הרב איתן קופיאצקי

ברכת "לשמור חוקיו"

מצאנו בירושלמי בברכות (פרק ב הלכה ג) וכן בבבלי בברכות (דף מד ע"ב) ובנידה (דף נא ע"ב) שנהגו בני ארץ ישראל לברך לאחר חליצת התפילין "אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו".
ונחלקו הראשונים בדין ברכה זו במספר נקודות:
א. מפני מה מברכים ברכה זו?
ב. האם יש לברך על סיום כל המצוות?
ג. האם פוסקים כבני ארץ ישראל?
הראבי"ה במספר מקומות (סימנים קכב, קנה, קסח) כתב שהוא קיבל מאביו שיש לברך על כל המצוות: "ומקובלני מרבינו אבא מורי שכל המצות בין תפילין ובין ציצית ולולב ונר חנוכה וכל דכוותייהו צריכים ברכה אחרונה לאחר קיום המצוה".
ומבאר הרמב"ן (נדה דף נא ע"ב) שברכה זו מיוחדת בכך שהיא לא על עשיית מצוה אלא על גמר מצווה. לפיכך, מברכים רק על מצוות שיש להן "זמן קיום" מוגדר והאדם סיים את המצווה בזמן המוגדר, כך שאם הוא חלץ את תפיליו ביום אינו מברך. יתר על כן, כתבו הרוקח (סימן שסו) והרמב"ן שרק על תפילין מברכים "לשמור חוקיו" ואילו שאר מצוות מברך "לשמור מצותיו". כך גם כתב תלמידו הרשב"א (שם) והמאירי (שם) והגהות מיימוניות (הלכות תפילין פרק ד סוף הלכה י).
לעומתם, הריטב"א (נדה דף נא ע"ב) כתב בשם רבו הרא"ה, והתוספות (ברכות שם) והביאו בשם ר"ת (נדה שם ובמנחות דף לו ע"ב) שבני ארץ ישראל ברכו ברכה זו רק על מצוות תפילין, משום שברכת "לשמור חוקיו" רק שייכת לתפילין שנקראו "חוקה" (שמות פרק יג פסוק י). כמו כן, הם הסבירו שהאדם מברך את הברכה משום שהוא אינו עובר על חוקת המצווה של לבישת התפילין בלילה ובהסרתם מקיים מצווה.
להלכה אנו מוצאים דברים לא שגרתיים, שכן בין אילו שכתבו שאכן נהגו לברך, לבסוף כתבו שאין פוסקים כן, אך הרשות בידו לברך אם ירצה. כדברי הריא"ז (ברכות סעיף אחרון בפרק ו): "ובני ארץ ישראל היו מברכין כשהיו מסלקין תפיליהן אקב"ו לשמור חוקיו. ונראה בעיניי שאין אדם [חייב] לברך על סילוקן, ואם רצה לברך מברך, ואין בזה משום ברכה לבטלה".
כך גם מביא הטור (אורח חיים סימן כט) ועוד רבים מהראשונים בשם רב האי גאון ש"הרשות בידו אם ירצה לברך". אך כתב שתמה למה אין בברכה זו איסור של ברכה לבטלה, הרי מברך ברכה שאינו חייב בא.
עוד דבר תמוה שמצאנו בברכה זו הוא שבכל ברכות המצווה אנו מברכים אותן או בעובר לעשייתן או בשעת עשייתן[2] ואילו ברכה זו של "לשמור חוקיו" אינה נאמרת אלא "דבתר דמסלקי תפילייהו"[3].
♦
האחרונים ניסו ליישב את הדברים, עיין במה שכתבו הבית יוסף והב"ח על האתר, אך ברצוני ליישב על פי הבנה בעצם הגדרת של ברכה זו, לשם מה היא באה.
לענ"ד ברכה של "לשמור חוקיו" איננה ברכת המצווה אלא ברכת הודאה. כך שאין כאן בעיה של ברכה לבטלה, כפי שמצאנו במספר מקומות בין הפוסקים שאין דין של ברכה לבטלה בברכות שבח והודיה[4].
כלומר, בני ארץ ישראל נהגו לברך על סיום מצווה מפני שהם רצו לתת הודאה והודיה לקב"ה על שזיכנו לקיים מצוותיו בצורתם השלימה. כך שלשון הברכה מתפרשת כך: בא"ה אמ"ה שהוא אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו[5].
אם דברינו כנים מבואר למה לא חשש רב האי גאון לברכה לבטלה, שהרי הברכה היא ברכת הודאה שאין בה ברכה לבטלה.
בכותבי דברים אילו ראיתי שהבנה זו מזכני לכוון להבנתו של מו"ר הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל בדברי הרמב"ן על האתר (עיונים מסכת ברכות דף מד ע"ב).
הבנה זו של הודאה והודיה על סיום מצוה אנו מוצאים במסכת תענית (דף לא ע"א). בגמרא שם אנו רואים שנהגו בני ארץ ישראל לעשות יום טוב ביום שמסיימים בו את מצות כריתת עצים למערכה, וכפי שמדגיש הרשב"ם (בבא בתרא דף קכא ע"ב ד"ה מניסן): "ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת".
כן הביא בים של שלמה (מסכת בבא קמא פרק ז) בשם הר"ן: "שמהא שמעינן, שמנהג ישראל הוא לשמוח ולעשות יום טוב בהשלמת המצוה".
וכל זאת, אף על פי שכריתת עצים למערכה אינו מצווה לכשעצמו אלא "הכשר מצווה"! לכן נראה לנכון שבוודאי יש מקום לומר מעין קל וחומר, בכך שיש לברך ולומר תודה על סיום מצווה שהיא מתרי"ג המצוות.
ואין להקשות על נוסח הברכה שכתוב בה "אשר קדשנו במצותיו וצונו", שאין הוא נוסח של ברכת הודאה, שהרי כבר העיר על כך רבותינו הראשונים והאחרונים שיש ברכות שהן הודאה והן בלשון זה. כפי שמסביר בשו"ת הר צבי (מילי דברכות סימן ב אות יז הגדרה בברכת המצוה וברכת השבח): "דהאי כללא שאמרו בברכות דכל המצות מברכינן עליהן עובר לעשייתן, הדברים ככתבם וכלשונם ממש, דדוקא בסוג ברכות המצות דהיינו שהברכה היא על עשיית המצוה ופעולתה מחויב לברך קודם עשייתה, אבל בסוג ברכות שהן דרך הודאה ושבח, אף על פי שזמן חיובן הוא בשעת עשיית המצוה מ"מ אין עכוב לברך אותה דוקא עובר לעשייתה...וכן משמע לי מתוך דברי הרא"ש שם שמסיים בה בזה"ל ואומר ר"ת דברכה זו אינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו כשתבא עוד לידו עכ"ל".
עוד אוסיף את דברי החוות דעת (בית הספק דיני ספק ספיקא) שכתב: "וכן הוא בכל הברכות, דאדעתא דנדבה מותר לברך ולהודות אפילו בהזכרת שמו יתברך, כמו שמותר בי"ח ברכות להתפלל בתורת נדבה, ואדעתא דחוב אסור אפילו בלא הזכרת שמו... דדוקא דרך חוב אסור, דהא חזינן דהרבה פיוטים וזמירות נתייסדו ונתקנו בלשון ברכה והודאה בהזכרת שמו".
יש לציין שנראה שלא בכדי נכתב בהלכה שאין חובה לומר ברכה זו אלא הרשות ביד מי שירצה. כלומר, כוונת רבותינו הגאונים והראשונים היא שאין לומר ברכה זו דרך חובה אלא בדרך הודאה[6].
מעניין לראות שבני ארץ ישראל גם היו מברכים על עצם עשית והכנת המצוות, כדוגמת נושאינו תפילין, "לעשות תפילין"[7]. ליבי אומר לי שגם ברכה זו על עשיית המצווה היא ברכת השבח על כך שזכינו להכין מצוה[8]. מכך ניתן לראות בכל תהליך של מצוה שעשו בני ארץ ישראל תהליך שלם של עבודת ה', הדומה להפליא למבנה של תפילת שמונה עשרה שפותחת בשלוש ברכות של שבח, ברכות של תפילה ובקשות ולסיום שלוש ברכות של הודאה. הבנה עמוקה זו של בני ארץ ישראל מזכירה באופן מושלמת את דברי הירושלמי (ברכות פרק ה הלכה א) על עבודת התפילה של חסידים ראשונים שעצם השהייה של ההכנה והסיום עבודה היא, ובכך תורתם ומלאכתם מתברכת.
כסיכום תמציתי ומוחשי הכולל בו את כל הבנתינו נעיין במה שכתב מרן הראי"ה קוק זצוק"ל (שמונה קבצים חלק א אות תתצז): "בתחילת עשיית המצוה, בא חשק גדול מיסוד החכמה של ההכרה המלאה באור חיים על שמחת המצוה, ואח"כ האור הזה הולך ומתאים עם אברי הגוף המעשיים. באה הכונה ההלכותית שיש בה כח וחיים, אבל מוכרח הדבר להתגדר בגדרי ציור מעשי - והתרחבות הנשמה מתמעטת ע"י מה שעבר אור הרוחניות דרך צינורי התכונות המדותיות. כיון שקיים אדם את המצוה, ואור האלהי שבה התחבר עם חיי גופו וכל כחותיו, הרי הוא מתעלה, והאהבה העליונה מתאמצת בקרבו בלא גבול. ברכת בני מערבא כד סלקי תפילייהו, עולה ברום מעלה, וחשק אור אהבה עליונה זו הבאה אחר המעשה, אין ערוך ליקרתה. זאת היא משנה שמחה טוב לבב מרוב כל, והמצוה היא באמת כל, וטוב הלבב הבא ממילוי התשובה הרוחנית העליונה מבסם הוא את החיים כולם".
♦ ♦ ♦