ראש כולל נר יוסף
מח"ס מנחת רפאל
בני ברק
הערות בענייני רודף ופיקוח נפש
א. בספר משנת פיקוח נפש (סי' נ') כתב לדון האם מותר להפיל מטוס שעומד להתפוצץ על בניין גבוה, וכתב לדון מדין רודף על היהודים הטסים במטוס, שיהיה מותר להפיל את המטוס, אולם יש להעיר ע"ד שאין האנשים הם הרודפים, אלא המטוס והטייס בלבד, וכך אמר לי מיד מו"ר הגרב"ד פוברסקי שליט"א. והנה מדבריו, שהביא את דברי המהרשד"ם (סי' שמ"ח) דמניעת הצלה ג"כ נחשבת רדיפה, וא"כ האנשים במטוס הם מונעים את ההצלה, וע"כ יהיה מותר להרגם. אולם יש חילוק בין מניעת הצלה דינית, למניעת הצלה מציאותית, כלומר דהיכא שהדין מחייב שלא להעדיף נפש אחת על חברתה היאך שייך לדונם כרודפים, וכן הוא בכל מקרה שמאיימים על ראובן שיהרגוהו אם לא יהרוג את שמעון, דלא נאמר ששמעון רודף, שעצם קיומו מסכן את ראובן, משום דהא גופא הדין מחמת מאי חזית.ויש לציין דהגר"ש זעפרני שליט"א דן ג"כ בשאלה זו (בשו"ת שמרו משפט ח"א סי' קכ"ח) וכתב כדברינו שאסור להפיל את המטוס, וחידד את הדברים, וכתב שאף יושבי הבניין ג"כ אסור להם להפיל את המטוס, שמחמת ההגנה העצמית לא הותר להפיל את המטוס. והג"ר נחום נבנצאל שליט"א הביא בקונטרס "הערות" שהגר"ח קניבסקי שליט"א הסתפק בדבר זה ונשאר בצ"ע. והגר"נ שליט"א רצה לדון בזה עפ"י דברי החזו"א (יו"ד סי' ס"ט) לעניין הטיית חץ, שמותר להטות חץ שמכוון כלפי הרבה אנשים לכיוון מעט אנשים, וה"נ הכא שיהי' מותר להטות את המטוס כדי שימותו פחות אנשים. אולם לענ"ד אינו דומה כלל, והיינו משום שהחזו"א כותב במפורש בדבריו שהחילוק בין עיר שאומרים להם תנו לנו שנים ואם לא נמית את כולכם, שימותו כולם ואל ימסרו שנים, משום דהתם המסירה היא פעולה אכזרית בטבע, משא"כ הטיית חץ היא פעולת הצלה, ובענין המטוס ודאי שהפלת המטוס היא פעולה אכזרית בטבע, אלא שיוצא ממנה הצלה, וכלשון החזו"א.
ומה שלכאו' נשאר לדון הוא משום שיושבי המטוס בלא"ה ימותו עוד מעט, וא"כ אין לנו אלא חיי שעה שלהם מול חיי עולם של כל יושבי הבניין. אולם אי"ז סברא מועילה, שהרי אף באומרים ליושבי העיר תמסרו לנו שניים או שנהרוג את כולכם, הדין הוא שימותו כולם ואל ימסרו שניים, למרות שהשניים האלו בלא"ה ימותו.
ב. שם בסי' כ"ו כתב לדון האם בהלבנת פנים אמרי' יהרג ואל יעבור, והאם דברי הראשונים בזה הם כפשוטם. הנה לענ"ד קשה לומר שהראשונים לא התכוונו לכך, שהרי אין מפורש יותר מזה, איברא דבאמת צ"ע היאך שייך לומר שיהיה דין רודף, ושאר דינים של הצלת נפשות, בהלבנת פנים. וראה בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' קע"ב) שדן האם כהן שהלבין פנים אינו יכול לישא כפיו, כדין כהן שהרג את הנפש. וכתב דלמעשה יכול לישא כפיו, משום שנאמר ידיכם דמים מלאו, וכאן הרג בפיו. ויל"ד לפ"ז בכהן שהרג בתאונת דרכים אם ג"כ נאמר שלא הרג בידיו, או בכהן שהלבין פנים בידיו, ע"י זה שכתב מאמר שטנה נגד אדם אחר, האם בכה"ג נמי נאמר שאסור לו לישא כפיו. ובשו"ת דברות אליהו להרב אליהו אברג'ל, ראב"ד ירושלים לשעבר, כתב (בחלק ו' סימן ד') דאיה"נ וכהן שהלבין פני חברו ברבים לא יכול לישא כפיו עד שיפייס את חברו.
ועל מה שטען דאיך שייך שיהיה יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים, והרי אין בכך משום מאי חזית, ראיתי שהגרב"מ אזרחי שליט"א כותב בספרו ברכת מרדכי על כתובות (סי' ט) שאחרי שלמדו מרציחה לגילוי עריות שיש דין יהרג ואל יעבור, למרות דלא שייך בהא מאי חזית, אלא משום חומרא דעבירה, א"כ לומדים בחזרה לרציחה שאף במקום שאין מאי חזית, מ"מ יהרג ואל יעבור משום חומרא דעבירה.
ג. בסי' נ"ב כתב לדון האם באדם שיודע שעומדים להעיד עליו עדות שקר שחילל את השבת האם יכול להרגם מדין רודפים [ויש לציין שמספיק שיהרוג אחד מהם, אם עומדים לשקר שניים, וע"י זה שיהרוג אחד מהם, כבר לא יהיו ב' עדים]. אמנם כמובן שהבי"ד יהרגו אדם זה כיון שהוא צריך להוכיח שהיה סיבה להרגם, דאל"כ כל אדם יהרוג את העדים שבאים להעיד נגדו, וכל הנדון הוא רק כלפי שמיא, באופן שהוא יודע שלא ידעו שהוא הרג את העד. וכתב דאת הבי"ד אסור לו להרוג משום שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והדיין פועל כדין, משא"כ העדים, שמשקרים ביודעין. והנה שמעתי שהגר"א גנחובסקי זצ"ל הסתפק באדם שחצי מעירו כבר עבדו ע"ז, ובא אדם נוסף לעבוד ע"ז, וע"י כך רוב העיר תעבוד ע"ז, ויהיה לה דין של עיר הנידחת, האם מותר לו להרוג את אותו אדם מדין רודף, שהוא מסכן את כל העיר. והנה בזה יל"ד מחד גיסא, שהרי המיתה תהיה מיתה כדין לכל העיר, ומאידך גיסא כיון שאותו אדם עושה צעד אסור אפשר למנעו מזה אף ע"י מיתה, ובפרט שע"י מעשה זה בלא"ה הוא ימות, וצ"ע בזה.
אולם יש לציין דכ"ז היינו רק בהריגה מחמת "אין לו דמים", כלומר בהריגה לשם עונש, דאילו בהריגה משון הצלת הנרדף והבא להרגך, א"כ היינו דוקא כשההריגה תועיל, ואם הוא יודע שגם אם הוא יהרוג את העד הזה, מ"מ ישלח המשלח אדם אחר להעיד עדות שקר, אין להרגו משום הצלת הנרדף. ובחוה"מ פסח תשע"ז עליתי למעונו של הגר"ד לנדו שליט"א ודנו שם האם קטן גוי מצווה בז' מצוות בני נח, ואמר הגרד"ל דא"כ אף קטן ישראל ג"כ יהיה מצווה, לפי הראשונים דאמרי' מי איכא מידי דלישראל שרי ובן נח אסיר, וא"כ קטן ישראל יהיה מצווה בלא תרצח, וזה ודאי שקטן לא מצווה בלא תרצח. והביא הגרד"ל ראי' לדבריו ממסכת אבות דרבי נתן שקטן הרודף מצילים אותו בנפשו משום הצלת הנרדף, ומשמע דלמרות שאין הוא עובר בלא תרצח מ"מ הורגים את הקטן משום הצלת הנרדף. אולם לענ"ד יש מקום לדון בראי' זו, דאי נימא ש"אין לו דמים" הוא בגדר עונש, א"כ אף אם קטן מצווה בלא תרצח, ודאי שאינו בר עונשין, וע"כ אינו נהרג מחמת דין זה, אלא רק מדין הצלת הנרדף. ויש להביא ראי' לדברינו ממש"כ חלק מהאחרונים דקטן מצווה בלאוים, אלא שהוא פטור מעונשין. ראה נודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' א'), בית הלוי (ח"א סי' י"ד), קובץ הערות (סי' ע"ה), שערי ישר (ש"א פ"ג), קהלות יעקב (יבמות סי' ל"א) ועוד. ולדבריהם תיקשי אמאי לא יהרגו את הקטן מדין "אין לו דמים", וע"כ צ"ל דהוי כעונש, וקטן אינו בר עונשין. והגרד"ל גופי' נמי דן בזה בספרו מנחת דבר על המנ"ח סוף מצוה כ"ו.
ד. בסי' מ"ט הביא דברי החזו"א הנודעים (יו"ד סי' ס"ט) לגבי הטיית חץ, כדי שיפגע בפחות אנשים, דאמנם אסור למסור ב' אנשים כדי שלא ימותו כולם, אולם התם היא פעולה אכזרית בטבע, אלא שיוצאת ממנה הצלה, משא"כ הטיית חץ שבעצם היא פעולת הצלה, אלא שיוצא ממנה הריגה, עכת"ד החזו"א. והנה, מעודי תמהתי על דברי החזו"א שהרי הטיית חץ הינה פעולת רציחה על כל המשתמע מכך, וחייבים ע"ז מיתה, ואילו מסירה אין חייבים ע"ז מיתה, וא"כ היאך אמרי' דפעולת ההטייה אינה פעולת רציחה, וצ"ע.
ה. בסי' פ"א דן בדברי הש"ך שאדם לא מחויב להיות בסכנת אבר כדי לא לעבור על לאו. והנה, עפ"י דברי הש"ך תנוח דעתי ממה שהתעוררתי לאחרונה באנשים שנקטעה אצבעם, ואם הם כהנים הם עוברים באיסור טומאת כהנים בעל רגע שהאצבע מחוברת עד שהאצבע מתאחה ויש זרימת דם, [אמנם הציץ אליעזר (חי"ג סי' צ) היקל בזה שנחשב מחובר, אף כשאין זרימת דם, ולא זכיתי להבין דבריו]. אולם עדיין יהיה אסור לכהנים להיות עמו יחד באותו בניין, ואיסור לפנ"ע ג"כ לא הותר לו בכה"ג משום שהוא יכול להיות במקום בודד שאין שם כהנים.
ו. כתב הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (חו"מ סי' תכ"ו) שאף בהצלת נפשות נמי איכא לדין זקן ואינה לפי כבודו, משום דילפי' לה מק"ו מהשבת ממון, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. והנה, מלבד שיש להקשות שהרי עובר הוא על דין "לא תעמוד על דם רעך", עוד יש להקשות שהרי אם זה היה בנו ודאי שהוא היה קופץ להציל, וא"כ תמיד הצלת נפשות היא לפי כבודו. ושמעתי ליישב דנפק"מ באופן שיש למשל פסי רכבת מחוץ לביתו, והרכבת עוברת פעם בשעה, ואינו יודע מתי הרכבת תבוא, והוא יודע שבנו הקטן יושב על הפסים, והוא כעת בבית המרחץ. וע"כ הוא מיד יתלבש ויצא לקחת את בנו הקטן, למרות שמעיקר הדין הוא מחויב לצאת מיד, שהרי אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב. וע"ז אומר הגרש"ק שמכיון שאף לבנו היה מתלבש ויוצא, ע"כ אף באדם אחר יכול להתלבש ולצאת.
ז. ראיתי בקובץ פעמי יעקב (תשס"ג קובץ נ"ג- נ"ד עמ' קכ"ט) שכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בענין אדם שירה חץ על חברו ופגע בכליותיו, וכעת חברו מסתכן למות, האם מחויב הוא ליתן לו כליה כדי להצילו, והאם בי"ד מחויבים להוציא ממנו בכפייה. והכריע שלא מוציאים לו כליה בכפייה. והיינו עפ"י הרדב"ז בתשו' (ח"א סי' אלף נ"ב) שאדם לא מחויב ליתן אבר כדי להציל את חבירו. ויש להקשות, שהרי אדם זה רודף הוא, ועדיין נמשכת רדיפתו, כיון שתוצאות הרדיפה עדיין לא הוכרעו, וא"כ מדוע שלא יוציאו את הכליה מדין יכול להצילו באחד מאבריו.
ח. באבני חן (ח"א עמ' מ"ט) הביא את קושיית הקובץ שיעורים על דברי הכסף משנה שאף באופן שליכא טענת "מאי חזית", מ"מ אמרי' יהרג ואל יעבור משום חומרא דרציחה. והקשה מסוגיא דיומא לגבי בא במחתרת, דאמרי' שאדם בהול על ממונו, וחזי' שרק מחמת דאיכא טענת מאי חזית הפוכה, כלומר שמדוע שהוא ימות ולא חברו, ע"כ הותר דמו של הגנב. וא"כ לכאו' מוכח דלולא טענת מאי חזית לא היינו מתירים להרוג את הגנב.
ולענ"ד יש ליישב קושיא זו בהקדם מה שהקשו אמאי בכל בא במחתרת אינו מחויב לתת לו את כל ממונו, שהרי כדי שלא לעבור על לאו מחויב לתת לו את כל ממונו, כמבו' ברמ"א (או"ח סי' תרנ"ו ס"א).ונאמרו בזה כמה תירוצים, ולענייננו התירוץ הוא שאין אדם מחויב לזוז כמלוא נימה כדי שחברו לא יקרא רודף, ואז יהיה מותר להרגו. ואי"ז מדין מאי חזית, אלא שכל אדם שמהוה סכנה לחיי, מותר לי להרגו, אף באופן שהוא רודף באונס. וידוע תירוצו של הגר"ש רוזובסקי על קושיית האחרונים ע"ד הגמ' בסנהדרין (פב, ב) שאילו זמרי נהפך על פנחס והרגו, לא היה מתחייב עליו, כיון שלפנחס היה דין רודף, והקשו שהרי הוא היה יכול לפרוש מהארמית, וא"כ הו"ל כיכול להצילו באחד מאבריו. ותי' הגר"ש שאינו מחויב לעשות כן. והיינו שלמרות שבעילת ארמית היא דבר אסור, עכ"פ ביחס בין שני האישים, למרות שפנחס מועל בהיתר, שהרי נאמר קנאים פוגעין בו, מ"מ אין זמרי צריך לשנות את מעשיו. וכמו שאמר מו"ר רה"י הגרב"ד פוברסקי שליט"א שאם מגיע אדם ואומר לחברו או שתזיז את ידך או שאהרוג אותך, נעשה רודף לחברו, ויכול להרגו, ואינו מחויב להזיז את ידו. וא"כ זהו התירוץ לקושיית הקוב"ש, דאי"ז מדין "מאי חזית" הרגיל, אלא מדין רודף, כלומר שזכותו של כל אדם להתגונן ולהציל את חייו אף במחיר של הריגת השני. ובאופ"א י"ל עפ"י דברי הגרי"ז בחי' על הרמב"ם [הל' רוצח], שבבא במחתרת מלבד הדין שהבא להרגך השכם להרגו, נאמר דין ש"אין לו דמים" והותר דמו, וא"כ אין לדון מדין זה למקומות אחרים, דהתם אי"ז נחשב רציחה כלל.
ט. יש מי שכתב שיהיה דין רודף לאדם שרוצה להרוג את עצמו, הדברים צ"ב, דא"כ לעולם לא יתקיים דין המאבד עצמו לדעת, שלעולם יהיה לו דין רודף.
י. יש שהקשו אמאי אמרי' שאם העדים מודים שהם שיקרו אחר גמר דין בדיני נפשות, אינם נאמנים, כיון דקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הא העדים עצמם אינו יכולים להרגו, שהרי לשיטתם הוא לא עבר את העבירה, וא"כ הו"ל כנקטעה יד העדים, שבכה"ג פטורים ממיתה. והביאו בזה כמה תירוצים. והנה יל"ע אמאי לא יחויבו העדים לקטוע את ידם, כדי לפטרו ממיתה, ולמנוע עוול שהם גרמו לו. ולכאו' היה מקום לדון עפ"י הרדב"ז בתשו' (סי' אלף נ"ב) שאדם אינו מחויב לקטוע יד כדי להציל את חברו, אמנם יש לדחות שהרי הם רודפים, ועדיין לא נגמרה רדיפתם, וא"כ לא גרע מיכול להצילו באחד מאבריו. והנה שמעתי להעיר ע"ז מאאמו"ר שליט"א שלכאו' אינו נחשב רודף, שהרי כעת הנדון הוא גברא קטילא, והרי אם אדם אחר יהרגהו הוא לא יתחייב עליו מיתה. וי"ל שמכיון שהוא גרם לכך שהנדון יהיה גברא קטילא, ע"כ עדיין הוא נחשב רודף.
יא. ראיתי מי שהקשה דהא אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, וא"כ אמאי כששני רופאים אומרים לא לאכול ביו"כ, ורופא אחד אומר לאכול שומעים לרוב. אולם יש לחלק עפ"י תוס' בב"ק (כז, ב) ובסנהדרין (ג, ב) דבדיינים המיעוט בטל כמי שאינו, שהרי הרוב אומר שהמיעוט טועה, משא"כ ברוב של צדדים ואחוזים.
יב. יש מי שהקשה אמאי שר צבא ישראל אינו יוצא מעיר מקלט (מכות י, א), וקשה שהרי פקו"נ דוחה לכל התורה. ולכאו' נקשה יותר שאף שר צבא שהרג נמי נפטרנו ממיתה משום פקו"נ, וכן רופא שהרג, אלא שכך הוא דין התורה כדי להעמיד הדת על תילה.
יג. בשו"ת משכיל לדוד (ח"א עמ' קי"א) כתב הרב דוד לאו שליט"א לדון בענין פעילות המשטרה בשבת. הנה אין ספק שאילו המשטרה לא תפעל בשבת, או אפילו בכמות מצומצמת, דבר זה יגרום לפושעים לעשות את פשעיהם בשבת, ובטווח הרחוק בודאי יגרום לפקו"נ. אולם כל זה ביחס לשלטון, אבל ביחס לאזרח כאדם פרטי, הרואה שמתבצעת פעילות לא חוקית, או דבר אחר המצריך הודעה למשטרה, כגון רמזור שהפסיק לפעול, לכאו' י"ל שאין אנו מחויבים לדאוג שהנוסעים בשבת ינצלו ממות, אלא דבהא נמי י"ל שמחויבים אנו לדאוג לבניהם הקטנים. אולם עדיין אי"ז מתיר למשטרה לבצע פעילות של רישום ותיעוד וכל כיו"ב, דברים שאינם פקו"נ, שאף בבתי חולים לא מותרים אלא ע"י גויים. וכן פעילות של פיזור הפגנות, שאמנם מחובת המשטרה לדאוג לסדר הציבורי, אולם אי"ז פקו"נ המתיר חילול שבת, ואף במקום שיש חשש שנהגים יצאו ויפליאו את מכותיהם במוחים, אי"צ כמות גדולה של שוטרים כדי למנוע דבר זה. וכן פעילות המשטרה במירון בערב ל"ג בעומר שחל במוצ"ש, שיכולה המשטרה לסגור את המתחם עד ל"ג בעומר בבוקר, וכך לא להגיע לידי חילול שבת. וע"כ קשה לראות היאך תתנהל משטרה עפ"י הלכה במדינה שיש בה בעוה"ר רוב חילוני, ומיעוט גויים המשרתים במשטרה [שוב ראיתי בספר "זכור לדוד", מהג"ר דוד פרנקל זצ"ל שהביא ששמע מהחזו"א שמותר להזמין משטרה בשבת רק קודם הגניבה ולא לאחריה, ונראה לבאר טעם החזו"א בזה משום שקודם הגניבה הוי חשש מיתה, וכדין בא במחתרת, אולם אחר הגניבה הוי שאלה ממונית ואין לחלל שבת עבור זה].
יד. הגרי"מ רובין שליט"א נחלק עם הג"ר אשר וייס שליט"א בענין איש הצלה שהגיע למקום אירוע ויודע שאין צורך באנשים נוספים, האם להודיע במכשיר הקשר, ע"י חילול שבת שלא יבואו, דמחד גיסא מונע הרבה חילולי שבת, ומאידך הם עושים זאת בהיתר, ואף במבט לאחור, לא עשו שום עבירה. והרב רובין נקט שלא יודיע לחבריו שלא לבוא. ולענ"ד יש להעיר ע"ז מצד אחר, שברגע שאנשי ההצלה ידעו שיכול להיות שהם מגיעים לחינם, ומה שלא מודיעים להם זה מחמת השבת, א"כ יכולים הם להתעצל מלבוא בפעם הבאה, ולחשוב שמן הסתם כבר יצא מישהו אחר, וכל אחד יאמר כן, ועלול להגיע לפיקוח נפש, רח"ל.
ובעצם המחלוקת האם להודיע לחבריו שלא יבואו, כעי"ז נסתפק הגר"א גנחובסקי זצ"ל באדם שיש לו פקו"נ בשבת, ואינו דחוף באופן מיידי, ויש לפניו שני רופאים שיכול להזמין, האחד דתי במרחק של עשר דקות נסיעה, והשני אינו דתי במרחק של חמש דקות נסיעה, אולם הרופא השני ידליק גם דברים שאינם נצרכים ברכב, ויעשה חילול שבת שלא לצורך מחמתי. ויל"ד מה עדיף, האם חילול שבת שלא לצורך יותר, או יותר פעילות של חילול שבת האופן כללי, כלומר האם דנים ביחס לאדם או ביחס לפעולות. ולענ"ד נראה שדנים ביחס לאדם, ויש מקום לומר דהשאלה תליא בחקירה אי פקו"נ בשבת הותרה או דחויה. ועוד יל"ד עפ"י דברי הבית הלוי הנודעים על התורה שאדם שמחלל שבת בלא"ה, אין לו היתר של פקו"נ, וא"כ כל פעולת פקו"נ של רופא שאינו דתי היא חמורה יותר. אמנם דברי הבית הלוי צ"ע מסוגיא דמנחות (סד, א) דמבו' התם שמי שפרש מצודה להעלות בה דגים והעלה תינוק פטור, ומבו' דאע"ג שבלא"ה הייתה כוונתו לחלל שבת, מכיון שסו"'ס הציל נפש לא נחשב שחילל שבת, ויש לפלפל בדבר זה.
טו. יל"ד בחולה שיש בו סכנה שיודע שאם הוא יתאשפז בבי"ח, יכשל בראיות אסורות, ואפשר שהוא יכשל אף ביחוד [אי נימא שדברים אלו נחשבים כאביזרייהו דג"ע]. האם נאמר שאסור לו להתפנות לבי"ח, למרות שבמידה שהוא לא ילך מסתכן בנפשו, מ"מ מכיון שהוא יכשל באיסורים שלא מחמת פקו"נ, לא נחשב פקו"נ. וכמ"ש החתם סופר (או"ח סי' פ"ג) לגבי נער שוטה, שאין להכניסו למוסד שיאכילוהו מאכלות אסורות, למרות דהוי פקו"נ, כיון שהוא יאכל אף מאכ"א שלא לצורך פקו"נ. וכמובן דצ"ע לדינא.
טז. ואדאתי' עלה, הנה ידועה הסתירה ברמב"ם, דמחד גיסא כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) דבג' עבירות חמורות אם עבר ולא נהרג הרי שאינו נענש ע"ז, מכיון שאין עונשין אלא למי שעובר ברצון, ואילו במקו"א כתב הרמב"ם לגבי עצי אשירה שאין מתרפאין בהם, שמי שהתרפא בהם מלקין אותו, ועונשין אותו עונש הראוי לו, למרות דהתם נמי הוי בשביל להינצל, ואמאי לא אמרי' דמכיון שהוא לא עבר ברצון, אינו נענש ע"ז. ודוחק לומר דהתם לא הוי רפואה בדבר של פיקוח נפש, דהא הרמב"ם לא חילק בזה כלל. ושמעתי מידידי הרב יוסף שטרנגר שיחי', לבאר עפ"י היסוד שכתבנו למעלה, דבפיקוח נפש התחדש "שלמות זו אינה אפשרות", וא"כ היינו דוקא בבריא, אבל בחולה המיתה נחשבת אצלו אופציה, ואצלו אין את ההיתר הזה של פיקוח נפש, וע"כ שפיר נענש אם עבר על ג' עבירות, אפי' כשעבר שלא ברצון. והוכיח כן מדברי החזו"א בב"ב (דף קנ"ד), גבי שכיב מרע דמשמע שחולה הנוטה למות אין לו את ה"זכות תביעה" לחיים, עכ"ד. והדברים מחודשים עד מאוד, ולענ"ד לא נראה כן, חדא דהא ברמב"ם לגבי עצי אשירה לא מבו' דדוקא בחולה הנוטה למות איירי, אלא אף בהיכ"ת שאם לא יקח אז הוא יסתכן, ויבוא עליו החשש ממוות. ועוד, דהא ברמב"ם בהל' יסודי התורה מבו' להדיא, דהא דהאדם לא נענש ע"ז היינו משום דהוא לא עבר ברצון. וא"כ אף בחולה הרי לכאו' לא חשיב הדבר שהוא עבר ברצון. ושמא י"ל באופ"א, דכשמאיימים עליו או תעבוד ע"ז או תמות, א"כ אף אם עבר ולא נהרג אי"ז החלטה "מודעת", כלומר שהוא לא עשה פעולה זו במודעות המספקת, משא"כ כשחולה מגיע מרצונו ומדעתו ונוטל תרופה מעצי אשירה, וצ"ע בזה.
יז. כתב הגר"ד לנדו שליט"א בספרו זכר דבר (סי' ד') לחדש היכי תימצי דיהיה אדם מחויב להרוג את עצמו, וכתב כגון באדם שהוא עיתים פיקח ועיתים שוטה, וכעת הוא פיקח ויודע שבשעה שהוא יהיה שוטה ירדוף אחר נערה המאורסה, א"כ יש לו חיוב עתה כפיקח להרוג את אותו שוטה [שזה הוא עצמו], כדין החיוב להרוג אדם שרודף אחר נערה המאורסה, עכת"ד.
והנה מלבד החידוש שבדבריו, דעוד לפני שמתחילה פעולת הרדיפה בפועל כבר חל עליו דין רודף, משום שהוא עתיד לרדוף, יל"ד בזה עפ"י דברי הגרי"ז (פ"א מהל' רוצח ושמירת הנפש הי"ג) דברודף איכא ב' דינים, חדא דין הצלת הנרדף, ועוד דאיכא דין אקרקפתא דגברא ברודף. וז"ל: "ועכ"פ נמצינו למדים דהא דרודף פטורים על הריגתו אינו תלוי בזה שרשות להרגו משום הצלת הנרדף, כי אם הוא דין בפני עצמו משום דחלה בי' תורת אין לו דמים וגברא קטילא" יעו"ש בהמשך דבריו. ולפ"ז יל"ד דהיינו דוקא כשמתחילה הרדיפה בפועל, וכן ראיתי מובא משמי' דהג"ר משה הלל הירש שליט"א שדן בדברי הגרד"ל שליט"א מהאי טעמא, דעדיין לא נחשב רודף אלא כשרודף בפועל.
יח. אולם יש לדון בדברי הגרד"ל שליט"א מטעם אחר, וזאת בהקדם קושיית הגליא מסכת הנ"ל (יו"ד סי' ה') ועוד אחרונים, אמאי אמרי' בגמ' (סנהדרין פב, א) דאילו זימרי נהפך עליו לפנחס והרגו לא היה חייב עליו כיון דפנחס היה לו דין רודף. ותיקשי דהא מחויב להצילו באחד מאיברו אם יוכל, וא"כ בכה"ג דזימרי שיפרוש מהארמית, ובכך לא יצטרך להרוג את פנחס, והגר"ש רוזובסקי זצ"ל תירץ (זכרון שמואל סי' פ"ג אות ז') דאין הוא מחויב לפרש מהערוה כדי למנוע את הריגת פנחס [ובביאור דבריו נכתוב בהמשך בעז"ה] משום שהוא לא צריך לשנות מהליכותיו כדי למנוע רדיפה של אדם אחר. וזהו חידוש דלמרות והבעילה היא אסורה עפ"י דין מ"מ ביחס לרודף אין הוא מחויב לשנות מהליכותיו כדי למנוע את הרדיפה.
ומעתה יש לדון בדברי הגרד"ל דמאחר ולגבי בועל ארמית, אמרי' דאינו מחויב לפרוש מהערוה ומותר לו להרוג את הרודף, א"כ מה מחייבו כפיקח להרוג את ה"שוטה" שיבוא על נערה המאורסה, הרי לכאו' בשעה שיבא השוטה על הנערה, א"כ כשיגיע אליו האדם להרגו, ויגיד לו לפרוש מהערוה, יגיד לו השוטה [ולכאו' בצדק] אינני רוצה, וא"כ מה מחייבו כפיקח להרוג את אותו שוטה כביכול.
אולם האמת היא דקושיא מעיקרא ליתא, דחלוק טובא הך דינא ד"בועל ארמית קנאין פוגעין בו", מהך דינא דהרודף אחר נערה המאורסה. דבועל ארמית יסוד הפגיעה בו הוא לא משום הצלת הארמית כמובן, אלא משום מניעת העבירה של הבועל, משא"כ ברודף אחר נערה המאורסה דיסוד הרדיפה הוא גם משום הצלת הנערה, וז"פ. ומעתה י"ל דכל דברי הגר"ש רוזובסקי דיכול הבועל לומר לקנאי שבא לפגוע בו, שאינו רוצה לפרוש, היינו דוקא בבועל ארמית, ולא בנערה המאורסה, שיש ג"כ תביעה של הנערה.
ומאחי, הרב יהודה שיחי', שמעתי לבאר באופ"א, דאיה"נ דמותר לשוטה כביכול לומר לפיקח שאינו רוצה לפרוש, אולם יהי' מותר לשניהם להרוג זה את זה כביכול, אבל מצוה על כל אחד להרוג. וע"כ מחויב הדבר שבסוף אותו אדם שהוא עתים פיקח ועתים שוטה שימות, ודו"ק.
ובביאור דברי הגר"ש רוזובסקי יש לומר כך, דהנה באמת צ"ב מאי סברא היא זו לומר לקנאי שבא לפגוע בו איני רוצה לפרוש מהערוה, הא ע"ז גופא הוא רודפו הקנאי, והוא רודף כדין. וע"כ צריך לומר, דהנה יש לחקור בגדר הך דינא ד"יכול להצילו באחד מאיבריו, האם הביאור הוא דאדם צריך לשים את האופציה של ההריגה כאופציה אחרונה, ולעשות הכל כדי לא להגיע למצב זה, [ולפי"ז דברי הגרש"ר צ"ב, דה"נ בבועל ארמית מחויב האדם לעשות ולפרוש מהארמית, כדי שלא יבוא למצב של רדיפה]. או דלמא דהגדר הוא כך, דמכיון שיש אופציה למנוע את הרדיפה, לא ע"י מוות אלא ע"י פגיעה באחד מאיבריו, א"כ לא חשיב בכלל שיש פה צד מיתה, וכל מה שיש לפנינו זה "משחק מכות" בלבד. ואי נימא דהגדר הוא כהצד השני, אתי שפיר היטב דברי הגר"ש רוזובסקי, והיינו משום דכל הך סברא דהמיתה היא לא אפשרות כשיש לי אפשרות להצילו באחד מאיבריו, היינו דוקא כששתי האפשרויות נמצאות לפני במידה שוה, משא"כ הכא, כשהקנאי שבא לרודפו רודפו ע"ז גופא שהוא בועל ארמית, אינו מחויב לסלק את סיבת הרדיפה, ודו"ק.
והנה הגליא מסכת הנז', וכן בחזון איש (חו"מ סי' י"ז סק"ד), כתבו דכל הך דינא דיכול להצילו באחד מאיבריו, היינו דוקא על אדם שלישי, אבל הנרדף עצמו, אין עליו דין יכול להצילו באחד מאיבריו. וכ"כ הרעק"א בכתובות (לג, ב) והביא שכן שיטת הלבוש דהנרדף עצמו אינו צריך לדקדק להצילו באחד מאיבריו. ותמה ע"ז הרעק"א מהא דאמרי' בסנהדרין (עד, א) דהרודף אחר חבירו להרגו והמציל יכול לדקדק להציל הנרדף באחד מאיבריו, אין לו לרודף פטור של קלב"מ לפטרו מממון אחר שנתחייב באותה שעה, שהרי בכה"ג לא ניתנה רשות להרגו, ותמה הרעק"א, דהלא מ"מ ניתנה רשות להרגו, כיון שהנרדף עצמו לעולם אינו צריך לדקדק בכך. ועי' בשו"ת אחיעזר (ח"א סי' י"ט סק"א) ובזכרון שמואל (סי' פ"ג אות ו') במש"כ ליישב את קושיית הרעק"א.
ובחי' מרן רי"ז הלוי (בהל' רוצח שם) ביאר שיטת הלבוש, שהוא דין בפני עצמו שמותר להרוג הרודף מדין "הבא להרגך השכן להרגו", והוא היתר מסוים לנרדף בלבד כמבו' בדבריו שם, אבל עדיין אינו יוצר דין אקרקפתא דגברא ברודף עצמו, ודו"ק.
והנה יש שכתבו עפ"י המשנה למלך שכל דינא דיכול להצילו באחד מאבריו הוא דווקא כלפי אדם שלישי, אבל הנרדף יכול להצילו בנפשו, ולכאו' יש להקשות ע"ד המל"מ, מדברי הראב"ד שהובא השטמ"ק (כתובות לא, א) שלכל רודף יש קלב"מ, אולם אם היה במצב שיכול להצילו באחד מאבריו, ליכא קלב"מ, ולדברי המל"מ תיקיש, דאמנם יכול היה לצילו באחד מאבריו, אולם הנרדף היה יכול להצילו בנפשו, וצ"ל כפי שהבאנו את דברי הגרי"ז, שבכל רודף יש ב' דינים, מדין הצלת הנרדף, ומדין "אין לו דמים", והמעלה של הנרדף שיכול להרוג אף כשיכול להצילו באחד מאבריו, וזה לא חל על קרקפתא דהרודף, וע"כ ליכא קלב"מ בכה"ג. (ולזה התעוררתי ע"י ידידי הרב אליהו קסטיאל שיחי', וידידי הבה"ח חיים בהגר"ד פיינשטיין שיחי').
♦ ♦ ♦