כולל פוניבז'
בגדר הזכרת על הניסים בברכת המזון
בגמרא שבת (כב, א): "איבעיא להו, מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון" – דומיא דתפילה או לא, ונחלקו בזה אמוראי ומסקינן שאינו מזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר. וצריך להבין הטעם במה חלוקים חנוכה ופורים שאי"צ להזכיר, משאר הזכרות מעין המאורע שאומרם בברכת המזון.והתוס' (ד"ה מהו להזכיר) ביארו דדווקא בתפילה מזכיר משום דתפילה בציבור הוא, ואיכא פירסומי ניסא, אבל בברכהמ"ז בבית ליכא פרסומי ניסא, עכ"ל. ויש להבין כוונתם, הא עיקר חובת תפילה הוא ביחיד, ובית הכנסת הוא דין נוסף על חיוב תפילה. ואם מטעם דבתפילה שייך פרסום הנס בביהכנ"ס ובציבור, גם בבהמ"ז שייך ציבור בזימון דשלושה ועשרה, ומאי אולמא דהאי מהאי.
ועיין במיוחס לר"ן שפירש דתפילה עדיפה שנקבעה להלל והודאה, משא"כ בהמ"ז. וכוונתו צ"ב, הלא כמו ששייך הלל והודאה בתפילה, גם בבהמ"ז שייך שיודה ויאמר על הניסים, ואדרבה עיקר מצוות בהמ"ז הוא להודאה על המזון ועל הארץ.
♦
א. ב.
ונראה לפרש דבריהם, בהקדם יסוד דחלוקה הזכרת על הניסים בבהמ"ז משאר הזכרות מעין המאורע, דשאר הזכרות הן מחיובי הברכה להזכיר בה ענייני המועדים והזמנים, אבל על הניסים הוא מחיובי הסעודה דייקא שמחויב להודות על הנס, ומקום ההודאה הוא בבהמ"ז, אבל עיקר דין ההזכרה הוא על הסעודה דייקא.♦
ונפקא מינה להמבואר ברא"ש (פ"ז דברכות) דלענין הזכרה אזלינן בתר זמן הברכה נמי, והאוכל בערב שבת ומברך בשבת מזכיר רצה, וכן פסק בשו"ע (או"ח רעא, ו), דכל זה בשאר הזכרות, אבל בחנוכה ופורים אם התחיל לאכול מקודם, אף שמברך בחנוכה ופורים אינו מזכיר על הניסים, דכל שאין כאן סעודה אין חובת הזכרה כלל.
♦
ג. ד.
וראיה גדולה לדברינו היא דעת המהרש"ל (שו"ת סי' מח), והרבה אחרונים (או"ח סי' תרצ"ה) סבירא להו כוותיה, דהשוכח על הניסים בסעודת פורים, כיון דלא סגי דלא אכיל פת חייב לחזור. ולכאורה הוא פלא, הא קיימא לן דאינו מזכיר, ואם בא להזכיר – רשות הוא, ועיין באליהו זוטא (סי' תרצ"ה) דהמהר"ל מפראג פליג על המהרש"ל בתוקף, וכפי הנראה הוא מטעם זה.ומבואר במהרש"ל (שם) דכל הטעם דקיי"ל דרשות הוא להזכיר, הוא מפני שהסעודה גופא היא רשות, ואי הסעודה חובה, ממילא ההזכרה נמי חובה, ומשו"ה דחק המהרש"ל דכל סוגיית הגמרא, דאינו מזכיר בבהמ"ז, קאי על שאר סעודות היום דפורים, אבל הסעודה שהיא חובה, אף ההזכרה נמי חובה. ומפורש א"כ בדבריו דחיוב ההזכרה בסעודה הוא תלוי ומדיני הסעודה הוא בא.
♦
עוד ראיה לזה מדעת רבינו יואל והראבי"ה (סי' קצ"ב) [וכ"פ במרדכי (פ"ב דשבת) והגהות מימוני (פ"ג מחנוכה)] שפסקו, דמי ששכח על הניסים בבהמ"ז אע"פ שהוא רשות חוזר, דכיון דנהוג עלמא להזכיר, וגם בירך ע"מ להזכיר שוויא עליו כחובה וחוזר, וראיה מדפסק בהלכות גדולות דאפילו למ"ד תפילת ערבית רשות, אם שכח ולא הזכיר של ר"ח חוזר - משום דשוויא עליו חובה, והכא נמי לא שנא.
והדברים תמוהים, דבערבית עצם התפילה רשות היא, וכל שעומד להתפלל ומחייב עצמו בדבר נעשה חובה, אבל כאן היאך קבל עליו חובה במה שעמד לברך, הא בברכת המזון מחויב הוא מצד אחר, והיכן שוויא עליו חובה את ההזכרה.
ומפורש, דעצם הסעודה שחייב עצמו בבהמ"ז חשוב הוא זה כמי שחייב עצמו בעל הנייסים, דהסעודה היא זו שמחייבתו בעל הניסים (ולא מה שמברך) וכל שאכל הסעודה על דעת לומר על הניסים בזה גופא שוויא עליו חובה.
♦
ה. ו.
והנה הנפ"מ דלעיל כבר כתב כן המג"א (קפח, סקי"ח) דבמוצ"ש דחנוכה אפילו נמשכה סעודה ג' עד שחשכה, אין צריך לומר על הניסים, דעל הניסים בחנוכה רשות הוא ואין צריך להזכיר. ונראה דכוונתו על דרך שפירשנו, דהזכרה רשות לא שמענו, ומדקיי"ל דרשות היא, מוכח דאינה מגדר הזכרה בבהמ"ז רק מחיובי הסעודה להודות בעל הניסים על החנוכה, ולכן כל שלא אכל בחנוכה שוב אינו שייך שיזכיר כלל.♦
והנה במג"א (שם, קי"ג) פסק דמי ששכח בשבת חנוכה רצה, אע"פ שחוזר ומברך בברכהמ"ז אינו מזכיר על הניסים וסגי במה שהזכיר בבהמ"ז הראשונה, ובשעה"צ (סקל"ז) הקשה, מהו החילוק בין על הניסים דחנוכה ליעלה ויבוא דחוזר ומזכיר, ואע"פ שבבהמ"ז הראשון הזכיר יעלה ויבוא. ובמג"א כתב הטעם מפני שרשות היא הזכרה דחנוכה, עיי"ש.
ולדברינו הוא מבואר היטב, דעל הניסים אינו הזכרה של ברכת המזון, רק מחיובי הסעודה, ורק מקום וזמן ההזכרה הוא בבהמ"ז, וכל שכבר בירך בראשונה שוב כבר קיים ענין זה של ההודאה על הנס ואינו צריך לחזור ולהזכיר. וזהו שכתב המג"א שהוא רשות, ר"ל דמזה מוכח דהוא חלוק משאר הזכרות, ואינו חלק מחלקי הבהמ"ז כמו יעלה ויבוא, וכנ"ל מהמג"א שהזכרנו.
[ואפשר דגם המ"ב ס"ל כן, וכמו שהעתיק את דברי המג"א לענין התחלת סעודה מבעוד יום, ודווקא בשכח רצה פליג, דס"ל דשכח רצה בבבהמ"ז חשיב כמי שנתבטל לגמרי, וכלשונו שם (ס"ק כט) ואין כאן אמירת על הניסים כלל, אף בראשונה שאמר על הניסים].
♦
ז. ח.
ולפי מה שנתבאר בגדר אמירת על הניסים בברהמ"ז, אתי שפיר החילוק בין תפילה לברכת המזון, דתפילה ההודאה היא מגוף התפילה וכל שהוא בבית הכנסת הוא מקום וצורה של פרסומי ניסא, ולכך שייך בו ענין הזכרה בתפילה, אבל בהמ"ז עניינו הזכרת מעין המאורע, ולא מקום להודאה והלל (כלשון הר"ן), ואין מתקיים בזה קיום של הלל והודאה, ומהאי טעמא קיי"ל דאינו מזכיר, והא דאם בא להזכיר מזכיר - היינו דאע"פ שאין בו מקום להלל כמו בתפילה, שייך בו הודאה והלל באמירת על הניסים ג"כ.♦
ט.
שוב מצאתי בב"ח (סי' תרע"ה) שכתב דסעודות דחנוכה שעשאן להלל והודאה - סעודת מצוה חשיבי, וראיה ממש"כ הראבי"ה דאם שכח על הניסים חוזר, דקיבל עליו חובה, עיי"ש. והוא כדברינו ממש, דדינא דעל הניסים הוא מדיני הסעודה שמודה בה בברכת המזון של הסעודה, ומכריח מזה דהסעודה גופא היא פרסומי ניסא ויש בה מצוה, וכדינא דהב"ח.♦ ♦ ♦