כיפוף פס המתכת במסכת ההגנה בשבת
תגובה למאמרו של הרב יוסף עובדיה בגליון מו
פתיחה
בגליון מו של האוצר התפרסם מאמר מהרב יוסף עובדיה שליט"א, המסכם לאסור לכופף את פס המתכת שבמסכה בשבת. המערכת הוסיפה בסוף המאמר השגה על פסק זה מהרב אוריה עינבל שליט"א, שכתב להתיר ואין בו משום מכה בפטיש.לפני כחצי שנה פנה אלי בשאלה זו ידידי, הרה"ג אלחנן פרינץ שליט"א, וזה לשון פנייתו [בנוגע לשאלה זו]:
בס"ד, סיון התש"פ
ה' קרן עמו ירים, ויתברך מגבהי מרומים, כבוד הרה"ג, מרביץ תורה והוראה, מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הרה"ג יהושע בן מאיר שליט"א. שלומך ישגא לעולם.
רבים מסתובבים בימים אלו עם מסכות חד פעמיות בעקבות דרישת משרד הבריאות. במסכה החד פעמית, ישנו ברזל קטן למעלה, אשר על ידו מתאימים את הגודל, וסוגרים אותו מעל האף (שכן מסכה זו מיועדת למגדול ועד קטן). יש לציין, כי אנשים המרכיבים משקפיים ממש מקפידים ע"כ, שכן בלא זה יהיו להם אדים. ונשאלנו, האם מותר בשבת לקפל את הברזל ולהתאימו או דיש בזה איסור. ואומר כי שמעתי שבכמה מקומות דרשו הרבנים דיש בזה איסור בונה (או מכה בפטיש). האמנם, יש להזהיר הציבור או דאין בכך איסור (ויתכן דיש ראיה להתיר מדברי מרן שיד, ה).
בברכת התורה
אלחנן פרינץ - מח"ס שו"ת אבני דרך
כתבתי לו בקצרה שלדעתי אפשר להקל, ולהלן תשובתי בעניין זה:
רוב שלום עד בלי ירח להאי גברא רבה הרה"ג אלחנן פרינץ שליט"א, בעמ"ח טו כרכי שו"ת אבני דרך,
לשאלות כת"ר,
תמהתי מה שכתב שיש רבנים שיש בזה משום בונה, והרי אין בנין וסתירה בכלים[2]. ואין מקום לדון בה אלא משום מכה בפטיש. אמנם מדובר במסכה 'חד פעמית', אף שמשתמשים בה לפעמים כמה פעמים, בכל אופן מטרתו לזריקה לפח בסוף השימוש. זאת ועוד, המסכה ראויה לשימוש בלי ש'יתקן' את חוט הברזל מסביב לאף, רק שה'תיקון' הנ"ל מיטיב את השימוש. [אני משתמש במסכות כאלו לפעמים, ועד שלא הגיעה שאלת כת"ר לא ידעתי בכלל שמטרת חוט הברזל היא להדק לאף, חשבתי שרק להעמיד את המסכה למעלה]. גם איני יודע אם זה בכלל נחוץ לקרונה, שעוברת בעיקר בחליקלקי רוק, ועל כן אין צורך להדק לאף [אף כי לצורך המשקפיים אפשר שעוזר, לא ניסיתי].
וראה בדברי מו"ר במנחת שלמה ח"ב סי יג שהתיר אפילו להרכיב מזרק חד פעמי. וראה גם בשש"כ פרק לה הערה סו שכתב בשם מו"ר הגרשז"א זצ"ל ומה שגם הביא שם בשם המהרי"ל דיסקין בקו"א אות לח.
גם נ"ל שאם וכאשר עושה שימוש חוזר במסכה, מהדק מחדש [ואפשר שאף במקום קצת שונה] את חוט הברזל, וע"כ הוי לגמרי שלא של קיימא.
וראיתי גם ב"אורחות שבת" פ"ח סעיף עב בהערה קה שהביא סברה זו בשם הגאון הרב אלישיב זצ"ל, ש[בהרכבת מזרק חד פעמי] כיוון שהדבר עשוי לכך, לא מיקרי תיקון אלא שימוש בעלמא. ונראה שאם במזרק כך, ק"ו במסכה.
יתירה מזו, הרי התירו הכנסת חגורה למכנסיים [כשאין מיוחד למכנסיים אלו בלבד]. אבל כלל לא דנו שמותר לסגור את החגורה במידה שאני צריך כדי שהמכנס לא יפול. וזאת אפילו בחגורה שפעם ראשונה שאני מכניס למכנס זה. ומה זה שונה מסידור חוט המתכת לגודל האף שאני צריך.
על כן נראה לי להתיר בקופיא. [ומי שירצה להקפיד, שיעשה זאת מע"ש. יכין לו כמה מסכות].
באה"ר ובברכה"ת וכל טוב,
יהושע בן-מאיר
♦
כיוון שכב' הרב יוסף עובדיה שליט"א האריך לאסור, מחובתי לבאר את הדברים. כמדומה שדברים אלו הם גם כוונתו של הרב אוריה עינבל שליט"א [בהערתו שהודפסה בגליון האוצר הנ"ל].
♦
פרק א' - הגדרת מלאכת מכה בפטיש
הרמב"ם (שבת, י, יח) והטושו"ע (או"ח שב, ב) כתבו [לשון הרמב"ם]: "הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו [=פי' גבשושיות של צמר שנארגו בבגד בלי מכוון וה"ה קש וקסמין דקין שנארגו עם הבגד, ראה מ"ב ס"ק ח – יב"מ], כגון אלו היבולות שבכלי צמר, חייב משום מכה בפטיש והוא שיקפיד עליהם". נחלקו הפוסקים בכוונת 'והוא שיקפיד עליהם'. דעת הטור והט"ז ועוד שדווקא שמקפיד על כך, עד כדי כך שהוא לא היה לובש את הבגד בלי הסרת הגבשושיות [וכלשון המחבר בס"א, בדין כיבוס: "והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור"]. אבל אם הוא היה לובש את הבגד גם כך [כלומר, שהבגד ראוי להשתמש בו כמו שהוא, רק הוא מיפה אותו], אינו חייב משום מכה בפטיש. אמנם הב"י, המג"א והגר"א פירשו בדעת הרמב"ם: "פירוש שמסירם בכונה כדי ליפות הבגד ולא כמתעסק, אע"פ שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב, משום דהך דהכא הוי מלאכה טפי מהאי דסעיף א', ולכן אינו פטור אלא במתעסק" – לשון המ"ב שם סק"י. על כך כתב הרב יוסף עובדיה שליט"א: "פסקו המגן אברהם והגר"א והמשנה ברורה דלא כט"ז".אמנם בשער הציון שם אות יא כתב: "בית יוסף ומגן אברהם והגר"א, דלא כט"ז, שכולם פירשו שכוונת הרמב"ם הוא כך. ומכל מקום בעיקר הדין לא נוכל לברר, כי באור זרוע וברבנו ירוחם ראיתי שהעתיקו לענין זה גם כן כהטור דתלוי באם היה נמנע מללבשו מחמת זה". כמדומה שכאשר המ"ב כותב 'בעיקר הדין לא נוכל לברר', לא מדוייק לומר שהמ"ב הכריע שלא כדעת הט"ז, ובעיקר שהביא ראשונים הסוברים כדעתו. אמנם, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, הוי ספיקא דאורייתא ופשוט שיש להחמיר. אבל אנו מחמירים מצד ספק דאורייתא, ואם יהיה עוד ספק, הוי ס"ס דאורייתא, שכידוע להרבה פוסקים ספקו להקל [ובעיקר לדעת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרה מדרבנן, הרי ס"ס הוי ספק דרבנן]. על כן הנכון הוא לומר – כאשר האדם לא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם, נחלקו הפוסקים אם חייב או לא, וכיוון שהוא ספיקא דאורייתא, יש לאסור, אך מידי ספק לא יצא.
♦
א. ב.
בהמשך דבריו כתב הרב יוסף עובדיה בפשיטות: "מבואר שמלאכת מכה בפטיש הוא שם הכולל לכל גמר מלאכה, אם עושה איזה פעולה, אפילו כל שהוא, אשר על ידי פעולה זו מעמיד הכלי על צביונו ועל מכונו הראוי לו, ואפילו אם הכלי כבר ראוי לשימושו ואינו נמנע מלהשתמש בו גם בלתי פעולת גמר זו..." [ההדגשה ממני – יב"מ]. אמנם הפמ"ג (משב"ז שם סק"א) כתב: "והחילוק בין לוקט יבלת, דעביד מעשה בידים, כל דקפיד ומסיר בכוונה אף שהיה לובשו כך הוה גמר ומכה בפטיש. מה שאין כן בניעור שאין עושה מעשה כל כך, כל שאין מקפיד ללובשו, אף מותר, ואלו לוקט שלא בכוונה פטור אבל אסור". וכן ביאר במ"ב, כפי שציטטתי למעלה: "אע"פ שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב, משום דהך דהכא הוי מלאכה טפי מהאי דסעיף א', ולכן אינו פטור אלא במתעסק". מבואר בדבריהם שבפעולה 'כל שהוא', אינו חייב, ואף מותר[3], אם לא היה נמנע מללובשו. ואף שהמ"ב כתב בסוף אותו ס"ק: "כתב הרמב"ם המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב [=במהדורת פרנקל "הציהוב", וי"ג "הצמר", ע"ש בשינויי נוסחאות ובפמ"ג משב"ז שב, א) הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב משום מכה בפטיש, ואם אינו מקפיד מותר, עכ"ד, ופירוש מקפיד לענין זה ג"כ כל שכוונתו כדי ליפות, וכמו לענין יבלת". כלומר גם בדין זה חייב משום מכה בפטיש, אפילו אם הוא לא היה נמנע מללובשו בלא הניעור. בשער הציון (ס"ק יב) כתב: "וכן כתב הגר"א בביאורו, ואף לדעת הבית יוסף שמסתפק בזה, מכל מקום לכתחלה בודאי יש להחמיר דהוא ספיקא דאורייתא". הרב ב"י לא ביאר לנו מדוע הסתפק בדין זה אם צריך שיהיה נמנע מללבוש אותם ללא ניעור, למרות שהוא פסק בפשיטות בדין הלוקט יבולת שחייב אפילו לא נמנע מללבוש אותם ללא הליקוט. אמנם דברי המ"ב מבארים את הדבר היטב. בפעולה חשובה [לא כתבתי מלאכה, כי כמובן לא מדובר באחת מל"ט מלאכות, אלא שהפעולה ניכרת ורצינית] חייב אפי' לא היה נמנע מללובשו. אבל בפעולה 'כל שהוא' אינו חייב אא"כ היה נמנע מללובשו. והרב ב"י הסתפק אי פעולת ניעור הבגד 'להסיר הצהוב הלבן הנתלה בה' הוי פעולה חשובה כמו הלוקט יבולת, או שהוי כמו ניעור הטל מעל הבגד בלבד, שאינו פעולה חשובה[4].חזינן מדברי רבותינו שלא תמיד מלאכת מכה בפטיש היא אפילו בדבר שלא היה נמנע מללובשו בלא הפעולה. זה נכון [לדעת האוסרים, כאמור הא"ז ורבינו ירוחם אומרים שאין חיוב אפילו בלוקט יבולת אא"כ היה נמנע מללובשו ללא הליקוט] רק כאשר פעולת ההכאה בפטיש היא חשובה. אבל כאשר מדובר בפעולה 'כל שהוא', מוסכם על דעת כל הפוסקים שאינו חייב אא"כ לולי פעולה זו הוא היה נמנע מללובשו. טעם הדבר פשוט – מלאכת מכה בפטיש היא דבר המסיים את הדבר [כלי או בגד]. כאשר אדם לא היה נמנע מללבוש את הבגד, בעצם הבגד כבר מוכן, הסתיים – ושוב לא הייתה צריכה להיות מלאכת מכה בפטיש. אמנם כאשר עדיין יש פעולה חשובה שעושים גם אחרי שהדבר ראוי לשימושו - "כדרך שעושים המרקעים בפטישים שמכים הכאות קלות מאד כדי לישר פני הכלי ולהחליקו" [לשון הרמב"ם בפי' המשנה שבת פ"ז מ"ב], רואים את הפעולה כגמר וסיום הכלי, למרות שגם קודם היה הכלי ראוי לשימוש. אבל כאשר מדובר בפעולה קלה ולא חשובה [כמו ניעור הבגד מהמים שעליו, וכך גם לצד אחד בספקו של הב"י בניעור הבגד 'להסיר הצהוב הלבן'], כאשר פעולה קלה זו לא מונעת את השימוש בדבר, הרי הכלי [או הבגד] כבר נקרא 'הסתיימה מלאכתו', ואין בו יותר מלאכת מכה בפטיש.
♦
הפוסקים, ואף המ"ב שצוטט, הוסיפו עוד תנאי בכך שיהיה מלאכת 'מכה בפטיש' – "כדרך שהאומנין עושין" [לשון הרמב"ם פרק י משבת הל' יח]. וכ"כ במ"ב [שם סוף ס"ק ח]: "שדרך האומנין להסיר בעת גמר מלאכה". אבל פעולה שאין דרך האומנין לעשות, אלא משאירים אותה לכל אדם שיעשה לבד, אין בה משום מכה בפטיש. וכבר הוכיח הרב חנן כהן, בספר בנין שבת בפתיחה למלאכת מכה בפטיש (עמ' ק-קא מדפי הספר), שאין מלאכת מכה בפטיש אלא כאשר מדובר בפעולה שהאומן מקפיד לעשותה לפני שהוא מוכר את החפץ[5].
♦
ג. ד.
אבל אף ללא דבריו אלו, כבר כתב ביארו פוסקי זמננו שיש הבדל בין 'מתקן כלי' לבין 'משתמש בכלי'. כל אדם מבין שאין איסור מתקן מנא כאשר אני מוציא צלחת מהארון ומניח אותה על השולחן, למרות שבארון א"א להשתמש בצלחת. מו"ר הגרשז"א זצ"ל התיר להרכיב מזרק חד פעמי, ראה במנחת שלמה ח"ב סי יג. ובאורחות שבת פ"ח סעיף עב בהערה קה הביא סברה זו בשם הגאון הרב אלישיב זצ"ל, ש[בהרכבת מזרק חד פעמי] כיוון שהדבר עשוי לכך, לא מיקרי תיקון אלא שימוש בעלמא. [וביסוד חידוש זה בין 'מתקן כלי לבין 'משתמש בכלי', ראה גם מנחת שלמה ח"א סימנים ט, יא]. והנה, מו"ר זצ"ל אף התיר לחבר שני חלקי בגד, ואפילו לחבר ביטנת מעיל למעיל גשם בשבת [ראה שש"כ פרק טו סעיף עח. וראה גם שם סעיפים נ, סז, עב ובהערות שם]. ואף לדעות המחמירים (ראה פסקי תשובות, שיז, סעיף א אות ז לדעות השונות בזה), וגם למחמירים כדעת המ"ב (בס"ק יח) שהביא בשם האליה רבה [סק"ז] שאסור לתת רצועה חדשה אף במנעלים ישנים (ראה פסקי תשובות שם או ו), מ"מ לא שמענו מימינו שיאסרו לשרוך נעלים חדשות בפעם הראשונה. ואפילו נעלים חדשות שנסגרות בסקוטש, לא שמענו שיהיה מי שיאסור פעם ראשונה לנעול. זאת, משום שברור ששריכת הנעל, ואף בסקוטש, אינה 'גמר מלאכה' של הנעל, אלא רק 'שימוש' בה. מכנסים חדשים שיש בהם חגורה חדשה לא מצאנו מי שיאסור לחגור את החגורה, למרות שבלי החגורה המכנסים יפלו מעליו והוא לא יכול יהיה ללבוש אותם. כך גם כ"ע מודו שמותר במכנס חדש לסגור את הרוכסן בפעם הראשונה, ולא הוי מכה בפטיש. כל זאת, משום שמדובר בשימוש ולא בגמר מלאכה.♦
כיפוף פס המתכת במסכה:
א. פשוט שאפשר להשתמש במסכה גם בלי כיפוף פס המתכת. גם במציאות הרבה אנשים הולכים עם מסכה בלי כיפוף פס המתכת. הרי ראשית נכנסו למחלוקת אם כאשר הבגד ראוי לשימוש גם בלי הפעולה, אם יש בזה איסור דאורייתא. וכבר פסק המ"ב 'בעיקר הדין לא נוכל לברר'. [כאמור למעלה אות א'].
ב. יתירה מזו, כיוון שמדובר בפעולה קטנה ולא חשובה, ודאי שיש מקום לומר שלכ"ע לא מיקרי מכה בפטיש כיון שיכול אדם להשתמש במסכה גם בלי כיפוף פס המתכת [כאמור למעלה אות ב'].
ג. גם פעולת כיפוף הפס אינה פעולה שהאומנים מקפידים לעשותו. על כן כנראה להרבה שיטות ראשונים ופוסקים אין בה כלל דין מכה בפטיש.
ד. ובעיקר – שאין פעולה זו 'תיקון' או 'גמר' המסכה, אלא פעולת שימוש במסכה. ובעיקר שבמשך הזמן הכיפוף משתנה, המסכה זזה, וחוזרים ומכופפים את פס המתכת שוב לפי האף. כמו כן האדם כאשר מסיר את המסכה, ולאחר זמן חוזר ולובשה [אפילו אם הוא מסירה לזמן קצר, כגון לשתות משהו], כמעט תמיד צריך לחזור ולהתאים את הכיפוף לאף. על כן כיפוף זה הוא רק פעולה זמנית. פעולה של שימוש במסכה, שחוזרים עליה כשחוזרים ומשתמשים [כמו שחוזרים וסוגרים את הרוכסן אחרי שפותחים אותו, וכן בחגורה במכנסים וכדומה].
♦
ה. פרק ב' - תיקן המסכה לפני שבת, אם מותר לחזור ולתקנו בשבת
א. בסוף מאמרו כותב הרב יוסף עובדיה: "ונראה שאם תיקן את המסכה קודם השבת, ואח"כ התיישר הכיפוף, אסור לתקנו מחדש בשבת משום דהוא תקון מנא...". בסוף תשובתי הנ"ל כתבתי "ומי שירצה להקפיד, שיעשה זאת מע"ש. יכין לו כמה מסכות".ב. לגבי פתיחת בית הצוואר (שיז, ג) כתב הרמ"א[6]: "אפילו כבר נפתח רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים עושין". המג"א (ס"ק יא) ושו"ע הרב סעיף ו פסקו שאיסור זה הוא רק כאשר האומן חזר וקשרו לפני גמר מלאכה של הבגד. אבל קשירות שנקשרו אחרי גמר מלאכה, מותר להתירן. וכ"פ במ"ב (ס"ק כג) וביאר: "[והטעם אפשר דכשקשרו האומן בשעת מלאכה יש בזה משום מכה בפטיש כשחותכו ומנתקו אח"כ, דהוא גמר מלאכה. אבל שאר קשירות שנקשרו אחר שכבר נגמר הבגד אין שייך בזה משום מכה בפטיש כשמנתקו אח"כ]". איברא שהתהל"ד (ס"ק ט) והחזו"א (נב, ס"ק יז) אסרו אף שנקשר לאחר גמר הבגד. יכול אדם להחמיר כדעתם, אבל א"א להתעלם בהלכה מדעת המג"א, שו"ע הרב והמ"ב!
ג. זאת ועוד, בכיפוף פס המתכת של המסכה נראה שאף לשיטת התהל"ד והחזו"א מותר, כיוון שהמ"ב ביאר (שם) תנאי נוסף באיסור: "וקשרו. בטוב, עד שאינו יכול להתירו אא"כ יחתוך החוטים או ינתקן, ולכן חשיב עתה כפתיחה מחדש ואסור משום תיקון מנא". אבל כיפוף המסכה, שודאי מה שהתקלקל הכיפוף לא מיקרי 'קשרו בטוב', ולא צריך מעשה גדול לתקנו, ודאי מותר.
ד. עוד כתב שם המ"ב בשם הח"א: "... ובלא כוונה נקשר דינו כקשר שעשוי להתיר בכל יום". וגם לא אסרו מצד תיקון מנא, כיוון שכמו שהקשר לא נחשב שהתרת הקשר מותרת, כך גם לא נקרא 'תיקון' מה שהוא מתיר את הקשר. ופשוט שמה שהתקלקל הכיפוף של המסכה מעצמו מיקרי בלא כוונה. [ואין לדמות למעשה תיקון גדול בכלי, כמו שפוד שנרצף].
ה. מסקנת הדברים, אם תיקן המסכה לאפו לפני שבת ונתקלקל קצת, לכ"ע מותר לחזור ולתקנו בשבת, וליכא למיחש למידי.
♦
פרק ג' - אם כלי העשוי לשימוש חד פעמי, ויש משתמשים בו מספר פעמים נקרא כלי
הרב יוסף עובדיה האריך לבאר שאף שהמסכה היא חד פעמית, יש לה דין כלי. זאת בהסתמכו על תשובת הציץ אליעזר (חלק יב סימן כג) והמשנה הלכות (חלק ז סימן קיא), ואף נמנע מלהזכיר שתשובות אלו שנויות במחלוקת בין פוסקי זמננו.♦
א. ב.
בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג' סימן לט, מניסן תשכ"ח) דן בכשרות של כוס חד פעמי מנייר לקידוש וברהמ"ז. הגאון בעל אג"מ ס"ל לפוסלו בק"ו מכלי שנשבר (או"ח קפג, ג) ומדברי המג"א שם (סק"ה) שאפילו נשבר בבסיס שלמטה, אף שגוף הכוס שלם. וס"ל שכוס העשוי רק לשעה גרוע מכוס שנשבר בבסיסו וגוף הכוס מלא. אך בשעת הדחק כשאין שום כוס אחר כתב "אולי יש להקל".בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן כג. כנראה משנת תשל"ג, כיוון שהוא כותב על שו"ת אג"מ חאו"ח ח"ג "ספרו החדש" של הגר"מ פינשטיין [זצ"ל]. הספר יצא בשנת תשל"ג), פליג עליה, וכתב: "ואין הנידונים שוים כלל ועיקר, דהתם הרי עשוי היה מתחילה עם בסיס, ולכן כשנשבר ממנו לאחר מיכן פסולו בזה משום שבור, ולא נקרא תו חי כפי יצירתו... מה שלא שייך בכוסות נייר שכך היה תחילת יצירתו...". כלומר, הם נחלקו בסברה אם כוס שעשוי רק לשעה גריעה מכוס שנשבר במקום שלא מפריע להמשך תפקודו, או שכוס שנשבר גרוע טפי מכוס שעשוי רק לשעה. מחלוקת זו אין לה שום קשר לעניינו.
אמנם בהמשך הביא בשם ספר שרגא המאיר (סימן נה) בשם הגאון מפאפא (שו"ת ויען יוסף ח"א סי' סה) שכוס נייר חד פעמי כשר לנט"י אף לכתחילה. אך מחבר ספר שרגא המאיר פליג עליה, וס"ל שכיוון שמשליכים אותו אחרי השימוש לא מיקרי כלי. ובציץ אליעזר כתב להכריע כדעת הגאון מפאפא: "ומשא"כ בנידוננו בכוסות נייר שמתחילת עשייתם עשוים בצורה כזאת, ולשם כך, שישתמשו בהם לשתיה, ולמעשה ראוים המה להיות קיימים ועומדים לכמה וכמה שתיות, ורק מפני שהמה בזול משליכים אותם ע"פ רוב לאחר שתיה, בכל כגון דא נראה דבודאי שם כלי עליהם הן בגלל שעשוים ככלים והן בגלל שיש גם תחילת מחשבה לכך [=כלומר שנוצרו לצורך כלי – יב"מ] שמהני אפילו בקרן [=ראה רמב"ם פ"ה מכלים הל' ז – יב"מ]". "וא"כ דון מינה לכוסות - נייר של נידוננו אשר עשוים מתחילה לשם כך וראוים כשלעצמם להתקיים, ועושים חיזוק לכך שיתקיימו ע"י משיחתם בפרפין וכדומה, ושותים בהם אפילו חמים ונשארים קיימים, שבודאי הברור שמותר לקדש או להבדיל בהם, וכן ליטול בהם נטילת ידים לסעודה. ולא משנה כלל מה שאין נזהרים בהן לקיימם בגלל זה שאפשר לקנותם בזול, דהעיקר בזה מה שבעצם ראוים המה להשתמש בהם הרבה פעמים ושם כלי עליהם, ומה שעל הכוס שם חי ושלם עליו" [ראה בפסקי תשובות קנט אות ב, וקפג אות ו בהערה 22 דעות האחרונים בזה].
אמנם, עיקר טעמו הוא שכוסות אלו 'וראוים כשלעצמו להתקיים', ורק זורקים אותם מחמת שהם זולים. אבל אם היה החפץ ראוי רק לשימוש חד פעמי בלבד, לכאורה מודה הציץ אליעזר שלא מיקרי כלי.
איברא שגם מסכות, למרות שהן עשויות לשימוש חד פעמי [כי אח"כ הן מזדהמות], אנשים משתמשים בהן מספר פעמים, ולא רק חד פעמי.
♦
בשו"ת חלקת יעקב (יור"ד סימן מו, מסוף שנת תשכ"ד) פסק לגבי כלים חד פעמים ["קערות של נייר המצופין בזילבער פאפיר העשוי ממתכת אלומיניום"] "אכן לפי האמת, נלענ"ד דאי"צ טבילה (...) כיון דתשמיש קערות הללו רק עראי, ונזרקין תיכף אחר תשימשן, ואינן מקבלין טומאה...", עי"ש באורך. בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה' סימן לב משנת תשכח) 'בדבר המחתות של אלמונים [=אלומיניום – יב"מ] דקים, שאופין בהם, ונעשו בדרך כלל להשתמש בהם רק חד פעמי, מה דינם לגבי טבילה" שפסק "וגם אף אינם מקבלים טומאה, דאפשר לצרף גם שיטת השב יעקב[7], פשיטא די"ל דא"צ טבילה אף לכתחילה...". מוכח שפשיטא ליה שכלי חד פעמי לא מיקרי כלי ואינו מקבל טומאה. בשו"ת אגרות משה (יור"ד חלק ג' סימן כג משנת תשל"ג) נשאל "כלים העשויים לשימוש פעם אחת כי על הרבה פעמים אינם ראויין, ורובא דעלמא אינם דוחקין עצמן כיון שאין דמיהן יקרין ואין משתמשין בהם אלא פעם אחת, אבל יש שדוחקין עצמן ומשתמשין בהן ב' או ג' פעמים, אם צריכין טבילה". ופסק "... עכ"פ חזינן דבלא מתקיימין אלא זמן קצר, אף שישתמשו בהם איזה פעמים, אינם מקבלים טומאה. וא"כ כלים אלו שא"א להשתמש בהם אף על פי הדחק רק ב' וג' פעמים אינם מקבלים טומאה. ורק אם אפשר להתקיים הרבה זמן, אך בשביל הזול אין משתמשין, מסתבר דמקבל טומאה. וממילא אפשר דאינם צריכים טבילה". מבואר בדבריהם שכלים חד פעמים [ובאג"מ מפורש שאף אם יש שמשתמשין בהם מספר פעמים] שלא מתקיימין אלא זמן קצר, לא מיקרי כלים, לפחות לגבי דיני קבלת טומאה ולגבי טבילת כלים.
אמנם, בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קיא משנת תשל"ד) עסק בדבר "תבניות של נייר אלומיניום שמשתמשים באמעריקא רק פעמים אחדים, ולפעמים רק פעם אחת ולא יותר, אי חייבים בטבילה", הביא את דברי האג"מ וחלק על דבריו, וס"ל "אבל בדידן דהוי כלי גמור, והבית חרושת עושהו כלי גמור שאפשר וראוי לעמוד ימים רבים, ועשוי להשתמש להכניס ולהוציא, אין זה נ"מ בתשמיש ארעי או לא. ואטו מי שיקנה כלי גמור וירצה להשתמש בה רק ארעי מותר להשתמש בה בלי טבילה ולא הוי כלי, ח"ו לומר כן". וסיכם: "... כל שהוא כלי בעצם אין נפ"מ על השתמשות אם הוא מעט או רב, ואחד המרבה ואחד הממעיט הרי הוא כלי וחייב בטבילה. אבל דבר שמעצמו אינו כלי וצריך לעשותו כלי ע"י תשמיש, אד אם לא משתמש אלא ארעי לא נעשית כלי ע"י תשמיש ארעי, אלא ע"י תשמיש קבוע. אבל כלי אלומיניום שהם בעצם כלי וראוי לתשמיש ולהתקיים שנים רבות רק שאין משתמשין בו אלא ארעי, פשוט שחייב בטבילה"[8]. למרות שבסיום דבריו כתב על תבניות אלומיניום אלו ש"וראוי לתשמיש ולהתקיים שנים רבות", נ"ל שלאו דווקא. גם במציאות אחרי מספר שימושים [וניקיונות] הכלי מקבל חורים ואינו ראוי לשימוש יותר מב' או ג' פעמים.
♦
ג. ד.
העולה מהמקובץ שהפוסקים נחלקו אם כלי חד פעמי מיקרי כלי, אם כשר לקידוש ברהמ"ז ונטילת ידים; ואם הוא מקבל טומאה וחייב בטבילת כלים. דעת החלקת יואב, האג"מ, המנחת יצחק וספר שרגא המאיר שלא מיקרי כלי כלל. אך דעת הגאון מפאפא, הציץ אליעזר והמשנה הלכות שמיקרי כלי ומקבל טומאה, ובנקנה מנוכרי חייב בטבילת כלים [וכשר לקידוש וברהמ"ז ולנטילת ידים].הרב יוסף עובדיה נטה בדעתו לביאור הרמב"ם כדעת הציץ אליעזר והמשנה הלכות שמקבל טומאה. אך כאמור הרבה אחרונים ס"ל ביאור אחר בדעת הרמב"ם. אין זה המקום לבאר את הפירושים השונים, ובוודאי להכריע ביניהם. מ"מ מידי מחלוקת אחרונים לא יצא. וכמדומה שהמנהג הוא שלא להצריך טבילת כלים חד פעמיים. ולגבי קידוש והבדלה מחמירים לכתחילה, אך במקום שאין כוס אחר, מקילים להשתמש בכוס אחד פעמי.
♦
פרק ד' - אם כיפוף המסכה הוי 'מלאכה המתקיימת'
והנה, נראה שלדעת הפוסקים הסוברים שכלי חד פעמי אינו כלי לגבי טומאה וטבילת כלי נוכרי [ופסול לקידוש ונטילת ידיים מצד שאינו כלי], נראה שאינו כלי לגבי מלאכת מכה בפטיש ותיקון מנא. איברא שאפ"ל שאיסור מכה בפטיש הוא לאו דווקא בכלי או בגד, אלא בכל דבר. לכאורה שאלה זו תלויה באם יש דין מכה בפטיש באוכלין. שלדעות האחרונים [לבוש, פמ"ג, נשמת אדם] שיש מכה בפטיש גם באוכלין, מוכח שס"ל שאף בדבר שאינו כלי או בגד יש מכה בפטיש. לפי"ז אף לדעות שכלי חד פעמי לא מיקרי כלי, אפשר שעדיין יש בו דין מכה בפטיש.אמנם בביאור הלכה (שיח, ס"ד ד"ה 'והדחתן') הכריע: "היוצא מדברינו דענין מכה בפטיש בדבר אוכל הוא דבר חדש שלא נמצא בפוסקים ואדרבה יש כמה סתירות לזה וכמו שכתבנו למעלה וע"כ אין להחמיר בהדחת צונן בשום גוונא כנלענ"ד בעז"ה". נראה בפשיטות שדעה זו ס"ל שליכא דין מכה בפטיש אלא בכלי [או בגד[9]], אבל בדבר שאינו בגד או כלי לא שייך מכה בפטיש. על כן לדעות שכלי חד פעמי לא מיקרי כלי, [נראה ש]לפי הכרעת הביאור הלכה אין בהם גם דין מכה בפטיש.
אמנם הפוסקים הסוברים שאף כלי חד פעמי מקבל טומאה וחייב בטבילת כלי נוכרי, יש לעיין אם ה"ה לעניין מלאכת מכה בפטיש ודין תיקון מנא בשבת. כיוון שאפשר שאף שהוא נקרא 'כלי', לגבי שבת בעינן מלאכה המתקיימת, כדאיתא במשנה ריש הבונה (קב, ב): "זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת – חייב"[10]. ואפשר שבכלי חד פעמי לא מיקרי מלאכה המתקיימת.
הרב יוסף עובדיה הביא את דברי הריטב"א (שם): "זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת. פרש"י ז"ל דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי וכאילו קתני העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת, ויש שפירשו דהכי קאמר דאפילו אין מלאכתו אלא לשעה שאינו בנין קיים אלא לבו ביום בלבד חייב, וכענין שאמרו בירושלמי בנין לשעה בנין". וראה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן יג) שהביא מספר חמדת ישראל לגאון הרב מאיר דן פלוצקי זצ"ל (בקונטרס נר מצוה במלאכת שבת אות כא) שכ"ה דעת הרמב"ם שאפילו אינו מתקיים אלא לשבת זו בלבד מיקרי מלאכתו מתקיימת. וכתב שם שאף שבפירוש המשנה נחלקו רש"י ועוד ראשונים - "י"ל דבנוגע לדינא מודים להרמב"ם"[11]. אמנם בשולי התשובה הביא שבשער הציון (שג, סעיף כו אות סח) כתב[12]: "אכן ברש"י שם איתא במשנה דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי, אם כן משמע מיניה דבעינן שיהיה מתקיים תמיד ולא די ביום השבת לחוד"יב. על כן אפשר שאף לדעת המשנה הלכות שלגבי טומאה, טבילת כלי נוכרים [ולקידוש, ברהמ"ז ונט"י] כלי חד פעמי מיקרי כלי, הרי לגבי מלאכות שבת לא מיקרי מלאכה המתקיימת.
♦
פרק ה' - האם קיים איסור דרבנן בעשיית כלי מדבר שאינו מתקיים, כגון מאוכלי בהמה
כתב הרמב"ם (שבת פ"י ה"ד): "כל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו בשבת", וטעם הדבר שכיוון שלא מבטל ליה שם, לא מיקרי קשר כלל.[13]וכ"כ בדעתו במ"ב (שי"ז ס"ק לד): "דלא שייך בו קשר של קיימא". וע"כ כתב בביאור הלכה (שם ד"ה 'עניבה מותר') שלדעת הרמב"ם לצורך מצווה מותר אף בגמי יבש שלא ראוי למאכל בהמה [דהוי מלאכת אומן אך בקשר שלא קיימא], שלדעת הרמב"ם (פ"י משבת הל' א. וראה במ"ב בהקדמה לסי' שיז) אסור מדרבנן, ולצורך מצווה התירו. וכך הוא פשט דברי השו"ע (שם סעיף א, השמטתי את הגהות הרמ"א שהביא את שיטת רש"י והרא"ש, החולקים על דעת הרי"ף והרמב"ם): "הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן, חייב, כגון: קשר הגמלים וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר ש"ק ואינו מעשה אומן, פטור. וקשר שאינו ש"ק ואינו מעשה אומן, מותר לקשרו לכתחלה. כיצד: [=קאי למעלה על של קיימא ואינו מעשה אומן דפטור – אליה רבה שם סק"ג, וכ"ה בלבושי שרד] נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור. וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור. ולצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא". כלומר אפי' אם מעשה אומן. וכן פירש במג"א [והביאו המ"ב בס"ק יב) ובמאמר מרדכי שם (סק"ה)[14].אמנם הרב יוסף עובדיה הביא את דברי הרב זרע אמת (בחידושיו סי' יב) שביאר אחרת בדעת הרמב"ם[15]. ותמצית דבריו שלא התיר הרמב"ם בדבר שאינו מתקיים אלא אם דעתו בהדיא להתירו. אבל בקשרו סתם, אף שהדבר מצד עצמו אינו מתקיים, אסור מדרבנן, רק לצורך מצווה התירו.
אמנם כפי שכתבנו, כדברי המ"ב נראה מדברי המחבר, וכן נראה מגרסאות ישנות ברמב"ם[16].
על כן, אם נאמר שדין מלאכת מכה בפטיש כמו מלאכת קושר [וראה בהערה י' מש"כ בזה בחמדת ישראל], העושה כלי מדבר שאינו מתקיים, כגון מאוכלי בהמה, מותר. ולצורך מצווה [כגון שלובש מסכת הגנה בזמן מגיפת הקורונה רח"ל, כדי לילך לתפילה בשבת, או אפילו לצורך עונג שבת וכדומה] שרי לכ"ע.
לעיל [פרק ג] ראינו שנחלקו האחרונים אם כלי חד פעמי הוי כלי לדין קבלת טומאה וטבילת כלי נוכרי. ושורש מחלוקתם הוא במש"כ הרמב"ם דלא מקבל טומאה יש לחלק בין אינו כלי בעצם, לבין מה שהוא כלי רק מתקלקל מחמת השימוש. וא"כ לשיטת האחרונים [חלקת יואב, מנחת יצחק, אג"מ] שאין לחלק ביניהם, ואף כלי שמתקלקל מחמת השימוש [כמו כלי חד פעמי] לא טעון טבילת כלי נוכרי, ה"ה שאין בו דין מכה בפטיש כמו באוכלי בהמה. ואף לדעת הזרע אמת שאסר [קשר בסתם] מדרבנן, לצורך מצווה, כגון תפילה בשבת ואפי' סעודת שבת ועונג שבת, מותר.
♦
פרק ו' - מסקנה להלכה בשאלה אם מותר לכופף פס מתכת במסכת ההגנה בשבת
א. אפשר להשתמש ולחבוש את המסכה אף בלי לכופף את פס המתכת, ורבים עושים כן. על כן נכנסו למחלוקת הפוסקים אם שייך מכה בפטיש בבגד שאינו מקפיד שלא ללובשו בלי התיקון. ודעת האו"ז רבינו ירוחם והטור שבראוי לשימוש ליכא דין מכה בפטיש. אמנם במחלוקת זו המ"ב הכריע שספק דאורייתא לחומרא.ב. אך כיוון שפעולת כיפוף פס המתכת היא פעולה קטנה, לכל הדעות כאשר אין האדם מקפיד שלא להשתמש בו בלי הכיפוף, אין בו חיוב מצד מכה בפטיש, ואף לכתחילה מותר לעשות כן.
ג. כיוון שפעולה זו אינה פעולה ש'האומנין עושים כן', להרבה שיטות ראשונים אין בה כלל דין מכה בפטיש.
ד. לדעת פוסקי דורנו פעולה כמו כיפוף פס המתכת כלל אינה פעולת 'תיקון', שיש בה צד מכה בפטיש או תיקון מנא. היא פעולה של 'השתמשות', המותרת בכל מקרה.
ה. החושש להחמיר, ראוי שיכופף את פס המתכת לפני שבת. ואז, אף אם הוא חוזר ומכופפה ומתאימה בשבת ליכא למיחש כלל. זאת משום:
א. לרוב הפוסקים [וכ"כ במ"ב] לאחר שהכלי כבר היה גמור, אם קשרו מחדש אין איסורו לפותחו [אף שיש מאחרוני זמנינו שהחמירו]. וכן במסכה, לאחר שכבר כופף פס המתכת, אף שחוזרו ומתקנו, אין איסור כלל.
ב. גם לדעות שיש שוב איסור מצד מתקן מנא, זה רק שקשרו 'בטוב, עד שאינו יכול להתירו אא"כ יחתוך החוטים או ינתקן, ולכן חשיב עתה כפתיחה מחדש ואסור משום תיקון מנא'. אבל בפס המתכת, שודאי שאינו דומה ל'קשור בטוב', ליכא חששא כלל.
ג. זאת ועוד, בנקשר בלא כוונה [כמו במסכה, שהכיפוף התקלקל לבד], לא נקרא תיקון כלל.
ו. להרבה פוסקים כלי חד פעמי לא נקרא כלי, אף אם לפעמים משתמשים בו כמה פעמים. על כן מסכה, שהיא חד פעמית, ואף שיש שמשתמשים בה כמה פעמים, היא מתקלקלת אחר כמה שימושים ואינה ראויה יותר לשימוש, הוי כמו כלי חד פעמי, ולא מיקרי כלי. ולהכרעת ההלכה שאין מכה בפטיש [ותיקון מנא] אלא בכלי [וע"כ אין מכה בפטיש באוכלין], אף במסכה [חד פעמית] לא שייך דין מכה בפטיש ותיקון מנא.
ז. ואף לפוסקים הסוברים שכלי חד פעמי מיקרי כלי [לטומאה ולטבילת כלי נוכרי], אפשר שאין בו דין מכה בפטיש ומתקן מנא. זאת משום שבשבת בעינן מלאכה המתקיימת. וכיוון שהוא חד פעמי, אפשר שלא מיקרי מלאכה המתקיימת.
נחלקו הראשונים אם בעינן 'מתקיימת לשבת' או 'מתקיימת לתמיד'. כיפוף המסכה ודאי שאינו 'מתקיימת לתמיד', שהרי מיד כשהוא מוריד אותה לרוב מתקלקל הכיפוף וצריך לכופף מחדש. יתירה מזו, אם נבאר 'מתקיימת לשבת' לפחות לכ"ד שעות, אפשר שהכיפוף אף לא מיקרי 'מתקיימת לשבת'.
ח. אמנם יש דעות בהסברת הרמב"ם ש'אינה מתקיימת' הוא מצד החומר ממנו הכלי מיוצר. אבל אם אינו מתקיים מצד השימוש בו, לא מיקרי 'אינה מתקיימת'. אך דעת רוב הפוסקים שאף כשאינה מתקיימת מצד השימוש בו [כמו כלי חד פעמי] מיקרי 'אינה מתקיימת'.
ט. אף לדעות שאסור מדרבנן גם קשר מחומר שאינו מתקיים, אא"כ מתכוון שלא יתקיים, הרי לצורך מצווה התירו גם בסתמא. על כן יהיה מותר לכופף את פס המתכת במסכה אם משתמש בה כדי לצאת לצורך מצווה, כגון לתפילה או עונג שבת, שיעור וכדומה.
♦
לסיכומם של דברים:
כיפוף פס המתכת במסכת הגנה בשבת מותר לכתחילה. אין בו חשש 'מכה בפטיש', ואף לא איסור דרבנן של מתקן מנא.
הרוצה לחשוש לדעות מיעוט בספק ספיקא דרבנן, יכופף את פס המתכת לפני שבת, ואז ליכא שום חששא כלל לכ"ע.
♦ ♦ ♦
תגובת הרב יוסף עובדיה
במאמרו זה כתב ארבע השגות על מה שכתבתי במאמר שהתפרסם בירחון מ"ו, ובעה"י אשיב על ראשון ראשון:א. מה שכתב שאם הבגד ראוי לשימוש גם בלי הפעולה כבר פסק המ"ב שבעיקר הדין לא נוכל לברר, ואנו מחמירים רק מצד ספק דאורייתא.
אמנם כן נראה בדעת המשנה ברורה, אבל לא כן דעת מרן הבית יוסף ומג"א והגר"א. ולבני ספרד שקיבלו הוראת מרן הב"י, הוי פסק הלכה ואינו נחשב ספק.
ב. ומה שכתב דכיון שמדובר בפעולה לא חשובה לכ"ע לא מיקרי מכה בפטיש, כיון שהוא יכול להשתמש במסכה גם בלי כיפוף.
ז"ל הפרי מגדים (מש"ז סימן שב): "והחילוק בין לוקט יבלת, דעביד מעשה בידים, כל דקפיד ומסיר בכוונה אף שהיה לובשו כך הוה גמר ומכה בפטיש, מה שאין כן בניעור שאין עושה מעשה כל כך, כל שאין מקפיד ללובשו, אף מותר, ואלו לוקט שלא בכוונה פטור אבל אסור". ובמשנה ברורה כתב: "דהכא הוי מלאכה טפי מהאי דס"א".
הרי שהפמ"ג מחלק בין עושה מעשה בידים, דהוי מלאכה טפי, לבין ניעור, דלא מקרי מעשה בידים. וכיוצא בזה כתב הרב בן איש חי (ש"ש בשלח אות ז) במלאכת בורר, וז"ל: "אבטיחים שקורין בערבי רק"י שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרים אנה ואנה, העליתי בסה"ק מקבציאל, שיקח החתיכה בידו וינתז בכח בעודה בידו להשליך ממנה הגרעינים בהתזה זו, ומה שלא יפול בהתזה מחמת שדבוקים בה הרבה, שרינן ליה להוציא הגרעין בידים דחשיב זה דרך אכילה בכך, שאין מחייבין אותו לתת החתיכה כמו שהיא בפיו ויוציא הגרעינים מפיו, דאין זו דרך אכילה, מיהו טוב להוציאם על ידי שינוי קצת לדחותם כלאחר יד" עכ"ל. מבואר שניעור הוי קצת שינוי וכלאחר יד ואינו מעשה בידים. וזו היא גם כוונת הפמ"ג, ולא כהבנת הרב בן מאיר, שפירש שניעור הוי פעולה קלה ולא חשובה. ולפי זה, שכיפוף המסכה קודם הלבישה הוי ממש מעשה בידים, חייב האדם משום מכה בפטיש אע"ג שהוא לא היה נמנע מללובשה בלא הכיפוף.
ג. מה שכתב שמתנאי מלאכת מכה בפטיש, שיהיה פעולה שהיא כדרך שהאומנין עושין, אבל מה שמשאירים אותו לכל אדם שיעשה לבד, אין בו משום מכה בפטיש.
הנה, כל הל"ט מלאכות צריך שיהיו כדרך שהאומנין עושין, שהרי הפסוק אומר 'מלאכת מחשבת' (שמות לה, לג), ושלשת התרגומים, אונקלוס, תרגום יונתן, ותרגום ירושלמי, כולם פירשו עבודת אומנות. וכן כתב רש"י (ביצה יג: ד"ה אלא): "מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב" עכ"ל. וכן כתב הריטב"א בחידושיו (שם). וזו כוונת הרמב"ם בניעור טלית, דכיון שדרך האומנין לעשות כן, הוי מלאכה לעניין שבת. וכך תפרש מה שכתב הרמב"ם (שבת פרק כג ה"ז): "אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין" (עיין מנחת אשר וייס, פרשת ויקהל). הרי שאין הכוונה שמה שמשאירים אותו לכל אדם שיעשה לבד אין בו משום מכה בפטיש.
וגם לפי סברתו יש להשיב, יש פעולות שהאומן היה צריך לעשותן ואין הוא עושה אותן, משום שהקונה צריך להתאימו לצרכיו, כגון יצרן מכנסיים עושה אותם ארוכים, ומשאיר את פעולת הקיצור לקונים. או שהוא מוכר את המוצר כשהוא מפורק כדי לחסוך מקום באריזה. או שהוא משאיר את הסוללה מחוץ למכשיר כדי שלא תגמר הסוללה. וכן בעניין המסכה, אם היו פרצופיהם שוים, והיה אפשר לחסוך מקום באריזה גם אחרי הכיפוף, ודאי שהיצרן היה עושה את הכיפוף, ונחשב הדבר לפעולה כדרך שהאומנין עושין.
ד. ומה שכתב שכיפוף המסכה הוא השתמשות ולא תיקון.
מצינו איסור גם בדרך השתמשות, שהלובש כובע שהוא קשה ומתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו, משום אהל, אע"ג שהוא דרך לבישה והשתמשות. ומה שאין בזה איסור תורה, הוא משום דחשיב אהל עראי.
ומלבד זה כבר ביארתי במאמרי הנ"ל, שיש חילוק בין תיקון שעושה בכלי בתחילה, ברצון שישאר כך בתיקונו תמיד, שאז נחשב הדבר תולדת מכה בפטיש, לבין תיקון שהאדם עושה תדיר על דעת להחזירו לקדמותו, כגון כיסויי הכלים שאז נחשב השתמשות. לכן לא היה צריך הרב בן מאיר שליט"א להקשות מחיבור בטנת המעיל שעשויה לחבר ולפרק, או מהוצאת צלחת מהארון, או שריכת נעלים, או חגירת חגורה, או סגירת הרוכסן, שכל אלו הדברים נעשין תדיר על דעת להחזירן לקדמותן.
וכן סגירת שקית לחם פרוס ע"י פס המתכת נחשבת להשתמשות, כיון שהאדם סוגר ע"ד לפתוח. אבל בכיפוף המסכה אינו עושה כן על דעת לחזור ולישר את הכיפוף, וגם אין ברצונו שהפס יחזור ויתיישר. לכן נחשב הדבר לתיקון אע"ג שפעמים מתקלקל התיקון, דאין לומר שכלי שמתקלקל תדיר, אין בתיקונו משום עושה כלי. והרי בעריכת שעון המופעל ע"י קפיץ או משקולת, לדעת הפמ"ג והח"א יש לחוש בזה לאיסור תורה בשבת.
והתירו הפוסקים לערוך ביו"ט את שעון הגז, והטעם הוא כיון שהאדם עורך את השעון בכוונה שהוא יפסיק לעבוד בתום הזמן שקצב, בזה נחשב השתמשות, מה שאין כן בשעון שמורה על השעה, שהפסקת פעולתו היא קלקולו.
ומה שכתב שכאשר האדם מסיר את המסכה, כמעט תמיד צריך לחזור ולהתאים את הכיפוף לאף, אין אני מודה לדבריו. אולי מהדקים את המסכה לאף (שבזה אפשר לומר שהוא כלאחר יד), אבל לא חוזרים ומכופפים בידיים קודם הלבישה. וגם אם נאמר שצריך לחזור ולתקנו בידים, א"כ הוי כשפוד שנרצף, או כשעון שפסק.
ומה שכתב שיש שהתירו להרכיב מזרק חד פעמי. הנה בשו"ת מנחת שלמה (תניינא ב-ג סימן יט) מבואר הטעם, וז"ל: "דאף שאסור ודאי לתקן קיסם לחצוץ בו שיניו אפי' רק לפעם אחת בלבד, שאני התם דבתיקונו עשה שינוי בגוף הדבר ונעשה כלי שראוי לחצוץ בו לכשירצה, משא"כ בנד"ד הואיל והרכבת המזרק צריכה להיות דוקא סמוך מאד לשימוש של מעשה הזריקה יתכן שבהרכבה כזו לא חשיב כבונה אלא כמתחיל להשתמש במעשה הזריקה" עכ"ל.
מבואר שטעם ההיתר הוא שאין התיקון בגוף הדבר (אלא הרכבת שני גופים), וגם צריך להיות דוקא סמוך מאד לשימוש של מעשה הזריקה, לכן נחשב כהשתמשות. מה שאין כן כשהאדם עושה שינוי בגוף הדבר, כגון תיקון קיסם לחצוץ בו שיניו או כיפוף המסכה, וגם אינו צריך להיות דוקא סמוך מאד לשימוש, אין זה השתמשות אלא תולדת מכה בפטיש.
ובחינם האריך הרב בן מאיר לדון בענין כלי חד פעמי, שהרי בתיקון הקיסם אין מי שחולק שאם תיקנו בסכין חייב, אע"ג שהוא כלי הראוי לשימוש פעם אחת שמתקלקל ע"י השימוש, ואע"ג שדעתו לזורקו אחר השימוש. ודבר פשוט הוא שקיסם שראוי לשימוש, ואין נמנעים מלהשתמש בו כמו שהוא, והוא תיקנו יותר, שחייב משום תולדת מכה בפטיש. ולא פטרו חכמים כשהוא מתקנו בידו, אלא משום שאין דרך תיקונו בכך, אבל כיפוף המסכה ביד הוי דרך תיקונה, וחייב.
למערכת הירחון, ישר כחכם על שאתם שמגדילים תורה, ועושים עבודה מצויינת שלא ע"מ לקבל פרס.
יוסף עובדיה
ביתר עילית
♦
תגובת הרב יהושע בן-מאיר
אחל בכך שאני מסכים לחלוטין עם דבריו של הרב יוסף עובדיה שליט"א בעניין ישר כח גדול למערכת האוצר. כה לחי!ולגוף דבריו של הרב יוסף עובדיה שליט"א:
א. בהערתו הראשונה כותב שאף שלמ"ב פירוש 'מקפיד' שנוי במחלוקת ראשונים, שלדעת האו"ז רבנו ירוחם והטור צריך שיהיה מקפיד שלא ללבוש את הבגד בלא התיקון. אך דעת הרמב"ם שאף כאשר לא ימנע מללבוש הבגד, מיקרי 'מקפיד', והוי בכלל ספק איסור תורה. כיוון שהמחבר הביא את לשון הרמב"ם [ופירש בדעתו בכס"מ ובב"י שאפי' אינו נמנע מללובשו מיקרי מקפיד], הרי לבני ספרד שקיבלו על עצמם פסק מרן, לא הוי ספק.
והנה, במאמרו באוצר כתב שהמ"ב פסק שלא כט"ז. וע"ז הערתי שלא פסק כן בצורה החלטית, רק כהנהגה בספק.
וביותר נראה שאף לדעת המחבר שפסק כרמב"ם, א"א להתעלם משיטות הראשונים הסוברים אחרת, ועדיין הוי ספק.
ולעצם העניין שבני ספרד נהגו בכל דבר כדברי מרן, לא אכניס ראשי למחלוקת גדולה זו.
ב. לדעת הרב יוסף עובדיה שליט"א החילוק בין 'ניעור הבגד' לבין 'ליקוט יבלת' הוא שהליקוט היבלת הוא 'מעשה בידים'. זאת, לעומת ניעור הבגד שאינו מעשה בידים. וזה בניגוד מה שביארתי במאמרי שההבדל הוא בין 'פעולה חשובה' לבין 'פעולה כל שהוא' שאינה חשובה.
לא זכיתי להבין. מדוע 'לוקט יבלת' הוא 'מעשה בידים' ומנער אינו מעשה בידים? וכי מפני שהוא לא נוגע בהם רק מנער, כדמשמע מדברי הרב יוסף עובדיה שליט"א, א"כ מדוע הסתפק הב"י: "המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת ואם אינו מקפיד מותר ונראה מדבריו שמנער חייב משום מכה בפטיש כמו הלוקט יבולת שעל גבי הבגדים מיהו מספקא לי אם דעתו לפרש והוא דקפיד עלייהו לומר שכל שאינו מסירם בדרך עסק מיקרו קפיד עלייהו כמו בדין לוקט יבולת שעל גבי הבגדים". מאי מספקא ליה הרי רק מנער?
ברור שכוונת 'מעשה בידים' הוא 'מעשה גדול' וחשוב, לעומת מעשה קטן ולא חשוב, כמו שכתבתי. כך ביאר המ"ב את הפמ"ג, וכך גם מוכח בפמ"ג שכתב 'משא"כ בניעור שאי עושה מעשה כל כך'. ולא כתב 'שאין עושה מעשה בידים'. פשוט שההבדל הוא בין פעולה חשובה, בלשון המ"ב 'מלאכה טפי', לבין מלאכה לא חשובה.
והנה, הרב יוסף עובדיה שליט"א הביא את דברי הבן איש חי, וביאר בדבריו: "מבאר שניעור הוי קצת שינוי וכלאחר יד ואינו מעשה בידים". אולם המדייק בדברי הבן איש חי יראה שהוא כתב שמותר לנער [הגריעינם מהאבטיח], ומה שנשאר מותר להוציא בידים כי זה דרך אכילה. ולכתחילה ראוי להחמיר להוציאם בידים בשינוי ולדחותם כלאחר יד מטעם טלטול מוקצה. השינוי נדרש על הוצאתם בידים לפני האכילה, מדיני בורר. הניעור מותר כי אין האדם נוגע בגרעינים והוי שוב טלטול כלאחר יד. ואם הוא נחוץ גם לדין בורר, זה כי הוי שינוי ואינו דרך ברירה בכך, ולכן מותר לצורך אכילה מיד.
במאמרי ציינתי למנחת שלמה ח"א סימן ט', וראה שם בד"ה 'גם נראה כיון דבכלי כזה שצריכים לתקוע יתדות ומסמרים' שכתב: "והיינו משום דכיון שמחסור מעשה רב של תקיעת יתדות בחוזק חשיב שפיר בכל פעם כמתקן...". ובד"ה שאחריו 'אך אעפי"כ יותר נראה דמכה בפטיש היינו דוקא כשחסר עדיין תיקון שהאומנין רגילים לעשותו...", שכתב: "וגם יותר נראה דהחשיבות של מעשה רב הוא לא בגלל התוצאות אם הן חשובות או לא, כי אם מפני שהמעשה עצמו יש בו טורח גדול לעשותו, או שהתיקון נשאר בו לעולם" – וברור שכיפוף פס המתכת אינו מעשה שיש בו טורח גדול לעשותו, וגם התיקון לא נשאר לעולם, והוי תרתי לטיבותא. כיוון שבמאמרי פירטתי איני רואה לחזור על הדברים ולהאריך.
כלומר, דעת מו"ר זצ"ל, ולענ"ד כן פשט דברי הפמ"ג והמ"ב, שההבדל הוא בין 'מעשה שיש בו טורח גדול לעשותו', או 'פעולה כל שהוא' כמו כיפוף פס המתכת.
אוסיף, שמ"מ לדעת הרב יוסף עובדיה שליט"א הרי 'ולבני ספרד שקיבלו הוראת מרן הב"י' הוי לפחות ספק.
ג. הרב יוסף עובדיה שליט"א כתב שבכל מלאכות שבת בעינן 'מעשה אומן', שהרי רק 'מלאכת מחשבת אסרה תורה'. ולדעתו 'מלאכת מחשבת' היא מעשה אומן. ואין זה משהו מיוחד למלאכת מכה בפטיש.
ברור שבכל מלאכות שבת צריך 'מלאכת מחשבת', וכוונת הדבר היא שנעשית מחשבתו. ומזה נובעים הרבה דינים ופטורים בהלכות שבת, כמו אינו מכוון ועוד. לא מצאנו שבשבת צריך מלאכת אומן, רק שכל מלאכה שאיתא במשכן חשיבא והוי אב מלאכה. רק צריך מלאכת אומנות, כלומר מלאכה שמייצרת דבר מה בעולם. הנה במלאכת קושר ס"ל לרש"י והרא"ש ועוד ראשונים שחייב כאשר הוי קשר של קיימא אף שהוא מלאכת הדיוט (אמנם דעת הרי"ף והרמב"ם שאף במלאכת קושר בעינן 'קשר של אומן', אבל זה דין מיוחד במלאכת קושר, ולכן ציינו את זה שם). וכן האם בישול הוא מלאכת אומן? האם צריך אומן כדי לשים מים על האש?
אבל במכה בפטיש כתבו הראשונים שהוא צריך להיות 'דרך האומנין לעשות כן'. וזה דין מיוחד ב'מכה בפטיש' ואינו בכל המלאכות. כמו שציינתי במאמרי לספר בניין שבת ולעוד מקומות.
ומש"כ בעניין קיצור המכנסיים. ודאי שקיצור המכנסיים הוא מלאכת אומן, שעושה אותו חייט.
ד. הרב עובדיה חלק על מש"כ לחלק בין 'תיקון' לבין 'שימוש'.
א. ראשית נעיר שחבישת כובע עם שוליים בשבת שנוי במחלוקת ראשונים, אם היא אסורה משום אהל, או משום גזירה שמא יעוף מראשו ויבוא לטלטלו ד' אמות ברה"ר. אמנם המחבר פסק כדעת הרמב"ם שהאיסור מצד אהל. אלא שאין הדברים קשורים כלל. ההפרש בין 'מכה בפטיש' ו'תיקון מנא' לבין השתמשות הוא דין במלאכת 'מכה בפטיש'. אוהל חייב [ואסור] דווקא כשהאדם שעושהו כדי להשתמש תחתיו, ואם לא מתכוון להשתמש תחתיו אינו אסור, ראה מ"ב שב, ס"ק קנב.
ב. עוד כתב הרב יוסף עובדיה שליט"א: "לכן לא היה צריך הרב בן מאיר שליט"א להקשות מחיבור בטנת המעיל שעשויה לחבר ולפרק...". אמנם במאמרי ציינתי לשש"כ פט"ו סעיף עח לגבי חיבור בטנה למעיל, שכתב בהערה רמו "ואין בזה איסור תופר אפי' אם כוונתו להשאיר הביטנה במחובר למעיל, די"ל דאין זו דרך תפירה מידי דהוה אכפתור, דלית לן בה אי' אם רוכסו לזמן מרובה. שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל". כלומר אפי' אם האדם מתכוון להשאירו מחובר למעיל לתמיד, ולא לפרקו.
ג. ומש"כ לגבי שעון, לרוב הפוסקים אין בו איסור תורה, ולהרבה פוסקים אף מותר לכתחילה.
ד. הרב יוסף עובדיה שליט"א ביאר את היתר מו"ר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [וכך גם הגאון הרב י"ש אלישיב זצ"ל] בהרכבת מזרק שזה השתמשות בכך: "מבואר שטעם ההיתר הוא שאין התיקון בגוף הדבר (אלא הרכבת שני גופים), וגם צריך להיות דוקא סמוך מאד לשימוש של מעשה הזריקה, לכן נחשב כהשתמשות. מה שאין כן כשעושה שינוי בגוף הדבר כגון תיקון קיסם לחצוץ בו שיניו, או כיפוף המסכה, וגם אינו צריך להיות דוקא סמוך מאד לשימוש, אין זה השתמשות אלא תולדת מכה בפטיש".
הנה, מקור חילוקו של מו"ר זצ"ל הוא במכתב הראשון שכתב לחזו"א בענין בונה בחשמל בשבת (פורסם לראשונה בספר בנין שבת, תחילת פרק ז). ושם מיירי בענין הדלקת וכיבוי מכשיר שמיעה [הפועל על בטריה] בשבת, וכתב: "גם מסתבר דתיקון כזה שרגילים לעשותו רק בשעת השימוש לא חשיב כלל בגדר תיקון של הכלי כיון שכך תשמישו תדיר ונקרא משתמש ולא מתקן". ומשם העביר סברה זו גם להרכבת מזרק בשבת, כמו שכבר העיר שם מחבר הספר (בהערה 5): "סברא זו כתב רבינו גם בנוגע להרכבת מחט למזרק בתשובה שנדפסה בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' כ"ז וז"ל הואיל והרכבת המזרק צריכה להיות דוקא סמוך לשימוש של מעשה הזריקה יתכן שבהרככה כזו לא חשיב כבונה אלא כמתחיל להשתמש במעשה הזריקה עכ"ל".
הנה, מכך שמו"ר זצ"ל כתב סברה זו לגבי הדלקת מכשיר שמיעה, מוכח שהתנאי שהרב יוסף עובדיה שליט"א הסיק "שאין התיקון בגוף הדבר (אלא הרכבת שני גופים)", לדעת מו"ר זצ"ל אינו תנאי נחוץ להגדרת הפעולה כשהתמשות. שהרי בהדלקת מכשיר השמיעה התיקון הוא בגוף הדבר [אמנם נכון שהרכבת שני גופים שלמים יחד לרוב לא מיקרי 'מכה בפטיש'. אמנם החלפת סוללה תאסר מצד מתקן מנא, ואין זה המקום להאריך בזה].
גם מש"כ "וצריך להיות דוקא סמוך מאד לשימוש" אינו הכון. כוונת מו"ר שרגילים לעשותו סמוך לשימוש ולא קודם, כמו הדלקת מכשיר השמיעה, שודאי אפשר גם להדליק שעה לפני השימוש. רק לרוב אנשים מדליקים כאשר הולכים להשתמש בזה. כך גם כיפוף פס המתכת במסכה, כמדומה שאין מי שמכופף את פס המתכת לפני שהוא חובש את המסכה [אני חושב שגם בהרכבת הזריקה, אפשר לעשות זאת זמן מה לפני השימוש. ועושים זאת בסמוך לשימוש מטעמים של שמירת הזריקה סטרילית].
כלומר, כיפוף פס המתכת במסכה דומה לחלוטין להדלקת מכשיר השמיעה, ואין בו משום 'מכה בפטיש' ואינו נחשב תיקון, אלא השתמשות.
[בקריאה נוספת של דברי הרב יוסף עובדיה שליט"א, נראה קצת מדבריו שהאדם מכופף את פס המתכת לפני שהוא לובש את המסכה. אפשר שמדובר במסכה שאיני מכיר, ואין דברי אמורים לגבי מסכה כזו. במסכות רגילות אדם לובש את המסכה, וכשהיא על פניו מהדק את פס המתכת לאף שלו].
ה. כאן שואל החכם – מה ההבדל בין זה לבין קטימת קיסם? התשובה ברורה, קטימת קיסם מעץ היא יצירת דבר חדש לגמרי. לפני כן היה בול עץ ש[בשבת] אינו ראוי לכלום. והוא אף מוקצה, כשאר עצים [ראה שכב, סעיף ד, ובב"ח מ"ב ס"ק יג, וביאור הלכה שם ד"ה 'אבל קיסם']. וע"י שהוא קוטמו ומחדדו הוא יוצר כלי חדש. על כן אם הוא עושה כן בסכין כדרכו חייב משום 'מכה בפטיש', ואם עושה בידו אסור משום שבות דהוי כעין 'מתקן מנא' (מ"ב שם).
[הרב יוסף עובדיה שליט"א כתב: "ודבר פשוט הוא שקיסם שראוי לשימוש, ואין נמנעים מלהשתמש בו כמו שהוא, והוא תיקנו יותר, שחייב משום תולדת מכה בפטיש". אמנם נ"ל פשוט שקיסם שראוי לשימוש אם תיקנו יותר אינו חייב[17], שהרי לדעת רוב הפוסקים כלי שכבר נגמרה מלאכתו לגמרי אין בו שוב משום מכה בפטיש (ראה מאמרי). וראה גם בשש"כ פרק ט בהערה יד שכתב: "ומ"מ אין זה מדויק, כי בקיסם ממש הוא מחדש ועושה כלי...". ואזהמ"ל].
♦ ♦ ♦