מחבר שו"ת אך טוב לישראל
האם זכר שסורס בניתוח וסקטומי חייב לרפא את עצמו
איסור סירוס לזכר * תיאור ניתוח וסקטומי * חוטי הביצים פירושו * ניתוח לחולה פרוסטטה סירוס בתוך חלל הבטן * פצו"ד שנשא אשה אם חייב לגרשה * נשא אשה בהיתר ונהיה פצו"ד * החובה הגדולה לרפא את עצמו גם אם ישלם ממון רב * אם מותר הוא ביחוד עם אשתו עד שיתרפא * איסור עשיית ניתוח וסקטומי גם בסכ"נ של הריון האשה * הדברים המותרים למניעת ילודה בנ"ד
שאלה
כ"ג בחשון התשפ"אלכבוד ידידי היקר דיתיב בתוונא דליבאי מגדולי מזכי הרבים פה מפיק מרגליות, הרב ירון ראובן שליט"א, יושב ראש ארגון 'בעזרת השם', נרו יאיר ויזרח ושמו הטוב כשושנה יפרח.
אודות שאלתו ששאלני על זוג מבני קהילתו הנשואים זמן רב, וקודם שחזרו בתשובה עשה הבעל סירוס כריתת כלי הזרע, הנקרא וסקטומי (vasectomy), כיון שהאשה הגיעה כמה פעמים לשערי מות בהריון ובלידה. ועתה שמעו שהיה הדבר אסור על פי ההלכה, ונפשם לשאול האם הבעל מחויב לעשות טיפול המרפא את כריתת כלי הזרע? ואם כן, מה העצה היעוצה למניעת הריון באופן זה.
יש לציין שלזוג ארבעה ילדים בנים ובנות, כך שהם קיימו את מצוות פריה ורביה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
תשובה
איסור סירוס לאיש אסור מהתורה, וכמוזכר בכתוב (ויקרא כב, כד), וכמו"כ אסור לו לבא בקהל וכפי שנאמר "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב).וקודם שנבוא לדבר ה' זו הלכה, נבאר אופן הפעולה בניתוח זה כפי שכתבו חכמי הרפואה.
וסקטומי / וזקטומי, הוא חיתוך וניתוק צינורות הזרע המובילים זרע מהאשכים, כדי למנוע מעבר ופליטה של תאי זרע. בעשיית הניתוח קושרים את צינוריות הזרע, דרך חתך קטן בחלקו העליון של שק האשכים משני הצדדים, הקשירה מונעת מעבר של תאי הזרע מהאשכים. הניתוח רק מונע מעבר של תאי הזרע אבל נוזל השפיכה המיוצר בבלוטות הזרע ובערמונית, ממשיך להיפלט באופן רגיל.
בבירור אצל רופאים המתמחים בזה התברר שקיימות אפשרויות להשיג הריון לאחר הפעולה, כמו ניתוח לשחזור צינור הזרע נקרא גם: וזו-וזוסטומי (vasovasostomy), בניתוח מחברים מחדש את צינוריות הזרע שקוטרן 1-2 מ"מ, בעוד שנתיב מעבר הזרע קוטרו שליש מ"מ בלבד. רק אצל כ-50-60% מהגברים ניתוח השחזור יסתיים בהצלחה ויושג הריון טבעי.
סיכויי ההצלחה של הניתוח תלויים במספר גורמים – העיקריים שבהם הם:
משך הזמן שעבר מאז ניתוח הוסקטומי. ככל שעובר זמן רב יותר, הסיכוי לשחזור מוצלח פוחת.
טכניקת ניתוח הוסקטומי. ניתוח אגרסיבי משאיר צינור זרע פגוע יותר ומפחית את סיכויי ההצלחה.
מיומנות המנתח.
מידת רקמת הצלקת שנוצרה באזור, לעיתים הצלקת גורמת לכך שיש צורך בחיבור הצינור ישירות ליותרת האשך, פעולה הנקראת: וזו-אפידידימוסטומי (vasoepididymostomy) פרוצדורה קשה יותר ובעלת סיכויי הצלחה פחותים.
♦
א. ב.
ועתה בוא נבוא לדברי רבותינו בזה.איתא ביבמות (דף עה ע"ב) אמר רבא, פצוע בכולן, דך בכולן, כרות בכולן. פצוע בכולן - בין שנפצע הגיד בין שנפצעו ביצים בין שנפצעו חוטי ביצים, דך בכולן - בין שנידך הגיד בין שנדכו ביצים בין שנדכו חוטי ביצים, כרות בכולן - בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים.
ומצאנו פלוגתא דרבוותא מה הם חוטי הביצים, דלדעת רש"י (שם ד"ה בכולן) והטור (אבן העזר סימן ה), היינו חוטי ביצים שהביצים תלוין בהן בתוך הכיס. אבל הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פט"ז ה"ג) מבאר דחוטי ביצים המה השבילין שבהן תתבשל השכבת זרע. וכ"כ בשו"ע (אבה"ע סימן ה סעיף ב), והכי קיי"ל. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כה פרק כד). אולם בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן כח) כתב, דגם לרמב"ם הכוונה לחוטין שתלויים בהם הביצים, ולא נחלקו בזה הראשונים. וכן נראה דעת החזו"א (הלכות פו"ר סימן יב אות ז).
♦
לגבי ניתוח חולה פרוסטטה (ערמונית) כשנעשה בניתוח בפנים הגוף ולא דרך האשכים, כתבו הפוסקים לסמוך סמיכה בכל כוחם, על דברי החזון איש (הלכות פו"ר סימן יב אות ז) שכתב לחדש דכפי הידוע ע"פ הרופאים, השבילין נכנסין לעומק הגוף ועוברין כמו חצי קשת עד שנכנסין לגיד, ועוברין דרך הגיד וזורמין לחוץ. ומדלא הוזכר בגמ' ובפוסקים אופן זה, משמע דבמקום שהשבילין בפנים אינם בכלל פצוע דכא, ואינו נפסל אלא אם נפצע ונידך, בגיד בביצים ובחוטין שבהם, אבל לא החוטין הפנימים שבתוך הגוף. ואף אם נסתרס על ידי כריתת השבילין שבתוך הגוף, מ"מ אינו נאסר בקהל ודינו כשאר עקר וכסריס חמה, וכמ"ש התוספות בסוטה (דף כו ע"א ד"ה אשת). עכ"ד.
וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סימן כב), ובשו"ת אגרות משה פינשטיין (חלק אבה"ע ח"ד סימן כח), ובספר שבט מיהודה אונטרמן (שער ד פרק יז), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כה פרק כד. והוסיף שם שכ"כ בכסא דהרסנא שעל שו"ת בשמים ראש, סימן שמ דף צט ע"ד ד"ה ואפשר), וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סימן קכג אות ו, וח"ג סימן צז אות ב). ע"ש. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן רסו אות ג) דבשעת הדחק כדאי הוא גאון ישראל החזו"א לסמוך עליו. עכ"ד.
ובודאי שיש להיזהר מאד בעשיית ניתוח זה שלא לחתוך דרך האשכים, וכמ"ש בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן תיד). אך כל זה לא שייך לנידון דידן שהניתוח נעשה דרך האשכים וחובלים בצינורות הזרע, וכל כוונתו היא שלא להביא ילדים לעולם.
♦
ג. ד.
והנה, אילו הוא לא היה נשוי, בוודאי שהיה אסור לו לבא בקהל, עד שלא יתקן עצמו בניתוח חוזר ויאמרו לו הרופאים שהוא יכול להביא ילדים, וכמ"ש בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן ל) דאותם אלו שבזמן רשעותם נעשו סריסים כאלו ע"י מעשה אדם, ורוצים עתה כשנעשו בעלי תשובה לעשות ניתוח ע"י רופאים מומחים, יש להתיר כיון שהוא ניתוח להתרפאות, אבל לעניין לבא בקהל הוא דווקא כשנתרפא ע"י הרופאים המומחים שעושים ע"י זכוכית המגדלת, דאיכא שמונים אחוז שנרפאו וארבעים אחוז מהם מולידים ממש, רק אז מותר לבא בקהל. ושנה דבריו עוד שם (סימן לא) וכתב, דלגבי אלו שנסתרסו ברשעותם ואף באונס ע"י אדם, שכבר נאסרו לקהל ועתה שבו בתשובה, הנה אם יעשו ניתוח זה, ויועיל ממש שיצא זרע כראוי, וגם יאמרו רופאים מומחים שיכולים להוליד, יהיו מותרין לקהל, ואם לא יאמרו דליכא שום חסרון להולדה יהיה אסור מספק, דאף אם נימא שספק פצוע דכא לא נאסר מדאורייתא, ואפשר גם לא מדרבנן, יש לאסור. מאחר דהיה ודאי אסור, לא שייך להתיר כשלא ידוע ודאי שנתרפא.אך נידון דידן הוא שכבר האיש נשוי כמה וכמה שנים, ובזה יש לדון.
♦
והנה אודות נשוי שנעשה פצוע דכא, אם צריך להתגרש, נחלקו בזה רבוותא קדמאי ובתראי, דהנה לשון הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פט"ז ה"א) פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין. ע"כ. ומשמע דהקפידא דוקא אם הם נישאו באיסור. וכתב המגיד משנה דבזה הרמב"ם לשיטתו לעיל (איסו"ב פט"ו ה"ב) שבכל איסורי לאוין אינו לוקה אם לא קידש, אלא באלמנה לכה"ג. והראב"ד השיג עליו דהדין נותן דאף בביאה שלא ע"י קידושין לוקה, והדין נותן שהביאה תיאסר, כדי שלא ירבו ממזרות בישראל. ופצו"ד נאסר שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה. ע"כ.
ובשו"ת חת"ס (אבה"ע סימן יז ד"ה ולפ"ד) ביאר את דברי הראב"ד, דלא יתכן לפרש דהאיסור הוא בקידושין, דא"כ אדם שנשא אשה ואחר כך נהיה פצו"ד וכרו"ש לא יאסר באשתו וא"כ תזנה עליו, ותרבה ממזרים בישראל ובודאי שא"ז כונת התורה. עכ"ד. ולפי זה יוצא דלדעת הרמב"ם כל שהתקדשה בהיתר לא נאסרת עליו אף אם הוא נהיה אח"כ פצו"ד. וכ"כ רבי יצחק רפאל מאייו מאיזמיר בספרו שרשי הי"ם על הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פט"ו ה"ב) לדעת הרמב"ם. וכ"כ הכסא דהרסנא שעל הבשמים ראש (סימן שמ דף קג ע"ג ד"ה אבל) דפ"ד וכרו"ש שנישאו בהיתר ואחר כך נפצעו אין צריך לגרש נשותיהם להרמב"ם, דמחייב רק בקידש ובעל.
♦
ה. ו.
וגדולה מזו כתב בשפתי חכמים (דברים כג, ג אות מ) דפצוע דכא שנשא אשה אין כופין אותו להוציא וכתב כן בדעת רש"י, וכן הביא הגאון באר שבע בספרו צדה לדרך על התורה (שם) בשם חכם אחד. אולם כבר דחה דבריו בצדה לדרך ומסיק דהעיקר להלכה דפצו"ד שנשא אשה צריך לגרשה, וכ"כ בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סימן צב). וכן פסק הטור (אבה"ע סימן קטז) דפצו"ד שנשא ישראלית אין לה מזונות, דהא בעמוד והוצא קאי. ועוד פסק (שם סימן קנד) כל הנושא בעבירה אפילו הוא איסור דרבנן כופין אותו להוציא. ותלמוד ערוך הוא בכתובות (דף עז ע"א) וכמ"ש הב"י שם. וכן העיר ע"ד בשו"ת יגל יעקב גוטליב (ח"א חאו"ח סימן מה אות ד) דלא כדברי השפתי חכמים הנ"ל, ושמצווה לפרסם שיש בדברי השפתי חכמים דברים שאינם נכונים להלכה.♦
ואולם גם אם הוא נשא אשה בהיתר, מצאנו ראינו, שאסרו הפוסקים ראשונים ואחרונים. וזה יצא ראשונה מ"ש השאילתות (פרשת כי תצא סימן קנב עמוד רכח הוצ' מוסד הרב קוק), דאפילו נסב איתתא ואית ליה בני בכשרותא ולבסוף היה פצו"ד או כרות שופכה כממזרא שוויה רחמנא. וע"ש בהעמק שאלה (סק"ו). וכן מפורש בבה"ג (הלכות מיאון סימן לב עמוד שנ הוצאת מכון ירושלים), וכן נראה מבואר מדברי רש"י בסוטה (דף כו ע"א ד"ה קמ"ל, על פי מה שביאר לעיל מיניה בדף כד ע"א ד"ה אשת סריס) דבנסתרס בידי אדם אף לאחר נישואין חייב לגרש את אשתו. וכ"נ מדברי התוספות בסוטה (דף ו ע"א סוד"ה אשת) וביבמות (דף פד ע"ב ד"ה שייר), [ועיין ביאור דבריהם בשו"ת שואל ומשיב (קמא ח"ג סימן יא) ובקובץ הערות להגר"א וסרמן (סימן טו אות ד)], וע"ע בשו"ת אור גדול (סימן ג אות כג).
וכ"כ בשו"ת חקרי לב חזן (אבה"ע סימן ח) הביא דברי רש"י ותוס' הנ"ל, ונקט כוותיהו, והוסיף שגם לדעת הרמב"ם לקי אביאה גרידא היכא שאין לו בה קידושין, וכגון שנשאה בהיתר ואחר כך נהיה פצו"ד. וכ"כ החתם סופר (אבה"ע סימן יט ד"ה והנה דברי), דודאי מודה הרמב"ם שכל ביאה שאחר הקידושין לוקה עליה, אפילו אם היו הקידושין בהיתר. גם בשו"ת בית יצחק שמלקיס (חאה"ע ח"א סימן לד אות יט) הביא את דברי הכסא דהרסנא שאם פצו"ד נשא אשה בהיתר א"צ לגרש, וכתב ע"ד דישתקע הדבר ולא יאמר. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן צה) ע"ש. וכ"נ ממ"ש בשו"ת עמק שאלה טברסקי (חאה"ע סימן יא), וכ"כ הגאון רבי מנחם קרישבוים אב"ד סקלא בשו"ת מנחם משיב (ח"ב סימן כח) שגם לדעת הרמב"ם אסור לו לקיים את אשתו. וע"ע בשו"ת ויען דוד וויס (ח"ה אבה"ע סימן י אות יא), ובקובץ אור ישראל (מאנסי ח"ו תשנ"ז עמוד יד) בתשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ובשו"ת בגדי קודש קונטרס טל אורות – ידיד (סימן ח) שהאריך בזה מאד. ואכמ"ל.
♦
ז. ח.
אתה הראת לדעת דמכלל פלוגתא לא נפקיה, ואדרבא נראה שהסכמת רוב האחרונים לאסור בזה. ולכן חייב אדם זה לעשות כל טצדקי לרפא את את עצמו שלא יהיה בגדר זה, והגם שהוא כבר קיים פריה ורביה אין ענינו לזה. וגם אם הוא יצטרך להוציא מכיסו ממון הרבה מחוייב בזה להציל עצמו מאיסור זה, כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן תרנו סעיף א), דעל איסור לא תעשה חייב להוציא כל ממונו, וכאן כל זמן שהוא לא מרפא את עצמו הוא אסור באשתו.ולאחר הניתוח יכול יהיה לבא בקהל ה', וכמו שמבואר בדברי הבית יוסף (אבה"ע סימן ה סעיף ו) דבין פצו"ד ובין כרו"ש אם חזר להכשירו מותר לבא בקהל, והוי כההיא דיבמות (דף עו ע"א) נסתם כשר, וזהו פסול החוזר להכשירו. ע"ש בדבריו. וע"ע בשו"ע (שם סעיף ד). וע"ע במ"ש בזה בארוכה הרה"ג רבי חיים אהרן אונגר שליט"א מויליאמסבורג בקובץ 'המדריך להוראה' (חוברת א עמוד קסז). ודו"ק.
♦
ומ"מ יש צד להקל ביחוד עם אשתו אם הוא מוחזק בכשרות, וכמ"ש הגר"מ שטרנבוך נר"ו בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן תיד), דכיון שאיסור יחוד הוא מדרבנן, ולכמה מגדולי הפוסקים בספיקא דדינא מועיל חזקה, וגם ספק פצוע דכה הוא כממזר שמותר מספק, ואפילו ספיקא דדינא, וכמבואר בשו"ת צמח צדק האחרון (סימן טו) ע"ש דבריו. אבל לא יקל ראש בזה, אלא ירפא את עצמו במהירות האפשרית. ושב ורפא לו. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן קכג אות יד).
♦
ט. י.
ודע, שאין היתר לעשות ניתוח כזה אפילו אם יש חשש סכנה בהריון והלידה של האשה, צא ולמד ממ"ש הריטב"א ביבמות (דף סה ע"ב) במ"ש בגמרא על יהודית איתתיה דרבי חייא, דהוה לה צער לידה ושתתה כוס של עיקרים כיון שאשה לא מחויבת בפריה ורביה. וכתב ע"ז הריטב"א, הויא לה צער לידה: פירוש צער בלא סכנה, דאי לא, אפילו מיפקדה אפריה ורביה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ונפקא מינה לגבי האיש שהוא אסור לעקר את עצמו כיון דמפקד אפריה ורביה, דמשום צער תשמיש אין לו לעקר את עצמו ע"י סם אבל אם יש לו סכנה מותר. עכ"ד.וכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן יב), שיש לפרש בדברי הריטב"א שכתב משום צער תשמיש, ב' פירושים - א' דיש לו צער בשעת תשמיש, וע"כ רוצה לשתות כוס עקרין, למעט תאוותו, ב' דמיירי במה דסליק מיניה, דאשתו חוששת להתעבר, ומונעת ממנו התשמיש, ויש לו צער ממניעת התשמיש, וע"כ רוצה בכוס עקרין, ושניהם אמת להלכה, דאסור לעקר עצמו, רק אם יש סכנה לו בעצמו. דאף אם יהיה באופן דהאשה בסכנה אם תתעבר, ואין לה אמצעי אחרת למניעת הריון, מ"מ אסור לעקור עצמו, וימעט בתשמיש, שלא לסכנה. עכ"ד.
וגדולה מזו כתב בשו"ת שואל ומשיב (תניינא חלק ג סימן מד) לגבי קטן החולה שרפואתו שישקוהו כוס של עיקרין אם בית דין מצווין להפרישו, ופסק, דאף אם היה חולה שיש בו סכנה אסור לרפאותו בזה דאף פיקוח נפש כל שיש השחתת העולם אסור. והגם שלדינא אין הדין כן, וכמו שהעירו הפוסקים ע"ד, עיין בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סוף סימן כא בהערה שבסוף התשובה) ובמ"ש הרה"ג רבי שלמה בן שמעון שליט"א בקובץ זכור לאברהם (תשנ"ו עמוד שעד אות נט), שאפילו לגדול התירו הפוסקים שישתה כוס של עיקרים במקום פיקוח נפש. וכבר האריך בזה גאון עוזינו מרן הראשון לציון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ח חאה"ע סימן יד) ע"ש. מ"מ אזהרה שמענו בחומרת העניין.
♦
יא.
ומה שמומלץ על פי דעת הפוסקים הוא שימוש בנריות שהאשה שמה באו"מ. ואם לא די בזה, יכולה היא להתקין טבעת פנימית וטבעת חיצונית. ויש פתרונות הלכתיים נוספים וכמ"ש להאריך בזה הפרופסור הרב אברהם סופר-אברהם בספר נשמת אברהם (מהדורה השלישית חאה"ע סימן ה עמוד קלט). וצור יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן.המורם מכל האמור: שמחויב האיש לרפאות את עצמו בכל הדרכים הראויות, ואם לאו אסור לבא בקהל ואסור גם על אשתו. ומיהו כל זמן שהוא עוסק ברפואות יש להקל לו ביחוד עם אשתו, אם הוא מוחזק בכשרות. ובדרכי ההיתר למניעת האשה יש למורה הוראה מבני קהילתם למצוא את הדרך הראויה ביותר להם שלא תתעבר, כיון שיש בעיבורה סכנת נפשות. והנלע"ד כתבתי.
♦ ♦ ♦