מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
רוב אם קובע לשון בני אדם
גמ' ב"ק כז. ר"פ המניח: היינו כד היינו חבית למאי נפקא מינה למקח וממכר, היכי דמי אילימא באתרא דכדא לא קרו חבית וחבית לא קרו כדא הא לא קרו לה, לא צריכא דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא וכו', מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ומבואר דחידוש המשנה הוא דאף דרובא קרו לכדא כדא וכו', אין הולכין בממון אחר הרוב. וברש"י כז, ב ד"ה אין משמע דהיינו כשמואל בר"פ הפרה דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. אך בתוס' כז. ד"ה המניח כתבו דהכא גם רב מודי דאין הולכין אחר הרוב. וצ"ע, דברמב"ם וטוש"ע וברי"ף השמיטו דין זה, ועמד בזה בים של שלמה. ובפשטות כיון דהרמב"ם וטוש"ע פסקו לענין שור לרדיא דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ממילא ה"ה הכא. אך צ"ע דבגמ' משמע דזהו חידוש המשנה, וא"כ הו"ל להביא הך דינא.והנה בעיקר הסוגיא צ"ע, דאמאי בכלל חשיב רוב בדבר שבממון, דאמנם מצינו במסכת כתובות ריש פרק שני לענין רוב נשים בתולות נישאות, דהרוב בא להכריע דהוא נשא בתולה וחייב בכתובת מאתים, דבזה תליא אם הולכין בממון אחר הרוב להכריע שנתחייב בכתובה דבתולה. אבל הכא הנידון הוא במשמעות הלשון, ואין הרוב בא להכריע ספק אלא לקבוע כדין רובו ככולו דזה הלשון. ובשלמא בשור לרדיא דהספק הוא בכוונה לאיזה מקח נתכוין אם שור לחרישה או שור לשחיטה, שפיר הוי רוב בדבר שבממון. אבל הכא דהשו"ט היא מהו הלשון שנקרא כד וחבית, א"כ הדיון שייך לכל התורה, וכגון לנודר מן הכד אם יאסר חבית, או במקדש אשה ע"מ שיתן לה כד וכיוצא. ויסוד הספק הוא אם רוב מספיק לקבוע לשון, דאפשר דלקבוע לשון צריך שיהא מוסכם על כולם, או לכה"פ על רובא דרובא. ואמאי תלינן בסוגיא ד"ז בהא דאין הולכין בממון אחר הרוב. ובר"פ הפרה לענין שור לרדיא דהספק בכוונה שפיר תלוי בנידון דקונה שור מה כוונתו בקנייתו ונחשב דבר שבממון וכנ"ל, אבל הכא השו"ט מהו הלשון שנקראים כד וחבית, והוא נ"מ כללית לכה"ת, אם אזלינן בתר הרוב לקבוע הלשון, או דאמרי' דהאי גברא לישני' בתר מיעוטא. וא"כ מה לי דאין הולכין בממון אחר הרוב, אטו משום כך לא יתפרש לשון חבית על כד, הלא נידון הממון הוי רק בתולדה לנידון מה הלשון. ומוכרח בגמ' דכיון דהנ"מ היא לענין מה חל המקח, חשיב רוב בדבר שבממון.
והנה בשו"ע יו"ד סימן רח ס"א אי' דבאומר יהיו פירותי כיין נסך, דאזלי' בתר רוב אנשי המקום דקוראים לי"נ לשמים והוי דבר הנדור, ואינו יכול לומר דלי"נ לע"ז כוונתי. והיינו דדוקא כשהנ"מ היא בממון אמרי' בסוגין דל"מ רוב לקבוע הלשון, דאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל לענין נדרים ה"נ דרוב קובע הלשון. אמנם בש"מ בנדרים נג. כ' דכל מילתא דתליא בשמא לא אזלינן בתר רובא, דאיכא למימר האי גברא לישניה בתר מיעוטא, והכי אמרי' בב"ק כו' קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כי האי דתליא בשמא ובלישנא עכ"ל, וכ"ה בש"מ להלן שם בשם הרא"ם. הרי דלקבוע שמו לא מהני רוב. אלא דצ"ע, דהש"מ הוכיח זאת מסוגין דפ' המניח, והלא הכא אמרי' הטעם דהוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב, וזה ל"ש לגבי נדר.
והנה ברמב"ם משמע דהוא פוסק דלא כסוגין, דעיין ברמב"ם בהל' מכירה פכ"ו ה"ז שכתב דסומכין על המנהג במכירה דמקום שאין קורין בית אלא לבית לבדו או שקורין בית לבית וכל שסביבותיו ולכל שעל גביו הולכין אחר לשון אנשי המקום. ובה"ח שם כתב: וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג עכ"ל. ולהלן כתב הר"מ בפכ"ח הט"ו: אבל במקום שיש מנהג הלוך אחר מנהג המדינה ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועה להן עכ"ל, הרי דהר"מ פוסק דאזלי' בתר הרוב. וכבר תמהו היש"ש והמלבושי יו"ט (חו"מ סימן ו) במו"מ עם הגאון ראמ"ה זצ"ל דהר"מ נגד סוגין דמסקי' דלא מהני הרוב משום דאין הולכין אחר הרוב. וכ"כ באבן האזל שם בדעת הר"מ דפליג על סוגיא דידן, וס"ל דלענין קביעת הלשון אזלי' בתר רוב ולא חשיב רוב בממון. אכן זהו דוחק לומר דהר"מ דחה סוגין.
♦
דמים מודיעים לקבוע כוונת לשונו
בתוס' ב"ק הנ"ל הקשו דנימא הכא דמים מודיעים, וניחזי אי יהיב דמי כדא או חביתא ותירצו דל"ש הכא דמים מודיעים דקרובין דמי הכד לדמי החבית. ובהגא"ש וש"מ בשם ר"ת וברמב"ן (ב"ב סא) וברא"ש (בב"ב ריש פרק ששי) ובר' יונה (שם) כתבו דבשור ונגחן דחד שמא הוא להכי גם לרבנן אמרי' בזה דמים מודיעים. אבל לקבוע לשון ל"מ לרבנן דמים מודיעים, וכ"מ בטור (סוף סי' רלב). ונתכוין לזה בכתבי הגר"ח בדין דמים מודיעים, דהיכא דבעי' לקבוע לשון הוי פלוגתא אם אמרי' דמים מודיעים, משא"כ בשור לרדיא דהספק הוא בכוונתו אבל תרוייהו מיקרי שור, בזה לכ"ע אמרי' דמים מודיעים. וכן נראה בש"מ כאן בשם רבינו ישעיה, וז"ל: אר"ת דלא דמי דהתם הוה הדמים ראיה להבין דעת הלוקח אם לרדיא לקחו, אבל הכא אין הדמים ראיה לבטל לשון העולם דקרו לחבית חבית ולכד כד עכ"ל. ומבואר דכד וחבית הם שני לשונות חלוקים, ואף דתשמישן שוה, כמו שהדגיש בחי' הראב"ד, מ"מ שמותם חלוקים.והנה הראב"ד בסוגיא ב"ב שם בפ' חמישי (הובא בש"מ שם) כתב דדוקא היכא דהוי דמים יותר מכדי שהדעת טועה בזה מהני דין דמים מודיעים. והקשה הרשב"א מההיא דשור לרדיא ולשחיטה דל"ה כ"כ הפרש שאין הדעת טועה. ונראה דהראב"ד ס"ל כן רק בבקר וצמד, דבעי' ע"י דמים מודיעים לאשויי דין לשון, ומש"ה בעי' שיהא דמים מודיעים בכדי שאין הדעת טועה. משא"כ בההיא דב"ק דמהני גם לרבנן ומשום דהוי רק פירוש כוונתו. בזה ה"נ לא בעי' שיהא הפרש דמים בכדי שאין הדעת טועה, וניחא היטב קו' הרשב"א.
והנה בתוס' עמדו בקו' הגמ' בב"ק מו. גבי שור לרדיא וכו' דנימא דהדמים מודיעים, והרי זו פלוגתת ר"י ורבנן בב"ב (דף עז) גבי מכר הצמד לא מכר הבקר וכו', ולחכמים ל"א דמים מודיעים. וכן יש לעי' בדברי התוס' בר"ה ז: (ד"ה עלתה) גבי שכר לשנה זו וכו' דנימא דמים מודיעים, ולא הזכירו את פלוגתת ר"י וחכמים. ומוכרח כנ"ל, דדוקא גבי בקר וצמד נחלקו חכמים על ר"י, והיינו דשאני התם דמדין דמים מודיעים בעי' לתקן הלשון ולומר דכוונתו על הצמד והבקר, ומש"ה בזה ל"א לרבנן דין דמים מודיעים, דיועיל לתקן לשונו. משא"כ בשור לרדיא דמצד הלשון הוי לשון הראוי, ורק דהספק הוא בכוונה, בזה גם לרבנן מהני דמים מודיעים לפרש כוונתו. וכן נראה מבואר בקצוה"ח בסי' שיב סק"ב בנידון התוס' בר"ה הנ"ל, דלהכי סתמו התוס' כיון דשם מדין הלשון הוי חד לישנא, ורק הספק הוא בכוונתו אם שכר לי"ג חודש, להכי בזה לכ"ע אמרי' דהדמים מודיעים.
ונראה דתליא במח' הראשונים שם, דהרשב"ם כתב בב"ב שם ובר"פ שישי דלרבנן הוי ספק ויד הלוקח על התחתונה, וכבר דייק הב"ח בסי' רכ דלרשב"ם הוי ספק. והיינו דיתכן דמחמת המיעוט הוי בכלל הלשון, ומש"ה תהי' נ"מ בגוונא דהלוקח עדיין לא שילם את המעות דא"א להוציא ממנו. אכן ברמב"ן וש"ר שהביא הב"י שם מפורש דלרבנן מדין ודאי ל"א דמים מודיעים, והיינו דלא חשיב בכלל הלשון מחמת המיעוטא. וכ"מ ברמב"ם בהל' מכירה פכ"ו ה"ח, והראב"ד שם לא השיגו. ונראה דאזלי בשי' הראב"ד דהכא ל"ה בכלל הלשון מדין ודאי, ומש"ה רק לר"י אמרי' דין דמים מודיעים ובעי' שיהא הפרש בכדי שאין הדעת טועה. והרמ"ה כתב שם דמיירי דמחצה קרי' לצמד בקר וכו'. והיינו דבאיכא רובא אף דאין הולכין בממון אחר הרוב אמרי' גם לרבנן דין דמים מודיעי. ובב"י ובקצות שם הביאו מהרשב"ם הנ"ל דפליג. וברמב"ם בהל' מכירה פכ"ח הנ"ל מפורש דאם הרוב קורין כן מהני.
ונראה דנ"מ גדולה בזה דמסתבר דאף דבתיקון לשון פסקי' כרבנן דל"א דמים מודיעים. אמנם י"ל דהיכא דאיכא רוב להך לישנא יהני דמים מודיעים. והטעם בזה דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב, היינו לפסוק ולהוציא מחמת הרוב, אבל מ"מ מחמת הרוב חשיב כבר דהוי בכלל הלשון, ומש"ה יהני בזה דין דמים מודיעים, דחשיב דכה"ג בעי' לדמים רק לפרש כוונתו. וזהו שהקשו תוס' דנימא דמים מודיעים. אכן בש"מ הנ"ל בשם רבינו ישעיה כתב להדי' דזה הקמ"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב, וגם אם דמים מודיעים מסייע לא מהני. ומבואר בדבריו דהקמ"ל הוא דלענין לקבוע את הלשון ל"מ רוב ובעי לשון כולם, ולכן לא יסייע הא דדמים מודיעים דעדיין לית ליה תורת לשון מחמת הרוב. ובזה נראה ליישב את כוונת הש"מ בנדרים הנ"ל, והיינו דפי' הסוגיא דאשמועי' דלקבוע לשון ל"מ רוב. וכמו שדקדק דל"א בממון בתר רוב, בהא דתליא בשמא ובלישניה, והיינו דאכן אם היה מועיל רוב לקבוע הלשון שוב היה מועיל דמים מודיעים. וע"כ הא דל"מ הכא דמים מודיעים הוא כדברי רבינו ישעי' הנז', דלקבוע לשון ל"מ דמים מודיעים, וא"כ מוכרח דהרוב אינו קובע לשון, ולהכי ל"מ דמים מודיעים. ומיניה הוציא הש"מ מהסוגיא דגם לענין נדר לקבוע את שמו ל"מ הרוב. וזה כשי' הרמב"ם, כדיבואר להלן, ונמצא דדברי הש"מ בנדרים הנ"ל מתאימים לש"מ כאן בשם רבינו ישעי' הנז', והש"מ אתי ליישב את קו' תוס'. היינו דלרש"י הסוגיא כשמואל, והתוס' חילקו דהכא גם רב מודה. והש"מ כתב דכוונת הגמ' דלענין ממון ל"מ רוב לקבוע לשון, אבל יסודו הוא משום דהרוב אינו קובע לשון, ובזה גם רב מודה דאין הולכין בזה אחר הרוב, וממילא ל"א דמים מודיעים וכמש"נ.
והנה בעיקר דברי תוס' דאם התנה ליתן כד כו' יכול הלוקח לומר לא אתן לך דמים אם לא תיתן לי חבית כו', הקשה בשו"ת אהל משה לגרא"מ הורביץ (ח"ב סימן קכ) דהרי מ"מ גם לכד קורין כד, וא"כ אמאי אין המוכר יכול ליתן כד, ומ"ש מההיא דמנחות קח: שור בשורי או בית מבתי אני מוכר לך דנותן לו הקטן שבהם, דכיון שלא התחייב ליתן רק בית כל ששם בית עליו על זה חל המקח. ודן בזה במו"מ עם המלבושי יו"ט בחו"מ סימן ה עיש"ה, ולדברינו נראה ליישב דשאני התם דהוי חד לישנא, ובזה יכול ליתן לו שור קטן דמיקרי שור, אבל הכא דבעי לדון על הלשון, הרי גם אם יתן כד אפשר דבלשון כד היינו חבית ולהכי אינו יכול לחייבו לקבל הכד. ומצאתי כעי"ז שתירץ בחזון יחזקאל (על התוספתא ב"ב פ"ד) עי"ש.
וראיתי בס' מנחת שלמה (ב"ק שם) לדודי מרן הגרש"ז אוירבעך זצ"ל שהק' דגם דמים מודיעים הוי רק רוב, דודאי יש שלא מקפידים על שווי הדמים דוקא, ושוב נימא דאין הולכין בממון אחר הרוב. ועי' שם שכתב דהך רוב עדיף.
♦
ישוב שיטת הרמב"ם
ונראה בישוב שיטת הרמב"ם. ובהקדם דיש לדייק דהשו"ע בסוף סימן רטו העתיק כלשון הר"מ והשמיט את תיבת "רוב", ומשמע דהכוונה היא דכ"ע קרי ליה הכי. ונראה דזו כוונת הר"מ, דאמנם בכה"ת גם היכא דהוי רק חשש מיעוט ולא ידעי' מהמיעוט להדי' הוי דין רוב ומיעוט ואזלי' בתר רובא. ולר"מ חיישי' למיעוטא, ואם הוי ממון פסקי' דאין הולכין בממון אחר הרוב, כמו שכבר פסק הר"מ בכ"ד. וד"ז הוא גם בכל מיעוט, ואף אם אין המיעוט מוגדר וידוע, וכיון דאיכא כזה מיעוט בעולם מצרפין אותו לחזקה. אבל לענין לקבוע הלשון, בזה רק אם יש מיעוט ידוע דלשונם אחרת חשיב מיעוט לקבוע דהמיעוט יש לו לשון אחר. ולכן בקושית הגמ' דמקשי' דקרו לכדא כדא וכו' אף דיתכן דיש שקורין לכדא חביתא והרי לא בדקנו את כל העולם. אך הביאור הוא דזה לא חשיב דאיכא מיעוטא שיש להם לשון אחר לקרות לכד חבית, והלשון נקבע לפי הלשון המקובלת. ורק בתרוץ הגמ' משני דאיכא דקרי ליה כד ואיכא דקרי ליה חבית, דאז חשיב מיעוט לקבוע דידעינן דיש מיעוט שזהו לשונם, ובעי' לדין רוב [ובפרט לראב"ד שכתב דחד מינא וחד תשמישא הוא ומיעוטא קרי לכד חביתא כו', היינו דבעי לקבוע את הלשון לפי הרוב], ושוב שייך לומר בזה דאין הולכין אחר הרוב.ונראה דהרמב"ם מפרש כן דהסוגיא למסקנא דתליא בדין רוב בממון מיירי דידעי' שיש מיעוט קבוע דקרי ליה לכדא חבית, ואיכא לשון של הרוב ולשון של המיעוט, והספק הוא על הלוקח והמוכר אם הם מהמיעוט המוגדר וכוונתם לכד וכו'. וממילא נחשב שיש כאן נידון לענין ממון, דהספק הוא לגביהם מהיכן הגיע הלוקח כדי לפרש כוונתו, וזהו נידון ממוני. אבל הרמב"ם הנ"ל הוסיף שהולכין אחר רוב אנשי המקום הידוע לנו, כלומר דמיירי דידעי' רק מהרוב, דכך הלשון במקום זה, ולא ידעי' בכלל ממיעוט מסויים השונה מהרוב, אף דיתכן דלא ידוע לנו דיש כמה אנשים ששפתם שונה. ולכן בזה אינו נחשב דהנידון הוא לענין הממון, אלא הנידון הוא לקבוע את לשון המדינה. ובזה ודאי דכפי הרוב הידוע לנו זהו לשון המדינה, כיון דל"ה מיעוט מוגדר ממש. רק דיתכן דיש שאינם מדברים כשפת המדינה, להכי כיון דאינו מיעוט מוגדר אינו בכלל לשון של מיעוט, ואזלי' בתר הרוב הידוע לנו.
וביתר ביאור נראה דלמסקנת הגמ' אפשר דנחשב כרובא דאיתא קמן, היינו דידעי' שיש רוב ומיעוט והספק הוא באדם אם הוא בא מהרוב דקרי ליה לכד כד וכו' או דבא מהמיעוט דקרי לכד חבית וכו', וזה כבר נידון בממון דהקונה והמוכר באו מהרוב או מהמיעוט. אך בנידון הרמב"ם דהשפה והלשון הידוע לנו נקבעת לפי רוב, וכיון דלא ידעי' ממיעוט קבוע, בזה אין הספק כלל מהיכן בא הקונה והמוכר, אלא אם הם מאלו שלשונם שונה, ואין הציבור גורם לו לקרות כד או חבית, אלא החלטת עצמו והספק מכח עצמו. ובזה הוי כרובא דליתא קמן, דאמרי' מהיכי תיתי להסתפק כלל כמו בכל רובא דליתא קמן. והלשון נקבע לפי הידוע לנו במקומו, ובזה לא נחשב כלל לרוב, אלא דזהו לשון המדינה. ונמצא דלהר"מ אין צורך להביא את דין הסוגיא למסקנא, כיון דאת זה הוא כבר הביא לגבי שור לרדיא דאין הולכים בממון אחר הרוב בשור לחרישה דתלוי בכוונה. והר"מ הביא את הדין המחודש היוצא מהסוגיא, דבליכא מיעוט מוגדר הלשון נקבע כפי הרוב וכמש"נ. מיהו בתוס' ב"ק כז, ב ד"ה קמ"ל משמע דהם מפרשים את הסוגיא כאן דהוי רובא דליתא קמן. ובש"מ ב"ב צב בשם גליון תוס' נראה דהסתפקו בזה, דכ' דמהסוגיא מפורש דבליתא קמן לא אזלינן בתר רוב, ושוב כ' דאינו מפורש ממש עיש"ה. וכן מוכרח לרשב"ם (ב"ב צב) דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב ברובא דאיתא קמן.
ולהמבואר נמצא דזהו החילוק בסוגיא בין הסלקא דעתך למסקנא. היינו דגם בסלקא דעתך יתכן שיש אנשים שקורין לכד חבית אבל לא ידעינן ממצב כזה, ורק בתרוץ מחדשת הגמ' "דאיכא" וכו'. ועי' בטור שהעתיק את לשון הר"מ "הידוע להם", והשו"ע השמיטו, אך השו"ע השמיט תיבת רוב אנשי המקום, והיינו דלשו"ע נחשב כמו לשון של כל בני המקום, כיון דכך הוא הלשון המקובלת במקום הזה, וזה לא מדין רוב אלא דכך הוא הלשון הידוע לנו. ובשו"ע להלן בסימן ריח סי"ט כתב כלשון הר"מ דאחר לשון רוב אנשי המקום, וזהו כר"מ הנז'. והגר"א כאן ציין לשו"ע הנ"ל בסוף סימן רטו, ובהגר"א סימן רטו (סקכ"ג) ציין ע"ד השו"ע שכתב כדברי הר"מ הנז', לסוגין ר"פ המניח בקושית הגמ' היכי דמי וכו'. וצ"ע, דאמאי לא ציין הגר"א לתי' הגמ' דאיכא דקרי וכו'. ולכאורה כוונת הגר"א דגם בקו' הגמ' אילימא, ידעי' דיתכן דיש שקורין לחבית כד אבל ל"ה מיעוט מוגדר דקרי ליה, וזה לא נחשב ללשון של מיעוט כלל, ובתירוץ הגמ' איכא דקרי הוי מיעוט קיים וכנ"ל. ואפשר להכליל את תירוצינו בכלל מש"כ היש"ש דבר"מ הנזכר כוונתו במיעוטא דמיעוטא, או כתירוץ המלבושי יו"ט (חו"מ סימן ו) דהר"מ מיירי דכל אנשי המקום קורין כך, ואח"כ באו אנשים ממק"א שקורין גם לכד חבית וכו'.
עכ"פ נראה דבסוגין נתחדש דלענין לקבוע הלשון לא סגי ברוב. ואפשר לפרש דאין הכוונה רק משום דבממון לא אזלינן בתר רוב, אלא כדברי הש"מ בנדרים הנ"ל שהוציא מהסוגיא דלענין לקבוע השם לא מהני רוב. וזהו כדברי הר"מ שהוציא מהסלקא דעתך בגמ', וכדברי הגר"א דבעי לשון המדינה ורוב הידוע הוא לשון המדינה. וכוונת הגמ' רק להוסיף דלא נימא מ"מ דינא דרובא כבכל התורה, ובזה אמרי' דאין הולכים בממון אחר הרוב. אבל עיקר הגמ' קאי גם לרב כמש"כ התוס' הנ"ל, ומשום דלקבוע שם כד וחבית לא סגי ברוב, אלא כמו שהסיק הר"מ דבעי' כפי מה שנקרא באותו מקום.
ובנחל יצחק (חו"מ סימן סא סעיף ה ענף ד, דף קכד ד"ה והנראה לי) כתב בתו"ד, לאחר שעמד על הר"מ הנ"ל דנסתר מסוגין [וגם הרגיש דהשו"ע השמיט תיבת רוב ורק כתבו להלן וכנ"ל], ולכן תירץ וז"ל: אבל היכא דלא נתברר לנו המיעוט אם יש כאן מיעוט כלל והרוב ידוע ונתברר לנו דכה"ג אף בממון הולכין אחר הרוב דלא מהני המיעוט לאסתפוקי ביה רק היכא דהוי מיעוט ידוע לנו אבל כ"ז דלא נתברר לנו המיעוט אז אלים ליה אף הרוב אף בממונא עכ"ל. ובזה הוא מבאר את כוונת הרמב"ם הנזכר דמיירי דאין מיעוט קבוע וכו'. ובדבריו נראה דהוי כלל גם לענין ממון, דבעי' מיעוט מוגדר בשביל לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב. וזהו חידוש גדול. אך מ"מ מעיקר דבריו בדברי הרמב"ם מתבאר כמש"כ, אלא דלדברינו דוקא הכא לא נחשב דאזלי' בממון בתר הרוב, דהרוב הוא הקובע את הלשון וכדפי'. ולפי המבואר ניחא מה שהבאנו את קושית המנחת שלמה בדינא דדמים מודיעים, דהוי ג"כ רק רוב והא אין הולכין בממון אחר הרוב. דבזה נראה פשוט דלא בעי' לדין רוב, דאם יש כאלה שנותנים יותר מדמיו ל"ה מיעוט מוגדר להחשיב כרוב ומיעוט. ובפרט לפי"ד הנחל יצחק פשוט דבזה הולכין אחר הרוב, וא"ש היטב.
ומצינו גם לענין נדרים חילוק גדול, דאף שהבאנו לעיל את דברי השו"ע דבמתפיס ביין נסך אמרי' דכיון דרוב המקום קורא לי"נ לשמים חל הנדר, מ"מ אמרי' בשו"ע שם בס"ז לגבי נדר מהשמן דאם קורין לשמן בין שמן זית בין שמן שומשומין אסור בשניהן. וכן אי' שם בס"ג בנדר מכבוש, דאם מיעוט קוראים כבוש לכל הכבושים אף דהרוב קורים כבוש לירק כבוש לא אזלינן בתר הרוב ואסור בשניהם. וכתב הלח"מ נדרים פ"ט ה"ה ובבית מאיר יו"ד סימן רח דבנודר מכבוש ושמן אפשר לאוסרו בין בלשון הרוב בין בלשון המיעוט ואין בזה סתירה. ולדברינו הכוונה דליכא כאן רוב ומיעוט מוגדר וכמש"נ.
ולהמבואר נראה דבגוונא דיעידו ב' עדים דידוע דהקונה קורא לחבית חבית ולכד כד, דבזה ה"נ יהני העדות, אף שלא אמר להדיא בשעת המכירה כן, דכיון דאיכא עדות דהוא שייך לרובא שוב אדם זה אינו בכלל הספק, וידעי' דאצלו לשון כד הוא כד וחבית היא חבית. וא"כ אף דאין הולכים בממון אחר הרוב, ה"ד באיכא ספק אם הוא מהרוב, אבל בזה דאיכא עדים הרי הקונה אינו בכלל הספק כלל.
♦ ♦ ♦