץ
בשו"ת תשב"ץ (חלק ב' סימן ע) דן במנהג שנהגו בקהילה מסוימת שבשבתות בין המצרים, המשלים עולה שוב למפטיר, וז"ל: "עוד שאלת על מה שנוהגין במקומכם, שבג' שבתות דפורענותא שהם דש"ח, המסיים בעצמו הוא המפטיר, ואחר שמסיים במקום משלים, חוזר ומברך וקורא במקום מפטיר. והוקשה בעיניך זה, ודעתך לומר שהיא ברכה לבטלה".לאחר שהרשב"ץ תמה על עצם המנהג, הוא מוסיף לדון בנוגע לברכה, ולדעתו היא ברכה שאינה צריכה:
"ולענין הברכה כך היא דעתי כמו שאמרת, שהיא ברכה שאינה צריכה.
וראיה לדבר, מדאמרינן במסכת יומא בפרק בא לו (ס"ח ע"ב), ובמסכת סוטה בפרק ואלו נאמרין (מ' ע"ב), ובעשור שבחומש הפקודים קורהו על פה. והוינן בה (שם ע' ע"א שם מ"א ע"א) וליתי ס"ת וניקרי ביה, אר"ש בן לקיש משום ברכה שאינה צריכה.
ומשמע מהכא שכל מקום שיכול לפטור עצמו בברכה אחת, אסור לגרום חיוב ברכות.
ומכאן למדו התוס' (חולין פ"ז ע"א ד"ה למכסי) שאסור לדבר בין שחיטה לשחיטה, אף על פי שדעתו לחזור ולברך, שאסור לגרום ברכות במקום שיכול לצאת באחת, וכל שכן בנדון הזה, שהקריאה האחרונה אינן צריכין לה כלל, שכבר יצאו ידי חובתם בקריאה ראשונה, וגם אותם פסוקים כבר קראם וברך עליהם שכשחוזר ומברך עליהם שהם ב' ברכות שאינן צריכות".
לאחר שהרשב"ץ אוסר זאת משום ברכה שאינה צריכה, הוא מוסיף שלא ראוי לחזור ולקרא פסוקים שכבר נקראו, אפילו לצורך השלמת עליות החובה, כאשר יש צורך להשלים לשבעה קרואים, וכל שכן ללא כל צורך. הרשב"ץ מביא לכך ראיה מדברי התוספתא שהובאה לעיל בדברי ספר העיתים:
"ומצאתי בתוספתא בפרק בתרא דמגילה דתניא התם, אין משיירין בסוף התורה אלא כדי שיקראו שבעה. שייר כדי שיקראו ז' וקראו ששה, חוזר לתחלת הענין וקורא ז'. עד כאן בתוספתא.
ואילו היה אפשר לקרות פרשה אחת ב' פעמים, למה להם לחזור לתחלת הענין, ודי היה להם שהשביעי יקרא מה שקרא הוא פעם אחרת, ולא היה צריך לחזור לתחילת הענין כל הששה שכבר קראו.
אבל נראה שאין ראוי לקרות פרשה אחת ולשנותה אפילו לצורך, להשלמת ז', וכ"ש שלא לצורך כלל.
ואף על פי שבחנוכת הנשיאים ובמוספי החג אנו קוראים וחוזרים ושונים, שאני התם דלא אפשר אלא בהכי, ואין דנין אפשר משאי אפשר, כדמוכח בתענית בפרק בג' פרקים (כ"ז ע"ב), דאמרינן התם, כל פסוקא דלא פסקיה משה רבינו עליו השלום, לא פסקינן ליה, ואפילו הכי שרי שמואל היכא דלא אפשר.
ואם תאמר מפטיר שבכל שבת יוכיח, שהוא חוזר וקורא מה שמשלים קורא. שאני התם שכיון שהמפטיר הוא צריך לקרות מפני כבוד התורה, ואינו ממנין השבעה, עשו בו היכר לקרות מה שכבר קרא המשלים, כיון שהוא בספר אחד, שאלו בשני ספרים המפטיר קורא פרשה שלא קרא המשלים. אבל במנהג שלכם שאין צורך לקרות מפני כבוד התורה כלל, שהרי כבר קרא שביעי, למה יחזור ויקרא פעם אחרת אותה פרשה שכבר נקראת, וכל שכן פרשה שכבר קרא הוא בעצמו.
ואף על פי שאפשר באדם אחד לקרות פרשה אחת שני פעמים, כגון בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד, עומד וקורא ויושב ועומד וקורא אפילו ז' פעמים, כדאיתא בתוספתא והביאה הרי"ף ז"ל בפרק בתרא דמגילה, ובחנכת הנשיאים ובמוספי החג הרי זה קורא פרשה אחת ב' פעמים, שאני התם שאי אפשר בענין אחר, אבל היכא דאפשר אין לנו להקרות לאדם אחד פרשה אחת ב' פעמים.
ודע, כי בבואי בכאן ראיתי מנהג משונה שמוסיפין בשבתות ובימים טובים אנשים הרבה, והרבה פעמים חוזרין לקרות פרשה אחת, וגערתי בהם בתוספת ימים טובים ויום כפורים, כי אמרתי להם שהפירוש הנכון במוסיפין עליהם (מגילה כ"א ע"א) הוא דוקא בשבתות, אבל לא ביום הכפורים וימים טובים, שאם כן במה יהא ניכר השבת מהם אם יכולין להוסיף בהם כמו בשבתות, ושמעו אלי בזה ואינן מוסיפין אפילו בשבת.
וגם גערתי בהם על חזרת הפרשה הרבה פעמים, שאם רצו להוסיף על הז' היה להם לחלק הפרשה למנין הקרואים, כי מהתוספתא שהזכרתי למעלה נראה שאין לחזור פרשה אחת ב' פעמים אלא אם כן היה חובת היום באותה פרשה והיא קטנה למנין הקרואים, שאנו צריכין לחזור ולכפלה, אבל שלא לצורך אין לעשות כן, ובזה לא יכולתי לסלקם ממנהגם ביום שמחת התורה".
דעתו של הרשב"ץ, כפי שמובן מדבריו, היא שאסור לברך שוב על פסוקים שכבר נקראו שלא לצורך השלמה למספר עליות החובה, ויש בכך משום ברכה שאינה צריכה. אך גם לצורך השלמת עליות החובה, שאין בכך בעיה של ברכה שאינה צריכה, אסור לחזור ולקרא שוב פסוקים שכבר נקראו. אולם מותר להוסיף עולים על עליות החובה בקריאת התורה של שבת, על ידי חלוקת הפרשה למנין הקרואים וקריאת פסוקים חדשים לעולים הנוספים, ואין בכך משום ברכה שאינה צריכה.
אלא שבהגהה הובאה תקנת רבי ש"ט פלקון במיורקא, שלא להוסיף כלל על מנין העולים אפילו אם התוספת תהיה בפסוקים שעדיין לא נקראו, משום שגם בכך יש משום ברכה שאינה צריכה, ואף שהברכה נתקנה על עצם הקריאה בציבור, יש להקפיד שרק עולי החובה יברכו, ואין להרבות בברכות שלא לצורך.
("הג"ה אמ"ה היום חזרו ממנהגן למנהגנו בין בשבתות בין בימים טובים, אבל אנחנו בבית תפלתנו אפי' בשבת אין מנהגנו לקרות אלא ז'.
ושמעתי כי ה"ר ש"ט פלקון התקין כן במיורקא, שגם הם היו מוסיפין בשבת כמנהג אלו הארצות, והוא ביטל זה המנהג. ובלשון הזה שמעתי משמו שאמר כל המוותר על הסכמה זו יתוותרון מעוהי.
ושמעתי הטעם מפי מורי חמי ה"ר יונה ז"ל, שלא התירו להוסיף על הז', אלא בזמן המשנה, שהפותח היה מברך לפניה והחותם מברך לאחריה והאמצעיים היו קוראים בלא ברכה, על כן אם רצו להוסיף מוסיפין ומה בכך, אבל האידנא דתקינו רבנן שכל אחד מברך לפניה ולאחריה, גזרה משום הנכנסים וגזרה משום היוצאים כדאיתא בפרק בתרא דמגילה, אין לנו להוסיף בקרואים כדי להוסיף בברכות שאינן צריכות. וטעם נכון הוא").
♦
דעת הרשב"ש
בנו של הרשב"ץ, הרשב"ש, בתשובה תכ"ט כותב שאין בעיה עקרונית לחזור ולקרא פסוקים שכבר נקראו, ואין כל הבדל בין הקריאה בחנוכה, בסוכות ובראשי חדשים, לקריאת התורה בשבת, וגם בשבת ניתן לחזור ולקרא על פסוקים שכבר נקראו, למרות שבקריאת התורה של שבת ישנה אפשרות לקרא פסוקים שעדיין לא נקראו, אלא שבזמננו שכל עולה מברך על הקריאה לפניה ולאחריה, יש למנוע הוספת עולים בשל הוספת ברכות שאינן צריכות. וז"ל:"בפרק יום טוב של ראש השנה, שבמוסף של שבת היו אומרים שירת האזינו בבית המקדש, והיו חולקים אותה לשש שבתות, וסימן להם הזי"ו ל"ך. ואמרו שכשם שחלוקין כאן כך חלוקין בבית הכנסת. כלומר, שהקוראים בתורה חולקים השירה לשש, והסימן הזי"ו ל"ך. אם כן כשם שבמקדש לא היו גורעין ולא מוסיפין, כך אין מוסיפין ולא גורעין בבית הכנסת, ולא משנין הסימן.
אבל בפרשת ויבא משה, יכול להוסיף לקרות כמה בני אדם לקרות ולחזור ולקרות, כמו שעושים בראש חדש בפסוק ואמרת, ובמוספי סוכה, ובפרשת חנוכת הנשיאים, שקורים וחוזרים וקורין בפרשה[12] אחת. וזהו לענין מה שאמרו שבשבת קורים שבעה ואין פוחתים מהם, אבל מוסיפין עליהם".
לאחר שהרשב"ש כותב שמעיקר הדין בזמן הגמרא, לא היתה כל בעיה לחזור ולקרא פסוקים זהים לעולים רבים, הוא מוסיף לספר על תקנה האוסרת זאת בזמננו, בשל החשש לברכה שאינה צריכה:
"אבל אדוני אבי מורי הרב ז"ל כתב בתשובה להחכם רבי מיימון נגאר נ"ע, כי במיורקה תקן הרב רבי שם טוב פלקון נ"ע, שלא להוסיף על שבעה אפילו בשבת, והטיל חרם בהסכמה, ואמר בסופה, והמוותר על הסכמה זו יתוותרון מעוהי.
ושמע אדוני אבי מורי הרב ז"ל טעם הסכמה זו מפי אדוני זקני אבי הורתי הרב ר' יונה דישמאסתרי ז"ל, כי מה שאמרו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם, זהו לענין הדין שהקורא בתורה בתחלה מברך לפניה, והקורא בסוף מברך לאחריה, וכל הקוראים לא היו מברכין, אבל לאחר שתקנו שכל הקורא בתורה מברכין בין לפניה בין לאחריה משום הנכנסין והיוצאין, אין להוסיף כלום על השבעה, והוא טעם נכון וברור.
וזהו בשבת, וכל שכן ביום הכפורים וביום טוב, שיש מפרשים שמה שאמרו אין פוחתין מחמשה אבל מוסיפין עליהם, שאינו חוזר לכל הנזכרים בהלכה אלא לשבת, שאם אתה אומר שביום הכיפורים וביום טוב יכולין להוסיף כל מה שירצו, מה הפרש יש בין יום טוב ליום הכיפורים ובין יום הכפורים לשבת. על כן הנכון הוא שאין להוסיף אלא בשבת בלבד.
ולפי הטעם שכתבתי בשם תשובת אדוני אבי מורי הרב ז"ל ששמע מפי אדוני זקני הרב ז"ל, אפילו בשבת אין להוסיף, וכן אנו נוהגים כאן, ואפילו בבית הכנסת שבאלחארה שהיו נוהגים היתר, הנהיגם אדוני אבי מורי הרב ז"ל כמנהגינו".
לדעת הרשב"ש, למרות שאין בעיה עקרונית לקרא פסוקים זהים לכמה עולים, הרי שבזמננו שכל אחד מהעולים מברך, יש בהוספת עולים חשש לברכה שאינה צריכה.
מעניין לציין, כי הרשב"ש הסובר כי אין בעיה עקרונית לחזור על פסוקים שכבר נקראו, חזר שוב על דעתו בתשובה תל"א. בנוסף הביא את המנהג שנהגו הן בפני הריב"ש שהתיר את החזרה והן בפני אביו הרשב"ץ שאסר זאת, שלא להוסיף על מנין העולים.
"ולענין אם יכולין להוסיף על ז' ביום השבת. מה שנאמר בזה הוא, שאעפ"י שאמרו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, שזהו בעיקר התקנה, שהפותח בתורה היה מברך לפניה והחותם היה מברך לאחריה, ושאר כל העולים לקרות לא היו מברכין לא לפניה ולא לאחריה, אז היו יכולין להוסיף כל מה שירצו, אבל עתה שחזרו ותקנו שיהיו כל הקורין מברכין לפניה ולאחריה אין להוסיף כלל.
וכן כתב א"א מורינו הרב ר' יצחק ז"ל בתשובותיו בשם האחרונים ז"ל, וכן המנהג בכאן לפני הגדולים מורנו הרב ר' יצחק בר' ששת ז"ל, ומורינו אדוני אבי הרשב"ץ ז"ל שלא להוסיף כלל על הז', וכן ראוי לנהוג כדי למעט בברכות, שכל המרבה בברכות שלא לצורך עובר[13] משום לא תשא".
♦
סיכום הדעות
היוצא מדברינו, שהריב"ש והרשב"ץ חלוקים האם מותר לקרא שוב פסוקים שכבר נקראו. דעת הריב"ש שאין בזה ברכה שאינה צריכה, שכן הברכה נתקנה על עצם הקריאה בציבור. אך הרשב"ץ על פי דברי התוספתא אוסר את עצם החזרה על פסוקים שכבר נקראו, אפילו אם יש צורך בכך כדי להשלים את עליות החובה, ואם אין בכך צורך להשלמת עליות החובה יש בכך משום איסור ברכה שאינה צריכה.כמו כן דעת המגן אברהם בדעת הגאונים והשולחן ערוך היא, שאסור לחזור ולקרא לצורך עליות החובה פסוקים שכבר נקראו, גם אם מוסיפים עליהם שלושה פסוקים חדשים, ודעת הראבי"ה ורבינו אפרים היא לאסור חזרה על פסוקים שכבר נקראו, אפילו לצורך עליות ההוספה.
להלכה נחלקו המחבר והרמ"א בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רפ"ב סעיף ב).
דעת השולחן ערוך כריב"ש וז"ל: "מותר לקרות עולים הרבה אף על פי שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, אין בכך כלום".
אך הרמ"א הביא את דעת הראבי"ה ורבינו אפרים שהובאה במרדכי: "ויש אוסרים (מרדכי סוף מגילה), וכן נהגו במדינות אלו, חוץ מבשמחת תורה, שנהגו להרבות בקרואים ונהגו כסברא הראשונה".
יש לציין, כי השולחן ערוך לא הביא להלכה[14] את תקנתו החמורה של רבי ש"ט פלקון שהביאו הרשב"ץ והרשב"ש, שאפילו בשבת אין להוסיף על מנין העולים, למרות שנראה שתקנה זו פשטה בספרד, ודעתו היא שלמרות שבזמננו כל העולים מברכים לפני הקריאה ולאחריה אין בהוספת עולים נוספים משום ברכה שאינה צריכה - אם מפני שכל מה שהדרך בכך אין בו משום ברכה שאינה צריכה כדברי רב האי גאון שהובאו לעיל, או מפני שבשונה מהסוגיה במסכת יומא דף ע' א', שהכהן הגדול עצמו בירך כבר פעם אחת ומשום כך יש ביצירת צורך הלכתי בברכה נוספת משום ברכה שאינה צריכה, הרי שבהוספת עולים נוספים אין העולה יוצר בכך מצב הלכתי הגורם לצורך לברך פעם נוספת והעולה מברך פעם אחת בלבד וחובת הברכה נובעת מעצם הקריאה בציבור, ובשל כך אין בזה משום ברכה שאינה צריכה.
♦
טעמם של רבינו אפרים והראבי"ה
בטעמם של רבינו אפרים והראבי"ה נחלקו האחרונים:דעת הפרישה
הפרישה בסימן רפ"ב הבין, כי טעמו של רבינו אפרים הוא משום ברכה שאינה צריכה. וע"ז כתב: "ורמ"א כתב דאנו נוהגין כרבינו אפרים חוץ מבשמחת תורה. וא"כ צ"ע לפי דעת רמ"א על כהן ולוי שקראו בתורה בבהכ"נ זה, ואח"כ כבדו להן אותה הפרשה בבה"כ אחרת, דהיה נראה לאסור לפי זה לברך לפניהם כיון שכבר בירך הוא עצמו על זו הפרשה עצמה. ונ"ל דמשום כבוד הציבור ותורה מותר לחזור ולברך, כמ"ש לעיל סימן קל"ט בכיוצא בזה".הפרישה מפנה אל דבריו על הטור (אורח חיים סימן קלט) שכתב: "ואף על פי שכבר בירך על התורה בבוקר קודם פרשת הקרבנות, חוזר ומברך אשר בחר בנו כשקורא בתורה, ולא הוי ברכה לבטלה, דמשום כבוד תורה נתקנה כשקורא בציבור".
הטור מסביר כי עצם הקריאה בציבור היא המחייבת את הברכות בקריאת התורה לפניה ולאחריה משום כבוד התורה, ולכן אין בהן ברכה לבטלה למרות שהעולים כבר בירכו ברכות התורה בבוקר.
על כך כתב הפרישה בסעיף קטן ח' וז"ל: "דמשום כבוד תורה נתקנה וכו'. וזה לשון התוספות, תדע דבמקום שאין לוי, כהן קורא במקום לוי ומברך, ואף על פי שכבר בירך בקריאה ראשונה. עכ"ל ב"י".
כלומר, למרות שהכהן יודע מראש כי בהעדר לוי יהיה עליו לעלות במקום הלוי, עליו לברך לאחר עלית כהן, ובכך להתחייב בברכה לפני עליית במקום לוי, ואין בכך ברכה לבטלה, משום שעלית במקום לוי כעליה נפרדת, יש בה חובה להשלמת מנין העולים, וממילא חלה חובת ברכה על הכהן העולה משום כבוד התורה, ואין בה משום ברכה לבטלה.
הפרישה חולק על הריב"ש שהתיר לחזור ולקרא פסוקים שכבר נקראו לצורך הוספת עליות מטעם זה עצמו, שהברכות נתקנו על עצם הקריאה בתורה ואין בכך משום ברכה שאינה צריכה שכן לדעת הפרישה אם בעליה עצמה אין כל צורך הלכתי והיא נועדה לתוספת בלבד הרי שגם הברכות לפניה ולאחריה הם ברכות שאינן צריכות ורק כאשר העליה עצמה יש בה צורך הלכתי ניתן לומר כי בשל חובת העלייה אין בברכות חשש ברכה לבטלה שכן העולה מתחייב בהן משום כבוד התורה.
♦
דעת הנודע ביהודה
הנודע ביהודה במהדורא תניינא (אורח חיים סימן טו) כתב:"שאולי טעמא דרבינו אפרים שהיוצאין לאחר שראו שדולג למפרע, ולא קרא להלאה ממקום שפסק, יאמרו שאינו כתוב בספר תורה יותר, ואולי יצא משם קודם שיגמור הסדר כלו, ויאמרו שהספר הוא חסר, לכך הוצרך לדלג, הא חדא.
ועוד איכא למימר, שהדילוג מצד עצמו אינו נכון, שהתורה ודאי יש לה סדר בכוונה, מכוונת סמוכים עשוים באמת, ואפילו למאן דלא דריש סמוכים, היינו דלא ניתן לדרוש, אבל ודאי שהכל בכוונה מכוונת מנותן התורה, ולמה זה ידלג ויפסיק להפריד בין הדבקים.
גם יש בהדילוג קצת בזיון להפרשה שאחר כן[15] כאילו אינו רוצה לקרותה".
ובזה אין אנו צריכים למה שנדחק הפרישה בסימן רפ"ב. וזה לשון הפרישה:
ורמ"א כתב דאנו נוהגין כרבינו אפרים חוץ מבשמחת תורה.
וא"כ צ"ע לפי דעת רמ"א על כהן ולוי שקראו בתורה בבהכ"נ זה, ואח"כ כבדו להן אותה הפרשה בבית כנסת אחרת, דהיה נראה לאסור לפי זה לברך לפניהם כיון שכבר בירך הוא עצמו על זו הפרשה עצמה.
ונ"ל דמשום כבוד הציבור ותורה מותר לחזור ולברך, כמ"ש לעיל סימן קל"ט בכיוצא בזה עכ"ל הפרישה.
ולפי מ"ש אין טעמו של רבינו אפרים כלל משום ברכה שא"צ. זהו הנלע"ד".
נראה, כי הנודע ביהודה ראה דוחק בדברי הפרישה, שכן אם הברכות מתחייבות מעצם הקריאה בציבור משום כבוד התורה וכבוד הציבור, שוב אין לחלק בין עליות חובה לעליות רשות לגבי עצם חובת הברכה, והרי מסיבה זו התיר הריב"ש להוסיף על העולים, ולכן הנודע ביהודה נזקק להסבר אחר בדעתו של רבינו אפרים.
לפי הנודע ביהודה, האיסור הוא משום שספר התורה נראה חסר. כמו כן לא ראוי לשנות מסדר הפסוקים, וגם יש בכך ביזיון לפרשה שאחריה שאינו רוצה לקראה, אך אין בחזרה על פסוקים משום ברכה שאינה צריכה, שכן גם רבינו אפרים סובר שהברכה נתקנה על עצם הקריאה בציבור, גם אם הפסוקים כבר נקראו והם נקראים בציבור פעם נוספת.
♦
דעת הויקרא אברהם
בשו"ת ויקרא אברהם[16] לגאון רבי אברהם חיים בן מסעוד חי אדדי, מגדולי הפוסקים בלוב ובצפת (חלק אורח חיים סימן א), כתב על דברי הנוב"י וז"ל: "אבל מה שרצה להבין בדברי רבינו אפרים שאינו מחשש ברכה שאינה צריכה, דן אנכי לפניו בקרקע דמלשון הב"י סימן רפ"ב דהביא דברי הריב"ש ספ"ה דקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך ואין כאן משום בל תשא, וסיים ע"ז וכן נהגו העולם, ודלא כדכתב המרדכי סוף מגילה מרבינו אפרים, ע"כ מוכח שהוא חושש בזה משום בל תשא".הויקרא אברהם הבין שלשון הב"י 'ודלא כדכתב המרדכי וכו" אינו מתייחס למנהג העולם שהוזכר לפני כן, אלא מתייחס ישירות לדברי הריב"ש הסובר שאין בזה משום בל תשא, ומכאן הסיק שלדעת הבית יוסף טעמו של המרדכי הוא החשש לברכה שאינה צריכה, שלא כדברי הנוב"י שטעמו של רבינו אפרים אינו משום ברכה שאינה צריכה. בהמשך דבריו הוא כותב: "ואין לומר דרבינו אפרים חושש מצד הדילוג, והוי דלא כהריב"ש מטעם זה, אף דלא ליהוי משום ברכה שאינה צריכה, דכל כי האי לא הו"ל לסתום. וכן מור"ם שם שהגיה ויש אוסרים, ועיין לו מ"ש בדרכי משה שם, וכן מ"ש בסי' תרס"ט בהגהתו, וכן בדרכי משה".
וז"ל דרכי משה הקצר (אורח חיים סימן תרסט ס"ק ב'): "ומה שכתב וחוזרין למעלה ומרבין בפרשיות כן הוא המנהג, וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן פ"ד, ואין איסור בזה משום ברכה לבטלה, דלא כרבינו אפרים שכתב המרדכי בפרק בני העיר (ע"ב) בשמו דאסור".
אכן יש משמעות בדברי הרמ"א בדרכי משה שטעמו של רבינו אפרים הוא מחשש ברכה שאינה צריכה, שכן המשפט "דלא כרבינו אפרים" מתייחס לכאורה לדברי הריב"ש שהוזכרו לפני כן, שלא כמו בדברי הבית יוסף שמשפט זה בא לאחר איזכורו של מנהג העולם. אך עדיין ניתן לומר שהמחלוקת היא האם הדבר מותר או אסור. וכן משמע ממה שהדרכי משה הוסיף 'שכתב המרדכי בפרק בני העיר בשמו שאסור', משמע שהמחלוקת היא האם למעשה הדבר מותר כדעת הריב"ש, או אסור כדעת רבינו אפרים, אף על פי שלא ברור שנחלקו בשל טעם זהה.
בהמשך דבריו מאריך הויקרא אברהם בביאור דברי רבינו אפרים:
"איברא דבמרדכי שם כתב מראבי"ה על מנהג הקורא בתוכחות ברוך אתה בבואך וכופלו שלא ידע למה, ורב ושמואל נחלקו בשל ר"ח, ואין נראה בעיניו הך כפולות, וכן כתב רבינו אפרים לרבינו יואל בשמחת תורה יצאתי מבית הכנסת בחרי אף, כי שמעתי לבלע זה החזן מדלג יותר מעשרה פעמים, ורב ושמואל נחלקו בדילוג בר"ח, ובדוחק התירו ע"כ.
והגאון שם הביא כל זה מהמרדכי, וקושטא דהך דרב ושמואל מחשש יוצאין קאמר וכנזכר במגילה, ולכן אמר פוסק, אבל כל זה כגון פרשת בראשית דאין כאן רק חמשה פסוקים, וכן פרשת התמיד בר"ח שאין כאן אלא שמנה פסוקים, אבל פרשה שיש בה שלשה פסוקים, אי נמי ששה או תשעה שקורא אותה ושונה אותה לכל אחד ואחד, או לכל אחד שלשה פסוקים והעולה אחריו שלשה פסוקים הנשארים, וחוזר ושונה אותה לשני עולים אם הפרשה ששה פסוקים, וכן אם ט' פסוקים קורא אותה לשלשה עולים וחוזר ושונה אותה לשלשה עולים אחרים, וכן אם היא יותר באופן דליתה לאותה חששא דשמואל מאי הוי, ואיך ראבי"ה ור"א סתמו דבריהם כל כך.
אם לא שמוכרח לומר מטעם הכפילא הוא דקפדי וכמו שכן נקטי בלשונם, וכתבו להא דרב ושמואל לדוגמא בעלמא ללמד לאדם דעת דכשאין הכרח אין לעשות דבר, והכא נמי בכפל אמרינן הכי, ואם לא מחשש ברכה שאינה צריכה למה.
ועיין בפרט זה להרשב"ץ ח"ב סימן ע' ולמר בנו הרשב"ש סימן תכ"ט ובכנסת הגדולה סי' רפ"ב ותרס"ט ובגינת ורדים כלל ב' סימן כ"ג ובס' פרח שושן כלל ב' ס"ה ולהר"ע ריקי בס' אדרת אליהו בשו"ת ששם סח"י ומ"ש עליו הרב ב"ד של שלמה סי"ז כולהו מחשש ברכה שאינה צריכה קאמרי, אלא דהר"ע ריקי נתן טעמים אחרים, וחשש שחשש הגאון הנז' לא הזכירו".
הויקרא אברהם הרגיש כי יש דוחק בדבריו, שכן רבינו אפרים אוסר לכפול אפילו פסוק אחד של ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שאינו זוקק ברכה נוספת, ואף מחלוקתם של רב ושמואל אינה משום חשש ברכה שאינה צריכה אלא מחשש נכנסים ויוצאים, אך לחזור על פסוקים כאשר אין חשש של נכנסים ויוצאים אין בכך כל חשש לדעתו[17], ונדחק מאד להסביר כי הראיה ממחלוקתם של רב ושמואל היא דוגמא בלבד לכך שאין לדלג ללא הכרח, אך טעם האיסור הוא משום ברכה שאינה צריכה.
אך המג"א בדעת הגאונים, סובר שניתן היה לפתור לחלוטין את בעיית הנכנסים והיוצאים בדילוג של הלוי לתחילת הפרשה, ולמרות זאת העדיף רב שהלוי ידלג פסוק אחד בלבד, גם אם בשל כך בעיית הנכנסים והיוצאים אינה נפתרת לחלוטין, ומכאן ראיה שיש להמעיט בחזרה על הקריאה ככל שניתן גם לצורך פתרון מושלם לבעיית נכנסים ויוצאים, וכ"ש שאסור לעשות כן ללא כל צורך הלכתי.
הרי לפנינו מחלוקת האחרונים האם טעמו של רבינו אפרים האוסר הוא משום ברכה שאינה צריכה, כדעת הפרישה והויקרא אברהם, או בשל ביזיון לתורה, כדעת הנוב"י.
♦
דעת העולת תמיד
יתכן שניתן לבאר בכך את מחלוקת המג"א והעולת תמיד בדברי רבנו אפרים, שכן לכאורה קיימת סתירה בדברי השו"ע בסימן קל"ז המצריך תוספת של שלושה פסוקים כדי שיעלה העולה למנין עשרה, אך בסימן רפ"ב מתיר השו"ע לחזור ולקרא פסוקים שכבר נקראו פעמים רבות. עמד על כך המאמר מרדכי בסימן רפב ס"ק ג, וז"ל:"עולים הרבה. ומ"ש לעיל סי' קל"ז ס"ו דצריך שיקרא ג' או ב' פסוקים לפחות ממה שלא קרא עם הראשון, היינו דוקא להיות עולה ממנין הקורים לחובה, אבל הכא מיירי שמוסיפין על מנין הצריך. וקאמר דמותר לקרות עם זה מה שכבר קרא עם אחר, ושאין בזה חשש ברכה לבטלה, ולעולם אינו עולה למנין ז' עד שיקרא עמו ג' או ב' פסוקים לפחות ממה שלא קרא כנזכר לעיל. כך נראה לי פשוט.
אחר ימים ושנים שכתבתי זה בא לידי ספר עולת שבת. וראיתי שכתב על דברי רמ"א ז"ל וז"ל 'ויש אוסרים. פירוש, אפילו במנין השבעה אין לקרות אחד מה שקרא הראשון.' ע"כ.
ודבריו תמוהים, דהא לעלות למנין שבעה אפילו לסברא שהביא המחבר ז"ל אינו עולה כל שלא קרא עמו קריאה מחודשת, וכבר מצאתי להמג"א ז"ל שכתב דהעולת שבת לא דק בזה ע"ש שקיצר, וסמך על המעיין.
עוד יש לדקדק על הרב עולת שבת מאי אפילו במנין השבעה דקאמר, כל שכן הוא, דהאוסרים אוסרים במנין הצריך.
ולכן לבי אומר לי דטעות סופר היא בעולת שבת, וצריך לומר אפילו שלא במנין וכו' או אפילו אחר מנין השבעה, וכפי זה יבואו דבריו על נכון מסכימין למה שכתבתי וק"ל".
יתכן שכוונת העולת שבת היא שגם אם החזרה היא לצורך עליות החובה, ומלבד פסוקי החזרה מוסיפים שלשה פסוקים חדשים, ואין חשש לברכה שאינה צריכה, שכן בכל מקרה יש צורך בעליה זו כעלית חובה, עדיין אסור לדעת רבנו אפרים לקרא פסוקים שכבר נקראו משום ביזיון, כפי שאכן אוסר רבנו אפרים לחזור על הפסוק ברוך אתה בבואך, למרות שהפסוק נקרא במסגרת עליות החובה.
♦
טעמם של הגאונים לדעת השו"ע
שני טעמים אלו שנאמרו כהסבר לדעת רבנו אפרים, הסובר שאסור לדלג למפרע ולקרא פסוקים שכבר נקראו, אינם מסבירים את דעת הגאונים לדעת השו"ע, שכן השולחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ב סעיף ב' פסק כריב"ש, ש'מותר לקרות עולים הרבה, אף על פי שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, אין בכך כלום', ולמרות זאת דעת הגאונים והשולחן ערוך כפי שהסבירם המגן אברהם בסימן קל"ז ס"ק יב, שאסור לכתחילה לדלג למפרע ולחזור לראש הפרשה בראש חודש, כדי לפתור לחלוטין את בעיית הנכנסים והיוצאים. והרי לדעת השולחן ערוך שפסק כריב"ש, אין כל איסור לחזור על קריאת פסוקים, ואין בכך משום ברכה שאינה צריכה ואף לא משום בזיון, אלא שכדי שיעלו למנין העולים יש צורך בתוספת פסוקים, אך בעצם הדילוג אין כל איסור וחשש. ומדוע למגן אברהם בדעת הגאונים והשולחן ערוך הדבר אסור.כמו כן יש להבין מה ההבדל בין דילוג למפרע וחזרה על פסוק אחד, שמותר לדלג בראש חודש, לחזרה על שלשה פסוקים, שאסורה, ומדוע יש למעט בדילוג, הרי במקרה שיש צורך הלכתי לדלג כמו בראש חודש, אין בחזרה על פסוקים משום ביזיון, ואם כן מדוע לא נדלג למפרע שלושה פסוקים כדי לפתור לחלוטין את החשש מפני הנכנסים והיוצאים.
♦
דעת הגר"א בדעת השולחן ערוך
בביאור הגר"א אורח חיים סימן רפ"ב סעיף א' התייחס לראיות הראשונים ממחלוקתם של רב ושמואל בקריאת התורה של ראש חודש, וכתב שלריב"ש המתיר לחזור על פסוקים שכבר נקראו יש לדחות ראיה זו וז"ל: "וסברא הראשונה דהאיסור שם הוא לעלות ממנין הקרואים רק במקום דלא אפשר".כלומר, הריב"ש סובר שהגמרא שאומרת שגם במקרה שמוסיפים פסוקים חדשים כמו במעמדות, מותר לחזור על פסוקים שכבר נקראו רק בלית ברירה, עוסקת רק בעליות החובה כמו ארבעת העולים בקריאת התורה של ראש חודש, ודוקא בעליות חובה יש צורך לקרא פסוקים שעדיין לא נקראו ולהמנע מחזרה על פסוקים אם יש אפשרות לכך, כדי שקריאת העולה תעלה למנין העולים, והסיבה שלכתחילה אסור לחזור על פסוקים, היא משום שלכתחילה יש צורך שכל הפסוקים שקוראים עולי החובה יהיו פסוקים שעדיין לא נקראו, אך בעליות רשות שאינן ממנין העולים ובהן אין צורך בקריאת פסוקים חדשים שלא נקראו עדיין, ניתן לחזור על פסוקים גם אם אפשר להמנע מכך.
דברי הגר"א מתייחסים לדעת השולחן ערוך, שלהלכה בדעת השולחן ערוך, ניתן לחלק בין עליות החובה שבהן אין לחזור על פסוקים שכבר נקראו, לבין עליות רשות שבהן הדבר מותר לכתחילה, אך בדעתו של הריב"ש עצמו, נראה לכאורה שגם בעליות חובה מותר הדבר, שכן הריב"ש כותב: "ואם משום שצריך לפעמים לקרות זה מה שקרא זה, אין בכך כלום, שהרי בימי חנוכה שקורין בנשיאים, כהן ולוי קורין כל הפרשה בין שניהם, וישראל חוזר וקורא אותה כולה לבדו. וכן בחול המועד בחג הסכות כהן קורא פרשה אחת, ולוי קורא בפרשה של אחריה, והשלישי חוזר וקורא הפרשה שקרא לוי, והרביעי חוזר וקורא שתי הפרשיות לבדו משום ספיקא דיומא".
משמעות דברי הריב"ש היא שמותר לחזור על פסוקים שכבר נקראו גם בעליות חובה, שכן הוא אינו אומר שההיתר לקרא זה מה שקרא זה הוא דוקא בעליות רשות, אלא הוא מביא ראיה דוקא מעליות חובה שמותר לחזור בהן על פסוקים שכבר נקראו, ומכאן שלדעת הריב"ש עצמו אין כל הבדל בין עליות חובה לעליות רשות, ובשניהם מותר לחזור על פסוקים לכתחילה.
אך על ראית הריב"ש להתיר חזרה על פסוקים, מכך שחוזרים על פסוקים בקריאת התורה של חול המועד סוכות וחנוכה, הקשה בשו"ת גינת ורדים אורח חיים כלל ב' סימן כ"ב וז"ל:
"ולעניות דעתי נראה, שיש לפקפק בדבר זה שאין דנין אפשר משאי אפשר, דכותה דכתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סוף סימן קל"ז, וז"ל: 'הקורא בתורה ראשון וקרא השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון שלשה פסוקים וכו' עולה מן המנין, ואם לאו אינו עולה מן המנין, חוץ מפרי החג משום דלא אפשר.' ע"כ.
והשתא לפי טעם זה כן יש לנו לומר בנידון דידן, דדוקא בקריאת פרי החג וחנוכה הקלו משום דצריכין שיעלו שלשה או ארבעה עולים לחובת היום, וכיון שאין שם קריאה מספקת לכל העולם הקלו שיחזור ויקרא זה מה שקרא חברו, והוא הדין אם אין שם מי שיודע לקרות אלא אחד, קורא הענין ומברך עליו, וחוזר וכופלו כמה פעמים כמספר העולים בחובת היום, אבל בנידון דידן שאין כאן הכרח גדול, אין ראוי להקל שיקרא זה מה שקרא חברו".
קושית הגינת ורדים היא שלאחר שמצאנו שבשל קוטנה של קריאת התורה של חול המועד סוכות היא מוגדרת כמצב של 'אי אפשר', ולכך דינה שונה מכל שאר הקריאות, בכך שאף שבקריאה זו אנו נאלצים לחזור על כל הפרשה ארבע פעמים, כל הקריאות עולות למנין עבור קריאת ארבעה עולי החובה. זאת, בשונה מכל קריאה אחרת שבה קריאה של פסוקים שכבר נקראו ללא הוספת פסוקים חדשים, אינה עולה לשם חובה. לפיכך, שוב לא ניתן להביא ראיה מקריאה זו לכך שמותר לחזור ולקרוא פסוקים שכבר נקראו, שכן יש לומר שההיתר לחזור על פסוקים הוא רק במצב של 'אי אפשר', שבשל קוטנה של קריאת התורה אין כל ברירה אלא לדלג ולחזור על פסוקים שכבר נקראו, ולא ניתן להביא ראיה מכך למצב של 'אפשר', כאשר אין צורך בחזרה על פסוקים, ואין דנים אפשר מאי אפשר.
ההבדל המהותי בין קריאת התורה של חול המועד סוכות וחנוכה לרוב הקריאות, הוא בכך שחובת קריאת התורה בימים אלו שונה בגדרה מהקריאות האחרות, וכפי שהגינת ורדים ממשיך ומנמק:
"כי קריאת התורה היא חובה על הצבור, וכיון שהצבור שמעו קריאה זו הרי יצאו ידי חובתם, וכיצד יעלו ויברכו עולים הללו על קריאה שאינו חובה לצבור, מה שאין כן בחול המועד ובימי חנוכה, דהתם חובה על הצבור לשמוע קריאה זו ארבעה פעמים מפי ארבעה עולים בחובתו של יום, ולא נפטרו ממנה בקריאת הראשונים.
וכן יש לומר בענין המפטיר, דשויוה רבנן חובה שיעלו ח' ביום שבת, ז' לחובת היום ואחד בעבור שהוא מפטיר בנביא, ואין כבוד לתורה שיקרא המפטיר בנביא ולא יקרא בתורה קודם לכן, ויותר נכון הוא שיקרא המפטיר מה שכבר קרא השביעי, שאם ישיירו בפרשה ג' פסוקים אחרונים שלא יקראם השביעי כדי שיקראם המפטיר, לא מינכרא מלתא דמשום כבוד תורה הוא קורא בתורה קודם שמפטיר בנביא, אלא יאמרו שבשביל שעדין לא נשלמה קריאת הפרשה לפיכך קורא המפטיר בתורה להשלים קריאתה".
לדעת הגינת ורדים החיוב לקרא בתורה יש בו חובת קריאה למספר עולים מסוים, ומכאן שבקריאת התורה של חול המועד סוכות וחנוכה, התקנה היא שהציבור צריך לשמוע את הקריאה ארבע פעמים לארבעה עולים, ואין כל מניעה לברך על פסוקי החזרה ולהחשיבם למנין העולים. כמו כן, קריאת המפטיר נתקנה מלכתחילה בצורה זו של חזרה, כדי שיהיה ניכר שהקריאה היא לכבוד התורה ולא להשלמת הפרשה, ולכן מברכים על קריאה זו. אולם בקריאות אחרות חובה על הציבור לשמוע את פסוקי קריאת התורה בחלוקה למספר העולים, ומכיוון שהציבור שמע כבר פסוקים מסוימים הרי שהוא כבר יצא ידי חובתו, ושוב לא ניתן לברך על קריאה נוספת של פסוקים אלו.
בשל קושיה חמורה זו דוחה הגינת ורדים את דברי הריב"ש: "כללן של דברים, שאינו מוצא סמך וראיה למנהגים הללו".
אך בשו"ת פרח שושן (אורח חיים כלל ב' סימן ה'), הקשה אף הוא את קושית הגינת ורדים וז"ל:
"ומ"מ קצת קשה בדברי הריב"ש, דהיכי מייתי ראיה מחולו של מועד דסוכות לבעלמא שמותר לקרות זה מה שקרא האחר, וכי דנים אפשר משאי אפשר, דעל כרחך לא התירו אלא בחולו של מועד דסוכות משום דלא אפשר בלאו הכי כדאיתא בגמרא, אבל בעלמא לא.
דאם אתה דן אפשר משאי אפשר, אם כן אף אנו נאמר דמותר לקרות בשני ובחמישי ומנחה בשבת ט' פסוקים, כמו שמותר לקרא פרשת ויבא עמלק אף על פי שאינה כי אם ט' פסוקים, וכל הפוסקים פסקו דאינו יכול לפחות מעשרה פסוקים, והטעם משום דשאני התם דסליק ענינא כדאיתא בגמ', ואם כן איך פשט הריב"ש זה הדין מחולו של מועד להתיר לכתחלה.
ועוד דאיהו פליג מדידיה אדידיה, דהא איהו כתב בתשובה הנזכרת אם לא נמצא מי שיודע להפטיר כו', דדוקא בדיעבד כמש"ל, והיאך התיר כאן לכתחלה".
הפרח שושן מתייחס בדבריו למסקנתו ההלכתית של הגינת ורדים לדחות את דברי הריב"ש: "וראיתי להרב המחבר שהרגיש בכלל זה סי' כ"ב, מה שהקשתי על דברי הריב"ש ודחאם מהלכה. ודבריו תמוהים בזה, כי כל הפוסקים הסכימו לדברי הריב"ש, מור"ם ומהריק"ש וכנה"ג, וכן נהגו כל ישראל במושב זקנים ורבנים כאשר הורה גבר מהרי"ף בתשובה שנדפסה שם סימן כ"ג".
בשל כך הוא נדחק ליישב את דברי הריב"ש: "ולכן הנראה לעניות דעתי ליישב בדוחק הוא, דהריב"ש סבירא ליה דכיון דאפילו ממנין העולים יכולים לקרא פעם ב' היכא דלא אפשר, מינה ילפינן להיכא שאינו נחשב ממנין העולים דמותר אפילו היכא דאפשר, וכן משמע מדברי השולחן ערוך ס"ס קל"ז".
לפי הסברו של הפרח שושן, ברור שהריב"ש מתיר לחזור על פסוקים רק בעליות שאינן עליות חובה.
בהמשך דבריו כותב הפרח שושן, כי לדעת הריב"ש יש להתיר גם לעולה עצמו לברך ולקרא שוב את הפסוקים שכבר קרא בפעם הראשונה, והוא מסביר את דבריו: "ואין לדחות ולומר דאין מכאן ראיה דכל הני לא מיירי אלא בשני בני אדם, אז התירו לקרות זה מה שקרא זה, לפי שאותו עולה עצמו עדין לא ברך על אותה קריאה עצמה, אבל בנידון דידן שהעולה עצמו כבר ברך על אלו הפסוקים עצמם, אינו בדין שיחזור לברך עליהם, דבשלמא אם היתה ברכת התורה משום הקריאה אז היית יכול לומר חלוק זה, אבל כיון שטעם הברכה בצבור היא משום כבוד הצבור, כמו שכתב התוס' בפרק בתרא דר"ה [ל"ג ע"א ד"ה הא] דברכת התורה לפניה ולאחריה לאו משום תלמוד תורה, שאפילו ברך ברכת הערב נא חוזר ומברך, תדע, דבמקום שאין לוי, כהן קורא במקום לוי ומברך, אף על פי שכבר ברך בקריאה הראשונה. עכ"ל".
בשונה מדעת הגינת ורדים שחובת הברכה בקריאת התורה במרבית הקריאות היא על כך שהציבור יוצא ידי חובתו לשמוע פסוקים מסוימים בציבור, ומכיוון שכבר יצאו ידי חובת קריאת פסוקים בציבור לא ניתן לברך עליהם בקריאה נוספת, הרי שלדעת הפרח שושן דעת הריב"ש היא כי הברכה אינה על יציאת ידי חובת הציבור בקריאת פסוקים מסוימים, אלא הברכה היא משום כבוד הציבור בשל הגדרתה של הקריאה כקריאה בציבור, ולכן ניתן לברך גם על פסוקים שכבר נקראו על ידי עולה זה עצמו.
לפי זה, דברי הגר"א מתייחסים גם לדברי הריב"ש עצמו, שבקריאת ראש חודש שאין מוסיפים בה על עליות החובה, התירו לחזור על פסוקים רק בדלית ברירה, אך בעליות רשות ניתן לחזור על פסוקים גם אם אין בכך צורך הלכתי.
♦
דעתם של הצדקה ומשפט והבית דינו של שלמה
הגאון רבי צדקה בן סעדיה חוצין רבה של בגדד[18], בשו"ת צדקה ומשפט (חלק אורח חיים סימן ד') מבאר באריכות את דעת הגאונים והשולחן ערוך לביאורו של המגן אברהם, הסוברים שאסור לחזור על יותר מפסוק אחד גם אם החזרה היא כדי לפתור לחלוטין את בעיית הנכנסים, ומאידך נקט השולחן ערוך להלכה שניתן להוסיף עולים רבים גם אם בשל כך צריך לחזור על פסוקים שכבר נקראו.את תשובתו כתב רבי צדקה חוצין, והצטרפו אליה חכמי דורו, ובראשם הגאון רבי שלמה לנייאדו שאף הוסיף על דברי רבי צדקה חוצין[19] בספרו שו"ת בית דינו של שלמה (סימן י"ז).
התשובה נכתבה בתגובה לתשובתו של רבי עמנואל חי ריקי, שבספרו אדרת אליהו (ב' סימן י"ח) הביא ראיה לכך שגם בעליות רשות אסור לחזור על פסוקים, מכך שמחלוקתם של רב ושמואל האם לדלג או לפסוק היא אך ורק במצב של אין ברירה, ומכאן הביא ראיה שאסור לחזור על פסוקים אם אין צורך הלכתי גם בעליות רשות. רבי צדקה חוצין חולק עליו, ומחלק בין עליות חובה, שבהן יש לצמצם מאד את החזרה על פסוקים למקרים שיש בהם צורך הלכתי, לבין עליות רשות, שבהן מותר לחזור על פסוקים גם אם אין בכך צורך הלכתי כלל.
בדבריו מתייחס רבינו לדברי הגמרא במסכת יומא ע' ע"א, שהכהן הגדול קורא את פרשת ובעשור שבספר במדבר על פה ולא מתוך ספר תורה אחר. הטעם לכך הוא לדעת רב הונא משום פגמו של הספר הראשון, ולדעת ריש לקיש הטעם הוא משום ברכה שאינה צריכה.
בראשית דבריו שולל רבינו את הנימוק לאסור לחזור על פסוקים למפרע בשל הטעם של ברכה שאינה צריכה, וז"ל:
"ולריש לקיש הטעם משום ברכה שאינה צריכה. וגם מהא דריש לקיש ליכא מינה ראייה לנידון דידן לאסור החזרה משום ברכה שאינה צריכה, דשאני התם שכה"ג שקורא בספר הא', הוא עצמו קורא בספר הב', ואם יצטרך להוציא ספר תורה אחר יצטרך לברך פעם אחרת, והא כבר בירך על האחד, משום הכי הוי ברכה שאינה צריכה, אבל בקריאתו בחזרה דהוא עדיין לא קרא בצבור, אף על גב דהצבור כבר שמעוה פעם אחת, מכל מקום הוא עדיין לא בירך, והברכה נתקנה על כל מי שקורא בציבור, מי לי פעם אחת או פעם ב', קריאה חדשה או ישנה, הכל שוה.
ובודאי דלענין מנין העולים, כל כמה דמצינן למעט בחזרה טפי עדיף, דהא אשכחן כמה יגיעות יגעו ובקושי התירו לדלג פסוק אחד בראש חודש, שהקורא בחזרה היכא דאפשר אינו חשוב ממנין העולים, ובחול המועד שאני, דהתם לא אפשר בלאו הכי, משום הכי אפילו שכל קריאתו היא בחזרה, נחשב ממנין העולים, אבל היכא דאפשר בחזרה בפסוק אחד לבד, לא יחזור ב' פסוקים.
וכל זה לענין מנין העולים דלכתחילה כל טצדיקי דמצו למעבד בלא חזרה או למעט בה טפי עדיף, ומשום הכי גבי ראש חודש לא התירו לדלג אלא בפסוק אחד, ולא לדלג שלושה פסוקים מסוף הפרשה של התמיד ולקרות פרשת וביום השבת, לפי שהוא ממנין העולים, ובמנין העולים לא עבדינן חזרה מרובה היכא דאפשר במועטת, אף על גב דבדילוג פסוק ג' כמו מנהגינו איכא חששא דנכנסין שיאמרו שלא קרא לראשון אלא שני פסוקים, ניחא להו בהאי תקנתא, ואף על גב דאית בה גזירת נכנסין, דנכנסין שיולי שיילי, והא עדיפא להו מלדלג שלושה פסוקים במנין העולים.
וטעם קצת איכא דכשקורא שלושה פסוקים בחזרה מסוף פרשת התמיד, כיון שכבר יצא ידי חובת קריאה, אף על גב שקורא עוד שני פסוקים חדשים מפרשת וביום השבת, מכל מקום נראית ברכתו על אותם פסוקי החזרה שהם רוב קריאתו לבטלה, וגם שהם שלושה, ואדם יוצא ידי חובת קריאה בהם, משום הכי יותר טוב לחזור פסוק אחד מלחזור שלושה פסוקים.
וכן דעת הרב בעל מגן אברהם על לשון מר"ן בשולחן ערוך או"ח בסימן קל"ז, שכתב וז"ל הקורא בתורה א' וקרא השני מה שקרא הראשון, אם מוסיף על מה שקרא הא' ג' פסוקים או ב' היכא דלא אפשר אותו ב' עולה מן המנין, ואם לאו אינו עולה מן המנין ע"כ.
וכתב וז"ל דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה לא יקרא למפרע, דאם לא כן בראש חודש יתחיל הלוי מוידבר משום הנכנסין. ע"כ. הרי דסבירא ליה דבראש חודש הוי מצי להתחיל הלוי מוידבר משום גזירת הנכנסים, אלא היינו טעמא דלא עבדינן הכי, דכל למעט בחזרה טפי עדיף.
אמנם זה דוקא במנין העולים, אבל שלא במנין העולים, אפילו אם יקראו כל קריאתו בחזרה לית לן בה, וליכא ביה משום ברכה שאינה צריכה.
וראיה לדבר מדברי תשובת הגאונים שהביא הרב דוד אבודרהם, על הקורא בתורה ראשון וקרא אחריו השני מה שקרא הראשון, והוסיף ג' על מה שקרא במקום דאפשר, או ב' במקום דלא אפשר, אותו שני עולה מן המנין, ואם לאו אינו עולה מהמנין ע"כ.
נשמע בהדיא דאם לא הוסיף כלל, נהי דאינו עולה מהמנין, עם כל זה לית ביה איסורא כלל, דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למימר דאינו עולה למנין אלא אם כן הוסיף, אלא הוי ליה למימר דאם לא הוסיף הוי ברכה לבטלה. וכן דקדק מלשון זה הרב בעל מגן אברהם וז"ל 'ואם לאו אינו עולה, משמע דמותר, אלא דאינו עולה מהמנין.' וכיון דתשובת הגאונים ס"ל הכי מי יכול לחלוק עליהם, שדברי הגאונים דברי קבלה אינון, ובמנין העולים דוקא הוא דקפדי למעט בחזרה".
בדבריו מחדש רבינו כי דווקא בעליות החובה אין לחזור על יותר מפסוק אחד שכן חזרה על שלושה פסוקים שיש בהם שיעור קריאה בעליות חובה שבהן יש לקרא פסוקים חדשים אינה ראויה, ואף יוצרת חשש כי העומדים בבית הכנסת יסברו שהברכה חלה על קריאת שלושת פסוקים הראשונים שהם פסוקי החזרה. חשש זה חמור יותר מחשש הנכנסים, שכבר נפתר חלקית בכך שהדילוג יוצר סיבה לעומדים בבית הכנסת לשאול על נחיצותו, ומתוך כך תמנע טעות, כפי שהסביר זאת הר"ן בדעת הגאונים.
במצב זה, כאשר עמדה בפני חז"ל הברירה לתקן חזרה של העולה השלישי על שלושה פסוקים או למעט בחזרה ולפתור את החשש מפני הנכנסים באופן חלקי, העדיפו חז"ל להשאיר את החשש מפני הנכנסים, שכבר נפתר חלקית, ולא להרבות בחזרה על שלושה פסוקים בעלית החובה של העולה השלישי.
לדעתם של המשפט וצדקה והבית דינו של שלמה, כיון שלדעת הגאונים יש צורך לקרוא שלשה פסוקים שלא נקראו עדיין כדי שהעולה יעלה למנין העולים, הרי שאם חוזרים לאחור וקוראים פסוקים שכבר נקראו, נראה לעומדים בבית הכנסת שברכת העולה היא על הפסוקים שכבר נקראו, ובפרט בחזרה על שלושה פסוקים, שהרי ניתן לקרא שלשה פסוקים בלבד. ולכן ראוי שלא לדלג למפרע יותר מפסוק אחד[20], וגם זה רק בלית ברירה. אך יש למעט בדילוג, כדי שלפחות רוב מתוך שלשת הפסוקים שחייבים לקרוא מעיקר הדין בעליות חובה, יהיו פסוקים חדשים שעדיין לא נקראו.
לדעת הגאונים, דוקא משום שניתן לברך גם על פסוקים שכבר נקראו, והצורך בפסוקים חדשים הוא רק כדי שהעולה יעלה למנין העולים הרי שבעליות חובה יש להמנע מדילוג לאחור של שלושה פסוקים, כדי שלא יראה כאילו ברכת העולה היא על הפסוקים שנקראו כבר. ולכן העדיפו הגאונים לדלג לאחור ולחזור רק על פסוק אחד, כדי שלפחות רוב הפסוקים בעלית הלוי יהיו פסוקים חדשים. אך בעליות רשות ניתן לדלג ולחזור על פסוקים שכבר נקראו ללא כל חשש.
בסברה זו ניתן להבין שהוכחת האבודרהם בשם הגאונים שהובאה לעיל, שכאשר חוזרים וקוראים פסוקים שכבר נקראו, יש צורך להוסיף פסוקים חדשים שעדיין לא נקראו, מכך שלא ניתן לחזור פעמיים על פרשת בראשית עבור קריאת העולה הראשון והשני בקריאת המעמדות, אך עדיין הצורך להוסיף שלשה פסוקים כאשר יש אפשרות לכך, או לפחות שני פסוקים כשאין אפשרות להוסיף יותר ולא די בהוספת פסוק חדש אחד, נלמד מסברא שההוספה צריכה להיות כמות של פסוקים שדי בהם לעליה אחת, או לכל הפחות רוב של שני פסוקים מתוך שלושת הפסוקים הדרושים לכך.
בהמשך דבריו מוכיח רבינו כי לדעת רוב הפוסקים, אין בחזרה לצורך הוספת עליות רשות משום ברכה שאינה צריכה, וגם לדעת הרמ"א אין בכך משום איסור זה.
"גם הרב בעל המפה מסכים דליכא משום ברכה שאינה צריכה, שהרי אחר שכתב סברת האוסרים לקרות בחזרה וכן נוהגין במדינות אלו, כתב 'חוץ מבשמחת תורה שנהגו להרבות בקרואים.' ואם איתא דאית ביה משום ברכה שאינה צריכה, היאך נהגו להרבות בקרואים בשמחת תורה. וכן היא הסכמת הרב מגן אברהם והרב מגן דוד".
במסקנת דבריו הביא להלכה למעשה את דברי הכנסת הגדולה ודן בדבריו:
"והרב בכנסת הגדולה (בסי' רפ"ב) כתב וז"ל: 'ובמקומותינו מנהג פשוט בשבת שיש בו חתונה או שבוע הבן או נתינת ס"ת עולים הרבה לקרות בתורה וחוזרין וקורין מה שכבר קראו' ע"כ. שמעינן מינה דהחזרה מותרת לדידיה.
איברא שכתב וז"ל: 'ומכל מקום מה שנוהגים קצת שליחי ציבור דאף על פי שיש בסדר כדי לקרות לכל העולים ג' פסוקים, אין משנין הפסקות של ז' עולין, וחוזרים וקורין פיסקא אחת לכמה עולים, לא יפה הם עושים,[21] דכיון דאפשר לצאת ידי חובת כל הסברות מה להם להכניס עצמם באיסור לפי דעת המרדכי' ע"כ. מ"מ גם לדידיה לא סבירא ליה דברכה לבטלה איכא, דהא סיום דבריו הם כך: 'והילכך הנכון שהש"צ יקרא ג' פסוקים לכל אחד, ואם בכל זאת לא יספיקו לעולים אז יחזרו לקרות מה שכבר קראו. ועוד אני אומר שראוי לשליח ציבור להזהיר עצמו שלא לחזור ולקרות מה שכבר קראו הראשונים, אלא אחר שכבר קראו הז' עולים. ואחר כך אם יראה שאין הסדר מספיק לכל העולין, יקרא מה שכבר קרא לאחד.' עכ"ד. הרי בהדיא דלית בזה משום ברכה שאינה צריכה.
וההיא דכהן גדול דאמרינן משום ברכה שאינה צריכה, שאני התם דחד גברא הוא ואם יברך גם על ספר תורה השני תהיה ברכתו שאינה צריכה, מה שאין כן בגברא אחרינא.
גם הרב בעל ב"ח בשם רש"ל כתב דבשמחת תורה נוהגים להרבות בקרואים ועולין בחזרה.
גם הרב בעל נאמן שמואל בתשובותיו (סימן א') ס"ל דמותר לקרות בחזרה. ועדיפא מינה סבירא ליה דאפילו במנין העולים דקיימא לן דצריך קריאה חדשה לכל אחד, הני מילי היכא דכל אחד לא קרא ג' פסוקים, אבל היכא דקרא ג' פסוקים אחד מהם, בא השני וקרא בחזרה ג' פסוקים, נחשב השני גם למנין ז' עולין, כיון דבין שניהם קראו ו' פסוקים".
מכל דברי הפוסקים הללו העלה להלכה כי מותר לדלג למפרע ולחזור על פסוקים שכבר נקראו בעליות ההוספה בלבד, ולא בעליות החובה, וכן היא דעתו בשיטת הגאונים והשו"ע.
הטעם לכך הוא כי תקנת הקריאה בעליות קריאת החובה היא, לקרוא פסוקים חדשים במקום שאפשר, ולכן אין לחזור בעליות החובה על פסוקים שכבר נקראו. גם כאשר יש צורך לחזור על פסוקים, לא ניתן לחזור על שלושה פסוקים, כדי שהעומדים בבית הכנסת לא יסברו שניתן לעלות לעליות חובה בפסוקים שכבר נקראו. מה גם שבשל החזרה על שלושה פסוקים על ידי העולה השלישי בקריאת התורה של ראש חודש, שלושת פסוקי החזרה יתרים על שני פסוקי התוספת של מוסף שבת, והטפל יתר על העיקר.
סברא זו שבעליות החובה אין לחזור על פסוקים שכבר נקראו, היא בין לדעת הגאונים ובין לדעת הגר"א הסוברים כך, בשונה מדעתו של הרשב"א הסובר שניתן לחזור על פסוקים גם בעליות החובה ללא כל תוספת, ורק במקום שאי אפשר ניתן לחזור על פסוקים שכבר נקראו.
אלא שלדעת הגאונים הצורך לפתור את החשש מפני הנכנסים לחלוטין, אינו מגדיר את הקריאה כמצב של אי אפשר שבו ניתן יהיה לחזור על פסוקים רבים, וגם בשל חשש זה לא ניתן לחזור על שלושה פסוקים, והראיה לכך היא שבקריאת ראש חודש אין הלוי חוזר לקרא מראש פרשת התמיד כדי לפתור לחלוטין את החשש מפני הנכנסים.
אך לדעת הגר"א אין להביא מכך שהלוי אינו חוזר לראש הפרשה, שכן חזרה זו עצמה יוצרת חשש מפני הנכנסים, והראיה לכך שאין לחזור על פסוקים בעליות החובה, היא מכך שמחלוקתם של רב ושמואל בקריאת ראש חודש היא רק בשל חוסר ברירה אחרת, ומכאן שגם חשש מפני הנכנסים נחשב כמצב של אי אפשר, וניתן בשל חשש זה לחזור על שלושה פסוקים.
♦
סיכום
נחלקו הראבי"ה והר"ן בדעת הגאונים בשאלה האם קיים חשש מפני הנכנסים בדילוג של פסוק אחד על ידי הלוי, לראבי"ה אין חשש מפני הנכנסים, שכן הם אינם נותנים דעתם לפסוקים שכבר נקראו, ואילו לדעת הר"ן לא ניתן לפתור לחלוטין את החשש מפני הנכנסים, אך הדילוג יוצר היכר ומעורר את העומדים בבית הכנסת לשאול לסיבת הדילוג, ובשל כך לא יטעו שמותר לדלג.דעת הרשב"א היא שאין צורך להוסיף פסוקים חדשים שעדיין לא נקראו כדי שהעולה יעלה למנין העולים, וגם חזרה על קריאת שלושה פסוקים שכבר נקראו עולה למנין עליות החובה. כמו כן אין כל איסור לחזור על פסוקים שכבר נקראו, אלא שאין טעם לחזור ללא כל סיבה. בשל כך הציע הרשב"א לחזור ולקרא לעולה השלישי את שלושת הפסוקים האחרונים של פרשת קרבן התמיד ללא כל תוספת, ואילו הרמב"ן שיתכן שסובר שיש צורך בהוספת פסוקים חדשים אך מתיר לחזור בעליות החובה על פסוקים שכבר נקראו גם ללא צורך הלכתי, הציע להוסיף את פסוקי מוסף שבת.
הרשב"א והרמב"ן הציעו זאת לשיטתם שאין כל בעיה בחזרה על פסוקים שכבר נקראו, ואין הבדל בין חזרה על פסוק אחד לחזרה על שלושה פסוקים, ולרשב"א אף אין צורך בהוספת פסוקים חדשים כדי לעלות למנין עליות החובה, אך לשיטת הגאונים, בעליות חובה אין לחזור על יותר מפסוק אחד, גם אם מטרת החזרה היא כדי לפתור את החשש מפני הנכנסים, ורק בעליות ההוספה ניתן לחזור על פסוקים ללא הגבלה וכן היא דעת השולחן ערוך לדעת המגן אברהם.
ההסבר לדעה זו הוא, בשל כך שאם ידלגו לאחור ויחזרו על שלשה פסוקים, נראה הדבר כאילו ברכות התורה של העולים הן על הפסוקים שכבר נקראו, ובפרט בקריאת ראש חודש שבה שני פסוקי מוסף שבת שהם פסוקים חדשים, יהיו מעטים מן שלושת פסוקי החזרה.
לדעת הגאונים הצורך לפתור את החשש מפני הנכנסים והיוצאים אינו כמקום שאי אפשר הדומה לקריאות חול המועד סוכות וחנוכה שבהן ניתן לחזור על כל הקריאה, אלא כמקום שאפשר, והגדרת אי אפשר היא רק אם בשל קוטנה של הקריאה אינה מספיקה כלל למנין העולים, אך לא בשל החשש מפני הנכנסים שכן קיים חשש שהעומדים בבית הכנסת יחשבו שגם חזרה על פסוקים שכבר נקראו עולה למנין העולים, ולכן פירשו את דברי הגמרא "הלכתא דולג, ואמצעי דולגן" שהעולה השני לעלית לוי חוזר על פסוק אחד בלבד.
הצעתם של הרשב"א והרמב"ן שהעולה השלישי יחזור על שלושה פסוקים, היא לשיטתם שמותר לחזור על פסוקים שכבר נקראו גם ללא צורך הלכתי, ולדעת הרשב"א גם בעליות החובה אין צורך להוסיף פסוקים חדשים, ואילו הסברם של הגאונים הוא לשיטתם שאסור לחזור על פסוקים שכבר נקראו, וגם בשל החשש מפני הנכנסים אין לחזור על יותר מפסוק אחד.
♦ ♦ ♦