כולל פוניבז'
האם אכילת מאכל אסור באונס גורמת טמטום הלב
א. מעשה באכילת מר זוטרא דבר איסור במקום סכנה
בגמ' כתובות (סא, א-ב) מובא המעשה: "אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא, חליף ואזיל אטורנגא דמלכא (-הלך לפניהם מוליך מאכלות המלך), חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה (-שהתאווה מר זוטרא למאכל והסתכן), שקל (-רב אשי ממאכל המלך) באצבעתיה אנח ליה (-למר זוטרא) בפומיה, א"ל (-עבדי המלך לרב אשי): אפסדת לסעודתא דמלכא. אמרו ליה: אמאי תיעביד הכי? אמר להו: מאן דעביד הכי, פסיל למאכל דמלכא (-השיב להם רב אשי דטבח שמכין מאכלות כאלו אינו ראוי לעבודת המלך). אמרו ליה: אמאי? אמר להו: דבר אחר חזאי ביה (-יש צרעת במאכל). בדקו ולא אשכחו, שקל אצבעתיה אנח עליה, אמר להו: הכא מי בדקיתו? בדקו אשכחו. אמרו ליה רבנן: מ"ט סמכת אניסא? אמר להו: חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה".♦
ב. הבנת המהרש"א שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים אף במקום פיקוח נפש
יש לעיין, כיצד נכשל מר זוטרא במאכלות אסורות, והלא קיי"ל (חולין ז, א. יבמות צט, ב ועוד) דאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים, ובפרט במידי דאכילה כפי שכתבו התוס' בכמה דוכתי (ויובא להלן). ועמד בקושיא זו המהרש"א (ח"א כתובות שם).והיה מקום לומר, שבמקום פיקוח נפש שנאמר 'וחי בהם', לא נחשבים מאכלות אסורות לתקלה שכן מותר לאוכלם על פי דין, ומשכך אין הדבר נחשב לתקלה.
אמנם במהרש"א מבואר מעצם קושייתו שאף במקום פיקו"נ נאמר הכלל: 'אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים'. ואף בתירוצו מיישב המהרש"א שרב אשי רק הטעימו למר זוטרא מטעם התבשיל בלא שבא המאכל האסור למעיו של מר זוטרא, דאל"כ הלא אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים. הרי שאף במסקנתו נוקט המהרש"א שהכלל של אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים, תקף אף במקום פיקוח נפש שמותר לאכול מאכל זה. וצריך ביאור מדוע לא יישב המהרש"א דבמקום פיקוח נפש הוי אכילת היתר.
♦
ג. פלוגתת הראשונים האם אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים דווקא במידי דאכילה
ונראה לבאר בס"ד, דהנה יש לדון בגדר מה שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים (חולין ז, א ועוד) האם זהו דווקא במידי דאכילה משום הגנאי שנהנה גופם ממאכל אסור כפי שנקטו התוס' בכמה דוכתי (שבת יב, ב ד"ה רבי נתן. חגיגה טז, ב ד"ה אם. גיטין ז, א ד"ה השתא. חולין ה, ב ד"ה צדיקים. ועי' פסחים קו, ב ד"ה אישתלי. יבמות צט, ב ד"ה ס"ד. כתובות כח, ב ד"ה ומה. שו"ת בעלי התוספות סי' לא). ולפי"ז נמצא דדווקא אין הקב"ה מביא תקלה, זהו במידי דאכילה ולא בשאר איסורים.אמנם הרמב"ן בחולין (ז, א)[2] נוקט כי הכלל דאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים נאמר בכל העבירות ולאו דווקא באיסורי אכילה, אך זהו במקום דליכא פשיעה מצד הצדיק, ואולם במקום שהיה פשיעה מצידו בזה יכול הצדיק להיכשל. אם כן דעת הרמב"ן היא שהכלל דאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים נאמר גם בשאר דברים.
ולכאורה הדברים תלויים בנידון האם אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים זהו דווקא באכילת איסור בשגגה, או שסגולת המאכל עצמו לגרום טמטום הלב אף במקום אונס ופיקוח נפש וגנאי הוא לצדיק שיאכל אכילת איסור אף במקום היתר של פיקוח נפש (ויבואר בזה עוד להלן). דהמהרש"א למד שהחיסרון הוא במאכלות אסורות שסגולתן לטמטם את הלב אף במקום פיקו"נ, והמבארים באופן אחר סבירא להו דהאיסור הוא משום התקלה והאיסור בשגגה, ובמידי דאכילה הדבר גנאי כפי שכתבו התוס' הנ"ל. (ושמעתי מהג"ר אריאל וינברג שליט"א ששמע מהגר"ד לנדו שליט"א בשם מרן החזו"א זצ"ל שטמטום הלב במאכלות אסורות הוא דווקא במקום שהאדם עובר עבירה באכילה).
♦
ד. פלוגתת הראשונים האם אסתר התגאלה במאכלות אסורות לאונסה
יש שביארו[3] בזה באופן נפלא את פלוגתת רש"י ותוס' במגילה (יג, א) דמבואר בגמ' לגבי אסתר בהיותה בחצר בית הנשים: "וישנה ואת נערותיה וכו', ושמואל אמר: שהאכילה קדלי דחזירי". ודעת רש"י דאסתר נתגאלה במאכלות אסורות (קדלי דחזירי) בהיותה בבית המלך אלא שמתוך אונסה לא נענשה, וזהו משום דסבירא ליה לרש"י שמאכלות אסורות מטמטמות את ליבו של אדם דווקא במקום שהוי אכילת איסור, אולם במקום שאנוסה היא מכח אימת מלכות ואין בזה צד עבירה, שוב אין גנאי במאכלות אסורות. אמנם התוס' (שם) פירשו שלמרות שהאכילוה קדלי דחזירי, מכל מקום היא לא אכלה מהמאכלות אסורות. והתוס' לשיטתם קאי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים נאמר דווקא במידי דאכילה, שהמאכלות האסורות הופכים להיות חלק מגופו, ונמצא שאין חילוק בין אונס לתקלה בשגגה, שכן סוף סוף המאכלות אסורות הופכים הם להיות חלק מגופו של אדם.ואם כן יש להוסיף שהרמב"ן בחולין הסובר שבכל מילי אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים, יתכן שיסבור דבמקום אונס ופיקוח נפש אין בדבר גנאי שכן אין זו תקלה אלא היתר של וחי בהם, ויכול הצדיק להיכשל במאכלות אסורות במקום אונס, ולא יגרום הדבר טמטום הלב, שכן נחשבת האכילה כאכילת היתר.
♦
ה. דעת הריב"א דמאכלות אסורות מטמטות אף במקום פיקו"נ
ומצאתי בשו"ת בעלי התוספות (סי' לא) תשובת הריב"א[4] שנקט דאף במקום פיקוח נפש נחשב מאכלות אסורות תקלה, ומהאי טעמא כתב שיש היתר לשחוט ליולדת המסוכנת בשבת, מאשר להאכילה מאכלות אסורות[5]. וז"ל: "... ועוד תמיהני אם האכלת איסור קודם לעניין פיקוח נפש מאיסור שבת, אף על פי שהוא איסור לאו, כיון שתקנה מגונה היא, דהא אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן של צדיקים באכילה ומביא תקלה באיסור סקילה"[6]. (וראה עוד להלן אות ז').הרי שס"ל לריב"א דאף באכילת מאכלות אסורות במקום פיקוח נפש נחשב הדבר לתקלה. והתוספות קאי לשיטתייהו דאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים דווקא במידי דאכילה, דגנאי הדבר שיתפטם גופו של הצדיק באכילת איסור, ואם כן אף במקום פיקוח נפש נחשב הדבר לתקלה.
♦
ו. אכילת מאכלות אסורות בהיתר גם מטמטמת את הלב
בדברי המשך חכמה (דברים ו, יא) וכן הוא בנצי"ב (הרחב דבר דברים ו, יא. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר א, כ) מבואר, שאף במקום שהותר לבני ישראל לאכול קדלי דחזירי בשעת ביאתם לארץ, מכל מקום יש להישמר מאותן מאכלות שכן מולידים הן טמטום הלב, ואף שהוי אכילת היתר. וז"ל המשך חכמה: "ובתים מלאים כל טוב - אפילו קדלי דחזירי הותר בשבע שכבשו וכו'. לכן מסיק (פסוק יב): "השמר לך", כי טבע הדברים האסורים שמטמטם את הלב, וכמו שכתוב (ויקרא יא, מג) "ונטמתם בם", ואפילו אם אוכלן בהיתר. ולכן יחלל שבת לחולה ולא יאכילנו נבילה". [אמנם ראה במהר"ל (תפארת ישראל פ"ח), שנקט כי אין האיסור בגוף המאכל האסור, אלא רק ממה שגזרה חכמתו יתברך להרחיק את המאכל, ואולם במקום שהותר לבאי הארץ קדלי דחזירי שוב אין הדבר מטמטם, שכן אין המאכלות מטמטמות אלא האיסור שבהם מטמטם].אם כן נמצינו למדים לכאורה בדברי המשך חכמה והנצי"ב דאף במקום פיקוח נפש שהותר לאכול מאכלות אסורות מכל מקום יש תקלה בזה וגורמים הם ל'ונטמתם בם', אלא שהותר הדבר במקום פיקוח נפש.
עוד חידוש מבואר בדברי הנצי"ב והמשך חכמה, שהכריעו בנידון הראשונים ביומא (ראה ר"ן יומא ד, ב מדפה"ר ד"ה וגרסינן) האם חולה שיש לו סכנה, ויש לפניו אפשרות לאכול או בשר נבילה בלא שיחללו עליו את השבת, ואף שיש איסור בכל כזית וכזית, או דילמא דישחטו לו בהמה כשרה, ואז מחד גיסא יעבור על איסור סקילה של שחיטה, ומאידך עברו באיסור רק פעם אחת בעת השחיטה ולא בכל כזית וכזית של אכילת איסור.
והנצי"ב והגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק נקטו דיש לחלל את השבת בשחיטת הבהמה הכשירה ולא להאכיל נבילה שמטמטמת באכילתה, הרי שאף שהוי במקום פיקוח נפש מכל מקום מולידים המאכלות האסורות טמטום הלב ואף על גב שעושה מצוה באכילתו.
♦
ז. ניסיון החישוקי חמד לדחות את הראיה ומשא ומתן בזה
כתב החשוקי חמד (יומא ו, ב) לדחות ראייה זו מדברי האחרונים כי מאכלות אסורות אף במקום פיקוח נפש מטמטמים הם את הלב באופן סגולי: "ויש לדחות, שכל דברי הנצי"ב אמורים רק כשאנו באים להכריע מי יותר חמור, ובהא אמרינן שיש צד חומרא בנבילה מפני הטימטום שבה, אבל לחולה שאין לו כלל מה לאכול רק נבילה, יתכן דלא יטמטם לבו", עכ"ד.אמנם נראה להוכיח דלא כדברי החישוקי חמד, מתשובת הריב"א מבעלי התוספות שהובאת במקצתה לעיל (אות ה'). ובעיון מורחב בתשובה, בה דנו בעלי התוספות בנידון הראשונים האם מותר לשחוט ליולדת שיש לה סכנה, או להאכילה במאכלות אסורות שהם רק איסור לאו. וכתב הריב"א וז"ל: "... ועוד תמיהני אם האכלת איסור קודם לעניין פיקוח נפש מאיסור שבת, אף על פי שהוא איסור לאו, כיון שתקנה מגונה היא, דהא אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן של צדיקים באכילה ומביא תקלה באיסור סקילה. כדאשכחן בר' ישמעאל שקרא והטה וביהודה בן טבאי שהרג עד זומם ואמרינן בירושלמי (שביעית ד, ב) ר' זירא הוה מחייט גביה גוי, א"ל אכול נבילות דלא קטילנא לך. א"ל אי בעית קטול דנבילות לא אכילנא. הרי שנבלות אסור, וראוי למסור הגוף על כך, אם לא תאמר ששעת השמד היה, וזה דוחק, ונראה להתיר".
ובדברי הריב"א הללו מבואר שיש למסור את הנפש על אכילת מאכלות אסורות, ואף שיחידאה הוא בכך, מכל מקום מוכיח הריב"א ממה שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים במידי דאכילה, ואף שמשמיים ממציאים תקלה באיסור סקילה לצדיקים, מוכח שאיסורי אכילה חמורים יותר וגנאי גדול הוא באכילתן. ומסקנתו שיש למסור את הנפש על מנת שלא להתגאל במאכלות אסורות. ואם כן מוכח להדיא שמהוכחה זו של אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים, נאמר הדבר אף במקום פיקוח נפש שעומד לפניו רק מאכלות אסורות, דמכל מקום ימסור את הנפש שכן יש טמטום הלב וגנאי באכילתן, ודוק.
♦
ח. האם יש ראייה מאמו של אחר שמאכלות אסורות במקום פיקו"נ גורמות טבע רע
החישוקי חמד (יומא שם) מביא ראייה מדברי המדרש רות רבה (ו, ד) וכן הוא בקהלת רבה (ז, א) שיש אומרים שהדבר שגרם לאלישע בן אבויה - אחר להתקלקל ולצאת לתרבות רעה, היה מפני שכאשר הייתה אמו מעוברת בו ועברה על בתי ע"ז והריחה, ונתנו לה מאותה המין ואכלה, והיה מפעפע בכריסה כריסה של חכינא (-נחש). הרי שאף שהייתה אמו של אחר מסוכנת, מכל מקום הדבר השפיע על העובר, ואף שאכילתה הייתה בהיתר של פיקוח נפש.אמנם לפו"ר היה מקום לומר דהדברים תלויים במחלוקת המדרשים, דבירושלמי (חגיגה ב, א) ובמדרש (ויק"ר טז, א) מובא שלא אכלה אמו של אחר דבר איסור, אלא רק הריחה[7] מאותו מין של ע"ז ופעפע הריח בקרבה כארס של נחש, מבואר אם כן שלא היה זה כלל אכילת מאכלות אסורות, אלא ריח של עבודה זרה שפעפע בגופה. ואין להוכיח מכך שמאכל איסור מטמטם אף במקום פיקוח נפש[8] ולחילוק זה נצטרך לומר שיתכן והתכוונה מרצונה להריח מהריח של ע"ז.
אמנם יש לדחות חילוקינו זה בין ריח לאכילה, משום שהגר"א בביאורו (יו"ד פא, ס"ק לג) הביא מהירושלמי שאמו של אחר הריחה מריח ע"ז וגרם לו לצאת לתרבות רעה, והביא הגאון את דברי הירושלמי כמקור לדינו של הרמ"א (שם סעיף ז'): "וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשי"רי). וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו". וכאן מדובר באכילת מאכל אסור ומכל מקום נקט הגר"א דיש להשוות בין אכילת המינקת דברים אסורים להריח ריח של איסורי ע"ז, ואף שהרמ"א מדבר במקום שמותר למינקת לאכול איסורים משום פיקו"נ. והשווה הגאון בין ריח לאכילה.
♦
ח. ראיה מדברי האדר"נ שמאכלות אסורות באונס משפיעות על האדם
נראה להביא ראיה מדברי האבות דרבי נתן (נו"א ח, ח) בו מבואר דגם ריבה שנשבית בין הנכרים ואכלה מאכלות אסורות צריכה טבילה, וז"ל: "... א"ל לטבילה של ריבה זו במה חשדתוה. אמרו לו שכל אותן הימים שהיתה שרויה בין הנכרים היתה אוכלת משלהם ושותה משלהם עכשיו אמרת הטבילוה כדי שתטהר. אמר להם העבודה כך היה ואתם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות".הרי שאף באכילת מאכלות אסורות באונס, כששהתה הריבה בין הנכרים ולא היה לה אוכלים אחרים, מכל מקום משפיע הדבר על גופה והטבילוה לאחר מכן, וחזינן מכאן שמאכלות אסורות מטמטמים את הלב אף באונס.
♦
ט. פלוגתת האחרונים בזה
ריש גלותא דבבל כתב בספרו בן איש חי (אמור, שנה ב' דין יד): "ואפילו מינקת ישראלית אם תאכל בזמן יניקה דברים רעים כגון שיש לה חולי שיש בו סכנה, ואמר הרופא שתשתה חלב אתון וכיוצא לרפואה, אז חלבה יזיק לתינוק היזק נפשיי".ומבואר בדבריו שאף במקום פיקוח נפש למינקת נגרם טמטום הלב לתינוק. ויש להעיר ממה שכתב הבא"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ד סוד ישרים סימן ה, הובא בחישוקי חמד מגילה יג, א): "שבריה טמאה וכן בשר נבלה וטריפה, אין גופם מטמא נפש האדם, ואף על גב דכתיב בהו ונטמאתם בם, אין הכוונה לומר שגופם מטמא נפש האדם, אלא כל דבר אסור וטמא שורה עליו כח רוחני של טומאה, וכשאדם אוכל אותו שורה אותו כח הטומאה על האדם, ונכנס בו ומטמאו, אמנם אם הוא אנוס גמור שאינו יודע כלל מן האיסור והטמא, וגם אין לו לתלות בו גרמא שהוא גרם לעצמו שיכשל בשגגה, אז אם אכל אותו דבר האסור והטמא, לא ישרה על האדם אותו כח הטומאה של אותו דבר, ואין רשות לכח הטומאה ליכנס בו ולא להיות נוגע בו". הרי שנקט דבמקום פיקוח נפש ואונס גמור אין בכח מאכלות אסורות לטמטם את הלב. וכן מבואר בדברי המהר"ל (תפארת ישראל פ"ח) שאין מאכלות אסורות מולידות טבע רע מצד עצמן, אלא רק העבירה שבזה גורמת את טמטום הלב, עיי"ש.
אולם הרמ"ע מפאנו כתב בספרו כנפי יונה (ח"ב סימן קיא, הובא בחישוקי חמד שם) שמי שאכל באונס מאכל אסור הרי זה פוגם נפשו, וכן כתב בשל"ה הק' (יומא הלכות תשובה ד"ה וכתב) אמרו רבותינו בירושלמי מעשה בריבה אחת שנישבית לבין הגויים, וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורים, הרי שאפילו מי שנאנס לעשות איסור, צריך טבילה, עיין שם. וראה עוד במס"י (פי"א) ובמה שיש לדון בכוונתו שם[9].
תורת העול"ה
יש ב' הבנות האם טמטום הלב שנגרם ממאכלות אסורות הוא משום העבירה שבזה, או משום שסגולת המאכלים הטמאים לטמטם את הלב. המהרש"א למד כצד השני, וכן מבואר בשיטת התוס' דאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם של צדיקים במידי דאכילה ואף במקום פיקוח נפש כמבואר בשו"ת בעלי התוספות. אמנם הרמב"ן ורש"י יסברו שהאיסור הוא רק במקום שיש תקלה ולא במקום שהוי אכילת אונס המותרת. ולהלכה נחלקו האחרונים בזה.♦ ♦ ♦