ישיבת תורת החיים
טיפת חלב שנפלה על החתיכה
מקור הסוגיה במשנה
איתא במשנה (חולין קח ע"א): "טיפת חלב שנפלה על החתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה - אסור; ניער את הקדרה, אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה – אסור". ומבואר שהרישא עוסקת בחתיכה שנפל עליה חלב והאדם לא ניער את הקדרה, והחתיכה נאסרת מאחר שהייתה בה נתינת טעם של החלב, וטעם החלב שבה לא מתפשט בכל הקדרה אלא אצור בתוך החתיכה. דאי לא תימא הכי, לא ברור מדוע יש לדון את טיפת החלב רק כנגד החתיכה ולא כנגד כל הקדרה, ופשוט. ולפ"ז הסיפא עוסקת באותו נדון, וההבדל הוא במה שהוא ניער את הקדרה, וממילא יש לשער את החלב כנגד כל התבשיל ולא רק כנגד אותה חתיכה.♦
הכרעת רבי במחלוקת ר' יהודה וחכמים בדין אפשר לסוחטו והשלכתה לדין ניעור וכיסוי הקדרה
ובגמ' (שם ע"ב) מובאת ברייתא ובה מחלוקת תנאים בדין זה: "טפת חלב שנפלה על החתיכה, כיון שנתנה טעם בחתיכה - החתיכה עצמה נעשת נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה - דברי ר' יהודה, וחכ"א: עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה - בשלא ניער ושלא כסה, ודברי חכמים - בשניער וכסה". ובמסקנת הגמ' (קט ע"א), כשניער וכיסה בסמוך לנפילת החלב על החתיכה, לדעת ר' יהודה מעיקר הדין יש לשער בכל הקדרה כנגד טיפת החלב ולא רק בחתיכה, אלא דיש לגזור שמא לא ניער או כיסה יפה יפה. ולחכמים דברייתא מותר לכתחילה לשער כנגד כל הקדרה ולא חוששים בזה, ובזה אמר רבי שנראים דברי חכמים. וכשלא ניער וכיסה בהתחלה אלא לאחר זמן, לדעת רבי יהודה החתיכה נעשתה נבילה, ולשיטתו פליטת טעמה כבר לא בטלה, דלשיטתו מין במינו לא בטיל, וחכמים של ברייתא זו אמנם מודים לר' יהודה שמין במינו לא בטיל, אך לשיטתם גם כשניער לאחר זמן אין זה כלל מין במינו, דסבירא להו אפשר לסוחטו מותר, וממילא החתיכה לא נעשתה נבילה, וממשיכים לשער כנגד טיפת החלב שאינה ממין הבשר והרוטב. ובזה אמר רבי שנראין דברי רבי יהודה דהיינו שסבר שאפשר לסוחטו אסור. והעולה מדברי הגמ' הוא שכשניער וכיסה בתחילה, משערים כנגד טיפת החלב בכל הקדרה, וכשלא ניער בתחילה, החתיכה נעשית נבילהא.♦[2]
המשנה יכולה להתפרש כשיטת חכמים או כשיטת רבי אך לא כשיטת ר' יהודה
ולפ"ז הרישא של המשנה יכולה להתפרש לפי כל השיטות, דהיא אינה עוסקת כלל בדין שאר החתיכות, וכך גם עולה מפירוש רש"י (שם ד"ה אם) שכתב, וז"ל: "ובשאר חתיכות דקדרה לא איירי תנא דמתני', ובגמרא פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן או לאו". אבל במה דאיתא בסיפא של המשנה שניעור הקדירה מועיל לשער בכל הקדרה כנגד החלב, צריך לומר שאו שהסיפא כדעת רבנן דברייתא, והיינו שבין אם ניער בסמוך לזמן נפילת החלב, ובין אם ניער לאחר זמן, משערים רק כנגד החלב ולא כנגד כל החתיכה (וכן פירש הרשב"א בתורת הבית הארוך ב"ד ש"א עי"ש). או שהמשנה היא כדעת רבי, וכוונתו היא שרק אם ניער האדם את הקדרה בסמוך לנפילת החלב משערים בכל הקדרה, אבל אם הוא ניער לאחר זמן החתיכה נעשתה נבילה (ולמ"ד מין במינו לא בטל הכל אסור, ולמ"ד בטל, יש לשער כנגד כל החתיכה ופליטת טעמה). וממה שרש"י (ד"ה ניער) נקט במשנה שהניעור הוא בסמיכות לנפילת החלב, על כרחינו שהבין שהמשנה נשנית כדעת רבי.♦
דעת רש"י בחתיכה שמקצתה ברוטב
אחר הדברים הללו, צריך לברר את הנחת היסוד המדויקת מהמשנה והמובאת בהדיא בגמ', שאם לא ניער את הקדרה, החלב נשאר אצור באותה חתיכה ולא מתפשט טעמו לכלל הקדרה. ופירש"י (קח ע"ב ד"ה ניער) את הטעם לכך, שניעור וכיסוי הקדירה מועיל לעירוב טעם החלב בכל הקדרה. וז"ל: "ניער - הגיס בה במגיס המנער את הקדרה מתפשט הטעם בכולה וכן המכסה אותה מפני שמי השוליים עולין עד פיה ויורדין". ובתוס' (חולין צו ע"ב ד"ה אם, קח ע"א ד"ה טפת) דייקו מלשון רש"י שהכיסוי מועיל רק משום שמי השוליים עולין עד פי הקדרה ומכסים את כל החתיכה, ואם כן לשיטתו הנדון במשנתנו הוא אפילו באופן שחלק מחתיכה שנפלה הטיפה עליה נמצאת בתוך הרוטב, שאם לא ניער וכסה, לא משערים בכל הקדרה כנגד הטיפה אלא רק בחתיכה, כי טיפת החלב תישאר בתוך החתיכה[3]. וכן כתב בעל העיטור (שער א, טז): "לא ניער בתחלה ולא בסוף ונפל בחתיכה וחתיכה רובה ברוטב ומיעוטה מגולה החתיכה שקבלה טעם אסורה ושאר החתיכות מותרות דמבלע בלע מיפלט לא פליט"[4]. וכן דעת רבינו ירוחם (נט"ו קלז ע"ג).♦
הב"י למד את דעת רש"י מסברה ולא מדיוקם של תוס'
ובב"י (סי' צב סע' ב) מבואר ג"כ שיש להבין בדעת רש"י שחלק מהחתיכה מונח בתוך הרוטב, דמסתמא כך היא המציאות. וז"ל: "ומסתמא קצתה מונחת ברוטב שהרי לא הצריך שתהא מונחת ע"ג חתיכה אחרת שהיא חוץ לרוטב וקאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות ואם איתא דע"י שקצתה מונחת ברוטב מצטרף הכל לבטל האיסור לא היה לו לייחד חתיכה זו משאר חתיכות[5] הילכך משמע דס"ל לרש"י שאף על פי שקצת החתיכה מונחת ברוטב מאחר שהאיסור לא נגע אלא בקצתה שחוץ לרוטב אין הכל מצטרף לבטל האיסור[6]".♦
נראה דלדעת רש"י בחתיכה שמקצתה ברוטב ולא ניער וכיסה החלב לא נבלע עד גובה הרוטב
אולם לכאורה יש להתקשות במציאות, מדוע שחלק החתיכה הנמצא בתוך הרוטב, לא יפליט את טעם החלב, כמו שהוא מפליט את טעם החתיכה עצמה, הלא במציאות יש כח ברוטב לפעפע טעם בכל הקדרה. ונראה להסביר שרש"י נקט שחלב הנמצא בתוך החתיכה בתוך הרוטב אכן נפלט, אלא דעל אף שחלקה התחתון נמצא בתוך הרוטב, רוב החלב כלל לא עובר ומחלחל עד לחלקה התחתון של החתיכה. ושו"ר שכ"כ בהדיא המרדכי (תרצא) בשם הראבי"ה, וז"ל: "ופרש"י דמקצת החתיכה מגולה ובלעה מן החלב שעל גב החתיכה ואין הרוטב מפליט ומבליע בשאר החתיכות אא"כ ניער וכיסה ועל כרחך מיירי שאין מגיע פעפועי חלב לרוטב שאם מגיע לרוטב הרוטב מוליכו בכל אלא ב' שלישי חתיכה מגולה ופעפועי חלב מגיע עד שלישיתה ומשמע דלא אסרה את השאר כיון שפעפוע גוף האיסור אינו מגיע אליהן אפילו משהו ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה עד מקום שנבלע[7] עכ"ל ראבי"ה[8]".♦
נראה דרש"י אסר גם את חלק החתיכה שמתחת לרוטב על אף שהחלב לא הגיע אליו
אלא דצריך להבין לפ"ז מדוע שחלקה התחתון של החתיכה ייאסר ג"כ, ובאמת שמלשון הראבי"ה "ומשמע דלא אסרה את השאר" נראה שהחלק התחתון מותר, אלא דלכאורה יש קושי לומר שרש"י התכוון שחלקה התחתון של החתיכה אכן מותר וכל הנדון של המשנה הוא רק על חלקה העליון, דהמשנה דיברה על מכלול החתיכה. ושמא רש"י הבין שמאחר שעכ"פ חלקה העליון של החתיכה נאסר, וטעם הבשר שבו אסור, יש לאסור את כל החתיכה. והגם שאין טעם זה נחשב לנבלה בכדי לאסור את שאר החתיכות, שכן טעם החלב לא יכול לצאת מן החתיכה, עכ"פ טעם הבשר הזה בעצמו אסור מחמת נתינת טעם החלב, ואינו אוסר אלא כשהוא בתוך החתיכה, ולא כשהוא יוצא, ממנה משום שאין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו ולא יהא טפל חמור מן העיקר וכח הבן יפה מכח האב (כפי שכתבו הרשב"א בתורת הבית הארוך ב"ד ש"א, והרמב"ן קח ע"ב ד"ה ור"י). ולכן גם לר' יהודה לא אומרים בזה מין במינו על אף שהוא אסור, ולעולם יש לשער רק כנגד החלב. אולם, כשמדובר באותה חתיכה עצמה, דנים אותה כמכלול, ומאחר שלחלקה התחתון של החתיכה המונחת ברוטב נכנס גם מטעם הבשר שבחלק העליון, על אף שהטעם הזה כשיורד לחלק התחתון של החתיכה הוא ככל הנראה ללא טעם חלב, מכל מקום מאחר שכשהוא נמצא בחלק העליון של החתיכה יש בו טעם חלב, והואיל וטעם זה עדיין לא יצא מהחתיכה, דהלא כל זמן שמתמשך הבישול ממשיך להגיע טעם מהחלק העליון, אם כן יש לדון את כל החתיכה כמכלול ולאוסרה כולה.אמנם יש דוחק בהסבר זה שבהבנת דעת רש"י, דמאי חזית לחלק בין הטעם כשהוא נמצא בחלק התחתון של החתיכה ובין הטעם כשהוא יצא מן הקדרה, סוף סוף כבר אין בו טעם חלב. מכל מקום, לכאורה עדיף לבאר כן מאשר לומר שרש"י הבין שלשון המשנה חילקה בין שני חלקי החתיכה ולא כתבה כן בפירוש. וכן קשה יותר לומר שרש"י הבין שהטעם נבלע עד חלק החתיכה שבתוך הרוטב, ואעפ"כ לא יוצא ממנו אם לא ניער, דמדוע שפעולת הניעור תפליט את הטעם יותר מבישול הרוטב עצמו[9].
♦
דעת ר"י הזקן בחתיכה שמקצתה ברוטב וכשכולה מחוץ לרוטב
איברא, דהתוס' (חולין צו ע"ב ד"ה אם) כתבו דר"י חלק על רש"י בהבנת המשנה, וז"ל: "ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפילו היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב...". וכ"כ התוס' על מתניתין (ד"ה טפת עי"ש). ומבואר בדבריהם שכאשר חלק מהחתיכה נמצא ברוטב משערינן בכל הקדרה, שמאחר שהחלב מפעפע בכל החתיכה וחלקה ברוטב, החלק שברוטב מוליך החוצה את החלב הבלוע גם בחלקו שמחוץ לרוטב. ומה שלא חילקה הגמ' גופא בזה, הוא משום שרצתה המשנה לתת דין ללא חילוקים, שבכל אופן כשניער וכיסה משערינן בכל הקדרה. ולפ"ז גם ניעור הקדרה אינו מצריך הכנסה של כל החתיכה לתוך הרוטב אלא די בחלק מהחתיכה שתיכנס לתוך הרוטב. וכשיטתם נקטו ראשונים נוספים, דכן הוא בסמ"ג (לאוין קמ-קמא) ובסמ"ק (סי ריג, ובהגהות אות י) ובמרדכי (סי' תרצא) ובשערים למהרא"י (שער כא) ועוד.♦
בר"ן מבואר שאין להקשות על ר"י מדין חם בחם בצלי שאוסר רק כדי קליפה
והר"ן (מ"ג ע"א בדפי הרי"ף) כתב שאין להקשות על תוס' שמאחר שאין רוטב הרי זה נחשב לצלי, ובצלי קי"ל (פסחים ע"ו ע"א) דבעי קליפה, ואם כן כיצד ניתן לומר שכל החתיכה תיאסר, שמאחר שמדובר בקדירה, שיש בה הבל ולחות, אין זה נחשב לצלי אלא לבישול. וז"ל: "אף על גב דחם בחם באיסור שאינו שמן שיהא מפעפע כל שאין בו רוטב אינו אוסר יותר מכדי קליפה. ה"מ בחום של צלי וכיוצא בו אבל חתיכה זו כיון שעומדת בקדרה מתוך שיש בה הבל ולחות האיסור מתפשט בכל החתיכה"[10].♦
הרשב"א נקט בחתיכה שמקצתה בתוך הרוטב כדעת רש"י
ועתה הבוא נבוא לבאר בע"ה דדעת הרשב"א במחלוקת זו היא כדעת רש"י. דהנה כתב הרשב"א (תורת הבית הארוך ב"ד ש"א) שבחם בחם אין עובר טעם הבלוע ללא רוטב, וז"ל: "שאעפ"י שהחתיכה שנפלה עליה טיפת החלב קבלה טעם החלב ונאסרה ונעשית היא עצמה כחתיכת נבלה מכל מקום כל שהיא נוגעת ביבש אפילו שתיהן חמות אינה פולטת כלל מן החלב שבלעה ומיחל גמור של היתר היא שפולטת ולא בכענין זה אמרו שנעשית כנבלה עצמה שאלו חתיכת נבלה ממש שנוגעת לחתיכת שחוטה שבצדה חם בחם אוסרת וזו אינה אוסרת כמו שאמרנו אלא על ידי רוטב שהרוטב מערב את הכל ומוציא האיסור הבלוע ומוליכו בכל הקדירה...". ומבואר בדבריו שקאי על חתיכה העומדת זו בצד זו. אבל בעניין חתיכה שמקצתה ברוטב כתב בהמשך דבריו בהדיא כשיטת רש"י, בהאי לישנא: "ושמעינן נמי מהכא דאפילו היתה מקצת החתיכה בתוך הרוטב ונפל על מקצתה שהוא חוץ לרוטב חלב או דם או אחד מן האיסורין שאין מפעפעין אין אומרין שאותו רוטב שהוא בקצה האחד מוליך ומערב מה שבלעה החתיכה בקצה האחר שאינו בתוך הרוטב דאם לא כן אפילו לא ניער יפה ולא כיסה יפה למה נאסרה החתיכה הראשונה ולמה אוסרת כל השאר דאדרבה היה לנו לצרף הרוטב עם החתיכה בתחילת נפילתה ותבטל הטיפה בס' שהרי הרוטב מערב את הכל ומוליך את החלב בכל והכל מצטרף לבטלה". ושפתיו ברור מיללו דכשקצתה ברוטב אזלינן לחומרא כרש"י. ואולם בסיום דבריו, חזר הרשב"א על כך שמ"מ חם בחם בצדו אינו מפליט טעם בלוע ללא רוטב, וציין לדעת ר"י בתוס' בזה"ל: "אלא ודאי שמעינן דאין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפילו שתיהן חמות ואפילו במה שאמרו חתיכה עצמה נעשת נבלה כבשר בחלב וכל שכן בשאר האיסורין וכן כתבו בתוספות בשם רבנו יצחק ז"ל דלעולם אין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפילו שתיהן חמות לפי שאין הבליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה אלא אם כן יש רוטב שמוליך הבליעה חוצה לה אבל ביבש לא לפי שאין החתיכה הבלועה מן האיסור מוציאה ומוליכה הבליעה אלא במקום שהבלע בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו".♦
נראה שכך גם הבין הב"י בדעת הרשב"א ובזה יש ליישב גם את תמיהת החזו"א עליו
ובב"י (סי' צב סע' ב) למד מדברי הרשב"א הללו שבחתיכות חמות שיש רוטב העובר ביניהן, החלב עובר מחתיכה לחתיכה אפי' כשלא ניער ולא כיסה. וז"ל: "ונראה מדבריו שם דכשאין חתיכה זו נוגעת בחתיכות אחרות אלא ביבש מיירי אבל אם היתה נוגעת בחבירתה ע"י רוטב אפילו לא ניער ולא כיסה נמי". ובדרכי משה (שם סק"ב) הסתפק אם כתב הב"י את דעת הרשב"א בדעת רש"י או בדעת ר"י, אך לפי המתבאר לעיל, מעיון בדברי הרשב"א נראה ברור שהוא נקט כרש"י ואם כן נראה שכך גם הבין הב"י בדעת הרשב"א. אלא דהחזו"א (חיו"ד הל' בב"ח סי' טז) הבין מדברי הב"י הללו שכוונתו לומר בדעת הרשב"א, שהוא נוקט בהכרח כר"י שאף בחתיכה אחת שקצתה ברוטב, בכוח הרוטב להפליט את החלב הנמצא בחלק החתיכה שמחוץ לרוטב, ומשכך תמה החזו"א על דבריו, בזה"ל: "ומה שכתב הב"י סי' צב דנראה מדבריו שם דכשאין חתיכה זו נוגעת בחתיכות אחרות אלא ביבש מיירי אבל אם היתה נוגעת בחברתה ע"י רוטב אפ' לא נער ולא כסה נמי תמוה, דאדרבה דעת הרשב"א כפירוש רש"י". אולם, לכאורה יש להשיב על דבריו כנ"ל, דלא התכוון הב"י לומר שהרשב"א נקיט כר"י לעניין חתיכה שמקצתה ברוטב, אלא הוא התייחס רק לחתיכות העומדות זו בצד זו. ובסברא יש חילוק משמעותי בין הנדונים, דבחתיכות העומדות זו בצד זו, החלב נמצא בגגה של אחת מהחתיכות, וממילא הרוטב מעביר באופן ישיר את החלב מחתיכה לחתיכה. מה שאין כן בחתיכה שמקצתה ברוטב, שהרוטב נמצא בשטח החתיכה שכלל לא הגיע אליו החלב.♦
החזו"א נשאר בצ"ע על הבנת שיטת הרשב"א אך לכאורה נראה ברור שדעת הרשב"א כדעת רש"י
אולם, על אף תמיהת החזו"א על הב"י, בהמשך דבריו כתב החזו"א שנראה מסוף דברי הרשב"א דסבירא ליה כדעת ר"י, ונשאר החזו"א בצ"ע בדעת הרשב"א. וז"ל: "ומיהו מה שסיים התורת הבית שם בדברי ר"י בעל התוס' משמע קצת שמסכים עם דעת ר"י בכל מה שכתב, ודברי ר"י הוא דוקא אם כולה מחוץ לרוטב וכן משמע לשון התורת הבית שם דאיירי דמקום הנגיעה הוא יבש ביבש, וצ"ע". אולם, לפי מה שהתבאר לעיל בביאור דברי הרשב"א, לכאורה אין קושי בהבנתו. דהרשב"א הביא את דברי ר"י כדי לטעון שרוטב מעביר טעם בלוע בין שתי חתיכות, ולא הביאו בכדי לדון בחתיכה שמקצתה ברוטב, שבזה כתב להדיא כדברי רש"י. ואם כן לכו"ע הרשב"א נקיט כרש"י. וכן כתבו גם הש"ך ורעק"א (סי' צב) בדעת הרשב"א, ואף החזו"א (שם) הביאם.♦
נראה שגם הרמב"ם נקט כדעת רש"י
גם בדעת הרמב"ם (מאכ"א פ"ט ה"י) נראה דסבירא ליה כדעת רש"י שיש לאסור החתיכה גם כאשר מקצתה ברוטב, שכתב גבי דין ניעור וכיסוי בזה"ל: "במה דברים אמורים (שדנים את החלב כנגד החתיכה ולא כנגד הקדרה) בשלא נער את הקדרה בתחלה כשנפל החלב אלא לבסוף ולא כסה, אבל אם נער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה עד סוף הרי זה בנותן טעם, וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכה נפל, נוער את הקדרה כולה עד שתשוב ויתערב הכל אם יש בקדרה כולה טעם חלב אסורה ואם לאו מותרת". ומדלא חילק בדבר כלל ועיקר, נראה דסבירא לי' דבין בחתיכה שכולה חוץ לרוטב, ובין בחתיכה שמקצתה ברוטב, אוסרים את החתיכה. ונראה שכך גם סובר הב"י בדעת הרמב"ם, דסברא זו נקט הב"י גם בדעת רש"י עצמו, שמסתמא נוקט דה"ה לחתיכה שקצתה ברוטב מאחר שלא חילק, וכנ"ל.♦
תמיהת הטור על הרמב"ם
והנה, במה שכתב הרמב"ם שבלא נודע היכן נפל החלב ינער הקדרה, הקשה הטור (יו"ד סי' צב) על הרמב"ם, וז"ל: "ואיני מבין את דבריו שאם החתיכות כולן בתוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינן ברוטב מה מועיל ניעור שמנער אח"כ. והיכא שנאסרה החתיכה מחמת החלב נעשית כל החתיכה איסור ואם בישלה עם אחרות צריך ס' לבטל כולה אף על פי שאיפשר ליסחט החלב הבלוע בה וליבטל בס' בשאר החתיכות אפי' הכי הכל אסור שכבר נעשית החתיכה כולה איסור וצריך ס' לבטל כולה ואם יש בכל מה שבקדרה בין מרק ובשר ותבלין ס' לבטל מה שבקדרה מותר והיא נשארת באיסורה ואם מכירה משליכה והאחרות מותרות ואם אינו מכירה הרוטב מותר וכל החתיכות אסורות אם חתיכת האיסור ראויה להתכבד". ונראה ברור שהטור יוצא מנקודת הנחה שהרמב"ם עסק בניעור הקדירה שלא בזמן נפילת החלב. וכנראה הטור הבין זאת מלשון הרמב"ם, שמשמע שכבר נפל החלב ולא נודע, וכעת לאחר זמן נותנים לאדם פתרון, בשונה מלשון הרמב"ם הקודמת: "ניער מתחילה", שמשמע שזו עובדה וודאית שאירעה בסמוך לנפילת החלב. ומאחר שמדובר בלאחר זמן, הקשה הטור דלא ברור מה יועיל ערבוב החתיכות, דממ"נ, אם מדובר על נפילת חלב על הרוטב או החתיכות שבתוך הרוטב אין צורך לנער, ואם מדובר בנפילת חלב על החתיכות הלא החתיכה כבר נאסרה ונעשתה נבילה, והיא תישאר באיסורה, ואם אין בקדירה ס' כנגדה הכל אסור.♦
תירוץ הב"י והקשיים לכאורה שיש בתירוץ זה
ובב"י (שם) תירץ שהרמב"ם דיבר באופן שנפל החלב על המרק והחתיכות שבתוך הרוטב, ואעפ"כ הצריך הרמב"ם ניעור בכדי שיתערבבו יפה יפה. וז"ל: "וטעמא דהרמב"ם נ"ל שאף על פי שנפל בתוך המרק צריך לנער כדי שיתערב יפה וכ"ש כשנפל לחתיכות שבתוך המרק שהוא צריך לנער דהא חזינן דאפילו בניער מתחלה ועד סוף חייש רבי יהודה שמא לא עירב יפה יפה ואף על גב דרבנן פליגי עליה מ"מ מודי דצריך לעשות בענין שיתערב יפה יפה". ומבואר שגם הנחת הב"י היא כדברי הטור שעסקינן כשלא ניער מיד, אלא דלשיטתו כל החתיכות בתוך הרוטב. אולם, לכאורה יש כמה קשיים בתירוץ זה. חדא, דמלשון הרמב"ם משמע שנפל על חתיכות ולא דווקא על חתיכות בתוך הרוטב, ועוד דלכאורה יש חידוש בכך שצריך לנער גם כאשר חלב נופל על רוטב, ובפרט שהרמב"ם תלה זאת במציאות של חוסר ידיעה, דלכאורה אף אם ידע האדם היכן נפל יש לו לנער יפה יפה.♦
תירוץ מהריב"ח והקושי שיש בו לכאורה בלשון הרמב"ם
ובאמת שהב"י הביא גם תירוץ אחר מתשובת ר' יעקב בן חביב, דכוונת הרמב"ם היא באופן שנוער את הקדרה מיד עם נפילת החלב ודלא כהנחת הטור. וז"ל: "וגם אשיב בעדו שדבריו מובנים ביושר ובתמים במה שאמר רבנו יעקב כנגדו ואיני מבין דבריו וכו'. והוא פשוט ג"כ כשנעיין המשך לשונו והוא זה סמוך למ"ש רבינו הרי זה בנותן טעם אמר וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ניער וכו' ואין כוונתו לומר בזה שאם יש שהות קצת אחר הנפילה שינער אח"כ, כי זה לא יועיל בודאי, אבל כוונתו שמיד כשראה נפילת הטפה לקדרה ולא השגיח על איזו חתיכה נפלה ימהר לנער או לכסות מיד ובזה תצטרף כל מה שבקדרה כיון שלא ידע מקום הטפה איו. וזה הכרח כפי דקדוק לשון וכן אם נפל חלב וכו' שיורה שהיא חלוקה שוה בקירוב למה שכבר הזכיר אבל אם ניער בתחילה וכו'. ובזה ניישב קושייה אחרת לכאורה נגד לשון הרמב"ם במ"ש נוער את הקדרה, והלא אין מבטלין איסור לכתחילה, ובמה שכתבתי נסתלקה קושייה זו". אולם נראה לכאורה שהב"י לא קיבל במלואו תירוץ זה, מאחר שסוף סוף, מלשון הרמב"ם לא משמע שניער מיידית וכנ"ל.♦
לכאורה תירוץ המגיד משנה בדעת הרמב"ם מיושב היטב וצ"ע מדוע לא הזכירו אותו הטור והב"י
והנה, לכאורה ניתן לתרץ בדעת הרמב"ם שכל מה שאסור בעלמא לערבב הוא כשהאיסור ניכר, דאין מבטלים איסור לכתחילה, וכשיודע בוודאות שנפל על החתיכה אז גם בידוע שהיא נעשית נבילה, ופליטת טעמה נחשבת למין במינו, שמדאורייתא בטלה ברוב, ומדרבנן הצריכו ס'. אבל בנדו"ד כלל לא ידוע אם החלב נפל על הרוטב או על החתיכה, ועל הצד שנפל על הרוטב אכן הכל מותר, ועל הצד שנפל על החתיכה, זהו רק ספק, ובכהאי גוונא אין זה נחשב לביטול איסורים לכתחילה. והגם אמנם שצריך ס' כנגד כל פליטת טעמה של החתיכה, אולם מאחר וזהו ספק, והוא בדרבנן (דהא לדעת הרמב"ם מין במינו מדאורייתא בטל ברוב) אזלינן לקולא אחר הרוב. וכל שנשאר לבדוק הוא, שאין טעם חלב, ובזה ניעור הקדרה מועיל גם לאחר זמן. והלא בספקות בתערובת מין במינו גם הטור והשו"ע (סי' צח סע' ב) מודים דאזלינן לקולא. וזו כוונת הרמב"ם בלשונו: "נפל חלב בתוך המרק או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפלה". דלא התכוון הרמב"ם לתאר שני נדונים שונים, אלא הוא תיאר את חוסר הוודאות, שלא ידוע אם נפל למרק או לחתיכות, וגם לא ידוע לאיזו חתיכה. ואחר כתבי ראיתי, במגיד משנה (מאכ"א פ"ט ה"י) שזכיתי לכאורה בס"ד לכוון לדבריו, שכתב, וז"ל: "ומה שכתב וכן אם נפל חלב לתוך המרק וכו' הוא מפני שכיון שאינו נודע איזו חתיכה היא, אין לומר בה נעשית נבלה ואי אפשר לאסור הכל שהרי אין בחלב בנותן טעם וכיון שכן מנער את הקדרה..". ולפלא מדוע הטור והב"י לא הזכירו את הסבר המגיד משנה ברמב"ם, וצ"ב.ושו"ר בערוך השולחן (סי' צב סע' טז) שתירץ ג"כ באופן זה. אלא דדחה זאת, מג' טעמים. ראשית, מפני שזהו דוחק בלשון הרמב"ם, שנית, דהרמב"ם מסיים שם "משערים בששים בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר וכו'" ולא ברור מה החידוש בזה. שלישית, שאין דרכו של הרמב"ם להביא דין שאינו מפורש בגמ' אם לא כשאומר "יראה לי". אולם לכאורה לא ברור מדוע כתב שזה דוחק לפרש בלשון הרמב"ם: "וכן אם נפל לתוך המרק או לתוך החתיכות" שהכל בספק אם נפל למרק או לחתיכות? מה דוחק יש בזה אחר שהרמב"ם כותב בפירוש תיבת "או". גם על מה שכתב שלא ברור חידושו של הרמב"ם בדין ביטול בששים, לכאורה לא ברור מדוע נצרך לחידוש? הלא בפרק זה ובהלכות אלו כותב הרמב"ם לראשונה את דין טעימת קפילא וביטול בס', ומתבקש שהוא יפרט את הדינים השונים. וגם על הוספת דין ברמב"ם ללא הקדמת "יראה לי", כבר השיב ערוך השולחן בעצמו שהגר"א (סקי"ב) הביא שיש גורסים במשנה טיפת חלב וכו' נוער את הקדירה. ואם כן הרמב"ם פירש לשיטתו את פשט המשנה[11].
♦
פסיקת ההלכה
והעולה מכל האמור, שמצאנו חברים נוספים לשיטת רש"י שיש לאסור גם חתיכה שחלקה מונחת בתוך הרוטב, דמלבד דעת רבינו ירוחם והעיטור, כך גם דעת הרמב"ם והרשב"א. ובשו"ע (סי' צב סע' ב) ציטט את לשון הרמב"ם. ולפי המתבאר לעיל שמסתמות לשון הרמב"ם משמע דסבירא ליה כרש"י, נמצא אם כן שגם דעת השו"ע להחמיר בזה, וכ"כ הט"ז (סי' צב סק"ב) בדעת הרמב"ם והשו"ע, ונקט כן למעשה. ודלא כהש"ך (שם סק"ד) שמשמע ממנו שדעת הרמב"ם כר"י ממה שכלל בסיעת רש"י רק את הרשב"א ורבינו ירוחם עי"ש, אם כי הש"ך לא כתב כן בפירוש, ושמא לא ייחס את דעת הרמב"ם לכאן או לכאן. אולם, בסי' קה (סע' ד') הביא השו"ע את דעת רש"י ור"י ולא הכריע ביניהם, ושמא לא הוכרע לו בעניין או שבסי' צ"ב הכריע כדעת הרמב"ם דהיא כדעת רש"י, ובסי' ק"ה הביא את שניהם משום שציטט את לשון הטור, שהוא עצמו אכן לא הכריע בדבר.והרמ"א בדרכי משה (סי' צב סק"א), נקט כדעת ר"י, אם כי בהג"ה (סע' ד) חילק בזה בין שאר איסורים לבב"ח, שבבב"ח אף שקצת מהחתיכה בתוך הרוטב, לא אומרים שתצטרף כל הקדירה לבטל האיסור וכרש"י. אמנם מצאנו לכמה מגדולי אחרוני אשכנז, שסמכו למעשה על שיטת ר"י, דכן הוא באיסור והיתר הארוך (כלל כח דין א וג) וכן נראה שדעת הש"ך (סק"ד). וכן בחידושי מהרש"ל על הטור (מכונות סי' נה אות יג) נקט כר"י, אם כי ביש"ש (חולין סי' ס"א) נקט כדעת רש"י.
ובכף החיים (סק"ה) וערוה"ש (סקי"ד) פסקו, שיש לחוש לשתי הדעות לחומרא, דהיינו שכאשר החתיכה נמצאת ברוטב, משערים רק כנגד החתיכה והחתיכה נאסרת, וכאשר אין ששים בכל הקדירה כנגד החלב - כל הקדירה נאסרת, ולא רק החתיכה.
ולכאורה, מאחר ואין מנהג ברור בכל הנ"ל, והדבר נתון במחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים, והנדון דאורייתא, אם כן, לכאורה הנכון לחוש לשתי השיטות לחומרא, וכדעת הרב כף החיים וערוה"ש.
♦ ♦ ♦