רב היישוב רמת מגשימים
נשיאת כפיים לכהנים בכל יום - ביישובי הגליל והגולן וא"י
שאלה
כהן מבני אשכנז האם צריך לישא כפיו בכל יום בתפילת שחרית?האם יש הבדל בין המנהג בא"י לבין המנהג בחו"ל?
מדוע ביישובי הגליל יש מנהג שונה, שנוהגים לשאת כפיים רק בשבתות ויו"ט?
כיצד יש לנהוג לכהנים בעניין נשיאת כפיים ביישובי רמת הגולן ת"ו?
♦
תשובה
א. ברכת כהנים בכל יום – יסוד המחלוקת בין השו"ע לרמ"א
הב"י (או"ח סי' קכ"ח) הביא את המרדכי שהביא את שיבולי הלקט בשם רבי יצחק בר יהודה דכהן פנוי (רווק) לא ישא את כפיו כי השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה (יבמות ס"ב ע"ב) וראוי למברך שיהיה שרוי בשמחה כמו שמצינו ביצחק אחר שאכל כתיב (בראשית כ"ז ז') ואברכך, וכן מצינו (מלכים א' ו' ס"ו) שמחים וטובי לב וכתיב ויברכו את המלך.והרשב"א בתשובה (ח"א סי' פ"ה) כתב על כך "דבר זה לא שמעתיו לאחד מרבותינו מעולם ולא ראיתיו לאחד ממחברי הספרים ואולי מדרש אגדה הוא, אבל לפי גמרתנו אינו נראה כן שלא הוזכר בשום מקום".
והסיק הב"י (שם) "ואע"פ שדבר קשה הוא לפטרו מקיום שלש עשה בכל יום בטעם שאינו בתלמוד, מ"מ כיוון שהמרדכי ושבלי הלקט כתובה בשם רבי יצחק בר יהודה, והרשב"א לא נחלק ממש עליו, הרוצה לסמוך על ר"י בר יהודה אין בנו כח למחות בידו והוא שלא יהא בביהכ"ס בשעה שש"צ קורא כהנים".
והוסיף בבדק הבית (שם) שאם יש כהנים אחרים, פשיטא שהרווק עולה ומברך ואינו נמנע, לא גרע מכהן קטן המצטרף לגדולים.
וכן פסק בשו"ע (שם סעיף מ"ד) "כהן אע"פ שהוא פנוי, נושא את כפו".
עוד הביא הב"י (שם) בשם האגור (סי' קע"ו) שנשאל המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' כ"א) למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום מאחר שהוא מצוות עשה. והשיב ב' תשובות:
א. מכיוון שנהגו לטבול לברכת כהנים, וקשה הדבר לטבול, ביטלוהו, מלבד ברגלים שאז בכל מקרה טובלים.
ב. מטעם ביטול מלאכה. וכשאין מכריזים "כהנים" אינו נקרא עובר על עשה. הב"י דחה טענות אלו בשתי ידיים. טעם הטבילה, כיצד דבר שלא הוזכר בתלמוד יבטל מצוות עשה? ו"האי חומרא דאתי לידי קולא היא ותלי תניא בדלא תניא".
ועל הטענה השניה לא השיב הב"י כלל. ונראה שפשוט שטענה זו מצריכה עיון שהרי ברכת כהנים לוקחת שתי דקות, ואם הכהן בהול על עבודתו, שיברך ברכת כהנים וייצא לאחר "ובא לציון" ולא יבטל מצוות עשה.
ולכאורה היה אפשר להסביר בדברי המהרי"ל שביטול מלאכה מכוון לכך שהטבילה אורכת זמן, ולכן בגלל ביטול מלאכה הפסיקו לעלות לדוכן. ובכך מתורץ ג"כ מדוע נמנעו גם בקיץ לעלות, שהרי אז לא קר, והטבילה אינה קשה כמו בחורף. ואם כדברינו, אז דחייתו של הב"י עונה על ב' הטענות, דלא מצינו חומרא שלא כתובה בתלמוד שתדחה מצוות עשה מדאורייתא. אך המעיין היטב בדברי המהרי"ל יווכח שאין זו כוונתו (כך כתב לי הרב הראל דביר הי"ו), שהרי כתב: "הכא נמי יש לומ' נשיאות כפים אפי' אם יאמרו במהירות אי איפשר בלי שהות קצת". הרי מפורש שהוא התכוון שמשך זמן אמירת ברכת כהנים היא היא הביטול מלאכה, וע"כ צע"ג.
ובדרכי משה (שם אות כ' ואות כ"א) חלק על הב"י בב' דינים אלו, ונראה שקשר ביניהם, כפי שנבאר לקמן.
בדין הרווק, כתב הד"מ לחלק בין קטן הנושא כפיו למרות שאינו נשוי, כי קטן עדיין לא הגיע לגיל נישואין, וממילא הוא נחשב לשרוי בשמחה, לעומת רווק גדול שהגיע לגיל נישואין, שהוא שרוי בלא שמחה, ולכן הוא מסיק שלא יעלה בפני עצמו, אלא אם יש אחרים שעולים יכול להצטרף עמהם.
והרמ"א במפה (שם סעיף מ"ד) קצת עידן את דבריו וכתב על רווק גדול "וי"א דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה. ונהגו שנושא כפיו, אע"פ שאינו נשוי" אלא שלא חזר בו לגמרי מדבריו בדרכי משה והוסיף "ומ"מ הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו, רק שלא יהא בביהכ"ס בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם".
ובדין המהרי"ל מדוע לא נהגו הכהנים לישא כפיהם בכל יום כתב הדרכי משה: "ואני אומר כי הטעם שחשבו הם לטפל הוא העיקר (ונראה שהבין כהבנה הראשונה שכתבנו, שהב"י דחה רק את הטענה הראשונה, כי צריך טבילה, ולא התייחס כלל לטענה השניה של ביטול מלאכה) כי מחמת ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות שהכהנים והעם טרודין במחייתן בגלותן ואין להם לפרנס בני ביתם כי אם הלחם אשר ילקטו בזיעת אפם דבר יום ביומו והם טרודין למחייתן ואינם שרויים בשמחה. לכן אין נושאים כפיהם ביום שיש בו ביטול מלאכה לעם, ואף בשבת אינן נושאים כפיהם מפני שטרודים במחשבתם והרהורים על מעשה ידיהם שעברו ושעתידים להיות וינוח גופם קצת מעמלם, ואינם שרויים כל כך בשמחה כמו ביו"ט שנאמר בו (דברים ט"ז י"ד) ושמחת בחגך ולכן נשתרבב המנהג שלא לישא כפים כי אם בימים טובים. כן נראה לי".
וכן כתב הרמ"א במפה (שם סעיף מ"ד) "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביו"ט, משום שאז שרויים בשמחת יו"ט, וטוב לב הוא יברך. מה שאין כן בשאר ימים, אפי' בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפי' ביו"ט אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף, שיוצאים אז מביהכ"ס וישמחו בשמחת יו"ט".
מבואר בדברי הרמ"א, שהצורך שהכהנים יהיו בשמחה בעת ברכתם את העם, הוא תנאי הכרחי בקיום המצווה, (וכפי שלמד המרדכי כן מיצחק אבינו ומחנוכת ביהמ"ק) ולכן הוא סבר שרווק גדול שאינו שרוי בשמחה לא יברך ברכת כהנים, וה"ה הכהנים השרויים בגלות, מפני טרדת פרנסתם, המונעת מהם שמחה, לכך נהגו שלא נושאים את כפיהם.
אלא שברווק גדול כתב הרמ"א שהמנהג שנושא כפיו, ורק אין מוחין ביד מי שנמנע מכך, ואילו בברכת כהנים של כל השנה כתב שהמנהג לא לשאת כפיים כלל רק ביו"ט. וקשה מה החילוק ביניהם? ונראה לתרץ שהטרדה במלאכה הייתה שייכת בכל הכהנים, נשואים ופנויים, וממילא לא נשאו כפיהם בכל השנה בגלל חוסר שמחה, וזה כלל נשואים ופנויים. לעומת זאת, ביו"ט המצב השתנה, מפני ששמחת יו"ט גברה על ה"שרוי בלא שמחה". ולכן נהגו שאף רווק פנוי מברך. ואף בכה"ג התיר למי שלא מסוגל לשמוח – לא לישא את כפיו. ועוד, שבמוסף של יו"ט בדר"כ נמצאים רוב המון העם, וממילא הכהן הפנוי הוא מצטרף לשאר הכהנים הנשואים, ודמי לכהן קטן המצטרף לגדולים, ולכן אין קפידא על שמחת הפנוי היחיד, הבטל בשאר הכהנים הנשואים, וכפי שכתב הב"י בבדק הבית.
סיכומם של דברים, הרמ"א סובר שבגלות בגלל טרדת הפרנסה אין שמחה אפי' בשבתות, ועל כן אין הכהנים נושאים כפיהם כלל, ורק במוסף של יו"ט נהגו לישא כפיים. ומנהג זה הובא בראשונים, בתשב"ץ קטן (סי' קצ"ז, קצ"ל) וכן מובא בכל בו (סי' י"א וסי' קכ"ה) וכ"כ המהרי"ל והאגור והלבוש.
ודברי הרמ"א קשים ומצריכים ביאור. מהו ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות שהכהנים והעם טרודין במחייתן בגלותם"? וכי קושי הפרנסה קיים רק בגלות? וכי קללת אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג' י"ט) לא שייכת בארץ ישראל? מדוע חוסר השמחה של הכהנים הוא דווקא "באלו הארצות"?
וכפי שכתבנו בפתיחה, מאז עליית תלמידי הגר"א נהגו בא"י לישא כפיים בכל יום מימות החול והשבת, וכפי שכתב תלמידו של הגר"א רבי ישראל משקלוב זצ"ל בספרו פאת השולחן (סי' ב' סעיף ט"ז) "מנהג יפה בכל א"י שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול וביו"ט בשחרית ומוסף וביו"כ בשחרית ומוסף ונעילה". ומדבריו רואים, שהוא הגדיר זאת "מנהג יפה", כלומר זה מראה שהיתה השתוקקות גדולה לקיים מצווה זו והיו מניעות, ופה בא"י יש "מנהג יפה" שמקיימים מצווה זו בכל יום. ועוד הוסיף "בכל א"י". דהיינו זה מנהג שכלל את כל העדות בכל מרחבי א"י.
ונראה עוד שהוא בא להגיב על דברי המג"א (שם ס"ק ע') שכתב על דברי הרמ"א לא לשאת כפיים בכל יום "ומנחם עזריה כתב דמנהג גרוע הוא", וכנגד זה כתב הפאת השולחן על המנהג לשאת כפיים בכל יום שהוא "מנהג יפה".
ובבית ישראל (שם ס"ק כ"ג) הוסיף הפאת השולחן, שהמנהג בא"י הוא כדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פי"ד ה"א) וכדברי מרן השו"ע, ועל דברי הרמ"א הוסיף את דברי המג"א "דמנהג גרוע הוא" והוסיף "אבל בא"י שכל קהילות הספרדים נוהגים כהרמב"ם ואתרא דמרן הוא. ומנהג טוב הוא ומקובל מקדמונים ועפ"י סוד לקבל ברכות המברך יתב"ש ע"י הכהנים בעלי החסד ובודאי בא"י אין לחלוק בין חול לשבת... ובכוללינו מיום שזכינו לקבוע ישיבתינו בא"י ובירושלים עה"ק מנהגינו שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום ובשבת ויו"ט כדת. וכן הוא דעת רבינו הגדול נ"ע."
ונראה שסוף דבריו התכוון לדברי הגר"א שמובא בספר עליות אליהו (מעלות הסולם ג' א') הובא ג"כ בספר מעשה רב (סי' מ' ס"ק ג', הוצאת מרכז הספר) וז"ל: "ושמעתי שהיה רבינו ז"ל רוצה להנהיג בביהמ"ד שלו ג"כ בחול שישאו הכהנים כפיהם ומה' היתה הנסיבה שביום ההוא שחשב זה, נתפס בבית האסורים עפ"י עלילות שווא שנתגלגל עליו מענין המחלוקת בין הרב והקהל דווילנא כנודע, ולכן אף כשיצא חפשי מבית האסורים לא רצה עוד לקבוע המנהג הזה." וכן כתב ערוה"ש (שם סעיף ס"ד) שהטעם לא לומר נשיאת כפיים קשה, אך שני גדולים ניסו להנהיג ולא עלה להם ואמרו שרואים כי מן השמיים נגזרה כן.
אתה הראית לדעת, שרבינו הגר"א רצה להנהיג כדעת השו"ע ולא עלתה בידו, אך בא"י כל תלמידיו הנהיגו כדעת מרן השו"ע, עפ"י רצונו של הגר"א. וכן מצינו כבר אצל השל"ה הקדוש (במכתב המודפס בספר אגרות א"י סי' ל"ה) שכתב לבני משפחתו שבחו"ל: "והכהנים נושאים כפיהם בכל יום, ואני זוכר בכם וממשיך ברכה על ראשיכם" וכאילו בני חו"ל הרי הם אנוסים והם בכלל הברכה של אחיהם הכהנים בא"י (עפ"י השו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף כ"ד עיי"ש). וכן נהגו בזמן האר"י הקדוש בצפת.
וקשה, אם בכל גלילות חו"ל לא הנהיגו כרצונו של הגר"א לישא כפיים, ואף הגר"א שרצה מאד לא עלתה בידו, א"כ אין לנו אלא להסתמך על הסברו של הרמ"א שמפני טרדת המלאכה באילו הארצות, אין לכהנים שמחה, ומכיוון שזה תנאי במצווה, לכך לא נושאים כפיים אלא ביו"ט. א"כ מאי שנא א"י? וכי בא"י אין טרודין במחייתן? ובפרט ימי עליית תלמידי הגר"א, כמתואר בהקדמתו של בעל פאת השולחן, היו קשים במיוחד, והם סבלו ממגפות ומקשיים נוראיים, וכיצד אפשר לומר ששם יש שמחה וצריכים לישא כפיהם בכל יום?
ועל כרחך צריך לתרץ דלא במקרה הוסמכו ב' דינים אלו - דין פנוי הנושא כפיו ודין נשיאת כפיים בחו"ל בכל יום, דכמו שאדם נשוי מיקרי שהוא שרוי בשמחה, אע"פ שרובץ עליו עול פרנסה, וכדברי הגמ' "רחיים בצווארו ויעסוק בתורה" (קידושין כ"ט ע"ב), מ"מ אדם נשוי אף אם הוא עובד קשה למחייתו, מ"מ יש בו שלמות ולכן אמרו חז"ל (יבמות דף ס"ב ע"ב) כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה. ולעומת זאת אדם רווק, אף אם יש לו ירושה ועשיר גדול הוא בנכסיו, מ"מ מעמדו מוגדר כאדם שאינו שרוי בשמחה. ה"ה לעבודה ועמל בא"י לעומת עבודה ועמל בחו"ל. בחו"ל נאמר "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש" (דברים כ"ח ס"ה) ופרש רס"ג (שם) שלא יהיה לך בטחון ושלות נפש. וכן פרש רש"י (שם) שלא תרגיע פרושו – לא תנוח ויהיה לך לב רגז – לב חרד. ועיין נדרים (כ"ב ע"א). ולכן כשאדם מרגיש לא בטוח ושאין זה מקומו, ממילא קושי הפרנסה גורם לחוסר שמחה. ומדוייק ברמ"א שהוא דיבר דווקא על הגלות כדבריו "כי מחמת ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות שהכהנים והעם טרודין במחייתן בגלותן... והם טרודין למחייתם ואינם שרויים בשמחה". הרי מפורש שדבריו נאמרו דווקא בגלות. משא"כ בא"י, שזה מקומו הטבעי של היהודי, אף אם הפרנסה קשה ודוחקת, הרי הוא בבחינת "טוב פת חרבה ושלווה בה" (משלי י"ז א'), כי כשאדם נמצא בביתו הקבוע ובמקומו הטבעי יש לו שלווה. ולכן הכהן הדר בא"י אף אם הוא עמל קשה לפרנסתו, הרי הוא נחשב שרוי בשמחה ויכול לישא את כפיו. ומסתמא כך הרגישו תלמידי הגר"א, ובראשם בעל פאת השולחן, כשעלו לא"י, ולכן כתב "שמנהג יפה בכל א"י שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול".
♦
ב. ראיות נוספות ליסוד המחלוקת בין מרן השו"ע לרמ"א
ונראה להביא ראיה לדברי הרמ"א מהלכות תשעה באב, ששם נהגו בני אשכנז שהכהנים לא נושאים כפיהם בשחרית, וכתב בשיבולי הלקט (סי' רס"ח) דהטעם הוא לפי שנאמר "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ישעיהו א' ט"ו) וכן הוא בתניא רבתי (סי' ס') וכ"כ הגהות רעק"א (סי' קל"א) על דברי המג"א (שם סק"י). ובשיורי כנה"ג (הגה"ט אות י"א) כתב שהטעם הוא משום דהוי כעין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. עיי"ש. א"כ בחו"ל, שנמצאים בגלות, ובחוסר רוגע, מרגישים את החורבן כל השנה וע"כ אין מצב של שמחה פרט לימים טובים, משא"כ בא"י בו שרויים בשמחה ורק ביום חורבן בית מקדשנו שהוא יום אבל שבו אסור לשמוח לכך אין נושאים כפיים.ומה שנושאים במנחה של ת"ב, צריך לתרץ דכיוון שזה כבר סמוך לצאת הצום כבר פג הצער הגדול, וכמו שהתירו לשבת על כסא לאחר חצות, וכמו המנהג שהובא באורחות חיים (הלכות תשעה באב ס"ק י"א) שנהגו לכבד את הבית בת"ב לאחר חצות כי יש מסורת שאז נולד מלך המשיח עיי"ש.
אולם לדעת מרן השו"ע, אין השמחה תנאי הכרחי לקיום מצוות נשיאת כפים, וכמו שכל המצוות חובה לקיימן אף בצער, פרט למצוות סוכה, ה"ה אף למצוות נשיאת כפיים, ולכן סובר מרן השו"ע שאף אבל נושא את כפיו. וכמו שמובא בב"י (סוף סי' קכ"ח) על דברי שבלי הלקט (סי' כ"ג) שכתב שאבל לא נושא כפיו כי אינו שרוי בשמחה, כתב הב"י: "ובארצות הללו לא נהגו כן", ורק הסכים לסמוך בשבעה עצמה שהאבל לא ישא את כפיו, ובתנאי שייצא הכהן מביהכ"ס, אך בפירוש כתב "שלא נהגו כן", אלא למי שקשה לו לברך כתב "שאפשר לסמוך על טעם זה של השבעה". אך מעיקר הדין כתב הב"י "ואיני יודע שום טעם למנהג זה ואפי' בתוך שבעת ימי אבלות נראה שנושא את כפיו שהרי אבל חייב כל המצוות האמורות בתורה". אלא שבשו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעיף מ"ג) כתב שהאבל יצא מביהכנ"ס בשעה שקורא כהנים. ונראה שלמרות שמעיקר הדין הסכים הב"י שאבל חייב בכל המצוות שבתורה, כולל נשיאת כפים (כדברי המ"ב שם ס"ק קנ"ז), מ"מ בשו"ע נתן פתח לאבלים שקשה עליהם המצווה מפני טרדתם. הרי מפורש דלדעת מרן השו"ע ברכת כהנים היא מצווה שחייב בה הכהן בכל יום, והשמחה אינה תנאי בקיומה, ולכן אבל חייב מעיקר הדין, ולכן גם בתשעה באב נושאים כפיים גם בתפילת שחרית. וכן דעת הרשב"א (בתשובות ח"א סי' פ"ה) והוכיח כן ממתניתין (ריש פ"ד דתענית). וכן משמע ברמב"ם (הלכות תפילה פי"ד א'-ב') וכן מפורש בסדר רב עמרם גאון (סי' ק"ב דף קל"ד ע"ב) "וחייבים הכהנים לישא כפיהם בין בשחרית בין במנחה בתשעה באב", וכן פסק כף החיים (סי' תקנ"ט סק"ל).
אבל הרמ"א ס"ל, דתנאי השמחה הוא חלק מחייב במצוות נשיאת כפיים, ולכן היה צריך לפסוק שבתשעה באב אין נושאים כפים, אלא דבלא"ה הוא פסק שבחו"ל לא נושאים כפים בכל השנה, כי אינו שרוי במצב של שמחה, אך ביו"ט שכן נהגו לישא כפיים, פסק הרמ"א (או"ח סי' קכ"ח סעיף מ"ג) שהאבל, על אביו ואמו, אפילו כל י"ב חודש לא ישא כפיו.
וא"כ דעת הרמ"א היא, שבגלות שאין מרגוע, ממילא אין שמחה, וע"כ לא נושאים כפיים כל השנה כולל שבתות, ורק במוסף דיו"ט דאז יש שמחה יתירה, נושאים כפיים. אך בא"י שהגר בה דר בפלטרין של מלך, ודאי ששמחה גדולה יש לדר בה, וע"כ יכול לישא כפיו בכל יום.
♦
ג. ראיות לשיטת הרמ"א מדוע בא"י זה "מצב של שמחה"
וכעין ראיה יש להביא מהלכות חנוכת הבית שכתב החת"ס (בתשובות חלק יו"ד סי' קל"ח) דהמרחיב לו משכנות בחו"ל הרי הוא נראה כמתייאש מהגאולה, ומוסיף שידיעת ההפכים אחת, וכשם שיש מצווה בא"י, בחו"ל יש מניעה. וכן כתב הפלא יועץ (ערך גאולה) שהשקעה בבניין בית בחו"ל הרי היא מראה על חוסר אמונה "כי קרוב יום ה' שיקבץ נדחיו ונקומה ונעלה אל הר ה' ולכן הסיק ש"לא יקבע דירתו דירה נאה בארץ הטמאה".וא"כ ה"ה הכא בעניין השמחה. אם לדעת הרמ"א השמחה הרי הוא תנאי לקיום המצווה ובלעדיו א"א לקיים את מצוות נשיאת כפיים, א"כ הנושא כפיים בחו"ל כאילו מראה שהוא שמח בגלות ואינו מצפה לשוב לארץ, שהרי המצפה לעלות לארץ לא יכול לשמוח כדבעי בהיותו בגלות, ששם יש לב רגז וכנ"ל. (ועיין בספרנו מבשן אשיב ח"א סי' ד').
נראה להוסיף את דברי החת"ס בחידושיו למסכת סוכה (פ"ג ד"ה דומה לכושי) שהמבאר את המחלוקת בין רשב"י לר' ישמעאל, דר' ישמעאל ס"ל דהפסוק "ואספת דגנך"הוי ברכה ורשב"י ס"ל דזה נאמר רק כשאין עושין רצונו של מקום אך כשעושים רצונו של מקום מלאכתן תעשה ע"י אחרים שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני איכר כורמיכם" וכו' וביאר החת"ס (שם) "נלענ"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין (בה י.ו) שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום ישוב א"י ולהוציא פרותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך', ובעז זורה גורן השעורים בלילה משום מצווה וכאלו תאמר לו אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפי' שארי אומנויות שיש בהם יישוב העולם הכל בכלל מצוה.
אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה ר' ישמעאל לרשב"י וע"ז אנו סומכים על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, היינו בחו"ל וכנ"ל".
ובתורת משה על התורה (דברים פרק כ' י' ד"ה מי האיש) הוסיף החת"ס "ולא לבד עבודת קרקע אלא לימוד כל האומנות משום ישוב וכבוד א"י, שלא יאמרו לא מצא בכל א"י סנדלר ובנאי וכדו' ויבאום מארצות רחוקות, ע"כ היה לימוד כל אומנות מצווה, ורשב"י ור' נהוראי מיירי כשאנו מפוזרים בין האומות ויש בהם אומנים מרובים ולא צריך לנו והעוסק בהם הוא למציא לו פנרסתו" עיי"ש.
ועפ"י דבריו מיושבים דברי הרמ"א מדוע כתב דבריו דווקא בגלות. דבגלות אין ערך לעבודה אלא רק אמצעי להביא טרף לביתו, וע"כ "העם טרודין במחייתן בגלותן, ואין להם לפרנס בני ביתם כי אם הלחם אשר ילקטו בזיעת אפם דבר יום ביומו והם טרודין למחייתן ואינם שרויים בשמחה, לכן אין נושאים כפיהם ביום שיש בו ביטול מלאכה" וכו'. אבל בא"י, שהעבודה בה היא גופא מצווה, א"כ אין לך שמחה גדולה מזו מקיום מצוות ה' יתברך, וע"כ אף אם האדם עובד קשה בזיעת אפו, מ"מ "לפום צערא אגרא" (אבות ה' כ"ג) וכפי שכתב הרע"ב (שם) שכפי רוב הצער בלימוד התורה ועשיית המצווה יהיה שכרך מרובה. וא"כ אדם העובד בא"י, אף אם הוא עובד קשה, ואף אם הוא משתכר פחות מאשר בחו"ל, מ"מ בא"י במקומו הטבעי, במקום שהעבודה בה היא מצווה, הרי הוא גורם שהאדם נמצא במצב ש'שרוי בשמחה'. ומכיוון שלדעת הרמ"א ה'שרוי בשמחה' זהו תנאי מחייב בקיום המצווה, לכך יכולים הכהנים לשאת כפיהם בכל יום, והדברים מאירים.
ולפי דברינו, יוצאי אשכנז לא שינו את הדין מאז בואם לא"י, אלא אדרבה, אף הרמ"א היה מודה למנהג א"י לשאת כפיים בכל יום, ולכן "מנהג יפה בכל א"י שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול" (פאת השולחן שם), דבא"י מנהג זה הוא אליבא דכו"ע דהכל שרויים בשמחה. אך בתשעה באב, מכיוון שהוא יום אבל על חורבן בית קדשנו לכל ישראל, לכן אף בא"י אין בני אשכנז נושאים כפים בשחרית, כפי שפסק הרמ"א באבלות (או"ח סי' קכ"ח סעיף מ"ג בהגהה) וכפי שמובא בלוח א"י לגרימ"ט בתשעה באב שחרית עי"ש.
♦
ד. מנהג הגליל והגולן
וכתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל בספר עיר הקודש והמקדש (ח"ג פרק כ"ה סי' ב' סעיף ו') וז"ל: "בגליל נוהגים (האשכנזים) בזמננו שאין נשיאת כפיים בחול כי אם במוסף של שבתות וימים טובים, ולא ידוע בבירור על ידי מי ועל יסוד מה נוהגים כך".ואכן קשה מקור מנהג זה, דממ"נ אם ס"ל כהשו"ע א"כ צריך להיות נשיאת כפיים בכל יום, ואם ס"ל כהרמ"א, שמפאת טרדת הפרנסה אינו שרוי בשמחה, ובהנחה שאין הבדל בין חו"ל לא"י, א"כ הרמ"א ס"ל כן אף בשבתות, ומניין לחלק בין יום חול לשבת?
ובספר מנהגי א"י לרב גליס כתב שההשערה היא שמנהג הגליל זה הונהג ע"י ראשי עדת החסידים תלמידי הבעש"ט (מוהר"ם מויטעפסק ומוהר"א מקאליסק) שעלו לא"י בשנת התק"ל והתיישבו בטבריה ובצפת, והורגלו מהגלות לישא כפיים רק ברגלים, ובעלותם ארצה עשו כעין פשרה לישא כפיים גם בשבתות ובמוספים.
ונראה ליישב את שיטתם, שבזמנם עדיין קללת הגלות היתה ניכרת ביותר, ואף שהם זכו לעלות ארצה עדיין התנאים היו קשים מנשוא, וע"כ כתבו שבשבת בא"י גוברת השמחה, בכלל הזכות של ישיבת הארץ וע"כ ראוי לברך. לעומת זאת ביום חול, טרדת הפרנסה מעיקה מאד והיא מעיבה על השמחה ולכן נהגו שלא לשאת כפיים.
לעומתם, תלמידי הגר"א ובראשם רבי ישראל משקלוב, בעל פאת השולחן, עלו ארצה בשנות תק"ע (כארבעים שנה אחר עליית החסידים) הם הנהיגו לשאת כפיים בכל יום כדעת מרן השו"ע. ושיטתם ברורה, שהרי רבם הגר"א רצה להנהיג גם בחו"ל לברך בכל יום ולא עלתה בידו. א"כ מוכח שס"ל להגר"א כדעת מרן השו"ע, דעניין השמחה אינו חלק מעכב בקיום מצוות נשיאת כפיים. אלא שבחו"ל הם ביטלו דעתם לדעת הרמ"א, אך בעלותם ארצה, הם חיפשו את המצווה לקיימה בכל יום ממ"נ, אם הלכה כדעת מרן, מרא דאתרין, א"כ צריך לשאת כפיים בכל יום. ואת"ל הלכה כהרמ"א, שמא אף הרמ"א ס"ל דבא"י ששרויין בשמחה, אין עיכוב מלשאת כפיים, וא"כ הדרא דינא.
ואילולי דמסתפינא הייתי אומר, דעליית החסידים היתה עליה לא על מנת לעבוד בארץ, ולכה"פ לא התעסקו בגאולת קרקעות ובהוצאת פירותיה הקדושים. אך לעומת זאת, תלמידי הגר"א השתדלו לקנות קרקעות בא"י ולעבדן (כמובא באריכות בספר קול התור) א"כ הם ראו עניין בעיבוד אדמת א"י הקדושה, וממילא אין לך שמחה גדולה מזו מלהפריח את שממותה של הארץ ולהוציא פירותיה הקדושים (עיין ב"ח או"ח סי' ר"ח) וע"כ הם הרגישו במצב של שמחה למרות הטרדות הפרנסה הגדולות וע"כ חזרו לשאת כפיים בכל יום.
(שמעתי מהגרא"ד אוירבך שליט"א אב"ד טבריה ת"ו, שמצאו את קברו ומצבתו של בעל פאת השולחן בבית העלמין העתיק בטבריה ושם קבור ג"כ רבי מנחם מנדל מויטעפסק זצ"ל. ושני גדולים אלו, שהיו החלוץ לפני המחנה בעלותם ארצה, זכו להיקבר בסמיכות.)
ובנוסף יש לומר, שככל שחלפו השנים, ועלו ארצה יהודים נוספים, והאחיזה היהודית בא"י התחזקה, כך סרה מהם קללת הגלות, "ובגויים ההם לא תרגיע" ונפרדו מה"לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש" (דברים כ"ח ס"ה), וממילא מצב נפשם היה ביישוב נפש, וזהו מצב שמחה, וע"כ התקינו לשאת כפיים בכל יום אף בימות החול וכנ"ל.
והעיר לי שכני, ר' שמשון שגיב הי"ו, דאכן מצאנו בסידורים בסדר מוצ"ש לאחר הבדלה תפילות רבות בעניין הפרנסה שניתקנו בגלות, ורואים אנו עד כמה עניינים אלו, היוו עבור היהודים טרדה וחוסר שמחה. וב"ה כיום שאנו חיים בא"י, והקב"ה השיב להאיר פניו אלינו, וא"י נותנת פירותיה בעין יפה (עיין סנהדרין צ"ח ע"א וברש"י שם) מצבנו הנפשי הוא יישוב הנפש ושמחת הנפש, וע"כ יכולים לומר נשיאת כפיים בכל יום. ואף אם יוכרע להלכה למעשה שבאותם מקומות שנהגו שלא לשאת כפיים, יש להם להמשיך במנהגם, משום חוזק המנהג, ומטעם 'אל תטוש תורת אמך', נראה לומר, שביישובים חדשים הקמים בצפון הארץ, שלא היה מנהג קדום, א"כ יש להורות להם לשאת כפיים בכל יום, כדעת פאת השולחן. וכן נוהגים בכל יישובי הגולן ת"ו שחזרנו אליו בחסדי ה' בשנת תשכ"ז, ומאז נוהגים בכל היישובים לשאת כפיים בכל יום.
ושמעתי מהרב יונה הכהן פודור שליט"א (רב ביהכ"ס בית יהודה בבית וגן בירושלים ת"ו), שבהיותו לוחם במלחמת שלום הגליל הראשונה, הסתפק אם לישא כפיו בדרום לבנון. ובחופשה מהלחימה הלך להקביל את פני הגאון הרי"ש אלישיב זצ"ל, ושאלו אם יש לו לישא כפיו בדרום לבנון. והגרי"ש השיב לו, שכל הרמ"א הוא חידוש שגם כך קשה, א"כ הבו דלא להוסיף עליה והיכן שנהגו כן ממשיכים לנהוג, אך היכן שלא נהגו, יש לישא כפיו. והוסיף עוד, שדרום לבנון הרי הוא מגבולות א"י וא"כ יש לנהוג בו כבכל א"י. וברוך שכוונו לדברי הגאון.
♦
ה. הנ"מ להלכה בהבנת דברי הרמ"א
עפ"י כל הנ"ל יוצא כמה נ"מ להלכה מההבנה המחודשת בדברי הרמ"א ליוצאי אשכנז הנוהגים כמותו כדלקמן:א. האם יש כח ביד קהילה מסויימת שמקומה בגליל בא"י, ונהגו לא לישא כפיים אלא בשבתות ויו"ט, לשנות ממנהגה ולישא כפיים בכל יום.
בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' ס"ב, וחי"א סי' מ"ג ומ"ט, וחי"ב סי' כ"ד, וחי"ג ס' ל"ה) כתב דאין חשש לביהכ"ס או קהילה שחפץ בידם להחזיר הדבר לקדמותו ולישא כפיים בכל יום, ואף הוסיף שאין חשש ללא תתגודדו בתנאי שכל הכהנים באותו ביה"ס ינהגו בשווה.
לעומת זאת, בשו"ת מנח"י (ח"ח סי' א' וב') דוחה דבריו וכותב לא לשנות המנהג, אלא שאף הוא פתח פתח לישא כפיים בר"ח ובחוה"מ במוספים למי שלבו חפץ.
אך עפ"י דברינו, שלדעת הרמ"א שונה דין א"י מחו"ל, ובפרט כיום שבחסדי ה' זכינו לקוממיות בארצנו ולקיבוץ נדחי ישראל כה גדול, נראה שזה מחזק את הסוברים להחזיר עטרה ליושנה ולקיים המצווה בכל יום. ובפרט שיש לצרף את סברת מרן השו"ע, שהוא מרא דאתרין, דס"ל דיש לברך בכל יום, וא"כ הו"ל ס"ס לברך בכל יום, שמא הלכה כמרן השו"ע, ואם כהרמ"א שמא בזה"ז התרחש שינויא לטיבותא. ואכן מובא בתחומין (ח"ב עמ' 357) עדות מרבנו מרן הרצי"ה קוק זצ"ל שאביו מרן הראי"ה קוק זצ"ל כששהה בחופשה בכרמל היה נושא כפיו בביהכ"ס 'הדרת קודש' שבהדר הכרמל, וכן נהג במלון סגל על הר הכרמל, וכן העידו רבים ונאמנים מזקני העיר חיפה, וא"כ כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר המעשה (עיין ר"ה דף כ"ט ע"ב). ובעקבות זאת הנהיג רבה של חיפה הרב שאר ישוב כהן זצ"ל לישא כפיים בעיר החל משנת תשל"ט, והסכימו עמו הרבה מגדולי ישראל, ובתוכם הגאון רבי שריה דבליצקי זצ"ל.
ב. בן א"י הנמצא בחו"ל.
למרות שבחו"ל קהילות יוצאי ספרד נושאים כפיהם בכל יום, אין ליוצא אשכנז ללכת למניין זה כדי לישא כפיים בכל יום, שהרי הוא נוהג לצאת ביד רמ"א, ולדעת הרמ"א בחו"ל אנו שרויין בלא שמחה, וע"כ לשיטתו הוא מנוע מלישא כפיו. וכן פסק הגרש"ז אוירבך זצ"ל בהליכות שלמה (פ"י אות ב'). אולם בן א"י השוהה בחו"ל, אז אמנם אם הוא מגיע לקהילה של יוצאי אשכנז, פשיטא שלא ישא את כפיו, כי הוא צריך לנהוג כמנהג המקום ולא לעבור על 'לא תתגודדו'. אך אם מארגנים מניין של עשרה מבני א"י, אז יכולים לנהוג כמנהג המקום שבאו ממנו ולישא כפיים.
וכמו כן, כהן בן א"י, מבני אשכנז, הרוצה לקיים המצווה ולישא כפיו בביכ"ס של יוצאי ספרד, פשיטא שיכול לעשות כן, ואדרבה רצוי לעשות כן. כי כל מניעתו מלשאת כפיו בביהכ"ס של יוצאי אשכנז היה משום שאין משנים מפני המנהג וכדי לא לעבור על איסור לא תתגודדו, אך כשטעם זה אזיל ליה, קם דינא, ומכיוון שהוא בן א"י השרוי במצב של שמחה, פשיטא שהוא יכול לישא כפיו במניין יוצאי ספרד, לא רק מדין לא לשנות ממנהג המקום, אלא אדרבה, הוא נוהג כשיטתו לכתחילה.
ואכן שמעתי שכך נהג מו"ר מרן הגר"א שפירא זצ"ל בהיותו הרב הראשי לישראל כששהה בביקור בחו"ל, שהקפיד להתפלל בביהכ"ס של יוצאי ספרד כדי לישא כפיו. ועפ"י דברינו הדברים מאירים, וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים (ח"ו סי' נ"ז) שיש עניין בדבר עיי"ש.
ג. מניין בחו"ל המורכב מבני א"י ומבני חו"ל.
בספר שבחי הראיה (מהדורה שלישית תש"ע עמ' 158) מובא שסמוך לנסיעה של מרן הרב קוק זצ"ל לכנסיה הגדולה של אגו"י בשוויץ חיבר מרן הרב במשך שבוע קונטרס בנושא ברכת כהנים בחו"ל. והוסיף הרב זצ"ל שהוא יבקש מהרבנים שיהיו בכנסיה הגדולה שיתירו לו במיוחד לברך ברכת כהנים בכל יום בחו"ל, היות שהוא בא מא"י, מפני כבודה של א"י.
ולפי דברינו, הדברים מיושבים, שהרי הכנסיה הגדולה הייתה אמורה להיות כנסיה של גדולי ישראל מכל העולם וגם מא"י, ואינה ביכנ"ס קבוע, שמשנים בו ממנהג המקום, והרי זה דומה לבית מלון במקום שאין קהילה יהודית שאם שוהים שם בני א"י ובני חו"ל ביו"ט, בני א"י אינם צריכים לקיים יו"ט שני ובני חו"ל צריכים (עיין בספרנו מבשן אשיב ח"ב סי' י"ב) וא"כ ה"ה בנידון דידן. כיוון שבמקום זה אין מנהג מקום קבוע, כי כנסיה זו נוצרה באופן חד פעמי, א"כ מרן הרב זצ"ל, שהוא בן א"י, והוא שרוי בשמחה, א"כ אף לדעת הרמ"א צריך לישא את כפיו, ואינו משנה ממנהג המקום.
ד. בן א"י המתפלל בחו"ל ביו"ט שני אחרון של חג וכן ביו"ט שני של שבועות, שהבן א"י עפ"י הדין לא מתפלל מוסף, ונחלקו הפוסקים האם רשאי לעלות לדוכן בתפילת מוסף, כשאין כהנים אחרים. כה"ח (ס"ק כ"א) כתב שייצא מביהכ"ס קודם רצה, ובפסקי תשובות (סי' תצ"ו אות י"ח וסי' קכ"ח אות צ"א) כתב שמי שבכל זאת רוצה לעלות ולישא כפיו יש לו על מי לסמוך.
אך לפי דברינו, פשיטא שיכול לעלות, ואף לכתחילה ראוי לנהוג כן וכנ"ל, כי הוא שרוי במצב שמחה ואינו משנה מן המנהג.
ה. מקום חדש בא"י שלא היה בו מנהג, אף בצפון הארץ, כרמת הגולן ת"ו וכדו', הואיל ובזה"ז יש כמה סברות חזקות מדוע ראוי לברך, א"כ אדרבה רצוי להנהיג כן, כדעת פאת השולחן (שם) שכתב ש"מנהג יפה" הוא, וראוי לנהוג כמוהו בכל א"י.
♦
ו. סיכום
א. המרדכי בשם שיבולי הלקט כתב שכהן רווק לא ישא את כפיו כי הוא שרוי בלא שמחה והרשב"א חלק וסבר שאין לכך מקור בתלמוד. השו"ע פסק שנושא כפיו אך בב"י כתב שהרוצה לסמוך על המרדכי ייצא לפני שקוראים "כהנים".והרמ"א כתב די"א דאינו נושא כפיו, אלא שנהגו שנושא כפיו אע"פ שאינו נשוי.
ב. האגור והמהרי"ל והתשב"ץ הקטן והכל בו כתבו, שנוהגים בחו"ל שאין כהנים נושאים כפיהם בכל יום אלא רק ברגלים בתפילת מוסף. והב"י הקשה על מנהג זה ודחאו.
הדרכי משה הסביר מנהג זה כי העם טרודין במחייתן בגלותן. ואינם שרויים בשמחה, לכן אין נושאים כפיהם ואפי' בשבת טרודים ורק ביו"ט שמצווים על שמחה נושאים כפיהם וכן פסק הרמ"א בשו"ע.
ג. נראה לבאר את יסוד המחלוקת בין המחבר לרמ"א, דהמחבר סובר שאין תנאי של שמחה לקיום מצוות נשיאת כפיים והרמ"א סובר שמצב השמחה הוא תנאי הכרחי לקיום המצווה "כי רק טוב לב הוא יברך".
ובכך מיושב מדוע סובר הרמ"א שהמנהג הוא שרווק כהן נושא כפיו, שמכיוון שנושאים בגלות כפיים רק ברגלים, ואז מסתמא יש כהנים נשואים ג"כ המברכים, א"כ הרווק מצטרף עמהם, והרי זה דומה לקטן המצטרף לנשיאת כפיים של הגדולים.
ועוד, ששמחת יו"ט גוברת על מצב חוסר שמחה של הרווק.
ד. פסקו של הרמ"א קשה: וכי קושי הפרנסה קיים רק בגלות? מדוע פסק זה נוהג רק "באלו הארצות"?
ואכן מאז עליית תלמידי הגר"א נהגו לשאת כפיים בא"י בכל יום כפסק בעל פאת השולחן. וכן מצינו בדברי השל"ה. וקשה: וכי בא"י אין טרודין במחייתן?
ה. ונראה שלא בכדי הוסמכו ב' דינים אלו של פנוי הנושא כפיו ונשיאת כפיים בחו"ל, דכמו שאדם נשוי נחשב לשרוי בשמחה למרות שרובץ עליו עול פרנסה, כי הוא נחשב לאדם שלם, ה"ה לעמל הפרנסה בא"י, במקומם הטבעי והראוי, למרות הקושי אנו שרויים בשמחה, משא"כ בגלות בה נאמר "ובגויים ההם לא תרגיע".
ו. יסוד מחלוקת זו בין השו"ע לרמ"א מובא ג"כ בהלכות אבלות ובהלכות תשעה באב.
מרן השו"ע פסק בב"י שאף אבל בימי השבעה נושא את כפיו שהרי אבל חייב בכל המצוות שבתורה, וא"כ אין השמחה תנאי בקיום המצווה והרמ"א פסק דהמנהג שאבל אינו נושא כפיו בכל י"ב חודש על אביו ואימו מהטעם הנ"ל.
וכן בתשעה באב, לדעת מרן השו"ע נושאים כפיים בשחרית ובמנחה. ולדעת הרמ"א אין נושאים כפיים בשחרית ורק במנחה שזה סמוך לסוף הצום הוקלו ההלכות ונושאים כפיים.
ז. עפ"י דברי החת"ס עבודת הקרקע מצווה ואף כל עבודה המרחיבה את יישוב הארץ, א"כ ברורה שיטת הרמ"א מדוע בא"י נחשב ל"שרוי בשמחה" ויכול לשאת כפיים בכל יום.
ח. עפ"י דברינו, המנהג לשאת כפיים בא"י בכל יום, אינו שינוי ממנהג הרמ"א למנהג השו"ע דווקא, אלא אף הרמ"א היה מודה למנהג זה, וכן מדוייק בדבריו.
ט. בספר עיר הקודש והמקדש מביא הגרימ"ט מנהג שבעיר הגליל בא"י נושאים כפיים רק בשבתות ויו"ט ולא בימי החול.
ומנהג זה קשה, דממ"נ אינו כשיטת השו"ע ולא בשיטת הרמ"א. ויש שכתבו שמנהג זה הונהג ע"י עליית החסידים לא"י בשנת תק"ל ובעלותם ארצה עשו כעין פשרה לישא כפיים גם בשבתות ובמוספים. לעומתם, תלמידי הגר"א ובראשם בעל פאת השולחן, שעלו לא"י בשנת תק"ע הנהיגו לשאת כפיים בכל יום.
ואכן לדעת הגר"א אף בחו"ל היה ראוי לנהוג כשיטת השו"ע, וא"כ כ"ש בא"י דנראה דאף הרמ"א יודה לדין זה.
ונראה לומר במנהג הגליל דקללת הגלות של "ובגויים ההם לא תרגיע" לא סרה מייד וע"כ עשו כעין פשרה.
י. במקום שנהגו בערי הגליל כמנהג החסידים יש מקום להמשך המנהג, משום אל תטוש תורת אמך, אך בישובים חדשים ובבתי כנסת חדשים ראוי להנהיג כדעת הגר"א לישא כפיים בכל יום.
יא. כיום, שיישוב א"י התחזק מאד וזכינו בחסדי ה' לקיבוץ נדחי ישראל ולהפרחת שוממותיה של ארצנו, יש מקום לקהילה שחפץ בידם להחזיר המנהג המקורי, לישא כפיים בכל יום, וכן פסק בשו"ת אז נדברו. ובפרט דבא"י הוא אתרין דמרן השו"ע.
וכן נהג מרן הראי"ה קוק זצ"ל לישא כפיו בחיפה וגלילותיה.
יב. עפ"י דברינו, כהן הגר בחו"ל ונוהג כהרמ"א אין לו ללכת לכתחילה לקהילה של יוצאי ספרד בכדי לישא כפיו בכל יום.
אך כהן בן א"י, אדרבה, ראוי לכתחילה לישא כפיו במניין הנוהג עפ"י יוצאי ספרד, כי הוא שרוי במצב של שמחה, וכך נהג הרב הראשי לישראל מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל.
יג. מניין בחו"ל המורכב מבני א"י ובני חו"ל כגון מלון שאינו בסמוך לקהילה יהודית, בני א"י יכולים לישא שם כפיהם בכל יום, ובני חו"ל צריכים לצאת קודם הכרזת "כהנים".
יד. בן א"י המתפלל בחו"ל בקהילה אשכנזית, לא ישא כפיו, משום לא תתגודדו, אך ביו"ט שני אחרון של חג וכן ביו"ט שני של שבועות, יכול לשאת כפיו אף אם הוא כהן יחידי.
♦ ♦ ♦