תגובה על הערת הגרי"ד אילן שליט"א[2] – בענין לימוד הל' שופר בר"ה שחל בשבת (עמוד שנ"ד)

[ובתוכו גילוי חדש – מקור דברי השעה"צ שלא היה ידוע מקורו]

בס"ד, ערב סוכות תשפ"א
הנה, בס"ד במאמרי בירחון האוצר הקודם (עמ' פא, פב) דנתי בארוכה בר"ה שחל בשבת אם יש ענין ללמוד הלכות תקיעת שופר שיעלה במקום מצות התקיעה שביטלוה חז"ל, והארכתי בכמה צדדים ואופנים. וכעת הראני הגאון המופלג רבי יעקב דוד אילן שליט"א שכן מבואר להדיא בלקט יושר, וכמו שהביא את דבריו למעלה, דילמד הלכות שופר בר"ה שחל בשבת. ויישר כוחו על המ"מ הנפלא.
והנה, באמת שו"מ אח"כ שהגה"צ רבי שריה דבילצקי זצ"ל היה מרבה להביא את דברי הלקט יושר הנ"ל, יעויין בספרו אוצר נחמד (דרשה לר"ה תש"מ, עמ' עב): "כבר אמרנו בשנים הקודמות כשהיה חל ר"ה בשבת, שבשבת יש חיוב יותר להתעורר ע"י דרשה ודברי התעוררות מאשר כשחל ר"ה בחול, כי בחול הלא עצם השופר כבר מעורר, משא"כ בשבת שאין לנו שופר בזה"ז. וכיוצא בזה מצאתי כעת בלקט יושר לרבנו התרוה"ד וכו'... עכ"ד הק'.
ואף שדבריו צריכים ביאור, דלכאורה אינו מובן כלל מה שכתב 'מה לי קול שופר מה לי קול קריאה', דלפרש כפשוטו בודאי אי אפשר, דאם צריך שופר אינם יוצאים בשאר קולות היוצאים מהפה. ואם נאמר שזה מדובר לענין ההתעוררות לתשובה שהשופר מעורר, מי יאמר לן דגם קריאה בדיני שופר תעורר לתשובה. והלא זהו דוקא סגולת השופר ויחודו שטבעו לעורר, וכמ"ש היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. והנה אין העת כעת להתעמק בבירור ענין זה, אבל עכ"פ למדנו מדברי גאון קדמון התרה"ד זצ"ל שיש ענין לעסוק בדיני שופר בר"ה שחל בשבת", עכ"ל (וכן נדפס בספרו לנפש תדרשנו ח"א עמ' קיג, ובספר עת לדרוש עמ' כד).
ומו"ז, הגאון רבי רפאל איסר יהודה מלין שליט"א (ראש ישיבת כנסת יהודה – תוי"ט, ירושלים עיה"ק) כתב לי בזה"ל: "אכן דברי הלקט יושר חידוש גדול, ולא נקטו כן להלכה. וכנראה משום דנקטינן דכל הענין לדרוש הל' מגילה בשבת, הוא משום דמגילה פרסומי ניסא היא, ולכן ע"י הדרשה בשבת יהיה בחינה של פרסומי ניסא. וכ"מ ברשב"א מגילה ד' [ובריטב"א] וז"ל: "דר' יהושע בן לוי משום דכיון דאין קורין בו ביום את המגלה וליכא פרסומי ניסא בו ביום משום הכי מצריך לדרוש בו ביום בהלכותיו כדי לפרסם ניסו בפה ביומו". וכ"ז ל"ש לשופר. אבל נכון מה שכתבת שלכאורה טעם הלק"י משום דקסבר דהיות וענין 'לשמוע קול שופר' [כלשון ברכת המצוה], הוא להתעורר על ידי שמיעת הקול שופר, ולכן ס"ל דגם ע"י ההלכות יהיה מעין התעוררות, ועדיין צ"ע. ועי' ר"ה כ"ט ב' קס"ד דר' לוי דמה"ת יש תרועה ביום חול ובשבת 'זכרון תרועה' וברש"י שם ע"י קריאת הפסוקים. ולכאורה הכוונה מה שאנו אומרים במוסף פסוקי 'שופרות'. הרי יש מושג מעין זה להזכיר פסוקי תקיעה. ואולי לזה השווה ודימה הלק"י", עכ"ל.
והגאון רבי אברהם צבי הכהן שליט"א (רב דקה"ח שיכון ה', ובעמח"ס שו"ת ויצב אברהם) הראני מש"כ הבני יששכר בהקדמה, וז"ל: "בני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, דקדשינהו לזמנים, והן המה כלי שרת לקבל קדושתם, על כן נפשם יודעת מאד בהתחלפות העתים לטובה ונפשם מרגשת בידידות עריבות נעימות נזילות שפע הקדושה כפי סדר זמנים הנאהבים והנעימים, והן המה הנבזבזין סגיאין דיהיב קוב"ה לנשמתהון דישראל. והנה הקודש העליון הנשפע בהנפש כפי עתות הזמן יורגש ע"י אותיות התורה, דהנה גם הנפש היא אותיות רוחניות, על כן מנהג אבותינו תורה בהתאסף יחידי סגולה בעתותי קודש לקבל פני רבם, המנהג הנהוג שיאמר להם הרב איזה דברי תורה בכדי שע"י אותיות התורה יושפע שפע קודש העליון הנשפע בתוספות אל הרב ממנו ישקו העדרים עדרי צאן קדשים, והאותיות המה יהיו לצינורות אשר על ידם תהיה המשכת שפע הקודש, ממילא הדברי תורה שמזמין הש"י לבניו הן המה כפי קדושת הזמן וכפי הכנת הנפש המיוחדת אין זמן זה דומה לזה ואין נפש דומות לחברתה".
וסיים הגרא"צ שליט"א: "מדברי הבניי"ש עולה, שע"י לימוד הפרשיות העוסקות בענייני המועד, במועד עצמו, זוכים לקבל את ההשפעות המיוחדות שמושפעות משמים על הנשמות בזמן המועד. [עיקר דבריו שם, שהצדיקים זוכים לזה ביותר, ולכן ראוי להקביל פני רבו ברגל]", עכ"ל[3].
♦

לימוד הלכות מילה במקום ברית בזמנה

וראיתי למו"ר, מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א, בספרו חשוקי חמד (מגילה ד, א. עמ' נה) שכתב להסתפק בתינוק שא"א למולו ביום הח' דחולה הוא, האם יש ענין שילמד וידרוש האב בהלכות מילה. והביא דברי הלקט יושר הנ"ל שמחלק בין לולב שעיקרו מעשה לגבי שופר שמה לי קול שופר מה לי קול קריאה. וכתב שם דלכאורה בעניננו מילה דמיא ללולב, שהיא מצוה שיש בה מעשה, וקריאה אינה עולה במקום מעשה.
וסיים שם: "ונראה שבלאו הכי אין צריך לדרוש מענינו של יום, שכל מה שמצינו שצריך לדרוש מעניינו של יום אינו אלא במצוות שהיום גורם למצוה, כגון בפורים או בשאר ימים טובים, אבל במילה שאין היום גורם למצוה, אלא שצריך למולו ביום השמיני, ובאקראי זה חל באותו יום, כשנדחה המילה אין למצוה שייכות עם היום", עכ"ל.
וע"ע במש"כ מו"ר מרן הגרי"ז שליט"א בחשוקי חמד (יבמות עא, א. עמ' תקסא) במי שאינו יכול לאכול מצה בליל הסדר אם ילמד הלכות אכילת מצה, וכתב שם נמי דכיון דהעיקר זה מעשה א"כ אין הלימוד עולה במקום המצוה, אך סיים דמסתבר ש"ענין" יש בזה. וע"ע במש"כ בחשוקי חמד (ר"ה כח, א. עמ' שנג) מספר תולדות רבינו חיים ברלין (שבסו"ס נשמת חיים, עמק שעה) ששנה אחת לא היה להגר"ח שופר (דהשופר היחיד שהיה לו עמו נסדק לכל ארכו, ונפסל). ובליל ר"ה ישב ולמד כל אותו הלילה הלכות שופר, כתחליף לשופר שאיננו. יעוי"ש העובדא, שבסוף למחרת נתגלגל לידו בדרך נס שופר. אך עכ"פ חזינן דמעיקרא – חישב הגר"ח ללמוד הלכות במקום המצוה שאיננה[4].
♦

ראיות נוספות דאמירת הענין במקום המצוה

והנה ראיתי בספר מועדי יעקב (להג"ר יעקב כוכב זצ"ל, ר"ה עמ' יט) שהביא סמך לדברי הלקט יושר מהמבואר בר"ה (כט, ב), דאמרי' בגמ' מנא הני מילי דאם חל יו"ט של ר"ה בשבת אין תוקעין במדינה: "מנא הני מילי, אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול".
ופירש"י שם: "זכרון תרועה. ולא תרועה ממש, אלא מקראות של תרועה יאמרו", עכ"ל. הרי חזינן מדברי רש"י דמקראות של תרועה – היינו פסוקי שופרות שבתפילה – עולים כתקיעה. ומבואר שע"י לימוד ענין השופר יש ג"כ התעוררות של קול שופר. וגם מו"ז, הגאון רבי רפאל איסר יהודה מלין שליט"א, כתב לי כעי"ז (והובאו דבריו לעיל בסמוך)[5].
ובאמת שזה כבר מבואר בשעה"צ (סי' תקפא סקל"ה) – שהבאתי בתוך מאמרי שם - גבי הא דאין תוקעין בשופר בער"ה כדי לערבב את השטן וכדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות דחובה[6]. ודן שם בשעה"צ בר"ה שחל בשבת, דא"כ כיון דבשבת בלא"ה אין תוקעין א"כ יהיה אפשר לתקוע ביום שישי- שהוא ערב ר"ה, דהרי בלא"ה יש הפסק בין תקיעות רשות לחובה – בשבת קודש, אך כתב שם המשנ"ב (סקכ"ד) בזה"ל "ואף כשחל יום א' של ר"ה בשבת ג"כ אין תוקעין בע"ש", וכמו שביאר בשעה"צ: "כיון שאומרים זכרון תרועה הוי כמו תקיעה (אחרונים)", עכ"ל.
וראיתי מקשין על דבריו (שו"ת ודרשת וחקרת ח"ד עמ' תרעט אות ט) דבלבול השטן הוא משום שהשטן חושב ששופרו של משיח הוא (כמ"ש התוס' ר"ה טז, א), וא"כ איך בתיבות "זכרון תרועה" גורמין לו לחשוב ששופרו של משיח הוא, עיי"ש מש"כ. ולהנ"ל י"ל דלימוד ההלכות עולה כקיום המצוה, ואנו מאמינים באמונה שלמה שזה ממש כקיום המצוה – דאמנם בראיה "גשמית" איננו רואים ושומעים כאן תקיעה, וא"כ לא מובן איך יחשוב השטן שזה שופרו של משיח, אבל בראיה "רוחנית" הרי שיש כאן תקיעה לכל דבר (אחר היסוד דלימוד וקריאת ענין הדבר עולה במקום המצוה) – ולכן השטן יטעה[7].
♦

גילוי חדש - מקור דברי השעה"צ

וראיתי בקונטרס ממליכי מלכים (עמ' סא) שכתב הגאון רבי מרדכי בונם זילברברג שליט"א (רב שיכון ה', ב"ב) ע"ד השעה"צ הנ"ל בזה"ל: "ושמעתי מחכ"א שאמר ששלושים שנה מחפש מי הם האחרונים שמציין הח"ח. ואפשר שהכוונה לחכמי המקובלים שאומרים שיש לכוון גם בר"ה שחל בשבת את כל כוונות התקיעות כאילו שתוקעים ממש. ובס' לקט יושר כתב וכו'", עכ"ד.
והנה, בס"ד גדולה לאחר חיפוש אחר חיפוש מצאתי לאלו אחרונים נתכוון השעה"צ, דהנה כדברי השעה"צ האלו – כתב ג"כ הכף החיים (סי' תקפא ס"ק עז), והוסיף: "והיינו כיון שאומרים בשבת זכרון תרועה הוי כאלו תוקעין, ובפרט דבמקדש היו תוקעין בו. פתחי עולם אות ט"ו, משנה ברורה אות כ"ד", עכ"ד.
הרי שהביא דב"ז דכיון שאומרים זכרון תרועה הוי כמו תקיעה (והוסיף דבמקדש היו תוקעין), וציין למקור הדבר לספר "פתחי עולם". וביקשתי לספר זה, ומצאתיו בס"ד בשו"ע עם פירוש פתחי עולם ומטעמי שולחן להגאון רבי דובער קאראסיק זצ"ל, אבד"ק קרלוויטש, בעמח"ס הלכות עולם ומאיר עיני סופרים[8], ושם כתב דבר זה מילה במילה, וזה לשונו (סי' תקפא אות טו, עמ' ריד מדפי הספר): "ואין תוקעין [בערב ר"ה]. הוא מדברי הרמ"א. ומשמע דאף כשחל ר"ה בשבת ויום א' אין תוקעין בער"ה, והיינו כיון שאומרים בשבת זכרון תרועה הוי כאלו תוקעין, ובפרט דבמקדש היו תוקעין בו", עכ"ל הפתחי עולם.
[וראי' שלהח"ח היה ספר זה תח"י, שכן בביאור הלכה (סימן תקנד סעי' ו, ד"ה דבמקום חולי) הזכירו ג"כ, וז"ל הביאוה"ל שם: "עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלערי"א חזקה ח"ו, יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורי' בשו"ע סימן תרי"ח, (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי). ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעם ח"ו, יש ליועצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום, ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע"ר ומעט עשב מיאט"ע[9] עכ"ל", עכ"ל. וזהו מפתחי עולם הנ"ל, בסימן תקנד אות י – בדף קצג מדפי הספר. הרי שהיה לו ספר זהח].
ושוב הראני מו"ז, הגאון רבי רפאל איסר יהודה מלין שליט"א, שזה נמצא כבר להגאון בעל מטה אפרים (סי' תקפא, באלף המגן סקי"ג), וז"ל: "ומשמע דאף כשחל יום א' של ר"ה בשבת אין תוקעין בערב ר"ה. והיינו כיון שאומרים בשבת "זכרון תרועה" הוי כאלו תוקעין. ובפרט דבמקדש היו תוקעין בו", עכ"ל [והמט"א קדם לפת"ע לערך ק' שנה].[10][11]
♦
והנה, מו"ר הגאון רבי נפתלי הכהן קופשיץ שליט"א (רב דקהילת חניכי הישיבות רוממה, ירושלים, ומראשי ישיבת 'בית מדרש עליון') הביא (בגליון מעדני כהן, גליון 50) ראי' לדברי השעה"צ דכיון שאומרים זכרון תרועה הוי כמו תקיעה, וז"ל: "והנה כשחל יום ראשון של ר"ה בשבת דבלא"כ אין תוקעין כתב במ"ב שאין תוקעין בער"ה משום דבשבת איכא נמי זכרון תרועה והרי הוא כמו שתוקעין בר"ה ובעינן היכר להפסיק בתקיעות בער"ה. וכן הוא באמת בירושלמי ריש פרק ד' דר"ה דמבואר דהא דאין תוקעין בר"ה שחל בשבת הוא מן התורה דילפינן מקרא דכתיב זכרון תרועה ולא יום תרועה דבשבת אין תוקעין אלא מזכירין פסוקי שפרות", עכ"ל.
וכוונתו היא דכיון דחזי' בירושלמי דהא דאין תוקעין בשופר בשבת הוא מדאורייתא, דכתיב זכרון תרועה, הרי שכוונת ורצון התורה שבשבת רק "יזכירו" ויזכרו התרועה ולא "יום תרועה" ממש, הרי שההזכרה – מהתורה – היא כמו התקיעה[12].
והנה, עוד מצאתי בספר פני מלך (פר' אמור, עמ' קעג) להג"ר אלימלך פנחס גוטליב שליט"א, שהביא בשם הגאון הגדול רבי יצחק אזרחי שליט"א ראי' נוספת לדברי השעה"צ הנ"ל מדברי הריטב"א בר"ה (טז, א), בהא דאמרי' שם "ואמרו לפני בר"ה מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר".
וביאר שם הריטב"א: "ועוד י"ל דהכי קאמר, ובמה, בשופר ממש ובפסוקי שופרות, שברכת השופרות היא על שם השופר, שאף כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה, וכך לשון התוספתא – שופרות כדי שתעלה תפילתכם בתרועה, כלומר בהזכרת תרועה, והיינו נמי זכרון תרועה", עכ"ל.
הרי מבואר בדברי הריטב"א דבשופר היינו או שופר ממש או פסוקי שופרות, דשניהם פועלים את אותה תכלית "שתעלה תפילתכם בתרועה", השופר בתקיעתו, ופסוקי השופרות באמירתם. וזהו שסיים בסו"ד "והיינו נמי זכרון תרועה", זכרון תרועה היינו לפעול בתפילה את מה שפועל השופר.
ופירש שם דזו כוונת השעה"צ ג"כ, דאין כוונתו לאמירת "ותתן לנו את יום הזכרון הזה, יום זכרון תרועה", אלא כוונתו כדברי הריטב"א, דאמירת המלכויות והזכרונות והעלאתם לפני ה' עם פסוקי השופרות זהו ה"זכרון תרועה" שהוא כתקיעת שופר ממש.
וזה מבואר בתוספתא שהביא הריטב"א: "אמרו לפני מלכויות וזכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא זכרונכם לפני לטובה, אמרו לפני שופרות כדי שתעלה תפילתכם בתרועה לפני". וצ"ב למה חזר ופירט "אמרו לפני שופרות", ולא אמר כן גבי מלכויות וזכרונות. וע"כ דאמירת השופרות היא אמירה בפנ"ע, וכשם שתקיעת שופר בפנ"ע היא, ואינה כאמירת מלכויות וזכרונות, כך גם אמירת השופרות בפנ"ע היא – וגם היא מעלה את המלכויות וזכרונות – "כדי שתעלה תפילתכם בתרועה לפני", ודו"ק.
וסיים שם בדבר נפלא, עפמש"כ הנצי"ב בהעמק דבר (ויקרא כג, כד) לחלק בין יום א' דר"ה ליום ב', דיום א' הוא בבחינת "זכרון תרועה" ויום ב' הוא "יום תרועה", דיום א' הוא יום בואו של המלך אל מחנה חייליו לקראת המלחמה, מלחמת ישראל בשטן ובשרי אוה"ע, אבל יום ב' דר"ה הוא יום המלחמה בעצמו. וע"כ יום א' יסודו הוא המלכת המלך ועיקרו בלב, וע"כ "זכרון תרועה", משא"כ יום ב' הוא המלחמה בעצמה "יום תרועה".
ולפי"ז הדברים נפלאים ביותר, דהלא אין שבת נופלת אצל ב' דר"ה אלא רק ביום א' דר"ה, דהוא יום זכרון תרועה, יום ההמלכה, ולכך אפשר בשופר ואפשר בלא שופר – ע"י המלכה בפה. משא"כ ביום ב' דר"ה הוא יום המלחמה ואז צריכים דווקא הכלי מלחמה, וע"כ אינו יום של זכרון תרועה אלא של תרועה בשופר דווקא, ודפח"ח[13].
ולסיומא דמילתא אביא בזה דבר פלא שמצאתי במכתב בכת"י של הגה"צ רבי שריה דבילצקי זצ"ל (מתאריך ה' שבט תשס"ט) שכתב שם בזה"ל: "... את מאמרו היקר קבלתי פעמיים בדואר ובפקס, קשה לי כעת להתרכז בזה. ולכן אני מניחו במקום שאניח, ואם הית"ש יתן לי חיים עד חג הסוכות הבעל"ט שחל בשבת אלמד בל"נ המאמר בשבת א' דסוכות וכמו שכתב התרה"ד בלקט יושר ללמוד בר"ה שחל בשבת דיני שופר, וא"כ ה"ה בסוכות, ורמז לזה פורים שחל בשבת שואלין וכו', ואף שיש לחלק מ"מ סמך איכא, בברכה וכו", עכ"ל הגר"ש זצ"ל.
והוא פלא והפלא, דהרי הלקט יושר עצמו כתב שם דכ"ז בשופר דווקא אבל בלולב, דבעינן "מעשה" ממש, לא מועיל מה שילמד ההלכות, והוא להיפך ממש ממה שכתב הגר"ש כאן. ומו"ז, הגררא"י מלין שליט"א, כתב לי ע"ז בזה"ל : "אכן זה פלא גדול וכאילו אישתמיטתיה באותו שעה דברי הלק"י. ואולי סבר, דבלק"י איכא תרי חידושא, חדא דיש ענין לא רק במגילה אלא בכל מצוה של כל חג וחג. ושנית, שלולב לא מהני. ולזה הראה מקום לחידוש הראשון של הלק"י, ולגבי חילוקו לענין ללולב סיים "ואף דיש לחלק מ"מ סמך איכא". ואולי נקט דאין בחילוק זה לבטל ה"סמך" לדבר. אך יותר נראה שבאותו שעה ל"ה הלק" י לנגד עיניו", עכ"ל. ויש עוד להאריך בכ"ז, ועוד חזון למועד.
ואסיים בברכת מועדים לשמחה
ובתודה וברכה מרובה על כל זיכוי הרבים הגדול שבא בזכותכם
חיים מלין
פעיה"ת מודיעין עילית
♦