הערה על מאמרו של הרב איתמר טעפ "עומד אצל שלוחו בנר חנוכה" (עמוד ע"ח)

שלום וברכה
א. במאמרו הנפלא בירחון הביא הרב איתמר טעפ שליט"א, את דברי האור זרוע (שו"ת סי' קכח), המבאר את גדרי מצוה בו יותר מבשלוחו, שזה נאמר רק במקום שיש למשלח הנאה שאין לשליח, כגון בקידושין שלמשלח יש הנאה בכך שמתקדשת היא לו, ולשליח אין הנאה ואדרבא נאסרת היא עליו. אולם במצוות שיש הנאה משותפת לשליח ולמשלח, לא תקף כלל זה. ומשום כך בשחיטה ובמילה שאין הבדל בין השליח למשלח, יכול הוא לכתחילה לשלוח את שלוחו.
[והעיר הכותב הנכבד בהערה, כי דברי האו"ז אינם עולים בשווה עם דברי רש"י (קידושין מא, א ד"ה מצוה בו יותר מבשלוחו): "דכי עסיק גופו במצוות מקבל שכר טפי"].
וזה לשון האור זרוע: "ודוקא בקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו שאין השליח נהנה מן הקדושין כלום ואדרבה נפסד שנאסרת עליו. אבל בשחיטה והפרשת חלה וכיוצא בהם לא יהא מצוה בו יותר [מ]בשלוחו. כאשר נהגו כל רבותינו וכל העולם אעפ"י שבקיאים בהלכות שחיטה נותנים לחזן לשחוט. וכן יהא גם בהפרשת חלה וללמד את בנו תורה שבתחלה משכירים מלמדים ואין האב עצמו מלמדו. וכן יהא גם במילה שאפילו האב אומן יכול לכתחלה לומר לאחר למול. ואעפ"י שבמילה אין המוהל נהנה גם אבי הבן אינו נהנה והרי הם שוים ובכל אלה יוכל השליח לברך".
בעיקר הדבר שנקט האו"ז, כי במילה אין הנאה לאבי הבן, יש להעיר, דהלא כל זמן שהוא לא מל את בנו אינו יכול לאכול בפסח (ראה יבמות ע, ב ועוד), ומכיון שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו, אם כן מדוע נחשב שאין הנאה לאבי הבן.
ויתכן לדון, לפי מה שחקרו האחרונים בגדר מילת זכריו ועבדיו, האם זהו דין איסור חיצוני, או דילמא, שגדר העיכוב במילת זכריו הוא, שלאב יש פסול ערלות.
ב. עוד כתב האור זרוע: "וכן יהא גם במילה שאפילו האב אומן יכול לכתחלה לומר לאחר למול". ויש להוכיח דלא כמו שנקט הש"ך (חו"מ שפב ס"ק ד), כי אב היודע למול אסור לו לתת לאחר למול את בנו, וז"ל: "ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו, דומיא דכיסוי דמי ששפך הוא יכסה, וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הל' מילה דמצות עשה זו מוטל על האב תחלה, והכי משמע פשטא דש"ס פ"ק דקדושין (כט, א) דאמרי' התם האב חייב בבנו למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוהא מחייבי בי דינא לממהלי' כו', וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול, ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה, ויש לב"ד לבטל הדבר הזה". ואילו בדברי האור זרוע מפורש, שאף אם האב אומן יכול הוא לתת לכתחילה לאחר.
וכתב לי הרב איתמר טעפ שליט"א, כי אף שיש להוכיח מהאו"ז דלא כש"ך, אמנם לאור זרוע יש שיטה מחודשת בלאו הכי [שו"ת סי' יא] שמצות האב אינה למול אלא "לעסוק שיהא נימול", דהיינו לדאוג לכך שביום השמיני ימולו את בנו, וכמנהג רוב ישראל, וממילא וודאי שאין דבריהם עולים בשווה.
ג. במה שכתב הש"ך הנ"ל, שחובת בית דין מתקיימת, רק במקום שהאב לא מקיים את חיובו למול, יש לציין את מה שכתב הגאון רבי דוד פרידמן מקארלין זצ"ל [נדפס בספר עדות ליוסף, בגדרי מצות מילה]: "ואולי י"ל דבמילה יש שתי מצות. מצוה למול את הישראל שלא ימצא ערל בעדת ישראל, ומצוה זו מוטלת על כל ישראל.
ויש עוד מצוה על האב למול את בנו, ומצוה שעל האב מוטלת דוקא עליו. וכיון שאין צריך גופו לזה, רק עשייתו, יכול לעשות על עשייתו שליח, והוה כמו תרומה.
אך החילוק ביניהם - דבתרומה כל המצוה הוה רק לבעל התבואה, והתורם אינו עושה שום מצוה, וגם בלא שליחות אין עשייתו כלום, משא"כ במילה אף בלא שליחות מהאב עושה הנהו מצוה. ולכן אינו אומר למול, שגם בלא שליחות האב עושה מצוה, ומצוה זו כיון שיש לו אב אינו מוטלת עליו ולכן מברך בעל".
ביקרא דאורייתא
דוד לוי
♦