הרב יצחק נוימן
בני ברק

האם הולכים בדיני התורה אחר כללי הסטטיסטיקה

ראיות דאזלינן בתר סברת הסטטיסטיקה * סטטיסטיקה רק בדבר מוחלט * האם יש חילוק בין רובא דאיתא לרובא דליתא * היכא שהדבר כבר הוחזק ע"פ הרוב * בדין תערובת של הרבה חלב

ישנו נידון עמוק ורחב האם הולכים בדיני התורה אחר כללי הסטטיסטיקה [ובפרט כשיש הכרעה להפך, כגון רוב או חזקה], והתחדשו לי בע"ה ובדיבוק חברים ראיות רבות בנידון זה, ולכן ראיתי לנכון להעלות את הדברים לפני מלכי רבנן, ומנאי ומניהו רווחא שמעתא, נידון זה דובר רבות גם בנוגע להיתר שתיית החלב בזמנינו [עי' בקובץ הבאר כ"א-כ"ג, ובקובץ בית אהרן וישראל ק"ד ק"ז וק"ח, וראה גם במאמרו של הרב רפאל סויד ב'האוצר' גליון מ"א], וכתבנו את צדדי ההיתר בזה בסוף הדברים.
סטטיסטיקה אומרת שגם דבר שהוא מצד עצמו מיעוט, מ"מ מתוך הרבה מקרים מסתבר או אפי' מוכרח שגם המיעוט יקרה. או בנוסח שונה, כשיש רמת הסתברות מסויימת שדבר כלשהו יקרה, גם אם זו הסתברות נמוכה, בהינתן מספר מקרים אז מסתבר שזה יקרה, ויש לדון האם סברה זו קבילה ע"פ דיני תוה"ק, או שזו רק אומדנא בעלמא או אולי אפי' פחות מכך.
♦

א. ראיות דאזלינן בתר סטטיסטיקה

ויש ראיות רבות ועצומות דודאי אזלינן בתר סטטיסטיקה:
א. ראש לכל הראיות הם דברי המרדכי חולין סו"פ הזרוע והלחיים אות תשל"ז. הנה בגמ' קלד. גבי חורי הנמלים שלקחו הנמלים מהשדה גרגירי חטה ולא ידעינן אם הם של העניים מלקט שכחה ופאה או של בעה"ב דיהיבנא לעניים. והקשה המרדכי אמאי לא אזלינן בתר רוב, ווז"ל: 'אמאי לא נימא משום כל קבוע כמחצה ע"מ דמי אע"פ דמה שנמצא בחורי הנמלים הוא דבר שנפרש ממקומו וכל דפריש מרובא פריש, י"ל דא"א שלא יהא בו שום דבר מלקט שכחה ופאה'. מפורש במרדכי דלא אזלינן בתר כל גרגיר וגרגיר לדון עליו אלא בתר כולהו יחד [ובשערי יושר (ד' ז') כתב שהוספה זו היא מאיזה אחרון, וצ"ת].
ב. ובמרדכי עבודה זרה רמז תתכ"ד: 'ועתה בזמן הזה שמתקנין לחם בשמרי יין בבציר כתב רבינו ברוך אפילו לדברי ר"ת מותר הלחם כי אינו יכול להיות שלא יתקן גוי אחד משמרי שכר ואמרי' בכתובות פרק שני אם יש שם מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא תלינן'. ומשמע להדיא שרובם היו מתקנין ביין, ואפ"ה אמרינן א"א שלא יתקן אחד בשכר ושרינן[2].
ג. ובמשנה טהרות פרק ה משנה ז: 'מי שישב ברה"ר ובא אחד ודרס על בגדיו הולכין אחר הרוב, ישן ברה"ר ועמד כליו טמאים מדרס דברי ר"מ'. ופי' הר"ש: 'אף על גב דבישב ובא אחר ודרס אזלינן בתר רובא, ישן שאני דחיישינן שמא רוב בני אדם דרסו על בגדו ואחד מהן זב או זבה'. אלמא דאזלינן בתר כולם ביחד.
ד. עוד ראיה אלימתא בגמ' נדרים לא: ובר"ן שם, שהמשנה באה להוכיח לגבי דין נדרים שגוי אפי' מהול קרוי ערל. וז"ל הר"ן: 'ואומר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אף על גב דלא ידע אי נולד כשהוא מהול וכ"ת נולד כשהוא מהול לא שכיחא ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים ואי אפשר לעם גדול שלא יהיו בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים'. אלמא דאע"ג דביחס לכל יחיד ויחיד יש רוב שאינו מהול, מ"מ בהצטרף רבים, אמרינן א"א שלא יהא בהם כמה אנשים שנולדו מולים.
ה. רש"י ע"ז עו: ד"ה כך: 'דלמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא זימנא אבל איסור הנתבשל בה פעמים הרבה אם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת', ובריטב"א שם: 'לפי שבלעו שפתי הדוד ניצוצות בשעת האיסור פעמים הרבה פעמים כאן ופעמים כאן עד שנתפשטו ניצוצות בכל השפה ונבלעה כולה, ואילו בהגעלה פעם אחת ולא אפילו בשתים לא היו עולין ניצוצות בכולה, עד שבא מר עוקבא ונתחכם ועבד לה גדנפא שיעלו המים בכולה'. ודו"ק דלאו מדין ספיקא אתו עלה, אלא שמכח ריבוי הפעמים מסתבר שלכה"פ פעם אחת עלו הניצוצות.
ו. בנדה יח: מבואר שסתם תינוק בחזקת טומאה, ופי' התוס' ושא"ר שנדות רגילות לנשק אותו, ולכן הוא נטמא. וצ"ע, אמאי לא נוקי לכל אחת ואחת בחזקת טהרה [דומני שסתם אשה בחזקת טהרה, עי' בנדה טו:]? וע"כ דבס"ה ודאי שיש כאן גם נשים נדות, וחזינן דאזלינן בתר סטטיסטיקה [ונראה דחשיב לה בסוגייה שם כודאי טמא ולא רק רוב, כך מוכח במאירי קדושין פ. ובתורא"ש חולין פו., דאל"ה מטהרינן לעיסה דסמוך מיעוט טהורים למיעוט שלא נגעו בעיסה].
ז. ובראש השנה ט: 'אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא משלח', היינו שע"כ בכל העולם יש לכה"פ אחד שמשלח את עבדו ביובל, וזו ודאי סברה סטטיסטית.
ח. וכעי"ז במגן אברהם סימן תקסה ס"ק א' כתב, שיחיד המתענה אומר ענינו בצום תעניתנו ולא תעניתי 'דא"א שלא יהיה א' בסוף העולם שמתענה היום וכן אמרי' בסי' ק"י דהיוצא לדרך אפי' יחידי אומר שתוליכנו לשלום משום דא"א שלא יהיה אחד בסוף העולם שהולך ג"כ בדרך'.
ט. ובשו"ת חמד"ש אבן העזר סוס"י כ"ג כתב שאם מצאנו הרוג יוצא מהמים, ואנו יודעים שראובן נפל למים הו"ל קרוב שהוא נפל, אך לבסוף כתב דכיון שלא ימלט שיש עוד שני אנשים שנפלו למים א"כ הו"ל רוב וקרוב ואזלינן בתר רוב.
י. עי' בחולין סא: וברש"י שלפרס ועזניה יש לכ"א רק סימן טהרה אחד שונה מחבירו [מתוך ד' סמני טהרה] וע"ש שיש כתב מיני עופות שלכ"א יש ג' סמני טהרה וסימן טומאה אחד, והגמ' אומרת שא"א שמתוך הכתב עופות לא יהיה לכה"פ אחד שיש לו את סימן הטומאה דפרס ואחד שיש לו את סימן הטומאה דהעזניה [והגמ' מתרצת דגמירי שיש לכל הכתב עופות רק סימן הטומאה דאחד מיניהו -דפרס ועזניה- אבל לא את הסימן של שניהם], וזה מבואר כסברת הסטטיסטיקה. אמנם ע"ש ברשב"א, שאת לשון הגמ' אי אפשר וכו' הוא מפרש שזה לאחר שהגמ' סברה שסמני העופות שונים זו מזו א"כ א"א שלא יהיה אחד דומה לפרס ואחד לעזניה, ולפ"ז אין ראיה כ"כ [כי לדבריו הגמ' לא אמרה שא"א מבחינה סטטיסטית שלכולם יהיה בדיוק את אותו הסימן, אלא רק לפי מה שסברה שהסמנים שונים, א"כ ע"כ שיש להם את שני סמני הטומאה], אבל אכתי אולי יש קצת ראיה מעצם זה שהגמ' סברה שסמני העוף שונים זה מזה.
יא. בראב"ד פ"ה מנזירות הט"ו כתב שכהנים בזה"ז טמאי מת, ובשו"ת חתם סופר (חלק ב [יורה דעה] סימן ש"מ) ביאר: 'ס"ל טומאה על ידי זיזים וגזוזטראות וע"י המשכה דרך חלונות וחורים הוה דאוריי' ובזה א' מאלף כהנים לא ימצא שיהיה טהור ומכ"ש אי ס"ל דעכו"ם מטמאים באוהל לא ימצא כהן שלא נטמא'. ולכאו' זו סברה של סטטיסטיקה [ואולם י"ל שכשזה קורה לכהן הוא יודע מזה ותו לא הוי סטטיסטיקה, והראב"ד לא בא לומר אלא מציאות מעשית, ולא שסומכים ע"ז בדיני התורה].
יב. עוד ראיתי בתוס' ישנים יבמות סא. אהא דאמרינן בגמ' גבי מלחמת מדין דהא דבעי חיטוי דחיישינן דילמא נגעו במת ישראל, שהקשו אמאי לא אזלינן בתר רובא גויים, ותירצו שכיון שפשטו על החללים נגעו בכולם ואם היה שם מת ישראל אפי' אחד הרי נגעו בו. והנה מש"כ "נגעו בכולם" צ"ע, דמה"ת שכ"א נגע בכל המתים, והרי את המת שחבירו פישט לא הוצרך הוא לפשט, ופשוט. ואולם י"ל שכוונתם לומר שכ"א נגע בהרבה מתים, ולכן כבר אין רוב שזה לא היה ישראל [ולפ"ז אין כאן הכרח או אפי' הסתברות שהוא נגע בישראל, אלא שמ"מ גם אין רוב שהוא לא נגע בו], אך אכתי אינו מיושב כ"כ שכיון שלא היה שם אלא ישראל אחד מת, אכתי מסתבר שיש רוב גויים [ורק אם אחד נגע ברוב המתים יש מקום לומר שכבר אין רוב] וצ"ע.
יג. עי' בנו"ב קמא אה"ע סל"א ד"ה ולפי זה, שכתב לפרש הא דאמרינן בנדה ד. דבנגע באחד בלילה ולמחרת נמצא מת הרי"ז טמא, דאמאי לא ניזל בתר חזקת חיים, וכתב שכיון שודאי שיש מתים בעולם הרי הספק אינו על אדם חי האם קרה בו מיתה, אלא האם זה שנגעו בו הוא מהחיים או מהמתים. וצ"ב דהא רוב העולם ודאי חיים וא"כ מנא לן שכלל יש מת בעולם, וע"כ דאזלינן בתר סטטיסטיקה [אמנם הריטב"א נדה ד. וב: ביאר דהא דלא ראוהו איירי שלא ראוהו באותו מקום, אבל אין להכריח מזה דפליג על סברת סטטיסטיקה].
יד. ולענ"ד עוד יש להוכיח, שהרי בכל ביאה וביאה בפ"ע אין רוב נשים יולדות, וכן מוכח בסוף פ"ז דיבמות ופשוט, וא"כ כיצד אמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות (יבמות קיט.)? וע"כ שאתה דן על הרבה ביאות ביחד, שמתוכן מצוי להיות וולד [ורוב נשים היינו נשואות, שמתוך נשואיהן מצוי בהן ריבוי ביאות].
טו. ובשו"ת חמד"ש סי' י"ח, בתשו' הגר"י מליסא בעל הנה"מ, ביאר מדוע הבא על אשת חרש מביא אשם תלוי ולא מוקמינן לה אחזקתה 'כשבעל בעודו פקח מקודשת גמורה היא וכיון שדר עמה זמן רב שכיח טובא שבעל ג"כ בשעה שהיה פקח'. חזינן דאע"פ שכנגד כל בעילה ובעילה יש חזקה שהוא היה שוטה, מ"מ בס"ה יש סטטיסטיקה לא כך [ודו"ק דאעפ"כ אין חיוב חטאת אלא רק אשם תלוי, כי זה לא מוכרח שהוא בעל בפקחותו].
טז. בדין פסיק רישא שאסור בשבת יתכן שמצינו שגם היכא שבכל פעולה ופעולה אין הכרח שיעשה האיסור מ"מ כיון שע"י הרבה פעולות יעשה ודאי איסור הרי"ז פסיק רישא. כך ראיתי שכתב באורחות שבת (פרק ל' הערה ח') בשם הריב"ש שצ"ד גבי סירוק בשבת [ואיני בטוח שכך מוכרח בדבריו, וע"ש היטב בסברת החולק על הריב"ש]. עוד הביאו שם מהממשמש בצרור שאסור משום פסיק רישא שמסיר נימין, והביאו שם מהביאור הלכה סימן שכח סעיף מט שכתב לגבי משמוש בפתילה שהוא דבר רך יותר 'וע"פ הדחק נוכל ליישב כמו שכתבתי במ"ב דמפני שהוא מכניס ומוציא כ"פ אפשר דחשבו זה לפ"ר להשרת נימין ועדיין צ"ע' [ומשמע שהדוחק דהמשנ"ב הוא שאכן ע"י כ"פ זה פס"ר]. וע"ע בביאור הלכה של"ו ס"ג שאסור לרוץ ע"ג עשבים בשבת דהוי פס"ר שיתלוש, ואע"ג דמסתבר שאינו מוכרח שבכל פסיעה הוא יתלוש. אמנם בספר שש"כ (פכ"ו הערה ס"ט) משמע בשם הגרש"ז להפך, דבכה"ג לא הוי פס"ר אלא די"ל דיש פסיעה מסוימת בזוית מסוימת שאם יתבונן בה האדם היא ודאי תתלוש. כך נ"ל כוונתו, אך זה חידוש בעיני. ויעוי' בשו"ת בתי כהונה (ח"א סוס"י י"ח) [והסכים עימו רב אחד בתשו' שאח"כ] והובא ברע"א על השו"ע סי' תרס"ט, ומבואר שם דבהנ"ל אין איסור משום פס"ר כיון שבכל מעשה ומעשה אין הכרח שיהיה איסור, ולא דנין על כל המעשים ביחד [וע"ש מה שחילק בדברי הריב"ש הנ"ל]. אבל עכ"פ מבואר מדבריו שאכן יש סברה סטטיסטית לומר שבהרבה מקרים ביחד מוכרח שיקרה כו"כ [ויתכן שכל דבריו הם רק באינו מתכוון, שאפי' לצד שיקרה איסור הרי"ז היתר גמור, הואיל ואינו מתכוון, אבל אם יש היתר של רוב וכיו"ב, שעל צד האיסור אכן יש כאן עבירה, ודאי שנדון את כל המקרים ביחד, היות שבס"ה מוכרח שיווצר כאן איסור, ואכמ"ל].
יז. דומה שבשו"ת גינת ורדים יו"ד כלל א' סי' י"ג [התשו' אינה לרב המחבר] כתב להקשות שהרי א"א שלא תהיה טריפה אחת בסוף העולם או סריס אחד וא"כ כיצד אזלינן בתר רובא הא הו"ל קבוע ע"ש. ולכאורה למדנו דאזלינן בתר סטטיסטיקה [ובגוף הדברים עי' לקמן בע"ה].
יח. דומני שבמשכנות יעקב יו"ד סוס"י ט"ז נראה שהוא מתייחס לסברת סטטיסטיקה באומרו שלטבחים יש יותר חיוב לבדוק את הריאה כי הם אוכלים כל הזמן ולכן עלולים במשך הזמן לאכול טריפה. ויותר מזה כתב להדיא בסוף התשובה ממש שדבר ההוה תמיד יש בו חשש איסור שבמשך הזמן לא ימלט שיהיה בו איסור ע"ש.
יט. ויעוי' בחידושי ר' מאיר שמחה חולין צה. שכתב: 'במקום שאין מכריזין, אם נמצא בשר ביד גוי אסור מן הדין לקנות, דלא נוכל לומר דניזל בתר רובא, דמיעוט דטריפות היינו שידעינן שבכל יום תחת רוב הנשחטין איכא מיעוט טריפות ומיעוטא דמתנבלי במוחש לעין, וא"כ הכשרות נמכר לישראל והטריפות מסתמא נמכרין לעו"ג לפי שאינו יכול למכרן לישראל, וא"כ מאן יאמר לן דלהנמכרין לעו"ג הטריפות מיעוטא, מסתברא דכל הטריפות נמכרין לעו"ג. כ"ז יש לעיין עוד ועוד חזון'. היינו שלא ידעינן שהיו בכלל טריפות באותו היום, דאיירי במקום שאין מכריזין כשנמצאת טריפה, ואעפ"כ מבין רמ"ש שהיות ומבחינה סטטיסטית זה ודאי שיש טריפות כל יום, א"כ מסתבר שמה שמכרו לגוים זה את הטריפות, וליכא רוב כשרות במה שבידם.
כ. וע"ע לקמן מה שנביא מכמה אחרונים מש"כ לגבי הגמ' יבמות קיט., וע"ע בשער הציון סי' תנ"ג סקכ"ה.
וראיתי גם בפוסקי זמנינו שחוששים לסטטיסטיקה. כך ראיתי בשם משנה הלכות (ח"ו סימן ר"ה) ואגרות משה (יו"ד ח"ב קס"ו) שאסרו לכהן להיכנס לבית חולים כי מסתבר באופן סטטיסטיקה שיש שם מת, וע"ע במנח"ש תניינא (סי' ק' אות ח') מש"כ בזה. אמנם ראיתי בשם הגריש"א בספר אשרי האיש (ח"ב עמ' של"ז) שכתב שמותר להכניס מת למקום עם רבבות אנשים ולא חיישינן לכהן, וצ"ע. לאידך גיסא עי' בספר בדיקת המזון בהלכה [להרמ"ו] (ח"א עמ' 171) תשו' מהגריש"א, שכתב שאע"פ שעל כל עלה ועלה אין לחוש לתולעת, מ"מ אם מבשל האדם כמות גדולה שפיר יש לחוש לכך, ומוכח כנ"ל. וע"ע באגרות משה (יו"ד ג' ח') שנראה שאם עלו הרבה דגים ברשת ע"כ שיש ביניהם דגים טמאים [וצ"ת בע"ז לט. 'ומפני מה אסורה מפני שערבונה עולה עמה' וברש"י לה: ד"ה והחילק]. ועי' שלמת חיים (כ"ו) שהשואל שאל כשנמצאים ברחוב שיש בו הרבה אנשים אם צריך לחוש שמא יש כאן גילוי ערוה, והשיבו הגריח"ז תשובה צדדית ע"ש.
♦
ובאמת איני מבין כלל כיצד יתכן לומר שסברת הסטטיסטיקה אינה מוכרת ע"י התוה"ק, הרי מצינו כמה וכמה דינים שכולם מבוססים על הסברה שהמקרה לא ישנה, שהיא היא סברת הסטטיסטיקה:
א. וכגון חזקת ג' פעמים, שאם היה קורה דבר מסוים רק פעם אחת, היינו תולים אותו במקרה, אבל כשהוא קורה ב' או ג' פעמים, אנו אומרים שזה לא מקרה אלא שיש משהו שעומד מאחורי הדברים, וזה ממש מבוסס על סטטיסטיקה [יש גם נידון בפוסקים האם בדיקה מדגמית יכולה לברר שאין נגיעות של תולעים (עי' שו"ת רשב"א א' רע"ד, ותשב"ץ ג' י"א), וזה מזכיר את חזקת ג"פ].
ב. וכן הרבה דברים שחז"ל אמרו, כגון רוב בהמות אינן טריפות, ואיך ידעו זאת, ודאי כי ראו שכך הוא מנהגו של עולם, ולא אמרינן שמה שראינו עד עתה זה הוא מקרה בעלמא.
ג. עוד מצינו בב"ק כד: שאם בעלי הדין באו רצופים זה מראה שהם כיונו לדבר אחד ע"ש, ולא אמרינן שזה במקרה.
ד. והנה, סמנין מהניא להשיב אבידה, ויש צד דסמנין דאו', וסימן מובהק ודאי דאו' (עי' ב"מ כז.), ולכאו' כל ענין הסמנין אינו אלא סטטיסטיקה, ודו"ק. ויתירא מכך מצינו בפוסקים שדנו דאפי' אם יש סימן אחד שלבדו אינו מובהק כ"כ, מ"מ בהצטרף שני סמנין ביחס הוי דאו' [עי' ב"ש אה"ע סי' י"ז סקע"ג]. וכעי"ז דנו הפוסקים על הא דאיתא בחולין סט: שיש סמנין לפרידה, אי מהני צירוף סמנין ע"ש. ולכאו' צירוף הסמנים זה סטטיסטיקה. [אך א"ל הגר"א לויסון שסמנין זה מדין פשטות ולא מדין ראיה והוכחה וצ"ת].
♦
ועתה נוסיף ונכתוב כמה מקומות שאע"פ שאין בהם ראיה גמורה, מ"מ כולהו נובעים מהגישה וההבנה שהמקרה לא יתמיד, ושמתוך ריבוי פעמים שקורה איזה דבר, מסתבר שיקרה גם את המיעוט.
א. בחולין מא: יש מ"ד שאדם יכול להביא אשם תלוי בכל יום, ופרש"י: ''שבכל יום הוא עומד בספק חטאת ולבו נוקפו שמא חטא ומצינו שהכשיר הכתוב אשם תלוי ליקרב וליאכל היכא דהוחזק ספק חטא בעדים והאי נמי אנן סהדי דכל יומא בספק חטא קאי'. וזה נראה סטטיסטיקה [וזה מזכיר את דברי חז"ל בבא בתרא קסד: 'שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע', שאע"פ שבכל רגע ודאי שיתכן שהאדם ניצול, אבל במשך יום שלם זה כבר קשה להינצל].
ב. ובחולין קלד. הגמ' דנה על תבואה הנמצאת בחורי הנמלים האם הם משל בעה"ב או מהלקט, וקצת משמע שפשיטא לגמ' שיש בכלל לקט בשדה אע"פ שזה קצת תלוי בסטטיסטיקה. וע"ע בב"מ קה: 'הרוח שפיזרה את העומרין, אומדים אותה כמה לקט ראויה לעשות, ונותן לעניים' ופרש"י: 'הולכין עליה ושמין כמה לקט שדה זו ראויה להעשות בכל שנה'. וחזינן שאנו נוקטים בתורת ודאי שהיה כאן לקט, ואם לא נתחשב בדין הסטטיסטיק"ה, אין לנו לנקוט כלל שהיה לקט.
ג. עוד ראיתי בתשו' הר"ן סי' י' בשם ירושלמי, וכ"ה בר"ן על ב"מ ריש הבית והעליה, שאם יש לאדם אבנים שלו ושל חבירו והם אבנים קטנות ונבללות דכל מה שפרש מתוכם הוא לפי חשבון ולא לפי הרוב. וזה קצת מזכיר את סברת סטטיסטיקה [כי לכאו' לא שייך בזה בילה גמורה כדבר לח].
ד. בבעל המאור חולין דף ג. כתב: 'ואף על פי שמצריך רב הונא בדיקותא בין כל חדא וחדא זריזות יתירא היא מפני שחיטת רוב בהמות שלא יפול בהם ספק דלמא אגב דנגע סכינא בכל עצם ועצם דמפרקת מפגמה אבל לאחר שחיטת בהמה אחת אין לנו ראיה להצריך לבדוק את הסכין'. ובפשטות משמע שכוונתו היא שכשהאדם שוחט הרבה פעמים מצוי באופן סטטיסטיקה שבאחד מהם יהיה פגימה [אבל אולי י"ל שכוונתו שע"י הרבה חיכוכים נפגם הסכין].
ה. בשו"ת הרא"ש כלל ב סימן ט: 'והעולם לא נהגו כן לבדוק כל הציציות בכל שעה שמתעטף בטליתו משום דמוקמינן להו בחזקת כשרות עד שיודע לו שנפסלו, ועוד דציצית אינו נפסל בקל דתכלת אינו מעכב את הלבן וכו' אם נפסק חוט אחד או שנים כשר. ואף אם נפסקו כולם ונשתייר בששה מהם כדי עניבה והשנים נפסקו לגמרי כשר. הלכך אינן נפסקין בקל ליפסל, והעולם רגילים לתקנן אף קודם שיגיעו לידי פסול. הילכך מוקמינן להו אחזקתייהו לענין ברכה'. אלמא אע"פ שפסיקת כל חוט בפ"ע שכיח, מ"מ מדינא ליכא למיחש שנפסקו כמה חוטים, וזו סברה סטטיסטית.
ו. וביבמות כו: איתא דאפי' למ"ד דחיישינן למיתה, מ"מ 'למיתה דתרי לא חיישינן', והיינו כי זה יותר רחוק, ועי' יומא יג.
ז. והיתר דספק ספיקא יתכן שגם הוא שורשו מכח סברת הסטטיסטיקה, וז"ל רש"י ב"ק יא. 'דכולי האי לא חיישינן דנימא תרי חומרי דלמא נפקא ורוב נפקא'. ויש סברה נוספת בראשונים דכל היכא שיש 'ספיקי טובא' לא חיישינן לצד הרחוק, עי' בתוס' חולין י. ד"ה סכין: 'איכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה והוי כספק ספיקא', וכעי"ז במנחת יעקב (כלל נ"ט אות ה') גבי סתם כלי עכו"ם אינן בני יומן, מה שהביא בשם הראשונים והריב"ש בסי' כ"ח, וכעי"ז במעדני יו"ט (חולין פ"ה סי' ו' אות ת') בשם הר"ן גבי אותו ואת בנו. ומשמע קצת דכל הני לא הוו ס"ס גמור, וזה נוהג גם בכה"ג שלא שייך בזה ס"ס ממש כגון שזה משם אחד וכיו"ב [וכ"כ המנח"י שם, וע"ע בש"ך כללי ס"ס אות כ"ז וצ"ת]. ויתכן שזה קצת מוכיח שיש סברה של דבר שהוא צד רחוק מצד קיבוץ הפרטים שנצרכים בשביל שהוא יהיה, וזה כעין סברת סטטיסטיקה.
ח. ומצינו בדוכתי טובא בראשונים שכשיש אפשרויות רבות לאיזה ענין, שכתבו הראשונים שלומר שקרתה בדיוק אפשרות אחת מתוכן זה דבר רחוק, וזה כעין סברת סטטיסטיקה. עי' תוס' סוכה טז. ד"ה פרוץ שכתב שרחוק שיהיה בדיוק פרוץ כעומד, וכן רחוק שהאיש והאשה יבואו בדיוק ביחד לתוך הד"א. וכעי"ז בתוס' חולין כח: ד"ה לפי וכתב שם שרחוק שיהיה ההרוג בדיוק בין שני העיירות בשוה. ועי' ברשב"א נדה יד. שכתב שכיון שהאשה בדקה קודם תשמיש רחוק לומר שהדם הגיע בדיוק בזמן התשמיש למרות שהדם תמיד מגיע ברגע אחד. ועי' בר"ן נדה נז: שכתב שרחוק שבדיוק כשהאשה הזדקרה יצא לה דם, ועי' בגליון תוס' נדה יד. שכתב שרחוק לומר שבדיוק היכן שהאשה טחתה בירכה היה דם מאכולת. ועי' בקדושין עג. וברש"י דלא שכיח ששתוקי ישא בדיוק את אחותו. וע"ע בתורא"ש נדה נט: [וע"ע בנדה לב. שר"מ לא חייש למיעוט דלא שכיח, אך אוי"ל דהתם ה"ט כי הדבר אינו טבעי, משא"כ הכא שלעולם הדם יוצא ברגע אחד ואי"ז שינוי מהטבע לומר שהוא יצא בדיוק ברגע מסוים, וכן בשאר מילי שהבאנו]. והנה בכל הני משמע לי שאינו מדין רוב אלא דאין חוששין לדבר שאינו שכיח, וחוסר השכיחות הוא מצד קיבוץ הפרטים, וזו סברת הסטטיסטיקה.
ט. ומצינו כמה פעמים בש"ס את סברת הסטטיסטיקה שלא בהקשר דיני אלא כסברה אנושית, דיעוי' בחולין ה. שהגמ' אומרת שיתכן שיש אדם ששמו עורב, אך לא מסתבר שיבואו לפנינו שני אנשים ששם שניהם הוא עורב, ולכן הגמ' מפרשת את הפסוק באופן אחר ע"ש. ובב"מ פד: 'אייתו לקמיה -דראב"ש- שיתין מיני דמא טהרינהו. הוה קא מרנני רבנן ואמרי: סלקא דעתך לית בהו חד ספק? - אמר להו: אם כמותי הוא - יהיו כולם זכרים, ואם לאו - תהא נקבה אחת ביניהם. היו כולם זכרים' הרי שהרינון של רבנן היה מכח סברת הסטטיסטיקה, וכמו"כ הראיה ממה שהיו כולם זכרים היא גם ע"ד הנ"ל [וע"ד המליצה י"ל שראב"ש הוכיח לשיטתם, דאזלו בתר סטטיסטיקה]. ובגמ' חולין כב: וברש"י שם מבואר שאם היה כתוב בתורה כמה פעמים בני יונה, זה לא ממעט גדולים, אבל כיון שזה כ"כ הרבה פעמים ובשום דוכתא לא לישתמיט שכתב יונה, ע"כ שזה לעיכובא, וחזינן שפעם אחת לשון בן יונה לא מוכיח לגמ' כלום, וא"כ מדוע הרבה פעמים זה כבר הוכחה, וע"כ שמבחינה סטטיסטית לא מסתבר שדבר שמוזכר כ"כ הרבה פעמים מוזכר בדוקא בלשון מסוימת אם זה אינו בדוקא, והנה הרבה פעמים כתבו הפוסקים מדלא אישתמיט שום תנא או פוסק שכתב כו"כ ע"כ שהדין אינו כו"כ, ושם היה מקום לפרש שהיה לש"ס להשמיענו דבר זה, אבל מלשון שום תנא נראה לא כך, ודומה שגם האחרונים כותבים כך על הראשונים אע"פ שהם רבים, ולא שייך לומר בהו היה להם להשמיענו.
י. עוד יש סוגיות האם חיישינן לתרי יוסף בן שמעון (יבמות קטו:), ולכאו' הסברות קשורות לנידון דידן, ועש"ע בסוגייה לגבי חושבנא איתרמי. וראיתי בחפזה שאולי נראה בפתחי תשו' אה"ע קכ"ח סק"ו שככל שהמקום גדול יותר כך יש לנו לחוש יותר לשני יוסף בן שמעון, וזה לכאו' מסברת סטטיסטיקה [ואולי זו גם הסברה בגמ' ב"מ יח. שאם שיירות מצויות יותר יש לחוש].
[ראיתי בשם החזו"א דכותב דבזמן הזה לא אומרים וידוי מעשרות, והוא מצרף שם סברא דרוב האנשים לא ימלט דהם לא טעו והפרישו פעם אחת שלא כדין (עי' דמאי סימן ב' סק"ה)].
♦

ב. סטטיסטיקה רק בדבר מוחלט

אמנם יראה שכל הא דאזלינן בתר סטטיסטיקה זה רק בדבר שהוא מוחלט, או לכה"פ מסתבר ברמה גבוהה, אבל ודאי דלא אזלינן בתר כל סטטיסטיקה פשוטה[3]. ויש גם קצת ראיות לזה, דיעוי' בתרוה"ד סי' שי"ד שאם ראובן נתן לשמעון י' טבעות ולוי נתן לו ו' טבעות, ונאבדו ד' מהם, כל ההפסד לראובן, ולא אמרינן שמבחינה הסתברותית נאבדה גם טבעת אחת ללוי. וכן אם יש לנו י' חתיכות בשר טרף וכ' חתיכות בשר כשר ופרשו י' חתיכות, שלכאו' מותר לאכול את כל החתיכות ביחד מדין רוב, ולא אמרינן דמבחינה סטטיסטיקה יש כאן גם חתיכה אחת אסורה. ובקידושין פ. אם מצאו בעיסה חתיכות ולא ידוע אם זה של שרץ או צפרדע, אזלינן בתר רוב שיש באותו מקום, ומשמע אפי' מצאו הרבה חתיכות, ולא אמרינן מסתמא נפל גם מזה גם מזה. ויעוי' בשו"ע וברמ"א יו"ד ספ"א ס"ב שאם התערב חלב אסור בחלב מעדר של שישים פרות הכל מותר, הרי שאע"פ שהיתה שם אחת ודאי טריפה, מ"מ לא חשש הרמ"א אפי' לעוד אחת, וע"ע כעי"ז בסי' פ"ו ס"ה [וע"ע לקמן משנ"כ לגבי שתיית החלב בזמנינו]. ובאמת שכ"ז מבואר להדיא בגמ' זבחים עג: גבי מגיסתא שאם פרשו י' בהמות מתוך י"ב כולם מותרות אפי' בב"א, ולא אמרינן שאיסורא ברובא איתיה, [אמנם שם כבר הוחזק היתר, ועי' בזה לקמן].
והנה ביבמות קיט. שנינו גבי אשה שאין לה יבם והלכה צרתה למדה"י שאינה צריכה לחוש שמא התעברה חמותה אע"פ שרוב נשים מתעברות, כיון שיש רק מיעוט זכרים דמחצה נקבות ומיעוט מפילות. וצ"ב, דנהי דכל לידה אחת יש רוב שאי"ז זכר, אבל אכתי הרי יתכן שהיא ילדה כמה ילדים, ומתוכם מסתבר שאחד הוא זכר. ויעוי' בנו"ב אה"ע תניינא סי' קמ"ה שבאמת מתחילה רצה לומר שאם יש מקום לחוש לכמה ילדים אה"נ שהיבמה אסורה, אך כתב שמסתימת הפוסקים לא משמע כן, אך לא ביאר אמאי באמת לא חיישינן להכי. ולהנ"ל יש לפרש בפשיטות שהסטטיסטיקה אינה מוחלטת כ"כ שנאמר שודאי יש לה בן זכר, ובכה"ג לא אזלינן בתר סטטיסטיקה. אמנם יש כמה אחרונים שכתב בדרכים שונות, דכמדומה שבישרש יעקב שם ובתשו' רבי יעקב מליסא סי' ל"ד כתב דמיירי שהלכה לזמן מועט [וע"ע בחמד"ש סי' י"ב]. ובאו"ש יבום פ"ג הט"ז כתב שבזמן מועט לא חיישינן כלל לוולד ורק בזמן מרובה [ונ"ל שכן מוכח בריש החולץ, דאל"ה לא היה חייב אשם תלוי], ולכן אף בזמן מרובה לא ניחוש אלא לוולד אחד, וכעי"ז ראיתי בספר מחנה חיים הו' בהערות על הנו"ב שם [מכון י-ם], וקצ"ב[4]. ועכ"פ לדברינו לק"מ [ודו"ק דמוכח מהאחרונים דפשיטא להו דאזלינן בתר סטטיסטיקה].
♦

ג. האם יש חילוק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן

לעיל הבאנו הרבה ראיות דאזלינן בתר סטטיסטיקה, והמעיין יראה שבהרבה מהמקרים דין זה נוהג גם בכה"ג שאם היינו דנים על כל מקרה בפ"ע היתה לנו הכרעה מסוימת, כגון רוב או חזקה לומר שהיה כו"כ, מ"מ כיון שאנו דנים על כמה מקרים ביחד, הרי שיש לנו הכרעה הפוכה. כגון במרדכי דחורי הנמלים, אע"פ שעל כל גרגיר בפ"ע יש רוב שהוא משל בעל הבית, מ"מ כשדנים על כל הגרגרים ביחד א"א שלא יהא בהם שום דבר מלקט שכחה ופאה, והנה, יש כאלו שרצו לחלק ולומר שכל דברי המרדכי אמורים רק ברובא דאיתא קמן, אבל רובא דליתא קמן הוא אלים יותר, ובו לא אזלינן בתר סטטיסטיקה, ותיכף נביא שמהראיות הנ"ל מוכח להדיא לא כך, אלא שקודם רצוני לבאר מדוע והאם בכלל יש מקום לחלק בין רובא דאיתא לליתא, ויש בזה כמה אופנים.
א. האופן הפשוט הוא ע"פ יסוד החת"ס שכתב בכמה מקומות (שו"ת אבן העזר ב' סימן קמז ובח"א סוף תשו' ה' ובעוד דוכתי) דאע"פ שבגמ' חולין יא. ויבמות קיט. מבואר דאדרבה רובא דאיתא קמן הוא אלים יותר, מ"מ למס' הגמ' זה להפך ע"ש.
אמנם דבריו מוקשים מאוד מהרבה מקומות, ובמקו"א הארכתי להק' ע"ד מרש"י (קדושין פ. ד"ה אם), והובאו דבריו ברמב"ן ובשא"ר (יבמות קיט.), ומתרוה"ד (סי' שי"ד), וממשמעות תוס' ב"ק (ריש כז:) ותוס' סנהדרין (ג:), ומהגהות הרמ"א על המרדכי (חולין תשל"ז), ושכך משמע ברמב"ן (חולין ג:) ובפסקי רי"ד (יבמות קיט.); ועוד הבאתי מהרבה אחרונים שמבואר דלא כדבריו, עי' במהרש"א (ב"ב כד.), ובתו"ח (סנהדרין סט.), ובפנ"י (פסחים ט:), ובשאגת אריה חדשות (סוס"י י"ח), ובנוב"ק (אה"ע סוס"י ס"ט), ובחו"ד (ס"ג סק"ב), ובשמעתתא (ו' ז), וע"ע במאמרו המאלף של הרב אריה אידנסון בהאוצר גליון מ"א.
ב. אופן נוסף יש לדון ע"פ מש"כ השמעתא (ב' פרק טו) לגבי מש"כ התורא"ש בב"מ ו: דרוב לא חשיב עשירי ודאי, וכתב השמעתא דה"מ רובא דאיתא קמן ש'אינו מסברא לומר דפריש יותר מרובא ויכול להיות דפריש מן המיעוט כמו מן הרוב ומשום הכי בעשירי ודאי ולא עשירי ספק כיון דמצד עצמו [הוא] ספק שקול אלא דהתורה התירה' משא"כ ברובא דליתא קמן שהוא סברה ע"ש.
והנה כ"ז עדיין לא מספיק סיבה לומר שיהיה חילוק בין רובא דאיתא קמן לליתא קמן לגבי הנידון של הסטטיסטיקה, דכיון דלמעשה רובא דאיתא הוא יותר אלים, וכמש"כ השמעתא עצמו בכלל ו' פ"ז, א"כ כשם שלא אזלינן בתר רובא דאיתא נגד סטטיסטיקה ה"ה ברובא דליתא [ורק לגבי עשירי ודאי יש חילוק בין הרובים וכנ"ל]. אלא שיתכן לומר ע"ד שכתב רע"א בכתובות יג: שע"א נאמן רק נגד רובא דאיתא ולא נגד רובא דליתא, משום דכיון דרובא דאיתא הוא אינו סברה, א"כ כל שיש לנו בירור ע"י ע"א שהיה אחרת הרי שכלל לא נאמר דין הרוב, דתו ליכא ספק, משא"כ רובא דליתא, שהוא סברה, א"כ יש לנו את סברת הרוב נגד סברת הע"א, והרוב עדיף ע"ש. וה"ה י"ל הכא דהיכא שיש סטטיסטיקה לא אמרינן כלל לדין רובא דאיתא קמן, משא"כ בליתא קמן שזה סברה, ויתכן שהיא עדיפא על סברת הסטטיסטיקה. אך אכתי אי"ז מובן כ"כ, דכיון דע"כ חזינן מיהת שהתורה מכירה בסברת הסטטיסטיקה, דמש"ה ברובא דאיתא אזלינן בתר סטטיסטיקה, א"כ לכאו' ראוי שתגבר הסטטיסטיקה אף נגד רובא דליתא, וצ"ע.
אלא שכל הנידון הנ"ל קשה בעיני עד מאוד, כי בכל הראשונים מוכח להדיא שאין שום חילוק בעולם ביסוד הגדר בין רובא דאיתא לרובא דליתא [ורק שאיתא הוא יותר אלים], דמלבד שכך משמע להדיא מרש"י חולין יב. ד"ה פסח, גם כל הראשונים דנו בחדא מחתא והשוו בין רובא דליתא לאיתא, ואם הם שני גדרים שונים הרי"ז כמו לדון ביחד על חזקה וע"א. והארכתי בזה במקו"א והבאתי מהגמ' נדה יח., ומהגמ' ב"ב כג: לגבי רוב וקרוב, ומהתוס' ורמב"ן ושא"ר יבמות סז: שדנו האם אמרינן סמוך מיעוט לחזקה בליתא או גם באיתא, ומתרוה"ד שי"ד לגבי אין הולכין בממון אחר הרוב. וכך הפשטות בכל הש"ס ששני הרובים הם שוין (עי' חולין יא.), ולא שרק שמותיהן שוין. עוד הבאתי במקו"א מהרבה ראשונים שגם רובא דאיתא זה סברה, ולמשל הסמ"ג לאוין סימן ק"מ כתב 'סברא היא שכל הפורש מן הרוב פורש', ולפכ"ז אין כל מקום לדיון בחילוק הנ"ל.
ג. חילוק נוסף יתכן שיש בין רובא דאיתא לליתא, וזה ע"פ יסוד דברי כתבי הגר"ח גיטין סד. במש"כ על דברי תורא"ש ב"מ ו: הנ"ל [ועי' כעי"ז בשמעתא ב' ד'], שברובא דאיתא, אפי' שהוא יותר אלים, מ"מ זה נחשב שיש לנו סיבה להסתפק אלא שהרוב מכריע, משא"כ בליתא ש-לכה"פ בחלק מהמקרים- אין לנו סיבה להסתפק, ולכן ההכרעה של הרוב היא אלימא יותר. והארכתי בכ"ז במקו"א. ועכ"פ לפ"ז יש מקום לומר שיש חילוק בין רובא דאיתא לליתא לגבי מצב שיש סברת סטטיסטיקה כנגד הרוב.
אבל נראה פשוט שאי"ז שייך כלל, דכל דברי הגר"ח הם היכא שאין לנו הכרעה כנגד הרוב, דבהא י"ל שבליתא כיון שאין לנו סיבה לחשוב שהיה אחרת מהרוב לכן הכרעתו אלימא יותר [וחשיב עשירי ודאי], אבל היכא שיש לנו הכרעת סטטיסטיקה כנגד הרוב, פשוט שאם היא מועילה נגד האיתא כ"ש שהיא מועילה נגד הליתא.
עד הנה כתבתי קצת ביסוד הסברה לחלק בין הרובים, וכתב את דעתי שאין מקום לכל החילוקים הנ"ל, אבל למעשה אין מקום לכל הדיון הזה, כי המעיין בכל הראיות שהבאתי בפתח הדברים להוכיח שהתוה"ק מתחשבת בסברת הסטטיסטיקה, יראה מיד שחלק נכבד מהראיות עוסק כשיש רובא דליתא נגד הכרעת הסטטיסטיקה, ואעפ"כ חזינן דאזלינן בתר הסטטיסטיקה. למשל במרדכי עבודה זרה (רמז תתכ"ד), ובגמ' נדרים לא: ובר"ן שם, ובגמ' נדה יח: גבי תינוק, ובראש השנה ט: וכעי"ז במג"א (סי' תקס"ה סק"א), ובשו"ת חמד"ש (אבן העזר סוס"י כ"ג), בנו"ב קמא (אה"ע סל"א ד"ה ולפי זה), ובשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל א' סי' י"ג), ובמשכנות יעקב (יו"ד סוס"י ט"ז), וחידושי רמ"ש (חולין צה.), וכן מכמה אחרונים מש"כ לגבי הגמ' יבמות קיט., והמעיין לעיל ימצא לבטח מקורות נוספים שמבואר בהם כנ"ל שאין שום חילוק בעולם בין רובא דאיתא לליתא בנוגע לנידון דידן.
♦

ד. היכא שהדבר כבר הוחזק ע"פ הרוב

ויש מקום לדון בדבר חדש, דאע"ג דאזלינן בתר סטטיסטיקה, אפי' היכא שיש לנו רוב או חזקה כנגד הרוב, מ"מ כל היכא שכבר היה לנו נידון על כל פרט בפ"ע, וכבר הכרענו לדון בו ע"פ הרוב או החזקה [כי כשדנים בנידון פרטי על כל פרט בפ"ע אין לנו סטטיסטיקה כנגד], השתא לא ניזל תו בתר הסטטיסטיקה, אלא נחשיב את ההכרעה כדבר ודאי ומוחלט, ותו לא ניזל בתר הסטטיסטיקה לומר שבתוך כמות גדולה כ"כ יש להו בודאי מיעוט שמציאותם שונה מהרוב. דכיון דכל פרט נחשב לנו כודאי לחלוטין, א"כ תו ליכא למיחש דילמא בכמות גדולה יש מיעוט אחרת דהרי ודאי לנו שאין כאן משהו מהמיעוט.
ויסוד הדבר מוזכר באחרונים רבים לגבי נידון אחר. הנה, קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ותמהו הרבה אחרונים על פי כל מיני מקרים דע"כ הולכין בממון אחר הרוב. ויעוי' בהפלאה כתובות טו: שכתב: 'תקשה הרבה קושיות דהא אמר רחמנא מכה בהמה ישלמנה ודילמא במקום סייף נקב הוי כדאיתא בש"ס גבי מכה אדם בריש חולין. וכן קשה בנגיחת השור נימא דילמא טריפה הוי, וכן בשומר שנגנב ממנו השור דחייבו תורה לשלומי דילמא טריפה הוי. וראיתי בספר שער המלך שהקשה בפדיון בכור במת לאחר שלשים יום דחייב לשלם דילמא טריפה הוי והניח בצ"ע, ובאמת קשה מכל הני שזכרנו, ונלענ"ד בזה כיון דאוקמי התורה על הרוב דלאו טריפה הוי לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב וכן בשור לענין איסור אכילה וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהן, ה"ה לענין ממונא, ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממונא כגון בשור ונמצא נגחן וכן אינך דמייתי הש"ס בריש המוכר פירות, א"כ ה"נ לא שייך הא דשמואל הכא' [ובגרש"ר סנה' סט. כתב דלדבריו כל שיש נידון איסורי בנוסף לנידון הממוני, אזלינן בתר רובא, אפי' כשהנידון האיסורי לא קדם לנידון הממוני, אמנם ברע"א שנביא בסמוך מבואר שזה נאמר דוקא אם כבר דננו על הדבר והוכרע]. אמנם ע"ש, שכתב שדבריו הם נגד דברי התוס' שהק' על הגמ' שם שאין הולכין בממון אחר הרוב [ועי' בקה"י קידושין ל"ו שרצה לדחות דבריו], וכ"כ רע"א תניינא קכ"ט וסוף קמ"ח, וכעי"ז כתב רע"א שם בסי' ק"ח [וע"ש בהערות המאור], שאע"פ דרוב לא הוי ודאי [לגבי עשירי ודאי], מ"מ כל דבר שכבר דננו עליו והכרענו ע"פ הרוב, תו חשיב כודאי [ע"ש שלכן אע"ג דיש מיעוט טריפות מ"מ חשיב עשירי ודאי]. ודומה שיסוד זה מבואר גם בשמעתא ד' ט' לענין רוב, וביאר שזה הביאור ברמב"ם פט"ז מסנה' שכתב שהאיסור בע"א יוחזק, וע"ע מש"כ בשמו אחיו (בקוה"ס ו' ב'). וכ"כ החו"ד בתשו' חמד"ש (אה"ע כ"ד אות ה'), וע"ע משכ"ב בליקוטי הלכות לחמד"ש (סופ"ק דכתובות הו' בספר דרושי החמד"ש), וצל"ת בשערי יושר (ג' א'), וע"ע בקוב"ש (ח"ב ס"ב אות ה') [וע"ע ביבמות קיז: ע"א הרי הוא כשניים וצ"ת].
אמנם דברי האחרונים הנ"ל אינם מוסכמים כ"כ ויש עליהם כמה קושיות. וכבר הבאתי שההפלאה עצמו העיר שמהתוס' ושא"ר בסופ"ק דכתובות לכאו' מוכח דלא כהיסוד הנ"ל. וע"ע בשיעורי הגרש"ר סנהדרין (סט. אות ע"ד) שהק' על האחרונים מתוס' כתובות כט. (ד"ה ועל), וכבר העיר ע"ז ההפלאה בעצמו שם[5]. ואת עיקר ראייתם מכמה דוכתי דאזלינן בממון אחר הרוב, יש לישב עפמש"כ השמעתא (ב' ד') וז"ל: 'דודאי היכא דליכא ריעותא ואין מקום להסתפק ודאי לא נחתינן לספיקא, וכגון טבח שלקח בהמה ונאבדה ותובע המוכר הדמים ודאי לא מצי לוקח טעין אימר טריפה היתה והיה מקחי מקח טעות ואין הולכין בממון אחר הרוב, דכיון דליכא מקום ריעותא לספק ודאי לא נחתינן לספיקא, והא דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו היכא דהספק לפנינו ויש במה להסתפק' [והבאנו יסוד זה לעיל גם בשם הגר"ח גיטין סד.]. ולא עיינתי בסוגייה זו כראוי, ורוב הראיות שהבאתי לעיל להא דאזלינן בתר סטטיסטיקה איירי כשעוד לא דנו על כל פרט בפ"ע [אך עי' מה שהבאנו מרש"י ע"ז עו:, ומהראב"ד פ"ה מנזירות הט"ו, ומתוס' ישנים יבמות סא., ומהריב"ש שצ"ד לגבי פסיק רישא] וצ"ת.
גם עצם הדבר לא ברור שזה יועיל לנידון דידן. ראשית, כי הם לא אמרו דבריהם אלא כשאין בירור אחר נגד הרוב, אלא יש רק את הכרעת הרוב לבדו, ולכן אנו דנים שהרוב מברר לגמרי שהיה כו"כ ולכן זה יחשב עשירי ודאי, וגם יוכל להוציא ממון, ויהיה ע"ז חיוב מלקות, אבל הכא, שיש לנו בירור דסטטיסטיקה נגד הרוב, מי יימר שהרוב יכול לגבור על בירור זה[6]. ואע"פ שמסברה יש מקום לומר דעד כמה שכבר דננו את הרוב כודאי, תו לא תוכל הסטטיסטיקה לומר כנגדו, אבל מ"מ אי"ז מוכרח ואין לזה ראיה מהאחרונים, והבו דלא לוסיף עלה. ובמקו"א כתבתי בסוגיית חזקה בשורש הספק והבאתי דברי כמה אחרונים שאם היה לנו חזקה על איזה דבר ונהגנו לפיה, ולאחמ"כ נולד ספק שהוא תולדה מהספק הראשון, ויש לתולדה חזקה הפכית, דלא אזלינן בתר חזקת התולדה [כגון מקוה שהוחזק כשלם, ואח"כ טבל בו אדם טמא, שנידון הטובל הוא תולדה מהמקוה שכבר הוחזק בכשרות, הלכך לא אזלינן בתר חזקת טומאה דהטובל], אמנם הבאתי שם ראיות רבות ועצומות שכלל זה אינו נכון, אלא כל שיש רעותא אזלינן שפיר בתר חזקת התולדה אפי' כשכבר נהגנו את חזקת השורש (עי' למשל בתוס' חולין יא. ד"ה אתיא גבי חזקת הפרה נגד חזקת הטמא, וכבר עמד ע"ז רע"א שם. ובתוס' עירובין לו. שאפי' שלטמא יש חזקת טומאה, מ"מ לטהרות יש חזקת טהרה. וע"ע במל"מ הלכות מקוואות פרק י בשם הר"ש, וכן בראש יוסף חולין י: על תוד"ה ודלמא בשם תוספתא), וא"כ ה"נ נימא הכא. אך יתכן לומר דשאני חזקה, שאינה מבררת אלא היא הנהגה בעלמא, משא"כ רוב, שהוא מברר וחשיב ודאי, ולכן כל שנהגנו את הרוב בשורש תו לא ניזל בתר דין התולדה. אלא שבסוגייה הנ"ל הבאנו קצת ראיות שגם לגבי רוב בשורש, ואפי' כשנהגנו אותו, מ"מ שפיר אזלינן בתר חזקת התולדה (עי' בתוס' חולין יא. ד"ה מנא: 'הא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אף על גב דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא' וכאן הרוב הוא בשורש ואעפ"כ מבואר שיש מקום לחזקה [אי לאו דרובא וחזקה רובא עדיף[7]]. וכך הוכיח מכאן החכמת בצלאל נדה ב., ועי' ברע"א תניינא קכ"ט שהתקשה בזה). וא"כ ה"ה הכא, שאע"פ שכבר נהגנו את הרוב בשורש הספק, מ"מ כל שיש לנו עתה סטטיסטיקה נגד הרוב, ניזל בתריה [ואפי' אם נניח שכשיש רוב בשורש לא אזלינן בתר חזקה או רוב בתולדה, אולי ה"מ בחזקה שהיא קלושה מרוב, או אולי אפי' בתר רוב שהוא שווה להכרעת השורש, אבל סטטיסטיקה, שעדיפה מרוב כדחזינן בראשונים, לכאו' שפיר ניזל בתריה, דאטו גם בתר עדים לא ניזל]
♦

ה. בדין תערובת של הרבה חלב

והנה יש נידון גדול וחמור, האידנא דנוהגים לערב ביחד חלב של עשרות אלפי בהמות [כפי מה ששמעתי]. וצ"ב אמאי לא נחוש שיש ביניהם מקצת טריפות, וחלב טריפה אסור מדאו' (חולין קטז: ובטור יו"ד ריש סי' פ"א), דבשלמא על כל בהמה בפ"ע יש רוב שאינה טריפה (חולין יא., ועי' רש"י יב.), אבל כשיש כ"כ הרבה ביחד, מבחינה סטטיסטיקה ודאי שיש כאן מיעוט של טריפות. ואע"ג דמדאו' מין במינו בטל חד בתרי, מ"מ מדרבנן בעינן ביטול בס' (טוש"ע סי' צ"ח), וזה ברור אצל העוסקים בדבר שיש הרבה יותר מ%2 של טריפות ודאיים[8]. ויש להוסיף בזה דהנה כבר כתב רש"י חולין יב. שטריפת הריאה מצויה ולכן צריך לבודקה, וכ"פ בשו"ע סי' ל"ט, ושיעור מצוי שעליו נאמר הדין שמיעוט המצוי צריך בדיקה כתב הריב"ש (קצ"א) שזה קרוב למחצה [אמנם זה תמוה, דאטו קרוב למחצית מתות תוך שנתם?]. והמשכנ"י כתב ששיעורו באחד לי' [שם בד"ה ותרתי כתב שבכזה שיעור צריך לבדוק, ואיני יודע אם כוונתו לומר שבפחות מכך אין חיוב בדיקה, ופוסקי זמנינו מחמירים בזה יותר]. וא"כ חזינן שטריפות הבהמות הוא ודאי יותר מ%2[9].
ויל"ע האם באמת יש הוכחה שמותר לשתות חלב בזמנינו, כך שכל הנידון הוא מהי הסיבה שזה מותר, או דילמא שהנידון יהיה האם זה באמת מותר או אסור. והנה, מימות עולם שתו חלב, אך איכא למימר שלא עירבו את החלב, אך מ"מ מדלא הזהירו לא לערב הרבה חלב יחד משמע שהדבר מותר [מה גם שמסתבר שהיו להם סעודות גדולות שהיו מערבים בהם הרבה חלב יחד]. ואי"ז הכרח כ"כ. ויש רבים שמוכיחים מהשו"ע והרמ"א יו"ד ספ"א ס"ב שכתב שאם התערב חלב אסור בחלב מעדר של שישים פרות האיסור בטל בס' ומותר, הרי שאע"פ שהיתה שם אחת ודאי טריפה, מ"מ לא חשש הרמ"א אפי' לעוד אחת, וע"ע כעי"ז בסי' פ"ו ס"ה. אמנם לענ"ד אי"ז ראיה כ"כ, כי כבר כתבתי לעיל דאע"ג דאזלינן בתר סטטיסטיקה, לאו היינו בכל דהו, אלא צריך שהדבר יהיה בגדר מוכרח טובא עד שכמעט א"א שלא ימלט אחרת, ובכה"ג דהרמ"א, אע"פ שיש מקום לדון שהוא מוכרח טובא שתהיה שם עוד אחת טריפה, מ"מ אכתי אפשר שאי"ז מוכרח לגמרי שתהיה שם עוד אחת טריפה. משא"כ בזמנינו, שמערבים חלב מעשרות אלפי בהמות, דא"א כלל שאין שם מיעוט חשוב של טריפות, וכל שאין לנו ראיה ברורה להתיר, הרי"ז אסור מכח כל הני ראיות דלעיל דאזלינן בתר סטטיסטיקה. עוד אולי יש להוכיח שהרי מימות עולם מצוי שמבשלים בסיר כל יום חתיכת בשר, ואמאי לא ניחוש לאחר שנים רבות שודאי הייתה פעם אחת טריפה בקדירה. ושמא נאמר שכל יום מגעיל לחבירו, אבל אי"ז פשוט כ"כ, וגם בקדירת חרס מא"ל. אבל באמת אי"ז קשה כי זה נטל"פ, אבל צ"ע למ"ד נטל"פ אסור, ולמעשה אין לנו ראיה גמורה שבאמת הדבר מותר
ועתה נבוא לראות את ההיתרים שנאמרו בזה:
א. כבר הבאתי לעיל שיש שכתב שברובא דליתא קמן לא אזלינן בתר סטטיסטיקה [וביארנו בזה ג' דרכים], וכבר דחינו לזה מכל וכל.
ב. עוד הבאתי צד לומר שכל דבר שהוחזק יש לו דין ודאי, ולכן יתכן דלא ניזיל בתר סטטיסטיקה, אבל גם זה אינו מיושב כ"כ, כי עצם הדבר אינו מוסכם, וגם לא ברור כלל שזה יועיל לנידון דידן, וכמש"כ כ"ז לעיל [יש להוסיף שלפ"ז בחלב נכרי, שלא נולד לנו נידון עליו עד שהתערב, יהיה אסור גם למי שאינו חושש האידנא לחלב טמא].
ג. יעוי' במשכנ"י יו"ד סי' י"ז (ד"ה ומה שהקשה) שכתב שחלב חידוש הוא, אמנם דבריו הם נגד הרשב"א חולין ט. כמבואר שם, וגם איני מבין כ"כ כוונתו כך שאיני יודע אם זה יועיל לנידון דידן.
ד. יתכן דיש מקום להתיר כי כשאנו דנים על הבהמה האם היא טריפה, הרי היא בטילה חד בתרי בחברותיה כדין יבש ביבש (יו"ד ק"ט), ומילא גם חלבה מותר. ולאחמ"כ אע"פ שהתערב כל החלב ביחד, ולכאו' השתא בעינן ביטול בס', הרי כתב הרא"ש (חולין פ"ז סי' ל"ז) דכיון שהותר שעה אחת תו לא בעי ס', והרמ"א (יו"ד סי' ק"ט ס"ב) כתב שיש לסמוך על הרא"ש במקום הפסד [וצ"ע מה יעשו ההולכים אחר פסקי המחבר, ואולי יודו גם הם במקום הפסד גדול כ"כ, דסוף סוף זה מילי דרבנן]. ויתכן שזה נחשב כהפסד מרובה. וגם נוכל לצרף את יתר התירוצים אע"פ שדחאינום. אמנם על הבהמות לא שייך ביטול מפני שהם בע"ח (זבחים עג.), אבל אכתי י"ל ככל הנ"ל ביחס לחלב, שהוא בטל קודם עירובו בשאר החלב[10].
אמנם תי' זה לכאו' לא שייך בכלל, שלעולם אין דנים את הבהמה שלפנינו שתיבטל ביחס לשאר בהמות שבעולם, כי הספק שלה אינו קשור כלל ליתר הבהמות, והטריפות שלה אינה מחמת זה שהיא התערבה בהם, והרי גם אם היא היתה יחידה לפנינו היינו מסתפקים עליה אותו הדבר בדיוק [עי' בחו"ד סי' ק"א סק"ה, ועי' במש"כ החזו"א בספר הזכרון אבן ציון]. אבל נראה דה"מ כשאנו דנים על הספק שלה בפ"ע, דבהא פשוט שהיא לא תיבטל ביחס לחברותיה, אבל הכא, שכל היסוד שאנו בכלל באים להסתפק הוא מכח ריבוי הבהמות, שאנו נוקטים שמתוך כ"כ הרבה בהמות ע"כ יש אחת טריפה, בהא שפיר הספק אינו שלה בלבד, שתאמר שאין לצרף את חברותיה לספק. ואדרבה כל הספק הוא על כולם ביחס, ושפיר י"ל ביטול ע"י כל הבהמות ביחד[11].
ה. עוד שמעתי לומר דביחס לס' בהמות ראשונות שנתנו את חלבן במיכל הגדול, אמרינן דהן כשרות [דלא אזלינן בתר סטטיסטיקה אלא כשמוכרח, ועי' מה שהבאנו לעיל מהרמ"א סי' פ"א ס"ב]. ועתה כל חלב וחלב שיכנס למיכל נימא קמא קמא בטיל, ואע"פ שהרמ"א בסי' צ"ט ס"ו ס"ל דאמרינן חוזר וניעור, הפר"ח והגר"א שם מקילים במילי דרבנן, כגון הכא דהוי מין במינו בס', ויתכן שיש לסמוך עליהם בשעת הדחק, וצ"ת שם[12] [ויש להוסיף ששני תי' אלו האחרונים הם רק בנודע האיסור, וכדכתבו הפוסקים, משא"כ בחלב נכרי שאי"ז שייך. וצל"ת מה הדין בישראל שאינו יודע הלכות, ועי' פת"ש יו"ד סי' ק' סק"ב בשם לבו"ש. עיל"ע האם כשנולד ספק אצל ישראל אחד חשיב שהוא נולד לכל לעולם, ועי' ירושלמי ערלה פ"ב סוף ה"א].
♦
העולה מכל הנ"ל:
א. סטטיסטיקה היא כלל המוכר ע"י התוה"ק, ב. הנ"ל רק בדבר מוחלט, ג. הנ"ל גם ברובא דליתא קמן, ד. לכאו' הנ"ל קיים גם כשכבר הוחזק כל פרט בפ"ע להיות נוהג בו דין הרוב, ה. היתר החלב בזמנינו יתכן בשני אופנים, א' שקודם עירוב החלב הוא יבש ביבש ובטל חד בתרי, ואע"פ שאח"כ הוא מתערב, סמכינן בהפמ"ר על שי' הרא"ש להתיר בכה"ג (רמ"א סוס"י ק"ט), ב' כל החלב הנשפך למיכל קמא קמא בטיל.
♦ ♦ ♦