תיקון למאמר "תקנות שנתקנו מפני השמד והנהגתן לדורות" (עמוד שכ"ו)

בסיכום מאמרי 'תקנות שנתקנו מפני השמד והנהגתן לדורות' (האוצר מו, עמ' שלז), כתבתי שהסיבה הפשוטה שחלק מהתקנות שנתקנו מפני השמד נותרו לדורות, היא מפני הכלל שבטל טעם לא בטלה תקנה, וכיון שלא עמד בית דין וביטלן נותרו התקנות על כנם. אולם, במקביל הוזכרו טעמים נוספים לכך שהתקנות נותרו לדורות. והם: א. שמא יחזור הדבר לקלקולו ב. זכר לנס שנעשה בביטול הגזרה. ג. שלא לחלק בין זמן לזמן, עיין שם.
אולם כעת התבוננתי, שאפשר שהנימוק של 'שמא יחזור הדבר לקלקולו' או 'שלא לחלק בין זמן לזמן' אינו נימוק עצמי, אלא הוא עומק הסיבה לכך שבביטול הטעם לא מתבטלת התקנה. כלומר, שהסיבה שחז"ל נתקו בדרך כלל את התקנה מסיבתה הוא משום שהטעם יכול להתבטל בתקופה אחת ולשוב ולהתחדש בתקופה אחרת, וכדי שלא תינתן התקנה לשיעורים, תקנוה חז"ל באופן שגם אם יתבטל הטעם התקנה לא תתבטל.
שהרי הטעם לכך שתקנה נוהגת גם במקום שהטעם אינו קיים היא כדי שלא יינתן הדבר לשיעורים, כמו שביאר יפה הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם, בלאו, חלק א, סימן רכא, מובא בבית יוסף, אורח חיים, סימן קכד, אות ג). זו לשונו: 'וכן כל מה שתקנו בסיבת דבר כזה אין עניינו עד שתהיה שם הסיבה לעשותו אשר בעבורה נתקן, אלא עניינו שיעשה זאת בכל אופן, שמא תהיה שם סיבה המחייבת לעשותו. וצריך להבין זה הענין, לפי שלולא זה היו החכמים ז"ל נותנים דבריהם לשיעורין, והיו צריכים לבדוק כל אדם בבית הכנסת ולדעת מצבו... ולא כך ענין התקנות והגזירות'. הרי מבואר שהסיבה לכך שהתקנה אינה תלויה לגמרי בטעמה הוא כדי שהיא לא תינתן לשיעורין.
ויש לתמוה לכאורה לפי זה, מדוע תקנו חז"ל שהתקנה תישאר גם במקרה שהטעם בטל לגמרי, הלא בזה לא תינתן התקנה לשיעורים.
והתשובה לכך כפולה: א. עצם הקביעה אם הטעם בטל לגמרי או לא, נתונה לשיעורים, ואינה תמיד חד משמעית. ב. גם במקרה שהטעם בטל, יכול להיות שהוא יחזור בתקופה אחרת, ולכן התקנה קבועה, כדי לא לחלק בין זמן לזמן.
באופן שהטעם לכך שהתקנות שנתקנו מפני השמד לא בטלו הוא משום שבביטול הטעם התקנה לא מתבטלת, אולם הסיבה שבביטול הטעם התקנה לא מתבטלת הוא מחשש שמא יחזור הדבר לקלקולו, או כדי שלא לחלק בין זמן לזמן.
ובזה יש לאחד הסגנונות השונים בדברי הקדמונים אודות תקנת מעין שבע בזמננו. יש שכתבו (חידושי הריטב"א שבת כד, ב, ד"ה ורבנן): 'לא בטלה תקנתא ממקומה, דכיון דתקון תקון'. והשווה שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שכג. ב) הראבי"ה (סימן קצו) כתב: 'ואנן דלית לן סכנה לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו'. ובשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן א), כתב שאין לבטל תקנות שטעמן אינו קיים כיום: 'מידי דהוה אקידוש דבית הכנסת... והאידנא דליכא אורחים נהיגי נמי לאקדושי בבי כנישתא, ופירש האור זרוע הטעם משום דמנהג אבותינו בידינו, כמו שמברכים יראו עינינו ובירכתה ופסוקי ברוך ה' לעולם אמן ואמן שנתקנה משום דבתי כנסיות שלהם שהיו בשדות. וכן ברכת מגן אבות... וכן ביום טוב שני... מ"מ מנהג אבותינו בידינו ולא חשבינן לה ברכה לבטלה, וטעמא דכולהו שמא יחזור הדבר לקלקולו'. ולפי האמור, כל הנחלים הולכים אל הים.
בברכה
חיים טולידאנו
♦