בית שמש
בית רבן גמליאל - לאופייה של הנהגה תורנית ראויה
בחינה אודות התנהלות בית רבן גמליאל ביחס להנהגה תורנית, כיצד התנהלו ומה ניתן ללמוד מהתנהלותם
א. פתיחה
בכל יום אנו אומרים בתפילה "השיבה שופטינו כבראשונה", על מה אנו מכוונים באמירה זו? בתפילתנו אנו מכוונים לחזרת הסנהדרין, ברצוני להציע צוהר שממנו נוכל ללמוד על רבותינו נשיאי הסנהדרין. הפירוש הפשוט למושג זה הוא שיהיו לנו מנהיגים ראויים, במישור האזרחי הפשוט. מנהיגים עליהם אנו סומכים, שופטים עליהם אנו סומכים ושהם שופטים צדק כדברי הנביא "ציון במשפט תפדה". אי לכך ובהתאם לזאת, רציתי להציע במאמר זה קריאת כיוון לבקשתנו בתפילה. כמובן, אין חובה על איש להתפלל ולייחל דווקא להנהגה כמו זאת שנסקור, או הנהגה המהווה תמונת ראי, אלא רק להציע כיוון הנהגה אותו ניתן לקבל או לדחות; אך לפחות נוכל ללמוד משהו מדרך הנהגתם (תורנית ומעשית).מאמר זה בא לפרוס כיוון של הנהגה מתקופת חז"ל, להראות מספר נקודות עיקריות בה המנהיגים התורניים השתמשו בכוחם. נראה מדברי חז"ל, כי היחס להנהגתם הייתה טובה ויש מה ללמוד מהם.
הרב יעקב מדן מציין פעמים רבות בשיעורו בתנ"ך על מוטיב חוזר, לפיו התורה באה ללמד כיצד מנהיג אמור להתנהל. חשוב לו להדגיש רבות את האמירה הזו בתנ"ך לכיוונים שונים, לדעתי דבריו מגיעים מתוך תפיסה שכל אדם מחליט החלטות מסוימות וממילא יש לו מידה מסוימת של "שליטה" והנהגה במה שקורה אצלו ובחירה עד כמה הוא משפיע על הכלל והחברה.
אנו נבחן מספר מקרים נקודתיים המעידים על תפיסה שהייתה קיימת בשושלתו של בית רבן גמליאל, אבל תוך כדי נראה קצת את יחס שאר החכמים בני אותה תקופה לבית רבן גמליאל ולנשיאים באותה תקופה.
במאמר זה נתקדם לפי סדר הדורות, ונפתח ברבן שמעון בן גמליאל:
♦
ב. רבן שמעון בן גמליאל וקיני היולדות
המשנה בכריתות (א', ז') מספרת על רבן שמעון בן גמליאל, שהשתמש בכוחו כנשיא הסנהדרין לתקן תקנה במטרה לעזור לאנשים הפרטיים:האשה שיש עליה ספק ה' לידות וספק ה' זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ה' זיבות ודאות וה' לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין בסוף נכנס לב"ד ולמד האשה שיש עליה ה' לידות ודאות ה' זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים.
נקדים ונאמר שמדין תורה, אישה יולדת חייבת להקריב "קן" (זוג עופות – עוף אחד לעולה ועוף אחד לחטאת) על כל לידה ולידה, ממילא אישה שילדה חמש לידות תהיה מחוייבת להקריב חמשה "קנים".
קרבן יולדת הוא קרבן שכל בית בישראל חייב בו; היא אף שמחה להביא אותו ולאו דווקא תחפש כיצד להתחמק מהבאתו. חשיבות קרבן זה נובעת מעצם המאורע: זהו אירוע מרגש בפני עצמו שאישה זכתה ללדת ילד והיא עברה בשלום את הלידה. היא אף תמהר להקריב את ה"קן" בהקדם, על מנת שתוכל לאכול קדשים יחד עם משפחתה. זאת, לעומת רוב הקרבנות האחרים, שיש אחוז משתנה בעם החייב בקרבנות הללו ואין סיבה למהר להביא קרבן ברוב המקרים. ממילא, יש בידי הסוחרים "קהל שבוי" גדול הרוצה קרבנות בהקדם ולאו דווקא ידע לחפש את המחיר הכי זול. מה עוד שכל יולדת חייבת להביא "קן" על כל לידה ולידה; פרמטר היכול להוות מרכיב משמעותי במחיר אותו בית יכול לשלם. עקב כל הגורמים הללו, הסוחרים יכולים להפקיע את המחיר ככל העולה על רוחם, כך שהציבור יתקשה לשלם את המחיר, אך יעשה זאת בכל מקרה.
בנקודה זו רבן שמעון בן גמליאל נשבע שהוא לא ילך לישון עד שהמחיר ירד!
מדובר באחריות ציבורית שמנהיג חש בצורה אישית, הוא עצמו לא ידאג לצרכיו האישיים לפני שהוא ידאג לתקן את העול שנעשה. נראה כי הוא חש את האחריות מתוך הבנתו שתפקידו אינו מאפשר לו לעמוד מנגד, משום שהסמכות והאחריות נמצאות בידיו.
רשב"ג נכנס לבית דין ודרש שאישה תהיה חייבת רק ב"קן" אחד גם לאחר מספר לידות. כתוצאה מדבריו, לסוחרים כבר לא היה קהל שבוי ובכדי למשוך קונות הם הורידו את המחיר. על מנת שנשים עדיין תרצנה להדר ולהביא על כל לידה קן. בשורה התחתונה המחיר ירד ורבן שמעון בן גמליאל השיג את מטרתו.
תיאור דומה על פוסק המשתמש בכוחו כנגד הפקעת מחירים של דברי מצווה מובא במסכת סוכה, שם הגמרא מספרת ששמואל אמר לסוחרים שיורידו את מחירי ההדסים, אחרת במקום לדרוש שלושה הדסים שלמים, הוא יפסוק שמותר אפילו הדסים קטומים[2].
בחזרה לענייננו, רש"י (סוכה לד: ד"ה הנכנס) כותב על פסיקתו של בן שמעון בן גמליאל:
נכנס לב"ד ללמוד כו'- אע"פ שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף.
עולה מדברי רש”י, שרבן שמעון בן גמליאל חשש שנשים לא תקרבנה בכלל בעקבות העלאת המחירים. אם הוא יוריד את מספר הקינים שהן חייבות, אמנם הן לא תקרבנה את הקינים שהן חייבות מדין תורה, אבל זה יפתור את הבעיה של "מחוסרת כיפורים".[3] יש לציין, כי לרבן שמעון בן גמליאל היה כח משני גורמים עיקריים
א. רבן שמעון בן גמליאל הוא מבית הנשיאים וסביר להניח שהוא היה הנשיא באותה שעה.
ב. יש לנו כלל ש"בכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב, צידן וראיה אחרונה" (מספר מקרים בודדים)[4].
סיפור זה על רבן שמעון בן גמליאל מביא לידי ביטוי את החשיבות של השימוש בכוח ובסמכות שיש לרב, מתוך הבנה של היכולת, האחריות והסמכות המוטלת על כתפיו.
מתוך מקרה זה, אני רוצה להגיע לעוד מקרים רבים בש"ס המסופרים על בית רבן גמליאל, בהם הם השתמשו בכוחם כנשיאים על מנת לקדם צרכי ציבור וצרכי שמיים לפי שיטתם והבנתם.
♦
ג. רבן גמליאל דיבנה
נעבור לרבן גמליאל דיבנה, עליו נרחיב את עיקר דיבורנו במאמר. נפתח במעשה על רבי יהושע שנצטווה על ידי רבן גמליאל דיבנה לבוא בתרמילו ובמקלו בעקבות מחלוקת אודות קידוש החודש כפי שהמשנה בראש השנה (ב', ח-ט) מספרת:דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכתל בעליתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר, הכזה ראית או כזה. מעשה שבאו שנים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי, עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הן, היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שניה. אמר לו רבי יהושע, רואה אני את דבריך.
שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר, אמר לו, יש לי ללמוד. שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר, (ויקרא כג) אלה מועדי יי מקראי קדש, אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו, אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו, בא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי.
סיפור זה נראה קיצוני במעט. אמנם חז"ל נחלקו במקומות רבים על מגוון דברים, אך כאן, רבן גמליאל משתמש בכוחו על מנת לבטל לחלוטין שיטה החולקת עליו. רבן גמליאל החליט לנקוט במעשה קיצוני, כדי למנוע מצב של "שתי תורות" בעם, בה חלק צמים ביום אחד וחלק צמים ביום למחרת. לכן, רבן גמליאל דרש מרבי יהושע שיחלל את יום כיפור שחל בחשבונו האישי, כך שיהיה ברור לכולם שיש תאריך אחד שנבחר ואין ספק בהכרעה במקרה זה. אחר המעשה, כשרבי יהושע בא אליו, אנו רואים שרבן גמליאל נהג בו כבוד והודה לו על ההקשבה לציוויו.
אנו רואים מכאן, שהאחדות הייתה חשובה לרבן גמליאל, עד כדי זלזול בפועל ברב חשוב אחר כדי להבהיר מה הדין. אבל חשוב היה לרבן גמליאל בכל זאת להראות רגישות כלפי רבי יהושע וללמד שאין פחיתות בכך שרבי יהושע צריך לשמוע לנשיא, ולכן הוא מודה לו על הביצוע של דרישתו.
♦
ד. תנורו של עכנאי, נידויו של רבי אליעזר
מקרה שני – הוא תנורו של עכנאי – רבי אליעזר וחכמים נחלקו ביחס ל"תנורו של עכנאי"[5]. רבי אליעזר ניסה להוכיח את שיטתו באותות ומופתים, אך רבי יהושע, כנציגם של חכמים, חלק עליו. בסוף אנו רואים שנידו את רבי אליעזר כתגובה על אי ההסכמה שלו עם פסיקת הסנהדרין, למרות שהוא לא היה נוכח בסנהדרין באותה העת. יתר על כן, מוחקים את פסיקותיו ממקומות אחרים בדיני טומאה וטהרה. בבא מציעא נט:תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר"א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם צל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות אשכחיה רבי נתן לאליהו א"ל מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא א"ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להם ר"ע אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו מה עשה ר"ע לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות אמר לו ר"א עקיבא מה יום מיומים אמר לו רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח תנא אך גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו ר"א נשרף ואף ר"ג היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר"א בן הורקנוס עמד על רגליו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל נח הים מזעפו אימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הואי מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לר"א למיפל על אפיה ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר איכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא אשכחתיה דנפל על אנפיה אמרה ליה קום קטלית לאחי אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב אמר לה מנא ידעת אמרה ליה כך מקובלני מבית אבי אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
אינני הולך להיכנס לסבך בסוגיה של "לא בשמים היא"[6].
ההקשר של הסוגיה של תנורו של עכנאי בגמרא הוא דיני אונאה, וממילא נראה שזה עיקר הסוגיה. כמו כן, בכל מקרה מדובר בנושאים עליהם אנו מדברים. אם נחזור לרבן גמליאל, נראה שהוא היה נשיא הסנהדרין באותה שעה וממילא סביר כי הנידוי נעשה על פי דבריו.
אנו רואים ניסיון לכבד את רבי אליעזר במעט למרות הפגיעה הקשה שיש בעצם נידויו, בכך שרבי עקיבא נשלח אליו כדי להודיע על נידויו. אבל עדיין מדובר במהלך מאוד קשה; על אף ההתחשבות של רבי עקיבא, הוא עדיין פוגע ברבו, רבי אליעזר, במעשהו זה.
אך כאן, הקב"ה מתערב במספר דרכים:
א. מאיים להטביע את רבן גמליאל, אך כאן רבן גמליאל מנמק את מעשיו ואומר כלפי שמיא: "לא לכבודי עשיתי, לא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקות בישראל", כתגובה הקב"ה מרגיע את הים.
נדמה לי שכאן אנו רואים תפיסה בסיסית במעשיו של רבן גמליאל, שכבודו וכבוד משפחתו לא נחשבים אפילו פרמטר לעומת כבוד שמים עליו הוא דואג. תפיסתו של רבן גמליאל היא שצריך הלכה אחידה וברורה בכל ישראל. תפיסה זו, שעלתה ביחס לקידוש החודש, חוזרת גם כאן.
ב. רבן גמליאל מת כאשר רבי אליעזר נפל אפיים.
ג. הקב"ה פוגע באיכות היבול שגדל בעולם בעקבות המעשה, יש האומרים שאפילו הבצק בביתם של אנשים נפגע כתוצאה מכך. מדובר בעונש קולקטיבי בו ה' מעניש את כל העולם, על פגיעה באדם אחד. יש לחשוב על הנקודה הזו; מדוע ראוי שכל העולם יפגע כעונש על פגיעה ברב חשוב אחד?
ייתכן להציע שמדובר בתמונות ראי לרבי חנינא, כפי שכל העולם ניזון בשביל רבי חנינא, כל העולם מאבד חלק משמעותי כתוצאה מהפגיעה ברבי אליעזר.
הקב"ה מרעיש את גלי הים על רבן גמליאל, אך הן חוזרין למקומן תוך זמן קצר בעקבות דברי רבן גמליאל שלא עשה זאת לכבודו. האם הקב"ה לא ידע את מניעיו של רבן גמליאל? מדוע צריך לעשות זאת? אמנם, אני לא בקי בדרכי הקב"ה, אבל אציע שיש מחאה לשם מחאה[7]. כלומר, הקב"ה צריך לעשות מעשה שימחיש את חוסר הרצון במעשה כזה, על אף שלא תהיה תוצאה הרסנית באותו רגע. מנגד, לכאורה חכמים נקטו במעשה הנכון, אל אף שרבי אליעזר נפגע. בהמשך, כאשר רבי אליעזר מתחנן לקב"ה שיעניש את רבן גמליאל על העול שנעשה לו, הקב"ה "כביכול" חייב לקבל את תפילתו כי שערי אונאה אינם ננעלים, ומעניש את רבן גמליאל במוות על כך.
רואים מסיפור זה, שייתכן כי מבחינה ציבורית ראוי לנהוג בצורה מסוימת, אבל עדיין מוטל על המנהיג לבדוק את ההשפעה האישית שיכולה להיות במעשה כזה. מעשה בעל הד ציבורי אמור לקחת בחשבון הן את התוצאה הציבורית על הכלל, ואת התוצאה הפרטית על הפרט.
בגמרא בסנהדרין (סח.), מתואר סיפור המשך לנידויו של רבי אליעזר, בה אנו רואים שהקב"ה בא חשבון עם תלמידי רבי אליעזר על נידויו:
והתניא כשחלה ר' אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחביריו לבקרו הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו ואותו היום ע"ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו גער בו ויצא בנזיפה אמר להן לחביריו כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה אמר להן דעתו ודעת אמו נטרפה היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו וישבו לפניו מרחוק ד' אמות א"ל למה באתם א"ל ללמוד תורה באנו א"ל ועד עכשיו למה לא באתם א"ל לא היה לנו פנאי אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן אמר לו ר' עקיבא שלי מהו אמר לו שלך קשה משלהן.
נראה שרבי אליעזר נפגע לא רק מההתנהלות של רבן גמליאל לבד, אלא בכך שהחכמים הלכו בעקבות רבן גמליאל בנושא. אני מניח שהסכימה "דעת המקום" לרבי אליעזר, כי הם אכן נענשו ואפילו בעונש די חמור[8]. אך מדוע שחכמים יהיו אשמים, הרי הנשיא הכריז על נידוי וממילא הם אמורים להיות חייבים לקיים את הנידוי?
עולה מדברי רש"י על אתר, כי הבעיה העיקרית היא לא הפגיעה ברבי אליעזר, אלא בכך שלימוד התורה שלהם ניזוק, משום שהם לא באו ללמוד ממנו תורה[9]. רבי אליעזר ממחיש זאת, בכך שהוא מדבר על ידיעותיו הנרחבות בתורה ומדגיש מה הוא לימד את רבי עקיבא. אך עדיין נותרה לנו השאלה בעינה. אם רבי אליעזר מנודה, מדוע הוא מצפה מתלמידיו שלא יקיימו את הנידוי כדי ללמוד?
על מנת שנוכל להתחיל לענות על שאלה זו, ראוי לבחון מקומות בו החכמים קראו תיגר על הנהגתו של רבן גמליאל.
בגמרא בברכות (כז:) מסופר אודות מחלוקת רבי יהושע ורבן גמליאל, ביחס לחובת תפילת ערבית. רבן גמליאל סבר שחייבים בתפילת ערבית, ואילו רבי יהושע סבר שפטורים מתפילת ערבית. תלמיד אחד מספר זאת לרבן גמליאל ורבן גמליאל כאן נוהג באופן דומה למחלוקתו על קידוש החודש עם רבי יהושע. חכמים כאן מחליטים להעביר את רבן גמליאל מנשיאותו כי הם חשים שרבן גמליאל ציער את רבי יהושע יותר מדי:
ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות בא לפני רבן גמליאל א"ל תפלת ערבית רשות או חובה א"ל חובה א"ל והלא ר' יהושע אמר לי רשות א"ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש.
כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה א"ל רבן גמליאל חובה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר ליה ר' יהושע לאו א"ל והלא משמך אמרו לי רשות. אמר ליה יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך.
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בר"ה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה.
סיפור זה מלמד אותנו מספר דברים:
א. נראה כי לעתים דעת חכמים לא הייתה נוחה מהדרך שבה רבן גמליאל נהג כלפי החולקים עליו.
ב. לרוב חכמים לא מחו ונוצרה מעין "הסכמה שבשתיקה". רבן גמליאל דאג שלא תהיה מחלוקת כלל גם במחיר צער לאחד מרבותינו.
ג. ברגע שחכמים חשו שיש כאן צער רב ואף מעבר למה שהיה צריך, חכמים פנו לדרך של ניסיון למנות נשיא חדש.
החלפת ההנהגה היא מעשה מאוד דרסטי של שאר החכמים, אבל הוא מעיד על יכולת ההתנגדות האצורה אצלם. לכן, רבי אליעזר שואל את תלמידיו מדוע הם קיבלו את דעתו של רבן גמליאל?
עד כה, הראינו מקומות בהם רבן גמליאל ומשפחתו משתמשים בכח. יש מקומות בהם נראה שחז"ל הסכימו עם דרכם, אבל יש מקומות שלא. במקומות שהם לא הסכימו, לעתים הם מחו ולעתים לא. אך גם כשהם מחו, הם לא העבירו את רבן גמליאל מנשיאותו לחלוטין והשאירו אותו כנשיא למחצה.
♦
ה. תפקידו של המנהיג לדעתו של רבן גמליאל
נעבור כעת למקור תפיסתו של רבן גמליאל מבחינת תפקיד המנהיג:באופן כללי, הדרך הטובה ביותר לבחינת תפיסתו של אדם, פוסק וכד', היא לראות את דבריו במקום אחר. מקובלני מהרב דני סיגליס בשמו של הרצי"ה, שהיה אומר "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כשהיא תמימה היא משיבת נפש. לכן, נביא מקורות לאחד בין המקומות.
נאמר בגמרא בהוריות (י.-י:):
תנו רבנן: אשר נשיא יחטא - פרט לחולה. משום דהוה ליה חולה אידחי ליה מנשיאותיה? אמר רב אבדימי בר חמא: פרט לנשיא שנצטרע, שנאמר: וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית. מדקאמר בבית החפשית, מכלל דעד השתא עבד הוה? כי הא דר' גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא, בהדי דר' גמליאל הוה פיתא, בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא, שלים פיתיה דר' גמליאל סמך אסולתיה דרבי יהושע. אמר ליה: מי הוה ידעת דהוה לן עכובא כולי האי דאיתית סולתא? אמר ליה: כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את (הספינות) [הספנים], ואמרתי: שמא יעלה ויתעה [אותנו]. אמר ליה: כל כך בידך ואתה עולה בספינה? א"ל: עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שיודעין לשער כמה טפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש! נתן דעתו להושיבם בראש. כשעלה, שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר: וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה.
יש מספר דברים שניתן ללמוד מהגמרא הזו, אבל נתמקד בדיון האחרון בו הגמרא מלמדת אותנו אודות תפיסת רבן גמליאל את ההנהגה: רבי יהושע ממליץ למנות שני תלמידי חכמים לתפקידי הנהגה בגלל יכולותיהם. רבן גמליאל מקבל את דעתו ומציע להם להתמנות. רבי אלעזר ורבי יוחנן בן גודגדא מסרבים, ככל הנראה מתוך ענוה. אך כאן רבן גמליאל מוכיח אותם, כי הם סברו שהנהגה זה כבוד ושררה, וממילא ראוי להיות ענוים ולסרב לקבל את התפקיד. אבל הוא מחדש להם את תפיסתו אודות הנהגה: "אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" (שם).
המנהיג אליבא דתפיסתו של רבן גמליאל אינו בראש הפירמידה החברתית, אלא להיפך – הוא נמצא בתחתיתה, משום שהוא בא לשרת ולא לקבל.
לא ניתן לטעון שהוא אומר זאת רק על מנת לשכנע אותם, כי הוא העלה טענה דומה כלפי שמיא בסוף הסיפור על תנורו של עכנאי "כי אם לכבודך עשיתי". הרי הקב"ה בוחן כליות, מי יאמר לפניו דבר שאינו נכון?
לכן, נראה שכך סובר רבן גמליאל ביחס להנהגתו.
ראיה נוספת לכך שהיה אכפת לו מהציבור יותר מעצמו, היא הסיפור על התכריכים המופיע במסכת כתובות (ח:):
אמר עולא ואמרי לה במתניתא תנא עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל שלשה קודם אכילה כדי לפתוח את בני מעיו שלשה בתוך אכילה כדי לשרות אכילה שבמעיו וארבעה לאחר אכילה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב הוסיפו עליהם ארבעה אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר ואחד כנגד בית המקדש ואחד כנגד רבן גמליאל התחילו היו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנה מאי רבן גמליאל דתניא בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא.
סיפור זה מלמד אותנו על "לחץ חברתי" ודרך טיפול בנושא זה, הייתה בעיה של עלות קבורת המת. המצב היה קשה עדי כך, שקרובים היו מעדיפים להפקיר את הגופה, כי היה מדובר בנטל כלכלי עצום. רבן גמליאל מבין שמדובר פה "לחץ חברתי" להוציא הון תועפות על הקבורה, בכך שיש בושה למי שקובר את מתו בתכריכים לא מהודרים בתכלית ההידור. כדי לפתור את הבעיה, הוא מצווה שיקברו אותו ב"תכריכי פשתן" שזו האופציה הזולה, ואז כל מי שמת ונקבר בפשתן נקבר בצורה מכובדת כמו הנשיא ואין זו בושה גדולה.
סיפור זה מלמד אותנו רבות, אודות צורת התייחסות ל"לחץ חברתי" באירועים רבי רושם. קשה להתעלם מחשיבה אודות אירועים, בהם יש "לחץ חברתי" לעשות אירוע רב רושם (הן אירועים משמחים והן אירועים עצובים). יש לתהות מעט, מה ביכולת האדם הפרטי, ומה ביכולת האנשים החשובים לעשות בקשר לכך, בתנאי שאכן ראוי לעשות משהו בנושא.
♦
ו. ברכת המינים
שמואל תיקן את ברכת המינים ביבנה מתוך ציווי של רבן גמליאל. ברכה זו באה הן בקריאה כלפי הקב"ה להעניש את אויבינו מבחינה דתית ופוליטית, והן בקריאה חינוכית, במימד של ה"תפילה כמחנכת"[10].כרקע לתקנה זו, יש לציין כי באותם הימים הייתה מתיחות דתית גדולה בין הנוצרים לבין אלו השומרים תורה ומצוות, אשר בראשם נמצאים הסנהדרין. מה ניתן היה לעשות בנושא? רבן גמליאל בוחר להוסיף חלק לתפילה כדי לעזור במספר מישורים בתחום, הן בשני מישורים מתוך אלו שצוינו לעיל והן בעוד מישור, עליו ארחיב מעט:
א. מבחינת הבקשה מהקב"ה – מדובר בקבוצה מזיקה לעם ישראל דבר הברור לכל החכמים ולכן כנשיא הוא מורה להוסיף לתפילה ברכה העוסק בצרכי ישראל, לכן הוא מבקש שהקב"ה "יטפל" בהם.
ב. מבחינת חינוכית – כל בן אדם מתפלל שלוש פעמים ביום שנוצרים זה "רע", אז הוא יקלוט שנוצרים זה רע.
ג. מבחינה חברתית – כולנו מתפללים יחד. מי שמתפלל אחרת לא יתקבל כחלק שווה מהציבור, וממילא הוא לא יהיה שם, הן מצידו שהוא לא ירגיש בנוח, והן מצד הציבור.
♦
ז. רבי יהודה נשיאה והיתר השמן
נעבור לאחרון בסדר הדורות עליו נעסוק, רבי יהודה הנשיא: רבי יהודה הנשיא, התיר את האיסור של "שמן גויים", אפרט את דיני ההיתר בתמצות: הגמרא בעבודה זרה מספרת שנאסר שמן גויים על ידי דניאל ונתקן איסורו גם על ידי שמאי והלל. למרות זאת רבי יהודה הנשיא קם והתיר את השמן, כי איסור שכל הציבור מקבל נחשב איסור, אך ברגע שהאיסור לא התקבל בציבור התקנה מבוטלת. לכן, רבי יהודה ביטל את התקנה[11]. הגמרא מרחיבה מעט אודות הרעיון שאיסור שתוקן על ידי חכמים אמור להיות מקובל על כל הציבור, אך במידה שלא תוקפו של האיסור יורד[12].יחס חז"ל להיתר זה היה חיובי – הן בכינוי "רבותינו" והן בכך שההלכה התקבלה כדבריו, כפי שנאמר בגמרא בגטין (עב:):
ותני עלה רבותינו התירוה להינשא ואמרי' מאן רבותינו אמר רב יהודה אמר שמואל בי דינא דשרו מישחא.
♦
נראה לעניות דעתי כי סיפורים אלה יכולים ללמד אותנו כיצד רבותינו נהגו בימי הסנהדרין ולאן עינינו נשואות ויהי רצון שנלמד מרבותינו ז"ל את הדרך אשר נלך בה, ונזכה לקיום בקשת השיבה שופטינו כבראשונה, ולגאולה שלמה בב"א.
♦ ♦ ♦