הרב רפאל סויד
ראש כולל נר יוסף
מח"ס מנחת רפאל
בני ברק

האם הולכים בדיני התורה אחר כללי הסטטיסטיקה

מאמר תגובה

הרב יצחק נוימן האריך כיד ה' הטובה עליו במאמרו על הסטטיסטיקה, והאם עפ"י התורה הולכים אחריה, או חוששים לה, וכמדומני שזהו המאמר הנרחב ביותר עד כה על נושא חשוב זה, ולחיבת הקודש אכתוב כמה הערות והארות בענין זה, וכדלהלן:
א. הנה יש לדעת שהסטטיסטיקה תמיד עובדת מקטן לגדול, ולא מגדול לקטן, וזה משום שסטטיסטיקה אינה מדע מדויק, אלא הנחה. ואבאר את דבריי - הנה בכל העולם יש מציאות שמחצה זכרים ומחצה נקבות, אולם ברוב המשפחות בעולם אין בדיוק חצי בנים וחצי בנות, וזה משום שכשיורדים למספרים קטנים הסטטיסטיקה אינה מדויקת כלל, וידיעה זו חשובה מאוד כשדנים על סטטיסטיקה בהלכה, כדי לדעת את גדרי הנחה זו.
ב. וכעת נדון מבחינה הלכתית, ואכתוב ראיות שלא הובאו במאמרי הקודם (בירחון האוצר גיליון מ"א), ולחלקן התעוררתי ע"י קריאת המאמר. וראיה אחת יש להביא שאין הולכים אחר סטטיסטיקה, מדברי החות דעת (יו"ד סי' כ"ג סק"ב) דאזלי' בתר רוב חנויות ולא אחר רוב בשר, והיינו למרות שמבחינה סטטיסטית ודאי שרוב בשר עדיף, וראה בשערי ישר (ש"ד פ"ט) מה שביאר בדברי החו"ד [וכמו"כ יש להקשות על החו"ד אמאי אמרי' דרוב בעילות אחר הבעל, בסוטה כז, א, הא התם נמי הבעל הוא כרוב בשר, מול רוב העולם שנחשבים כרוב חנויות, ולדעת החו"ד יש לחוש לרוב העולם, וצ"ע. וכן דעת החו"ד אינה מוסכמת, ראה בתוס' רי"ד (ב"ב כג, ב), בינת אדם (שער הקבוע סט"ו), וגם בפרי מגדים (יו"ד סי' ק"י סקכ"א) ובשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' מ') הסתפקו בזה], אלא אם כן נאמר כדברי רעק"א (כתובות יג, ב) והש"ש (ש"ב פט"ו) דרובא דאיתא קמן הוא מגזירת הכתוב ללא סברא כלל, וא"כ ל"ש לדון כלל את ענייני הסטטיסטיקה. ועוד יש לומר שאם הסטטיסטיקה היא נגד רוב, ודאי לא אזלי' בתרה, וכל מה שנשאר לדון, היכא שהסטטיסטיקה אינה כנגד רוב.
ג. עוד יש לדון עפ"י דברי הגמ' בפסחים (סה, ב) היה ממלא כוס מדם התערובת וזורק, והנה מתוך כמות גדולה של בהמות לא ימלט שאחת מהן טריפה, והיאך אפשר לזרוק מכמות גדולה. והנה גם בכל סיר ביתי שבישלו בו בשר במשך שנה, יש לדון שהרי לא ימלט שאחת מכל הבהמות שמהן הגיע בשר לאותו בית, היה טריפה שהתירו אותה מדין הלך אחר הרוב, אכן י"ל דאינו בן יומו, וא"כ הוא מדרבנן. ושמא משום זה הקילו, וכמו שהבאתי במאמרי בשם הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לגבי שאלת החלב, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וע"כ כל השאלה היא רק מדרבנן, וע"כ יש להקל. וכמו"כ שמעתי מהרב יוסף שיין שיחי' להוכיח ששאלת החלב אינה שאלה חדשה, והיינו מדברי הרשב"א בתורת הבית, לגבי תערובת של גבינות, והרשב"א התיר, ומוכח שאותה שאלה לא התחילה בדור האחרון, מחמת שמוצרי החלב נעשים במפעלים גדולים, ועל כן אין לחוש לזה.
ד. והרה"ג זאב ליטקה שליט"א בספר בירורי יהדות לאור מחקרים גנטיים (עמ' 133) כתב להוכיח שאין הולכים אחר סטטיסטיקה, מדברי הגמ' בחולין (יא, ב) דאמרי' התם דאזלי' בתר רובא, מהא דלא חיישי' בכל רוצח שמא במקום נקב ניקב, ומכאן ראיה דאזלי' בתר רובא, ואמאי יש לחוש למציאות כל כך רחוקה שבדיוק במקום הדקירה היה נקב. ויש לדחות את ראייתו, דאי נימא דאזלי' אחר סטטיסטיקה, אפשר שהוא סניף דין רוב, וממילא גם מזה יש ראיה למושג רוב, וא"כ אין ראיה כנגד הדין של סטטיסטיקה.
ה. ועוד הביא הרה"ג הנז' ראיה כנגד הסטטיסטיקה מדברי הגמ' בבבא בתרא (כג, ב) דרוב וקרוב אזלי' בתר רובא, למרות שיש פעמים שהקרוב מסתבר יותר, וכמבו' בתוס' (ד"ה רוב) שהחידוש הוא אף בקורבא דמוכח, אולם בכל זאת רוב עדיף, אף כנגד ההסתברות. אולם ע"ז יש לומר שוודאי שרוב עדיף מסטטיסטיקה, וכל מה שיש לדון היינו רק בסטטיסטיקה שאינה כנגד רוב.
ו. והנה יש לדון לגבי בדיקה מדגמית, שמתבצעת לגבי שעטנז, ותולעים וכדו', האם יש לה תוקף הלכתי, ודנו בזה פוסקי זמננו. והנה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רע"ד) מבו' שיש חיוב לבדוק את כל הפירות מתולעים, ולא להסתמך על בדיקה חלקית, וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' פ"ד סעיף ח') אולם כפי שמבו' בדברי הרשב"א אף בדיקת רוב לא מועילה, ויש חיוב לבדוק את הכל ממש. וא"כ אין ראיה מנדון הבדיקה המדגמית לסטטיסטיקה, אלא שלפי מי שסובר שיש מקומות מסוימים שמועילה בדיקה מדגמית, יש ללמוד שמקילים על פי הסתברות סטטיסטית, ודעת הגר"נ קרליץ זצ"ל להחמיר (ספר השעטנז עמ' קי"ט), והאם אפשר לדמות נדון זה לסוגייתנו.
ז. ובסנהדרין סט, א אמרי' רוב נשים לט' ילדן, וע"כ בבן סורה ומורה לא אמרי' דחשיב כראוי להיות אב בז' חודשים, מחמת שעפ"י רוב תלד לט'. ושמעתי מהרב יהודה בלחסן להקשות שהרי אם יבוא על עשר או עשרים נשים אחת מהם תלד לז' חודשים, וא"כ אמאי לא חשיב כראוי לקרותו אב, וכמובן שהדיון כאן הוא על האב ולא על האישה, וא''כ כל כמה שהאב יכול להיות ע''י שיבוא על מספר רב של נשים יחשב כראוי להיות אב.
ח. ונראה לומר שהנה בדין רוב נאמרו כמה הלכות - חדא, דכשיש ספק אזלי' בתר רובא. ועוד, שבמקרה של ויכוח הרוב קובע, ואי''ז משום דלא חיישי' למיעוטא אלא שהרוב מבטל את המיעוט, וכמו רוב בדיינים. ומעתה י"ל דה"ראוי" נחשב עפ"י רוב, כלומר שעפ''י רוב הוא לא יבוא על עשרים נשים, וממילא הוא לא יכול להיות אב. אלא דעדיין יש לחשוש שמא יש לו בן במציאות וממילא הוא פטור מילפותא ד"בן" ולא “אב", וע"ז בעי' לדינא דרוב שמובא בסוגיא דסנהדרין דלא חיישי' למיעוט שאיננו יודעים אם הוא נמצא במקרה דידן.
ט. ועוד אמרי' בסנהדרין סט, א רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא, וע"כ אם אחד אמר באחד בחודש והשני אמר בשני בחודש עדותן קיימת דזה יודע בעיבורו של חודש וזה אינו יודע בעיבורו של חודש. ושמעתי להקשות דלמה לי' למימר דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא אפי' אם חצי מהאנשים לא היו יודעים, מ"מ כשאחד אומר נכון והשני טועה זה שטעה זה משום שאינו יודע בעיבורו של חודש (וכמובן דאי"ז שייך לסוגיא דאפשר לצמצם, דל"ש כלל בכמות של אנשים, וז"פ). ואין לומר דאיה"נ, אלא דבמציאות רובא דאינשי טעו, דא"כ אמאי הגמ' מביאה ד"ז בסוגיות של רוב.
ואפש"ל בפשטות דמיירי בג' עדים וב' טעו ואחד אמר נכון, או ששניהם טעו (ואנחנו יודעים שטעו לפי היום בו קרה המעשה שלא היה בתאריך המדובר) אולם זה קצת צ"ע דא"כ מדוע המקרה שמביאה הגמ' הוא בב' עדים ואחד מהם טעה.
ושמעתי ממו"ח הגר"י טולדנו שליט"א לבאר שאת העד שאמר נכון, לא דנים אותו במכלול האנשים, כי הוא אמר נכון, ומעתה יש לנו לדון רק את העד שאמר לא נכון, האם זה מחמת שטעה או מחמת ששיקר, וא"כ אילולא הרוב הו"ל ספק. ומספק לא נקבל את עדותו.
י. וראיתי בקובץ מוריה (שנת תשל"ח) נחלקו כמה מגאוני הדור הקודם, במעשה שהיה בשנת תרצ"ז במעשה שהיה בלונדון בבית דינו של הגר"י אברמסקי שהיה אדם שקיבל היתר מאה רבנים, והפקיד גט בביה"ד, ונכתב בפנקס ביה"ד שהוא מינה אדם פלוני לשליח לנתינת הגט, אלא שכאשר האישה הגיעה לקבל את גיטה אותו אדם לא זכר כלל ממעשה זה של מינוי השליחות. והגר"י אברמסקי שלח שאלה זו להגאון בעל האחיעזר שפסק להחמיר, ואילו הגרש"ז ריגר המו"צ דבריסק פסק להתיר, וכתב וכי מה יש לנו לחוש, וכי מלאך כתב את הדברים בפנקס ביה"ד, וע"כ שאכן היה מינוי, ואין לחוש לשום דבר. ויש להוסיף בזה, דלכאו' תליא הדבר במחלוקת האחרונים שהובאה בפתחי תשובה (יו"ד סי' ק"ט) האם אדם ששחט בהמה ויודע שהיא נשחטה כדין, ואח"כ באו עדים והעידו שהיא נבלה, והוא יודע שהם עדי שקר, האם כלפי שמיא מותר להם לאכול מבהמה זו, ובהא תליא עד כמה מתחילים לשמוע את העדים, כל עוד שהמציאות לאותו אדם ברורה, ועי' באבי עזרי (פט"ז מהל' סנהדרין ה"ו, ופכ"ז מהל' אישות הט"ו) לגבי עד אחד, שג"כ כתב סברא זו.
יא. וכמו"כ יש לדון בנושא הסטטיסטיקה בראי' נוספת, מהא דמבו' בר"ן ר"פ כל הצלמים (ע"ז מא, ב, הו"ד בבית יוסף יו"ד סי' רס"א) דבצלמים העשויים לאנדרטי, והרוב אינם עובדים אותם לע"ז, אין להם דין ע"ז, ולכאו' היינו משום שדנים כל אדם ואדם ומכריעים שהוא לא עבד ע"ז, דאם נדון את כל העיר יחד, הרי ודאי שיש מיעוט שעבד את הצלם שהוא לנוי, ומספיק מיעוט בכדי לאסור, והידיעה על המיעוט היא על סמך הנחה סטטיסטית, וע"כ שדנים כל אחד ואחד בפנ"ע.
יב. אולם זה תמוה בלא"ה, שהרי מסתבר שסו"ס היה מי שעבד את הצלם, ולכה"פ זה בסבירות די גבוהה, ומידי ספיקא לא נפקא. ונחדד את הדברים עפ"י מש"כ האחרונים בריש גיטין בתוס' שכתבו שאם לא נטען מזויף א"כ כל אחד יזייף שטר ויוציא מיתומים ולא שבקת חיי לכל בריה, והקשו שהרי מבו' דמזוייף הוי דבר שלא שכיח. ותירצו דאמנם כעת זה לא שכיח, אולם מספיק רמאי אחד שיוציא ממון מכולם, כדי שיהיה בגדר דלא שבקת חיי. וא"כ ה"נ הכא דמספיק אדם אחד שיעבוד ע"ז ויאסור את האנדרטי, וצ"ע.
יג. והנה בנושא זה של סטטיסטיקה יל"ד מכיוון נוסף, שאף אם נאמר שבהלכה יש מקום לסטטיסטיקה, עדיין יש לדון מה המקום בהלכה להנחות הסתברותיות שהם קרובות לודאי, למרות שמבחינה הלכתית אין לכך דין כללי. וניתן כמה דוגמאות לכך - דיש לשאול מה הדין באדם שמסופק אם הוא אמר "רצה" או יעלה ויבוא בברהמ"ז, ובא בן י"ב שנים ואמר לו שאמר "רצה" וע"כ אינו צריך לחזור, והאב מאמין לו בוודאות, או מה הדין כשאמר לו בנו שלא הזכיר אחת מהאזכרות והאב מאמין לו בודאות.
יד. וכן ראיתי מכתב מהג"ר אברהם לויסון שליט"א, מראשי ישיבת חברון (שנדפס בקונטרס "סידור זבח כהלכתו" מהרה"ג חיים רוטר שליט"א, מח"ס שו"ת שערי חיים) וס"ל שאין מקום לדברים אלו, ועפ"י הלכה ודאי שבנו אינו נאמן, אעפ"י שברור שבנו אומר אמת [ובספר חשוקי חמד עמ"ס נדה (עמ' קפ"ט) כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל דבכה"ג בנו נאמן, וכ"כ הגרב"צ פלמן בשלמי תודה בשם הגראי"ל שטיינמן דהוי ספק ברכה לבטלה, אם בנו אומר שאמר רצה והחליצנו, והוא מסופק, אם יברך, יעו"ש]. והביא הגר"א לויסון ראי' לדבריו מהא דאמרי' בכתובות (פה, ב): "ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, א"ל בת רב חסדא (אשת רבא) ידענא ביה דחשודה אשבועה, אפכא רבא לשבועה אשכנגדה, זימנין הא יתבי קמיה ר"פ וראב"מ אמתו ההוא שטרא גבי', א"ל ר"פ ידענא דשטרא פריעא הוא, א"ל איכא איניש אחרינא בהדי דמר, א"ל לא, א"ל דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא, א"ל ראב"מ ולא יהא כבת רב חסדא, א"ל בת רב חסדא קים לי' בגויה, מר לא קים לי' בגויה". והיינו שאעפ"י שרב פפא קדוש עליון, ואין בו שום חשש משקר, אעפ"י לא סמך עליו רבא, ורבא עשה דין אעפ"י שברור שמבחינה מציאות ברור שאין זה כך, עכת"ד.
טו. ויש לדון בראי' זו דא"כ היאך סמך רבא על אשתו, הא אשתו היא גם אשה הפסולה לעדות וגם ע"א, וא"כ אדרבא חזי' דיש מקום להסתברות השכלית, וזהו שאמר קים ליה בגויה, ואילו את ר"פ ככל הנראה לא הכיר מספיק, אעפ"י שידע שמסתבר שהוא ת"ח, מ"מ לא הכירו כ"כ כדי לפסוק נגד השטר. וכן מבו' בחפץ חיים בהל' רכילות (כלל ג' באר מים חיים ס"ק י"ב) בשם המהרי"ק דדין זה הוא רק במי שמכירו ומצוי אצלו תדיר, ויודע שבשום מצב אינו משקר.
טז. והביא הגר"א לויסון ראי' נוספת מהמבו' בשו"ע (יו"ד סי' ק"כ סעיף י"ד) דאין מאמינים קטן על טבילת כלים, ולכאו' ה"ה אף בקטן שהוא קרוב לגיל י"ג והוא נאמן עליהם, אעפ"כ לא נאמן. ויש לדחות דהתם הוי כנגד חזקה, שהכלי אינו טבול [ועוד יל"ד דהתם הוי ספק גם האם הקטן, יודע שטבל כראוי, כיוון שאפשר שהקטן טבל שלא כדין, כגון שהוא החזיק את הכלי בחזקה בשעת הטבילה].
יז. אולם יש לדון ולהביא ראיות כנגד ולהוכיח דיש מקום בהלכה להנחות הסתברותיות ולקבוע על סמך זה הלכה. וניתן כמה דוגמאות לדבר - חדא, בהא דאמרי' בנדרים (צ, ב) האשה שאמרה טמאה אני לך אינה נאמנת, ולכמה ראשונים הוי מדאורייתא. ועי' בשו"ת חתם סופר (ח"ב אה"ע סי' צ"ה סוד"ה ומ"מ) דאפי' אם בליבו מאמינה הרי שהיא אסורה עליו [אולם יל"ד בראי' זו, דהתם מעיקר הדין האשה צריכה להיות אסורה עליו, ומה שאינה נאמנת היינו משום דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר, וא"כ כל כמה שמאמין לאשתו, הרי שזה חוזר לדין המקורי שצריך להאמין לאשתו].
יח. וכמו"כ הא דמבו' בשבועות (ל, ב) כל דין היודע בדין שהוא מרומה יסתלק מן הדין. ובאמת די"ל דאיירי שיודע ברור שהעדים משקרים או פסולים (וכדמשמע ברש"י), אבל הרמב"ם (פכ"ד מהל' סנהדרין ה"ג) כתב באופ"א "אבל אם היה ליבו נוקפו שיש בדין רמיות או שאם דעתו סומכת על העדים וכו' אסור לו לחתוך את הדין" וכו', עי"ש. ומשמע דלא מיירי דווקא אם מבורר לו שהעדים שקרנים, אלא אפי' באופן שבסברת הדין נראה לו כך הוי דין מרומה, וא"כ חזי' שיש מקום בהלכה לתחושות ולהסתברות האישית. אולם יל"ד בראיה זו, דאפשר לומר שאין הגדר שהדיין יכול לפסוק עפ"י תחושותיו, אלא שאינו יכול לפסוק היכן שנראה לו שהדין שנפסק אינו נכון, אך מאידך גיסא אינו יכול לפסוק בפועל רק עפ"י התחושה, אלא להימנע מפסיקה.
יט. וכן יש לדון מהא דאמרי' ביבמות (פז, ב) דאשה שאמרו מת בעלה תנשא, ואם בא הרוג ברגליו תצא מזה ומזה. והיינו דאעפ"י שהי' מותר לה להנשא, מ"מ כיוון שהיה עליה לבדוק קודם שתנשא, ע"כ תצא מזה ומזה וחייבת קרבן חטאת. וא"כ חזי' דיש מקום להסתברות הנראית לעין, אעפ"י שמבחינת הדין היה מותר לה להנשא. ואין לומר דכל מה שהתירו לה להנשא היינו משום דאשה דייקא ומנסבא, וע"כ באופן שבא הרוג ברגליו הרי ההיתר נפל, דהא הדין שתצא מזה ומזה מיירי אף באופן שהעידו ב' עדים שמת בעלה, דבכה"ג לא נזקקים להיתר מיוחד מפני שהיא עגונה, ואעפ"כ תצא מזה ומזה וחייבת קרבן.
כ. וכן ראיתי בספר אגן הסהר על הגר"א גנחובסקי זצ"ל מובא מעשה בזוג שהייתה להם הפלה ל"ע, ולא סיפרו על כך לאף אחד מבני משפחתם, ולאחר מכן נולד בן זכר, וממילא היה אמור להיות פדיון הבן, ולא רצו להודיע שאין צורך בפדיון הבן. ואמר הגר"א גנחובסקי שהאב יפדה בברכה, ויכווין לפדות את הבכור המבוגר ביותר בעולם, והיינו למרות שלא ידוע לו שאכן יש בכור מבוגר שלא נפדה, אולם מאידך גיסא הגר"א גנחובסקי לא חשש לענין העברת מתים במנהרות (ראה אגן הסהר ח"א עמ' 730), וצ"ל שההנחה שיש בכור בעולם שלא נפדה, ודאית בהרבה יותר מהסיכוי שכהן אכן נמצא במנהרה.
כא. ואביא כאן מש"כ בענין דנ"א השייך גם לסוגיית הסטטיסטיקה. הנה בשנים האחרונות מקובלת בעולם בדיקת הד.נ.א. (D.N.A), שהוא החומר התורשתי המצוי בתא האדם, ככלי לברור זהות קורבנות אסון, ושאלות יוחסין שונות. ויל"ד בזה מבחינה הלכתית האם יש בכח הבדיקה המדעית הזו לברר עניינים אלו של יוחסין, ממונות ועוד. שהרי בתורה מצינו מדרג של ראיות ונאמנות, שהם שני עדים, עד אחד, אומדנא, רוב, חזקה, וא"כ באיזה מדרג אנו נקבל את הד.נ.א. כמוסכם להוכיח את הדבר אשר הוא בא להוכיח, שאם זה רק רוב, הרי שאינו מועיל לענייני נפשות, ובממזרות הוא אוסר מדרבנן (לדעת הפני יהושע קידושין עג, א).
ונחל לדון בשאלה זו מהנקודה הראשונה והיא מצויה מאד, האם מסתמכים על בדיקת הד.נ.א. לגבי עגונות, כלומר האם אפשר לקבוע על סמך שרידי ד.נ.א לזהות מת שהשתנו פניו, ועי"ז להתיר את אשתו מכבלי עגינותה.
כב. ומצינו בב"מ (כז, א-ב) שדנה הגמרא לגבי סימנים באבידה ובעגונה האם מועילים מדאורייתא או מדרבנן. ומצינו בזה כמה דרגות של סימנים, שיש סימן מובהק ויש סימן בינוני, ויש סימן גרוע וכגון ארוך וגוץ, שאינו מהווה ראי' אפי' לגבי השבת אבדה, ולהלכה קי"ל (שו"ע אה"ע סי' י"ז) דבסימן מובהק סגי להתיר אישה מעגינותה, ומעתה יל"ד האם הד.נ.א. נחשב כסימן מובהק.
כד. וכדי ללבן נושא זה עלינו להבין את דברי הפוסקים בעניין סימנים. הרמב"ם (פי"ג מה"ל גזילה ואבידה ה"ב) כתב וז"ל: כיצד מכריז, אם ייצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע, וכן מכריז שמי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות יבוא ויתן סימנים ויטול ואינו חושש מפני שהודיע מין האבידה לפי שאינו מחזירו עד שיתן סימנים מובהקין עכ"ל הרמב"ם. וכתב הראב"ד על זה "א"א לאפוקי חיורי וסומקי קאמר" כלומר דבהא לא חשיב סימנים מובהקים. ובהל' ה' כתב הרמב"ם וז"ל "הסימנים המובהקים סומכים עליהם ודנים על פיהם בכל מקום דין תורה, והמידה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנים מובהקין הן", עכ"ל הרמב"ם בהל' ה'.
כה. ובשו"ע (אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ד) כתב: "מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קימים והיכירוהו בהם שהוא פלוני מעידים עליו, ואם ניטל א' מאלו אעפ"י שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום דחיישינן לשאלה, אפילו היה להם סימנים בגופו ואפילו שומא אין מעידין עליו, אבל אם היה להם בגופו סימנים מובהקין ביותר מעידין עליו", עכ"ל השו"ע.
וכתב ע"ז הרמ"א וז"ל: "כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאבריו אבל קטן או ארוך או חיור וסומק לא הוי סימן מובהק, (תשו' הרא"ש כלל נ"א) ואפילו מראה סימנים שאינם מובהקים אינם כלום, ואפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינם כלום, (פסקי מהרא"י סי' קפ"א ורכ"ד) גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סימן מובהק" עכ"ל הרמ"א.
וחזי' מדברי הרמ"א שאפי' הצטרפות של מאה סימנים שאינם סימנים מובהקים אינם מועילים, וא"כ הדבר מחדד את השאלה האם ד.נ.א. נחשב כסימן מובהק, דאם לא, הרי שאי"ז מצטרף לשאר אומדנות. ובגדר הדבר של סימן מובהק כתב הבית שמואל (שם ס"ק ע"ב) בשם שו"ת משאת בנימין (סי' ס"ג) שכתב שהכלל הוא שסימנים מובהקים שלא ימצא רק אחד מאלף, ומביא דוגמא כגון נקב מפולש בשן וכן צואר עקום, ולכאורה א"כ ה"ה בד.נ.א. שהוא דבר נדיר באלפי אחוזים יותר, שהרי יש אלפי אנשים בעלי צואר עקום, ואילו הסיכוי שיהיו אנשים בעלי ד.נ.א. זהה הוא אחד לטריליון. ובמש"כ הרמ"א שאפי' מאה סימנים גרועים אינם מצטרפים כתב על זה בבית שמואל (שם ס"ק ע"ג) שבשו"ת משאת בנימין כתב בשם שו"ת מהרא"מ דדוקא סימנים גרועים לא מהני הצירוף, אבל סימנים אמצעיים מצטרפים, דע"י הצירוף נעשה סימן מובהק ביותר, והביא שהט"ז הביא את דברי המשאת בנימין בפשיטות, אולם בחלקת מחוקק פליג ע"ז.
כו. והנה כדי לצלול לנושא ההלכתי עלינו לבאר בהרחבה מבחינה מציאותית היאך הדברים פועלים, והיאך נעשית בדיקה זו [וצריך לידע , דיש ג' סוגי בדיקות - חדא, בדיקה על סמך סוגי דם, שבזה ניתן לשלול אבהות ברמה של 93 אחוזים, אך לא לקבוע אבהות באופן חיובי, וזאת משום שיש הרבה אנשים שיש להם מערכות זהות של סוגי דם. בדיקה נוספת מצינו והיא בדיקת רקמות, ודרך זו מדעית ומהימנה יותר להוכיח אבהות, ובדיקה זו מבוססת על מערכת האנטיגנים מסוג HLA, שהיא מערכת שבנויה באופן תורשתי, שחלק הוא מהאב, והחלק השני מהאם, ומהימנות שלילת האבהות בבדיקה זו עומד על 98-99.9 אחוזים, ומהימנות קביעת האבהות באופן חיובי עומד על 95-98.8 אחוזים, והסיבה שקביעה זו אינה במאת האחוזים היא משום בעיות כלליות כמו אפשרות של טעות במעבדה, או שנויים בתפיסה ובהבנה המדעים, אולם כל אלה זניחים בתנאים נכונים, ומהימנותם כאמור קרובה ביותר לודאות מלאה, ויש בדיקה שלישית, שעליה נסוב מאמר זה].
כז. ובבדיקת הד.נ.א., שהדרך המדעית בזה היא כך, מולקולת הדנ"א מסודרת וערוכה במבנה הנקרה כרומוזום, ובכל תא יש 46 כרומוזומים, ומולקולת הדנ"א בנויה בצורה של סליל כפול, שמזכיר את הגדיל הכפול בציצית, שמורכב מארבע יחידות בסיסיות (שהשם של כל אחת מהם הוא "נוקלואטיד") והם עשויות מחומרים שונים, ואת ארבע היחידות האלו מציינים בקיצור באותיות A, T, G, ו-C, והן ארבע היחידות שמרכיבות את שני חלקי הסליל הכפול ובצורה שמול החומר A שבסליל האחד ממוקם החומר T שבסליל השני, ומול החומר C שבסליל האחד ממוקם G שבסליל השני. וא"כ נמצינו למדים שקיימות לפנינו ארבע אפשרויות של צירוף, A בסליל האחד ומולו T שבסליל השני, T בסליל האחד ומולו A בסליל השני, C בסליל האחד ומולו G בסליל השני, G בסליל האחד ומולו C בסליל השני.
ובתוך ה-46 הכרומוזומים שבתא האדם מכילים בתוכם כשלושה מיליארד זוגות נוקלואטידים, וב 99 אחוזים מכלל הנוקלואטידים אין הבדל בין בנ"א, וכל ההבדל הוא באחוז הבודד הנותר, וזהוי הדנ"א נעשה בתוך חלק ששונה בין אדם לאדם.
ומשום שגודלם של הנוקלואטידם אינו מאפשר צפיה ישירה ע"י מיקרוסקופ וזיהוי הדנ"א נעשה בשיטות אנליטיות, המשוות בין תכונותיו של חומר בלתי מוכר לבין של חומר מוכר, וכדי לזהות בין רקמות שמקורן ידוע, לבין רקמות שאין מקורן ידוע, עושים השוואות בין הרקמות, לבדוק האם קימת זהות ביניהם באותו אחוז השונה בין בנ"א. אמנם אף את אותו אחוז אין צורך לבדק הכל מפאת גודלו, וע"כ ניתן להסתפק בבדיקת קטע אחד או מספר קטעים, והזיהוי נקבע ע"י ניתוח סטטיסטי, הקובע כי הסכוי לכך נושא הרכב דנ"א, הזהה לבעל רקמה הידועה בקטעים שנבדקו, נע בין אחד לכמה רבבות, עד אחד לכמה מיליארדים, וזאת כמובן בכפוף לכמות הקטעים שנבדקו. וממילא במידה ששתי הרקמות נמצאות זהות, מסיקים שהרקמה שאין מקורה ידוע באה מאותו מקור הידוע, ומילים אחרות היא רקמה מגופו של האדם שזהותו ידועה.
כח. והנה יל"ד האם הדנ"א נחשב כרובא דאיתא קמן, והיינו משום שנידון רובא דאיתא קמן הוא במקום שיש לפנינו אפשרויות רבות מסוימות במספר מסוים שתתגשם אחת מהם וכנגדן יש אפשרויות מועטות מסוימות שאותה התגשמות תהא מהם ולא מאפשרויות הרוב. וע"כ באפשרויות הדנ"א ששמים מספר אפשרויות ונוסחאות מסוימות של צירופי הדנ"א שהן אחרות מצירופי הדנ"א שאנו מחפשים, ויש מיעוט נוסחאות לצירוף המסוים שדומה לצירופי הדנ"א של האדם שאנו מחפשים, אז דיינינן שאם האבר שנמצא הוא אבר של אדם אחר, וממילא הוא ראוי להתגשמות הדנ"א שלו שתהיה מאחת מאפשרויות הרוב, ולא ממיעוט האפשרויות.
ויש להוסיף בזה, דהנה בנידה (יז, ב) אמרי' לגבי דם שנמצא דרוב דמים מן המקור, וע"כ האשה טמאה, ובשב שמעתתא (ש"ד פ"א) ובשו"ת בית אפרים (אה"ע סי' י"א) דהווי רובא דאיתא קמן כיון שהאשה לפנינו, אולם בקובץ שיעורים (ב"ב אות פ"ג) ובשערי ישר (ש"ג פ"ג) נקטו דהוי רובא דליתא קמן, דאמנם האשה לפנינו אולם הידיעה שרוב דמים מן המקור היא ידיעה כללית, וע"כ הוי רובא דליתא קמן. וביאר בשיעורי ר' שמואל (גיטין כ"ז, ב') דהחילוק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, הוא דרובא דאיתא קמן הנידון מהיכן הדבר בא, ואילו ברובא דליתא קמן, הנידון הוא מה הדבר שלפנינו. וא"כ בדנ"א הוי רובא דליתא קמן, לדעת הגרש"ר, אולם לדעת השב שמעתתא והבית אפרים הוי רובא דאיתא קמן כיון שהאדם לפנינו. אולם הדברים צ"ע טובא, דא"כ בכל רובא דליתא קמן, וכגון רוב נשים לט' ילדן, נמי נימא שהאשה לפנינו וע"כ הוי רובא דאיתא קמן. ולכאורה היה מקום לומר שברוב דמים מן המקור הגדר הוא שרוב הדמים שיוצאים מן האשה באותו פעם הרוב הם מהמקור, אולם א"כ אמאי משמע דאם הרוב לא היו מהמקור היתה טהורה, והרי מספיק מיעוט דמים כדי שהאשה תהיה טמאה. אולם לפי דברי הגר"ש רוזובסקי דהגדר ברובא דליתא קמן הוא שהנדון הוא מהיכן זה בא, א"כ אף בדם הנידון הוא מהיכן הדם הגיע.
כט. וראיתי בקובץ תחומין (כרך כ"ג ע"מ 110) במאמר של הג"ר זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל שכתב לגבי היתר עגונות ממגדלי התאומים שמצאו שרידי דנ"א של אנשים, ונשאלת שאלה האם מותר להתיר את נשותיהם מכבלי עגינותם, וכתב ע"ז הגרז"נ בהיתרו דבדיקת הדנ"א נחשבת כסימן מובהק, שהרי הסיכוי למציאת אדם בעל סימני זיהוי דומים (נכון לשעת כתיבת השורות) הם אחד מעשרה ביליון. אמנם יש הטוענים שבדיקות אלו לא נעשו בכל האנשים שהיו בעולמינו מאז בריאת העולם, אך הגרז"נ דוחה טענה זו, וכתב דאעפ"כ סומכים על בדיקה זו, והביא ראי' לדבריו שהרי סומכים על טביעות עין וזאת ע"ס ההנחה שאין פרצופיהן של האנשים דומים זל"ז, ומנין לנו זאת, וכי בדקו את כל האנשים בעולם, וראו שאין פרצופיהן דומים זה לזה, אלא על כרחך סמכו על זה שראו הרבה אשים ולא מצאו שני אנשים בעלי פרצוף זהה, וה"ה בבדיקת הדנ"א. וזאת ק"ו גם מטביעות עין בכלים, שהרי בכלים ישנם כלים זהים לחלוטין, ואעפ"י מועיל בזה טביעת עין. וכן בכל רובא דליתא קמן, כגון רוב בהמות אינן טריפות, וכי בדקו חז"ל את כל הבהמות בעולם והגיעו למסקנא שרוב הבהמות כשרות, אלא שראו הרבה בהמות כשרות, והגיעו למסקנא שכך ברא הקב"ה את עולמו בצורה שבע"ח נבראו שלמים, וה"ה נמי בדנ"א. ויש לציין דהחולקים ע"ז יאמרו, דכח זה הוא רק בידי חז"ל, לקבוע עובדה והנחה על מציאות כלל עולמית, ולנו אין כח לזה, אא"כ איכא רוב, והיינו שנעשתה בדיקה אצל רוב האנשים וכדו', משא"כ בדנ"א, שנבדקה רק על כמיליון אנשים ולא יותר מכך, אי"ז רוב, ואף לא חזקה, אלא מחקר והסתברות סטטיסטית בלבד.
ל. ועתה נדון בשאלה האם בהלכה יש מקום לידיעה על סמך סטטיסטיקה, דזהו ג"כ הנידון בעניננו, משום שהדנ"א נסמך בעיקר על הנחה סטטיסטית שנבדקו כמליון איש מכל הסוגים ומכל היבשות, ולא נמצאו ב' אנשים בעלי דנ"א זהה (וכמו כן ה"ה בטביעת אצבעות, שלא נמצאו ב' אנשים בעלי טביעת אצבע זהה) ונושא זה כמובן מתקשר לסוגיית רוב - האם הוא משום סטטיסטיקה, וכמו"כ יש לדון בסטטיסטיקה נגד רוב האם יש לה מקום בהלכה, דשמא רק כשאינה נגד רוב יש לה מקום.
לא. ועוד לפני שנדון בדבר מבחינה הלכתית, יש לבאר ענין הסטטיסטיקה מבחינה מציאותית, וניתן דוגמא לדבר, שאם רוצים לדעת כמה מעשנים יש בישראל, עושים בדיקה כמה מעשנים יש בכמה ערים בישראל, ובחלוקה לפי גלאים ומינים, ומגיעים עי"כ לתוצאה סטטיסטית במספר המעשנים הגברים מעל גיל 20 למשל. אולם הסטטיסטיקה אינה מלמדת אותנו, אחר שאנו יודעים שלצורך הענין עשרה אחוזים מהציבור בישראל מעשן, א"א לקבוע ע"ס זה שבתל אביב ישנם עשרה אחוזים מעשנים, כלומר שהסטטיסטיקה תמיד קובעת ממספר מצומצם ומלמדת על מספר גדול, ולא להיפך. והראי' הברורה ביותר לדבר היא מהא דבכל עולם המציאות היא שמחצה זכרים ומחצה נקבות, אולם כמעט בכל המשפחות אין בדיוק אותו מספר של זכרים ונקבות והיינו משום שהסטטיסטיקה אינה מדע מדויק, אלא הנחה הסתברותית, וע"כ הדיוק אינו יכול להתבצע כשמצמצמים זאת למספרים קטנים. ולפ"ז כל ההנחות הסטטיסטיות לכא' אינן מוודאות לנו שכל אדם נושא דנ"א שונה מחברו. אולם, כל זה דוקא בסטטיסטיקה של רוב ומיעוט, וכגון רוב ישראלים ומיעוט כהנים, שהסטטיסטיקה קובעת שלפחות אחד מכל חמישה עשר איש בערך הוא כהן (שמעתי שבתכנת "אגרון" המעודכנת משנת 2006 נמצאו 400,000 איש בעלי שמות של כהן, כהנא, כהנים, כהנמן, כץ, רפפורט, ועוד שמות שבד"כ כהנים, וגם אלו שאינם כהנים עם שמות אלו, יש הרבה יותר עם שמות אחרים שהם כהנים, וזה מתוך כחמישה מיליון יהודים בארץ באותה תקופה). אולם בדנ"א, שהסטטיסטיקה קובעת בודאות שאין שני אנשים בעלי דנ"א זהה, והסיכוי שימצאו שני אנשים בעלי דנ"א זהה היא אחת לטריליון, א"כ בהא ודאי שמבחינה סטטיסטית זה נחשב הנחה ודאית, ולא הנחה של רוב ומיעוט.
לב. זאת תורת העולה שבענין ד. נ. א. נחלקו פוסקי זמנינו, יש המקבלים זאת באופן מוחלט, ויש השוללים כמעט באופן מוחלט, והננו לפרט:
א. בענין עגונות: דעת הגר"ע יוסף והגרי"ש אלישיב והגרז"נ גולדברג זצ"ל ויבלחט"א הגר"מ שטרנבוך להתיר. אולם דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל לאסור.
ב. לענין קבורה, כלומר לזהות חלקי גוף ולקברם במקום אחד: בזה אף הגר"ש וואזנר והגר"נ קרליץ מודים שאפשר לסמוך ע"ז.
ג. לענין אבלות: לדעת הפוסקים המתירים בעגונות ודאי שיושבים שבעה ע"ס דנ"א, אולם לדעת השבט הלוי והגרנ"ק יש לחלק בין רווק לנשוי, דברווק יושבים שבעה, ובנשוי לא יושבים, דשמא יתירו עפ"ז את אשתו.
ד. בענין נפשות: בהא לכאו' לכו"ע לא יפסקו עפ"ז דאפי' הם הוי במאה אחוזים נכון, לא עדיף מאומדנא דמוכח דמבו' בשבועות (לד, א) דלא הורגים עפ"ז.
ה. לענין ממונות: דעת הגר"מ שטרנבוך והגרז"נ גולדברג לסמוך ע"ז, דהוי טפי מרוב ומוציאים ממון עפ"ז, ולדעת שאר הפוסקים אין מוציאין ממון עפ"ז.
ו. לענין ממזרות: דעת רוב הפוסקים (הגרע"י יוסף, הגרי"ש אלישיב, הגר"ש וואזנר והגר"נ קרליץ) דאין סומכין ע"ז (מלבד הגר"מ שטרנבוך והגרז"נ גולדברג), וצ"ע דלכאו' שיהיה אסור עכ"פ מדין רוב.
לג. ולסיום, בבחרותי בשנת תשע"ז הצעתי סוגיא זו בפני גדולי הדור וראשי הישיבות, ודעת כמה מזקני ראשי הישיבות, ובכללם, הגרי"ג אדלשטיין, הגר"ח קניבסקי, הגר"ד לנדו, הגרב"מ אזרחי, לא שמיעא להו, כלומר לא סבירא להו ענין זה של הסטטיסטיקה. ואילו הגרב"ד פוברסקי, באופן עקרוני הסכים שיש לחוש לכהן, והוסיף בצחות לשונות שאם אין לחוש לכהן, יכול כל גבאי במנין בשטיבלאך, לא לחפש כהן להעלותו ראשון, אלא להעלות ישראל, מיד כיוון שעל כל אחד ואחר יש רוב שאינו כהן. ואמנם יש לחלק, אך עכ"פ הרעיון מובן. וכן הגר"י זילברשטיין כפי שהבאתי במאמרי הקודם, שנשאר בזה בצ"ע, והגר"מ שטרנבוך שהסכים עקרונית (ראה בתשובות והנהגות ח"ו עמ' תרל"ח), אך היקל מטעמים שונים, וכגון שמכונית לא חשיבא אוהל זרוק. וכן עוד מראשי הישיבות חששו לענין זה, ומהם, הגר"א גרבוז, הגרח"פ ברמן, הגר"ח פיינשטיין, הגר"ד פיינשטיין.
♦

תגובת הרב יצחק נוימן

להרב רפאל סויד היקר שליט"א
הארכת בהרבה ראיות וסברות, וצריך הרבה זמן להתישב בכל דבר ודבר, וכיון שרצוני לענות לך מיד, לא אוכל להתייחס אלא לקצת דברים ממה שלמדתי בעבר.
באות ב' כתבת שהיכא שיש רוב נגד הסטטי' לא אזלינן בתרה, אם תעיין שוב במאמרי תראה הרבה ראיות לא כך, למשל הראיה הראשונה שהבאתי מהמרדכי חולין תשל"ז, שם הסטטי' היא נגד הרוב, תגובה זו מתיחסת גם למש"כ באות ה'.
באות ג' הבאת מכוס דם שנשפך, זו ראיה יפה מאוד, וכבר דיבר עליה באופן קצת שונה בשו"ת משכנות יעקב יו"ד סי' ט"ז או י"ז.
אות ז'-ח' עי' בצפנת פענח על הרמב"ם פט"ו מאסורי ביאה הכ"ז, ובגרש"ר סנהדרין שם אות סט, ובמה שהביא שם מהרמ"ה.
אות י"ז לא ידעתי מה ראית בחת"ס הרי זו גמ' מפורשת בקדושין סו. דאע"פ שבערוה בעינן תרי, מ"מ אם הוא מאמין לאחד היא אסורה עליו (והחת"ס רק חידש שזה נוהג אפי' באשתו).
אות י"ג וכו' מה שדן על אומדנא נגד דיני התורה, אני מוכרח לציין את הירושלמי גיטין פ"ג ה"ב שהשולח גט נותנו בחזקת שהוא קיים שאפי' השליח בן מאה והלך מאה שנה בדרך נותנו, אלמא לא אזלינן בתר מציאות. ולעצם הנידון דעד קטן עי' בריטב"א ובר"ן סוכה מב. שיש מקומות שקטן נאמן, ויל"ע אם זה דומה לכאן, ועי' בתשו' הרשב"א ח"א סי' ר"ד שנראה שאע"פ שקטן לא נאמן באיסור מ"מ אם הקטן נראה חריף ומבין יש מקום לאסור ע"ש,ואכמ"ל.
תודה רבה
יצחק נוימן
♦ ♦ ♦