כולל פוניבז'
דיני גזירת משקין שזבו ופירות הנושרין*
בפ"ק דביצה
* והוא אסוקי שמעתתא לברר דינין העולין מתוך סוגית הגמ' והראשונים מקורם וביאורם, ולא נכתב הלכה למעשה.א). אף דמלאכת או"נ הותרה ביו"ט כתבו בתוס' ג. להוכיח מזה דאסור לקצור ולסחוט ביו"ט, והטעם פי' עפ"י הירושלמי שלא הותר אלא מלאכות דמלישה ואילך, וכ"כ הרשב"א בעבוה"ק משום שנעשה לימים רבים ע"ש. אולם בתוס' כא. מבו' שהותרה רדיית הדבש, שהוא קוצר לר"א, ובתוס' שבת צה. מבו' שהותר אף מגבן ומתוך כך הותר בונה מה"ת. וברשב"א בשבת שם כתב דתוס' לשיטתם דגזרו שמא יעלה ויתלוש סמוך לחשיכה. ובדין סחיטה ביו"ט לכאו' מבו' הוא בגמ' שבת קמב: דאסור לתוך קערה ובראשונים פליגי אם מיירי בשבת או אף ביו"ט, ומבו' דלכו"ע ביו"ט אסור. והנה, בבה"ג (לז) כ' דמיירי ביו"ט ואעפ"כ כ' לעיל שם ונבידא (שם משקה) שרי למיעבד ביומא טבא מידי דמישתתי ביומיה דכי מיפא ובשולי דמי וליכא למיחש לסחיטה, ובסמ"ק (ל"ת סה) תמה ע"ד דלתוך קערה מבו' דאסור. והנה ברמב"ן כ' בדעת הרי"ף דמותר לחלוב ביו"ט, ואיסור החלב לתוך קערה הוא משום נולד א"נ משום משקין שזבו שמא יחלוב ע"מ לגבן, וא"כ ה"נ י"ל בדעת הבה"ג ושמא במשקה דמיירי הסמ"ג ל"ש נולד. אבל צ"ב אמאי ליכא משום משקין שזבו. ובפנ"י ר"ל דסובר הבה"ג דגזרו הכא שמא יסחוט הרבה שלא לצורך יו"ט והוסיף דהדרך בתלישת פירות וסחיטת פירות שעושין הרבה, וסיים דאפשר שהבה"ג התיר רק לעשות מעט ע"מ לאכול. וע"ע בפנ"י ובחת"ס ורעק"א כד: שעמדו ע"ד רש"י שכ' בד"ה ר' יוסף דגזרו בשבת דבאמת סובר רש"י דקצירה הותרה מה"ת ביו"ט אלא דעיקר הגזירה היתה בשבת, ואחר שכבר גזרו בשבת אסרו ג"כ ביו"ט.
ב). בתוס' ג. הקשו דתיפוק ליה מצד שהוא מוקצה כמבו' בגמ' כד: ותי' דהגזירה אתיא כר"ש דלית ליה מוקצה כל שלא דחיא בידים, אבל הקשו לרש"י דכ' דפירות מחוברים חשיב כדחיא בידים, ותי' דהכא מיירי כשהיה מוכן לעורבים. ובסו"ד דנו דכ"ז דוקא כשעומד לנשור ויושב ומצפה, ונחלקו המהרש"א והמהרש"ל בכוונתם, דהמהרש"א פי' דכוונת התוס' לצרף את ב' הסברות דמוכן לעורבים ויושב ומצפה, וכ' הצל"ח דלפ"ז אתיא אף כר"י. אולם רעק"א חולין טו: הק' ע"ז מהגמ' בפסחים נו: דלרבנן מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם וכ' דהגמ' שם אתי כר"י והתוס' מיירי לר"ש וכ"כ בשפ"א [ע"ש בגמ' דפליגי עולא ורבין בבי' פלוגתת אנשי יריחו ורבנן דלרבין פליגי בדין מוכן לעורבים ולכו"ע גזרו שמא יעלה ויתלוש, ולעולא פליגי בדין שמא יעלה ויתלוש ולכו"ע הוי מוכן לעורבים. וי"ל להצל"ח דהתוס' תי' דר' יוסף יסבור כעולא]. ובמהרש"ל כ' דהתוס' הדרו בהו מטעמא דמוכן לעורבים וכ' דהיכא דיושב ומצפה מודה רש"י דלר"ש אינו מוקצה [וק"ק דהא לדעת עולא בגמ' בפסחים לכו"ע מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם, ובי' הגר"צ ראם שליט"א דהגמ' שם מיירי בתלוש, כש"כ שם התוס', והכא מיירי במחובר וע"ז דנו התוס'].
והנה לדעת המהרש"ל וכן לרעק"א הנ"ל [אף לבי' המהרש"א] נמצא שהגזירה היתה רק לר"ש, וכ' רעק"א דלר"י חז"ל לא עמדו למנין לגזור כיון דבלא"ה אסור משום מוקצה, ומ"מ נראה דאף לדעת השו"ע דביו"ט קיי"ל כר"י מ"מ כיון דעיקר הגזירה שייכא ג"כ ביו"ט י"ל דלא פלוג, וכש"נ בהערה הקודמת. ועי' ברשב"א שהביא מרבינו יונה שתי' דאה"נ דבאמת אסור מכח שני טעמים, משום גזירה ומשום מוקצה, ונפק"מ לאסור את הביצה. וצ"ב אמאי חז"ל עמדו למנין לגזור בזה, וי"ל דנפק"מ לאסור בספק דשכיח מאוד, דדעת הרשב"א בעבוה"ק (ש"ה פ"א) דספק מוקצה מותר, אבל מצד פירות הנושרין הא מפורש בגמ' דאסור משום דבר שיש לו מתירין. ובאמת תמה המ"מ אמאי מוקצה לא הוי דשיל"מ, ועי' בעמק ברכה (יו"ט ד) ואכ"מ. וע"ע רעק"א ג. שכתב עוד לתרץ את קושיית התוס', דפירות כיון דדעתו עליהו לא הוי מוקצה ורק לאחר גזירה דפירות הנושרין, שאינן ראוין, שוב הוי מוקצה. והא דהוצרך ר"פ בר"פ אין צדין לאסור מוקצה נפק"מ לספק, ולהיפך מדברי הרשב"א הנ"ל דנימא דר"פ סובר דלא אסרו בדרבנן דשיל"מ, וכס"ד בגמ' בביצה ג: ומאידך סבר כדעת התו"י ג: דספק מוקצה אסור.
ג). גמ' ביצה ג. וע"ע עירובין לח: פסחים נו: ועיקר איסור משקין שזבו נתפרש בר"פ חבית, והנה יש לחקור אם תרי גזירות הוי או שגזרו בכל מלאכות השבת שנעשו מאליהם שאסורים באכילה שלא יבוא לידי מלאכה. והנה בסוגיא מבו' שהייתה גזירה פרטית על משקין שזבו ועל פירות הנושרין, דאל"ה ל"ש לומר שבכלל זה נכלל ביצה. וכ"מ מדברי רעק"א בדברי התוס' דאליבא דר"י דאית ליה מוקצה ובלא"ה אסור פירות הנושרים לא עמדו למנין לאסור פירות הנושרין. אולם הראשונים הק' אמאי לא גזרו בנר שהדליק הגוי, ואפש"ל דמקשי אמאי לא עמדו חז"ל למנין לאסור. אמנם בטור כתב דאסרו צידת גוי משום פירות הנושרין, וקשה דמנלן שעמדו למנין ע"ז, ומשמע שהייתה ג"כ גזירה כללית [ודוחק לומר דזה גופא חידשו ר' יוסף ור"י, ומש"ה אסורה ג"כ הביצה, אבל אנן קי"ל כרבה דמשום הכנה וקיי"ל שהוא גזירה כללית, דלפ"ז ייצא נפק"מ דלר' יוסף ור"י יהיה מותר בגוי שצד דגים], וצ"ל דבההיא גזירה כללו גם שאר דברים, אלא דעיקר הגזירה היתה בפירות הנושרין ובמשקין שזבו, וצ"ב מנ"ל לראשונים, ועי'.
ד). בטור (שכה, ה) כתב: גוי שצד דגים או ליקט פירות או אפה פת לעצמו כ' הספר מצוות יש מתירין וכו' ויש אוסרין כמו פירות הנושרין אפילו נשרו מאליהן דבדבר מאכל החמירו טפי, והכי מסתבר לאסור דלא גרע מנשרו מאליהן. והנה, בב"י פי' דכוונתו לסמ"ג ותמה דלא נצא כן בדבריו, אבל בב"ח כ' דכוונת הטור לסמ"ק (רכא בדיני אמירה לגוי), וע"ש בב"ח שהשיג דהסמ"ק כ' את דעת המתירין רק לענין פת. וכעי"ז כתב בספר התרומה (רמז) והובא במרדכי (שבת תג), וכ' דלפי' התוס' דלא גזרו בדבר שצריך מרא וחצינא - שרי, אבל אי נימא שגזרו בכל דבר אכילה - אסור [ובזה יישבו את הגמ' בחולין יד: דמדמי הגמ' לבהמה שנשחטה]. והנה בסה"ת כתב דבכל דבר אכילה שנעשה מאליו גזרו שמא יעשה הישראל בעצמו אבל בגוי שצד דגים אסור שמא יאמר לו כמו בפירות הנושרים, ומשא"כ בישראל שבישל לא גזרו דלא ברשעי עסקינן. ומבו' דבגוי שעשעה לא גזרינן שמא יעשה הישראל, ומה שדימה לפירות הנושרין צ"ל שהוא רק לענין דגזרו בכל דבר אכילה ומשא"כ כשהדליק נר [ובב"י כתב דיסוד המחלו' בזה הובא בתוס' ג. דר"א ממיץ התיר לאכול מדגים שצלו הגויים והתוס' גזרו שמא ירבה בשבילו], אבל הטור כ' דמסתבר לאסור דלא גרע מנשרו מאליהן, וכ' הב"י דלפ"ז הדבר נכלל בגזירה דשמא יעשה בעצמו. וע"ע בסמ"ג (ל"ת סה דיני אמירה לגוי) שכתב: גוי שליקט פירות או צד אסור משום מוקצה והה"נ בנשרו או ניצודו מאליהן כמו פירות הנושרין ומשקין שזבו. וצ"ב שפתח באיסור מוקצה וסיים בגזירה, ולעיל שם כתב דגוי שאפה פת יש צדדים להתיר ולאסור, דבכל דבר אכילה גזרו שמא יאמר לגוי, דקיל בעיניו.
ה). [מש"כ בלשון לא גזרו משום דבאמת לא מצינו לשיטתם להדיא שגזרו בשאר דברים, וכש"נ לעיל] בתוס' ביצה ג. כתבו כשני תי' - דבעי מרא וחצינא ועוד י"ל שגזרו על דבר שמתאוה, אבל בתוס' בשבת קכב. ובסמ"ג (ל"ת סה הקוצר) כתבו זאת כתירוץ א', וכן הגיה המהרש"א בדברי התוס' ועי' במהר"ם שי"ף [והתוס' יישבו בזה הא דלא גזרו בגוי שהדליק, וק"ק דלהבעיר מנר לנר אין בזה טורח, וי"ל דעיקר ההדלקה היא התעסקות גדולה להוציא אש או להביא נר, ואף שהיה כאן עתה נר מ"מ לא חששו לאופן מסוים].
ו). כ"כ הרמב"ן והרשב"א קכב. וכ"כ הרשב"א חולין יד. ליישב הא דלא גזרו בגוי שעשה כבש או הדליק הנר משום דגוי בישראל לא מיחלף ורק היכא שנעשה מאליו גזרו, ומ"מ גזרו אף בגוי שסחט פירות משום דלא פלוג, [וע"ע בר"ן סו"פ כ"כ שכ' עוד בשם הרמב"ן דלא גזרו גוי אתו ישראל משום דלא שכיח ישראל אצל גוי]. והנה, בעיקר הגזירה י"ל דלא אמרו שאסור רק בדבר שדרכו לבוא אלא כל שבא מאליו אסור [אא"כ נימא דדבר שלא שכיחא לא גזרו], אלא דבדבר שדרכו לבוא אסרו אף בגוי. אולם יש להוכיח מהרשב"א בעבוה"ק (ש"ה פ"א) שכ' דספק דבר הניצוד אסור משום מוקצה, דאף דבכל מוקצה קיי"ל לקולא, כיון שהוא קרוב לאיסור תורה החמירו בספיקו. ומריהטת לשונו מבו' דהוא לא אסר משום פירות הנושרין, וכן מוכרח דהרי מצד פירות הנושרין בלא"ה יש לאסור משום דהוי דשיל"מ, וכש"כ הרשב"א (שם פ"ד) לענין ביצה. ובאמת צ"ב החילוק ויתבאר בדין ספק משקין שזבו. ועכ"פ מבו' דהוא לא אסר משום פירות הנושרין וע"כ דכיון שאין דרכו בכך לא אסרו וי"ל עוד דמודה הרשב"א דהיכא דבעי מרא וחצינא, אף שלבסוף בא מאליו, לא גזרו.
אולם ברמב"ן ס"ס כ"כ ובמלחמות ר"פ א"צ דן לענין עשבים דגזרו שמא יתלוש, אף שאינו נושר מאליו ומשמע שנסתפק בזה, וכן ברשב"א חולין יד: דן לענין דלועין. והגר"ז (תקז, ק"א ד) תמה דהרמב"ן סותר לדבריו, ועי' בתהל"ד (שכב, ג) שכ' שהרמב"ן שם נסתפק אם עשבים שדעתו עליהן הוי מוקצה או לא, וממילא ע"כ דאסור משום פירות הנושרים, וכן היה נראה מהרי"ף והרא"ש שאסרו בעצים שנשרו משום פירות הנושרים וכ"כ בתהל"ד שם. אולם הגר"ז שם כתב דעצים דקים דרכם לינשר ע"י הרוח, ולפמש"נ בדברי הרשב"א ודעימיה דהיכא שלא נעשה ע"י גוי אסור אף שאין דרכו לבוא מאליו ניחא בפשיטות הא דעצים שנשרו אסורים.
ז). נפק"מ מכ"ז דלטור אסור אף היכא דבעי מרא וחצינא כמו בצידה, ולתוס' אסור אף היכא שאין דרכו לבוא מאליו, ולרשב"א שרי.
והנה במ"ב (תקטו, ג) לענין גוי שליקט כתב דפירות שקלין לתלוש ואדם מתאוה עליהן יש בו גזירה שמא יעלה ויתלוש, ולכאו' נקט כהתוס', אולם בשעה"צ ציין לתוס' ולרשב"א ולרמב"ן, וכנראה שציין לרמב"ן ולרשב"א לענין עיקר הדין שגזרו גם בגוי פירות הנושרין. ולפ"ז י"ל דלרווחא דמילתא כ' הטעם כהתוס', דבהא דאי"צ מרא וחצינא אף התוס' מודים דאסור. אולם יש להוכיח מהטשו"ע (שה, כ) דגוי שחלב בשבת אסור משום משקין שזבו ועי"ש בגר"ז (קו"א ב) דחלב לא חשיב שבא מאליו וע"כ דקיי"ל כהתוס'. ועמש"נ בדין חליבת עכו"ם ביו"ט. וע"ע במשנ"ב (תקטו, כג) דמבו' מדבריו דבניצוד מאליו לא אסרו משום פירות הנושרין, אולם נתבאר לעיל דאף הרשב"א מודה לזה.
וע"ע בתהל"ד הנ"ל שהביא מהמג"א דגזרו בעשבים שמא יעלה ויתלוש וכ"כ בגר"ז (שכה, ח) וסתר הגר"ז לדבריו בסי' (תקז ק"א ד) הנ"ל, ועכ"פ מבו' מהמג"א דאסור אף היכא שאינו בא מאליו ועי"ש בתהל"ד שהאריך בזה.
ח). כ"כ הרשב"א והר"ן סו"פ כ"כ וכ"מ בטשו"ע (שה, כ) לענין גוי שחלב, ובטור ובגר"א ובגר"ז ובמ"ב פי' משום משקין שזבו, וכ"מ בטור (שכה) לענין גוי שליקט פירות, וכ"מ במ"ב (תקטו, ג).
ט). בטור (שכה) הביא מהספר מצוות שהתיר, וע"ש לעיל דכוונת הטור לסמ"ק, וע"ש בב"ח שאין ראיה מהסמ"ק דיש מתירין בזה. וע"ע במנח"ש (תנינא מה) שהביא כן מתוס' עירובין לט: ד"ה משכחת לה ומהרז"ה שם בדעת רש"י ולא עיינתי כעת, וע"ש שצירף קצת צד זה להקל.
י). ברייתא ג: ד. אחד ביצה שנולדה ביו"ט וכו' אין מטלטלין אותה לא לכסות בה הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי שלא תשבר, ואליבא דר' יוסף ור"י איסור הביצה הוא משום משקין שזבו או פירות הנושרין. ואין לומר דהברייתא אסרה רק השתמשות לסמוך כרעי המטה, דא"כ אמאי קתני בסיפא דכופה עליה כלי שלא תשבר ולא התירו לטלטלה, ומבו' דאסור אף בטלטול. וכ"כ תוס' ב. וכ"מ מרש"י ד. ד"ה מאי וע"ש ברשב"א דזה גופיה הוי המו"מ שם וכ"כ ברשב"א כד:.
יא). תוס' בשבת מה: ומש"ה כתבו דר' יוחנן הוצרך לאסור אף מצד נולד, אכן בתוס' ביצה ב. משמע דאסור לכו"ע וכ"מ ברשב"א כד: הנ"ל (דרב שם הא סבר במוקצה לטלטול כר"ש). וכ"מ בפשטות מתוס' ג. ד"ה דהקשו למאי בעי לטעמא דמוקצה תיפוק ליה מצד פירות הנושרין, ותי' אליבא דר"ש ביושב ומצפה ולא תי' דנפק"מ לענין טלטול. וכן מבו' מהראב"ד הובא להלן, וכן הוכיח בפנ"י מר"א ב"ה ד. דאסר הביצה בטלטול אף דסבר כר"ש בשבת כט. (ואין לומר דאסר מצד הכנה, דהא התם מיירי אליבא דר' יוחנן דלית ליה הכנה ואסר את הביצה משום משקין שזבו, והא לשיטתו מיירי התוס' בשבת).
ובעיקר הפלוגתא מצינו ב' דרכים, דהרשב"א כד: הוכיח מזה דדבר שאסור באכילה אסור בטלטול, והראב"ד בהשגות על בעה"מ כ' הטעם שאסור הוא משום שמא יבוא לאוכלו. והנה עיקר יסוד הרשב"א מבו' ג"כ ברי"ף וברא"ש שם וכ"פ בטשו"ע (תקטו, א), וע"ש במג"א שהביא מהיש"ש דפליג ע"ז והמג"א דחה דבריו, ובהג' חת"ס הוכיח מהתוס' בשבת הנ"ל כדברי היש"ש. אכן רעק"א בחידושיו כתב לפרש את דעת התוס' בשבת משום דביצה יש לה תורת כלי, ונהי שהיא אסורה באכילה אכתי מותר לסמוך בה כרעי המטה [עי' להלן]. ומש"ה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש, דלר"י כיון דמעיקרא היה אוכל ועתה עומד ככלי הוי נולד [ויל"ע, דהא אף מעיקרא היה יכול לשוחטה ולהשתמש בה ככלי וע"כ דעומד לזה דאל"ה לא היה לזה תורת כלי עי"ז, ושמא במעי התרנגולת הוי מוכן רק אגב אמו ותליא במחלו' הראשונים בביצה ב. ואכ"מ], כ' עוד דהתוס' בביצה מודי לזה אלא דסברי כש"כ הראב"ד דגזרו ע"ז איסור טלטול.
ובעיקר הפלוגתא אי דבר האסור באכילה אסור בטלטול היה נראה לכאו' דתליא בפלוגתת הבעה"מ והרשב"א אם כלי ששימושיו אסורים מותר לצורך מקומו. אמנם הרשב"א שם מיקל והכא אוסר. ונראה לבאר דתרי גווני מוקצה איכא, מצד החפצא כאבנים ומצד הגברא כגרוגרות, דר"ש מודה בהא כיון דדחיא בידים, אבל כלי שנאסרו שימושיו אין בו הקצאה וג"כ לא הוי כאבנים, ובזה פליגי הפוסקים בדבר אכילה שאסור לאוכלו אם יש בו מעלת כלי או דכל מעלתו היא מה שאפשר לאוכלו וכיון שיש בו איסור אכילה הוי כאבנים. וכ"ז לר"ש אבל לר"י הוי מוקצה מצד הקצאת הגברא.
יב). בחי' רעק"א הנ"ל מבו' דלהתוס' בשבת מותרת הביצה לסמוך תחת כרעי המטה, ויש להעיר ע"ז מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דעצים שנשרו אסורים גם משום פירות הנושרים, ומבו' שיש איסור הסקה. אולם בפשטות י"ל דהם פליגי על התוס' בשבת. אולם קשה מהתוס' ביצה ג. ועוד ראשונים שהקשו בנר שהדליקו גוי מ"ט לא גזרו משום פירות הנושרים. וצ"ל דחז"ל אסרו את עיקר ההנאות, דהיינו אכילתם, ולפ"ז להתוס' בשבת דשרי בטלטול ה"נ יהיה מותר לסמוך את הדלת בעצים שנשרו.
יג). הנה בפירות הנושרין בלא"ה יל"ד מצד מוקצה, אולם נפק"מ היכא דיושב ומצפה עכ"פ לר"ש או במשקין שזבו. והנה הא מבו' בברייתא דאסור בטלטול, אלא דנתבאר לעיל דלהתוס' בשבת אתי כר"י. וא"כ ביו"ט, לשיטת השו"ע דפסק כר"י בלא"ה אסור, ורק לשיטת הרמ"א יל"ד וכן בשבת. והנה במ"ב (תקטו, ו) פסק דדבר האסור באכילה אסור בטלטול, וכדעת הרי"ף והרא"ש ודלא כהיש"ש, אלא דאכתי יל"ד לדברי רעק"א הנ"ל דטעמא דהתוס' בשבת משום דראוי לשאר שימושים. אמנם ממילא בשאר פירות, שאין קליפתן קשה ואינן עומדים כלל לשאר דברים, לכו"ע הוי מוקצה, ובביצה קיי"ל דאסור רק משום הכנה דרבה, אבל יתכן שתהיה נפק"מ בעצים שנשרו. ולמש"כ הרי"ף והרא"ש דאסורים מצד פירות הנושרין [ואף דאסור אף מצד נולד, הא נפק"מ כש"כ הקר"נ היכא דיושב ומצפה, ועי' במג"א שכתב דהכל טעם אחד].
יד). בשו"ע תקיג כתב דביצה אסורה בנגיעה [דאסורה משום גזירה דיו"ט אחר השבת, דאז אסור משום הכנה] וברמ"א כתב דהיינו לטלטלה ועי"ש במג"א. ובמ"ב פי' דדעת השו"ע לאסור משום דביצה מתגלגלת והרמ"א התיר, וע"ע לענין מוקצה (שח, ג) ואכ"מ. והגר"ז (תקז, ד) כתב דדין פירות הנושרין ומשקין שזבו שווה לדין מוקצה, והנה צ"ב לטעמא דרבה מ"ט אסרהו בטלטול. ולעיל נתבאר דנחלקו הראשונים בטעם איסור הביצה למ"ד משקין שזבו דלרשב"א טעם איסור הביצה משום מוקצה וה"נ לרבה, ובראב"ד מבו' דבין לרבה ובין לטעמא דפירות הנושרין אסור מגזירת חז"ל. ולרשב"א ודאי דדינו כדין מוקצה אלא דיל"ד לבי' הראב"ד [וכן בי' רעק"א בדעת התוס' ב. וכ"כ בחת"ס בהקדמה למדו' תנינא] אם גזרו אף בנגיעה. ועי' בחת"ס שם שכתב דבכל דבר שראוי לאוכלו גזרו עליו איסור נגיעה שמא יבוא לאוכלו, וה"נ הדין במוקצה שראוי לאכילה ע"ש.
טו). הגר"ז (תקז, ד) התיר (ובקו"א ד) הוכיח כן מהא שכתב הרמב"ם דטעם עצים שנשרו משום מוקצה ולא כתב כש"כ הרי"ף שהוא רבו משום פירות הנושרים, ש"מ שאין נפק"מ [ואכתי קשה, דנפק"מ היכא דלא הקצה דעתיה מזה, ושמא לא מהני לר"י, דקיי"ל כוותיה ביו"ט]. וכן ממש"כ המלחמות רפ"ג דביצה דגוי שתלש עשבים אסור גם משום פירות הנושרין ואעפ"כ הותר להעמיד בהמתו עליה, וכן ממה שהותר לעלות בכבש שנעשה מעצים שתלש גוי בשבת, כש"כ הרמב"ן והר"ן סו"פ כ"כ, דש"מ שדינו כדין מוקצה דמותר בהנאה שאין בו מעשה [ולפ"ז א"ש הא דקתני בברייתא אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי, דמה הוצרך להוסיף כיון דבלא"ה אסור לטלטלה לחנם, ולהגר"ז י"ל דאתי לאשמועינן דלשאר תשמישים שאין בהם מעשה שרי]. אבל תמוה מאוד לפ"ז מאי הקשו התוס' ביצה ג. והראשונים סו"פ כ"כ מהא דמותר להנות מהנר שהדליק גוי, וצע"ג.
טז). דין משקין שזבו מבו' ממה שאסור לסחוט תותים ורימונים ובגמ' שבת קמה. איתא דדבר תורה אינו חייב אלא בזיתים וענבים, וכ"כ ברמב"ם דסוחט תותים הוא דרבנן וכ"כ במ"ב (שכ, א). ולכאו' הה"נ בתולש מעציץ שאין נקוב. אולם במג"א (רנב, יט) כתב לענין שום דלא גזרו בו משום משקין שזבו, ובבה"ל (רנב, ה ד"ה בסר) תמה ע"ד דמ"ש מתותים. וע"ש שכתב דלא דמי לדבר שנגמר סחיטתו מבעוד יום, דמה"ת חשוב כסחוט ומש"ה לא גזרו בו. ולפ"ז יל"ד בפירות שיבשו באופן שיש בו רק איסור דרבנן, דלא יהיה בו גזירת פירות הנושרין דזה דמי לפירות שנתרסקו. והנה, רעק"א תשו' ה' יצא לדון דלמאי דלא קיי"ל דאסורה הביצה משום משקין שזבו אין איסור בחלב משום משקין שזבו משום דמה"ת אין בו איסור למ"ד דאין דישה אלא בגידו"ק [ולהלכה אינו מוכרע]. ואף דר' יצחק אסר אף בביצה שאין בו איסור כלל והנך אמוראי פליגי רק משום דבביצה אוכלא, מ"מ היינו רק דמש"ה הוכרחו לפרש מתני' באופ"א, אבל אחר דאין ראיה ממתני' תו י"ל דלא גזרו גזירה לגזירה. אבל תמוה מ"ש מתותים ורימונים, ושמא י"ל דכל הפירות היו בכלל הגזירה וכשם שגזרו על סחיטתן כן גזרו על המשקין, אבל בחלב, דאי"ז פרי ומצד אחר ל"ש בו דישה מה"ת, י"ל דלא גזרו בו.
יז). עי' ר"פ חבית ובשו"ע (שכ, א).
יח). כן איתא בגמ' והטשו"ע השמיטו, וכתב המג"א דהטעם הוא דכיון שאין בו איסור מה"ת מותר אף אם לא נתרסקו, ובבה"ל תמה ע"ד מ"ש מתותים ורימונים דאסרו וכן הביא מהגר"א ומהמאירי (יח יט. ד"ה הפירות) וכן תמה הגר"ז (קו"א יב) והביא מהריא"ז (שלה"ג ח.) דאסור, ועמש"נ לעיל לענין איסור דרבנן ובהערה הבאה.
יט). גמ' שבת יט ובשו"ע (רנב, ה-שכ, ב). וע"ש בגמ' אי בעינן ג"כ שידוכו, דיש ג' חלקים - ריסוק דיכה ושחיקה. ולהלכה כתב הטור דבעינן שידוכו, והשו"ע פסק שאי"צ, כש"כ בבה"ל רנב והסיק להחמיר להלכה כדעת הטור. ובטעם ההיתר כתב המ"ב (שכ, יג) דכיון שנתרסקו זב המשקה מאליו ואין בזה חיוב חטאת ולכן לא גזרו. וצ"ב דהרי גזרו על תותים ורימונים אף שאסור רק מדרבנן, ומה"ת לא חשיב המשקה היוצא למשקה, וכן הקשה בבה"ל (רנב ד"ה בוסר) וכתב דמה"ת חשוב כסחוט ול"ש בו תו סחיטה ובזה לא גזרו, ומשא"כ בתותים ורימונים דאין שינוי בעצם הסחיטה לא חילקו בין איסור מה"ת לדרבנן. ועד"ז כתב רעק"א (תשו' ה) ועמש"נ לעיל לענין איסור דרבנן. ואכתי קשה, דהרי לר"י אסרו אף בביצה משום משקין שזבו, וקשה לדידיה מהברייתא בשבת הנ"ל, וצ"ל דכיון שלא התחילה בו הסחיטה, דמי יותר למשקין שזבו.
כ). הובא ברמ"א (שכ, א) וע"ש במ"ב.
כא). בפשטות היה נראה דכיון דשרי מה"ת לסחוט לא גזרו בזה, ועמש"נ להלן בדין חולה שיש בו סכנה והכא עדיף שהרי לכו"ע הוי היתר. אולם הרי לר"י איסור הביצה הוא משום משקין שזבו אע"פ שהוא היתר גמור, ויל"ד דלדידן לא גזרו גזירה לגזירה ונתבאר במקו"א. וכתב רעק"א (תשו' ה) דהכא שאני כיון שאין דרך סחיטה בכך ולא גזרו אלא במקום שמצד צורת הסחיטה יש בזה מלאכה, וצ"ל דביצה דמי טפי לדבר הנסחט ועי'.
כב). לכאו' פשוט הוא, שהרי מותר לסוחטם ולאוכלם ואפילו היכא שאין מתבטל באוכל. אמנם יל"ד בזה עפ"י הרשב"א ג. שהק' אליבא דר"י דאסר הביצה משום משקין שזבו דמ"ש מהא דאמר בשבת קמב: דמותר לסוחטן לתוך אוכל דה"נ הביצה הוי אוכלא ותי' בזה"ל וי"ל דהתם שאני דכיון דעביד איהו האוכל בידים וסוחט ליה לתוך האוכל הויא לה הוכחה טפי, אבל הכא הביצה ממילא קא אתי, טעי בה אטו משקין שזבו מעצמן, ע"כ ולפ"ש יל"ד בכל משקין שזבו מעצמם לתוך אוכל. אמנם נראה דהרשב"א מיירי רק אליבא דר' יצחק דאסר אף בביצה דהוא אוכלא אבל לדידן דלא קיי"ל כוותיה כש"כ הרא"ש משום דלא גזרו באוכלא, וא"כ הה"נ כשזב לתוך אוכל דחשיב כאוכל, ומיהו היכא דשייך עיקר הגזירה, כגון בחולב בשבת לשיטות דאסור כתב בחזו"א (מד, ד) דאפשר דאסור ועי' בגר"ז (שה, קו"א ב) שדן בזה, ונפק"מ לכאו' אף לשיטות דאסרו לסחוט בוסר לתוך אוכל.
כג). בשו"ע (שכ, ב) עפ"י סה"ת (רכג) הובא בשו"ע (שכ, ב) משום דכל קצת שזב בטל בשישים אע"פ דדבר שיש לו מתירין כיון שנולד בתערובת לא חל עליו שם איסור. ועי' בחזו"א (נב, יט) שלמד מזה אף למקום שסוחט לימון לתוך תה ובספר ארחו"ש (פ"ד הע' מו) העירו ע"ד דהכא הוא מין בשאינו מינו ונותן טעם ואמאי שרי, ושמא י"ל דכל קצת שזב אינו נותן טעם, ואע"פ שחוזר וניעור כבר נתבטל בשעה שנולד ותו לא חל עליו האיסור.
כד). כ"כ במנח"ש (תנינא מה) לענין פירות הנושרין ולכאו' הה"נ לענין משקין שזבו, והוכיח כן מהרמ"א (שיח, ב) דכתב קצץ פירות מהמחובר לחולה אסור לבריא אף שהיה חולה מבעוד יום משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה [וע"ש במ"ב דהיכא שנגמר מבעוד יום אה"נ שמותר, וע"ש עוד במה שהקשה המג"א דלבטל הגדולים בעיקר, והמ"ב הביא מהגר"א דמצדד כן להלכה], ולא כתב דאסור משום פירות הנושרין, וראה בהערה הבאה.
כה). במנח"ש שם הביא מתהל"ד שהוכיח מהרשב"א חולין טו: שכתב להדיא דאסור אף לחולה שיש בו סכנה ובסי' שכה, יג כ' ליישב דעת הרמ"א דמיירי בפרי האדמה שאינן נתלשין ממילא. וע"ש במנח"ש שכתב דמ"מ מדברי הפוסקים הנ"ל משמע דלא פסקו כן, ועוד רצה לדחוק בדברי הרשב"א דלמסקנא הדר ביה ע"ש, וע"ע במנח"י שאסר. וכן יש להוכיח מהטשו"ע (שה, כ) דמותר לומר לגוי לחלוב משום שעב"ח ומ"מ החלב אסור משום משקין שזבו. ולכאו' אין חילוק בין משקין שזבו לגזירה שמא יתלוש, ומוכח דעכ"פ היכא שאסור לישראל לעשותו גזרו. ויש להוכיח עוד מהא דלר' יוסף ור' יצחק אסרו את הביצה אע"פ שאין איסור בדבר. ויש שר"ל דכיון שא"א להביאו גרע, וכן יש להוכיח מהגרעק"א (הובא להלן) שהוכיח מהא דגונח יונק שמותר לחולה שאין בו סכנה לשתות משקין שזבו, והא התם מותר לכתחילה [ושמא זו כוונתו בדחייה הב'], והנה אי נימא שיש בזה חילוק בין משקין שזבו לפירות הנושרין היה ניחא הכל אבל צ"ב החילוק.
כו). דקיי"ל דחולה שאין בו סכנה הותר לו שבות ואסור לו לאכול מאכלות אסורות ונסתפק רעק"א (תשו' ה) אם הני חשיב כאיסור אכילה או דכיון שנאסר רק מכח גזירה אי"ז כאיסור אכילה. עיי"ש שרצה להוכיח מהא דאמר ר' מרינוס דגונח יונק בשבת, ודן לדחות בתרתי - חדא דאיכא למימר דר' מרינוס סבר דאין דישה אלא בגידו"ק ולהלכה דלא קי"ל כר"י דאסר ביצה לא גזרינן גזירה לגזירה, ועוד דכיון שיונק כלאחר יד ואם היה מפרק כה"ג היה מותר לא גזרו בזה דאין דרך פירוק בכך. ושמעתי להוכיח מהא דכתב השו"ע (שכח, יט) דחולה שאין בו סכנה מותר בבישולי גויים, וע"ש במג"א דהכוונה אף שבישל בשבת וכן מבו' להדיא ברמב"ם. והא לענין גוי שאפה פת הביא בשו"ע (שכה, ד) פלוגתא אם מותר ושם בטור מבו' דאסר משום משקין שזבו, והכא סתם דשרי. אולם שם כתב בב"י שלא כדברי הטור דבאפיית פת לא גזרו ואסור רק משום שמא ירבה בשבילו, ועוד די"ל דלא החמיר השו"ע בזה לענין חולה.
כז). ביצה ג. וכתב הרא"ש דהרי"ף פסק כרבה לפי שנראה לו גזירה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו או לפירות הנושרין, וכדמפרש הגמ' דביצה בלועי ופירות מיגלו וקיימי [ומש"ה לא דמי לפירות הנושרים], וביצה אוכלא ומשקין לאו אוכלא [ומש"ה לא דמי למשקין שזבו].
ובגמ' שם רמי דר"י דאסר ביצה אדר"י דסבר דפירות העומדים לאכילה לא אסרו משקין שזבו משום דאוכלא דאיפרת הוא [וצ"ב דעיקר טעמא דר"י פי' רש"י בריש חבית משום דלא חיישינן בזה לשמא יסחוט ולא משום אוכלא דאיפרת. ונראה לומר דכונת הגמ' דאף אי נימא דסובר ר"י דגזרו אפילו בלא חשש דשמא יסחוט עכ"פ מוכח מר"י דבעומדים לאכילה דהוי כאוכלא דאיפרת לא גזרו בהם משום דאי"ז משקה אלא אוכל וא"כ ה"נ בביצה. והיינו דמר"י מוכח דעכ"פ היכא דהוי אוכלא דאיפרת לא גזרו, ובעינן ג"כ לטעמא דאין חשש סחיטה, דאל"ה אף דהוי אוכלא דאיפרת היו אוסרין]. ועי' ברשב"א שהקשה קושיא זו מנפשיה ותי' באופ"א, ותמוה מהגמ'. והרמב"ן בשבת קמג: כתב דטעמיה דר"י משום נולד ולא משום גזירה שמא יסחוט וסוגיא דהכא כרבנן. וצ"ע א"כ מאי מקשי דר"י אדר"י, וי"ל דזה גופיה הקושיא דר"י לא גזר משום שמא יסחוט ורק אסר משום נולד, וא"כ אמאי אסר בביצה [דמשמע אף בעומדת לאכילה, וכדמוכיח הגמ' מדלא קאמר היא וביצתה וסבר ר' יוחנן דמתני' אתיא אף כר"י]. ועכ"פ כיון דקיי"ל כר"י דלאוכלין שרי ממילא מוכרח דלא קיי"ל כר' יצחק [ובעיקר דברי ר' יצחק הקשו הראשונים דמ"ש ביצה משאר פירות שאינן עומדים לסחיטה שלא גזרו עליהן, ותי' התוס' בשבת שם דביצה דרכה ליסחט ושייך לגזור בה טפי וכ"כ שם ברמב"ן, וכ"כ ברשב"א בסוגיין. והרשב"א הקשה עוד דהא מותר לסחוט לתוך אוכל ותירץ דכ"ז כשעושה בידים, דאיכא הוכחה דלא בעי למשקין, ונתבאר לעיל בדין משקין שזבו לתוך אוכל].
כח). גמ' ג: ד. וכר"א, והנה הרשב"א בעבוה"ק (ש"ה פ"א) כתב דספק מוקצה מותר ומאידך כתב (בפ"ד) דספק ביצה אסור משום דיש לה מתירין ובמ"מ תמה ע"ד דאמאי מוקצה לא חשיב דבר שיש לו מתירין. ועי' בעמק ברכה (יו"ט ד) דעמד ע"ז. ושמעתי ליישב עפ"י הצל"ח שכתב דמוקצה לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון דטלטול שייך בכל רגע ורגע, ואף אם יותר בחול אכתי טלטול של שבת לא הותר, ולא דמי לאכילה שיכול לאוכלו או בשבת או בחול. ולפ"ז י"ל דכיון דהותר איסור טלטול הה"נ איסור אכילה, דא"א לחלק ביניהם. ולכאו' תמוה מסוגיין דה"נ ביצה אסורה בטלטול. ורעק"א עירובין מה: תי' דביצה נאסרה רק באכילה משום משקין שזבו ואחר שנאסרה באכילה נאסרה ג"כ בטלטול, וכיון דאיסור אכילה יש לו מתירין ונאסרה ממילא אסור בטלטול משום דכל דבר שאסור באכילה אסור בטלטול, וא"ש דברי הרשב"א.
כט). כ"כ בר"ן.
ל). גמ' שבת קמד: ופליגי הראשונים אם מיירי אף בשבת דבתוך קדירה מלאה שרי, אבל לכו"ע שרי אף ביו"ט, ועמש"נ (בהערה א) בדעת הבה"ג.
לא). בגמ' צה. מבו' דחולב חייב משום מפרק ונחלקו שם הראשונים אם קאי לדעת ר"א שם או דאתיא לכו"ע ע"ש ברמב"ן, ובתוס' עג: הוכיחו מזה דיש דישה שלא בגידו"ק וכר"י וי"א דבהמה חשובה כגידו"ק.
והנה בפשטות מבו' מזה דלא הותרה חליבה ביו"ט, דהיא מהמלאכות דקודם לישה, אולם ברמב"ן שם כתב לדעת הרי"ף דהותרה החליבה [משום דאינו נעשה לימים רבים, דהחלב מתקלקל] ורק אסור החלב משום נולד א"נ שאסור משום משקין שזבו שמא יחלוב לגבן [ויל"ע, דהא אף כשחולב לגבן נימא הואיל, וי"ל דר"ח קאמר לה ואזיל לטעמיה דלית ליה הואיל, אבל א"כ לדידן יהיה מותר וצ"ע. ומה שלא כתב הרמב"ן דאסור מדין משקין שזבו, וכמו שאסר ר"י הביצה, מבו' מזה כש"כ רעק"א דלמאי דלא קיי"ל כר"י לא אסרו שאר משקין שאין בהם איסור מה"ת. והכא פשוט טפי, דהא מותר לסוחטם ורק הכא שיש גזירה ממש אסרו, ומ"מ מבו' מהרמב"ן דהיכא ששייך עיקר הגזירה אסרו אף שיש היתר לחלוב ודלא כהמנח"ש (תנינא מה) הנ"ל. ובדוחק י"ל דאחר הגזירה אסורה אף החליבה, וכש"כ בשעה"צ בשם הגר"ז דכיון דאסרו את החלב שוב ממילא הוי החליבה שלא לצורך יו"ט. ובמג"א (תקה, ב) כתב הטעם משום נולד, ומבו' לכאו' דנקט דחליבה הותרה ביו"ט. וכן הוכיח השעה"צ מכל הראשונים שכתבו לאסור את החלב בעומדת לחליבה משום נולד ולא אמרו משום איסור מפרק. אולם הגר"א ורעק"א נקטו דאסור משום מפרק וכן הוכיח בבה"ל שם מראשונים רבים.
לב). גמ' שם ונחלקו הראשונים אם מיירי דוקא ביו"ט או אף בשבת, דהתוס' שם כתבו דבשבת אסור משום שהבהמה אסורה באכילה והחלב הוי אוכל מפסולת שאסור משום דש או בורר (ע"ש במהרש"א) וכ"כ הרמב"ם (פ"ח ה"י) דפטור ומבו' דאסור, והרמב"ן והר"ן כתב דשרי אף בשבת וכתב דהאיסור הוא רק אריא דרביע עליהו אינו מפקיע מהבהמה שם אוכל. ויל"ד עוד לאסור החלב משום מוקצה וע"ז כתב הרמב"ן דכל היכא שהאיסור קופץ מאליו אינו אסור, והר"ן רפ"ק דביצה כתב משום דהחלב לא הוקצה, והרשב"א בעבוה"ק (ש"א ח"ג) כתב להחמיר וכן צידד ברשב"א בחי' ביצה ב:, וע"ע להלן.
לג). כ"כ במ"ב (שה, עא) עפ"י הרמב"ם הנ"ל.
לד). כן מוכח מהראשונים הנ"ל דלא פליגי על התוס' אלא משום דהאיסור הוא אריא דרביע עליה, אבל הכא שהוא מצד עצמו אינו כאוכל לכאו' לכו"ע אסור, וכ"כ להדיא בר"ן רפ"ק דביצה. אולם הב"י והדרכ"מ (תקה) כתבו דברמב"ן בפרק חבית הנ"ל מוכח שמותר לחלוב אפילו מבהמת ישראל העומדת לחליבה לתוך אוכל, וכן הסיק בדרכ"מ להלכה, אבל במג"א האריך לדחות את שיטתם, וכן דחו שאר אחרונים, דהרמב"ן מיירי דוקא בעומדת לאכילה, וכ' המג"א דהרמ"א הדר ביה וכתב דנהגו להחמיר. והנה החלב אסור בלא"ה משום מוקצה ונולד וראה להלן.
לה). בשו"ע (תקה, א) כתב דמותר לחלוב ביו"ט רק בעומדת לאכילה, וכתב המג"א הטעם משום דהחלב הוי מוקצה וכתב דלשיטות דהתירו מוקצה ונולד ביו"ט שרי. אולם הגר"א ורעק"א הקשו דיש בזה ג"כ איסור מפרק כיון שהבהמה אינו אוכל, וטעם המג"א לכאו' דסבר שהותר חליבה ביו"ט אפילו מדרבנן ומש"ה דן בכל הסימן רק מצד מוקצה ונולד ועי' בשעה"צ (א) [וק"ק, דהמ"ב בהקדמה לסימן זה סתם דלתוך קערה יש איסור נולד והזכיר איסור דש רק בשעה"צ, ובהמשך דבריו לענין חליבה מבהמה העומדת לחליבה הביא בזה מחלו' הראשונים, וצ"ב], ומ"מ אף למג"א כיון שהחלב אסור משום נולד שוב הוי שלא לצורך יו"ט, וכש"כ השעה"צ מהגר"ז. אולם בשעה"צ כתב להקל לצורך שמחת יו"ט לסמוך על שיטת הרז"ה שאין החלב נולד וממילא הוי צורך יו"ט, ועי' להלן.
לו). טשו"ע (שה, כ) והטעם כתב הטור והגר"א והגר"ז ומ"ב משום משקין שזבו וכ"כ ביש"ש (ב), ועמש"נ באות א' ג' שיטות בגדרי גזירת משקין שזבו והנה לשיטת סה"ת דגזרו בכל דבר אכילה ה"נ בחלב, ולשיטת התוס' דגזרו בכל דבר שהוא בקל ומתאוה נראה דהה"נ חלב. אמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דגזרו בגוי רק על דבר שדרכו שבא מאליו יל"ד אם חלב חשיב כבא מאליו [וקצת ראיה מדאיתא ארץ זבת חלב ודבש כדמפרש הגמ' ועי' רעק"א בתשו' ה' שדן בחלב שזב מאליו ומבו' שיש כזו מציאות]. וראיתי בגר"ז (שה קו"א ב) שכתב דלרשב"א לא גזרו בחלבה נכרי דלא חשיב אתי ממילא, ובזה א"ש מה שהביא הרמ"א (תקה, א) מתשו' הרשב"א שגוי שחלב ביו"ט [וישראל רואהו] מותר החלב, ומבו' שלא אסרו משום משקין שזבו, ועי' להלן בדין יו"ט, ולפ"ז מוכח דקיי"ל כהתוס' ועמש"נ (באות א).
[ולכאו' אסור ג"כ מצד נולד לשיטת המג"א (תקה) דפסק כהגהו"א דמשקה מאוכל הוא בכלל נולד ועי' להלן דהגר"א חולק, אולם בשבת לא קיי"ל לאסור רק בנולד גמור].
לז). במג"א (שה) כ' דאסור משום מוקצה משום דהבהמה מוקצה בשבת והובא במ"ב שם, אבל משום משקין שזבו ונולד ל"ש לאסור כיון שהוא לתוך אוכל, אכן בחזו"א (מד, ד) כ' דלשיטות שאסור לחלוב בשבת אפילו לתוך אוכל [משום שהבהמה חשובה כפסולת], יש לאסור מצד גזירה דמשקין שזבו שמא יחלוב, ועי' בגר"ז (קו"א ב) שדן בזה. והיינו דאף דבפירות לא אסרו אף לר"י דאסר אפילו בביצה וכש"כ הרשב"א בביצה ג. אבל כ"ז רק כשל"ש עיקר הגזירה.
ועיקר דברי המג"א תמוהים מאוד, דהא קיי"ל כר"ש (שיח) דבהמה שנשחטה לחולה אף שלא היה חולה מבעוד יום מותר לבריא באומצא, וא"כ נהי שהבהמה הוקצתה אבל החלב לא גרע מבהמה שנשחטה. ועוד קשה דמ"ש מהגמ' ביצה ב: דביצה שנולדה בשבת שרי מצד מוקצה ונולד ואף שאסור לאוכלה ולא דמי לתרנגולת העומדת לגדל ביצים. ופליגי הראשונים בטעמא דמילתא, דהרמב"ן כתב משום שהאיסור קופץ מאליו, והר"ן פי' משום שהביצה לא הוקצתה, והרשב"א פי' דאתיא כר"ש או כשיש לו חולה בתוך ביתו דבזה ר"י מודה. ומבו' דלכו"ע לר"ש שרי, וא"כ הה"נ החלב וכן הקשה הגר"ז שם (קו"א, ב), ובהלכות שם כתב לפרש דהחלב שנוצר בשבת אסור משום נולד גמור, ומשא"כ ביו"ט דכיון שמותר לאכול חשיב כפיטום. אבל המג"א כתב דאסור משום מוקצה, וסתם ולא פי' שדוקא בחולב חלב שנוצר בשבת וצ"ע.
ועי' חזו"א (מד, ד) שהוכיח מדברי הטור שכתב הטעם משום משקין שזבו, דפליג ע"ז ולא אסר משום מוקצה ונולד אפילו לתוך קערה ריקנית, וכ"ש במה דאיירי המג"א דחולב לתוך אוכל, דבזה ל"ש סברת משקין שזבו ונולד דמשקה מאוכל.
לח). הרשב"א בתשו' (ח"ה רכו) כתב בזה"ל שהחלב אינו מוקצה שהרי מוכן הוא דאפילו ישראל אפשר לו לחלוב תוך הקדירה שיש בה אוכל אבל לתוך הקערה שאין בה אוכל לא, והובא ברמ"א (תקה, א). ובפשטות הרשב"א התיר אף לחלוב לתוך קערה ריקנית [ועי' להלן] ולא נתפרש בדברי הרשב"א אם התיר אף בעומדת לחליבה. ובב"י נקט דמיירי אף בעומדת לחליבה, ולכן כתב דהרשב"א אזיל לטעמיה, דהוא הסכים לרמב"ן בפרק חבית דאף בישראל מותר. ותמה במג"א ע"ד, דבעומדת לחליבה אסור משום מוקצה [ומצד מפרק י"ל דסבר דהותר ביו"ט, וכש"כ בשעה"צ ובבה"ל], ולכן כתב דהרשב"א מיירי או בבהמת גוי דאין הכן בשל גוי או בעומדת לאכילה [ולפי' דהרשב"א מיירי בבהמת גוי צ"ל דמש"כ הרשב"א דישראל בכה"ג שרי היינו ג"כ בבהמת גוי].
והנה יל"ד בכ"ז מצד איסור מוקצה ונולד ומצד משקין שזבו, והנה מוקצה שייך רק בבהמה שאינה עומדת לאכילה אבל באיסור נולד יל"ד משני פנים - מצד שהבהמה אינה עומדת לאכילה ואף כשהיא עומדת לאכילה יש לדון דחשיב נולד מצד משקה מאוכל.
והנה, בלבוש כ' שהטעם דהרשב"א היקל בבהמת גוי הוא משום דאין הכן ונולד אצל גוי, והמג"א תמה דנהי דאין מוקצה אבל נולד איכא. ומ"מ מסיק המג"א דבבהמת גוי שרי, וצ"ע דהוא סותר את עצמו. ונראה דהמג"א לשיטתו (סק"א), דמבואר מדבריו דבהמה העומדת לחליבה לשיטות דלא הוי מוקצה לא הוי ג"כ נולד, אבל קשה, דהמ"ב שם חולק וסובר כרעק"א ע"ש בשעה"צ וכן רעק"א גופיה לז: כתב להתיר החלב בבהמת גוי. וצ"ל דמ"מ בהמת גוי שאני, דיש חילוק בין תרנגולת העומדת לגדל ביצים ובהמה לחלבה אליבא דר"ש ובין בהמת גוי דהגוי מופקע ממוקצה שאינו מקצה מדעתו [ובפרט רעק"א לשיטתו, דטעמיה דר"ש משום דאפשר לחזור מההקצאה ונמצא דכל זמן שאינו חוזר הוי מוקצה] ואכ"מ.ואכתי יל"ד מצד נולד דמשקה מאוכל, ובמ"ב הביא מהמג"א ושאר אחרונים דכתב ע"ז את סברת הרשב"א הנ"ל, שהרי יכול האדם לחלוב לתוך קדירה, ובשעה"צ תמה ע"ז דהרי לישראל חשיב נולד ומה מהני שהוא של גוי. ובאמת הגר"א כ' דלא כהגו"א דמשקה מאוכל אי"ז נולד, ומש"כ השו"ע לאסור לחלוב לתוך קערה הוא משום איסור מלאכה ומש"ה בגוי שחולב שרי. והביא מהב"מ דבאמת הרשב"א מיירי בחולב לתוך אוכלין וכתב השעה"צ דכ"מ ברשב"א. אבל צ"ב מה שהוצרך הרשב"א לפרש דאי"ז מוקצה משום שיכול לחלוב לתוך קערה, וכתב החזו"א (מד, ד) דסד"א דכיון שאסור לחלוב יהיה החלב מוקצה, וע"ז תי' דאף לישראל שרי לתוך הקערה ואי"ז מוקצה.
ואכתי צ"ע דאמאי לא אסרו משום משקין שזבו. והנה, על הרשב"א גופיה ל"ק לפמש"כ הרשב"א שבת קכב ובחולין יד: את סברת הרמב"ן דלא גזרו אלא בדבר שבא מאליו. וכתב הגר"ז (שה, קו"א ב) דחלב מיקרי שאינו בא מאליו. אבל קשה על הפוסקים, דלעיל בסי' (שה, כ) כתבו הטשו"ע שאסור החלב ופי' הטור ושאר האחרונים שהוא משום משקין שזבו כש"נ לעיל, ואעפ"כ הכא לא העירו בזה כלל. ובשלמא למג"א י"ל דהוא סבר דהותרה חליבה ביו"ט, דהרי הוא נקט לאסור את החלב רק מצד מוקצה ונולד. והרמב"ן שבת קמג: כתס דלרי"ף אין איסור חליבה ביו"ט, והא דאסר את החלב הוא משום נולד או משום משקין שזבו שמא יחלוב לגבן. וצ"ל דהמג"א נקט כתי' הא', אולם עי' בבה"ל שהאריך שהרבה ראשונים סברו דאסור. וביותר קשה על הגר"א שכתב להדיא דטעם השו"ע דאסור לחלוב לתוך קערה הוא משום דחליבה אסורה, וא"כ אמאי לא אסר משום משקין שזבו. וכבר עמד ע"ז רעק"א (בתשו' ה) והוכיח מזה דאין בחלב משום משקין שזבו. ולכאו' כוונתו לפמש"כ שם בתחי"ד, דלהלכה דלא קיי"ל כר"י דאסר בביצה משום משקין שזבו, הה"נ דלא גזרו בדבר שאינו אסור מה"ת, ומש"ה לא אסרו בחלב משום דמה"ת אין דישה אלא בגידו"ק. אולם במג"א נראה דסבר להלכה דיש דישה שלא בגידו"ק. ולא עיינתי כעת. ועיקר דברי רעק"א נתבאר לעיל. שו"ר בחזו"א (מד, ד) דעמד ע"ז וכתב דהרשב"א סבר דלא אסרו בזה משום משקין שזבו, ואה"נ דהרמ"א כתב דנהגו לאסור. אבל קשה דהרמ"א מקורו לאסור הוא עפ"י הגהו"א מטעם נולד, וצ"ע.
לט). צוין ברמ"א להגהו"א (ביצה סי' א) דכתב דמשקה מאוכל חשיב נולד, והגר"א חולק ע"ז דאי"ז נולד והוכיח כן מהא דאיצטריך לגזירה דמשקין שזבו ולא אסרו משום נולד. ובאמת מצינו עוד ראשונים דסברו כן, דכ"כ הרמב"ן שבת קמג:
בדעת ר' יהודה דלא אסר בפירות העומדים לאכילה שם, וכ"מ בגמ' בחולין יד: ע"ש ברשב"א, אבל רש"י שם פי' דכוונת הגמ' דאף בעומדין למשקין אוכלא דאיפרת הוא וגזרו משום שמא יסחוט. ומה שהקשה הגר"א כתב הרמב"ן דהגמ' אתיא כרבנן [והא דמקשי מר"י אדר"י נתבאר לעיל לענין ביצה].
מ). כ"כ הב"מ והובא במ"ב ונתבאר בהערה הקודמת.