התכתבות על מאמרו של הרב יצחק נוימן "האם הולכים בדיני התורה אחר כללי הסטטיסטיקה" (עמוד ת"י)

במאמרו של הרב יצחק נוימן שליט"א בהאוצר גיליון מ"ז הביא ראיות נאמנות שהסטטיסטיקה קובעת בענייני הלכה, ובסוף המאמר פלפל בנידון המפורסם אודות כשרות החלב בזמנינו, שבכל מיכל יש חלב מאלפי פרות וע"פ הסטטיסטיקה ודאי מעורב שם יותר מאחד משישים חלב טריפה, והעלה כמה היתרים דחוקים.
ואני בעניי הארכתי בזה במאמרי באספקלריא פ' שמות תשע"ט, וכתבתי היתר מרווח מאוד לענ"ד, דהרי מה שצריך ביטול בשישים הוא תקנת חכמים, דמדאורייתא גם בתערובת לח בלח חד בתרי בטיל, ומה שמצאנו בש"ס ופוסקים דחכמים תיקנו שצריך ביטול בשישים זה דוקא כשראינו בעליל שנתערב איסור בתוך ההיתר, אבל אם ידוע לנו כן רק מכח ה'סטטיסטיקה' בזה עדיין לא מצאנו שחז"ל תיקנו שצריך שישים כנגד האיסור. ואף דאמת נכון הדבר שהסטטיסטיקה קובעת להלכה, אך מ"מ אין זה אותו סוג תערובת שמצאנו שחז"ל גזרו עליה, ואיננו יכולים לחדש גזירות מעצמינו, ולכן בנידון זה נותר על מכונו דין התורה דחד בתרי בטיל.
ועוד דנתי שם דמעיקרא אין כאן תערובת חלב אסור כלל, משום שכל פרה מותרת באכילה היא וחלבה מדין רובא דליתא קמן, (אמנם כתבתי דזה תלוי בגדר דין רובא דליתא קמן, האם הוא גזה"כ שהאיסור נהפך להיתר כמו ביטול ברוב או בירור, והשע"י ש"ג פ"א נקט שהוא בירור, אך לענ"ד בהרבה ראשונים ואחרונים מוכח דהוא גזה"כ, ואכמ"ל). אמנם, היה אפשר לדמות זאת לאיסור שבטל ברוב ואח"כ בישל האדם את כל התערובת יחד, דלשיטת הרשב"א אסורה התערובת באכילה, וכן פסק השו"ע יו"ד סי' ק"ט ס"ב, אך גם בזה נראה פשוט דזה רק במקום שראינו להדיא שנתערב איסור בתוך ההיתר, דאז דמי קצת לאוכל איסור במזיד, אך במקום שלא ראינו שנתערב כאן איסור ורק ה'סטטיסטיקה' מודיעה לנו זאת, בזה לא שמענו שאסרו חז"ל לאכול הכל יחד. ואין לנו לחדש גזירות מעצמינו.
בברכת התורה
דוד אריה הילדסהיים
♦
לכבוד הרב דוד אריה הילדסהיים שליט"א
ראשית, תודה שהתייחסת לדברי.
את מאמרך ב'אספקלריא' לא ראיתי [אשמח אם תשלח אותו אלי], אבל מה שכתבת כאן איני מבין כלל [כך שאפי' להקשות עליך איני יכול], דחז"ל גזרו כל היכא שיש איסור ואין שישים כנגדו, ומה הדרך לברר שיש איסור לא אמרו לנו כאן, אבל פשוט שבירור דבר זה הוא ככל דיני בירורי האיסורים שבתורה, ועד כמה שנודה שסטטיסטיק"ה מועילה לברר בדיני התורה, א"כ הרי זה בכלל האיסור. ואי"ז בגדר אין לנו לחדש גזירה, כי אנו לא מחדשים שום גזירה, וגם בזמן חז"ל אם הייתה איזו סטטיסטיק"ה כזו, זה גם היה אסור, אטו אם תהיה לנו אומדנא אחרת כלשהיא, שאנו יודעים שהיא מועילה בדיני התורה לברר איסור, האם גם כאן נאמר שאי"ז בכלל גזירת שישים. אגב, חז"ל גם לא גזרו להדיא היכא שיש עד אחד שיש איסור, וכן בשאר דיני הבירורים לא גזרו להדיא, אבל פשוט שהגזירה אינה עוסקת בדיני הבירורים, ולהם יש מקורות לעצמם, וכל שהוא מברר, הוא בכלל הגזירה. וכ"ז תשובה גם למש"כ בהמשך, שדברי הרשב"א לאיסור לא נאמרו היכא שכל ידיעת האיסור היא ע"פ סטטיסטיק"ה [מלבד זאת י"א שדברי הרשב"א הם מדאורייתא (עי' בתורת זרעים תרומות פ"ה ריש הלכה ו' בשם הגרי"ז), אבל לרוב הפוסקים זה לא כך]
[מלבד זאת שי' רש"י (הו' בטור סי' צ"ח) היא דמין במינו לא בטל אפי' באלף, וכמו"כ י"א שבעינן ס' מדאו' אפי' במין במינו (עי' פמ"ג בפתיחה לתערובת ח"ב פ"א), ולשיטתם לא יועילו דבריך, כי אי"ז בכלל לחדש דבר מדעתינו כמובן שאין כאן קושיה עליך, דהא לא קיי"ל כוותיהו, אבל יש כאן קצת חידוש דלדידהו הדבר יאסר]
ומש"כ שרובא דליתא קמן הוא גזה"כ וכמו רובא דאיתא קמן, זה מעניין מאוד, כי לי יצא בדיוק הפוך שרובא דאיתא זה סברה כמו רובא דליתא, וכך מבואר בהרבה ראשונים (למשל סמ"ג לאוין ק"מ) ואחרונים (למשל שו"ת הרי"מ יו"ד סי' ט'), אבל עכ"פ גם אם זה גזה"כ אין הגדר שהאיסור נהפך להיתר, כמבואר להדיא ברא"ש חולין פ"ז סי' ל"ז שרק בביטול אמרינן שנהפך ע"ש, גם ידועים דברי תוס' יבמות לה: ד"ה ונמצאת שהעושה ע"פ רובא דליתא קמן פטור מקרבן רק מדין אונס.
ביקרא דאורייתא
יצחק נוימן
♦
לכבוד הרב נוימן שליט"א.
על הסברא עצמה איני יכול לדון כי היא מילתא דתליא באובנתא דליבא וגם ראיות אין לי, אך לענ"ד היא סברא פשוטה מאוד, כי הגזירה היא הרחקה מהאיסור, וכשידוע בבירור שיש כאן יותר מאחד משישים דמי טפי לאוכל איסור, אך כשידוע כן רק מחמת ה'סטטיסטיקה' לא דמי כלל בעיני הבריות כאכילת איסור.
ומה שכתבתי ששיטת הרשב"א שאסור לאוכלן כאחת לא שייכא במקום שידוע כך רק מכח הסטטיסטיקה, לענ"ד יש לזה ראיה פשוטה, שהרי כל אדם אוכל במשך חייו בשר של אלפי בהמות ועופות, וע"פ הסטטיסטיקה ברור שחלק מהם היו טריפה, שהרי לא בודקים את כל הח"י טריפות אלא סומכים על רוב. וא"כ היה צריך להיות הדין שלכל אדם מותר לאכול בחייו רק סך מסויים של בהמות ועופות, שבו אין וודאות שיש בתוכם טריפה, אך אם אוכל יותר מזה דמי ממש לשיטת הרשב"א שאסור לאוכלן כאחת.
וכן יש את הראיה שהזכרת מהסירים שנתבשלו בהם הרבה מאות עופות, ודחית דהוי נטל"פ, אך עדיין קשה דיהיה אסור לבשל דבר חריף, דחורפא מחליא לשבח.
ולפי השיטות שהוא דאורייתא באמת א"א לתרץ כדבריי, אך עדיין אפשר כמו התירוץ השני דרובא דלית"ק ג"כ הופך האיסור להיתר.
א"א להאריך במסגרת זו בגדר רובא דאית"ק ולית"ק, כי ארוכה מארץ מדה, והנני מצרף את הקונטרס שכתבתי בזה בס"ד, ובסופו יש גם את מה שכתבתי בזה ב'אספקלריא'.
דוד אריה הילדסהיים
♦

ב. ד.

להרב דוד אריה הילדסהיים היקר.
ראיתי את קונטרסך ומאוד נהניתי מהראיות והרעיונות שיש שם, אם כי כעת איני עוסק בסוגיית רוב ולכן היה קשה לי להיכנס לדברים, מ"מ יש לי כמה הערות ממה שלמדתי בעבר.
מה שכתבת שהלך אחר הרוב זה מדין ביטול ברוב זה ידוע בשם הגר"ג נדל והובא בחידושיו, ויש לזה סימוכין מכמה אחרונים (עי' למשל בגרש"ש הנד"מ ב"ב סי' י"ב, ובחי' ר' מאיר שמחה סנהדרין סט.), ואתה הבנת שא"כ האיסור נהפך להיתר, אבל הנה על הגדר הנ"ל יש כמה קושיות חמורות:
א. היאך מהני ביטול בדבר חשוב ובבע"ח, ב. היאך יש ביטול בממון, ג. מין במינו לר' יהודה דס"ל דלא בטל [ומסתמא הוא לא נחלק על דין הלך אחר הרוב], ד. דלפ"ז נהפך האיסור להיתר, וביבמות לה: ד"ה ונמצאת מוכח שהסומך על הרוב עבר עבירה ולכן צריך להתחייב ע"ז בקרבן לולי דין אונס. וכך מבואר ברשב"א ושא"ר חולין צג: שאסור למכור טריפה לגוי שמא ימכרנה לישראל ונמצאת מכשילו, ואע"ג דרוב בהמות אינן טריפות, וע"ע בשער"י ג' ו' [וע"ע בשו"ת גינת ורדים יו"ד כלל א' ובעיקר בתשו' י"ג - ט"ו], ה. דלכאו' משכ"ל רוב גם כשאין כלל חפצא שנדון בו ביטול, אלא כל שיש אפשרויות ידועות שיהיה רוב כך ומיעוט כך הרי"ז נחשב כרובא דאיתא קמן, כגון מה שדן המג"א שד"מ סק"א שאדם שהסתפק לו באיזה יום שבת שיש לילך אחר רוב ימים.
וראיתי שעמדת על חלק מהקו' ותירצת ע"פ דרכך [ויש לי כמה השגות על דבריך, אבל א"א לי כעת להעמיק כ"כ בנושא], אבל מה שיצא לי בזה כשלמדתי את הסוגייה, הוא דאף אי נימא דהלך אחר הרוב הוא מדין ביטול ברוב, אכתי יש חילוק ביניהם, דבביטול הביטול הוא על עצם החפצא, וכמו שכתבת שיש נידון אחד כללי על כל הדברים הנידונים מה שמם והוא נקבע ע"פ הרוב, אבל בהלך אחר הרוב, הביטול אינו על הגופים אלא על הצדדים, דכיון שיש לו הרבה צדדים להיתר ומיעוט צדדים לאיסור, אז כשאנו דנים בס"ה על הידיעות שלנו, זה נחשב שידיעתנו היא להתיר, אבל גוף הדבר נשאר באיסורו. ובזה מיושבות כל הקושיות הנ"ל. ולפ"ז פשוט שהאיסור עצמו לא נהפך להיתר כי לא חל בו שום ביטול ודו"ק.
שנית, מש"כ להקשות לדברי כיצד אפשר לבשל דבר חריף בסיר שבישלו בו הרבה, איני מבין מדוע לדרכך זה מובן, הרי גם אם האיסור נהפך להיתר, פשוט שאם הוא יתברר הוא יחזור לאיסורו [וזה ק"ו מדברי הרשב"א ביו"ד ק"ט], וה"נ כיון שהתברר או לכה"פ יש לנו חשש שבדבר החריף יש טעם של טריפה, זה ודאי אסור [ובאמת במאמרי כתבתי והוכחתי שסטטיסטיק"ה אינה מחייבת אלא כשהיא מוחלטת בבחינת לא ימלט אחרת, ובכלי לא מבשלים כל יום שסתם כלי אינו בן יומו, וגם נוהגים לבדוק את הבהמות, כך שחשש הטריפה הוא די רחוק, ואי"ז בבחינת לא ימלט, וגם יתכן שכל יום מגעיל לחבירו. ואפי' בקדירת חרס זה רק ספק אולי יצא טעם הטריפה, ואולי יש לילך אחר הרוב שאינם טריפות. וגם צל"ת אם יש מקום להתיר לאחר י"ב חודש, ומלבד זאת כל דין דבר חריף אינו מוסכם כלל [לבר מחלתית], ובפרט בכלי שאינו בן יומו [וצ"ע מדוע הרמ"א החמיר בזה], ולא עיינתי בכ"ז כעת].
עוד בה שלישיה, מה שהקשת מדוע חז"ל לא אסרו לאכול יותר ממאה מאתים בהמות, הנה כשיש לאדם כמה מאכלים לפניו שעל כ"א בפ"ע יש דין היתר, אבל ברור שבס"ה בכולם יש אחד של איסור, נ"ל שדנו בזה האחרונים האם מותר לו לאכול את כולם או לא [יעוי' ברשב"א בתוה"ב ד' א' דף יז. (והוא המקור של השו"ע סי' ק"ט) שכ' לגבי תערובת איסור שבזאח"ז מותר לאכול הכל, והרא"ה בבה"ב שם השיג עליו שכיון שלבסוף אוכל הכל אסור, ודעת הרבה אחרונים שמה שאסר הרשב"א בב"א זה רק מדרבנן ולא מדאו' (אמנם יש קצת שחולקים), ועי' ביד יהודה סי' ס"ט סקס"א שכ' שאף לרשב"א הא דשרי בזאח"ז אי"ז מדין ספק דרבנן לקולא שאי"ז שייך, כיון שלמעשה הוא אוכל הכל, אלא זה מחמת שאי"ז דומה לתערובת לח בלח ע"ש. אמנם דומני שברא"ש חולין פ"ז סי' ל"ז משמע לגבי ס"ס שאסור לאכול את שתי החתיכות ביחד כיון דהוי רק כספק אחד, אבל שרי בזא"ז, כמש"כ הש"ך סי' ק"י סקמ"ט (וחלק על הב"י והרמ"א דלדידם אסור) ודלא כהיד יהודה (אבל היד יהודה כ' שזה רק בדרבנן). ויעוי' בתוס' כתובות כז. שכ' גבי שני אנשים שהלכו בשני שבילין וכ"א טהור מדין חזקה שאם נגעו שניהם באוכלין שאסור לאדם אחד לאכול את שניהם כי ממ"נ הוא עושה איסור. ומשמע שם שזה דין דאו'. ויעוי' במל"מ הל' שאר אבות הטומאה ה"ב שכ' דלהפוסקים ביו"ד סי' ק"ט דבביטול ברוב שרי לאדם אחד לאכול את הכל בזא"ז ה"ה הכא (ודלא כהיד יהודה הנ"ל). ועי' בשו"ת הרי"מ יו"ד סי' ט' שנראה ששרי לאכול בזא"ז אע"פ שבפועל האדם עושה איסור. ויעוי' בש"ך יו"ד סי' ק"ט סקי"ב דמשמע שאם יש שתי קדירות שאחת מהן אסורה מדרבנן, שמותר לאכול את שניהם מדין ספק דרבנן, ועי' במהרי"ט ח"ב תשו' א' (שביאר שלספק ממזר שרי לישא בב"א גם ממזרת גם כשרה דהוי היתר ודאי), ומוכח מיניה שאסור מדאו' לעשות שני ספקות בזא"ז. אמנם כמדומני שהפר"ח בכללי ס"ס יו"ד סוס"י ק"י חלק עליו (ובכ"ז יש לדון גם מצד באו לישאל בב"א )], אבל לענ"ד שכ"ז רק היכא שיש לפנינו איסור ודאי, ולכן אם אדם אוכל את הכל אפי' בזא"ז, זה נחשב כעשיה אחת, אבל אדם שאי פעם נהג קולא בספק איסור כצד אחד, ולאחר שנים רבות רוצה לנהוג לקולא כהצד השני של הספק ודאי שהוא לא נאסר [ועי' במג"א ריש סי' רס"ז שהביא צד שיכול אדם לנהוג פעם כרבנן פעם כר"י ([לענין מעריב בפלג המנחה), אך לא באותו יום]. וה"נ הכא אדם שאכל היום בהמה שיש רוב להתירה, אי"ז מצטרף לאכילתו שיאכל בעוד שנה בהמה אחרת, אע"פ שבס"ה יש סטטי' שאחת מהן אסורה.
תודה רבה
יצחק נוימן
♦

ה.

מה שהקשית על דבריי בקונטרס, כמעט הכל כבר מבואר שם באר היטב, והבאתי לשונות ראשונים דמוכח להדיא שהוא ביטול ממש, רק באופן שיש רוב אפשרויות שאינן יחד הבאתי את דברי היחוסי תנאים ואמוראים שבאמת אין זה רוב אלא חזקה, וכתבתי שיש חולקים, אך במקום שאין הנידון על חפצא מסויים נראה דשם באמת רק הדין השתנה ולא החפצא. וז"ש התוס' ביבמות והראשונים שאסור למכור טריפה לגוי, אולי כוונתם משום אין מבטלין איסור לכתחילה, כמ"ש המפרשים על לא אמרה תורה שלח לתקלה.
מה שכתבת בענין דבר חריף ולמה אין איסור לאכול ממאות בהמות, נהניתי מאוד מהדברים, וגם אני כתבתי בקונטרס כעין זה (אך חלק מהדוגמאות שהבאת אינן בענין ביטול ברוב, ואי"ז ראיה לכאן), עכ"פ האופן שכתבתי נכון לענ"ד.
ופוק חזי בענייני סכנה שאנשים נרתעים מאוד מדבר מוחשי, כמו אזעקה וכדו', אף שהסיכון האמיתי הוא אפסי, אך אינם נרתעים מסכנות ברורות הרבה יותר כמו עישון סיגריות קורונה וכדו', משום שכל מקורם הוא רק ב'סטטיסטיקה'. כמובן שאיני מצדיק אותם חלילה, צריך להשליט את השכל על הרגש, אך מ"מ לענ"ד יש מקום גדול לומר שחז"ל גזרו רק באופנים שתערובת האיסור היא יותר מוחשית ו'רגשית', שכך הוא דומה קצת לאוכל איסור.
בברכה מרובה
ד. א. הילדסהיים
♦