בדין שחיטת בהמת עיר הנידחת אם מטהרת אותה מידי טומאת נבילה

הרב אורי אהרן מוריוסף
מח"ס מי אהרן וברכת רחל

בדין שחיטת בהמת עיר הנידחת אם מטהרת אותה מידי טומאת נבילה

איתא בפרשת ראה פרק י"ג פסוק ט"ז: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה, ואת בהמתה לפי חרב". וראיתי למי שהעיר בזה [מלאכת מחשבת, פרשת ראה] למה חילק הפסוק בין הכאת יושבי העיר להכאת הבהמה, דכיון ששניהם נידונים לפי חרב, היה לפסוק לכלול את שניהם בלשון זה: "הכה תכה את יושבי העיר, החרם אותה ואת כל אשר בה, ואת בהמתה לפי חרב".
ותירץ בזה על דרך האפשר, די"ל דרצה הכתוב ללמד אותנו שיש כאן שני דינים נפרדים בדין החרב. ואינו דומה דין החרב אשר נאמר אצל יושבי העיר, לבין דין החרב אשר נאמר אצל בהמתה של העיר. דבדין חרב של יושבי העיר, נאמר בזה דין מיתת סייף הידועה בתורה כאחת מד' מיתות בי"ד. ברם בדין חרב הנאמר אצל בהמתה לפי חרב, אינו בכלל דין מיתת סייף שבתורה, אלא יש רק דין הריגה בלבד. ונימא דמה שאמרה התורה לפי חרב, הוא ללמד שאין רשות להרוג את הבהמות במיתה החמורה מסייף [כגון שריפה בחיים]. ואף אם יש דין לשרוף את הבהמה לאחר מיתה כדין שללה, מ"מ עצם המיתה לא תהיה על ידי שריפה, אלא במיתה הקלה ממנה. ומ"מ לא נאמר כאן דין סייף בדוקא שהוא אחד מד' מיתות בי"ד שנאמר בדין הריגת הרוצח, ובדין הריגת אנשי עיר הנידחת.
ורצה בזה לתלות את האיבעיא של רב חסדא בסנהדרין דף קי"ב א', גבי שחט בהמת עיר הנידחת מהו דתיהני בה שחיטה לטהרה מידי טומאת נבילה. לפי חרב אמר רחמנא, לא שנא שחטה משחט, לא שנא קטלה מקטל, או דלמא כיון דשחטה, מהניא ביה שחיטה, וסלקא בתיקו. ושם פרש"י וז"ל: "לא שנא שחיטה וכו', דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינא ביה לפי חרב, ואפילו שחטה, מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי, או דלמא לפי חרב היינו שלא בדרך שחיטה, אבל דרך שחיטה מהניא לה לטהרה מידי נבילה, דנהי דלאכילה איתסרה ואיסור הנאה הוא, אבל תיהני לטהרה מידי נבילה".
וביאור צדדי הספק הנ"ל תליא בביאור דין לפי חרב הנאמר אצל בהמת עיר הנידחת. דאם נימא שהוא שווה לגדר דין חרב הנאמר אצל יושבי העיר, שהוא חלות דין מיתה בסייף דווקא, הרי שמיתת סייף היא על ידי כריתת הראש ולא רק חיתוך הסימנים בלבד. וממילא בשחיטה, שיש בה רק חיתוך סימנים ולא כריתת ראש, אזי לא מתקיים בזה דין לפי חרב הנאמר בדין הריגת בהמת עיר הנידחת. ואשר על כן, יובן היטב בזה, הצד שתיהני מעשה השחיטה לטהרה מידי טומאת נבילה. אך אם נימא שחלוק דין חרב הנאמר אצל בהמת עיר הנידחת, ולא נאמר בזה דין מיתה בסייף, אלא דין מיתה והריגה בסתמא, ובכל צורת מיתה אתה מקיים את דין הריגת בהמת עיר הנידחת, אזי לפי זה, אף אם עשה האדם מעשה שחיטה בבהמה, מקיים הוא בזה דין לפי חרב הנאמר בהריגת בהמת עיר הנידחת, ושוב לא יהי' נידון כמתה על ידי שחיטה, אלא כמיתה בעלמא, וממילא לא יחול דין טהרה מידי טומאת נבילה בהאי שחיטה.
♦

א. ב.

ונראה לענ"ד להעיר בזה טובא. חדא, הרי אם אמת נכון הדבר שזה הוא ביאור צדדי הספק של רב חסדא אם שחיטה מטהרת מידי טומאת נבילה בבהמת עיר הנידחת, ובזה סלקא בתיקו. הנה, לפי זה לא מתיישבת לנו ההערה בביאור הכתוב אשר פתחנו בו, מדוע כתבה התורה פעמיים דין לפי חרב, הן אצל יושבי העיר, והן אצל בהמת עיר הנידחת. והרי היישוב לזה הי', שמוכרח לומר שחלוק דין חרב הנאמר בבהמת עיר הנידחת מדין חרב הנאמר אצל יושבי העיר, והיינו שאינו דין מיתת סייף. ומעתה קשיא, מדוע יש ספק לרב חסדא במעשה שחיטה אי מטהר הוא מידי נבילה, והרי מוכרח הוא מקרא הנ"ל, שאין צריך דווקא מעשה הריגה בסייף, אלא בכל צורת מיתה שהיא, מתקיים דין לפי חרב, ורק שלא יהי' במיתה על ידי שריפה החמורה. ואם כן, דין הוא שלא תיהני השחיטה לטהר מידי נבילה.
ועוד נראה להעיר בזה, דהנה גם אם נימא שלפי חרב הנאמר בדין הבהמה, אין זה דין מיתה בסייף דוקא, אלא דין הריגה בעלמא, והוא מתקיים בכל צורה שהיא, ומה שנאמר בחרב הוא רק לאפוקי מיתה בשריפה מחיים. הרי שמ"מ בעינן לזה דין מעשה הריגה לקיום דין הריגת הבהמה לפי חרב. מה שאין כן אם עביד רק מעשה שחיטה בעלמא, שאין זה דרך הריגה כלל וכלל, דזה דרך לשחוט בהמה לצורך אכילה, ולא כמעשה הריגה והמתת הבהמה, דבשחיטה המטרה היא חיתוך הסימנים לצורך חלות מתיר הבהמה לאכילה, ואין זה בכלל מעשה הריגה במטרה ותכלית של הריגה. ואם כן, גם לפי צד זה, צריך להיות הדין שתיהני השחיטה לטהרה מידי טומאת נבילה.
וסיוע לזה הוא, מעיון היטב בלשון רש"י הנ"ל, שהרי ברור מללו, לב' צדדי הספק, שיש מעשה שחיטה לחוד, ויש מעשה הריגה לחוד. ומעשה שחיטה אינה בכלל מעשה הריגה, שאין זה הדרך להרוג בהמה. אלא שיסוד הספק הוא, מה הכוונה בלשון התורה "לפי חרב", הנאמר אצל בהמה. האם עיקר הכוונה היא שהבהמה תומת על ידי כלי חרב, והעיקר הוא הכלי שבו הורגים את הבהמה, ולא הצורה ואופן של הריגתה. אשר לפי צד זה, גם במעשה שחיטה, שאינו דרך של הריגה, מ"מ מתקיים בזה דין לפי חרב הנאמר במיתת הבהמה, דמ"מ המיתה נעשתה על יד סכין, שדינו כחרב לכל דבר. ושוב לא יועיל במעשה זה לטהרה מידי נבילה, דהרי נתקיים בזה דין מיתה לפי חרב הנאמר בדין בהמת עיר הנידחת. וממלא גם במעשה שחיטה, ודרך שחיטה, נידון כמיתה בעלמא, שאינו מחיל דין טהרה מידי טומאת נבילה.
או צד אחר לומר, שעיקר כוונת התורה במאי דנאמר לפי חרב אצל בהמה, דהוא לא רק שהמיתה תעשה על ידי כלי מתכת של חרב, אלא גם שיהי' בצורת ודרך הריגה. משא"כ מעשה שחיטה אינו בכלל מעשה הריגה כמהות ומטרה של הריגה. ואשר ע"כ גם אם המעשה נעשה בסכין אשר הוא בכלל חרב, מ"מ אין הוא בכלל חרב שנאמר בדין הבהמה, דלזה בעינן גם צורת מעשה הריגה שעושים על ידי חרב. ולא איכפת לן אם על ידי התזת הראש מהבהמה, או מעשה הכאה בחרב או מעשה דקירה בחרב. העיקר שהוא בכלל מעשה הריגה, ומשא"כ מעשה שחיטה שהוא רק חיתוך הסימנים, אינו בכלל מעשה הריגה. ואשר על כן תיהני במעשה השחיטה לטהרה מידי טומאת נבילה.
ואשר לפי זה, אפשר ליישב את כפילות לשון חרב שכתבה התורה הן אצל יושבי העיר והן אצל בהמתה. ואינו נוגע לעיקר ספק הגמ' הנ"ל בדין טהרה מידי טומאת נבילה. דאכן יש לומר לב' הצדדים הנ"ל, שאין דין לפי חרב שנאמר בבהמה שווה לדין חרב הנאמר אצל יושבי העיר המודחת. דאצל אנשי העיר, הוא אכן דין מיתה בסייף הנאמר בד' מיתות בי"ד. אך אצל הבהמה הוא אינו מיתת סייף דוקא, בהתזת הראש, אלא או שיהי' בדוקא על ידי כלי אשר נכלל בשם חרב, והוא כל כלי מתכת אשר פיו חד כחרב, וגם סכין שחיטה בכלל, וגם בדרך שחיטה בכלל. או דבעינן דוקא בדרך הריגה ממש ולא בדרך שחיטה בעלמא. וחרב שאמרה בו תורה, הוא לאשמועינן שיהי' בדרך הריגה דוקא, כפי שחרב הוא דרך הריגה ומעשה הריגה. אך לב' הצדדים אין ענין שיהי' דוקא כמיתת סייף אשר נאמר בהריגת יושבי העיר, שמיתתם בסייף היא דוקא באופן שמתיזים את ראשו. ועי' להלן סוף אות ל' מה שביארנו בדרך יותר מרווחת את כפילות לשון חרב הנ"ל, ודו"ק.
♦
והנה, נמצא לפי הדרכים הנ"ל בביאור הספק של רב חסדא, שלפי הצד בספק שהשחיטה מהני לטהרה מידי נבילה, אזי לא מתקיים במעשה השחיטה דין ההריגה של "לפי חרב" הנאמר בדין בהמת עיר הנידחת, וכל המעשה מוגדר רק כמעשה שחיטה בעלמא. וכך נראה מפשטות לשונו של רש"י שהובא לעיל, וכך נראה שהבין בספר עונג יו"ט (סי' ס"ח), יעו"ש בתוך דבריו, בביאור דברי רב חסדא, בדין בהמה חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת אסורה.
ועל זה הוקשה לי מסוגיא ערוכה במסכת חולין דף ק"מ א': "אלא אמר רב נחמן בר יצחק, למעוטי ציפורי עיר הנידחת. למאי, אי לשילוח, לא אמרה תורה שלח לתקלה, אלא לשחיטה. וכתב רש"י שם: "אמר רב נחמן, 'טהורות' למעוטי ציפורים של עיר הנידחת. ולמאי, להי מינייהו איצטריך קרא להך, דהא משלח, פשיטא דשל עיר הנידחת לאו בר שילוח הוא, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, דממון עיר הנידחת אסור, ואם ישלחנה, יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן. אלא בשחוטה - אפילו ההיא דשחוטה היא, ולא אכלי לה, ויכול לשורפה אחר שחיטה, לא תיתי מעיר הנידחת".
ומתוך דברי רש"י נראה דהוקשה לו דהאיך ס"ד שיכול להביא צפור עיר הנידחת לשחוטה, והא צפור עיר הנידחת דינה בשריפה ובר קטלא היא. ובגמ' לא דחיק לאוקמי שלא נגמר דינה. וביותר, שהרי כיון דאיכא תקלה ע"כ שנגמר דינה, דבלא"ה ליכא תקלה. וכיון שנגמר דינה האיך יכול להביא צפור עיר הנידחת, והא בר קטלא היא ודינה בשריפה. וע"ע להלן אות ו' במה שיש לדון היאך איירי, אי בנגמר דין עיר הנידחת או לאו.
ואכן כן הוא בהמשך דברי הגמ' שם: "רבינא אמר הכא במאי עסקינן בעוף שהרג את הנפש, היכי דמי, אי דגמר דינא, בר קטלא הוא, אלא קודם גמר דינא, ולמאי אי לשילוח, בעי לאתויי לבי דינא וקיומי ובערת הרע מקרבך, אלא לשחיטה". וכתב רש"י שם, "אי לשילוח - פשיטא דאסור: בר קטלא הוא - ופשיטא דאינו ראוי לשלוח, ולא לשחיטה, דהא דינו בסקילה: אלא לשחיטה - דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם הוא".
המבואר מדברי הגמ' ורש"י, דאין מקום לס"ד שיהי' מותר לקחת לציפור מצורע בין לשילוח ובין לשחיטה, מציפור שהרג את הנפש שנגמר דינו לסקילה, היות שמצוותו במעשה הריגה על ידי סקילה, שוב אינו יכול לבטל דין זה, על ידי שחיטת הציפור לצורך טהרת המצורע. ומעתה כמו כן, קשיא בנידון ציפור עיר הנידחת, כיצד ס"ד שיהי' מותר לקחת אותה ולשוחטה לצורך טהרת המצורע, והרי דינה בשריפה.
וכתב רש"י הנ"ל ליישב. דכיון דאין אוכלים צפור המצורע שפיר מתקיים בה דין עיר הנידחת, שהרי יכול הוא לשורפה אחר שחיטה, ורק גבי צפור שהרגה את הנפש אמרינן שאין הוא יכול לקחת אותה לאחר שנגמר דינה, משום דדינה בסקילה, ואין הוא יכול לקחת אותה ולשוחטה כיון שמבטל את דינה.
והרש"ש שם כתב דס"ל לרש"י, שדווקא בהמת עיר הנידחת דינה בחרב דכתיב בה לפי חרב, אבל עוף, הוי בכלל את כל שללה תקבוץ, ודינו בשריפה. אלא שהביא הרש"ש את דברי הרמב"ם בפ"ד מע"ז ה"ו דהורגין כל נפש חיה. וביאר הכסף משנה, שהוא משום דכתיב ואת כל בהמתה, וה"ה לשאר נפש חיה דהורגים לפי חרב. ויעוי"ש ברש"ש, שתמה על הכסף משנה מכמה דברים, אלא שסיים הרש"ש שאפשר להשוות את דעת רש"י והרמב"ם, דבתחילה היו הורגים אותם בחרב, ורק אח"כ שורפים אותם. וכ"כ הצל"ח שם, דמ"מ בעי לשורפה אחר הריגתה, דנבלתה לא גרעה משלל העיר, שדינו בשריפה^[2].
ומעתה הנני בא ושואל, דאף אם נימא כהנ"ל, שתחילת דין העוף או הבהמה הוא להיות נהרג בחרב, ורק אח"כ דינו בשריפה. הנה, עדיין קשיא למבואר כאן בגמ' סנהדרין, לצד אחד בספק של רב חסדא, שדין הריגה בחרב לא מתקיים על ידי מעשה שחיטה, ורק משום כן, יש צד שהוא מטהרה מידי טומאת נבילה. ומעתה, כיצד אפשר לבטל דין הריגה בחרב על ידי מעשה שחיטה של ציפור מצורע שמביא לטהרתו, והרי במעשה שחיטה זו לא מתקיים דין הריגה בחרב שנאמר בו.
ובאמת נראה שהא קשיא על דברי הרש"ש גם לולי דברי הגמ' בסנהדרין הנ"ל. דהרי תחילה רצה הוא לומר בדברי רש"י, שאכן ס"ל שחלוק דין העוף מדין הבהמה, ורק בעוף נאמר דין שריפה, ומשא"כ בבהמה נאמר דין הריגה בחרב. וכל מה שהוקשה לו הוא רק מדברי הרמב"ם שלא משמע כן, ועל כן חזר להשוות ביניהם. אך לולי דברי הרמב"ם, הי' נשאר שפיר בשיטת רש"י, שמשמעות דבריו היא שדין העוף הוא בשריפה בלבד.
ומעתה צע"ג, כיצד אם כן מותר, לפי הס"ד לולי המיעוט דטהורות, להביא ציפור של עיר הנידחת לצורך שחיטת ציפור מצורע לטהרת המצורע, והרי במעשה השחיטה בוודאי מבטל הוא את דין הריגה בשריפה שיש על הציפור, וכמו שחזינן בדין ציפור שהרגה את הנפש, שדינה בסקילה, ולא ניתן לשחוט לצורך טהרת המצורע, היות ובזה מבטל דין הסקילה שיש על הציפור.
שוב מצאתי בס"ד את שאהבה נפשי, בספר מלבושי יו"ט (ח"ב יו"ד חלק הפלפולים סימן כ"ו), שכתב לבאר שם מה שהכריח את רש"י בחולין ללמוד מהתם, את מה שחידש לחלק בין דין בהמת עיר הנידחת שדינה בחרב, לבין דין עוף עיר הנידחת שדינה בשריפה. והוא מכח מה דקשיא ליה לפי מה שביאר רש"י עצמו בסנהדרין הנ"ל, שלפי הצד ששחיטת בהמת עיר הנידחת מטהרת מידי נבילה, אזי הביאור הוא, שאין בדרך שחיטה קיום דין של הריגה בחרב שנאמר בבהמה. ואשר לפי זה, הוקשה לרש"י בסוגיא דחולין הנ"ל, דבעינן למיעוט מקרא, שאין להביא לטהרת המצורע ציפור לשחיטה מעיר הנידחת. והרי גם בלא מיעוט מקרא, אין מקום לזה.
והוא בדרך ממה נפשך. דאם נימא ששחיטה מטהרת מידי נבילה, אם כן, אין מתקיים דין לפי חרב בשחיטת הציפור, ואם כן, אין מקום להתיר שחיטתה, דהרי בזה מפקיע אותה מדין חרב שנאמר בה מכח דין עיר הנידחת. ואם כהצד בספק שאין השחיטה מטהרת מידי נבילה, אזי הביאור הוא, שאינו מוגדר כמעשה שחיטה, אלא כמיתה בעלמא. ואם כן, כיצד אפשר לקיים בזה דין ושחט את הציפור, שהרי בעינן מעשה שחיטה בציפור לצורך טהרת המצורע. ואשר זה הוא שהכריח את רש"י לחדש, שדין העוף חלוק מדין הבהמה, ודינה בשריפה ולא בדין לפי חרב. ואשר על כן, יכול לקיים מצוות שחיטה מדין טהרת המצורע, ואח"כ דין השריפה שיש בה מדין עוף של עיר הנידחת, עכ"ד שם.
הרי לנו שכבר עמד המלבושי יו"ט בשאלה ששאלנו לעיל בדברי רש"י בסנהדרין, במה שיוצא מדבריו שם, שלפי הצד בספק שמהני שחיטה לטהרה מידי טומאת נבילה אזי לא מתקיים בזה דין לפי חרב בשחיטת הבהמה, דזה נסתר מהמבואר בסוגיא דחולין הנ"ל. אלא שהיה מקום לומר שרב נחמן בר יצחק, המובא בסוגיה בחולין הנ"ל, פליג על ספקו של רב חסדא בסוגיה דסנהדרין הנ"ל, וס"ל בפשיטות, ששחיטת בהמת עיר הנידחת לא מטהרת מידי טומאת נבילה, ושפיר מתקיים דין חרב גם בשחיטה. ועל כן העמיד רנב"י את מיעוטי דקרא בציפור עיר הנידחת, דס"ד שמהני לשוחטה ומ"מ לקיים בה דין חרב של עיר הנידחת. אלא שעל זה הוסיף במלבושי יו"ט הנ"ל להקשות בתורת ממה נפשך, והיינו שאם כהנ"ל, אזי קשה לאידך גיסא, כיצד ס"ד שתתקיים בזה מצות שחיטת ציפור מצורע, והרי אין על זה דין מעשה שחיטה אלא מעשה של הריגה בחרב, וכנ"ל.
וכמו כן מצאתי באחרונים, שרצו להוכיח מהאי סוגיא בדעת רב נחמן בר יצחק, שס"ל באמת לאידך גיסא, והיינו ששחיטת בהמת עיר הנידחת אכן מטהרת מידי טומאת נבילה, ויש לזה גדר של מעשה שחיטה, דאם לא כן, היכן מתקיים בזה ושחט את הציפור החיה, וע"כ פליג על רב חסדא לאידך גיסא. ובזה רצו לבאר את מקור דברי הרמב"ם שהשמיט האי ספק של רב חסדא, ולא פסק לחומרא שאינו מטהר מידי נבילה. עי' בזה בחידושי רעק"א חולין, ובמנ"ח (תס"ד אות ל"ב), ובבית הלוי (ח"ג סי' כ"ו אות ד'), ובחזון איש (סי' רי"ד).
ופלא שלא עמדו על כך, שאם כך קשה לאידך גיסא, כיצד ס"ד שיהי' מותר לשחוט הציפור לטהרת המצורע, והרי בזה הוא מפקיע דין הריגה בחרב מהעוף, ולא יתכן כן למבואר בגמ' בציפור שהרגה את הנפש וכנ"ל^[3].
אלא שלא הבנתי מה הועיל המלבושי יו"ט בתירוצו, וכמו ששאלנו לעיל על דברי הרש"ש. דהנה, אם אכן ס"ל לרש"י שדין העוף רק בשריפה ולא בדין הריגה בחרב, הן אמת שמעתה אין הפקעה של דין חרב במעשה שחיטת הציפור לצורך טהרת המצורע, היות שאין דין של הריגה בחרב, מ"מ הרי יש דין הריגה בשריפה, ולזה בעינן שהציפור תמות על ידי שריפה, וככל דין מיתת שריפה שנאמר באחד מד' מיתות בי"ד. ואם כן, כיצד מהני לשוחטה קודם שריפה, והרי בזה מפקיע הוא דין מיתה בשריפה, דעתה מתה היא על ידי שחיטה, ומה הועיל בזה ששרפה לאחר שמתה בשחיטה. וכמו שמצאנו בעוף שדינו בסקילה, שלא מהני שימות על ידי שחיטה, אלא בעינן להמיתו בסקילה, ולא מהני שיהי' נסקל לאחר שחיטה, דמה יועיל בזה כלל, הרי סו"ס לא מת בסקילה.
ונמצא לסיכום, שיש להקשות בכמה אופנים בהאי סוגיא דחולין, דס"ד לולי המיעוט מקרא, להתיר לקחת לצורך טהרת המצורע ציפור מעיר הנידחת ולשוחטה כדין ציפור השחוטה. דהנה אם נימא כפשטות המבואר בפסוקי התורה שדין הבהמה הוא רק במעשה הריגה בחרב ולא בשריפה. ושדין העוף כדין הבהמה, ושכן הוא פשטות שיטת הרמב"ם. אז לפי זה קשה מספיקא דרב חסדא בסנהדרין, באופן של ממה נפשך, דלפי הצד ששחיטת בהמת עיר הנידחת לא מוציאה מידי נבילה, אזי השחיטה מוגדרת כהריגה ולא כמעשה שחיטה, וממלא כיצד תתקיים מצות שחיטת הציפור החיה. ולפי הצד שהשחיטה מוציאה מידי נבילה, אזי שפיר מתקיימת מצות השחיטה, אבל מאידך מפקיע בזה דין הריגה בחרב מדין בהמת עיר הנידחת.
ואם נימא כפשטות שיטת רש"י שדין העוף חלוק מדין הבהמה, ושדינה הוא בשריפה בלבד, וכפי שנקט בספר מלבושי יו"ט, אזי הרווחנו את מעשה השחיטה לקיום מצוות השחיטה לטהרת המצורע, אבל מאידך קשה, שהפסדנו בזה את דין הריגת העוף שדינו בשריפה מחיים.
ואם נימא כמו שרצה הרש"ש להשוות בין רש"י להרמב"ם, וכן דעת הצל"ח, שבין בעוף ובין בבהמה דינם בין בהריגה ובין בשריפה, אזי לא קשה מדין השריפה, כיון שהיא מתקיימת תמיד בבהמה מתה, אבל מאידך קשה מצד דין השחיטה, ובאופן של ממה מ נפשך וכנ"ל, דאו שמתקיים כאן דין מצוות השחיטה של טהרת המצורע, ולא מתקיים דין הריגה בחרב, או להיפך, שמתקיים דין הריגה ולא דין ומצוות השחיטה.
♦

ג. ד.

והנראה ליישב בדרך אפשר את דברי הרש"ש הנ"ל, ואת דברי המלבושי יו"ט הנ"ל. והוא שנימא, שאכן גם אם נתפוס שדעת רש"י היא, שחלוק דין העוף מדין הבהמה בעיר הנידחת, מ"מ אין כוונת התורה לדון את העוף במעשה שריפה בחיים. דזה לא יתכן לומר כפי הטעם שכתב בצל"ח הנ"ל, דאו משום שצער בע"ח הוא מדאורייתא, או מסברא בעלמא, שאין ראוי לעשות כן לבהמה וכן לעוף לשורפם חיים. ואשר ברור הוא, שכוונת התורה בזה היא לשורפם רק לאחר מיתה. אלא שאין הביאור בזה כמו שצידדו הרש"ש והצל"ח, דב' דינים איכא בעוף או בבהמה, גם דין הריגה בחרב, ושוב לאחר מכן גם דין מעשה שריפה, ודין שריפה כשאר שלל עיר הנידחת. ולפי זה דין השריפה מתחדש רק לאחר שהתקיים דין הריגה בחרב. אלא הביאור הוא אחר, והיינו שמעיקר הדין, אין דין להרוג בחרב [בעוף בלבד לשיטת רש"י] וכל דין העוף הוא רק במעשה שריפה, והרי הוא בכלל שללה של העיר, אלא שמדיני השריפה של העוף הוא להמית אותו קודם לכן בכל מיתה שהיא, ורק אחר כך לעשות בו מעשה שריפה, ולקיים בה את דין השריפה. ומשום שאין ראוי לשרפו בעודו בחיים. וכפי שהערנו לעיל על דברי הצל"ח, שדבר זה לא צריך להיות נכתב בקרא להדיא, אלא סמכה תורה שנבין זאת לבד מכח דין צער בע"ח, או מסברא בעלמא^[4].
ולפי זה מבואר היטב, ולא קשה מידי. דאף לפי הצד בספק של רב חסדא שס"ל ששחיטה מטהרת מידי נבילה, ומשום שמוגדרת היא כמעשה שחיטה, וממילא לא מתקיים בזה דין הריגה בחרב, מ"מ הרי בעוף אין דין הריגה בחרב כלל, אלא רק דין שריפה, וגם דין השריפה הוא רק בעוף מת ולא חי. ואם כן, אין נפקא מינה הכא במעשה השחיטה, דאינו צריך לקיים בזה דין הריגה בחרב. וברור שהוא מקיים בזה את דין ושחט את הציפור החי', ובזה ממילא העוף נמצא מת על ידי קיום מצוה זו. ושוב יכול הוא לקיים את דין השריפה מדין עיר הנידחת, שכך הוא קיום דינו של העוף, לשורפו בעודו מת, כדין שלל עיר הנידחת. ונמצא לפי נוסח זה, שאין שום שייכות בין הסוגיא דחולין לסוגיא של רב חסדא בסנהדרין.
ולאחר העיון היטב נראה לבאר יותר. והוא, שאף אם נימא בכוונתם הנ"ל שדין העוף הוא בשריפה, וסתם שריפה היא כפי שהיא בעודה בחיים. ולית לן הטעמים הנ"ל להכריח שצריך תחילה להמיתם ורק אחר כך לשורפם. מ"מ הא ברירא ופשיטא הוא, שאין חיוב דוקא לשורפם בחיים כדי לקיים את מצות השריפה. שהרי זה ברור שיסוד דין שריפה שכתוב בתורה בדין שללה, אינו בגדר דין חיוב מיתה של שריפה שמצאנו בד' חייבי מיתות בי"ד. דהרי זה נאמר על עצים ואבנים ושאר רכושם של בני העיר, ומה שייך בהם חלות דין חיוב מיתה. וברור ופשוט שהוא רק מעשה של איבוד והשחתת הממון על ידי מעשה שריפה.
ומעתה, אם נימא שגם העופות בכלל דין השריפה, אזי אין זה דין שריפה חדש, אלא אותו דין שריפה שנאמר כלפי שללה של העיר. ובהכרח הוא, שגדרו הוא כאיבוד ממון העיר, כך הוא איבוד העופות בתורת ממון בני העיר. ואם כן, ברור הוא, שאין נפקא מינה איך הוא שורפם, אם מחיים או לאחר מיתה, וכך או כך מתקיימת מצות השריפה, ואין בשחיטת הציפור לטהרת המצורע שום ביטול קיום דין השריפה שיש בהם.
ולא דמי כלל לדין הסקילה שיש בעוף שהרג את הנפש, שעל זה אמרה הגמרא שאם יקיים בהם שחיטה לטהרת המצורע אזי יהי' בזה ביטול קיום דין הסקילה. דהתם הוא חיוב דין מיתה על ידי מעשה מיתה של סקילה, ואין בצורה אחרת של מיתה אותו קיום דין מיתה הנצרך. ומה שאין כן בשריפה של עיר הנידחת, שאינו קיום דין חיוב מיתה שלהם, אלא רק קיום דין איבוד ממונם בשריפה, אזי אין נפקא מינה כיצד הוא שורפם, אם בעודם חיים או מתים, העיקר שהוא מאבדם מן העולם בשריפה, ודו"ק^[5].
♦
אכן, כל זה מיישב רק אם נוקטים אנו בשיטת רש"י שדין העוף חלוק מדין הבהמה, ודינה הוא רק בשריפה, וגם בזה, הוא רק דין שריפה בעוף לאחר מיתה ולא בעודה בחיים. או כהדרך האחרונה, שאין נפקא מינה בין בעודה בחיים או לאחר מיתה, והעיקר שיהיו בשריפה.
אך אם נימא שס"ל לרש"י כדברי הרש"ש והצל"ח ועוד שב' דינים איכא בהו - גם דין הריגה בחרב וגם דין שריפה. אזי עדיין קשה, וככל הנ"ל.
וכן אין זה מיישב את שיטת הרמב"ם, שהשווה את דין העוף עם דין הבהמה. ונחלקו האחרונים בשיטתו. דדעת הרש"ש והצל"ח הנ"ל הוא, דהרמב"ם ס"ל שיש בהם גם דין הריגה בחרב וגם דין שריפה. אך הצפנת פענח (מהדו"ת עמ' 26), וכן באגרות משה (ח"א קדשים סי' כ"ו סוף ענף א'), נקטו בדעתו שיש רק דין הריגה בחרב בלבד, ואין מקום לדין שריפה כלל לאחר הריגה. וכפי שהוכיחו מהא שהוצרך הרמב"ם (פ"ד הי"ב מע"ז) לאסור בהנאה אם שחט את הבהמה של עיר הנידחת, משום דדמי לשור הנסקל אם שחטו קודם סקילה. וצ"ע למאי הוצרך לסייע משור הנסקל, והרי אינו מן הענין. דהכא אסורה הבהמה בהנאה משום שעדיין יש לאדם לקיים דין שריפה בבהמה ובעוף מדין שלל עיר הנידחת, ומשא"כ בשור הנסקל, שלאחר שחיטה אין מקום כלל לקיום דין סקילה, ואיסור הנאה שבו נובע מהא שניגמר דינו לסקילה. ואשר מוכרח שאין עוד מצוות שריפה לאחר הריגתם בחרב, ובזה קמ"ל שאף שהתקיימה בהם מצוותם, מ"מ עדיין אסורים הם בהנאה כדין שור הנסקל אף לאחר שחיטה.
ועל כל פנים, איך שנתפוס בשיטת הרמב"ם, הרי לכו"ע בעינן לקיום דין מעשה הריגה בחרב בין בבהמה ובין בעוף. ואם כן, קשה ככל הנ"ל בדרך של ממה נפשך. או שלא מתקיים מצות שחיטת ציפור מצורע, או שלא מתקיים דין הריגה בחרב. ובעיקר הקושיא היא לדעת האחרונים הנ"ל שנקטו בשיטת הרמב"ם, שמסוגיא זו הוכיח לפשוט את ספקו של רב חסדא. וס"ל להרמב"ם בדעת רב נחמן בר יצחק, ששחיטה מטהרת מידי נבילה, ועל כן מקיים בזה האדם את מצות שחיטת הציפור וכו'. וקשה, כיצד א"כ אפשר לקיים בזה המצוה של מצורע ולהפקיע בזה את דין הריגתו בחרב^[6].
♦

ה. ו.

והנה, לכאורה היה מקום ליישב את עיקר הק' הנ"ל בדברי הגמ' על פי דברי החת"ס בשו"ת (או"ח סימן ק"פ). דהנה לעיל נקטנו בפשיטות שהגמ' בחולין הנ"ל, שבאה למעט ציפור עיר הנידחת לענין ציפורי מצורע, איירי באופן שכבר נגמר דין עיר הנידחת עליה ועל כל מה שבתוכה. דאם לא נגמר הדין עדיין, אזי אינו מובן מה שהגמ' אומרת שאי אפשר להעמיד את המיעוט על הציפור המשולחת, שהרי לא יתכן שאמרה תורה שלח לתקלה, שיבואו אנשים להיכשל במציאת אותה ציפור, ויבואו לאוכלה, והרי אסורה בהנאה היא מדין עיר הנידחת. ואם מדובר בציפור של עיר הנידחת שעדיין לא נגמר דינה, אם כן, הרי הציפור לא אסורה בהנאה, וממלא אין מקום לתקלה. ועל כורחך הוא, שמדובר בציפור של עיר הנידחת לאחר גמר הדין.
אלא שלא כן ס"ל לחתם סופר בשו"ת הנ"ל, אלא ס"ל להיפך, שמדובר קודם גמר דין עיר הנידחת. דקשיא ליה, דאם תאמר שלאחר גמר דין הוא, אם כן לא הי' לגמ' לומר שאין המיעוט על ציפור המשולחת, משום שלא אמרה תורה שלח לתקלה. שהרי גם לולי זה, אין מקום לשלח את הציפור, היות שנגמר הדין להריגה, אזי בר קטלא היא, ושוב אין מקום למצוות שילוח בהאי ציפור, שהרי בזה מפקיעים את דין ההריגה של הציפור. ואשר מוכרח הוא, שאיירי קודם שנגמר דין עיר הנידחת, ועדיין לאו בר קטלא היא. אלא שאז יהי' קשה מה ששאלנו לעיל, מדוע דבר זה הוא בגדר שלח לתקלה, והרי עדיין אין היא אסורה בהנאה בשעת השילוח.
ועל זה ביאר החתם סופר, שמוכרח מכאן, שכל שהי' הציפור בשעת ההדחה של העיר בתוך העיר, אזי אף שהיא יצאה מחוץ לעיר קודם גמר הדין, הנה לאחר שייגמר דין עיר הנידחת להריגה, אזי יחול על הציפור דין איסור הנאה בכל מקום שהיא תהי' קיימת. ואשר על כן, בשעת השילוח עדיין לא הי' בר קטלא, ואפשר לקיים בה מצוות שילוח, אלא שלא עבדינן כן, משום שזה בגדר שילוח לתקלה. והוא, שלאחר שייגמר הדין על העיר, אזי יחול עליה איסור הנאה בכל מקום שתהי', וייכשלו בזה אנשים שמוצאים את הציפור. והוסיף בזה, שהטעם שיחול על הציפור דין איסור הנאה, הוא משום שלא צריך לגמור את הדין על הציפור ולהביאה בפני בי"ד, מדין אין גומרים את הדין אלא לפני הבעל דין, שהרי גמר הדין נעשה על כל יושבי העיר בכללותה, וממלא כל מה שבתוכה נכלל בכלל גמר הדין.
ואם אמת נכון הדבר הזה, אזי ממלא לא קשה מידי מסוגיא דסנהדרין ולא קרב זה אל זה, שהרי אם לא נגמר הדין להריגה, אזי שפיר יכול האדם לשחוט את הציפור השחוטה לצורך טהרת המצורע, ויקיים הוא בזה מצות שחיטה, וגם אין הוא מפקיע דין הריגה מהציפור, היות שעדיין לא נגמר הדין להריגה. ואם אחר השחיטה עדיין היא תהי' קיימת לפנינו, אזי יחול עליה דין שריפה כדין שלל עיר הנידחת, וכנ"ל מדברי החת"ס.
♦
אלא שלענ"ד לא נראה כן בביאור דברי הגמ' בחולין הנ"ל. דנראה מוכרח שאיירי בציפור עיר הנידחת לאחר שנגמר הדין על העיר. חדא, דהנה פוק חזי בתירוץ של רבינא שהעמיד את הפסוק למעט את העוף שהרג את הנפש. ועל זה דנה הגמ' היכי איירי. ובזה הקדימה הגמ' את הצד שהוא לאחר שנגמר הדין על העוף להיות נידון בסקילה. ועל זה שאלה הגמ', דלא יתכן כן, דהרי אז הוא בר קטלא, וביאר רש"י, דפשיטא שאינו בר שילוח ולא בר שחיטה, שהרי דינו בסקילה. אלא בהכרח איירי קודם שנגמר הדין על העוף להיות נסקל. ואז שוב דנה הגמ', אי מדובר על הציפור המשולחת או הציפור השחוטה. הרי שחזינן ממהלך הגמ', שהפשטות היא כשאומרים תירוץ בביאור מיעוט הפסוק דטהורות, הוא בכה"ג שנגמר הדין, ורק אם אי אפשר להעמיד בכך, אז דוחקים לבאר באופן שלא נגמר הדין.
ואשר לפי זה, בתירוץ הגמ' של רב נחמן בר יצחק שהעמיד את הפסוק בעוף וציפור של עיר הנידחת, אזי הפשטות היא דאיירי בציפור לאחר שנגמר הדין על עיר הנידחת, וכל שלא דנה בזה הגמ' לדחוק אחרת, אזי כך הוא הפשטות של הפסוק.
והביאור לזה נראה מוכרח לכאורה, דהרי אם באנו למעט מקרא דטהורות ציפור של עיר הנידחת, הרי צריך להיות סיבה שציפור זה ממועט דוקא ממה שנאמר טהורות. שי"ל טהורות ולא טמאות. וכן טהורות ולא שאסורים בהנאה, והיינו טהורות מאיסור אכילה והנאה. ומעתה אם נימא שאיירי קודם גמר הדין על העיר הנידחת, ועדיין אין הציפור אסורה בהנאה, אם כן אינו מובן, למה זה יהי' ממועט מהמילה "טהורות", שנאמרה בציפור מצורע.
ולא דמי כלל למאי שאמרה הגמ' להלן בענין ציפור שהרגה את הנפש, שהעמידו בקודם שנגמר דינה לסקילה. דשאני התם, שסוף סוף העוף הרג את הנפש, וכבר חל עליו הדין של בערת הרע מקרבך, כמבואר בגמ', ועל כן צריך להביאו לבי"ד לצורך גמר דין וקיום דין סקילה. ועכ"פ יש כאן ציפור שמוגדרת כדבר רע שצריך לבערו מן העולם מחמת מעשה רע שעשה. ושפיר אפשר להיות ממועט ממה שנאמר טהורות, דאין זה בכלל טהור. אבל בציפור של עיר הנידחת, שהציפור עצמה לא עשתה שום דבר רע, ורק נידונת בדין הריגה מחמת מעשה יושבי העיר. בזה לא נראה שאינו מוגדר כטהור, עוד קודם שנגמר הדין על העיר להיות אסורים בהנאה. וקודם גמר דין, הרי הוא כשאר ציפורים בעלמא.
אלא שאם כן הוא הדבר, שמוכרח לומר שכוונת רב נחמן בר יצחק לתרץ בדוקא בעוף לאחר גמר הדין על עיר הנידחת. אם כן תקום עלינו השאלה ששאל החתם סופר הנ"ל, מדוע הגמ' דוחה שלא מדובר בעוף המשולח, ומשום שלא אמרה תורה שלח לתקלה, והרי הוא בר קטלא, ואין מקום בכלל לקיים בו דין שילוח. וכמו שהגמ' דחתה בציפור שהרגה את הנפש לאחר שנגמר הדין עליה לסקילה. ומכח זה הכריח לומר שמדובר בקודם שנגמר הדין^[7].
והנראה נלע"ד ליישב זאת בס"ד. דלא דמי כלל לנידון של העוף שהרג את הנפש שנידון לסקילה. דהתם, לאחר שנגמר דינו להיות ניסקל ונהרג במעשה של סקילה, והרי הוא לפנינו בתוך בי"ד ששם גמרו את הדין לפניו, הרי לא יתכן כלל לומר, שתאמר התורה מצוות שילוח הציפור לטהרת המצורע, שהרי בזה שאתה משלח אותו, בזה ביטלת ממנו עתה קיום דין הסקילה, וזה סתירה למה שצריך עתה לעשות עם הציפור. ומה שאין כן בציפור עיר הנידחת, אף לאחר שנגמר דין עיר הנידחת, מ"מ אין כאן גמר דין מיוחד על אותה ציפור לפני בי"ד שדינה להריגה, אלא שהיא ממילא נידונת כך מכח גמר הדין שנפסק על יושבי העיר. וממילא, אם באה לידינו ציפור מתוך העיר, אף לאחר שנגמר הדין על העיר, הנה בזה שאנו נקיים בה דין שילוח בתוך העיר, אין בזה הפקעה וביטול דינה להריגה, שהרי גם אחר השילוח אפשר עדיין לקיים בה דין הריגה של עופות עיר הנידחת, כמו שיקיימו זאת בשאר העופות שעדיין קיימים בעיר, ולא הבדלנו את העוף הזה משאר עופות, שנשאר דינו כשאר העופות שבעיר שדינם להריגה לאחר שייתפסו. אבל בציפור שהרגה את הנפש, הרי עליה במיוחד נגמר הדין להיות נסקלת, והיא חלוקה מכל הציפורים שבעיר שאין דינן לסקילה, וכיצד עתה, שהיא כבר לפנינו ונגמר דינה לסקילה, נקיים בה דין של מעשה שילוח. והרי בזה אנו מפקיעים עתה מלקיים בה את דין הסקילה שיש עליה. ובזה שהיא משולחת, הרי נעשתה היא כשאר ציפורי העיר שאינן בדין סקילה, ושוב לא נוכל לקיים בה דין סקילה כלל. מה שאין כן בעיר הנידחת, שהרי בין כך, כל הציפורים שבעיר דינם בהריגה. ואם כן בזה ששלחנו אותו להיות כשאר העופות שבעיר, שדינם גם כן בהריגה, לא ביטלנו שום דין קטלא מאותו העוף המשולח. ועל כן בחרה הגמ' לדחות באופן אחר, שלא יתכן שהתורה תאמר שלח לתקלה, שיתכן ותצא תקלה רחוקה, שהעוף ישולח ויגיע לעיר אחרת, ובזה מי שימצא אותו לא יידע שאסור הוא בהנאה מדין עיר הנידחת^[8].
♦

ז. ח.

והנה, לכאורה ניתן להוכיח מדברי רש"י שכתב על ציפור עיר הנידחת שנשחט לצורך טהרת המצורע - "שיכול לשורפה לאחר שחיטה", שמבואר בהכרח שרש"י למד שמדברת הגמ' בציפור עיר הנידחת לאחר גמר הדין להריגה. והוא לפי הבנת האחרונים שביארו ברש"י שכוונתו היא לדין שריפה מצד דין עוף עיר הנידחת. אך אם נרצה לאחוז בדרכו של החתם סופר הנ"ל, אזי יהי' מוכרח לבאר את דברי רש"י, שכוונתו היא לזמן שלאחר גמר הדין על עיר הנידחת, שאז יחול על העוף דין שריפה מצד שלל עיר הנידחת. אלא שזה דוחק גדול, דמה הכריח את רש"י להוסיף זאת, והרי בשעה זו, שמקיים האדם מצוות שחיטה של ציפור המצורע, אין עדיין דין שריפה, ומה איכפת לן מה שיכול הוא אחר כך לשורפה בזמן שיחול עליה דין שריפה, דזה פשיטא, ולא דין השריפה של אחר כך, ימנע מאיתנו לקיים עתה דין שחיטה בציפור שאין עליה עתה שום דין הריגה ושריפה. ובשלמא אם כבר נגמר הדין, ויש דין לשורפו, אזי צריך להוסיף רש"י שאין מניעה לקיים בו דין שחיטה, משום שבזה לא ביטלנו ממנו דין שריפה, היות שאפשר לקיימו לאחר שחיטה^[9].
וכמו כן, גם אם נבאר שכוונת רש"י במה שכתב "שיכול לשורפה" היא שאין חשש שיבואו לתקלה כמו בשילוח הציפור, משום שגם לאחר שחיטה לא יבואו לאוכלה בטעות, כי יכול האדם לשורפה. הנה, אם נפרש כן, אין זה כמו שנקטו האחרונים להוכיח מדברי רש"י שדין העוף בשריפה, ולפי הנ"ל אין מקום לדבריהם כלל. ומ"מ, עדיין הרי מוכרח ומבואר שמדובר לאחר גמר הדין על העיר הנידחת, שאם לא כן, אין מקום לתקלה וחשש אכילה לאחר שחיטה, שהרי אין הציפור אסורה עדיין בהנאה. ואם מצד דין ציפור מצורע לאחר שחיטה, הנה בזה הרי דינה בקבורה לאחר שחיטה ולא בשריפה. ועל כורחך שכוונתו של רש"י היא מדין שריפה של עיר הנידחת, ועל כרחך שכבר אסורה היא בהנאה.
ואכן, כבר עמד המנ"ח (מצוה תס"ד ס"ק ל"ז) על עיקר דברי רש"י, שכתב שיכול לשורפה לאחר שחיטה, מהא דמבואר במשנה בנגעים (פי"ד מ"א) שאת הציפור השחוטה קוברים. וכתב ברמב"ם (הל' טומאת מצורע פי"א ה"א), שהיא הלכה מפי קבלה לקוברה לאחר שחיטה. וא"כ אינו יכול לשורפה אלא לקוברה. וחזינן מדברי המנ"ח שהבין בדברי רש"י, שמה שכתב שצריך לשורפה הוא מדין איסוה"נ שיש בה ולא מדין הריגה בשריפה. וזה דלא כפי שהבינו הרש"ש והצל"ח ועוד בדברי רש"י, שכוונתו לדין שריפה מצד דין עיר הנידחת, אשר נאמר בה וכל שלל תקבוץ ושרפתה. אלא הוא מצד דיני איסוה"נ שיש בה, ומצד שלא יבואו להיכשל בהנאה. ולפי הבנה זו בדברי רש"י, אכן אין מקום להוכיח מדברי רש"י שס"ל שחלוק דין עוף מבהמת עיר הנידחת להיות דינו בשריפה ולא בחרב. או שיש בו ב' דינים, גם חרב וגם שריפה.
ומכל מקום, אין בכל זה ליישב את עיקר מה ששאלנו לעיל על עצם מעשה השחיטה לטהרת מצורע, שאינו מתיישב עם עיקר ספקו של רב חסדא בגמרא סנהדרין הנ"ל, אי שחיטה מטהרת מידי נבילה או לאו, דכך או כך, אינו מבואר הס"ד לקיים שחיטה בציפור עיר הנידחת, שאו שמצות שחיטה לא תתקיים בזה או שמצות הריגה בחרב לא תתקיים בזה.
♦
והנה יעוי' במלבושי יו"ט הנ"ל, שנמי ביאר שלא כדברי החתם סופר הנ"ל, דלעולם מדברת הגמרא בציפור של עיר הנידחת לאחר גמר הדין, ומה שקשה, שאם כן מדוע לא הקשתה הגמרא, והרי בר קטלא הוא. ביאר בזה שם, שיש להעמיד באופן שהיו הציפורים בתוך העיר הנידחת בשעת גמר הדין, אלא שאחר כך פרחו להם, ולא היו בשעת מעשה השריפה של כל שלל העיר. ושוב לאחר שגמרו לשרוף את כל שללה, לקחו מציפורים אלו לצורך דין טהרת המצורע. והיות שזה לאחר קיום דין השריפה שהיה בעיר, אזי שוב מעתה פקע מהם דין שריפה, וכל מה שנשאר בהם הוא רק דין איסור הנאה בלבד. ואשר על כן, הרי רק בכלל לא אמרה תורה שלח לתקלה, אך אין בהם חסרון זה של בר קטלא.
ומה שיש להעיר בזה הוא - ראשית, מה שמדברי רש"י מבואר שכן יש דין שריפה בהאי ציפור. אם לא שנאמר כדברי המנחת חינוך הנ"ל, שאין כוונת רש"י לדין שריפה מדין שלל עיר הנידחת, אלא מדין איסורי הנאה שיש בה. ובזה הרי מודה המלבושי יו"ט שלא פוקע איסוה"נ שבה. הנה מלבד זה, הרי אין בזה בכדי ליישב את עיקר השאלה ששאלנו לעיל, אם נוקטים אנו שיש דין הריגה בחרב בדין עוף עיר הנידחת, או שיש דין הריגה הן בחרב והן בשריפה לאחר הריגה בחרב. שאף שהרווחנו על פי דבריו הנ"ל את דין השריפה, שאינה בכה"ג שלא היו בידם בשעת שריפת שללה. הנה מ"מ דין הריגה בחרב לא פקע מהם, דזה אינו ענין למעמד השריפה של שלל העיר, ובזה מודה גם במלבושי יו"ט שעדיין נשאר בהם דין הריגה בחרב. ואם כן נשארת השאלה, כיצד מתקיים דין הריגה בחרב על ידי השחיטה לפי הצד שהיא מטהרת מידי נבילה, או כיצד מתקיימת דין השחיטה של ציפור מצורע.
ועי"ש במלבושי יו"ט שהביא בשם הגאון רבי אלעזר משה הורביץ, שכתב נמי לבאר, שלעולם יש להעמיד לאחר שכבר נגמר הדין של העיר ושללה, ומ"מ אין מקום לשאלה, מצד זה שהוא בר קטלא, אלא רק מצד שלא אמרה תורה שלח לתקלה. ומשום שיש בזה מצות עשה של מצורע שעדיף מעשה של עיר הנידחת. ומשום שגדול השלום שיש במצות טהרת המצורע. ואם היינו מקבלים דרך זו, אזי הי' מתיישב בזה כל מה ששאלנו לעיל, גם מצד דין הריגה בחרב, וגם מצד דין שריפה. שאף שעל ידי שחיטה מפקיע דין הריגה בחרב או דין שריפה מחיים, מ"מ אין בזה חשש כלל, היות ועדיף לקיים את העשה של מצורע ומשום גדול השלום.
אלא שהמלבושי יו"ט שם דחה את דבריו, שכיון שכבר למדנו להלן דף קמ"א מהפסוק שעשה של מצורע אינו דוחה עשה של שילוח הקן, אע"ג שיש בזה משום גדול השלום, הוא הדין שאינו דוחה כל העשין שבתורה. כי אין זה חומרא יתירא בשילוח הקן משאר עשין, וכשם שעשה של מצורע אינו דוחה עשה של שילוח הקן, כך אינו דוחה שאר עשין שבתורה.
ונראה עוד להקשות על תירוצו הנ"ל, מהא שחזינן בהמשך הגמ' לענין ציפור שהרגה את הנפש, שאם נגמר דינו לסקילה, שוב אין מקום לדין שחיטה או שילוח, ומשום שהוא בר קטלא וצריך לקיים בו את דין הסקילה. ומדוע לא נימא בזה שיבוא עשה של מצורע וידחה דין סקילה של הציפור ומשום גדול השלום. ואם תאמר, שמ"מ אין זה מצד מצות עשה של סקילה, אלא רק שכך הוא עיקר דינו להיות נהרג בסקילה, ודין זה חייב להתקיים בו, ואין מקום לדחות דבר זה מפני עשה. אם כך הוא, נימא כן גם בציפור עיר הנידחת, דדל מהכא מצות הריגת ושריפת עיר הנידחת, מ"מ הרי יש בזה גם דין הריגה בעצם, וכיצד מהני הדבר לבטל את דין הריגה בחרב או בשריפה גם לולי המצוה שבזה, משום מצות מצורע, שגדול השלום, והא לא גרע מדין סקילה של ציפור שהרג את הנפש שלא נדחה מכח עשה של מצורע.
♦

ט. י.

שוב ראיתי בספר עונג יו"ט (יו"ד סי' ס"ח), שאכן עמד בסתירת דברי הגמ' חולין לדברי רב חסדא בסנהדרין, וכתב שם ג' דרכים כדלהלן. ובדרך הא' רוצה הוא לומר כדברי החתם סופר שהבאנו לעיל וז"ל: "מיהו נ"ל דאף שמדברי התוס' שם משמע שמפרשים הא דצפורי עיה"נ מיירי בנגמר דינם, מ"מ אפשר לפרש דמיירי בלא גמר דינא, כדמוקי בתר הכי רבינא בעוף שהרג את הנפש, דפריך אי דגמר דינא בר קטלא הוה, אלא דלא גמר דינא. ה"נ מיירי בלא גמר דינא.
והא דלא קאמר גבי עיה"נ נמי, אי דגמר דינא בר קטלא הוא. אפשר לומר, דגבי עיהנ"ד לא מצי לאוקמי בלא"ה בגמר דינא, משום דסובר דאין שחיטה מטהר מידי נבילה בעיה"נ אחר גמ"ד, ובע"כ דמיירי קודם גמ"ד. וע"ז פריך אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה, ואף שעדיין לא נגמר דינם, מ"מ כיון שהב"ד יגמרו דין של שאר השלל, יאסר ממילא הציפור, ה"ה כל היכא דאיתא, ויאסר ויהא תקלה. אלא לשחיטה ויכול לשוחטה ולשורפה אח"כ. ואע"ג דעיקר דינא הוא בהריגה, ובשחיטה לא מקיים מצות לפי חרב כמש"כ, מ"מ כיון דלא נגמר דינו, לא איכפת לן לקיים מצותו כדין, כמו שאמר גבי עוף שהרג את הנפש בתר הכי, אף שדינו בסקילה רשאי לשוחטו כיון דלא נגמר דינו. אבל גבי בהמת עיר הנדחת בסנהדרין שם שנגמר דינו אסור לשוחטה אי אמרינן דמטהר מידי נבילה ואין זה לפי חרב.
והוי א"ש מה שעמדנו ע"ז מכבר, מאי דבחולין פשיטא ליה להש"ס דמטהר מידי נבילה, דהא אי לאו קרא דחיות הוה אמינא דמצי מייתי לה לשחיטה, אע"ג דבעינן שחיטה מעלייתא, ובסנהדרין איבעיא לן ולא איפשטא. ומצאתי כעת בס' נחל איתן על הרמב"ם ז"ל שעמד ג"כ בזה. ולפי מש"כ דמיירי קודם שנגמר דינו א"ש, דלעולם אימא לך דלאחר שנגמר דינו, אינו מטהר מידי נבילה". עכ"ל עתה.
♦
חזינן מדבריו בדרך זו, שס"ל שגמרא בחולין מדברת קודם שנגמר דינה של העיר הנידחת, ומ"מ יש בזה את הדחי' שלא אמרה תורה שלח לתקלה, היות שלאחר שייגמר הדין על העיר, אזי יחול דין זה גם על אותו ציפור שעשו בה שילוח, וכל היכן שהוא יהי' יחול בו דין איסוה"נ של עיר הנידחת. ובזה הוא ממש כדברי החתם סופר הנ"ל. ועל זה יש להקשות כל מה שהקשינו לעיל על דברי החתם סופר.
אלא שהוסיף על דברי החתם סופר, בזה שיצא לבאר מדוע באמת הגמרא לא כתבה לדון כפי שדנה אצל רבינא להלן בעוף שהרג את הנפש, אי לאחר שנגמר הדין הוא, הא בר קטלא הוא. ואז תשוב הגמרא לדחוק שמדובר בהכרח באופן שהוא קודם גמר הדין. ובדברי החתם סופר נראה שהוא רק מבאר, מדוע מוכרח לומר, שמה שהגמרא טוענת לדחות שלא מדובר בציפור העומד לשילוח, שהוא משום שלא אמרה תורה שלח לתקלה, הוא בכה"ג שעדיין לא נגמר הדין על העיר להריגה, שאילו כן נגמר הדין, אזי לא צריך לומר ולדחות משום שהוי שלח לתקלה, אלא משום שהוא בר קטלא. ועי' לעיל מה שדחינו טענה זו. ומ"מ, עדיין לא ביאר החת"ס למעשה, מדוע בכל זאת את הנידון הזה בגמ', שתדון לומר במפורש, שלא מדובר בנגמר הדין, משום דאם כן, הוי בר קטלא, ורק אז לדחוק שמדובר בקודם שנגמר הדין. וכעין זה כבר שאלנו לעיל על דברי החתם סופר.
ועל זה רוצה העונג יו"ט הנ"ל לבאר, שפשוט לה לגמ' בדעת רב נחמן בר יצחק, שס"ל ששחיטת בהמת עיר הנידחת, והוא הדין בעוף עיר הנידחת, לא מטהרת מידי נבילה, וממלא אין על זה שם מעשה שחיטה, ושוב אינו יכול לקיים בזה מצות השחיטה של ציפור המצורע. ואשר על כן, פשיטא לגמרא שלא מדובר בנגמר הדין. והיינו שלא יכלה הגמ' לומר, אי לאחר גמר הדין הא בר קטלא הוא, דגם לולי זה שהוא בר קטלא, הרי חסר בכלל במעשה השחיטה, ואין מקום למעט מעשה כזה, שאין בו מצות שחיטה, וממילא פשיטא שהנידון רק על קודם גמר הדין.
ודבריו קשים להולמם לענ"ד. חדא, דהא גופא קשיא, מדוע הגמ' לא שקלא וטריא לומר שאי מיירי לאחר גמר הדין, הא לא מקיים מצות שחיטה, ומשום שאין שחיטתו מטהרת מידי נבילה. וכי בעינן דוקא את טענת הגמ' להלן בצפור שהרג את הנפש, שבר קטלא הוא. הרי עיקר השאלה היתה, מדוע הגמ' לא טרחה לדון היכי מיירי, אי לאחר שנגמר הדין או קודם גמר הדין. וכפי שביארנו לעיל, שהפשטות במיעוט מקרא דטהורות הוא רק באופן שהי' זה לאחר שנגמר הדין ואסור בהנאה, ורק אם אין ברירה ואי אפשר לומר כן, אזי דוחקים לומר באופן שעדיין לא נגמר הדין.
ועוד קשיא לן בדבריו, דמה טענה היא זו, דפשיטא לגמ' שאינו לאחר גמר הדין, ומשום שהאדם לא מקיים בזה מצות שחיטה, היות שהשחיטה אינה מטהרת את הציפור מידי נבילה. והרי בזה רק דוחים שאין המיעוט בציפור השחוטה, אבל הרי עדיין יש מקום לומר שהמיעוט הוא על הציפור העומדת לשילוח, דבזה לא איכפת לן, שאין השחיטה מטהרת מידי נבילה. ועל זה רק שייך לדחות משום שהוא בר קטלא, או משום שהוי שלח לתקלה, ממש כפי שטענה הגמרא לפנינו [על קודם שנגמר הדין לשיטתו], ומדוע העלימה זאת הגמרא מאיתנו.
♦

יא. יב.

והנה במה שכתב בתו"ד הנ"ל לבאר, דאף לפי דבריו שמדובר קודם גמר הדין לקטלא, וממילא אין מניעה לקיים בזה מצות שחיטה, היות שהאדם לא מקיים בזה מצות הריגה בחרב, ושוב הוי השחיטה מטהרת מידי טומאת נבילה. דמ"מ קשה, הרי בזה שהאדם מקיים מצות שחיטה של מצורע, בזה הוא מונע את קיום דין מצוותו בהריגה בחרב לאחר שיגמר הדין על העיר. ועל זה הוא תירץ, דלא אכפת לן, משום שהוי קודם גמר הדין, וכמו שחזינן להלן בעוף שהרג את הנפש קודם גמר הדין, שמותר לשחוט אותו למצורע. ואף שהאדם מונע בזה את מצות סקילתו של העוף כדינו שיהי' לאחר הגמר דין, מ"מ כיון שעדיין לא נגמר הדין בפועל לסקילה, אין צריך לקיים את המצוה כדינו דוקא בסקילה, ויכול שפיר לקיים בזה את מצות השחיטה.
ולא זכיתי להבין מאי קשיא ליה, והא אם קודם גמר הדין הוא, אם כן עדיין לא חל שום דין, ואינה אסורה בהנאה כלל, ואין לה דין הריגה, והרי היא כשאר עופות של העולם. ומהיכי תיתי לחשוש לעתיד שיבוא, שאז יחול עליה דין מיתה בחרב, והרי זה רק אם היא תמשיך להיות חיה, אבל אם היא כבר תמות בשחיטה, אזי היא כבר לא תהי' בנידון של מיתה לפי חרב, אלא רק בשריפה כשאר שלל העיר. ועתה קודם גמר הדין, אין שום ענין לדון ולדאוג למה שיהי' בעתיד באם תמשיך לחיות, ולא צריך לדאוג שתמשיך לחיות בשביל שיחול עליה גמר הדין למיתה, ולא שמענו זאת מעולם.
ושאני מהא דמבואר להלן בעוף שהרג את הנפש קודם גמר הדין, שאף שעדיין לא נגמר הדין לסקילה, מ"מ יש עדים על מעשה הריגת הנפש, והרי היא מעתה בכלל הדין של ובערת הרע מקרבך, שיש חובה להביאה לבי"ד לדון ולגמור את דינה להריגה על מה שעשתה. ובזה דנה הגמ', שאכן זה מעכב את מצות השילוח, אך לא את מצות השחיטה, היות שבעצם השחיטה הוא מקיים גם מצות ובערת הרע מקרבך, אף שהוא מונע בזה את גמר הדין לסקילה באם לא תישחט עתה, דמ"מ עתה היא רק בכלל ובערת הרע מקרבך ולא בכלל חיוב דין סקילה. אך הכא, בציפור העיר הנידחת קודם גמר הדין, הרי לא עשתה הציפור מידי, ואין עליה דין ובערת הרע קודם גמר הדין, והרי היא ככל שאר עופות של העולם עד שלא יגמר הדין, וממילא אין מקום לחשוש לשום דין שיחול בעתיד. ודו"ק היטב בזה. ולענ"ד כבר רמז לזה בחתם סופר הנ"ל בקוצר מילים.
♦
ומה שכתב ליישב את מאי דקשיא ליה וכן לנחל איתן, בסתירת הסוגיות, אשר בחולין בהכרח מבואר שהשחיטה מטהרת מידי נבילה, אשר רק משום כך יש צורך במיעוט מקרא דטהורות [ואינו ברור לי מדוע הוא מזכיר תמיד קרא דחיות] משחיטת ציפור עיר הנידחת, דלולי זה לא בעינן למיעוט מקרא, דהא חסר במעשה השחיטה לקיום המצוה של מצורע. ומאידך, בסנהדרין הוא בספק אצל רב חסדא וסלקא בתיקו. ועל זה כתב לתרץ לפי הנ"ל, שהגמרא בחולין מדברת קודם גמר דין לקטלא, ואשר על כן פשיטא שהשחיטה מטהרת מידי נבילה, היות שאין בזה קיום דין הריגה בחרב, שעדיין לא נגמר הדין למיתה בחרב. משא"כ הגמרא בסנהדרין, שמדברת לאחר גמר דין להריגה, ובזה הוא שיש הספק, ויש צד שאינה מטהרת מידי נבילה.
ולכאורה סותר את דבריו, דהרי כתב קודם לכן, שהגמרא בחולין ס"ל בהכרח שאין השחיטה מטהרת מידי נבילה, ורק משום כך פשיטא לגמ' שלא מדובר בלאחר גמר דין. ואם כן שוב חוזרת הסתירה לאידך גיסא, שהכא בחולין פשיטא שהשחיטה לא מטהרת מידי נבילה, ומה הרוויח בתירוצו הנ"ל.
♦

יג. יד.

ובדרך הב' כתב ליישב בזה הלשון: "ועוד נ"ל דיש לחלק, דהא דאמרינן בסנהדרין דאיכא למימר דאינו מטהר מידי נבילה, הוא מטעם שכתב רש"י ז"ל, דכיון דדינה במיתה, אם שחטה אינו חל על השחיטה שם שחיטה אלא שם מיתה, וכלשון האבעיא, לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחטה ל"ש מיקטל קטלה, והסברנו הדבר, דכיון דשחיטה בעי מעשה בידי אדם וכדתנן בחולין דף ל"א, נפלה סכין מידו ושחט פסולה. ועיין מהרש"ל ביש"ש שכתב, דאף דשחיטה א"צ כוונה, מ"מ אם כיון בפירוש שלא יתיר בשר באכילה אין השחיטה מתיר. וכאן כיון שחל על מעשה זו דין הריגה, לא חל עליו דין שחיטה, דכיון דלהריגה קיימא, חל ממילא על מעשה שלו שם מצות לפי חרב, ולא שם שחיטה. ודמי קצת למש"כ התוס' בשבת דף כ"ה, דהא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אע"ג שיכול להנות ממנו ולבשל בו ביו"ט, מ"מ כיון דאיכא בהאי מעשה צורך גבוה וצורך הדיוט, דצורך גבוה לבער את התרומה, וצורך הדיוט הוא לצורך תבשילו, אתי צורך גבוה ומבטל צורך הדיוט, וחל על מעשה הבערתו שם צורך גבוה, וכתיב לכם ולא דגבוה. וה"נ כיון דחייבתו תורה להרוג את הבהמה, אף אם שחטה, חל על מעשה דידיה שם הריגה ולא שם שחיטה. ואע"ג דבשחט פרה אדומה ונשחטה בהמה אחרת עמה, אמרינן בחולין דף ל"ב, דלר"נ פרה פסולה ובהמה כשירה, ולא אמרינן דאף דלא בעינן כוונה לשחיטה, מ"מ הכא חל על מעשה דידיה שם שחיטת פרה שהוא מצוה, וממילא תהא פרה כשירה, ובהמה פסולה, שדומה כאילו נשחטה בלי מעשה אדם. התם שאני, דבמעשה שנשחטה בהמת חולין ליכא מצוה, משא"כ הכא דבהאי בהמה גופא איכא מצות לפי חרב, ומתבטל מעשה שחיטה ממנה ודו"ק.
ודמי לנפלה סכין ושחטה דפסול, וה"נ כיון דעל מעשה דידיה חל מצות הריגה, דמי לנשחטה מאיליה. וכ"ז הוא אם שחטה לצורכו, ולא לשחיטת מצוה, אבל אם שחטה לה לטהרת מצורע, שזה גופא מצוה, לא מתבטל שם שחיטה ממנה, מפני שם הריגה, דזה מצוה וזה מצוה, אע"ג שיכול לקיים טהרת מצורע באחרת, מ"מ כיון שלקחה כבר חל עלי' דין צפור מצורע, ואפשר דסובר רנב"י כר"ל בקדושין דף נ"ז, דלקיחתה אוסרתה. ומהניא לה שחיטה שפיר, אי לאו קרא דחיות דממעטינהו, אבל בשאר בהמה ששחט, אימא דלא מהני שחיטה, ואין אוקימתא דרנב"י סותר לבעיא דר"ח בסנהדרין".
והנראה שיש להעיר בדבריו טובא. דהן אמת שביאר לן היטב את הצד בספק של רב חסדא שאין השחיטה מטהרת מידי טומאת נבילה, אך לפי זה מה הוא הביאור בצד השני שאכן השחיטה מטהרת מידי נבילה, על אף שהאדם שחט לצורכו ולא לשם מצוה.
ומלבד זה קשה, הרי נראה פשוט מדבריו במהלכו הב' הנ"ל, שרוצה ליישב את סתירת הסוגיות גם אם נאמר שהגמרא בחולין היא באופן שהיה זה לאחר גמר דין, דאם קודם גמר הדין, אזי לא קשיא כלל כפי שכתב בדרכו הא'. היות שקודם גמר דין אין צד של ספק, שהשחיטה לא מטהרת מידי נבילה. ומעתה שהוא אף בכה"ג שנגמר הדין, ומ"מ פשיטא לגמ' בחולין שהשחיטה מטהרת מידי נבילה, היות שיש כאן מעשה מצוה של שחיטת מצורע, ובכה"ג מודה רב חסדא שאין צד בכלל שהשחיטה לא מטהרת מידי נבילה.
[והיינו שבזה מיישב הוא את הסתירה ששאל הוא והנחל איתן, והוא שבחולין פשוט לגמרא שהשחיטה כן מטהרת מידי נבילה, וע"כ מקיים מצות שחיטת ציפור מצורע, ואילו בסנהדרין מספקא ליה לרב חסדא אי מקיים מצות שחיטה].
אכן, לפי זה תקום עלינו השאלה שעמדנו עליה, למאי בעינן מיעוט מקרא דטהורות לציפור של עיר הנידחת, והרי אסור לנו לקיים בזה מצות שחיטת ציפור מצורע, היות ובזה מפקיע האדם את דין הציפור מדין הריגה בחרב שיש עליה מצד עיר הנידחת, שהרי כבר ניגמר הדין להריגה. ודוחק הוא לומר, שמ"מ בעינן למיעוט מקרא לכה"ג דעביד כן באיסור, ולקח את הציפור לצורך טהרת המצורע ורוצה לשוחטו על אף שיבטל הוא בזה דין הריגה בחרב. וקמ"ל קרא, דלא כשר למיעבד הכי גם מצד פרשת מצורע. דהרי חזינן לא כן בהמשך הגמרא לענין עוף שהרג את הנפש, דאי הוי לאחר גמר דין, שאלה הגמרא, דבר קטלא הוא, וביאר רש"י, דשוב לא ראוי למצות שילוח, ולא לשחיטה, משום שהוא בר סקילה. והיינו שלא צריך קרא למיעוטי בכה"ג, משום שדין עיר הנידחת כבר אוסר לעשות כן. ואם כן, אף בדין ציפור עיר הנידחת נימא כן^[10].
ועוד קשיא לן בזה, דאם אכן מדובר כפי הפשטות לאחר שנגמר דין עיר הנידחת, אם כן, מדוע הגמ' שאלה, שלא יתכן המיעוט על הציפור המשולחת, ומשום שלא אמרה תורה שלח לתקלה, והרי גם לולי זה, אינו ראוי לשולחו ולבטל ממנו את מצות הריגה בחרב, וכפי שהקשה בחתם סופר הנ"ל. אלא אם כן נתרץ כפי שתירצנו לעיל בדברינו, אך הוא לא עמד בשאלה זו ליישבה.
♦
ובדרך הג' כתב ליישב את סתירת הסוגיות בזה הלשון: "ועוד יש לחלק, דהא דבעי ר"ח לומר דאפי' שחטה מישחט, אינו מטהר מידי נבילה, דזהו דין מיתה שדנה תורה. ה"מ היכא דשחטה סתם, ולא כיון לקבוע בה דין שחיטה, רק שכיון לבערה כדין שלל של עיר הנדחת, אלא שלא הרגה בהריגה בעלמא, ושחטה. בזה אפשר לומר דכיון דדינה במיתה, לא חל עלי' שם שחיטה. אבל אם כיון בפירוש לשחטה לשם שחיטה, ולא לשם ביעור שלל של עיה"נ, ודאי דמהני בה שחיטה. וכמש"כ כמה פוסקים לענין מצות, דאף למ"ד מצות אינן צריכין כוונה, מ"מ אם מכוין בפירוש שלא לצאת, אינו יוצא. וה"נ כיון דעיקר הטעם הוא כמ"ש רש"י ז"ל, שהתורה קבעה בה דין מיתה, לא מיקרי שחיטה, והיינו היכא שחל על מעשיו מצות ביעור השלל, אבל אם כיון בהדיא לשם שחיטה, ולא לשם מצות שלל עיה"נ, מהני השחיטה. וכדאמרינן גבי קדשים, אף דסתמא הסכין מושכתן למה שהן, מ"מ אם מחשב מחשבה אחרת פוסלתן. ולהכי איצטריך קרא למעטינהו דפסולות לטהרת מצורע, משום דעומדות להריגה, ולא מיקרי חיות. ויש לחלק עוד בין שחיטת עוף לבהמה ע"פ מש"כ הפמ"ג בפתיחתו להלכות שחיטה אלא שלא רציתי להאריך עוד בזה ודו"ק".
והחילוק בין דרך זו לדרך הקודמת היא, שלדרך הב' הקודמת, אזי לצורך ביטול שם מעשה הריגה מהבהמה, בעינן למיעבד מעשה מצוה אחרת במעשה השחיטה, כמו מצות שחיטת ציפור מצורע, אבל לדרך הג' הנ"ל, דיי לנו באם מכוין שלא לשם מצות מעשה הריגה בחרב, אלא לשם שחיטה בעלמא, אף אם אין על מעשה השחיטה שם מעשה מצוה. והיינו דהעיקר הוא לכוון לשם מצות הריגה בחרב, דאז הוא דאמרינן שהשחיטה אינה מושכת למה שהיא נועדה, דהא אין צריך כוונה בשחיטה להתיר באכילה ולטהר מנבילה, דזה נעשה ממילא מכח מהות מעשה השחיטה, אך אם הוא מכוין להדיא לצורך דבר אחר, וכמו הכא לצורך מצות הריגת הבהמה וביעור שלל עיר הנידחת, הרי שאז גם מעשה השחיטה נמשך אחר כוונה זו.
ועל דרך זו, נמי יהי' קשה מה ששאלנו על הדרך הב' הנ"ל, דהרי גם דרך זו היא באופן שהגמרא בחולין היא אף לאחר שנגמר הדין. ואם כן, כיצד ס"ד לעשות מצות שחיטה ולא לקיים בזה דין ביעור שלל עיר הנידחת שיש על הציפור. וכמו כן, דל מהכא שלח לתקלה, הא בר קטלא הוא ולא בר שילוח הוא.
ועוד נראה להוסיף להקשות על דרך זו, במאי שחידש לנו חידוש גדול, דכל הספק של רב חסדא בסנהדרין הוא רק באופן ששחט את הבהמה לצורך קיום מצות ביעור שלל עיר הנידחת, אבל אם כיון לצורך שחיטה בעלמא, אזי בזה ליכא ספק, ופשיטא שהשחיטה מטהרת מידי נבילה. ומנין לן למימר הכי. אף שלפי פשוטו אין מסתבר שאדם ישחט את הבהמה לצורך שחיטה, היות שבין כך אסורה היא בהנאה, מ"מ יתכן שהנידון הוא באדם שלא ידע מדין הבהמה בשעת שחיטה שהיא מיועדת להריגה, ושחטה על מנת לאוכלה. וכבר הבאנו את הרמב"ם שפסק להלכה שאם שחט את הבהמה מ"מ אסורה היא בהנאה. וזה הוא בכה"ג ששחט בטעות על מנת לאוכלה, או להנות מבשרה, וקמ"ל דעדיין היא באיסור הנאה. וצ"ב עדיין.
♦

טו. טז.

והנה, יש דרך חדשה ליישב את הסתירה בין הסוגיות הנ"ל, והוא לפי מה שביאר באגרות משה (ח"א קדשים סי' כ"ו ענף ב' ד"ה אך וכו') בדרך חדשה ומחודשת את דברי רש"י בחולין הנ"ל, ודלא כפי שהבינו בדברי רש"י בחי' הרש"ש ובחי' הצל"ח ועוד רבים וטובים.
דהנה, שם הקשה על דברי הרש"ש הנ"ל, שאם אנו אומרים ששיטת רש"י היא שעוף הוא גם בכלל בהמה ומעיקר הדין דינו בהריגה, אם כן על כרחך צריכים אנו לומר ששחיטה לצורך ציפורי מצורע מפקיע ממנה דין הריגה של עיר הנידחת. [והיינו לא כמו שנקטנו עד עתה, שבזה רק מבטל האדם את דין הריגתה בחרב מדין עיר הנידחת, אלא שבזה מוכרח שפוקע ממנה כל עיקר דין הריגה של עיר הנידחת, והיינו דתו אין צורך בקיום דין הריגה בחרב]. שהרי ודאי בשחיטתה בתורת ציפור מצורע לא מקיים הוא מצות הריגה לפי חרב של עיר הנידחת. ואם כן כיצד מותר לו לקיים את המצוה של שחיטה ולבטל את דין הריגה. אלא ודאי מכיון שבשחיטתה לצורך ציפורי מצורע נעשית היא הקדש, ממלא פוקע ממנה דין ומצות הריגה משום בהמת עיר הנידחת. דהרי הקדש מופקע ממצות עיר הנידחת מקרא דשללה ולא שלל שמים.
ואם כן, קשה מה הוקשה לרש"י איך יקיים בה דין שריפה שאחר הריגה, עד שהוצרך לומר שכיון שציפור מצורע הנשחטת אינה נאכלת, יכול הוא לשורפה לאחר שחיטה כדי לקיים מצות שריפה של עיר הנידחת. והרי כשם ששחיטה לצורך קרבן מצורע הפקיע ממנה דין הריגה של עיר הנידחת והיה יכול לשוחטה, כך הפקיע ממנה גם את דין שריפה של עיר הנידחת, וכבר אינו צריך שריפה.
ותירץ שם, שרש"י סובר שיש שני דינים בשריפת עיר הנידחת, האחד הוא מצות שריפה מדין עיר הנידחת, והשני מצות שריפה משום איסורי הנאה, כיון ששלל עיר הנידחת הוא אזי אסור בהנאה וחייב שריפה מחמת איסור הנאה שבו.
ולפי זה יישב, שרש"י אינו סובר שיש בה דין שריפה מדין בהמת עיר הנידחת, כיון שמדין עיר הנידחת אזי כשם שבשחיטתה בתורת ציפור מצורע פקע ממנה דין הריגה, כך פקע ממנה גם דין שריפה שמחמת דין עיר הנידחת שבה. וכל מה שכתב רש"י שהיא חייבת בשריפה, היינו דווקא בשריפה מחמת דין איסור הנאה שבו, כיון שקודם שנשחטה בתורת ציפורי מצורע חל עליה דין איסורי הנאה, אזי לא פוקע ממנה איסור זה בשחיטתה, ועל כן יש עליו דין שריפה מחמת דין איסורי הנאה שבו.
ובזה כתב שם ליישב את מה שהקשה הרש"ש על דברי רש"י שכתב שדינו בשריפה, מסוגיית הגמרא בסנהדרין קי"ב. דהנה בגמרא שם אמרו ששיער של נשים הרשעיות בעיר הנידחת אינו בשריפה, ומשום שנאמר בפסוק 'ואת כל שללה תקבץ אל רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה', מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה. ואם כן קשה איך אפשר לומר שבהמת עיר הנידחת מלבד דין הריגה שלה חייבת גם בשריפה, והרי אין דין שריפה אלא במי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה שמחוסר הריגה. וכבר עמדנו לעיל ליישב קושיה זו.
אך לפי מה שביאר לעיל מיושב, שכיון שכל המיעוט שאין דין שריפה אלא במי שמחוסר קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר הריגה, אינו אלא כשאנו באים לתת דין שריפה מחמת דין עיר הנידחת, שבזה נתמעט מי שהוא מחוסר קביצה, ולאחר שנתמעט ממילא גם אין בו דין איסורי הנאה של עיר הנידחת, וכמו בשיער הנ"ל ואילנות המחוברים לקרקע. אבל כאן אנו מחייבים אותו בשריפה מחמת דין איסורי הנאה שבו, ובהמה ודאי שלא נתמעטה מדין איסור הנאה של עיר הנידחת, שהרי היא בהריגה. עד כאן תוכן דבריו, כפי מה שהבנתי לענ"ד מתוך דבריו.
♦
ותמצית דבריו הם, שלעולם אין הוכחה מדברי רש"י שדין הבהמה והעוף בכלל דין שריפה של עיר הנידחת, אלא רק בדין הריגה בחרב. אלא שיש דין שריפה בהם משום דין איסורי הנאה שיש בהם. ומה שכתב רש"י שיכול לשורפה לאחר שחיטה, היינו מדין איסורי הנאה שיש בה, דזה לא פוקע על ידי השחיטה. ובדין שריפה זו אין צריך שיהי' בגדר מחוסר קיבוץ ושריפה בלבד. ובמה שנאמר כן דין שריפה גם מדין עיר הנידחת כשלל העיר, אזי אם מחוסר הוא גם תלישה, בזה לא חל דין שריפה כלל, גם לא מדין איסורי הנאה, דהא בהא תליא. ועל כן בשיער נשים רשעיות אין גם דין שריפה מצד איסורי הנאה. ולא כן הוא בבהמת ועוף עיר הנידחת שדינם בהריגה, וממילא גם אסורים בהנאה, ודין השריפה הוא רק מצד דין איסורי הנאה שבה. ובדין זה אין מיעוט מקרא של תקבוץ ושרפת.
ויש להעיר בזה בתרתי. חדא, מאי שנא בבהמת עיר הנידחת או עוף עיר הנידחת, שאף לאחר שחיטה שחל בזה דין הקדש ופקע מיני' דין הריגה בחרב, לא פקע נמי דין איסור הנאה דידי', ושוב לא יהי' גם בדין שריפה מדין איסורי הנאה. דהרי כתב האגר"מ שדין איסורי הנאה תליא בעיקר דין הריגה או שריפה שחל מדין עיר הנידחת, וכנ"ל.
ועל כרחך צ"ל, דזה ניחא רק בשיטת הרמב"ם (פ"ד מע"ז הי"ג) שס"ל שקדשי בדק הבית יפדו ואחר כך ישרפו, ומשום שללה ולא שלל שמים. ומבואר בדבריו, שמיעוט שלל שמים הוא רק מקיום דין שריפה בלבד ולא מדין איסורי הנאה שבה. ועל כן אף דהוי שלל שמים, חל איסורי הנאה עלי', ורק שאי אפשר לקיים בו דין שריפה, ולזה צריך לפדות אותו מקדושתו, ושוב יהי' אפשר לשורפו.
אך הראב"ד שם פליג על דברי הרמב"ם, וס"ל שמיעוט שלל שמים הוא גם מאיסור הנאה של עיר הנידחת, ואם זה בכלל שלל שמים אזי אין דין שריפה אף לאחר פדיון. ולפי זה לא אתי שפיר הביאור הנ"ל בדברי רש"י. אלא אם נוכיח בשיטת רש"י כדברי הרמב"ם, והארכנו בזה במקום אחר ביסוד דין קדשי עיר הנידחת, ואכמ"ל.
ועוד נראה להעיר בזה, במאי דכתב לחדש שב' דיני שריפה איכא בעיר הנידחת, גם מדין איסורי הנאה שבה, וגם מדין עיר הנידחת שדין שללה בשריפה. ולפי זה על כרחך לומר, שאין איסור ההנאה בא כתולדה מחיוב דין השריפה של עיר הנידחת, אלא הוא דין בפני עצמו, שהעיר וכל מה שבתוכה אסורים בהנאה. וממילא יש דין נפרד של שריפה, כתולדה מדין האיסור הנאה שבה. ושוב יש גם דין שריפה מצד עיקר דין עיר הנידחת. ובשריפה אחת מקיים הוא את ב' דינים הנ"ל. מה שאין כן, אם היינו לומדים שדין איסור ההנאה בא כתולדה מדין השריפה שיש בעיר הנידחת, אזי שוב אין מקום לומר שיש עוד דין שריפה מדין איסורי הנאה שבה, דהרי גוף דין איסור ההנאה בא כתולדה מדין השריפה שיש בה מדין עיר הנידחת^[11].
ועל כל פנים, יוצא מדבריו, שיש דין שריפה שבא כתולדה מדין איסור ההנאה שבה, ומלבד זה עוד דין שריפה מצד עיר הנידחת.
ואם כך יוצא מדבריו הנ"ל, אזי נראה להוכיח לא כן מרהיטת לשון חז"ל. דהרי בגוף המיעוט של מחוסר תלישה אינו בשריפה הוא תמוה, דאמרו בגמרא, שרק אם מחוסר קיבוץ ושריפה אזי הוא בכלל הדין, ולא אם מחוסר גם תלישה וגם קיבוץ ושריפה. והרי אם הנידון הי' על חיוב השריפה, אם כן די לומר, כל שמחוסר רק קיבוץ טעון שריפה, אך כל הטעון גם תלישה וקיבוץ, אזי אינו בדין שריפה. וממה שלא נאמר כן, אלא נכללה השריפה בתנאי הדין, על כרחך לומר, שהנידון הוא על האיסור הנאה שבו. והיינו, שדין השריפה שיש בעיר הנידחת בא כתולדה מדין איסור ההנאה שיש בה.
וכפי רהיטות לשון התורה, תחילה בא הציווי והחרמת אותה ואת כל אשר בה, שהוא ענין איסור ההנאה שחל עליה. ולאחר מכן נאמר ואת כל שללה תקבוץ וגו' ושרפת באש וכו'. וממילא דרשינן מהכא, שמי הוא אשר דינו להיות בשריפה כתוצאה מדין החרמה והאיסור הנאה שבה, הנה הוא רק מי שנכלל בצורתא דקרא, שלאחר ההחרמה והאיסור הנאה, יש לעשות מיד קיבוץ ושריפה. אך אם יש צורך לעשות עוד פעולה קודם הקיבוץ, וכמעשה תלישה, אזי אינו בכלל עיקר דין החרמה ואיסור ההנאה. דלא יתכן שיהי' דין איסור הנאה ללא דין שריפה, שהרי דין השריפה בא כתולדה מוכרחת מדין איסור ההנאה שבו. ועל כרחך הוא, שכדי למעט מדין שריפה, בעינן למעטו מעיקר דין איסור הנאה שבו.
ופוק חזי בלשונות הרמב"ם בפ"ד מהל' ע"ז, בהביאו את הדין של שיער הנשים ואנשים, ודין האילנות והפירות, שבהם כתב שהרי הם מותרים ואינם אסורים. ומדוע לא כתב שאינם בדין שריפה. ועל כרחך הוא, כמו שהתבאר לן, שהנידון הוא על עצם איסור ההנאה, שהוא שורש דין השריפה.
וממילא אי אפשר לומר כדברי האגרות משה הנ"ל, שמיעוט זה של מחוסר תלישה או הריגה לא נאמר על דין איסור ההנאה שיש בעיר הנידחת, אלא רק על דין השריפה שנאמר בדין עיר הנידחת. ולא יתכן נמי לומר, שיש ב' דינים בעיקר דין השריפה של עיר הנידחת^[12].
ואין להקשות על דברינו מהא דחזינן ברמב"ם גופא בדין קדשי עיר הנידחת שהרי הם בכלל איסור הנאה, אף שהם בכלל המיעוט של שללה ולא שלל שמים, וכפי שהתבאר לעיל דלאחר פדיון שוב בעינן לשורפם, ומשום שכל המיעוט הוא רק מקיום דין שריפה. הרי חזינן שיתכן שפיר דבר שאסור בהנאה ולא צריך לשורפו.
ברם הא לא קשיא מידי, דחלוקים המה בעיקר הלימוד והדרשה. דהנה המיעוט של מחוסר תלישה וקיבוץ ושריפה הוא מיעוט בכל הפרשה כולה, וכפי שהתבאר מצורת הדרשה, שכל שאינו בקיבוץ ושריפה מיד לאחר ההחרמה, שהוא איסור ההנאה, אזי אינו בכלל פרשה זו של החרמה והקיבוץ והשריפה. והיינו מיעוט בכל עיקר הפרשה הזו, שצריכים להתקיים הדבר כצורת הדברים שנאמרו בתורה כסדר. מה שאין כן, במיעוט של שללה ולא שלל שמים, שהוא מיעוט בקרא המיוחד שנאמר בקיום דין השריפה, שאת כל שללה תקבוץ ושרפת, אך לא שלל שמים, שבו אינו יכול הוא לקיים את דין השריפה שיש בו, מכח דין תולדה שבא מדין איסור ההנאה שיש בו. ואדרבא, ביסוד הדין צריך הוא להיות נשרף כתולדה מהאיסור הנאה שבו, שהרי הוא בכלל צורת המקרא, שהוא רק מחוסר קיבוץ ושריפה, אלא שיש מיעוט מיוחד שאין לקיים דין השריפה בדבר קדוש מחמת קדושתו, אלא הדין הוא, שקודם יפדהו מקדושתו, ואז רק יכול יהיה לקיים בו את דין השריפה.
ולאור חדש זה, כבר אין מקום לומר כדבריו ברש"י, שדין השריפה בציפור לאחר השחיטה הוא מדין איסורי הנאה. ומעתה אף לשיטת הרמב"ם לא יתכן לומר כן. דכל המבואר ברמב"ם שיש דין שריפה בהקדש לאחר פדיון, הוא רק בקדשי בדק הבית, שאין בהם דין הריגה בחרב, אלא כל דינם מעיקרא הוא בשריפה, כתולדה מדין איסור ההנאה. רק שיש מיעוט שמלמד שבעודו קדוש אי אפשר לקיים בו את דין שריפתו. ועל כן הוא עובר פדיון מקדושתו ושוב נשרף כדינו. מה שאין כן בבהמה או עוף, שעיקר דינם הוא בהריגה בחרב. ואם יחול בו דין הקדש בשעת שחיטתו, הנה לא מבעיא אי הוי קדושת מזבח, אזי כבר מבואר ברמב"ם שדינם במיתה ולא בשריפה, שהרי אין הם ברי פדיון. אלא אף אם נימא שיש בזה דין קדושת בדק הבית או קדושת דמים שראוי לפדיון, מ"מ הכא לא יהיו הם בדין שריפה כלל, שהרי מעיקרא הם הופקעו מדין שריפה, שהרי הם היו בכלל מחוסר הריגה קיבוץ ושריפה, ורק אחר שחיטה הם נכנסו לכלל הקדש.
וביתר ביאור, הנה ברור שגם בהמה היא בכלל איסור הנאה, אלא שנראה לפי הנ"ל שקבעה תורה דין הריגה בחרב כתולדה מדין איסור ההנאה שיש מהחרמת כל העיר ומה שבתוכה, וכמבואר בסדר המקרא. דתחילה נכתב דין החרם, ושוב הריגת הבהמות בחרב, ושוב דין שללה בשריפה לאחר קיבוץ. ולפי זה, אף שגם בבהמת הקדש יש מיעוט מדין הריגה בחרב משום דלא הוי בהמתה אלא בהמת השם, הנה זה נמי רק מיעוט בקיום דין ההריגה שיש בה כתולדה מדין האיסור הנאה שבה. וכמו שהתבאר לעיל בדין הקדש בדק הבית, אשר עיקר דינו הוא בשריפה [ובפשטות בדק הבית של הרמב"ם כאן הוא לא כולל בהמות שדינן בהריגה וכנ"ל]. והיות שיש מיעוט בקיום דין ההריגה בחרב, על כן כתב הרמב"ם שימותו, והיינו שייגרמו להם שימותו לבד, אך לא לבצע בהם דין הריגה בחרב, שלא ראוי לקיים כן בדבר קדוש, כפי שאין לקיים דין שריפה בבדק הבית.
ומעתה אין מקום לשריפה כלל בציפור מצורע לאחר שחיטה, דלו יהי' שחל בה דין הקדש בשחיטה, מ"מ אינו בכלל שריפה של איסורי הנאה, המבוארת ברמב"ם בבדק הבית בלבד, ולא בבהמות שדינן מעיקרא בהריגה. והכרחנו הדבר שאין הן בשריפה, שהרי הן היו מחוסרי הריגה, וממילא אין הן בכלל הפרשה של שריפה הבאה כתולדה מאיסור ההנאה, אלא רק בפרשה של הריגה הבאה כתולדה מאיסור ההנאה והחרם, ודו"ק.
ועוד, אינו מובן כלל דרכו הנ"ל ברש"י שכתב שיכול לשורפם לאחר שחיטה, והרי אי הכוונה כפי הביאור הנ"ל משום שחל דין הקדש בשחיטה, ונשאר רק דין איסור הנאה, הנה לא מבואר שהיה כאן פדיון ושוב שריפה, וכמבואר ברמב"ם הנ"ל, שקודם צריך פדיון מהקדושה ורק אחר כך דינו לשורפם כעיקר דינם. אך ברש"י לא מוזכר מידי מדין הפדיון. וכפי שנעיר להלן עוד בזה, שלא מצאנו כלל ענין הקדש בציפור השחוטה. וכן לא מצאנו דין פדיון מקדושה זו, אלא רק דין קבורה מחמת איסור הנאה שבה.
♦

יז. יח.

ובמאי שחידש, שעל אף שהבהמה או העוף אסורים בהנאה, מ"מ שפיר יכול לפעול הקדש על ידי מעשה השחיטה לצורך ציפור מצורע, ולכאורה איסורי הנאה הם בגדר אינו ברשותו. כמו כן ביאר בזה החזון איש בנגעים (סימן י"א סק"ה ד"ה תוד"ה למעוטי). והוכיח מדברי התוספות בחולין ק"מ, שיש אפשרות להקריב קרבן גם בלי להקדים קדושת דמים על ידי פיו, אלא יכול אדם להביא בהמת חולין ולעשות בה שחיטה לצורך קרבן, והשחיטה היא זו שמקדשת אותה בקדושת הגוף. ובזה מהני אף באיסורי הנאה, דרק בקדושת פיו יש מניעה באינו ברשותו, אבל על ידי מעשה מהני, וכאן על ידי מעשה שחיטה, הקדשו ושחיטתו באין כאחת. עי"ש עוד בזה. ואכמ"ל בחידוש זה, והארכנו במקום אחר בס"ד.
ולפי זה נמצא דבר מחודש מאוד, שכל מה שמבואר בגמרא בבא קמא דף מ"ה ששור הנסקל לאחר שנגמר דינו אינו יכול להקדישו, הוא לא בכל מצב, שהרי שפיר יכול להקדישו על ידי מעשה שחיטה לצורך קרבן, וזה לא שמענו. וצ"ע בזה.
ועוד, לכאורה לא הבנתי בעיקר תירוצו. דהרי אם חזינן מעוף שהרג את הנפש לאחר גמר דין שהוא בר קטלא, דזה גופא מונע את קיום דין השחיטה לצורך טהרת מצורע, כדי שלא תתבטל מצות הריגה בסקילה. אם כן הכא נמי, מנין ההיתר לעשות שחיטה וממילא שיחול בזה הקדש, ושוב יתבטל ממנה דין הריגה בחרב.
וצריך לומר בכוונתו, דלא דמי להתם, דשאני התם, שאף לאחר קיום שחיטה בציפור לצורך טהרת המצורע, הנה עדיין נשאר הדין על הציפור שמחויבת היא בדין סקילה, ורק שאי אפשר לקיים את דינה מחמת מעשה השחיטה שעשה בה האדם, מדין מצורע. וזה אסור לעשות. ומה שאין כן בנידון ציפור עיר הנידחת, הנה בזה ששוחט הוא אותה לצורך מצורע, הרי בזה יחול הקדשו כאחת עם השחיטה, ושוב יהי' בכלל קדשי שמים שאינם בכלל דין הריגה בחרב, ונמצא שהוא רק גרם בעקיפין להפקעת דין הריגה בחרב, אך לא נשאר במצב כזה שיש בו חיוב ללא אפשרות קיומו. ובכה"ג לא מצאנו שיש מניעה לעשות כן. וזה דבר חידוש גדול מאוד בהאי סוגיא.
ועוד יש להקשות על עיקר דבר חידושו, שיש במעשה שחיטה של ציפור מצורע חלות דין הקדש. וזה לא שמענו ולא ראינו, מהיכן חלה קדושה על ציפור מצורע, וכל דינה שהיא אסורה בהנאה הוא רק כדין איסורי הנאה של ערלה וכלאי הכרם ולא איסור הנאה של קודש. ואכן, בדין איסור הנאה של עגלה ערופה מצאנו שיש מקום לבאר שהוא מדין קודש, אך לא בציפורי מצורע. וכפי שמוכח כן בתוס' בקידושין נ"ו, שהי' להם צד שהיא אסורה רק באכילה ולא בהנאה. ואי איסורה הוא מצד קודש, אין מקום רק לאיסור אכילה. ואכמ"ל. על כל פנים, בלי ראיה מפורשת קשה לקבל עיקר חידוש זה. וממילא ליתא לכל מהלך זה.
♦
ונראה ליישב בדרך אחרת את עיקר השאלה בסוגיא דחולין הנ"ל, מדברי רב חסדא בסנהדרין הנ"ל. דהנה כל השאלה מבוססת על ההנחה, כפי שהבינו רבים מהאחרונים הנ"ל, שלפי הצד השני של הספק בדברי רב חסדא, שהשחיטה מטהרת מידי נבילה, ממילא הוא שאין מתקיים בזה דין הריגה בחרב שנאמר בדין בהמת עיר הנידחת.
אכן אם נימא שלא כן הוא, ונבאר את גוף הספק גם באופן שדין הריגה בחרב מתקיים לב' הצדדים בספק, וכל הספק הוא רק אם השחיטה מטהרת מידי נבילה. אזי לפי זה, לא קשה כלל מסוגיא דחולין הנ"ל. ושפיר יכול אדם לקיים את דין מצות שחיטת ציפור מצורע בציפור עיר הנידחת, לולי המיעוט מקרא דטהורות. ושפיר אפשר לבאר כפשטות הגמרא שהוא לאחר שנגמר הדין על העיר הנידחת להריגה, ומ"מ לב' הצדדים בספק, אין כאן ביטול דין הריגה בחרב, שחל בה תחילה קודם לקיחתה לצורך טהרת מצורע. ומבואר שפיר מדוע הגמרא לא דחתה, דהא בר קטלא הוא^[13].
ואכן נראה שמוכרח לומר כן בגוף הספק של רב חסדא בסוגיא דסנהדרין בפרשת עיר הנידחת. דאם נימא שהספק הוא גם אי מתקיים בזה דין הריגה בחרב, אם כן הי' לו לרב חסדא להעמיד את הספק בעיקר דין קיום מצות הריגה בחרב של הבהמה, שהרי עסקינן בסוגיא של דיני עיר הנידחת. ולמה העמיד הוא את הספק בעיקר דין השחיטה, אי מטהר מידי נבילה או לאו. ואשר מוכרח הוא לומר, שאכן אין כאן ספק בעיקר דין ההריגה בחרב שנאמר בבהמת עיר הנידחת, ולב' הצדדים מתקיים שפיר דין הריגה בחרב.
אלא שהעומד לנגד עינינו הוא לשון רש"י במקום, שכתב לבאר: "או דלמא לפי חרב היינו שלא בדרך שחיטה, אבל דרך שחיטה מהניא לה לטהרה מידי נבילה, דנהי דלאכילה איתסרה ואיסור הנאה הוא, אבל תיהני לטהרה מידי נבילה". הנה חזינן ברור בלשונו הנ"ל, שלצד הב', אין לפי חרב מתפרש בדרך שחיטה אלא שלא בדרך שחיטה, ועל כן מהני השחיטה בדרך שחיטה לטהרה מידי נבילה.
ושוב ראיתי שעמד בזה גם באגרות משה הנ"ל, והועתק במקצת בספר דברות משה על סנהדרין, וז"ל שם: "ובעיית רב חסדא, מסתבר שאין ספק כלל אם יצא מצות סיף, דהא ודאי לפי חרב הוא. רק הספק הוא, דאולי אף שהוא לפי חרב וקיים בזה הריגה דסיף, מ"מ כיון שעשה כהלכות שחיטה, מטהר מידי נבלה, דשם הריגה אינו פסול בהלכות שחיטה. או דלמא דשם הריגה הוא פסול בהלכות שחיטה, דבעי שיקרא זביחה או שחיטה ולא הריגה. ולא בעי רק לטהרה מידי נבלה.
ואיני יודע מה הכריח לידידי שיפרש, שאם הוא שחיטה לטהר מידי נבלה לא יצא מצות סיף, ומה שלא הזכיר גם זה, משום שהוא תלוי בדין לטהרה מנבלה, והבעיא מי נדחה מפני מי. דעצם הפירוש לא נכון, וגם דעכ"פ הי"ל להזכיר זה, וכי סברא ברורה היא שתלוין זה בזה, הא ודאי יש לומר, דאף שהוא הריגה הוא גם שחיטה כשרה לטהרה מנבלה.
ואף שמלשון רש"י שכתב, או דלמא לפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה מהניא לה לטהרה מידי נבלה, משמע קצת כפירוש ידידי, דאם מטהר מידי נבלה הוי לפי חרב דוקא שלא כדרך שחיטה, וא"כ לא יצא ידי מצות סיף. אבל אין טעם ומקום לומר כלל זה. וכוונת רש"י צריך לפרש, דלפי חרב שנאמר בקרא ולא כתיב שישחטם, משום שמצות סיף הוא בהריגה דחרב אף שלא כדרך שחיטה, לכן נקט לפי חרב. ולא כצד הראשון, שנקט לפי חרב לומר, דאפילו שחטה, מיתה דלפי חרב בעלמא היא, ולא בשם שחיטה, דלכן הוא פסול בשחיטה, ולא מטהרה מידי נבלה. אלא דהוא משום דיכול להרוג בחרב גם שלא כדרך שחיטה, אבל כשהורג בדרך שחיטה מטהר מידי נבלה וגם קיים מצות סיף".
ונמצא מבואר הכא מתוך דבריו, שעיקר הספק הוא רק אם שם ודין הריגה בחרב שחל במעשה השחיטה, מהווה פסול בעצם הלכות השחיטה, וממילא לא יועיל לטהר מידי נבילה. או שאין זה מהווה פסול בהלכות שחיטה, וממילא הוא יועיל לטהר מידי נבילה. אך לב' הצדדים יש קיום דין הריגה בחרב על ידי מעשה השחיטה.
וצריך ביאור מה עומק ביאור הצדדים אם הוי פסול בשחיטה או לא, דאו שכן או שלא, וביותר מה הצד שלא יהווה פסול בשחיטה.
וכמו כן, מה שדחק לבאר בלשון רש"י הוא דחוק טובא. כאילו יש קושי בקרא מדוע לא אמרה תורה לשחוט את הבהמות, ובמקום זה כתבה להורגם בחרב. ועל זה הספק, או משום שחרב בא לרבות שגם אם ישחט יהי' זה בכלל הריגה בחרב. וממילא לא מטהרת מידי נבילה. או דלמא נאמר בחרב דוקא, כדי לרבות שלא רק בשחיטה אפשר לקיים דין הריגתה, אלא גם בחרב, שאינו בכלל דרך שחיטה, נמי אפשר לקיים את עיקר הדין.
וזה דחוק לכל מעיין, מדוע שיהי' קשה למה לא נאמר בתורה וישחטם, או מיתה בשחיטה, אצל בהמת עיר הנידחת. הרי סתם הריגה בתורה היא בחרב ולא בשחיטה. והיינו מדוע שתהי' תחילת דינו בשחיטה דוקא, ורק שאנו בספק מדוע הוצרכה תורה לומר חרב דוקא, האם כדי לומר לנו שגם שחיטה היא בכלל חרב, או להיפך, הדבר רק בא להוסיף על שחיטה, שלא רק בשחיטה אפשר לקיים את הדין, אלא גם בהריגה בחרב. דמאי שייך מעשה שחיטה לדין הריגת הבהמות של עיר הנידחת.
וביותר קשה, שלשון רש"י ברור מללו, שצד קמא הוא שגם מיתה בדרך שחיטה היא בכלל חרב דקרא, ואשר על כן נחשבת השחיטה כסתם מיתה ולא בגדר שחיטה, ואשר על כן לא מהני לטהרה מידי נבילה. או דלמא, שמיתה בדרך שחיטה אינה כלולה בלפי חרב דקרא, ולא מתקיים בזה מיתה לפי חרב דקרא, אלא נשאר בשם שחיטה, ואשר על כן מהני לטהרה מידי נבילה. והיינו, שתחילת הדין היא הריגה בחרב, כפי שכתוב בתורה, ורק הספק הוא, האם כלול בחרב דקרא גם מעשה שחיטה, או שאין זה כלול בחרב דקרא.
ועוד אינו מובן, כיצד זה מתבאר לפי מה שהקדים לומר, שהספק הוא רק אם שם הריגה פוסל בשחיטה או שהוא לא פוסל. והיינו דלפי ב' הצדדים יש כאן מעשה הריגה. ואילו הכא מבאר רש"י שהספק הוא אם יש שם חרב במעשה השחיטה או שאין שם חרב בשחיטה.
♦

יט. כ.

ומה שנראה לומר בביאור דברי רש"י בגוף הספק של רב חסדא הוא. בהקדם דברים מבעל האגרות משה הנ"ל.
הנה, יש לעיין בדין הריגת הבהמה שנאמר בתורה ואת בהמתה לפי חרב, והרמב"ם פ"ד מע"ז ה"ו כתב: "והורגין כל נפש חיה אשר בה" עכ"ל. האם נאמר דין מיתה על הבהמה ודינה הוא ליהרג בסייף לפי חרב, או דלמא דאין הריגת הבהמה אלא משום איבוד עיר הנדחת, וכמו שללה וכל אשר בה, ורק שנאמר דהבהמה נהרגת במיתה קלה שהיא בסייף, אבל אין דין ליהרג בסייף דוקא, שלא נאמר דין מסוים על הבהמה, רק בכלל איבוד העיר הוא.
וכעין שכתב בחי' רבנו חיים הלוי (פ"א מחמץ ומצה ה"ג), דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה הוי מצוה דחייל בהחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר הוי עיקר המצוה שלא יהא להבעלים חמץ אבל בהחפצא של החמץ ליכא מצוה. עיי"ש דנפק"מ אי כשהושבת החמץ חשיב דנעשית מצותו של החפצא, או שאי"ז רק שהבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ.
וכן י"ל לענין הריגת הבהמה, דאם דינה הוא ליהרג לפי חרב דוקא, היינו דחל דין הריגה על הבהמה שקיומו הוא בהריגה לפי חרב, אבל אם מה שנאמר במיתתה חרב, לאו דוקא שתהרג בסייף, רק שאי"צ להורגה רק במיתה זו שהיא קלה. והיינו דהבהמה נהרגת רק משום שהיא בכלל איבוד כל עיר הנדחת, ולא חל על הבהמה דין מיתה מסוים.
ובאגרות משה (או"ח ח"א קדשים סי' כ"ז ענף ה') האריך לבאר, שהריגת הבהמה אין זה דין שהבהמה מחויבת בו כמו ברובע ונרבע ונוגח, כיון שהבהמה לא עשתה כלום, אין שייך חיוב הריגה עליה, וכל דין הריגה שלה הוא רק מצד איבוד ממון עיר הנדחת כמו שריפת כל שללה, שבבע"ח הוא בהריגה. והיינו דכיון שהבע"ח לא נתחייבו מיתה, וכ"ש שלא נתחייבו במיתה החמורה כשריפה, רק נהרגין משום איבוד ממונם של בני העיר, סגי בסייף, דחשיב נמי איבוד. ואף להשיטות דבעי שריפה אח"כ מצד שריפת עיה"נ, מ"מ הקילה התורה שלא להמיתן במיתה החמורה דשריפה, ולכן הצריכה שיהרגו תחילה.
ולפי"ז כתב האגר"מ, דעופות נמי בעו הריגה, אף שלא נאמר בהם ריבוי בקרא, דמ"ש עופות מבהמות לענין הקולא שלא להמיתם בשריפה. דרק היכא שהצריכה התורה חיוב על הבהמה, או על האדם, בעי ריבוי, אבל היכא שהוא קולא, שבלא קרא היינו מחמירין עליה שריפה, משום דבכלל שללה הם, והקרא חידש קולא על הבהמות, ודאי ילפי' גם עופות, אף בלא ריבוי, כיון דאותו הטעם ממש שייך גם בעופות, עיי"ש.
עוד כ' לפי"ז, דאף למ"ד אין גומרין דינו של שור אלא בפניו, הכא אי"צ להיות הגמ"ד בפניהם, משום דהם אינם נידונין כלל, אלא הם בכלל גמ"ד של הבעלים, ככל שללה. ורצה להוכיח דכיון שאין צריך להעלותם לירושלים לבי"ד הגדול, מוכרחין לומר דהוא רק קולא בבע"ח שאסור לשורפן, ואין שום דין מיתה עליהם, רק אבוד ממון.
וכתב עוד, דהנה לכאורה כיון דעיקר הדין הוא רק איבוד ממון, ודין ההריגה אתי להקל, אבל לא נאמר על הבהמה דין חיוב מיתה, א"כ אפשר שאין הקפידא אף לכתחילה להרוג דוקא בסייף, אלא שאסור במיתה חמורה מסייף. ובזה יהיה מדוקדק לשון הרמב"ם, דבדין הריגת נפש אדם שבה כתב - והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין כל נפש אדם שבה לפי חרב, ואח"כ גבי הבהמה כתב - והורגין כל נפש חיה אשר בה, ולא הזכיר שמיתתם בסייף.
ונמצינו למדים, דבהא תלי אם יש להורגה בסייף דוקא או לא. דאם הוא דין מיתה על הבהמה, א"כ מיתתה בסייף דוקא. אבל אי הריגתה היא רק משום איבוד העיר, וכשאר כל שללה, א"כ לא בעי סייף דוקא, וכנתבאר [ועי' לעיל בתחילת הדברים, שכבר הבאנו ב' צדדים אלו, אם סייף דוקא או לאו דוקא, מבעל מלאכת מחשבת על התורה, אלא שלא ביאר שם שבזה הוא דתליא, אם הוי דין חיוב מיתה על הבהמה או רק דין איבוד שללה].
♦
ואחר כל זה, רצה האגרות משה שם, וכן הועתק לדברות משה סנהדרין, לבאר באופן חדש את הספק של רב חסדא הנ"ל. וז"ל שם: "ואפשר לומר דזהו ספקו של רב חסדא, דאם הוא דין הריגה בסיף דוקא, הוי זה פסול בשחיטה. ואם אינו בדוקא, רק שצריך לאבד הממון בכל אופן שיהיה, אף שלא בסיף, אם אינה מיתה חמורה, הוי גם בשחיטה, אף אם לא נקרא בשם הריגה, כיון שנאסרה בהנאה". עכ"ל.
ולכאורה צ"ב בדבריו, דהרי אם לפי צד קמא, יש דין שהבהמה חייבת מיתה, ודינה בסיף דוקא ולא במיתה אחרת. מעתה אם שוחטה האדם בסכין במעשה שחיטה, ולא בסיף וחרב והתזת ראשה, הרי שוב לא מתקיים בזה דין הריגה בחרב דקרא. וממילא צריך להיות שהשחיטה כן תטהר מידי נבילה. ומדוע לצד זה אין השחיטה מטהרת מידי נבילה [והוא על דרך שהבאנו בתחילת הדברים מבעל מלאכת מחשבת עה"ת, עי"ש].
ומאידך גיסא, לצד השני, שמתקיים דין ההריגה גם על ידי שחיטה, ולא דוקא בסיף, אם כן, הי' צריך להיות הדין הפוך, שאין השחיטה מטהרת מידי נבילה, שהרי גם בשחיטה מתקיימת דין ההריגה של התורה. ומאי נפקא מינה אם הוי בגדר חיוב מיתה על הבהמה, או רק דין שלנו להורגה בגדר איבוד הממון.
♦

כא. כב.

והנראה בס"ד לבאר את כוונת דבריו. דאכן אין כוונתו במש"כ בצד קמא, בסיף דוקא, דהיינו בדוקא בחרב ממש ובצורה של מיתת סיף כהתזת הראש. אלא כוונתו בזה לאפוקי מיתה הקלה כחנק, למ"ד שחנק קל מסיף, וכן שאר מיתות בי"ד. אך הא ברירא מילתא לצד קמא, שגם על ידי המתה בסכין הוי בכלל חרב דקרא, דכל שהוא כלי מתכת ופיו חד כחרב, הרי הוא בכלל חרב וסיף.
אלא שעיקר הספק הוא, דאם הוא חיוב של מיתה בחפצא של הבהמה, שדינה להיות נהרגת בחרב. אזי לפי זה, גם אם היא נהרגת על ידי מעשה של שחיטה, ובדרך של שחיטה, מ"מ מתקיים בזה דין חיוב מיתה שיש על הבהמה. וכלשון הגמרא "לא שנא שחטה משחט לא שנא קטלא מקטל", הרי הוא בכלל חרב דקרא. והיינו שהוא בכלל קיום חיוב מיתה שיש על הבהמה. ועצם זה שהתקיים בבהמה על ידי מעשה שחיטה, קיום דין של חיוב מיתה בחפצא, הרי זה פוסל את השחיטה מלטהר את הבהמה מידי נבילה, היות שזה נחשב כמיתה בעלמא, ולא כדין מעשה שחיטה המטהרת. ועל אף שזה נחשב במציאות דרך שחיטה, מ"מ יש בבהמה קיום של חיוב מיתה שלה, ועל כן, זה מוגדר כמיתה בעלמא. וכמדוקדק בלשון רש"י.
ומאידך, ביאור הצד הב' בספק הוא שהיות שאין חיוב מיתה על גוף הבהמה, כמו שיש בשור הנסקל ורובע ונרבע וכו', וכשאר חייבי מיתות בי"ד, אלא שכל דינו הוא רק בגדר איבוד הממון. ומה שאמרה תורה לפי חרב, הוא לא בגדר חיוב מיתה של חרב וסיף, אלא רק לאפוקי מאיבוד הממון על ידי מעשה שריפה, או על ידי מיתה החמורה מסיף. והיינו שאם בא האדם לאבד הממון על ידי מיתה והריגה, אזי שלא יהי' זה במיתה החמורה מסיף וחרב.
אך מכל מקום יסוד דינו הוא בתורת איבוד ממון העיר. וזה אפשר לקיים בין על ידי מעשה הריגה בחרב בדרך של הריגה, או על ידי מעשה שחיטה כדרך של שחיטה בעלמא. דכך או כך, קיימו הבי"ד את מצוות איבוד הממון של הבהמות. אלא שאם הם יקיימו זאת בדרך של הריגה, היינו בחרב, אזי ברור שהרי הוא בכלל נבילה. אבל אם הם יקיימו זאת על ידי מעשה שחיטה, הנה בזה לא נפקע שם שחיטה מהמעשה, והרי הוא שפיר יכול לטהרה מידי נבילה. שהרי לא התקיים בחפצא דין מיתה, אלא הגברא קיים דין איבוד הממון על ידי מעשה שחיטה בדרך של שחיטה.
וזה הוא הביאור בדברי רש"י בצד בתרא, שלפי חרב דקרא הוא אינו בדרך שחיטה. והטעם הוא כהנ"ל, היות שאין כוונת חרב בתורת חיוב מיתה של חרב, אלא רק לאפוקי מיתה חמורה יותר, כשריפה בחיים. והיינו שכל דינו הוא רק מצד הגברא לאבד את ממונם של בני העיר. והתורה נקטה דרך אחת של הריגה בחרב, אך אפשר לקיים את דין הגברא גם בשחיטה ובדרך של שחיטה. וממילא כל שלא הי' בדרך הריגה כחרב וסיף, אלא בדרך שחיטה, אינו בכלל חרב דקרא. ואף שגם סכין הוא בכלל חרב וכנ"ל, מ"מ חרב דקרא כולל צורת הריגה על ידי החרב או הסכין, ולא צורת מעשה שחיטה. ברם, מכל מקום התקיים כאן הדין של עיר הנידחת, שגדרו הוא לאבד את הבהמות על ידי מיתתם. ובשחיטה התקיימו תרתי, גם דין שחיטה, וגם דין איבוד הממון על ידי שחיטה.
אכן לדרך קמא בספק, אף על ידי מעשה שחיטה ובדרך של שחיטה, מתקיים קיום דין חרב שנאמר בקרא, ומשום שיסוד דין החרב בקרא הוא, חיוב מיתה על הבהמה, וזה מתקיים בחפצא, איך שלא תהי' צורת המתתה, וגם על ידי דרך שחיטה מתקיים חיוב מיתתה. ועל כן זה פוסל את השחיטה מלטהר את הבהמה מנבילה, כיון שחל על המעשה שם מעשה של מיתה והריגה, שזה הוא קיום חיוב דינה שבחפצא.
ונראה שביאור זה בצד קמא מבואר בדברי היד רמה כאן בסנהדרין וז"ל: "ובעיא דרב חסדא פשוטה היא. דבעי ר' חסדא בהמת עיר הנדחת שנשחטה לאחר גמר דין מהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה, דבהנאה אסיר דכל לאחר גמר דין איסורי הנאה היא, אלא מידי נבלה מיהת תיפוק. מי אמרינן לפי חרב אמר רחמנא, ואת כל בהמתה לפי חרב, ומיתה בסייף הוא דגזר עלה רחמנא, לא שנא שחטה מישחט דרך שחיטה, ול"ש קטלה מיקטל בהתזת הראש, דאידי ואידי בכלל סייף נינהו, הילכך אע"ג דשחטה נמי כמאן דקטלה דמי, דמיתה זו גזר הכתוב עליה, והרי מתה מיתה שנגזר עליה, ונבלה היא. או דילמא כיון דשחטה מיהת, מהניא לה שחיטה. ועלתה בתיקו".
ומבואר ברור גם מלשונו של היד רמה הנ"ל שהוא למד בצד השני של רב חסדא, שיש בזה קיום דין הריגה של בהמת עיר הנידחת, אלא שיש בזה גם כח לטהרה מידי נבילה, היות שסוף סוף יש כאן מציאות של מעשה שחיטה. ובצד הא' מבואר כהנ"ל באריכות.
♦
ומה שיש להעיר על הביאור הנ"ל ביסוד הספק של רב חסדא. הנה, בעונג יו"ט (יו"ד סי' ס"ח ד"ה היה) כתב לבאר וליישב, בהא דבעי רב חסדא אי שחיטת בהמת עיר הנדחת תהני לטהרה מידי טומאת נבילה, ואילו גבי שור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו, כתב העונג יו"ט להוכיח דודאי מטהר מידי נבילה^[14]. ובביאור החילוק כתב בזה"ל: דשור הנסקל כיון דמצותו בסקילה אם שחטו לא חייל על מעשה השחיטה דין סקילה, ולא איתעביד ביה מצות סקילה, דשחיטה וסקילה תרי מילי נינהו, ולהכי מטהר מידי נבילה. אבל בעיר הנדחת דמצותו בהריגה לפי חרב, בזה אפשר לומר דאם שחטו לא חייל על מעשה שחיטה זו דין שחיטה לטהר מידי נבילה, אלא דין הריגת הבהמה לפי חרב, ובשחיטה זו קיים לפי חרב. ומה"ט פשיטא ליה להש"ס זבחים ע' ב', דעגלה ערופה ששחטה מטהר מידי נבילה אף אם נאסרת מחיים עיי"ש, משום דעריפה אינו דומה לשחיטה, דשחיטה מן הצוואר, ועריפה בעורף, להכי פשיטא דחל עליו דין שחיטה אם נשחטה, ולא דין עריפה, וכו', ולא דמי לבהמת עיר הנדחת שמצוותה בחרב, ובשחיטה נמי מיקרי לפי חרב, עכ"ד.
ברם לפי המבואר לעיל בצד קמא, לכאורה עדיין זה לא מיישב, דהא התבאר שכל שחל דין חיוב מיתה על הבהמה בחפצא דידה, הרי שכל מעשה של מיתה שייעשה בה, יהי' הוא בגדר קיום דין חיוב המיתה שיש עליה. וממילא אף במתה על ידי מעשה של שחיטה, מתקיים בה בחפצא דין מיתה שיש עליה, ושוב לא תועיל השחיטה לטהרה מידי נבילה, דדין מיתה עליה ולא דין שחיטה המטהרת^[15].
ומה שצריך לומר בהכרח הוא, דאכן לצד קמא דרב חסדא הנ"ל, שס"ל שכל שחל חיוב מיתה על הבהמה בחפצא, אזי בכל דרך מיתה שהיא תמות, מתקיים בה דין חיוב מיתתה, הרי הוא מוגבל. והיינו שלא ממש בכל דרך מיתה שהיא תמות, אלא בעינן שייכות כל שהיא לצורת המיתה שבה התחייבה הבהמה בתורה. ואשר על כן, בבהמת עיר הנידחת, שנאמר בה לפי חרב, הנה צריך שיתקיים בה ענין זה של חרב. ובזה אמרינן, שאף שמיתה דחרב וסייף היא בצורה של התזת הראש, ולא בדרך שחיטה של בהמה, עם כל הלכות ודקדוקי שחיטה. הנה מכל מקום יש שייכות לקיום של חרב בשחיטה מצד שזה נעשה בדבר מתכת החד הוא כחרב. ואשר על כן, אפשר לומר, שעל ידי השחיטה התקיים בה דין חיוב מיתת חרב שיש עליה, ועל כן מוגדרת מיתתה כהמתה, וקיום חיוב מיתתה, ולא תיהני לטהרה מידי נבילה. ולא כן הוא אם היא תיהרג על ידי חנק או שריפה וסקילה, שלהם אין שום שייכות עם חיוב מיתתה שעליה שהוא בחרב.
והוא אשר מצאנו, שמהני שחיטה בשור הנסקל שנגמר דינו לחיוב מיתה בחפצא. דהתם צורת חיוב מיתתו היא בסקילה על ידי אבנים, ואילו המתתו על ידי שחיטה, לא מתקשרת כלל וכלל לצורת חיוב מיתתו, שהיא בסקילה, ועל כן לא חל על מעשה השחיטה שם מעשה של המתת הבהמה, ועל כן הוא דמהני לטהרה מידי נבילה. ועי' בגמרא בבא קמא דף מ"א ב', אשר מבואר התם שאם אכן שחט אדם את השור העומד לסקילה על ידי צור, והיינו על ידי אבן חד, יש בזה מעין קיום דין סקילה שהיא באבנים. ברם, בסכין של ברזל כסתם שחיטה, אין מקום בזה לקיום דין סקילה, וחיוב מיתתה בסקילה, ודו"ק.
[שו"ר עתה שגם בשו"ת בית יצחק או"ח סימן י"ג בסופו נקט כהנ"ל, שכל הספק של רב חסדא שלא יועיל לטהרה מידי נבילה, זה רק בשחטה בסכין של ברזל דדמי לחרב, אך בשחטה בסכין שהוא קרומית של קנה, אין צד שלא יועיל לטהרה מידי נבילה, היות שאין כאן קיום של חרב. ואכן שם לא מבאר כפי שביארנו בצד קמא הנ"ל, מ"מ עצם הרעיון של חרב כתוב גם שם וכנ"ל.
ועיין שם, שהעיר מגמ' הנ"ל בבא קמא מ"א, דמבואר התם דמהני לשחוט שור הנסקל בבדק צור היינו אבן, לקיום דין סקילה, ומ"מ נראה שהשחיטה מטהרת מידי נבילה, דהרי בעינן התם קרא ללמד שבכה"ג הבשר אסור באכילה והנאה, ומשמע שמ"מ מטהר מידי נבילה. וזה אכן צ"ע לפי דברינו הנ"ל. ושם כתב לדרכו, דמ"מ הוי רק מעין סקילה, ולא ממש קיום סקילה שנאמר בתורה, ועל כן זה לא מעכב את כח השחיטה לטהר מידי נבילה.
והנראה להוכיח מגמרא חולין ק"מ הנ"ל, שאף שחיטה בצור מבטלת את דין סקילה של שור הנסקל. מהא שלא ניחא לה לגמ' להעמיד מיעוטא דקרא דטהורות לציפור שהרגה את הנפש לאחר שנגמר דינה לסקילה, ומשום שבר קטלא הוא, ופרש"י, שאין לשוחטה שהרי דינו בסקילה. ואם על ידי שחיטה בצור ואבן יש בזה קיום סקילה ממש, מדוע לא נימא, שהכוונה ששחט היא בצור את הציפור לטהרת מצורע, ובזה לא ביטל דינו בסקילה. ומוכרח הוא שיש בזה ביטול מצות דינו בסקילה. וכל המבואר בגמ' ב"ק הנ"ל, הוא רק בדיעבד אם שחט בצור, אזי יש בזה מעין קיום דין סקילה להחיל בו דין איסור הנאה ואכילה, אבל אין בזה ללמד שלכתחילה מותר לעשות כן, היות שיש בזה ביטול דין סקילה האמורה בתורה. ולפי זה ניחא גם לדרכנו הנ"ל].
♦

כג. כד.

אלא שעדיין יש מקום להעיר בזה. הנה, איתא שסנהדרין ד' מ"ה ע"ב: "אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ"ט דבעינן יד העדים תהי' בו בראשונה וליכא כו'. ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת המכה מ"מ, שאני התם דאמר קרא מות יומת, וליגמר מיניה משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאין כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין רוצח הא דאמרן גואל הדם מאי היא דתניא גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום". ע"כ.
והנה, התוס' בריש מכות (ד"ה כל הזוממין) הקשו מסוגיה הנ"ל, אהא דמבואר בתוספתא כל חייבי מיתות שאי אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בו אתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתן ת"ל ובערת הרע מקרבך. ותירץ הר"ר יוסף דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובין הבאים כאחד לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד, אבל בד' מיתות פשיטא דנמיתם בכל חייבי מיתות עכ"ל.
ובשיטת הרמב"ם פי"ד מהלכות סנהדרין ה"ח מבואר בפשטות שאת כל חייבי מיתות בי"ד יכולים להרוג בכל מיתה שהיא. אך יש שלמדו מדקדוק דבריו שם לחלק בין רוצח לשאר חייבי מיתות בי"ד, וכדברי התוס' הנ"ל, דרק ברוצח התחדש בכל מיתה שהיא מקרא דמות יומת, אך בשאר חייבי מיתות בי"ד, אינו יכול להורגם רק באחד מד' מיתות בי"ד (ועי' בזה בספר פקודי העדה על הרמב"ם שם). והוא נלמד מקרא שנאמר ובערת הרע מקרבך המובא בתוספתא הנ"ל. ואכמ"ל בזה.
ויש לדון האם גם בשור הנסקל שנגמר דינו לסקילה, כן הוא הדין, שאם אינו יכול להמיתו במיתת סקילה, אזי יכול אתה להמיתו בכל מיתה. ובספר שו"ת בית יצחק הנ"ל נקט כן בפשטות בלי שום גמגום.
והנה, זו לשון הקדמת בן המחבר בשו"ת כוכב מיעקב ח"א: "בספר אמרי כהן מב' הרב הגאון מו"ה יחיאל מיכל האלענדער זצ"ל הי"ד דומ"צ בק"ק טארנא בסי' מ"ח, העיר ע"ד שו"ת אאמו"ר בסי' ס"ב, שהעלה דבשוה"נ דדינו כמיתת בעלים כך מיתת השור, ע"כ דינו כרוצח, ואם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שיכול. ותמה בספר הנ"ל, שלפלא שלא הרגיש מש"ס במקומו סנהדרין דף מ"ה דרוצח וגואל הדם הוי ב' כתובין הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו.
וכבוד אחי הרב הגאון המובהק זצ"ל בהסכמתו על ספר הנ"ל כותב לו בזה הלשון, הנה לו לדעת עם מי הוא שח, עם אדיר התורה תנא בבלי וירושלמי, ומפורש הדבר בתוספתא, כל המומתין שאי אתה יכול להמיתם באותה מיתה הכתובה בהם אתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם דדריש לי' מדכתיב ובערת הרע מקרבך, וא"כ הרי בש"ס חולין דף קל"ט מבואר דגם בבהמה איכא משום ובערת הרע מקרבך. והרב המגיד בפ"י מהל' נזקי ממון שכתב דלא שייך בבהמה, כבר הקשו עליו מסוגיא דחולין הנ"ל.
ומה שהביא לזה משו"ת חת"ס סי' ק"פ שתירץ זה, הנה אדרבה דבריו מסייעין לן, מה שכתב, דרק לגבי טריפה שהרג שנעקר בזה לגמרי מצות ד' מיתות הכתובות בתורה, רק שיהרג משום ובערת לחוד, על זה כתב הרה"מ דלא שייך בבהמה. משא"כ היכא דאיתא בו חיוב מיתה, כמו כאן, רק שאינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתה שיכול משום ובערת הרע מקרבך דאיכא גם בבהמה".
ומעתה, שכן הוא הדין גם בשור הנסקל, וכן בכל בהמה שיש עליה חיוב מיתה בחפצא. שאם אי אתה יכול להמיתה במיתה הכתובה בה, אתה יכול להמיתה בכל מיתה. אם כן תחזור השאלה הנ"ל, מדוע אם שחט את השור שנגמר דינו לסקילה מהני לטהרה מידי נבילה, והרי מתקיים בשחיטה חיוב דין מיתתה. ואף שסקילה לא מתקיימת בזה, וכמבואר לעיל מהעונג יו"ט ושאר אחרונים, מ"מ הרי עתה נתבאר, שאפשר לקיים את חיוב מיתתה בכל מיתה, וכנ"ל מקרא דובערת הרע מקרבך. ואם כן, בזה שיש בזה קיום חיוב מיתתה, צריך להיות הדין שאין השחיטה מטהרת מידי נבילה, וכמו שהתבאר באורך במהלך הנ"ל בצד קמא של רב חסדא.
ולכאורה יש מקום לומר, שאכן כל מה שיכול אדם להמיתה הוא רק באחד מד' מיתות בי"ד, שהם סקילה סייף חנק ושריפה. אך שחיטה אינה בכלל ד' מיתות בי"ד, ואשר על כן אין בזה קיום חיוב מיתתו של שור הנסקל החייב מיתה על שהרג את הנפש. אך אם הדין הוא ממש כפשוטו, שנאמר בזה הדין, שכמיתת הבעלים כך מיתת השור גם לענין זה, הרי ברוצח לכו"ע יכול להמיתו בכל מיתה ממש, וכמבואר בתוס' הנ"ל ובדברי הרמב"ם הנ"ל. ואם כן, זה כולל גם מיתה שעל ידי שחיטה. ועוד יש להעיר, דלפי המבואר בעיר הנידחת לצד קמא הנ"ל, הרי מבואר שיש בשחיטה קיום דין של לפי חרב וכנ"ל, והרי הוא בכלל סייף, ואם הרי זה בכלל אחד מד' מיתות בי"ד.
ועי' בשו"ת בית יצחק הנ"ל, שנראה שעמד בשאלה זו לדרכו שם, אך לא כתב ליישב בזה מידי, אלא רק כתב שם, שמוכח מהכא, שאף שבדיעבד אפשר במיתה אחרת, מ"מ כיון שמעיקר הדין הכתוב בתורה דינו בסקילה, אזי יש מקום לשחיטה לטהר מידי נבילה. וזה לא מספיק מבואר, לפי מה שביארנו בצד קמא של רב חסדא הנ"ל.
♦
ואשר נראה לומר בזה הוא, דמאי דמבואר בתוספתא דבכל חייבי מיתות ממיתין בכל מיתה ולמדין זה מקרא דובערת הרע מקרבך, אין זה גילוי דמיתה הכתובה בחיובם היא רק לכתחילה, ובדיעבד כל מיתה כלולה בחיובם. אלא דמקרא דובערת אנו למדין, דנוסף על דין מיתה שיש עליו מפני שזהו חיובו, איכא גם דין מיתה מטעם ובערת הרע מקרבך, והיינו שכל מי שנגמר דינו למיתה יש לבערו, ובזה הדין ליכא מיתה מסוימת, וממילא ממיתין אותו בכל מיתה.
והראי' לזה מדברי הר"י בתוס' מכות הנ"ל, שפירש את המשנה כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, ודאי אתה צריך להמיתן במיתה שרצו להמית, אבל ודאי אם אינו יכול נמיתם בכל מיתה שנוכל עי"ש. וקשה, כיון דמבואר בתוספתא שבכל חייבי מיתות ממיתין אפי' במיתה שאינה כתובה, א"כ אותו הנידון שרצו העדים לחייבו מיתה, היינו ממיתין אותו בכל מיתה, א"כ פשוט הוא דגם את העדים אנו ממיתים בכל מיתה מדין כאשר זמם, ואיזה חידוש משמיענו התנא.
ובע"כ מוכרח מזה דבכל חייבי מיתות, החיוב שלהם באמת רק מיתה הכתובה בו, ומה שאני ממיתו בכל מיתה הוא דין מיתה שנתחדש עליו אחר שנגמר דינו למיתה, ואינו כלול בעיקר החיוב שנתחייב ע"י עדותן. ומשו"כ, מדין כאשר זמם לא הייתי ממית את העדים במיתה שלא רצו להמית. וכמו שמבואר בראשונים תחילת מס' מכות, דחיוב הזמה הוי רק אהא דהוי עיקר עדותן. והייתי אומר דדין ובערת אין לגבי עדים זוממין כיון שאין הם חייבין מיתה מחמת עצמן אלא עונש הזמה, וזה רק במאי דהוי עיקר עדותם. וע"ז קמ"ל התנא דגם על עדים זוממין איכא דין דובערת. ומשו"כ אני ממית אותם בכל מיתה^[16].
ואשר לפי יסוד זה מבואר היטב מה שמצאנו ששחיטה בשור שנגמר דינו לסקילה מטהרת מידי נבילה. ועל אף שאפשר להמיתו בכל מיתה, מכל מקום אין בזה קיום חיוב מיתתו שבחפצא, דזה מתקיים רק על ידי סקילה בלבד כדכתיב בקרא. וכל מה שהתחדש הוא רק שהגברא יכול לקיים דין שיש עליו לבער הרע מהעולם על ידי כל מיתה שיכול הוא להרוג בה את הבהמה. ואין בזה כלל קיום חיוב מיתתה של הבהמה. ואשר על כן, במתה על ידי שחיטה, מתקיים בזה רק דין ובערת הרע ולא קיום חיוב מיתתו, ושפיר יכולה לטהרה מידי נבילה.
ונראה שמוכח כן להדיא מגוף דברי הגמרא בחולין הנ"ל. דהרי באוקימתא של רבינא, דמיירי בעוף שהרג את הנפש, מסקנת הגמ' היא שמדובר קודם שנגמר הדין לסקילה. ומ"מ לא מיירי בציפור העומדת לשילוח, היות ולא מתקיים בשילוח דין ובערת הרע מקרבך, אך שפיר אפשר לפרש את המיעוט על הציפור השחוטה, שיש במעשה השחיטה קיום של ובערת הרע מקרבך. ואילו לענין קיום דין סקילה לאחר גמר הדין, מבואר בגמרא קודם לכן, שלא מהני על ידי שחיטה. הרי חזינן שיש במעשה שחיטה, קיום דין של ובערת הרע, אך לא קיום חיוב מיתה שיש על הציפור שהרג את הנפש שחיובו הוא רק על ידי סקילה בלבד.
♦

כה. כו.

והנה, לעיל נקטנו בפשטות לפי צד הא' בספק של רב חסדא, שדין חיוב המיתה שיש על בהמת עיר הנידחת צריך להתקיים רק על ידי חרב והדומה לו אשר נכלל בשם חרב. ולא על ידי שאר מיתות בי"ד, כחנק שריפה וסקילה.
ויש להעיר בזה, דהנה בספר עין יהודה הנ"ל כתב בפשיטות וז"ל: "ואכתי אני מפקפק בזה, לפי המבואר בעיהנ"ד הכה תכה מ"מ, אם אין יכול לקיים בהכאה הכתובה בתורה, אתה יכול להמיתן בכל הכאה, (ב"מ ל"א ע"ב) ואע"ג דהריבוי הכה תכה את יושבי העיר ההיא, באדם כתיב, אפ"ה קאי נמי על סיפא דקרא, דמסיים שם, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב, היינו אפילו בהמה רשאי להמיתה בכל מיתה אם אינו יכול להתיז את ראשה בחרב. ועוד, הרי כללא הוא דאמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, ולכאורה אף לחומרא של שור אמרינן כן, בלתי היכא דכתיבה להיפך. וממילא כי היכי דהבעלים מומתין בכל מיתה, ה"ה הבהמה והשור מומתין בכל מיתה, אם אי אפשר בחרב".
ברם אף אם נקבל חידוש זה, מ"מ אין בזה סתירה לכל דברינו לעיל, דכל זה הוא רק בדין חיוב מיתה של עיר הנידחת, ומתקיים בכל מיתות עיקר דין חיוב מיתתם, ואין זה רק מדין ובערת הרע מקרבך. אך לא כן הוא בחיוב מיתה של שור הנסקל, וכמו שהתבאר לעיל בארוכה, ודו"ק.
אכן כל זה ניחא רק לפי צד הא' בספק של רב חסדא, ברם לצד בתרא של הספק, הרי התבאר שאין בכלל חיוב מיתה בחרב על הבהמה, אלא רק כדין איבוד הממון של בני העיר, שצורת האיבוד בבהמה היא על ידי מיתה, ומה שאין כן, בשאר ממון העיר שאינם בעלי חיים, הרי הם באיבוד והשחתה על ידי שריפה. ומה שנאמר "חרב" הוא רק שאם בא הוא לאבדם על ידי הריגה, אזי שלא יהרוג אותם במיתה החמורה מחרב.
אשר לפי צד זה, לא יתכן לומר, שהריבוי מקרא דהכה תכה מכל מקום, שיכול להמיתם בכל מיתה אם אינו יכול להמיתם בחרב, נאמר גם על דין החרב שנאמר כלפי הבהמות, שהרי לא צריך כלל ריבוי ללמד דין זה, שהרי בין כך אין זה חיוב מיתה על ידי חרב, אלא שדין הוא עלינו לאבדם במיתה הקלה, ודין איבוד בוודאי מתקיים בכל מיתה שהיא, ולאו דוקא בחרב, ובטח שגם בקלה ממנה, ואם כן אין צורך בריבוי זה. וכל ריבוי דין זה נאמר רק בחייבי מיתות שיש עליהם דין חיוב מיתה בחפצא, ונאמר בהם סוג חיוב מיתה מסויים, ובזה קמ"ל, שאם אי אפשר בכך אזי אפשר להורגם במיתה אחרת.
ואכן, לא מצאנו דין זה של הכה תכה בספרו של הרמב"ם בידו החזקה, אף לא בדין הריגה בחרב של יושבי העיר, והוא רק הביא דין זה ברוצח, ושאר חייבי מיתות בי"ד, ובודאי שלא הביא כן בדין הריגת בעלי חיים של עיר הנידחת. ואולי ס"ל להרמב"ם כן, מכח האי צד בתרא של רב חסדא, ואכן ס"ל כמו שנקטו באחרונים שהובאו לעיל, ששחיטה מטהרת מידי נבילה וכצד בתרא הנ"ל. ואשר על כן פשיטא ליה, שלא נאמר דין ריבוי זה מקרא דהכה תכה שיכול להמיתם בכל מיתה שהיא, דאין זה מן הענין כלל, היות ואינם בני חיוב מיתה בעצם גופם.
♦
ועדיין יש להעמיד שאלה חדשה על הביאור הנ"ל בגוף הספק של רב חסדא. והוא בין על המבואר בצד קמא, שעל ידי שחיטה מתקיים דין הריגה ומיתה של הבהמה, ומשום כך זו סיבה שלא תיהני השחיטה מלטהר מידי נבילה. ובין על מה שמבואר לפי ב' הצדדים, שאם הוא יהרוג את הבהמה בחרב ממש בדרך הריגה ולא בדרך שחיטה, אזי פשוט הוא, שלא תצא הבהמה מידי טומאת נבילה.
והעירו כבר בזה, דאמאי לא נימא דאף כשהרג בהמת עיר הנדחת כדינה בחרב, תהני הריגתה לטהרה מידי נבילה. וכל שכן אם היא נהרגה על ידי שחיטה לצד קמא בספק, שנידון כהריגה בחרב. ומאי שנא מהמבואר בזבחים ע' ב', גבי עגלה ערופה, דעריפתה מטהרתה מידי נבילה. וכן ביומא ס"ד, אמרי' גבי שעיר המשתלח לאסור משום אותו ואת בנו, ומשום שדחייתו לצוק זו היא שחיטתו. אמנם, אין מוכרח שהדבר גם יועיל לטהרה מידי נבילה, אך בפשטות אי זה נחשב שחיטה לעניין חיוב לא תשחטו אותו ואת בנו ביום אחד, אזי כן הוא גם לענין טהרה מידי טומאת נבילה. ואם כן, נימא הכי גם במעשה קיום מצות הריגה בחרב של בהמת עיר הנידחת. ובפרט אם נעשה זה על ידי מעשה שחיטה.
וכתב ליישב בספר גינת אגוז [פויפר] (פרשת ראה), לאחר שייסד כדבר ברור כמסקנת האגרות משה הנ"ל. וז"ל: "ומדאתאן להכי דהריגת בהמת עיר הנדחת אינו משום חיוב מיתה עליה, רק בכלל איבוד כל שללה של עיר הנדחת. נראה לבאר בס"ד הא דלא מהני הריגתה לטהרה מידי טומאת נבילה, וכמו דאמרי' גבי עגלה ערופה דעריפתה מטהרתה מידי נבילה, וגבי שעיר המשתלח דאיתא ביומא דחייתו לצוק זוהי שחיטתו.
דהנה החילוק בין שחוטה לנבילה, היינו דנבילה היא שמתה או נהרגה הבהמה בסתם שלא ע"י מעשה שחיטה בה. ונראה דהא דעריפת העגלה מטהרתה מידי נבילה, היינו דכיון דדין העגלה להיערף, אזי כשנערפה, אין היא נבילה, דלא נחשב שמתה בסתם, אלא שנתקיים בה הדין שלה בעריפה. וכמו דהשחיטה מועלת דלא חשיבא נבילה, משום שנתקיים בה השחיטה, כך כשנתקיים בה דינה בעריפה אין היא נבילה. וכן לענין דחיית שעיר המשתלח לצוק, לפי שזהו דינו, לא חשיב שמת השעיר בסתם, אלא נעשה בו בדחייתו לצוק קיום הדין שלו, והוי כשחיטה. ומהני דחשיב שחיטה לענין איסור אותו ואת בנו.
אכן בהריגת בהמת עיר הנדחת, שאין הריגתה קיום דין שלה, שהרי אין נהרגת אלא משום איבוד העיר וכל שללה. ואף אי נימא דקבעה התורה להורגה באופן זה של חרב, מ"מ אינו משום חיוב הבהמה, ולאו קיום דין שלה הוא. א"כ אין הריגתה חשובה שנעשה בה קיום דין מיתה באופן מסוים, שיחשב שלא מתה בסתם, ומיתה זו בשם איבוד נקראת כשאר כל שלל העיר, ומיתה בסתם בלא שנעשה קיום דין בבהמה, כמו שחיטה, לא מפקיעתו מכלל נבילה".
ועי' להלן אות ל"ב מה שסתרנו את תירוצו הנ"ל, מהא דשור הנסקל לא נטהר מידי נבילה על ידי מעשה הסקילה, אף שיש בזה חיוב מיתה על הבהמה.
♦

כז. כח.

והנה, מהלך יישוב זה סותר לכל מה שביארנו ביסוד הספק של רב חסדא, ובביאור שיטת רש"י. דהרי אדרבא, ביארנו שצד קמא ס"ל שאכן יש חיוב מיתה שחל על בהמת עיר הנידחת, וחיובו הוא מיתת חרב. ולפי זה צריך להיות, שאף בהריגת הבהמה על ידי חרב, יועיל לטהרה מידי נבילה, שהרי היא לא מתה בסתם, אלא נתקיים בה דין מצוותה להיות מתה על ידי חרב. ושוב קשיא, מאי שנא מעריפת עגלה למצות עגלה ערופה, דמהני לטהרה מידי נבילה. וכן מיתה שעל ידי דחי' לצוק בשעיר המשתלח. וביותר קשה, באופן שהוא עשה בה מעשה שחיטה, לצד קמא, שאינה מטהרת מידי נבילה, והרי אדרבא לא רק שיש כאן מעשה שחיטה, יש כאן גם קיום דין בעצם המיתה לצורך קיום מצות הריגה בחרב של בהמת עיר הנידחת.
♦
וקודם שנבוא ליישב את דרכינו הנ"ל, נדון תחילה בדרך הנ"ל. דהנה לא ביאר לן, מה הוא אם כן ספקו של רב חסדא אם השחיטה מטהרת מידי נבילה או לא. והרי ברור לב' הצדדים, שאין חיוב מיתה על גוף הבהמה, והרי זה רק כדין איבוד ממון העיר שהתחדש בקרא על ידי שריפת כל שללה, ורק דהכא, בבעלי חיים, התחדש שאיבוד הממון יהי' על ידי הריגה בחרב. ומעתה צ"ב מה הוא הטעם לצד קמא, שלא תועיל השחיטה בדרך שחיטה לטהרה מידי נבילה, והרי אין זה איבוד בדרך הריגה, אלא בדרך שחיטה. ושפיר יכול להתקיים בזה גם דין איבוד הבהמה מדין עיר הנידחת, וגם דין שחיטה לטהר מידי נבילה.
ואכן, באגרות משה הנ"ל חזר בו ממה שרצה לומר שיסוד הספק הוא כמו שביארנו לעיל, אם יש חיוב מיתה על הבהמה או לאו. דזה כתב רק לחידודא ליישב את הרמב"ם, שהשמיט את כל הספק של רב חסדא. אך למעשה ס"ל ברור שאין שום חיוב מיתה על הבהמה, ואין זה כחיוב מיתה של שור הנסקל ורובע ונרבע שעשו מעשה עבירה המחייב אותם במיתה, אלא כאן בהמה רק נידונת לאיבוד מכח זה שהיא בכלל שלל עיר הנידחת^[17].
וסיים בזה הלשון: "דיש לומר שעכ"פ, כיון שנכתב לפי חרב, נהי שאינו מצד דין מיתה, מ"מ הצריכה תורה לאבד בהריגת סייף, שקבעה לנו איך לעשות, ולא נתנה לכל אחד לעשות כרצונו". ואשר על כן, יש מקום להסתפק אם השחיטה מתירה מידי נבילה, על אף שאין זה חיוב דין מיתה שחל על הבהמה.
ונראה לבאר את דבריו בתרי אנפי. בדרך הא' נראה בפשטות שהוא חוזר למה שכתב לבאר קודם לכן, והובא לעיל. והיינו שגוף הספק הוא אם שם הריגה שיש בשחיטה מהני לפסול את מעשה השחיטה כשאר פסולי שחיטה, היות שבעינן שלא יחול שם הריגה על השחיטה. או דלמא אין זה מהווה חסרון ופסול במעשה השחיטה, ועל כן היא תועיל לטהרה מידי נבילה.
אך זה תמוה מאוד, שהרי אחרי שהתבאר שיסוד דין חרב בבהמה אינו דין חיוב מיתה, ואין זה דין הריגה, אלא רק בגדר איבוד הממון מהעולם. אם כן, היכן הוא השם הריגה שיפסול את השחיטה, והרי הוא עשה כן בדרך שחיטה ולא בדרך הריגה בחרב ממש.
ונראה שמשום כך הוא הוסיף לומר, שהתורה הצריכה לאבד את הממון הזה באופן וצורה של הריגה בסייף דוקא, וקבעה לנו התורה איך לעשות את האיבוד, ולא ניתן לכל אחד לעשות כרצונו. ואשר לפי זה, הרי שיש שם הריגה על מעשה איבוד הבהמה. וזה הוא הספק אם שם הריגה זה מהווה פסול במעשה השחיטה או לא. והיינו ששחיטה בסכין היא בכלל הריגה בחרב דקרא וכמו שהתבאר לעיל, אם הדבר נעשה בסכין של מתכת.
אלא שאין זה מיישב לנו את דברי רש"י, אשר כתב בצד השני שאין דרך שחיטה בכלל חרב, ועל כן הרי היא מטהרת מידי נבילה. ומבואר שאין כאן שם הריגה בחרב, אשר נדון בו שאין זה מהני לפסול את מעשה השחיטה.
ואשר נראה לומר בהכרח, שאכן לב' הצדדים שם הריגה בחרב פוסל בשם שחיטה להועיל לטהרה מידי נבילה. אלא שהספק הוא אם חל כאן בשחיטה שם הריגה בחרב. ועל דרך שביארנו לעיל, שלפי צד קמא, כל שנעשתה ההריגה בכלי של חרב ממש, או הנכלל בשם חרב כסכין של מתכת, הרי זה בכלל איבוד הממון והבהמה על ידי הריגה בחרב. ומשום כך, יש פסול בשם שחיטה, אף שהיא מיתה בדרך שחיטה ולא בדרך הריגה, מ"מ שם חרב יש עליה, וממילא יחול פסול בשחיטה.
אך לצד בתרא שם הריגה בחרב חל רק על ידי צורת הריגה של חרב, ולא די בכלי הנכלל בשם חרב, וממילא במיתה בדרך שחיטה, על אף שמתקיים בזה דין איבוד הבהמה על ידי מיתה מדין עיר הנידחת, אך מ"מ יש כאן גם מעשה של שחיטה בדרך שחיטה שמהני לטהרה מידי נבילה. וצריך לומר בהכרח, שלצד בתרא, מה שנאמר בתורה הריגה בחרב דוקא, אין זה משום שקיום דין איבוד הבהמה ייעשה בדוקא בדרך הריגה של חרב, אלא רק לאפוקי שאר מעשה הריגה, כשריפה או שאר סוגי הריגה. אך כל שנתקיים איבוד הממון והבהמה שלא בדרך הריגה, וכגון על ידי מעשה שחיטה, שפיר הוא בכלל קיום מצות איבוד ממון בהמה של עיר הנידחת.
ואכן לפי ביאור זה, אין צורך לומר כמו שכתב באגרות משה, שהצריכה תורה בדוקא לאבד את הממון באופן של הריגה בסיף, ואף לפי צד קמא. אלא הוא כהנ"ל, שרצון התורה לומר שאם איבוד הממון נעשה בדרך הריגה, אזי הוא אפשרי רק בדרך הריגה בחרב וסיף ומה שנכלל בזה. אלא שלצד קמא, די בזה שנעשתה המיתה על ידי סכין של מתכת, שהוא בכלל שם חרב.
אלא שיש בזה מן הדוחק, דאיך שלא נאמר בביאור צד קמא, אם כאגרות משה, שבעינן בדוקא איבוד על ידי הריגה בחרב וסיף, או כדרך הב', שזה כתבה תורה, רק אם הוא בא לקיים את איבוד הבהמה בדרך הריגה, שאז רק יהי' בחרב. הנה כך או כך, אין במעשה שחיטה שם מיתה בדרך הריגה, אלא מיתה בדרך שחיטה, וכמבואר בפשטות דברי רש"י לב' הצדדים. ורק שם חרב נכלל בשחיטה על ידי סכין, אך לא נכלל בזה גם דרך הריגה. וממילא אינו מובן, מדוע לצד קמא יהי' פסול בשחיטה מלטהר מידי נבילה, הרי זה נעשה בדרך שחיטה, ואין כאן דרך הריגה, אלא רק שם חרב בלבד. ואין זה מספיק לפסול את השחיטה. ועי' בסוף אות ל' מש"כ שם, ומהני ליישב גם דרך זו הכא, ודו"ק.
♦

כט. ל.

ואשר על כן נראה בדרך אחרת, והיא דרך הב' בכוונת האגרות משה הנ"ל. והיינו שהן אמת שאין חיוב מיתה על גוף הבהמה כשאר חייבי מיתות בי"ד. וכל יסוד דינו הוא רק איבוד הבהמה כשאר דין איבוד ממון שלל העיר. אך היות שרצון התורה הוא, שתהי' הבהמה נאבדת דווקא על ידי מעשה הריגה בחרב, ולא בשאר אופני הריגה.
וביותר נראה שהכוונה בזה היא, שהרי יכולה הייתה תורה לבקש לקיים את איבוד הבהמות על ידי ביטול אפשרות השימוש בבהמה למה שמיועדת היא. והוא על ידי עיקור הבהמה כפי שעוקרין על המלכים, והיינו בסוס שרכב בו המלך, שעל ידי עיקור הגידין בפרסות רגלי הבהמה. שוב אי אפשר להשתמש בה. ועכ"פ בכל צורה של איבוד השימוש בה. והיות שכתבה תורה דוקא איבוד על ידי הריגה. הנה לפי זה, אף אם הוא יקיים את איבוד הבהמה על יד שחיטה, הנה סוף סוף יש כאן איבוד על ידי מיתה ולא איבוד באופן שאינו על ידי מיתה. ובפרט שהדבר נעשה על ידי סכין של מתכת, אשר בכלל שם חרב הוא, הנה אף שאין זה בדרך הריגה אלא בדרך שחיטה, מ"מ יש בזה פסול של הריגה בחרב, היות שסוף סוף התקיים דין איבודו על ידי מיתה, וממילא נחשב שהגברא פעל את איבוד הבהמה על ידי הריגה בחרב^[18].
ואילו לפי צד הב' שאכן מהני לטהר מידי טומאת נבילה, הביאור הוא שאין כוונת התורה לאבד את הבהמה רק בדרך הריגה בחרב. אלא בכל דרך של איבוד הממון על יד מיתה מהני. אלא שנכתב חרב בתורה, שאם הוא בא לקיים את איבוד הממון על ידי מעשה הריגה בדרך הריגה, אזי שיהי' זה רק על ידי חרב, ולא על ידי הריגה אחרת, כשריפה. אך כל שאין זה בדרך הריגה, שפיר יש בזה קיום דין איבוד הבהמה. ואשר על כן, אם הוא שחט את הבהמה, כיון שסוף סוף נעשתה כאן רק מיתה בדרך שחיטה ולא בדרך הריגה ממש על ידי חרב, אזי אין זה בכלל קיום דין איבוד הבהמה על ידי הריגה. ואף שמ"מ קיים הוא את מצות התורה וכנ"ל, מ"מ אין כאן פסול בשחיטה מכח שם הריגה, היות שהדבר לא נעשה כלל בדרך הריגה.
ועדיין יש בזה מן הדוחק, בביאור הצד הא', שאף בדרך שחיטה הוא בכלל הריגה בחרב. ואכן, לפי מה שהבאנו לעיל מהאגרות משה בביאור דברי רש"י, שלצד קמא כוונת התורה בהריגת חרב היא לרבות שאף בדרך שחיטה הוא בכלל הריגה בחרב, אזי מיושב. ברם כבר הערנו שזה גופא דוחק, דמדוע נפרש כך את כוונת התורה, לרבות שחיטה בכלל חרב, הרי נאמרה בהדיא הריגה בחרב.
ואכן יש מקום לבאר זאת על פי מה שביארנו תמיד לעיל. שהנה באמת המעיין בקרא אכן לא ימצא לשון הריגה בבהמה, אלא רק לשון "ואת בהמתה לפי חרב". וממילא יש לדון בלשון חרב זו. שאם הכוונה בחרב דקרא היא רק שצריך להיות בכלי אשר נכלל בשם חרב, אך אין זה כולל גם דרך הריגה בחרב. אזי מובן ממילא שזה בא לרבות אף מעשה שחיטה שהיא בסכין של מתכת. וממילא לא יועיל הדבר לטהרה מידי נבילה, היות שסוף סוף חל על זה מאמר הכתוב ואת בהמתה לפי חרב.
אך אם נימא שכוונת התורה בלפי חרב הוא כפי הביאור בכל מקום בתורה, שהוא בדרך הריגה בחרב ממש, אזי אין זה כולל לרבות את מעשה השחיטה. ובכה"ג לא מתקיים מה שכתוב בתורה לפי חרב. ועל כן יש בכח השחיטה לטהרה מידי נבילה. וזו כוונת רש"י שחרב דקרא הוא שלא בדרך שחיטה. ויסוד הספק הוא רק משום שלא נכתב בתורה להדיא הלשון של הריגה בחרב, או הכאה בחרב, שלשון הכאה נכתב רק כלפי יושבי עיר הנידחת. ובצד זה, יש מקום לבאר שעדיין הוא קיים את מצוות איבוד בהמת עיר הנידחת, וכפי הדרכים דלעיל. או כפי הפשטות שנוקטים שלא התקיים בזה המצוה, ואז תחזור הק' דלעיל מסוגיא דחולין הנ"ל, ודו"ק.
ולפי זה יש מקום ליישב את ההערה שבה פתחנו את הענין. במה שהתורה כתבה פעמיים לשון של חרב בקרא דעיר הנידחת ובאותו פסוק ממש. בין כלפי יושבי העיר, ובין כלפי בהמתה. ומדוע לא די בחרב אחד לגבי שניהם.
ועל פי כל מהלך דברינו הנ"ל, שאכן לב' הצדדים בספק, אין יסוד דין חרב בבהמה משום חיוב מיתה שיש על הבהמה. אלא הוא רק בגדר איבוד והשחתה, ולשון חרב הוא רק מטעם הנ"ל, לאפוקי מעשה שריפה. ואף לצד הב', שחרב כוללת דרך הריגה בחרב, מ"מ אין זה בגדר חיוב מיתה של חרב. אזי מתיישב היטב לשון התורה. שהנה לגבי יושבי העיר נכתב בלשון הכה תכה את יושבי העיר לפי חרב. ואילו אצל בהמתה נכתב קודם לכן הלשון "החרם תחרים אותה ואת כל אשר בה, ואת בהמתה לפי חרב", הרי שחרב אצל בהמה היא בגדר של החרם תחרים על ידי חרב. והיינו בגדר איבוד והשחתה על ידי חרב, ודו"ק היטב.
♦
ברם נראה לבאר קצת אחרת ממה שכתב באגרות משה. ובנוסח יותר מבואר. ונראה כך. דהן אמת שאין דין חיוב מיתה בגוף הבהמה. אלא הוא רק דין איבוד הבהמה כשאר שלל העיר, ורק שלגבי שאר שלל העיר קיום האיבוד הוא בשריפה, והכא הוא במיתה. הנה נראה עדיין שהוא דין איבוד בחפצא, והיינו שדין הבהמה להיות נאבדת על ידי מיתה.
ונוסיף לומר שאכן לב' הצדדים, אין כוונת התורה בלשון הריגה בחרב, שהוא בדוקא לאבדם על ידי הריגה בחרב, אלא היא רק באה לאפוקי מיתה על ידי שריפה, כשאר שלל העיר. אך כל מיתה שלא תהי' היא בכלל קיום איבוד הבהמה של עיר הנידחת, ולאו דוקא הריגה בחרב, אלא שסתם הריגת בהמה במלחמה הוא על ידי חרב. ועל כן, לאפוקי מיתה בשריפה, כתבה התורה כדרך סתם הריגה, שהיא בחרב.
ואשר על כן באנו לידי ספק אם הוא המית את הבהמה על ידי מעשה שחיטה בסכין של מתכת. האם נימא, שהיות שדין החפצא של הבהמה להיות נאבד מחיותו על ידי מיתה דוקא, ועתה אכן המית את הבהמה. אזי ממילא יש כאן קיום דין מיתה מדין עיר הנידחת, וזה מפקיע את דין הטהרה שיש על ידי שחיטה, היות שהתקיים כאן איבוד הבהמה על ידי מיתה שהתחייבנו אנו לאבדה על ידי מיתה. והיינו דסוף סוף ניטלה חיות הבהמה לצורך קיום דין המיתה שיש בדין בהמת עיר הנידחת. ואשר על כן, לא מהני שהיה זה בדרך שחיטה, כיון שסוף סוף יש כאן נטילת החיות משום דין בהמת עיר הנידחת. ואפילו אם הוא לא יכווין בזה להדיא לצורך קיום דין מיתה של בהמת עיר הנידחת, מ"מ זה מתקיים ממילא מכח הדין שיש עלינו, לקיים בה דין איבוד על ידי מיתה.
אך מאידך גיסא יש לומר, שאף שנכון הדבר שהתקיים כאן דין המיתה של הבהמה מדין עיר הנידחת, מכל מקום היות שלא נעשתה בזה המיתה בדרך של הריגה בחרב ממש, כדרך הריגה, אלא בדרך שחיטה עם הלכות שחיטה, הנה, בזה עדיין יש בכח נטילת החיות על ידי השחיטה לטהרה מידי נבילה, ולא איכפת לן שהתקיים בזה גם דין עיר הנידחת וכנ"ל. ורק אם היה מתקיים הדין על ידי הריגה בחרב ממש בדרך הריגה במלחמה, אזי הי' זה בגדר נבילה ממש עם טומאת נבילה. וזו כוונת רש"י, שחרב דקרא לא הוי בדרך שחיטה. ואין הכוונה שקיום המצוה הוא רק בדרך מעשה הריגה בחרב, אלא שהדרך הכתובה בתורה, שהיא הריגה בחרב, לא התקיימה באופן של מעשה שחיטה. ומה שכתוב להדיא חרב בקרא, זה לא ביאר רש"י כלל, וסמך שנבין לבד כפי שביארנו, ודו"ק היטב. ובזה הדרך התיישבו כל הדחקים שהעלנו לעיל.
♦

לא. לב.

ועתה נחזור לדרך דידן שהעלינו לעיל ביסוד הספק של רב חסדא. והוא שיסוד הספק הוא ביסוד גדר דין מיתה שיש על בהמות עיר הנידחת. אם הוא בגדר חיוב מיתה ממש על הבהמה וכדין שור הנסקל. ולפי זה, השחיטה לא מטהרת מידי נבילה. או דלמא הוא רק בגדר דין איבוד הממון וכדין שריפת כל שללה. ולפי זה, אכן תועיל השחיטה לטהרה מידי נבילה.
ועמדנו בשאלה, דמאי שנא ממה שמצאנו בדין עגלה ערופה שמהני לטהרה מידי נבילה, אף שנעשה בה מעשה עריפה ולא שחיטה, וכן מה שמצאנו בשעיר המשתלח, שנחשב הוא כשחיטה לענין חיוב אותו ואת בנו. ואם כן לא גרע מעשה שחיטה של בהמת עיר הנידחת, אף אם יש בזה קיום חיוב מיתה שיש עליו. וגם אם הוא יהרוג אותה בחרב ממש צריך הדבר להיות נידון כשחיטה לענין טהרה מידי נבילה, דהרי יש בזה קיום דין מצוותו להיות נהרג בחרב. ולדרכינו הנ"ל אין מקום לתירוצו של ספר גינת אגוז הנ"ל שביאר לפי האגרות משה הנ"ל, שאין ספק כלל ביסוד הדין, וברור הוא שאינו חיוב מיתה על הבהמה, ואינו כשור הנסקל.
והנראה בזה הוא כך. דיש לחלק טובא בין הנידונים הנ"ל. דהנה, כל מה שכתבנו לייסד הוא שאם יש חיוב מיתה על הבהמה בחפצא, שדין הוא שהיא צריכה למות משום היותה בהמת עיר הנידחת, אזי גם אם היא תמות בדרך שחיטה, מ"מ יש בזה קיום חיוב מיתה שיש עליה, שהרי זו היא התכלית שהיתה צריכה להיות בה, להיות מתה כפי חיוב מיתה שיש עליה, וזה התקיים על ידי השחיטה. וממילא אין בכח השחיטה לטהרה מידי נבילה.
והיינו, שיסוד חלות טומאת נבילה חל רק אם הבהמה מתה ללא שום פעולה חיובית ודינית, אלא כמו מתה מאליה, וכנפלה ומתה. או אף אם הוא המיתה בידיו סתם בלי שום סיבה חיובית, אין זה בכלל פעולה של סילוק החיות, אלא כמתה סתם בלי שום סיבה. וממילא הטומאה חלה על הנבילה, כל שסילוק חיותה היתה בלא פעולה דינית כל שהיא. ואשר על כן, אם יש חיוב מיתה על הבהמה בגדר של סילוק החיים, וכדין בהמת עיר הנידחת, שדינה הוא למות ולא לחיות. אם כן, המיתה שלה היא כמתה מאליה, דאין שם של פעולה על סילוק החיים ממנה. דהעיקר כאן הוא התוצאה שהיא תמות, ותאבד מהעולם. ואף שיש בזה קיום מצוה של הריגת בהמת עיר הנידחת, מ"מ אין זו מצוה של פעולה, אלא רצון התורה הוא לאבדו ולסלקו בהיותו מכלל עיר הנידחת.
והרי כך הוא הדין במעשה סקילה של שור הנסקל, שאף שיש בזה קיום חיוב מיתה שיש עליו, מ"מ הרי אין מעשה הסקילה מטהר אותו מידי טומאת נבילה. וזו הערה על דרכו של הגינת אגוז הנ"ל, שנקט בפשיטות שאם הי' דין חיוב מיתה על בהמת עיר הנידחת אזי הי' היא נטהרת מידי נבילה אף על ידי הריגה בחרב. ודין שור הנסקל סותר את דבריו, דברור שרק שחיטת שור הנסקל מהני לטהר מידי נבילה, אך לא עצם מעשה הריגתו בסקילה. והביאור כהנ"ל. משום שדין זה הוא חיוב מיתה של איבודו מהעולם על המעשה הרע שהרג את הנפש. ואחר שכבר חל עליו חיוב מיתה, יש עלינו מצוה להרוג אותו ולקיים את חיוב מיתתו, ברם עצם מהות הדין הוא שהוא לא יהי' בעולם, וכמו שנאמר עליו את הענין של ובערת הרע מקרבך. דהיות שכל חיותו לא צריכה להיות קיימת בעולם, אזי סילוק חיותו על ידי סקילה, אינו בכלל פעולה, אלא הוא קיום מה שצריך להיות בלי חיים, והרי הוא כמת מאליו בלי פעולה חיובית מצד האדם שחל על המעשה שם מסויים. וכמו כן, הוא גם בבהמת עיר הנידחת.
ואכן בבהמת עיר הנידחת, אין נפקא מינה אם יסוד דינו חיוב מיתה על הבהמה, או רק בגדר איבוד הממון בצורה של מיתה, שכך או כך, סוף ענינו של הדין הוא התוצאה, שלא תשאר בו חיות, וכל חיותו צריכה להסתלק מהעולם ולהיות בלי חיים, וכל שנהרג בחרב או כל מיתה שהיא, הרי הגיע לתכליתו הנרצה בו, והרי הוא כמת מאליו, ותחול בו טומאת נבילה לאחר שאין בו חיות המטהרת. אך גם פעולה של סילוק החיים אין בו, שנימא שתועיל הפעולה למנוע את הטומא מלחול, פעולה עם משמעות דינית, ולא סתם פעולה שאדם עושה, שאין זה בכלל פעולה המפקיעה את סילוק החיים להיות מוגדר כמתה מאליו.
וכל מה שביארנו בגוף הספק, הוא רק בכה"ג שהאדם עשה פעולה של שחיטה, המוגדרת כפעולה של שחיטה דינית שיש בכוחה לטהר מידי נבילה, והיינו למנוע את הטומאה מלחול מכח סילוק החיות. שכך גזרה תורה ששחיטה היא הפעולה שמועילה לדבר זה, היות שסתם שחיטה היא לצורך היתר אכילה, ומוגדרת כפעולה הנצרכת לאדם לעשות בבהמה, וממילא אין היא בגדר מתה מאליה. ומעתה, ביאור הספק תליא בשאלה אם יסוד חיובו הוא חיוב מיתה בחפצא, שאז גם פעולה של שחיטה לא תעזור למנוע את הטומאה מלחול, היות שחל שם קיום דין מיתתו על הפעולה הזו, והיינו שכיון שדינו בחפצא הוא למות ולא לחיות, הנה התקיים זה גם על ידי שחיטה, ושוב אין היא מוגדרת כפעולת שחיטה, אלא כפעולת המתה בעלמא, וכסתם מעשה הכאה, שאין לזה חשיבות של פעולה. וכמתה מאליה היא. אך אם יסוד דינו אינו בגדר חיוב מיתה בחפצא, אלא רק שיהי' נאבד מהעולם בכל דרך שהיא, הנה בזה, אם יעשה הוא פעולה של שחיטה, אף שהתקיים בפועל רצון התורה שהבהמה תהי' נאבדת מהעולם ומת בלי חיות, מ"מ אין בזה כח לסלק מהפעולה של שחיטה, שם פעולה של שחיטה שמטהרת מידי נבילה.
ומעתה יובן היטב מה שמצאנו בעריפת עגלה ערופה שנטהרה על ידי עריפתה, וכן בשעיר המשתלח. דהתם אין דינם להיות מתים, ולא זו מהות המצוה שהם יהיו מסולקים מהעולם, ולא יחיו על האדמה. אלא שיש ענין בגוף הפעולה של עריפת העגלה, וכן בפעולת השילוח של השעיר לעזאזל, שיש במעשים אלו ענין של כפרה, והמהות היא הפעולה ולא התוצאה של המיתה. ואשר על כן, אין כאן סילוק החיים בלי שום פעולה רצויה, ועל כן אין הדבר נידון כמתה מאליה שתחול בה הטומאה.
ולמדתי את יסוד הדברים הנ"ל מתורתו של הצפנת פענח בכמה מקומות בספריו. דבפ"א משחיטה הלי"ב כתב הצ"פ על החקירה שהביא שם, אם שחיטה היא סילוק או תיקון, וז"ל: "ולגבי טומאה ודאי היא בגדר סילוק דהרי חזינן בזבחים ד' ע' ע"ב, וכן גבי שעיר המשתלח מבואר ביומא דף ס"ד, דהדחיה והעריפה הוה בגדר שחיטה, אך זה רק לטהר מידי נבלה. אבל היכא דבעיא פעולה, כגון להתיר באכילה, זה ודאי לא וכו'" עכ"ל. ובהל' מא"ס פ"ד הל' כ"ב (סוף הקטע הראשון) וז"ל: "ואף דגבי עריפה אמרינן אדרבה עריפתו זו היא שחיטתו, וכן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו כמבואר בזבחים דף ע' ע"ב וביומא ס"ד, שם זה הוה בגדר פעולה, ולכך מהני לסלק שלא יבוא לטומאת נבלה, דמחיים אין בה דין של טומאת נבלות, וזה תליא אם הטומאה באה ממילא או המיתה פועלה וכו'" עכ"ל. ובהל' תרומות (מ"ז ב') וז"ל: "הנבלות לטומאה בבהמה הוה בגדר ממילא, א"כ היכא שהמיתה עשתה איזה פעולה שוב אי"ז מיתה, ואינה מטמאה, וכמו עריפה ודחיה לצוק" עכ"ל. וכ"כ הצ"פ בסוף הל' כלאים. והדברים עמוקים מאוד, אך נראה שכיוונתי לעיל לעומק דבריו. וע"ע באריכות בספר נחל עדניך עניני שחיטה (סימן א' וסימן י"ט), מה שכתב בביאור הבנת הצפנת פענח, ודו"ק.
♦

לג.

ונסיים במה שראיתי פירוש נחמד בביאור דברי רש"י בחולין הנ"ל שעסקנו בו רבות. במה שכתב באוקימתא של רב נחמן בר יצחק, דמיעוטא מקרא דטהורות בעינן לציפור עיר הנידחת. ולמסקנא הוא בציפור השחוטה. וביאר רש"י שלאחר שחיטה יכול לשורפה. ועל מה ששאלנו לעיל אפשר ליישב כדלהלן. והוא מספר העמק העיון על צפנת פענח על הרמב"ם הלכות עכו"ם [ושם לא עמד על כל השאלות שהעמדנו לעיל, מ"מ הכל מתיישב לפי זה].
דהנה, יצא הוא לחקור בכה"ג שהיתה ביצת עיר הנידחת שיצא ממנה אפרוח לאחר שהודחה ונגמר דינה של העיר. מה יהי' דינו של האפרוח, דהנה לענין איסור הנאה, ודאי שהוא עדיין אסור בהנאה ולא פקע ממנו האיסור. ברם יש לדון איך יהי' דינו. האם בשריפה באש כמו שהי' דינו בעודו ביצת אפרוח, שאז לא הי' בגדר בעל חי. וממלא בכה"ג הדין הוא ברור, שקודם צריך להמיתו ואחר כך לשורפו, שאין בעלי חיים נשרפים בעודם חיים [והיינו כמו שהבאנו לעיל הסברא בזה מהצל"ח]. אלא שלפי זה, דין הריגתו אינו בתורת הריגת בעלי חיים של עיר הנידחת, אלא רק לצורך קיום דין השריפה. או דילמא, היות שעתה נולד דבר חדש, אזי יהי' דינו בהריגה בחרב כמו שאר בעלי חיים.
ונפקא מינה היא, שאם דינה עתה בשריפה, אלא שצריך להמיתה קודם בכדי שיוכל לשורפה, הנה אז אם הוא ימית אותה בשחיטה, ללא ספק היא תצא מידי טומאת נבילה, היות שאין שם תורת הריגה בחרב על השחיטה, אלא רק בשריפה. מה שאין כן, אם דינה הוא בהריגה בחרב כשאר בעלי חיים, אזי הוא בכלל הספק של רב חסדא.
ומעתה אם נימא כצד הא' שדינה הוא בשריפה, י"ל שזו האוקימתא של רב נחמן בר יצחק בחולין הנ"ל. ואשר על כן כתב רש"י שתחילה שוחטים אותה לצורך קיום מצות שחיטת ציפור של מצורע, ואין בזה מניעה מטהרה מידי נבילה, ושפיר מתקיימת בזה מצוות השחיטה. וממילא יש בזה גם הכשר לקיום דין שריפה שצריך לקיים בה מדין עיר הנידחת, וכמו שכתב רש"י. ואין הוכחה מדברי רש"י לכל מיני עופות שצריכים להיות נשרפים מדין עיר הנידחת, ודו"ק היטב.
ומה שיש לדון בזה הוא, מהא דבעינן לחיוב שריפה שיהי' רק מחוסר קיבוץ ושריפה, ולא גם הריגה. וממילא קודם שנולד האפרוח, הרי הוא הי' בדין שריפה משום שהי' מחוסר רק קיבוץ ושריפה. אך לאחר שנולד האפרוח, הנה עתה הוא גם מחוסר הריגה, ואם כן הוא צריך להיות נפקע מדין שריפה לדין הריגה. ולדין הריגה לא הי' הוא צריך להיות בשעת גמר הדין על העיר, היות שאין צריך לגמור הדין על כל עוף ועוף, אלא נכללים כולם בגמר דין שיש על העיר הנידחת. ואם כן נפל כל התירוץ הנ"ל. ברם כבר כתבנו לעיל לדון אם יש חסרון זה של מחוסר הריגה קיבוץ ושריפה, וצרף לכאן.
תם ולא נשלם הענין לעת עתה. ושוב לאחר הכתיבה והעיון בכל הנ"ל, מצאתי בספר של אחד מגאוני הדור שעברו, והוא בשם נטע שעשועים [בויארסקי] (הודפס בשנת תרס"א), שם בסימן ב' הקיף את הענין, ולא סיפק בידי עתה לעי' בדבריו ולדלות מהם חידושי תורתו, ועוד חזון למועד.
♦ ♦ ♦