ר"כ תולדות יוסף
אופקים
בגדר הדין דדם מכה אינה מטמאה, והמסתעף למעשה באיזה סוגי פצעים אפשר להקל
בגמ' נדה דף סו. ואם יש לה מכה באותו מקום - תולה במכתה וכו', ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא - דברי רבי, רשב"ג אומר: דם מכה הבא מן המקור - טמא. ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. מאי בינייהו, אמר עולא: מקור מקומו טמא איכא בינייהו. ומבואר דדם המכה במקור טהור, וכן מבואר ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה כ: "ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה, ואף על פי שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש". ובפ"ח הי"ד: "וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור... שהוסתות מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב". וכן מבואר ברא"ש (פרק י סימן ג): ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה יוצא דם. וע"ע בלשון המאירי (דף ט"ז ע"א): "הרואה דם מחמת מכה אפילו היתה המכה במקור טהורה מכלום וכל שכן אם יש לה מכה במעים ודם יוצא מן המכה דרך המקור שהוא טהור ואין עברתו דרך המקור מטמאתו שאע"פ שדם המקור טמא אין מקומו טמא לטמא דם טהור העובר דרך בו".♦
א. ב.
אלא שבב"י בסימן קפ"ח (ס"ג) כתב[2] דאע"ג דתלינן במכה כמו שנתבאר בסימן שקודם זה (מז:) הני מילי במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה, עכ"ל. וכתב עליו בדרכ"מ (ג): ומה שכתב דאם המכה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה וכו' יש לתמוה דהא נתבאר לעיל סימן קפ"ז דאף אם המכה במקור אפילו הכי תלינן בה כשידוע שהמכה מוציאה דם וא"כ גם כאן למה לא נתלה ג"כ הדם בחתיכות כפשט משמעות דברי הטור ורבינו ירוחם וכו' וצ"ע. וכן תמהו עליו הב"ח ושאר אחרונים והניחו דבריו בצ"ע, ותימה גדולה היא, שהוא נגד דברי הגמ' והראשונים הנ"ל.♦
ומאידך מצינו בגמ' דף כב: והתניא, א"ר אלעזר בר' צדוק, שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה: מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים, אם נמוחו - טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם: שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים, אם נמוחו - טמאה. וכתב בשו"ת הרא"ש כלל ב סימן יח עוד יאר רבינו עיני לבאר ההיא דפ' המפלת (נדה דף כ"ב ב'): מעשה באשה אחת שהיתה מפלת וכו' וקשיא לי כיון שבא מחמת מכה, אמאי טמאה הא אמרינן בפרק כל היד (שם דף ט"ז): הרואה דם מחמת מכה, אפילו בתוך ימי נדתה, טהורה, דברי רבי; רשב"ג אומר: אם יש לה וסת, חוששת לוסתה; ומסיק, דלכולי עלמא אשה טהורה, ובדם דקאתי דרך מקור פליגי. אלמא, אף על גב דהדם בא מהמקור, טהורה, הואיל ובא מחמת מכה, עכ"ל. ועכ"פ משמע לכאורה מהגמ' הנ"ל דדם מכה במקור טמא, וכדברי הב"י.
איברא שבתוס' הרא"ש שם כתב ליישב את מה ששאל בתשובותיו, וז"ל לא שהיה ברור לרופאים שהיה לה מכה בתוך מעיה דא"כ אפילו נימוחו טהורה כדאמרינן לעיל הרואה דם אפילו בתוך ימי נדותה טהורה, אלא אמרו הרופאים אולי אשה זו יש מכה בתוך מעיה ויבדק הדבר ע"י הטלת מים אם נימוחו דם נדה הוא ולא בא מחמת מכה וכו', עכ"ל. ומבואר דאם הייתה מכה במקור הוה תלינן בה.
♦
ג. ד.
ומצינו כמה דרכים בישוב דברי הב"י. הנה בשו"ת הב"ח סי' ל"ח (תשובת ר' יהודה לייב בן הב"ח) כתב שודאי גם הב"י סובר שיש לתלות במכה במקור עצמו אך ס"ל כדעת הגהת מיימוני והמרדכי ז"ל דבעינן שהאשה יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם וכ"ז בתליה במקור, משא"כ אם המכה בצדדים אפילו אם אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם רק יודעת שמכתה היא בצדדים טהורה. וכונתו דהב"י בסי' קפ"ח מיירי במכה שאין ודאי מוציאה דם. ולפ"ז יישב את קושיית הרא"ש הנ"ל, דהתם מיירי במכה שאין ידוע שמוציאה דם ולכך אם נמוח טמא דחיישינן שמא זה דם נידות.ובשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ח (תשובת בן הב"ח הר' שמואל) כתב דדין מכה במקור תלוי בפלוגתא דרבי ורשב"ג אי מקור מקומו טמא או טהור, ואף שבדף טז. מבואר להדיא דאף לרשב"ג דם מכה טהור, התם מיירי במכה שבצדדים. והר"ש מקוצי פסק כרשב"ג דמקור מט"מ, ולכן כתב הב"י בדעתו דמכה במקור טמא, אבל לדינא כבר כתב הב"י בסי' קפ"ז דהכריעו הפוסקים כרבי דמקור מט"ה, ולכך שפיר לדינא תלינן במכה שבמקור.
והנה בודאי שיש בזה הרבה מן הדוחק לומר דהר"ש פסק כרשב"ג, היפך דעת כל הפוסקים, וא"כ נמצא שאף שהרא"ש ושאר פוסקים העתיקו דבריו מ"מ לא ס"ל כותיה לגמרי ולא העירו עליו כלום. וע"ע בשו"ת אבני מילואים סי' כ"ג שהשיג על דבריו (ע"ש) והביא כס"מ בפ"ח מהל' א"ב שכתב וז"ל וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף על פי שראתה בשעת וסתה טהורה כו' כן כתב הרשב"א והביא ראיה מדתניא פ' כל היד הרואה מחמת מכה כו' ותלינן להקל שאני אומר דם זה מחמת המכה בא ולא נחלקו רבי ורשב"ג בדבר זה עכ"ל. הרי שהב"י בעצמו כתב שלא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה. ועיין בהערה[3].
♦
ה. ו.
והנה, כמה אחרונים הביאו את דברי שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קי"א שביאר את דברי הב"י דמש"כ דהני מילי במכה שבצדדים וכו' רצונו לומר אפילו היכי שהמכה היא במקור עצמו רק שהמכה היא בבשר צידי המקור שבבשר צדדי המקור יש לה בועה שמוציאה דם אז היא טהורה, שאותו דם אינו דם נדה אלא דם מכה שבבשר, אבל הכא ר"ל שנעקר מקור שלה כההוא מעשה דר"ש וכמין חתיכות בשר נופל לה בבית החיצון, שהמכה הייתה במקור עצמו, ר"ל שמקור הדם עצמו שבפנימית הרחם הוא נשחת ונעשה מקור דם הנדות מכה וחתיכה אם רואה דם להדיא איכא למימר דמטמא לה מפני שאותו דם הוא דם נדות גמור בעצמו, כנ"ל לפרש כונת ב"י, עכ"ל. וכעי"ז גם כתב בפליתי שם סק"ב.ולכאורה טעמא דמילתא בחילוק זה, דמכה שבמקור עצמו הוא עצמו דם נידות ולא דם מכה ומה אכפת לן שיצא מחמת מכה או מחמת מכה או בהלה או לידה וכיו"ב, משא"כ צידי המקור אינו דם נידות אלא דם היוצא מבשרה סתם.
♦
והנה לפי המציאות הידועה לנו ע"פ הרפואה, הרחם עצמו הוא איבר שרירי ומצופה שלושה שכבות ריריות, במהלך הוסת נושרות שתי שכבות העליונות ונותרת שיכבה אחת הדבוקה לשריר הרחם שממנה עתידה לצמוח הרירית החדשה. יום לפני הוסת – כלי הדם ברירית מתכווצים כך שאינם מקבלים דם חדש, התאים מתים ונושרים במהלך הוסת עם הדם שכנוס בנימי הרירית. ולפ"ז צריך לחלק בין מכה ברירית הרחם, שהוא "המקור עצמו", לבין מכה שבשריר הרחם, דחשיב "צדדי המקור".
♦
ז. ח.
והנה, כעיקר סברת המהרמ"מ לכאורה משמע דהכי ס"ל לחכם צבי סי' מ"ו שכתב בדין אשה שנחלשה האם שלה או שאירע בה איזה קלקול עד שאינה בריאה וחזקה בטבעה לבשל המותרות כתיקנן ולהוציאן בזמן כראוי ולכן היא מוציאתן קודם זמנן ובלתי מבושלין כראוי, דאין זה ענין לדם מכה שהוא דם בועה וחבורה ואינו מעיקר דם המקור אבל זה דם המקור הוא אלא שלחולשת המקור או לסיבת מאורע מן המאורעות שאירעו בו הוא מוציא את הדם באופן משונה. ושוב חזר וכתב: דאין פי' המכות הללו שוה דברואה דם מחמת מכה שהיא טהורה היא בועה וחבורה שיש בה דם ומוציאתו ואין זה דם המקור אבל באשה ההיא הרופאין קורין מכה למאורע שאירע למקור עד שאינו מבשל הדם כראוי, עכ"ל. הרי מבואר דהיתר של מכה לא מהני להתיר דם המקורג.ועפ"ז (ועוד נמוקים שיובאו בסמוך אי"ה) פסק בספר פתחי דעת סי ה' דאשה שבצעו בה חתך ברירת הרחם טמאה, דהר"ז דם נדה ממש.
♦
והנה יש לדון לפי דברי המהרמ"מ הנ"ל מה דעת כל שאר האחרונים שהשיגו על הב"י, אי פליגי עליה משום דלא מסקי אדעתיהו שהב"י התכון לחילוק זה, אבל לדינא ס"ל לחילוקו של המהרמ"מ אליבא דב"י, או דילמא דהם לא חילקו כן משום דלא ס"ל כן.[4]
ומסתברא כצד השני, דהרי לפי המציאות בנידון הר"ש דהמקור עצמו נשחת ונרקב וכו' וע"ז פליגי ואפ"ה מטהרים דם זה, ועוד דודאי אי הוה ס"ל לחילוק זה ודאי שהיו מודיעים לנו, ואמאי לא מסקי אדעתיהו לפרש כן עכ"פ בכונת ב"י, וכן מצאתי בשו"ת בית שערים יו"ד סי' רנ"ב.
ואף בשתי התשובות הנ"ל של בני הב"ח מייתו לתירוץ המהרמ"מ ולא ניחא להו בדבריו (ז"ל "אבל נראה בעיני זר ורחוק לחלק בין מקור עצמו לצדדי מקור כי לא נמצא חילוק זה", "והמהר"ם מלובלין נלחץ עד הקיר ליישב דברי הב"י"), הרי דאף אינהו ס"ל דאף דם היוצא ממכה שבמקור עצמו טהורה. ועוד, דמעצם קושית הרא"ש בשו"ת ותשובתו בתוספותיו מוכח דס"ל דלא משכחת לה מכה במקור שהיא טמאה, אלמא דלעולם מכה במקור טהורה. ושו"ר להרב פרי אדמה בפ"ח מאיסורי ביאה שכתב דמעצם קושית הרא"ש מוכח דלא כמהרמ"מ.
ומ"מ צ"ב בטעמא דמילתא אמאי טהורה, כיון שס"ס יצא דם הנידות, והרי אף בקפצה וראתה ויולדת וכיו"ב שבכולהו ראתה מחמת סיבה חיצונית שגרמה להוזלת דם הנידות בכל זאת היא טמאה, ומ"ש ממכה.
♦
ט. י.
ובשו"ת דבר שמואל סי' ע"א כתב בדין אשה שיש לה חולי של טחורים ברחמה וראתה דם בבדיקתה, ולפי דברי הרופאים סיבת יציאת הדם מהטחורים הוא מהעצר דם הנידות, כלומר דדם הנידות יוצא במכה, "והיה בזה קצת פקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה בסתם לדם היוצא מהם דשמא דיינינן יתיה כדם הנידות וכו', כמו זר יחשב בעיני החילוק הזה וכו', ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל שא"כ כל דם מכה היה אסור מספק וכו' אלא שצריכים אנו לומר שאינו טמא מן התורה אלא הדם היוצא מפנמיות החדר והמקור עצמו בהרגשה כדרך הטבע שכך גזרה תורתינו הקדושה כדדריש שמואל וכו' עד שתרגיש בבשרה וכו'".ומבואר בדבריו דטעם ההיתר בדם מכה הוא משום דדוקא דם שיוצא כדרך, אבל שלאכדרך - טהורה, וכמו דקי"ל דהרואה דם בחתיכה טהורה דאיכא למ"ד משום דהוא שלא כדרך ראייה. וכ"כ בצפנת פענח בפ"ו מהלכות יסודי התורה דאם חתך במקור ועי"ז נשפך הדם דלא הוי ראיה כלל, ורק אם ראתה כדרכה והגורם הוא סיבת אונס, כגון קפיצה והכאה, טמאה כיון ש"הראיה" היא כדרך. משא"כ מכה במקור "זה לא נקרא ראיה".
וע"ע בדבר שמואל בסי' ק"ע שדן באשה שלפעמים הרחם שלה צונח מעט, ובכל פעם שהוא צונח יוצא מעט דם, טמאה משום דדמי לקפצה וראתה. והחילוק הוא כנ"ל, דבקפיצה היא גורמת להוצאת הדם כדרכו וכן בצניחת רחם, משא"כ במכה א"ז ראיה. וכן מבואר בדב"ש שם בסי' של"א דדם נידות שיצא מחמת חולי או חולשה במקום אחר בגוף טמאה.
ולפ"ז אין מקום לחילוקו של המהר"ם מלובלין בין מכה במקור עצמו למכה בצידי המקור, כיון דטעמא משום דאינו כדרך ראיה, וכמפורש בדבריהם.
אלא דקצת תימה, דבסי' ע"א כתב (האמונת שמואל) בתחילה "ובמכת המקור עצמו האריך למעניתו מהר"ם מלובלין בעל ספר המנהיר סי' קי"א" ומדקלסיה וגם לא העיר עליו כלום משמע דס"ל כותיה, וצ"ע דתיכף סותר דבריו[5].
והנה, לפי המציאות שרואות עינינו לעולם ראיית הנידות היא היפצעותם של כלי הדם ברירית הרחם, ומה לי אם זה מחמת ניוונם או מחמת קפיצה או מחמת פצע או חתך. ומצאנו לחזו"א בספר זכרון שאול במכתב השני לד"ר טאוב שהגדיר את החילוק בין דם מכה לקפיצה, דבתחילה חילק את הראיות לג' סוגים - א' מותר דם הניגר מן הגוף וזו עיקר הוסת, ב' דם היוצא ע"י אונס כמו דחיקה או הכאה, ג' דם הבא מחמת שרט "שבצבוץ הדם בא באותו האופן שבא בפצע בשאר הגוף", ועוד שם בחילוק בין ב' לג' – "אבל שאלתי אם הדם הוא מן הסוג השלישי שאין כאן עניין מיוחד של טבע הרחם וצנורותיה ולחץ זה הנעשה לו פגע בבשר שאר הגוף ג"כ היה מגרה דם, או דם זה מסוג השני המיוחד בטבע הרחם". ור"ל דסתם הכאה או דחיקה אינה גורמת ליציאת דם במקו"א בגוף ומ"מ איתרבאי (בנדה לו) דאפילו רואה מחמת אונס טמאה, דדחיקה גורמת לרחם להוציא דם, וזהו טבע המיוחד לרחם וחשיב ג"כ בכלל "דרך ראיה" – שהוא המיוחד לרחם, משא"כ בחתך או שריטה, שגם בשאר מקומות בגוף מוציא דם, נמצא שאין ע"ז כלל שם ראיה אלא פצע בעלמא (וזה עומק חילוקו של הצפנת פענח הנ"ל).
ועפ"ז נראה דס"ל לדברי שמואל דאין עיקר חילוקו של המהרמ"מ בין מכה ברחם או בצדדיו גרידא, אלא דדרך מכה במקור עצמו (והכא לא איירינן בחתך או פציעה פיזית) הבא מחמת חולי, וכלשון המהרמ"מ "שהמקור עצמו שבפנימית הרחם נשחת", דהוא יוצר רגישות יתר בעורקי הנידות שמוזילים דם כל שעה ודמי לקפיצה וכיו"ב, משא"כ במכה בצידי המקור, התם ודאי אינה אלא מכה גמורה ואינה מטמאה כלל. אבל בעצם הדין י"ל דגם המהרמ"מ ס"ל דאף פציעה במקור עצמו הרי היא טהורה[6].
♦
ובשאילת יעב"ץ כתב בדין דם מכה בגוף היורד למקור ויוצא בעורקי דם הנידות כמו בשעת וסתה אם אפשר להתירה מדין דם מכה, והשיב דאין זה מעלה ולא מוריד מהיכן הגיע הדם, דדם הבא מן המקור לעולם טמא הוא, והגע בעצמך כל אשה שרואה שלא בשעת וסתה בלי ספק אירע לה איזה מקרה או חולי ברחם ובמקור הגורם שינוי ווסת, ובכל זאת פשיטא שטמאה מאחר שמוציאו כדרכו ממקור דמיה ומקום נביעתו, ולא הקלנו במכה אלא באופן שלא נפתח המקור שממנו נביעת דם הראייה. רק מן המכה שיש לה בכותלי הרחם, משא"כ בדם שבא מעליוני הגוף ועובר דרך וורידי המקור אחר שהדם הנמצא יוצא ובא ממקור דמיה בדרך שבא דם טמא לפי שע"י פתיחת המקור הדם יוצא דם הבא מן המקור - לעולם טמא הוא, עכ"ל בקיצור (המודגש הוא מלשונו). ולשונו קצת סתום במה שנוגע לנד"ד, ועכ"פ משמע קצת שהדבר תלוי אם הדם יוצא כדרכו או לא, ולפ"ז משמע דאם נפצע או נחתך המקור עצמו ויצאדם – טהורה, ועיין.
♦
יא. יב.
והנה בסד"ט הביא בשם שו"ת פנים מאירות (סי' י"ב) דכתב ג"כ כדברי היעב"ץ הנ"ל דדם המכה בגוף שעובר דרך שביל הנידות שם דם נידות עליו. וכ"כ הגרעק"א מה"ק סי' ס"א דכיון דנתפשט הדם דרך גידי דם המקור "ודם נדות הוא". אבל בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קנ"ד כתב דכמו דללוי טהרת דם טוהר נובעת משום דשתי מעיינות הם, ואע"ג דס"ס הדם יוצא מהמקור, מ"מ חזינן דהדבר תלוי בסיבת הורקת הדמים למקור, וא"כ ה"ה אם הורקת הדם למקור היא מהמכה טהורה (וכ"נ דעת תלמידו בשו"ת אמרי אש יו"ד סי' ע"ז), ומ"מ לדינא החמיר בזה משום דילמא מעורב בהם ג"כ דם נידות[7].וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' קמ"ח) שנשאל באשה שפסקה לה אורח כנשים כבר איזה שנים, וכעת עליה לקבל מחמת מחלתה בכל שבוע מנה של דם, ודם זה לא נקלט בגופה ויוצא דרך חוטמה, וגם נזדמן שיוצא לה דרך בית הרחם, ולפי הרופא שזה מדם שקבלה ולא נקלט מגופה. ובתחילה רצה להקל ע"פ דברי החת"ס הנ"ל דדם הבא ממקום אחר אעפ"י שנכנס לשביל דם נדות לא נטמא בזה אי לאו החשש שמא מוביל אתו גם נדות הנמצא שם, וזה לא שייך בזקנה גמורה אשר זה כמה שנים כבר היא בחזקת מסולקת גמורה מדם נדות. אכן אחרי עיון קצת כל זה לא שוה לי להקל למעשה דהח"ס לא הקיל גם לדעתו רק כשדם מכה ברור פונה עצמו לצאת שלא במקומו רק דרך שביל הדם כעין גידי הטחורים דעושים עצמם דרך שם, אבל דם שנכנס במערכת הדם הכללי ומתערב שם עם דם הרגיל של האשה וע"י יתרון הדם שבגופה דוחה חלק מזה דרך רחם האשה ויתכן שהוא דמה הטבעי שנדחה מפני הנכנס, אעפ"י שהיא זקנה אין בידינו להקל וה"ה כל מקרה ראית דם של זקנה שכבר הרבה שנים שנסתלקה מן הדמים ראתה במקרה אפילו כתם דאנו מטמאים אותה. ושוב כתב דעוררו הגר"מ ועבער הי"ו לתשובת הגרעק"א הנ"ל ולצמח צדק בתשובות יו"ד סי' קי"ט אות ה' ולתשובת זקינו הגאון פנים מאירות ח"א סי' י"ב, דודאי דם גופה הנכנס לעורקי דם הנידות טמא, את"ד.
ויל"ע בזה טובא, דהנה בעיקר הדין דזקנה המסולקת דמים רבות בשנים אם ראתה דם אמאי היא בכלל טמאה, הרי לפ"מ שנתבאר לעיל דעורקי דם הנדות המה הנמצאים ברירת הרחם, ובזקנה אין לה דם נדות מפני שאין לה כלל את הרירית הנ"ל (כן נתברר בספרי הרפואה), וא"כ אם היא בכ"ז ראתה, הוא מסיבה חיצונית מחמת מכה וכיו"ב (ובדר"כ כשזקנה רואה דם מפנים אותה מיד לבירור אם יש לה גידול ר"ל), וא"כ אמאי היא טמאה. ושו"ר בספר נשמת אברהם שכתב וז"ל וכתב לי הגרש"ז אוירבך (שליט"א): ומ"מ הדם מטמא אותה בנדה אפילו ביום לידתה וכן גם זקנה מופלגת וכדומה (ואין תולין כלל את הדבר בדברים אחרים) אע"פ שאין להם כל אלה (כונתו לרירית הרחם – דע"ז דיבר קודם לכן וכמבואר שם), וטובלות מטומאתן בברכה, עכ"ל. ומבואר בדבריו שמה שמטמאין אותה הוא משום ש"אין תולין בדברים אחרים" אלא שתולים שיצא מרירית הרחם אע"פ שאין לה. וע"כ צ"ל דתלינן שיתחיל לה איזה התעוררות ליצירת מעט כלי דם וליצור רקמות ברירת הרחם – אע"פ שודאי לא יבא לידי גמר כמו אצל אשה צעירה.
ועכ"פ בודאי דכ"ז רק במקום דחזינן שרואה דם ואין לנו במה לתלות אז אמרינן דמסתמא ראתה כמו כל אשה ונוצרו לה כלי דם להוזלת דם הנידות, משא"כ בנד"ד דידעינן שיש לה שטפי דם בגופה מחמת ריבוי דם ורואה מחמת כן בחוטמה א"כ גם מה שרואה מרחמה זה מחמת שטף דם בנימי שריר הרחם, ומהכ"ת לחדש שנוצר לה רירית חדשה, אתמהה. ולא מבעיה שלחת"ס יש לטהרה, אלא אפילו לרעק"א וסייעתו יש לטהר, שהרי הדם לא עבר בעורקי הנדות כיון דחזקה דאורייתא "דמסולקת דמים" שאין לה עורקים אלו (וע"ע בנשמת אברהם ח"ב סי' קצ"ד סק"ה בשם הגריש"א דבזקנה א"צ לחוש לפתיחת הקבר מבחוץ לדעת הנו"ב כיון דהיא מסולקת, ועיין). וצ"ע.
♦
והנה, לעיל בדברי החת"ס הנ"ל מבואר דדם מכה העובר בעורקי הנידות טהור, דהקובע טומאה הוא מעיין הנידות ודם מכה הוא דם טהור. ויש להקשות ע"ז ממש"כ איהו גופיה בתשובותיו סי' קמ"ב דדם הנידות היוצא מהמכה טהורה. וקשה דאם גורם הטומאה הוא המעיין א"כ אמאי טהורה, הרי דם זה בא ממעיין הטמא, ומאי אכפ"ל שיצא מהמכה.
וע"כ מוכח דס"ל כדעת הדבר שמואל הנ"ל דטעם ההיתר בדם מכה משום דהוא יצא שלא כדרך, ולכן אף שהקובע שם טומאה על הדם הוא מחמת מעיין הגורם מ"מ כיון שהראיה היא שלא כדרך - טהורה. ולפ"ז אף במכה במקור עצמה ודאי שהיא טהורה, משום דהוי יציאה שלא כדרך וא"ז ראיה, וכמו שכתב הצפנת פענח הנ"ל.
♦
יג. יד.
העולה מן האמור שדעת רוב רבותינו האחרונים הלא המה: הדבר שמואל [ועיין בגליון מהרש"א בסי' קפ"ז ס"ה שהעתיק דבריו להלכה], ר' יהודה לייב בן הב"ח בשו"ת הב"ח, ר' שמואל בן הב"ח המובא בשו"ת גאוני בתראי, כל האחרונים שהשיגו על הב"י בסי' קפ"ח ס"ג (וכ"כ בדעתם בבית שערים), וכ"מ בדעת החת"ס, וכ"כ הצפנת פענח, וכ"מ מדברי הרא"ש (וכ"כ בדעתו בפרי אדמה), כולהו ס"ל דדם מכה במקור עצמו טהורה, וטעמא משום דהוי שלא כדרך ראיה, וכן נראה מסקנת היבי"א ח"י יו"ד סי' י"ז. ומאידך דעת החכם צבי, ומהר"ם מלובלין ופליתי בדעת הב"י דמכה במקור עצמו המוציאה דם מעורקי הנידות טמאה. [ומ"מ בדעת הב"י אין מוכרח לפרש כן, דכבר פרשום בני הב"ח ובפרי דעה בדרך אחר][8].♦
ובחזו"א סי' פ"א כתב על דבר אשה — שלפי דברי הרופא — יש לה אבעבועות במקורה בפיות העורקים המזנקים אח דם הנדות ולפיכך אינן נסתמין לעולם ובראשית הימים של הוסת היא שופעת ואח"כ מתמעט אבל אין לה טהרה לעולם גם ימים ששופעת נכנסות תוך ימי זיבה. והשיב ע"ז שיש לדון בזה מדין יש לה מכה תולה במכתה ואפילו בשעת וסתה במכה שודאי מוציאה דם, ואין לומר דנידון דידן גרע טפי כיון דדם הוסת עובר דרך הבעבוע ואין כאן דם מכה אלא דם נדה, ע"כ ז"א דא"כ נפלה טהרת מכה בבירא דדלמא דם נדות עובר דרך המכה והלא סומכין על האשה שמרגשת במכה ולא אמרו חכמים לחקור הרופאים אם דם נדות עובר דרך המכה אלא ודאי כל שהעורק פצוע ומוכה אין דרך ראי' בכך וטהורה. והעתיק דבריו אלו להלכה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ל"ז בדין נשים שיש להן שרירין בתוך הרחם שנקראים פייברוידז שמוציאים דם, דאף אם יוצא ממנו דם נידות ממש טהורה, וכן הסתמך גם על דברי הדבר שמואל הנ"ל בסי' ע"א. וגם בספר נשמת אברהם ח"ב סי' קפ"ז עמ' קנ"ב כתב בשם הגרשז"א שדימום מפייברוידז נקרא דם מכה. וע"ש עוד בסי' קצ"ד דגרוי או שריטה ברירת הרחם יש לו שם של "דם מכה". וכ"פ בספר קיצור שו"ע על הלכות נדה להר"א פויפר, וכ"כ בספר אבני שהם בסי' קפ"ח ס"ג.
וראיתי בספר הנכבד פתחי דעת (לרד"א מורגנשטרן שליט"א) בנספח לפ"ה, שכתב והנה יש שבאו להקל בדם הבא ממקורה מחמת סיבות שונות וצירפו את דברי החזו"א הנ"ל לדבריהם, ותימה על דבריהם דהרי החזו"א בהמשך חזר בו, דשם חזר והביא דברי התוס' בדף טז. דס"ל דאף ביש לה מכה טמאה בשעת וסתה אא"כ מרגישה שיוצא דם מהמכה, דאי אפשר שאשה תהא מסולקת דמים לעולם ולפיכך כל שהנידון לעונות רבות אי אפשר להקל אף בוסת אחד, ועוד נראה דאף דם הנדות העובד דרך המכה בשעת וסת מקרי דרך ראי' ודוקא הדם שלולא המכה לא היה בא מקרי שלא דרך ראיה. הרי דמסקנתו דדם נדות אף שיוצא ממכה שם ראיה עליו וטמא. ועפ"ז כתב בפ"ה סכ"ג דהנבדקת בדיקת ביופסיה (דהיינו שלוקחים דגימה מרירית הרחם) טמאה (ורק פציעה בשריר הרחם טהורה, שם ס"ג).
ותימה על דבריו, שאף שנכון הדבר שבקטע הבא נראה שהחזו"א חוזר בו, אבל מיד אח"כ בד"ה כ' ט"ז, חזר החזו"א לדבריו הראשונים, דהוכיח כדברי הט"ז דבמעשה דהר"ש מקוצי מוכח שהיה דם יוצא אף בשעת וסתה ובכ"ז טהורה, דהתוס' שטימאו מיירו בדם היוצא מבשר המקור ולא בדם נדות (ולכן אף שיש לה מכה מ"מ חיישינן בשעת וסתה לדם הנידות שיוצא כדרכו), משא"כ בנד"ד דכיון דדם הנדות יוצאין כאן שפיר י"ל דבטלה לה וסת דידה דכיון דמתמעטין דמיה ע"י הגרת דם הנדות דרך המכה שוב אינה רואה כלל כדרך הרואות ואין חוששין לוסתה. הרי מבואר להדיא דלמסקנא דם הנידות היוצא מן המכה טהור, (ועיין הערה[9]).
♦
טו. טז.
במכתבי החזו"א דן היכי שמחדירים גז לרחם ואח"כ יוצא דם אם טמאה או טהורה. ויסוד הספק הוא אם זה דם מכה שגם בשאר מקומות בגוף היה יוצא דם או שרק מחמת הרגישות ברחם יוצא דם, והוא כמו קפיצה וכיו"ב שטמאה. ולדינא החמיר מחשש שהוא כמו קפיצה, והיקל לעניין חומרא דר"ז.ועכ"פ יוצא מדבריו דבכל אבעבוע, גידולים וכיו"ב שיש לאשה, צריך לדון: אם זה היה במקום אחר בגוף היה יוצא דם או לא. וכמו בכן בהכנסת מכשירים רפואיים לגוף הפוצעים את האשה, אף שעצם הפציעה שם מכה עליה, מ"מ יש לבדוק אם עצם הכנסת המכשיר לא גורמת זעזוע שכשלעצמו מוזיל דם.
מיהו יל"ע בזה היכא דברור הדבר דע"י הכנסת המכשיר נעשית שריטה ברחם באופן שודאי מוציא דם, אלא דיש לחוש שמא יצא דם גם מחמת הזעזוע, דטמאה מחמתו כמו בקפיצה. ולכאורה יש להקל בזה. דהנה אף דהדין פשוט דקפצה וראתה טמאה, מ"מ אם קפצה או הכה בעלה או נבהלה וכיו"ב ולא ראתה כלום, אף שכל אלו עלולים להוציא דם, מ"מ ודאי שהיא טהורה (ובחת"ס בתשובה סי' קס"ג העיר למה לא כתבו הפוסקים שבבהלה צריכה לפחות בדיקה, ומ"מ הכי דינא שהיא טהורה). ועוד נראה פשוט[10] דאם יש לה מכה שודאי מוציאה דם וקפצה וראתה ג"כ תולה במכתה וטהורה ואינה צריכה לחוש שמא מחמת הקפיצה ראתה. וא"כ ה"נ כיון שודאי נשרטה א"כ יש לה מכה שודאי מוציאה דם אלא שמ"מ יש חשש שמא אולי ראתה דם מחמת הקפיצה – זעזוע מחמת הכנסת המכשיר או החדרת הגז, א"כ דינה כיש לה מכה שתולה במכתה. ושו"ר בטה"ב (ח"ב במשמה"ט עמ' ס"ו) שכתב כן בקצרה, ועוד הוסיף שם (נראה שהוא לרווחא דמילתא) דכיון שאינה רואה בהרגשה יש להורות לה שתלבש בגדי צבעונים, וכ"כ שם לעיל בסוף עמ' ס"ד בשם הגרצ"פ פרנק זצ"ל[11].
[ואח"ז רב ראיתי בשו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סי' ע"א בד"ה והנה לפענ"ד הנוגע לנד"ד, ויש לעיין ולפלפל בדבריו, וקשיא עתיקא מחדתי].
♦ ♦ ♦