מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
הידור בקרבנות ובמצוות נר חנוכה
אין מעבירין על המצוות והידור מצוה הי עדיף
כתב בשו"ע סימן תרעג ס"א: "כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה", וברמ"א: "ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר", ובבאר היטב ושע"ת שם (סק"א) הביאו מחלוקת באחרונים, במי שהיה מדביק נרות שעוה להדליקן לנרות חנוכה ובעודו עסוק בכך הגיע לו שמן זית, דהשבות יעקב (ח"א סימן לז) כתב דידליק את נרות השעוה, דדין של אין מעבירין על המצוות עדיף מהידור מצוה. אולם החכם צבי (סימן מה) כתב דהידור מצוה עדיף, ולא אמרינן בכה"ג אין מעבירין על המצות וצריך להדליק בשמן[2].והחכם צבי הוכיח משבועות (יא, ב) דאמרי' גבי פרת חטאת דמצא נאה הימנה אפי' היא ע"ג מערכה דפודה את הפרה וכו', הרי דלא חיישי' לדינא דאין מעבירין על המצות. ויש להעיר דבמנחות סד, א אמרי' דמחמת דין 'מבחר נדריך' היכא דשחט בשבת בהמה כחושה לקרבן, ואח"כ מצאו בהמה שמינה דמהודרת יותר להקרבה, דחוזר ושוחט את השמינה בשבת, משום דנאמר בקרבנות דין "מבחר נדריך". ומבואר להדי' דלא חיישי' לדין דאין מעבירין על המצות.
♦
הידור מצווה בקדשים בחפצא ובגברא
אכן יש להעיר דלמה לן קרא מיוחד בקדשים (בפרשת ראה) דמבחר נדריך שיביא קרבנות מהמובחר, ותיפ"ל מדין הידור מצוה דכל התורה. ועוד, דבגמ' יומא (לד, א) ילפי' דין מובחר בקרבנות מפסוק נוסף שנאמר (במדבר כח ז) 'לכבש האחד', ד'אחד' המיוחד שבעדרו, ואמרי' דצריכי חד לחובה וחד לנדבה. הרי דבעי' תרי קראי לזה, ומוכח דל"ה מדין הידור מצוה גרידא, דא"כ אין צורך בשני פסוקים, אחד להדר בקרבן נדבה ואחד להדר בקרבן חובה. וע"כ שהוא דין מיוחד בקדשים להדר, ולכך נצרך ללומדו מהפסוק מבחר נדריך.ובספרי פ' ראה (פיס' סח) מרבי' 'מבחר נדריכם' לרבות נדרים ונדבות, שלא יביא אלא מן המובחר, אין לי אלא נדרים ונדבות, מנין לרבות "בכורות ומעשרות" חטאות ואשמות ת"ל וכל מבחר נדריכם ע"כ. וצ"ב מה שייך דין מבחר בבכור ומעשר, דהוי פטר רחם ועשירי מאליו קדוש. ובס' הלקוטים מהדורת רש"פ הביאו הערה זו בשם הגרי"ז זצ"ל, ונתכוין בתירוצו למש"כ בפי' רבינו הלל והראב"ד שם, דקרא אתי לפטומינהו דלהוו מובחר ע"כ. והיינו שהוא יפטם את הבהמה כדי שהיא תהיה שמינה.
ונראה בביאור הדברים, דבקרא דמבחר נדריך נאמר דהוי דין בחפצא של הקרבן להביא מהודר, ול"ה כדין הידור מצוה בכה"ת דהוי רק דין על הגברא להדר, אבל בקרבנות כל היכא דל"ה מבחר הוי פסול לכתחילה.
♦
קרבן כחוש פסול לכתחילה
ויעוי' בלשון הרמב"ם (פ"ב מאסו"מ ה"ח), שכתב ואם הקריב הכחושה יראה לי שהורצו. וע"ע בר"מ שם (פ"ז ה"א): לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה וכו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר, ועי' בקרי"ס שם. והמבואר בדברי הר"מ, דדין מובחר הוי פסלות לכתחילה, וכ"כ בשפת אמת (מנחות פד א).ויש להוכיח כן גם ממש"כ תוס' במנחות (סח, א ד"ה קוצרים) בהא דלגבי קצירת עומר אמרי' דמבית השלחין ליכא איסור קצירה קודם לעומר דחשיב ממקום שאי אתה מביא, כיון דלכתחילה לא יביא מהם. והקרן אורה שם הק' דכיון דהוי רק לכתחי' שלא יביא מהם, אמאי חשיב ממקום שאי אתה מביא וכו'. ומבואר דכיון דהוי פסול לכתחילה חשיב ממקום שאי אתה מביא.
ובזה ניחא קושיית הרש"ש (יומא סא) גבי פר קודם לשעיר, וכן קו' התפא"י (מנחות סופ"י) גבי קצירת עומר דידחה שבת משום הידור בזמנה לכתחילה, דדוקא בהידור דמבחר נדריך, דכחושה פסול לכתחילה, להכי דוחה שבת.
♦
קרבן שקבוע לו זמן בשבת
ומה"ט נראה לי פשוט דבקרבן שקבוע לו זמן דדוחה שבת, ולא סמך על הקרבן, דלא נימא דיביא קרבן אחר בשבת כדי לקיים הידור דמצות סמיכה, כמו שר"ל אחד המחברים, דודאי לא אמרו כן אלא בדין מבחר נדריך, וכדפי'.ולפ"ז נראה דלהכי דוקא מדין מבחר נדריך מבואר במנחות שם, דבשחט כחושה יכול אח"כ לשחוט את השמינה לקרבן התמיד ודוחה שבת, אף דבדין הידור מצוה נחלקו הרמב"ם והטור בציצין שאין מעכבין את המילה אם דוחה שבת, (ועמד בזה בשאג"א בסימן נ). אכן נראה דשאני דין מבחר נדריך, דהוי פסול לכתחילה להביא בהמה כחושה לקרבן ולהכי דוחה שבת, אבל בהידור מצוה גרידא, דהוי הידור בגברא, שפיר ס"ל לכמה ראשונים דאינו דוחה שבת [וע"ע מש"נ בהערותי על השיטה מקובצת במנחות שם הוצאת מוה"ק].
וניחא היטב דברי רבינו הלל והראב"ד הנ"ל, דגבי בכור ומעשר מרבי' מקרא דצריך לפטומינהו. דודאי אם דין מבחר נדריך היה מדין הידור מצוה, לא היה שייך כן גבי בכור ומעשר, דל"ה הקדש דידיה והבאה דידיה, אבל בדין מבחר נדריך, דהוי דין בחפצא של הקרבן שיוקרב ממובחר, וכל שאינו כן הוי פסול לכתחילה, מש"ה ילפי' בספרי דגם בבכור ומעשר בעינן מובחר, והיינו דבעי לפטומינהו כדי שיוקרב קרבן מובחר.
ומה"ט נראה לחדש דדוקא בדין הידור מצוה בכה"ת נאמר שיעור דעד שליש, אבל בדין מבחר נדריך, דהוי פסול לכתחילה להביא כחושה, בזה דינו להדר אף ביותר משליש לקיים מבחר נדריך.
ובזה מבואר היטב הא דהשבו"י והחכם צבי, לא הוכיחו מסוגיא דמנחות דהידור מצוה דוחה דין אין מעבירין, דשאני בקדשים דהוי דין מבחר נדריך והוא פסול לכתחילה להביא מאינו מובחר, להכי עדיף על דין אין מעבירין על המצות. ורק בהידור מצוה שהוא דין הידור על הגברא, בזה נחלקו אם דוחה דין דאין מעבירין על המצות.
והא דהחכ"צ הוכיח מהגמ' בשבועות גבי פרה אדומה, נראה דשאני פרה, דהוי קדשי בד"ה ול"ה קרבן, ובזה לא נאמר דין מבחר נדריך, כמפורש בתוי"ט ובמשנה אחרונה (פרה פ"ב מ"ב), ובתפא"י (שם פ"א מ"ג). וא"כ דין נאה הימנה הוי מדין הידור מצוה דכה"ת, להכי שפיר הוכיחו מכאן דהידור מצוה דוחה דינא דאין מעבירין על המצות.
♦
והנה, בשמן למנורה מבואר (מנחות פו) דיש דין מבחר, ואף דל"ה להקרבה מ"מ הוי קדוה"ג, (ראה בתוס' וש"מ תמורה יד, א). ובאור שמח בהל' לולב (פ"ח ה"ב) הוכיח מהירושלמי, דיש פסול ממשקה ישראל בשמן למנורה כמו בכל הקרבנות [ונתבאר בארוכה במאמרי באוצר גיליון ל"ו טבת תש"פ]. ומה"ט יש לדון דגם לחכם צבי, דהידור דשמן זית בנר חנוכה דוחה אין מעבירין, היינו דווקא בהובא לפניו שמן זית, דהוא מהודר הואיל והוא דומיא דמנורה במקדש, דמצוותה בשמן זית זך, אבל היכא דהובא לפניו נר אחר יותר מהודר מנר שעוה, אפשר דזה אינו דוחה דינא דאין מעבירין על המצוות.
♦
במעלת הידור מצוה
הידור מצווה נובע מאמונה
ביסוד דין הידור מצוה, יש להתבונן דלא נצטוינו בתורה על כך, ודין הידור נתחדש ע"י כלל ישראל בשירת הים, באומרם "זה אלי ואנוהו" ואמרו חז"ל "אתנאה לפניו במצוות". והיינו דהידור מצוה הוא ענין של אמונה וחביבות המצוות, שנעשית המצווה בכוונה ולא כמצוות אנשים מלומדה, וככל שהאדם מהדר במצווה מוכח שהוא עושה את המצווה מתוך אמונה שלימה. ולדבר זה זכו כלל ישראל דוקא בקריעת ים סוף, בשעה שראתה שפחה על הים וכו', ואז הגיעו לפסגת האמונה וחידשו ענין של הידור במצוות. אבל אם הידור היה צווי בתורה שוב גם ההידור היה נעשה מלומדה.והדברים מפורשים ברש"י (סוטה מח, ב) על הגמ' ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה. דתניא ר"א הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה וכו', וברש"י: שמאמינים בהקב"ה לוותר ממונם לנוי הדור מצוה וכו', ומבואר ברש"י דבמהדר במצוה הוי מעלה באמונה.
ומצינו כיו"ב (שבת י, א): רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך, וברש"י: התנאה לפניו [ומוכרח לומר כן בגדר הידור מצוה, דהרי באותו זמן בשירת הים עדיין לא נצטוו במצוות, ואיך שייך לומר חובת הידור קודם הצווי על המצוות? וע"כ דעם ישראל קיבלו עליהם מעיקרא לעשות את המצוות בהידור לכשיצטוו, שלא תהיה מצות אנשים מלומדה, אלא בעשייה בהידור מתוך אמונה של זה אלי ואנוהו]. ואכן הידור מצוה נאמר ביצ"מ שראתה שפחה וכו' ואמרו זה אלי ואנוהו, כי היו אז במדרגת בנים, כמש"א המעביר "בניו" בין גזרי ים סוף, וכן וראו "בניו" גבורתו.
♦
חביבה היא עד מאד - שמעלה אותנו לדרגת בנים
והנה, בתפילת על הניסים נאמר "ואחר כך באו בניך", ובאבודרהם כתב ונכון לאומרו כי הוא עיקר הנס. מבואר באבודרהם שיש ענין מיוחד לומר, ואחר כך באו בניך, כי בזה הוא מזכיר את עיקר הנס. והיינו, דהתשועה נעשה לכל עמך ישראל מחמת שבאו בניך.ובביאור הדברים נ"ל, ובהקדם דברי השפ"א (חנוכה שנת תרמ"ב) דע"י מסירות נפש של החשמונאים נתעלו כלל ישראל מדרגת עבדים לדרגה של בנים, והביא שם את דברי הזוה"ק דבן יש לו רשות לחפש בגנזי אביו, וזהו פך השמן שבדקו ומצאו "בני" בינה שמונה קבעו.
והיינו דההבדל בין עבודת עבד לעבודת בן הוא בזה, כי עבד עושה רצון אדוניו והיה מוותר על צווי, אבל בן מוסיף על הצווי כפי יכולתו, כדברי המס"י פי"ח דהבן עושה לאב גם אם לא ביקשו להדי' אלא לישא חן בעיני אביו עי"ש. ולזה כוונת השפ"א דבכח מסירות נפשם של בני חשמונאים העלו את כלל ישראל לדרגת בן להקב"ה.
והנה כבר קדם נס פורים, בגלות לפני בית שני, שאז אמרו חז"ל דהדר קיבלוה מאהבה, וא"כ מה היה חסר בבית שני שאמרו חז"ל דנתרשלו בעבודה[3]. אלא דאמנם בפורים קיבלו את התורה מאהבה, אבל בתחילת בית שני שלטו היוונים וקררו את עמ"י, והייתה עבודתם להשי"ת כעבודת עבד, וע"י החשמונאים, שגברו על גזירות יוון שהיתה במסירות נפשם כמו בן לאביו, העלו את כל הדור למעלת בנים להקב"ה. וכדאמרי' (ב"ב י א) דבזמן שעושין רצונו של מקום אתם קרויין בנים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים עבדים.
ובזה מבואר הא דכשטיהרו את המקדש הדליקו את המנורה, אף דעדיין לא קידשו את המזבח ושאר כל המקדש, אך כיון דמנורה כנגד תורה שבע"פ, רצו מיד להדליק המנורה בטהרה, כי בהדלקת המנורה אמרו חז"ל "וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". וזהו הנר מערבי, ופרש"י (שבת כב) דכ"ז שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה, וכבר כ' המשך חכמה בפ' תרומה ד'וכי לאורה הוא צריך' הוא להורות דהדלקת המנורה היא בבחינת חוק עי"ש. וא"כ לקיים מצוה זו של חוק הוא רק כשהם בבחינת בן לאביו, ולהכי נעשה הנס בנרות, להודיע שחזרה חיבתן לישראל.
ובזה נראה לבאר לשון הרמב"ם (בהל' חנוכה פ"ד הי"ב) דמצות נר חנוכה חביבה היא עד מאוד, וכתב המ"מ שם הטעם כדאי' (שבת כג) הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים, וגירסת ר"ח שם הרגיל בנר חנוכה [ולשאר ראשונים קאי גם על נר של שבת]. והיינו דהרגיל להתבונן במהות נר חנוכה, שהיא להעלותו לדרגת בן להקב"ה, ולהכי נקט הר"מ לשון חביבות כלפי מצות נ"ח.
ונראה דהוא מרמז על הנאמר (אבות פ"ג מי"ד): "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה', חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שנאמ' כי לקח טוב נתתי לכם", והיינו דחביבות ישראל שנקראו בנים היא בשביל שניתנה להם תורה, וחיבה יתירה נודעת להם. וע"י המסי"נ של חשמונאים נגד היוונים חזרו עמ"י להיות בנים. ונמצא דהא דהרגיל בנר זוכה לבנים ת"ח אינו רק שכר בעלמא, אלא זהו מעיקר מהות המצוה, דזוכה להמשכיות התורה דרך זרעו, כי כשיש לאב מסי"נ מעל הצוווי, הוא זוכה לבנים ת"ח. וכפי שכתב הלבוש בהל' ברכות השחר דברכת ונהיה אנחנו וצאצאינו היא בתוך ברכת התורה של והערב נא, היינו דרק כשיש לאב ערבות בתורה עי"ז זוכה לבנים ת"ח. ובזה מבואר היטב מש"כ הר"מ דהדלקת נר חנוכה היא מצוה חביבה עד למאוד, כי עי"ז זוכה האדם להמשכיות התורה, וכפי כח ההידור במצוה הנובע ממעלת בן להקב"ה, זוכה לבאו בניך לדביר ביתך.
♦ ♦ ♦