ראש כולל אברכים הגר"ח ארנטרוי
ירושלים
גדר מלאכת לש
נקדים את עיקרי הסוגיא ומה שכתבו בזה, ולאחר מכן נבוא לביאור גדר מלאכת לש:איתא בשבת (י"ח ע"א): מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן אמר ר' יוסף רבי הוא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי, ר' יוסי בר"י אומר עד שיגבל. אמר אביי ודלמא ע"כ לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול אימא לחייב.
א. מבואר דלשיטת ר' יוסף א"א לחייב בדיו אלא עד שיגבל. והנה, בתוס' ד"ה אבל דיו הקשו: והא דאמרי בבמה מדליקין כל השמנים יפים לדיו איבעיא להו לגבל או לעשן, לאו דוקא גיבול אלא האי גיבול היינו עירוב בעלמא. וכן מבואר בתוס' רי"ד (קנ"ה ע"ב, ד"ה אין) דמבואר דלאו בר גיבול הוא, היינו משום דהא דשורין הדיו והסממנים אינו אלא שיתנו טעם במים וא"צ לגבלן לעשות מהן עיסה. וכן מבואר בריטב"א לקמן בדף קנ"ה, יעו"ש.
א"כ לפי"ז מדוע הקשתה הגמ' את קושייתה על המשנה, הו"ל להקשות קושייתה על עצם מלאכת לישה דילפינן מסממנים, דמבואר ברש"י (מ"ט ע"ב) דלשו סמנים לצבוע. והו"ל להקשות דלריב"י דאינו חייב אלא עד שיגבל, איך אפשר לחייב בסממנים משום לישה, הא לית בהו גיבול רק שריה? ואם נאמר דשאני סממנים מקמח, א"כ מה קשה ליה על המשנה.
ב. באגלי טל הקשה על הגמ' דמבואר בה דדדיו אינו בר גיבול, והא איתא ברמב"ם בפ"א מהלכות ס"ת ה"ד: כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן וגובלין אותו בשרף של אילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעים אותו ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא. ומבואר ברמב"ם דאין זה ערבוב בעלמא אלא גבילה ממש.
בקסת הסופר (סימן ג') כתב, דהתוס' הקשו דלקמן בעי אי שמן זית יפה לגבל אלמא חזינן דשייך גיבול. וצ"ע לפענ"ד מאי קושיא [לפמ"ש ממעשה הדיו כמ"ש כאן וגם התוס' לקמן (דף כ"ג)] דכל דיו שבגמ' היה יבש, וא"כ נראה בחוש כי בתחילת עשייה הדיו רקיקין, שפיר שייך גיבול ומזה איירי לקמן, כמו שפרש"י שם, אבל הכא מיירי ששרו את הדיו היבש במים, ובזה איירי דדיו לאו בר גיבול.
ג. במנחת חינוך (מוה"ש הלש סק"א) נקט בפשיטות דשיעור לש דהוא בגרוגרת, הוא בצירוף עם המים, ובאגלי טל (הלש סק"ה) תמה עליו הא איסור לישה הוא קיבוץ הנפרדים בנתינת מים או חיבור הדבקים בלישה, ואין המים אלא היכי תימצי לזה, מ"מ עיקר המלאכה הוא בהקמח, ולכאו' שיעורו הוא בהקמח ולא בהמים (ראה שם ס"ק יז).
ד. קושיית האחרונים הא דיו וסממנים לצבוע דאין בו גיבול, ובלילתו אינו אלא בלילה רכה, ובגמ' (דף קנ"ה) מבואר דבבלילתו רכה ליכא לישה. ומבואר בב"י (סימן שכ"א) דאף לרבי, דס"ל דנתינת המים היא לישה, איכא נ"מ בין עבה לרכה. דהיה אפשר לומר דרק לריב"י דהחיוב הוא הגיבול, לדידיה מחלקינן בין רכה לעבה דברכה לא שייך גיבול, לכן אין בו משום לש. אבל לרבי, דאף בנתינה מים חייב, אפשר דאין חילוק בין עבה לרכה, ואפ"ה כתבו דגם לרבי ליכא לישה ברכה. וא"כ איך שייך בדיו וסממנים חיוב לש הא אינו אלא רכה.
ה. קושיית השביתת השבת על הא דכתב הרמב"ם בפ"ח הט"ז, והמגבל בעפר הוא תולדת לש, מדוע הוא תולדה ולא אב הא עפר הוא בר גיבול.
ו. כתב הרמב"ם (סוף פרק ח'): ואין גיבול באפר ולא בחול הגס. והקשה האגלי טל (מפי"ח הי"א) דמבואר דשיעור חול הגס הוא כדי לערב עם מלא כף סיידין, ולכאו' משמע דהוא בר גיבול.
ז. עוד כתב הרמב"ם (בפכ"א הל"ד) המורסן אע"פ שאינו ראוי לגבול אין גובלין אותו שמא יבא לגבול העפר וכיוצא בו. צ"ע מדוע נקט עפר, לכאורה אם הוא גזירה אטו לישה הו"ל להר"מ לנקוט את האב דלש, ולא עפר דהוא רק תולדה.
ח. בגמ' בדף קנ"ו מבואר דגובלין את הקלי ריב"י היא, והני מילי הוא דמשני. ויש בזה ב' פירושים, פירוש א' וכן מבואר ברש"י (בסוגריים) דא"א לומר דגובלין בקלי הוא רבי ע"י שינוי, דלרבי בעי שינוי בנתינת מים. והריטב"א פירש דלרבי כיון דהאיסור הוא נתינת מים לא שייך שינוי אפי' בשעת גבילה, דכיון דבנתינת מים אין דרך לשנות א"כ אפי' אח"כ בשעת גבילה איקרי כאילו המשך הוספת מים ע"י גיבולו ולא שייך בזה לעשות בשינוי. ולכאו' הא 'קלי לא בר גיבול הוא' אין בזה איסור אלא מגזירה שמא יגבול בקמח, ובדבר דלא בר גיבול מוד' ריב"י דשרייתו הוא גיבולו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, דכמו דלרבי לא מהני שינוי ה"נ לריב"י.
ט. קושיית השביתת השבת אם קלי לאו בר גיבול, מדוע פסק הרמב"ם דחייב בחלה מדאוריי' דשם עיסה עליה, ומ"ש דלגבי מלאכת לש לא מיקרי עיסה ולענין חלה הוא עיסה.
י. כתב בטור (סימן שכ"א) וז"ל: ובעל התרומה כתב דכל מה דשרי לערבב בחרדל, דוקא היכא דנתנו המשקה מבעו"י, אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל וכן בשום ושחליים, ואדוני אבי הרא"ש כתב כסב' ראשונה. ויעוין בב"י דשיטת בעל התרומה הוא משום דהוא פוסק כרבי, והקשה האגלי טל והחזו"א, הא ע"כ חרדל ושום לאו בר גיבול, דאילו היה בר גיבול ל"ש כל הקולות האלו ודינו היה כקמח. ואם הוא לאו בר גיבול גם לשיטת ריב"י בדבר דלאו בר גיבול שרייתו זהו גיבולו. ואמאי תלי ספר התרומות את חומרתו בשיטת רבי.
יא. הנה, פליגי הרמב"ם והראב"ד אי שייך בזה לישה דאוריי' במורסן. ובגמ' מבואר דמותר לגבול במורסן ע"י שינוי. ולכאו' תמוה, הא כל איסור דאוריי' אסור בשינוי מדרבנן.
וברמב"ן במלחמות משמע דיסוד ההיתר הוא משום דאינו כל צרכו. ולכאו' כוונתו היא דאין זו מלאכה ע"י שינוי אלא דחסר בעצם המלאכה, דכל זמן דאינו מגובל כל צרכו חסר בעצם המלאכה. וצ"ע, הא בלישה אסור ללוש אפי' מעט, ואין שיעור כמה שצריך ללוש, ואף שהתחיל ללוש ולא גמר חייב משום לישה. ורבי יוכיח, דהוא מחייב בנתינת מים אף דלא גמר ללוש, וריב"י לא פליג בזה אלא דס"ל דקודם גיבול ל"ש לישה, ומעולם לא נחלקו אם יש שיעור ללישה. ולכאו' צ"ל דשאני מורסן מקמח, דכל שלא גיבל כל צרכו אינו פטור משום שינוי אלא משום דחסר בעצם הלישה, ולכאו' מ"ש מורסן מקמח [ואין לומר דהתירו שינוי משום צורך מאכל בהמה, דהא לא מצינו היתר זה אלא באיסור דרבנן, דאסור לריב"י נתינת מים אטו גיבול, ע"ז אמרו דלא אסרו לצורך מאכל בהמה אבל לישה גמורה ע"י שינוי לא מצאנו דיתירו משום צורך מאכל בהמה].
יב. שיטת המאירי דשאני אפר ממורסן, דאפר דאינו בר גיבול הוא משום דאין צריך גיבול, משא"כ במורסן צריך גיבול רק א"א לגבלו, מ"מ אם גיבלו חייב [וי"מ בו בשיטת תוס' בדף י"ח]. ולכא' קשה, אם א"א לגבלו איך יתחייב על גיבול באופן שא"א לגבלו.
יג. בקלי מבואר דאין בו איסור דאוריי' דלישה, וברש"י (קנ"ה ע"ב) בד"ה קלי, כתב קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשונא ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו. ומשמע דכוונת רש"י להסביר מדוע שונה קמח קלי מקמח סתם, והוא משום דהוא מתוק ועושין ממנו שתיתא,.
ולכאו' צ"ב מה ענין המתיקות ועשיית שתיתא שלא יהא בזה משום לישה. ובריטב"א כתב דאין דרך לעשות מהם עיסה לעשות כיכרות, ובדרישה מבואר דאינה מלאכה גמורה, וצריך ביאור.
♦
א. ב.
איתא בשו"ע (סימן שכ"א): חרדל שלשו מע"ש למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכף אלא מערבו מעט מעט. ובביאור הלכה תמה, דמוכח מהב"י דאפי' לעשות בשבת בלילה עבה התירו ג"כ באופן זה שאין טורף בכח. ובאמת צע"ג בזה האיך התירו חז"ל את עצם הגיבול, דהוא איסור דאורי', ע"י השינוי המועט הזה, דהיינו שאינו טורף בכח. וגם מהרמב"ם בפכ"ח משמע דאם יטרוף, לא הוי כי אם איסור דרבנן, שחישבובההוא פרקא דמיירי בעניני השבותין.הנה, האגלי טל נקט ביסוד מלאכת לישה דהוא חיבור הדבקים וקיבוץ המפוזרים, ובזה פליגי רבי וריב"י, דלרבי סגי בקיבוץ המפוזרים ולריב"י צריך חיבור הדבקים [והביא מדברי המהר"ל דלכן חייב חלה בגלגול, דחיוב חלה הוא משקבץ המפוזרים].
אכן נראה לומר בגדר לישה באופן אחר, דהנה החזו"א נקט בפשיטות דמיני האבקים שנמסים במים מותר לערבן במים [ואולי ההסבר הוא דכיון סוף סוף לא נשאר משהו בעין שיחול אליו חלות מלאכת לישה, וצ"ע, דיש מיני אבקות דנשאר אח"כ בעין]. ועוד נקט החזו"א בפשיטות בסוף סימן נ"ח דלא חשיב לש ע"י משקה של הפרי עצמו. ונראה דגדר מלאכת לש הוא דומה לכל מלאכה, דהוא תיקון הדבר ע"י מלאכה כמו דש בורר ואופה. וה"נ בלש קמח, דאינו ראוי לעצמו רק ע"י עשייתו לעיסה, והתיקון הזה דהפך אותו מדבר שאינו ראוי ע"י לישתו לדבר מתוקן זהו מלאכת לישה. ויעוין בחזו"א נ"ח אות ג' דהא דפוטר ריב"י שיגבל, היינו כיון דקמח בר גיבול הוא אין עירוב במים עיקר תיקונו אלא גיבולו,. ולזה אמר אביי דבדיו ואפר, שאין בהם גיבול גמור אלא עירוב יפה יפה, בזה לא יפטור ריב"י נתינת מים, כיון דהשתא נמי קא עריב, וכשמגבל נמי אינו אלא עירוב. ולפי"ז צריך לומר דרבי דמחייב בנתינת מים פליג אריב"י דא"צ למלאכת לש עיקר תיקונו, וסגי בהתחלת התיקון.
ועל פי זה י"ל טעם הא דמשקה של הפרי עצמו אין בו משום לש, דלא שייך ענין לש אלא בדבר דצריך לצרף אליו עוד דבר מבחוץ, ותיקונו הוא על ידי העירוב מדבר מבחוץ, זו מלאכת לש. אבל דבר דתיקונו הוא מהדבר עצמו לא שייך בזה מלאכת לש, דהתיקון בהדבר עצמו לא שייך למלאכת לש, דאה"נ דהוא תיקון, אבל אין 'תיקון אוכל', שם מלאכת לש עליה, דרק תיקון על ידי צירוף דבר מבחוץ לזה קרינן לש, דהוא תיקון ע"י חיבור דבר נוסף.
וכמו כן, אבקים שנמסים במים אין בזה משום לש, דכיון דלא נשתנה במציאות הדבר לדבר אחר. ורק היכא דנהייתה מציאות חדשה ע"י העירוב של דבר מבחוץ אז נקרא לישה, ובאבקים הנמסים דאין ע"ז שם חדש, אלא מקודם מים ואח"כ מים וכל מה שנהיה הוא שנתערב בו דבר הממתיק, אין זו מלאכת לש. דלא נקרא מלאכת לש אלא ע"י תיקון הדבר עצמו ע"י עירוב ולישה מבחוץ, וע"י עירובו הוא נהפך למציאות אחרת, וקודם לישתו היה חסר בהדבר דצריך לישה. והיכא דאין צריך להביא דבר מבחוץ ויש לו כל מה שצריך בעצמו לא חשוב מלאכת לישה אלא תיקון בעלמא.
וא"כ לפי"ז נמצא דעשיית דיו ע"י שרייתו ועירבובו [כמו שמבואר בתוס' דדיו צריך ערבוב] חייב גם לריב"י, דא"צ חיבור דבקים לריב"י, דאפשר לחייב משום לש מחמת התיקון לבד, והתיקון עצמו הוא המלאכה, דכיוון דלעשות ממים דיו, צריך שריה ועירבוב זו מלאכת לש.
והגמ' דדימתה שריית דיו לפלוגתת רבי וריב"י, הוא בשאלה אם שייך לחייב על שריה קודם הערבוב. דהשריה אינה אלא התחלה להמלאכה ועיקר המלאכה היא הערבוב, כמו שהבאנו בשם החזו"א בביאור פלוגתת רבי וריב"י. ודחי הגמ' דבדיו דלאו בר גיבול ואין בו רק ערבוב, לא שייך לומר דהחלק השני הוא עיקר המלאכה, וגם ריב"י מודי דשרייתו הוא גיבולו.
ועפי"ז תתיישב קו' האגלי טל, דהק' דבגמ' קרי ליה דיו לא בר גיבול, וברמב"ם מפורש דגובלין אותו וכו' ודכין אותו עד שיעשה רקיקין. דהנה הרמב"ם הוסיף דמטרת הרקיקין היא כדי להצניע, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא.
אמת שלשיטת האגלי טל דחיוב לש הוא חיבור הדבקים קשה, אבל לדברינו דמלאכת לישה היא 'תיקון הדבר' לדבר שחסר לו התיקון דלישה, בזה י"ל כיון דמטרת הדיבוק היא כדי שיעשה רקיקין ויהא נוח לו לשרות כל פעם, אינו דומה ללישה, דעשיית עיסה היא כדי שיהא הקמח מתוקן לאפיה, אבל כאן עשיית העיסה אינה משום תיקון בחפצא אלא כדי שיהא רקיקין, שיהא נוח להצניע ויהיה נוח לשריה לאחר זמן, בזה חסר בעצם מלאכת לש, והגיבול הזה שאינו שייך למלאכת לש אינו עושה אותו לבר גיבול. ואין דנין כאן משום לש אלא בתיקון הדיו עצמו, דאין בו אלא שריה וערבוב, וממילא לאו בר גיבול הוא,.
ומה שהקשה הקסת הסופר, אמאי לא מוקי בגמ' דאיירי בשריית הרקיקין ובזה לא שייך גיבול, בזה י"ל דשריית הרקיקין אין בה תיקון והיא דומה לאבקים הנמסים. ולא שייך בזה לישה, דאינו הופך מים לדיו דאינו אלא ערבוב החתיכות דיו לתוך מים, וכיון דלא מקרי תיקון לכן אין בו משום לש.
ובזה תתבאר שיטת המנחת חינוך, דאה"נ האג"ט לשיטתו דמלאכת לש היא חיבור, ודיבוק זה אינו אלא בקמח שמתדבק ומתחבר. אכן לדברינו דהוא תיקון, שנעשה עיסה, ע"י צירוף המים והקמח, הדין נותן דהמלאכה דנעשית בשניהם יחד מצטרף לשיעור.
ועי"ז גם יש לבאר דהא דגיבול עפר אינו אלא תולדה דלש, ושאלנו מדוע אינו אב דלש, אטו בלש איכא חילוק באיזה מין לש לחלק בין תולדה לאב.
אכן לדברינו י"ל דשאני קמח מעפר. קמח תיקונו הוא ע"י זה דהוא נעשה 'שם חדש' מקמח לעיסה. משא"כ עפר לא נהפך לשם אחר, אלא דתועלת עפר אינה אלא כשהוא נעשה לח ואפשר למרוח אותו כעין טיט, לכן אינו דומה ממש ללש דקמח ואינו אלא תולדה. וה"נ צריך לומר לגבי מורסן, דלא נהפך המורסן לעיסה, אלא דצריך שהוא יהיה רטוב ולח כדי שיהיה ראוי לבהמה, ולכן כל האיסור דרבנן אינו אלא גזירה אטו עפר.
ולישב קו' י"א, מדוע במורסן התירו בגיבול שאינו כל צרכו, והלא בקמח חייב על כל גיבול אף שאינו כל צרכו. ולפי הנ"ל מבואר היטב דשאני קמח דיסוד המלאכה הוא תיקון שנעשה מקמח עיסה, וכל דבר שעל ידיו נעשה תיקון הוא לש, אף דעדיין הוא תיקון מועט. ואינה דומה מלאכת לש למלאכת בישול, דכ"ז דאינו כמאכל בן דרוסאי לא חייב בו, דשאני מלאכת בישול דכל מלאכתו הוא שיהא הדבר ראוי לאכול. משא"כ לישה, שאחרי שנעשה עיסה עדיין אינו ראוי לשום דבר אלא לאפייה ואפ"ה שם מלאכה עליה, ואין שיעור כמה צריך לגבל וללוש [ויעוין בשביתת השבת דדן בזה אם יש שיעור לגיבול].
וא"כ י"ל דכ"ז הוא באב מלאכה של לש, דאינו אלא בקמח (וכל דדמי ליה) דיסודו לפי הנ"ל שהוא נעשה עיסה, משא"כ אלו שאסורין משום תולדה דלש, דיסוד התולדה הוא שנעשה לח כדי שיהיה ראוי למה שצריך אותו, אז כל זמן דאין בו כל צרכו, לא התחיל כלל שם מלאכה [ודאי דכל זה אינו אלא לריב"י, דבעינן למלאכת לש עיקר המלאכה, דהיינו הגיבול. משא"כ לרבי, דס"ל דסגי בהתחלת המלאכה, י"ל ודאי במורסן, דאינו תולדה, נמי שייך לחייב בהתחלה בנתינת מים].
ועל פי דברינו יתבאר ענין קלי וחרדל ושום, דכיוון דיסוד מלאכת לש הוא התיקון בדבר שאינו ראוי, נמצא כל דבר שהוא מתוקן לאכילה, כגון קמח שהוא מתוק כעין קליות, שהוא מתוקן לאכילה קודם התיקון לא שייכת ביה מלאכת לש, והוא מופקע מדאוריי' משם מלאכת לש. וה"נ חרדל וכדומה דכיון דהוא מעיקרא חרדל וסופו חרדל, ואינו כמו קמח, דהוא קודם קמח ואח"כ עיסה, ל"ש בזה לש דלא מיקרי דחסר ביה תיקון. ולפי"ז ודאי בר גיבול הוא, אלא דהוא חסרון במלאכת לש, ולא אמרו אלא בדבר שאינו בר גיבול דבזה מודי ריב"י דשרייתו הוא גיבולו, אבל דבר דהוא בר גיבול והחסרון הוא דאין מלאכת לש, בזה ל"א שריתו הוא גיבולו, וכ"ז מדאוריי' אבל רבנן גזרו ביה משום לש.
ומיושבת קו' האחרונים דרק לרבי דחייב בנתינת מים אפשר לאסור מדרבנן נתינת מים בקלי וחרדל, וכיון דסוף סוף תקנו חז"ל איסור ואינו מותר אלא ע"י שינוי. א"כ לרבי דאיסור דרבנן דגזרו בו, הוא נתינת המים דומיא דקמח, ובנתינת מים לא שייך בו שינוי, לכן ס"ל לבעל התרומה דלרבי צריך לתת המים מבעו"י. ומיושבת נמי קושיית השביתת השבת מ"ש דלענין חלה מקרי עיסה וחייב בחלה, ולפי הנ"ל מבואר היטב דודאי הוא עיסה, וכל דאינו חייב בו משום לש הוא משום חסרון המלאכה דלש, לכן חייב בחלה דודאי הוא עיסה, וא"צ שיתחייב בחלה מלאכה.
♦ ♦ ♦