בני ברק
טבילת בעל-קרי לדברי תורה ותפילה - בהלכה ובמנהג
גדר ושורש חיוב טבילה לבעל קרי * גדר תקנת עזרא, ט' קבין, ובירור טעם המקילים * המנהג למעשה בבבל, ודיון בתשובות הגאונים * דעת רבינו חננאל * המנהג למעשה בספרד, אשכנז וצרפת * בירור דעת הרמב"ם בעניין חיוב טבילת עזרא בזמן הזה * נספח: בענין ברכת טבילת עזרא ומצוותה בזמנה
גדר ושורש חיוב טבילה לבעל קרי
מן התורה (ויקרא ט"ו ט"ז) בעל קרי ומשמש מיטתו טמאים ואסורים, לפני טבילה והערב שמש, באכילת תרומה וקדשים וכניסה למקדש[2].אף כי החובה על בעל קרי לטבול היא רק אם הוא מתכוון לאכול קודש או להכנס למקדש, מכל מקום בניגוד לטמאים אחרים, נאסר עליו, כנזכר במשנה (ברכות פרק שלישי; תוספתא תרומות [ליברמן] פרק ג' הלכה ב'), לקרוא קריאת שמע להתפלל וללמוד תורה או להזכיר את השם עד שיטבול. דין זה אינו מן התורה, אלא מתקנה קדומה.
הבבלי במסכת בבא קמא (פ"ב.) ייחס תקנה זו כבר לעזרא הסופר בתחילת ימי בית שני: "ותיקן טבילה לבעלי קריין ... אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה". אמנם, יתכן שיש מהתנאים שחלק על ייחוס זה (ראה תוספותב"ק פב: ד"ה אתא), ומהירושלמי במסכת שבת (פרק א' הלכה ד') נראה כי הלל ושמאי תקנו תקנה זו.
כדי לסכם זאת נשתמש בלשונו של ספר החינוך (מצוה ק"פ): "ונוהגת טומאת שכבת זרע בכל מקום ובכל זמן, אבל עכשיו בעוונותינו שאין לנו לא מקדש ולא קדשים אין אנו צריכין להזהר בענין הטומאה. ואף על פי כן עזרא תיקן טבילה לבעלי קריין, כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן, ולא יהיו בני אדם מצויין עם נשותיהן כתרנגולין. ובזמנו לא היה אדם מתפלל ושונה בתורה עד אחר טבילה". אגב, דין זה שווה לגברים ונשים, כנזכר במפורש במשנה.
סוגיות הבבלי ברכות כ"ב.: ומקבילתו בירושלמי כ"ו: (הלכה ג') עוסקות בפרטי דינים וכן במנהגיהם האישיים של תנאים ואמוראים בתקנה זו (ומשם מקורות דברי התנאים והאמוראים, הראשונים והאחרונים שיוזכרו להלן בלא מקור).
בברייתא הובאה אסמכתא מהכתוב לתקנה זו ונחלקו תנאים בפרטיה:
"והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע. מכאן אמרו: הזבים והמצרעים ובאין על נדות[3] מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים.
רבי יוסי אומר, שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציע את המשנה.
רבי יונתן בן יוסף אומר, מציע הוא את המשנה ואינו מציע את הגמרא.
רבי נתן בן אבישלום אומר, אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו.
רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר, לא יכנס למדרש כל עיקר. ואמרי לה לא יכנס לבית המדרש כל עיקר.
רבי יהודה אומר שונה הוא בהלכות דרך ארץ. מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ, ירד וטבל ושנה להם, אמרו לו לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בהלכות דרך ארץ, אמר להם אף על פי שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי".
הברייתא מסמיכה את דין בעל קרי בלימוד תורה למעמד הר סיני בו נצטוו ישראל לשמור עצמם בטהרה, ושמעו את עשרת הדברות מתוך אימה ויראה. מכאן שטעם הימנעות בעל קרי מלימוד התורה עד שיטבול הוא משום קדושה וכובד ראש הנצרכים ללימוד. במהות הלימוד האסור נחלקו תנאים, אך כמעט על כולם מוסכם כי לימוד שטחי הוא סיבה לכך שאינו בכלל התקנה. ומכאן שעיקר התקנה מכוונת לעיון ועמל התורה.
באופן מיוחד השתמר בידינו ביאורו של "רבי גרשון מעיר מגאנצה אשר בארץ אדום" הוא רבינו גרשום מאור הגולה, לחומרה המיוחדת שבטומאת קרי על פני שאר הטומאות. כך הביא בשמו רבינו ברוך מארץ יון, כפי שצוטט בספר הנר בברכות: "הזבין והמצורעין, פירוש שהם טמאים ז' ימים מותרים לקרות בתורה שהן יכולין לעסוק באימה [אבל בעלי קראין ששימשו מיטותיהן שאין יכולין לעסוק באימה] ששמחין בשימוש מיטותיהן אסורים הן מדברי תורה, דודאי לא נחית לעומקה".
נמצא שלא החמירו על בעל קרי מחמת דרגת טומאתו [שהרי יש טמאים ממנו] אלא מחמת מצבו. להלן נפרט יותר בעניין.
♦
התנא רבי יהודה בן בתירא מנציבין שבבבל חלק לגמרי על תקנה זו וסבר כי אין דברי תורה מקבלים כלל טומאה, ולפיכך אין חשש ללמוד תורה מתוך טומאת הקרי. כך הובא בירושלמי: "מעשה באחד שעמד לקרות בתורה בנציבין, כיון שהגיע להזכרה התחיל מגמגם בה, אמר לו רבי יהודה בן בתריה פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה". הבבלי מוסיף על המעשה: "מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא, אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה".
וכך פשט המנהג לאחר זמן בארץ זו, כפי שהובא בבבלי: "כי אתא זעירי [ - מארץ ישראל לבבל] אמר בטלוה לטבילותא, ואמרי לה בטלוה לנטילותא, מאן דאמר בטלוה לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא"[4]. גם בירושלמי הובא כי בבבל סומכים על דעת רבי יהודה בן בתירא: "א"ר יעקב בר אחא ונהגין תמן ... כרבי יהודה בן בתירה בבעלי קריין". לבבל התכוונו כנראה אמוראי ארץ ישראל כשהתייחסו ל"מקום שאין טובלים" (ירושלמי יומא ריש פרק ח'). וכך הובא בפשיטות בשני מקומות בבבלי: "אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא ... כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה".
נמשיך לצטט מדבריו של ספר החינוך: "ובזמן הזה פסקנו בגמרא [ברכות כ"ב ע"א] דבטלוה חכמים לטבילותא, ואין אדם נמנע מלהתפלל ולשנות גם להניח תפלין בשביל קרי, ואפילו לנטילותא, דהיינו הדחת הגוף בתשעה קבין מים גם כן ביטלו, ועכשיו לא יטבלו ולא ידיחו כלל".
יש להוסיף כי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ד') סבר שביטול תקנת הטבילה היה ממילא, לאחר שהעם פסק מלטבול "וכבר בטלה גם תקנה זו של תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה".
ואכן, להלן נראה כי כמה ראשונים כתבו שמן הראוי לחזור ולנהוג בטבילה זו, בפרט כשאפשר בקל לטבול [אמנם, יתכן שהם כתבו כן על פי דעת הסוברים שהתקנה לטבילה לפני תפילה לא בטלה, וכדלהלן].
♦
בתלמוד ירושלמי הובאו טעמי האמוראים לתקנת טבילת בעל קרי לדברי תורה: "א"ר יעקב בר אבון כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל". וכעין זה הובא שם עוד: א"ר חייא בר ווה כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד, שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי ובא ושונה כל צורכו, ומתוך שאתה אומר אסור הוא בא ושונה כל צורכו". לשני הביאורים הטעם הוא משום מיעוט תשמיש, או מצד גנות העניין או משום ביטול התורה הכרוך בזה.
טעמים אלו אינם מתייחסים לטומאת הקרי, הטעם שהזקיקוהו לטבול הוא מסיבה צדדית, וכפי שניסח זאת הרמב"ם (תפילה פרק ד' הלכה ד'): "ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים, ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל הטמאין".
אף כי עיקר התקנה הייתה להימנע מדברי תורה אחר ראיית קרי בלא טבילה, הרי שכלול בה להימנע גם מלהתפלל ולברך עד שיטבול, כמבואר במשנה (ברכות פרק ג'). אף כי מובן שעיקר החומרא היא על דברי תורה, שאיסורן, מתוך טומאת קרי, הוסמך לכתוב (פסקי הרי"ד), והמעיין יראה כי רוב הדיון בסוגיות התלמודים סובב בעיקר על איסור תלמוד תורה לבעל קרי.
יש להוסיף כי הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תפילה ד' ד') פירש שתקנת טבילה לתפילה היא תקנה נוספת מאוחרת, שתיקנו חז"ל בדורות שלאחר עזרא הסופר.
♦
גדר תקנת עזרא, ט' קבין, ובירור טעם המקילים
לכאורה מנהג המקלים מוקשה, לפי הטעמים המובאים בירושלמי, שהרי סברתו של רבי יהודה בן בתירא שאין דברי תורה מקבלים טומאה, עליה הסתמכו בבבל, לא עונה על טעם התקנה שלא ירבו בתשמיש, וחשש זה קיים לכאורה אף לשיטתו. עוד יש לעיין האם סברת 'דברי תורה אינם מקבלים טומאה' עונה על הטענה שיש ללמוד מתוך 'אימה ויראה', שזהו הרי עיקר הטעם לתקנת הטבילה.נראה כי ביאור העניין הוא כדלהלן. עזרא לא תיקן חובת טבילה בעלמא עבור בעל קרי מכל טעם שהוא, אלא רק הרחיב את הטומאה שחלה כבר מן התורה על בעל קרי לעניין כניסה למקדש ואכילת קדשים - גם לענין דברי תורה. כך לשון הגמרא במפורש (בבא קמא פ"ב:): "דאורייתא הוא לתרומה וקדשים, אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה". לפיכך, אם אנו סוברים שדברי תורה אינם מקבלים טומאה הרי שאין בסיס לחיוב טבילה, שכן בעל קרי כלל אינו טמא לדברי תורה ולכן אף שישנם טעמים מספיקים לחייב בעל קרי טבילה, מכל מקום כיון שהוא אינו טמא לעניין זה לא חייבוהו בטבילה[5].
אכן, אף שנקודת המוצא של תקנת הטבילה לדברי תורה היא טומאתו מדאורייתא לקדשים וטהרות, הרי שגדר הטבילה לדברי תורה שונה מחיוב הטבילה לקדשים וטהרות, שכן אין גדרו מדיני טומאה וטהרה הרגילים [אלא מטעם קלות ראש ושלא ירבו בתשמיש] אף כי כאמור הוא מתבסס עליהם. ונרחיב בזה להלן.
♦
עזרא תיקן חיוב טבילה לפני דברי תורה, לרואה קרי על ידי תשמיש, אך התקנה התפשטה גם לרואה מחמת אונס. בדורות מאוחרים יותר הקילו חכמים על הרואה קרי לאונסוה, ותיקנו שניתן להסתפק בנתינת תשעה קבין מים לפני שעוסק דברי תורה ומתפלל (כך לדעת רבא שעזרא לא תיקן ט' קבין לאנוס [דלא כאביי]. וראה שם דעתו לגבי חולה, וראה במשנה במקוואות פרק ג' משנה ד'). כמו כן, בגמרא מבואר שמועילה אף טבילה בתוך מים שאובים ויש מי שאמר אף בתוך כלי מלא מים שאובים [ודעת רב הונא שאפשר אף במרחצאות חמין].[6]
יש לעיין בטיבה של קולת תשעה קבין, שיסודה מדעת התנאים. האם חידשו חכמים אופן טהרה מחודש שלא נזכר בתורה? בוודאי שנתינת ט' קבין אינה מועילה לטהרה לקדשים וטהרות או כניסה למקדש. כמו כן אין היא מועילה לגבי שום סוג טומאה אחר (כמו טמא מת או שרץ).
בנוסף, לדעת חכמים גם בעל קרי שטמא מסיבה נוספת (ואף טומאה היוצאת מגופו השווה בחומרתה, כגון שהוא גם זב) נכלל בתקנת עזרא וחייב טבילה, ואף שגם אחרי שהוא יטבול לקריו הוא עדיין ישאר טמא גמור [אמנם יש מפרשים שהוא יכול להיטהר מקריו אף שהוא נשאר טמא זב, ראה בנספח להלן].
עוד נעיר, שהרי לדעת רבא עזרא לא תיקן כלל טבילה לדברי תורה לרואה קרי מחמת אונס, והרי טומאה מן התורה שורה עליו לכולי עלמא.
מהלכות אלו מוכח כי גדר תקנת הטבילה לבעל קרי אינו בגדרי טומאה וטהרה (אף שכאמור טומאה זו היא היסוד והבסיס לחיוב הטבילה) אלא כתקנה העומדת בפני עצמה, בין אם טעמה הוא משום כובד ראש או משום שלא ירבה בתשמיש. לתקנה זו די בט' קבין [שהוא כעין דרגת מינימום של טבילה]. לכן אף אם הוא יישאר הבעל קרי טמא לאחר הטבילה, עדיין נזקיקו לטבול או לתת ט' קבין כדי להסיר ממנו את קלות הראש [ושלא ירבה בתשמיש].
מסקנא זו הדגיש הרמב"ם (פירוש המשנה למקוואות ריש פרק ח' ובעוד מקומות): "כבר בארנו כי מה שאמר כאן בבעל קרי אינו לענין הטומאה והטהרה אלא לענין התפלה כפי שהיה המנהג באותו הזמן שבעל קרי אם היה בריא המרגיל צריך טבילה בארבעים סאה ואחר כך יתפלל ויקרא כמו שנתבאר בברכות, ואפילו היו אותן הארבעים סאה מים שאובין הרי הן כשרין לבעל קרי, כלומר שאם טבל בהן הותר לו להתפלל ולקרא ואף על פי שלא טהר לענין הטומאות והטהרות, דע ענין זה ואל יסור מלבך".
וכלשונו של התשב"ץ (שו"ת חלק א' סימן ק"ב): "אבל לזב ולנדה אף על פי שטומאתן חמורה מבעלי קרי ופולטת לא תיקן כלל, שלא מפני חומר הטומאה תיקן טבילה זו אלא מפני שיתמעטו מלשמש מיטותיהן אלא עונה הראויה".
ונמצאנו: בעל קרי [חולה] הטובל במים שאובים או בט' קבין – מצד אחד אינו נטהר כלל, אבל הוא קיים בשלימות את תקנת עזרא!
מכאן אפשר להסתייג ממסקנתו של רבי צדוק מלובלין (שם, במיוחד אות ח'). ונציע את עיקרי דבריו: עיקר המצווה להיטהר מזיבה וקרי, כמו משאר הטומאות, שייכת גם בזמן הזה, כחלק ממצות הקדושה והפרישות. ואף שעדיין נשאר הטובל לקריו טמא כיון שהוא לא נטהר מטומאת מת, מכל מקום הוא מקיים מצווה גם בטהרה חלקית, שהרי טומאה היוצאת מגופו חמורה יותר וכשהוא נטהר ממנה הוא נשאר רק עם טומאה קלה יותר.
רבי צדוק מחדד כי עזרא כלל לא חידש או הוסיף דיני טהרה מיוחדים, וגם לפני זמנו בוודאי היו נוהגים בלאו הכי להשתדל להיטהר מכל טומאה [אף ללא צורך הלכתי ככניסה למקדש]. "תיקונו" היה לחזק את ההיטהרות בכך שהוא גזר על איסור הלימוד והתפילה קודם התפילה, על ידי כך יזדרזו בעלי קריין להיטהר מטומאתם [לא מלשון תקנה אלא מלשון חיזוק], ולכן הגם שאיסור זה התבטל במהלך הדורות ונהגו להקל וללמוד קודם הטבילה, עניין ההיטהרות בוודאי שייך אף בזמן הזה [ואכן אמוראים רבים היו מקפידים על הטבילה וכמבואר בתוספות חולין קל"ו:]. וכן המשיך המנהג, אם לא היה אפשר אחרת, לטבול לפחות לאחר התפילה והלימוד.
עוד חידש (באות י') שגם ביטול הטבילה לדברי תורה ותפילה היה רק כשאין מים לטבול, אך הסתייג שאין דעת הפוסקים כך, ומכל מקום כתב שבוודאי מידת חסידות היא לטבול לטהרה.
היה אפשר לקבל את דבריו, אם לא שצריך עיון לשיטתו איך מועילה טהרת ט' קבין לבעל קרי, והרי היא אינה מטהרת. אלא מוכח שתקנת עזרא לא מכוונת לטהרה. ואכן בדבריו (אות י') הוא התייחס לכך וצידד שאין להקל בנתינת ט' קבין ועל המחמירים בטבילת עזרא להיטהר לקריין דווקא בארבעים סאה. ומה שבכל אופן מצאנו שהתירו לחולה ואנוס בט' קבין, פירש שהוא מועיל ל"העברת הקלות ראש וזחות הלב". אלא שלאנוס וחולה קלות הראש פחותה ולכן די להם בט' קבין, מה שאין כן בריא המרגיל חייב בארבעים סאה. וגדר ט' קבין הוא לא טהרה אלא נקיות [ומועיל גם ליום כיפור כמלאכי השרת]. ראה שם בכל אריכות דבריו.
והנה, כל הפוסקים שהחמירו גם בזמנינו בטבילה לתפילה נקטו שסגי בט' קבין גם לבריא (וכדלהלן[7]), מכך ומשאר פרטי דין טבילת עזרא, נראה יותר כדברינו לעיל, שעזרא הרחיב את טומאת בעל קרי גם לגבי לימוד התורה ודברים שבקדושה רק מטעם "קלות ראש וזחות הלב", ואין לה לתקנת עזרא עניין עם טומאה וטהרה אלא זו תקנה בעלמא לאיכות הלימוד ועוד [ובאמת הרוצה להיטהר מטומאת קריו יטבול במקווה כשרה כדין]. כך נראה מגדרי הדין ההלכתיים.
בעקבות דברי רבי צדוק מלובלין נדגיש כי הדיון שלנו כאן נסוב על דיני תקנת עזרא שלא ללמוד ולהתפלל ללא טבילה, ולא על השאלה העקרונית האם ראוי להזדרז ולהיטהר לאחר ראיית קרי.
♦
כאמור, חכמים קיבלו כי בטבילה זו, שאינה אלא משום תקנה, אפשר להסתפק, במקרים מסוימים, בנתינת תשעה קבין על הגוף. כמבואר במשנה מקוואות סוף פרק ג' ובברייתות במסכת ברכות. וכך נאמר בברייתא:
"בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור. נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי, ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק.
פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד תני שנאה וחד תני לחשה. מאן דתני שנאה משום בטול תורה ומשום בטול פריה ורביה. ומאן דתני לחשה שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים".
נמצא כי בין שני הטעמים תימצא נפקא מינה האם לפרסם קולא בדרך טהרת בעל קרי. כיון שאם עיקר החשש הנגרם מחמת ריבוי תשמיש הוא ביטול תורה, הרי שיש להתחשב גם בביטול התורה הנגרם מחמת הטבילה. אך אם עיקר כוונתינו להגביל את ריבוי התשמיש עצמו הרי שדווקא החמרה באופן הטהרה תביא לידי מטרה זו.
[יתכן ששני האמוראים מארץ ישראל הלכו לשיטת שני אמוראי ארץ ישראל אחרים, רבי יעקב בר אבין ורבי חייא בר ווה, הנזכרים לעיל, שנחלקו כאמור בהגדרת התקנה שלא ירבו בתשמיש. הסובר שעיקר הטעם הוא משום ביטול תורה הנגרם מחמת ריבוי תשמיש חושש גם לביטול תורה שיגרם מחמת הטבילה עצמה, והסובר שהחשש הוא שלא ירבו בתשמיש כתרנגולים מעוניין להקשות על הטובל].
♦
לטהרת תשעה קבין פרטי דינים מסוימים.
במשנה במקוואות נאמר "בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבין מים ... מכלי אחד משנים ומשלשה מצטרפין מארבעה אין מצטרפין, במה דברים אמורים בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון". דהיינו שאפשר לתת את שיעור המים רק מתוך שלושה כלים וללא הפסקה. הר"ש שם ציין כי בברייתא בברכות נאמר עוד שמועילות רק נתינה ושפיכה על הגוף ולא טבילה בתוכן.
הראב"ד (שו"ת תמים דעים סימן ס"ו) חידש כי המים צריכים לבוא דווקא מכח אדם[8] כדי שיוכל לכוון שלא יתפזרו הט' קבין לבטלה [שהם שיעור קטן].
גדר נתינת ט' קבין מבואר במאירי (ברכות כ"ב.): "שכך שיערו שכל הגוף עולה בהם דרך נתינה"[9].
היות שלא נראה שבכהאי גוונא יספיק שיעור זה לנתינה בבת אחת על כל הגוף כולו, יותר נראה שזהו גדר השיעור שכיון שבהכי אפשר על ידי היכי תמצי (ביותר מג' כלים או בהפסקות) לתת על כל הגוף, תיקנו כך. אבל למעשה אין חובה שיגיעו המים לכל מקום בגוף[10].
כך כתב המטה אפרים (סימן תר"ו בפירוש אלף למטה): "שישפכו כנגד גופו ממש. עיין בפרי מגדים בביאור הטורי זהב דמהרמב"ם משמע דט' קבין בעינן כל גופו שלא יהיה מקום שלא יבואו שם המים כטבילה, ועכשיו מטילין ט' קבין וכמעט מקצת גופו לא יגעו המים כלל כו'. ודקדוקו מהרמב"ם אינו מוכרח, אך מכל מקום צריך שכל המים יעברו נגד גופו וסביב לו, וזהו נקרא רחיצת כל גופו. וגם יש לדקדק שיהיה כל הגוף ראוי לביאת מים. ונראה דחציצה פוסלת בט' קבין דהא אפילו בנטילת ידים פוסל".
להבנת דברי הרמב"ם דלא כהפרי מגדים נשוב להלן בביאור דעת הרמב"ם בעניין מנהג הרחיצה בימיו לבעל קרי.
♦
המנהג למעשה בבבל, ודיון בתשובות הגאונים
כאמור, על הטעם לטבילת בעל קרי משום קלות ראש בדברי תורה, חלק רבי יהודה בן בתירא, ופשט המנהג בבבל כמותו, כעדות רב נחמן בר יצחק תלמידו של רבא[11].האם טעם התקנה להימנע מתפילה בטרם טבל, הוא משום קלות ראש, או שזו סברא רק להימנע מדברי תורה בהם נדרש כובד ראש? לא מצאנו בתלמודים חילוק ביניהם, ונראה שטעם אחד להם, ותפילה ברכות ואזכרת השם נכללו בתקנה הקדומה [או שהתווספו עליה לאחר זמן]. מאידך, הטעם שהציעו אמוראי ארץ ישראל לפיו תקנת הטבילה היא למעט בתשמיש, בוודאי שייך גם בהימנעות מתפילה, אף שהוא נאמר כלפי תלמוד תורה.
האם לרבי יהודה בן בתירא, כשם שאין מקור להחיל טומאה לדברי תורה כיון שאין הם מקבלים טומאה כך אין מקור לטומאה לעניין תפילה, או שעל תקנת טבילה לתפילה הוא לא חלק כלל? בזה נחלקו הראשונים, וכפי שנאריך בהמשך.
♦
בחיבור אוצר חילוף מנהגים החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל הובא בסימן התשיעי חילוף מנהגים להלכה בנושא זה: "בני ארץ ישראל רוחצין מתשמיש המטה ומן הקרי אפילו ביום הכפורים ... בני בבל אין רוחצין מתשמיש המטה ולא מקרי ...".
ואכן, כבר התלמודים מבחינים בחילופי המנהגים [וראה בהערות מ' מרגליות לחילופי המנהגים הנ"ל במהדורתו]. מסוגיית הירושלמי נראה כי המנהג הפשוט היה לטבול תמיד לקרי ואמוראי ארץ ישראל עסקו במיוחד בטעמי תקנה זו[12]. בעוד שבבבלי (ברכות כ"ב., חולין קל"ו:) הוזכרו בסתמא דברי רב נחמן בר יצחק שנהגו בטבילת בעל קרי כרבי יהודה בן בתירא שפטר מטבילה לדברי תורה, וכן מצאנו שתמה כבר רב הונא "רבותי, מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו ...".
ביטול תקנת הטבילה לבעל קרי לתלמוד תורה וקריאת שמע, בהסתמך על דברי רבי יהודה בן בתירא, פשט בכל ישראל לאחר חתימת התלמוד, ונזכר בכל כתבי הגאונים והראשונים. אך אף על פי שלא נמצא היתר מפורש בתלמודים לתפילה וברכות לבעל קרי, הבינו ונהגו רבים מרבותינו הראשונים שבטלה התקנה לגמרי ואין צורך לטבול לא לקריאת שמע ודברי תורה ולא לתפילה. את המקור לביטול תקנת הטבילה לתפילה הביאו הראשונים מגמרא ומסברא. ראה בפסקי רי"ד, בדברי הראבי"ה (להלן), בחידושי הרא"ה, בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ד"פ סימן רכ"א), וכן בדברי הרשב"א והריטב"א שיובאו להלן.
ולעצם העניין כך נראה, שאם מצאנו מקום בו נהגו ללמוד תורה ולקרוא שמע בלא טבילה, ודאי הוא שלא קיבלו להלכה גם את הטעם שלא ירבו בתשמיש, שכן טעם זה נאמר בירושלמי בעיקר לגבי דברי תורה, ואין סברא לחלק ולומר שתיקנו שיטבול רק לפני תפילה ולא לפני דברי תורה, בעוד שעיקר הטעם והתקנה הם על דברי תורה. יותר נראה שאם בטלה התקנה (והרמב"ם כתב שבטלה מאליה, וכנראה רק סמכו עצמם על שיטת רבי יהודה בן בתירא) בטלה לגמרי, וכמשתמע ממנהג בבל.
מאידך, כמה גאונים וראשונים סברו שלא התבטלה התקנה לגבי תפילה, לכל הפחות מצד מנהג ולעניין נתינת תשעה קבין.
וכך הביא הרי"ף מחלוקת זו: "איכא מאן דאמר האי דאמרי בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפלה, ואיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה אבל לתפלה צריך טבילה, ולאו טבילה דוקא אלא רחיצה בתשעה קבין. וכתב רבינו האיי גאון זצ"ל כיון דגמרא ליכא בהאי מילתא, נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו".
יתכן שהחולקים שהביא הרי"ף הם מצד אחד בעל הלכות גדולות (הלכות ברכות פרק שלישי עמוד מ') שכתב: "והשתא נהוג עלמא דקארי בעל קרי בתורה וקרית שמע ותפלה ויורד לפני התיבה קמי טבילה", ומאידך רבינו חננאל הסובר, שמנהג כל ישראל שלא להתפלל בלא נתינת ט' קבין (דבריו יובאו להלן).
צריך להבין מה הוסיף הרי"ף בהביאו את דברי רב האיי, האם שונה דעתו מהדעה השניה שהביא הרי"ף שלתפילה צריך ט' קבין? את הצעתינו בעניין נזכיר להלן בבירור דעת הרמב"ם.
♦
את חילוקי המנהגים שבעם-ישראל בין יהודי ארץ ישראל ליהודי בבל, החליפו בשינויי התקופות חילוקי המנהגים שבין קהילות היהודים השוכנים בקרב המוסלמים, לבין קהילות היהודים הדרים בין הנוצרים [ללא קשר למנהגי ארץ ישראל ובבל].
כך הוא גם בטבילת בעל קרי לפני תפילה. ישראל שבין המוסלמים נהגו לרחוץ, וישראל שבין הנוצרים התפללו ולמדו ללא טבילה [בדרך כלל].
ובבבל עצמה – בעוד שבעל הלכות גדולות העיד, כזכור, ש"נהוג עלמא" להתפלל וללמוד לפני טבילה, ועוד בזמנו של רב נטרונאי גאון עדיין היה המקובל כי "בעל קרי אין צריך טבילה לא לתפילות ולא לברכות ולא לדברי תורה, אלא רוחצין יפה יפה ועוסקין בדברי תורה ... דקים לן כרב נחמן בר יצחק דאמר ... וכר' יהודה בן בתירה בדברי תורה, דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה" (תשובות רב נטרונאי גאון - ברודי (אופק) אורח חיים סימן כ"א, אמנם ראה שם סימן כ' וכ"ב[13]), הרי שלקראת סוף תקופת הגאונים פשט המנהג לרחוץ או לטבול לתפילה, ורגליים לדבר – כדי שלא להקל יותר ממנהג הישמעאלים להרבות ברחצה וטהרה.
♦
בתשובתו של רב שרירא גאון נזכר לראשונה טבילה לתפילה.
בתשובתויג העוסקת במנהג הרחקה מטומאת משכב ומושב של נדה בזמן הזה, התייחס למניעת בעל קרי מתורה ותפילה וכך כתב בתוך דבריויד: "וסוגיין כי הוא דתניא רבי יהודה בן בתירה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה... וסוגיין כי הא דאמר ר' אבוהו א"ר שמעון בן לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין הולך לשם ורוחץ ואחר כך מתפלל בטהרה ואם יש בינו ובין המים יתר מארבעת מילין מתפלל ואינו חושש".[14][15]
רב שרירא פירש את מימרת ריש לקיש (בחולין קכ"ב:) "לגבל ולתפילה ולנטילת ידים ארבעת מילין" כמתייחסת למידת הטירחה אחר מים לרחיצת בעל קרי לפני תפילה (וכך פירש בעקבותיו רבינו חננאל, עיין תוספות. לפירושים אחרים ראה לשון ספר האשכול (ליקוטים מהלכות תפילה): "ולתפלה - הגיע זמן תפלה אם יש לפניו בית הכנסת עד ד' מילין ליעכב עד דמטי להתם, יותר מכאן מתפלל לאלתר. ורב ישראל אמר לתפלה - זו תפלת הדרך. ורב שרירא אוקמיה בבעל קרי ומשמש מטתו").
רב שרירא חילק בין לימוד תורה לבעל קרי לתפילה, אך יצוין כי אף שהחמיר לגבי תפילה הרי כתב שאין לבטלה אף אם אינו יכול להיטהר.
אמנם, מעיון בתשובתו נראה שהוא מתייחס לרחיצת בעל קרי כטהרה מטומאה לפני תפילה ולא מדיני טבילת עזרא. כך הוא פירש את דין המשנה שגם על זב לטבול לקריו, שהוא משום שיש מצווה להיטהר גם לחצי טומאתו [ודלא כהרמב"ם שפירש שחובת טבילת עזרא לא קשורה לדיני טומאה], וראה עוד מה שכתב לחדש בביאור דבריו הגרי"פ פערלא (בביאור על ספר המצוות לרס"ג, עשה ב' ד"ה אמנם נראה בביאור דבריו).
בנו רב האיי גאון התייחס בתשובותיו לדין טהרת בעל קרי בתשעה קבין (נדפס בתורתן של גאונים ה' עמוד 157) וכתב: "אבל לענין בעל קרי בין חולה בין בריא בין מרגיל ובין לאונסו בתשעה קבין סאגיא ולא צריכי בטבילה דהא בטלוה לטבילותה". בדבריו שם פירט חלק מדיני נתינת תשעה קבין [ונציין כי רב האיי התייחס שם בחיוב ל"קולא" שמקורה מ"בני רומי", אך הקטע החסר ואין ידוע למה הכוונה].
בספר האשכול (הלכות בעל קרי) הובא ציטוט מתשובת רב האיי בה סיפר על רב אהרן גאון שהחמיר ביותר, כמנהג ארץ ישראל וכתקנה המקורית, עד שאם לא היה לו מים להיטהר לא היה כלל מתפלל, וכך גם דעתו להלכה: "ונשאל רבינו האיי ז"ל, ודפרשיתון כי ראיתם בדברינו שבעל קרי שאין לו מים אל יתפלל, ושאלתם מי שראה קרי בלילי שבת או בלילי יום טוב, ביום היכי עביד. חייב [הוא] ליטהר ואף על פי שהוא חולה ובא לידי סכנה, או פטור הוא מן התפלות ... וזכורים אנו כמה שבתות ממר רב אהרן גאון ז"ל שהיינו מתפללין בביתו והוא יושב [ - נמנע] מן התפלה עד הערב".
בתשובה זו מגלה רב האיי דעתו שאם אין מים להיטהר עדיף שלא להתפלל כלל, ודלא כדעת אביו. ועוד: כפי שכתבנו רב שרירא לא התייחס לדין ט' קבין אלא באופן כללי לטהרה מטומאה לפני תפילה, לעומתו רב האיי פסק את דין טהרת ט' קבין ואת פרטי דיניה.
אף שלא הדגיש זאת, נראה כי גם רב האיי לא הצריך להיטהר לתלמוד תורה, אלא רק לתפילה, וכדעת אביו. עוד נראה כי כך הושרש בזמנו ומקומו המנהג, להקפיד להיטהר לפני התפילה. וכך הביא הרי"ף בשמו: "וכתב רבינו האיי גאון זצ"ל כיון דגמרא ליכא בהאי מילתא, נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו".
בציטוט מדברי רב האיי שהובא אצל הרי"ף נאמר רק "אין מתפללין עד שירחצו". אך בציטוט המובא בספר האשכול נוסף: "עד שירחצו בתשעה קבין". כך גם רבינו חננאל (להלן) הגדיר את המנהג: "שיטהרו בנתינת ט' קבין מים".
מעניין כי רבי פתחיה מרגנשבורג שביקר בבבל (בין שאר מסעותיו) כמאה וארבעים שנה אחרי פטירת רב האיי, כבר סיפר כי "כל אחד ואחד יש לו מקוה בחצירו ואינו מתפלל עד שיטבול" (ראה: 'סבוב רבי פתחיה מרגנשבורג', קובץ מקבציאל בהוצאת אהבת שלום ל"ח עמוד תשנ"ה).
♦
כפי שהבאנו, הרחיצה מקרי לתפילה הייתה נוהג מוקפד אצל המוסלמים באותה עת[16]. וכך הובא בתשובת הגאונים: "והרואה קרי ביום הכיפורים חייב לטבול. וכן בשאר ימות השנה יטבול משום נקיות ומשום קידוש השם בפני גוים" (שערי תשובה סימן רצ"ח. ובהלכות פסוקות מן הגאונים סימן קע"ו, בשם רב כהן צדק גאון פומבדיתא).
בין תשובות גאוני סורא (הודפסו מחדש בקונטרס אוצר הגנוז, ביתר עילית תשע"ד) נמצאת התשובה הבאה: "וששאלתם אדם שראה קרי או שמש מטתו, אסור עד שינקה עצמו במים או בנהר מקדקדו ועד כף רגליו או במקוה, ואם אינו יכול לנקות עצמו ולרחוץ ישפוך עליו בבת אחת מראשו ועד רגליו. ואין בו משום מעשה גוי".
באותו תקופה כל כך השתרש מנהג הטבילה אצל יהודי בבל עד שחשבוהו לחובה גמורה. אחד מיהודי בבל "מר יוסף בן גאביר מאנשי בגדאד" התלונן בפני הרמב"ם על כי נראה שבספרו משנה תורה הוא מיקל ב"חובת" טבילה זו, שהרי פסק שאין לטבול לקרי ביום כיפור[17].
וכך ענה לו הרמב"ם: "וממה שזכרת ממה שגנו עלינו רואה קרי בליל הצום, ואמרם זה שראה קרי טעון טבילה, ואנחנו לא נשגיח בגנות ההמון ולא נתלה במאמרים המפורסמים אלא במה שהוא מוסכם העיון, וכבר בארנו עיקר זה הדבר בהלכות קריאת שמע ותפלה באור שלם יבינה כל בעל עיון". שם ביאר הרמב"ם היטב כי תקנת עזרא בטלה מן הדין, אך מכל מקום בשנער [היא בבל] נהגו לרחוץ קודם התפילה.
רבינו אברהם בן הרמב"ם, שהחמיר בטבילה לבעל קרי לפני התפילה, התייחס לטענה (אותה הזכיר גם אביו באגרתו לרבי פנחס הדיין, להלן) שמנהגם הושפע מדרך שכניהם המוסלמים וכתב: "היזהר פן יעלה על דעתך מה שעולה על דעת הטועים או המטעים שיש בזה דבר אשר מפקפקים לגביו בהיותו מעשה הגויים" (המספיק לעבדי השם מהדורת נ' דנה עמוד 71).
להלן נשוב באריכות לדעת הרמב"ם, רבי אברהם בנו ומנהג בבל [ואלכסנדריה שבמצרים]. לעת עתה די לנו כי בבבל פשט המנהג להחמיר ולרחוץ או לטבול קודם התפילה. כמו כן הבאנו מקורות המתייחסים לקשר שבין המנהג המוסלמי להקפדת "טבילת עזרא" בבבל.
יסוד גדול כסיכום לטענה זו נמצא אצל רבינו הרא"ה (יובא להלן) שכתב: "ודברי מרנא ורבנא רבנו האיי גאון ז"ל לדורו או במקומו".
יודגש שאף אם אכן מנהג היהודים לרחוץ לתפילה השתרש בזמנם בכדי שלא להקל בזה יותר מהמוסלמים, הרי שלמנהג זה יסוד ברור מתקנת עזרא ורבותינו התנאים ואמוראים, אלא שהתבטל ועתה החזירוהו[18] [להבדיל ממנהג רחיצת הרגלים לתפילה, שהשתרש אצל היהודים הדרים בין הישמעאלים ולא נזכר כלל אצל חז"ל וכן לא הוכר בארצות אירופה[19]].
♦
דעת רבינו חננאל
תלמידו של רב האיי[20], רבינו חננאל, קיים את המנהג על פי סוגיית הגמרא וקבעו כדין גמור: תקנת עזרא לא בטלה כלל לתפילה! שיטתו הוזכרה אצל רבים מהראשונים שעסקו בעניין.וכך כתב רבינו חננאל (מובא באור זרוע הלכות בעל קרי סימן קי"ז): "והאידנא קיימא לן כרבי יהודה בן בתירא וכזעירא דאמר בטלוה לטבילותא ואוקמוה אדאורייתא, דליכא טבילה לבעל קרי למשמש מטתו אלא לתרומה וקודש בלבד. מיהו אשכחן דגדרו גדר[21] והחמירו להן לטהר בנתינת ט' קבין מים עליהם, וכדרבא דאמר מדברי כולם נלמד חולה המרגיל ט' קבין וכל שכן בריא. ... מיהו להתפלל כולי עלמא מחמירין ולא מצלו ואפילו[22] בעל קרי עד שיתן עליו ט' קבין מים, מדתנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר, שמע מינה שאסור להתפלל כשהוא בעל קרי. וכן עמא דבר שנהגו כל ישראל להמנע מן התפלה עד שיטהרו בנתינת ט' קבין מים, דרבי יהודה בן בתירא לא פטר אלא בדברי תורה אבל לתפלה לא פטר. והא דאמר רבי מאיר אין בעל קרי רשאי לקרות יותר מג' פסוקים לית הלכתא כוותיה מדר' יהודה בן בתירא".
רבינו חננאל צירף למנהג להיטהר מקרי לתפילה את הטענה שאין לנו כלל היתר מחז"ל שלא לטבול לתפילה! ההיתר היחיד הנזכר הוא לדברי תורה.
כיון שהתקנה המקורית הייתה לטבול בארבעים סאה, ולהקל בט' קבין רק באופנים מסוימים, עלינו לברר מדוע אם אכן [לדעת רבינו חננאל] לא בטלה כלל התקנה לתפילה די בנתינת ט' קבין ולא בארבעים סאה, ואף שכך היה המנהג, הרי לכאורה צריך לדעת מה מקורו.
נראה שהמקור לכך שהתקנה נשארה רק לגבי ט' קבין, הוא מדברי זעירי שאמר "ביטלוה לטבילותה", וניתן לפרשו שביטלו את הטבילה אך לא את הט' קבין, והתקנה לטבול לתפילה התבטלה במקצת לעניין מ' סאה. כך מובן מתשובת רב האיי שהובאה לעיל: "בעל קרי בין חולה בין בריא בין מרגיל ובין לאונסו בתשעה קבין סאגיא, ולא צריכי בטבילה דהא בטלוה לטבילותה".
ומכאן כי אף שסבר רבינו חננאל שלא נהגו ישראל לבטל טבילה לתפילה, הרי מכך שהסתפקו בנתינת ט' קבין נראה שהם קיבלו את התקנה אך לא בשלמותה, דהיינו הם קיימו את תקנת עזרא באופן חלקי. ולכן יתכן שגם לדעתו אין תוקף המנהג כתוקף תקנת עזרא המקורית, ויש לעיין בזה.
אמנם יש לשאול, למה התכוון זעירי בדבריו "ביטלוה לטבילותה" - לדעת רבינו חננאל. אם התכוון שביטלו טבילה לדברי תורה, האם נדייק מדבריו שלא ביטלו נתינת ט' קבין לדברי תורה? הרי לא כך המנהג והדין [גם להבנת האור זרוע ב"גדרו גדר"]. ואם התכוון זעירי רק לביטול טבילה לתפילה, הייתכן שהוא התעלם מביטול התקנה לדברי תורה, והרי בוודאי שזה עיקר דבריו! ואם נאמר שהתכוון לביטול הטבילה הן לדברי תורה והן לתפילה, נמצא כי זעירי בדבריו "ביטלוה לטבילותה" התכוון כך: ביטלוה לטבילה ולט' קבין לדברי תורה, וטבילה בלבד לתפילה אך לא ט' קבין, והוא תימה.
על כל פנים נראה, כאמור, שהגם שמחמירים לתפילה אין זה באותה דרגת חומרא כמו לפני שביטלו את התקנה.
♦
רבותינו הראשונים בדורות הבאים חיפשו ומצאו מקורות מהתלמודים לביטול תקנת עזרא אף לט' קבין לתפילהכב.
הרשב"א והריטב"א דחו את חילוקו של רבינו חננאל בין ביטול הטבילה לאי ביטול נתינת ט' קבין, והוכיחו מהירושלמי (יומא פרק ח' הלכה א') כי במקומות שאין טובלים אחר תשמיש המיטה לתפילה, גם אין רוחצים בתשעה קבין. ואם כן לדידן, שאנו במקום שהתבטלה התקנה לטבילה, הוא הדין לט' קבין. ממקור זה גם מוכח כי במקומות בהם ביטלו את טבילת עזרא, ביטלוה גם לתפילה ולא רק לדברי תורה.[23]
בכך פירש הרשב"א את דברי זעירי "ביטלוה לטבילותה... כרבי יהודה בן בתירא", שביטלוה לגמרי אף לט' קבין.
♦
המנהג למעשה בספרד, אשכנז וצרפת
רבינו חננאל התייחס למנהג הרחיצה לפני התפילה כ"מנהג כל ישראל". אך בהמשך הדורות מוצאים אנו כי באשכנז, צרפת ופרובנס (דרום צרפת) לא החמירו בדרך כלל לטבול גם לתפילה, וכמנהג המקורי של בני בבל.כחריג אחד יש לציין את התשובה המובאת בספר הישר (סימן שצ"א. איני יודע למי התשובה. הוא מזכיר את דעת רבו שאין לטבול ביום הכיפורים לקרי וחולק עליו. רבו הוא כנראה רבינו תם, שסבר שאין לבעל קרי לטבול ביום כיפור, כמובא בשו"ת מהר"ם ד"פ סימן רכ"א) לאחר שהביא את דברי רבינו חננאל בחיוב טבילת בעל קרי לתפילה הוסיף המשיב: "ונראין דבריו. וכן עושין באפריקיא ובארץ ישמעאל". מצד אחד הוא הודה שבאירופה הנוצרית לא נהגו לטבול, אך מאידך הוא סבר בעצמו שראוי לנהוג כדעת רבינו חננאל.
כפי שהעיד ספר הישר כך אכן היה המנהג בארצות צפון אפריקה וספרד. כך פסק רי"ץ גיאות (הלכות יום הכיפורים) לעניין טבילת בעל קרי ביום כיפור. כך העיד גם ספר המנהיג (הלכות צום כיפור): "וכן ראיתי ברוב מקומות ספרד שכל בעלי קריין אינן מתפללין עד שירחצו בט' קבין". וראה גם בספר הכוזרי (מאמר ג') "ולולא שאמרו עזרא תקן טבילה לבעלי קריין, לא היינו חייבין בה חובת התורה אך חיוב טהרה ונקיות". וכן נראה דעת הרי"ף שהעתיק להלכה את דברי רב האיי. בעקבות הרי"ף פסק גם רבי יהודה מברצלונה בעל ספר העיתים כפי שציטטו והסכים עמו בעל האשכול מנרבונה (הלכות בעל קרי[24]): "וכל שכן בעל קרי שאין יכול להתפלל שצריך לרחוץ". ובציטוט המובא בשו"ת מהר"ם (דפוס לבוב סימן רל"ח (רכ"ג)): "אבל דינא דבעל קרי ומשמשי מיטות מותרים בדברי תורה ואסורים בתפילה". גם הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ד' הלכה ו') כתב ש"מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים", ובאגרת לרבי פנחס הדיין (אגרות הרמב"ם שילת, ח"ב עומד תל"ח) כתב: "כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הערלים לא נהגו לרחוץ". שם הזכיר גם את מנהג המערב [צפון אפריקה]. בדבריו נעמוד בנפרד להלן.
בצפון אפריקה אנו מוצאים בתקופה זו בספר הנר לרבי זכריה אגמאתי את דעתו של רבי ברוך הספרדי מארץ יון, שיש לנהוג בנתינת תשעה קבין לפני תפילה, כיון שבעוד ולגבי לימוד תורה יש לנו מקור לביטול התקנה ("דברי תורה אינם מקבלים טומאה") הרי שלתפילה אין לנו מקור וטעם לדחות את פשטות דין המשנה.
♦
כאמור, המנהג הרווח באשכנז, צרפת ופרובנס, היה שלא לטבול אף לתפילה.
אמנם, בספרי תלמידי רש"י[25] הובאו פסקי תשובות המחמירים בטבילת בעל קרי. ניכר כי תשובות אלו מקורן מגאוני בבל, ונעתקו לספריהם כמו תשובות גאונים נוספות. ועדיין איננו יודעים איך היה המנהג למעשה בזמנם.
וכך הובא בספר האורה (ריש חלק א'): "והאידנא נהגו עלמא בבעל קרי בתשעה קבין אבל ברחיצה, בין ביום הכפורים בין בחול, והני מילי לתפילה, דצריך רחיצה בתשעה קבין, אבל לדברי תורה לא צריך רחיצה, בנהוג עלמא כרבי יהודא בן בתירא".
גם בספר מעשה הגאונים הובא (ומשם לספר הפרדס (לרש"י) וליקוטי הפרדס ענין יום הכיפורים): "והרואה קרי ביום הכיפורים יורד וטובל ומבערב ישפשף... וכן שאר ימות השנה טובל משום נקיות ומשום קידוש השם בפני גוים".
♦
בדורות הבאים פשט המנהג להקל לגמרי. אמנם עדיין ניתן להיווכח שדעת כמה מגדולי ההוראה הייתה כי מן הראוי היה להחמיר ולטבול לתפילה, אך המנהג המקובל היה להקל לגמרי [וכפי שראינו לעיל את דברי רבי אשתורי הפרחי].
בעל העיטור (עשרת הדיברות - הלכות יום הכיפורים), מחכמי פרובנס בזמן הרמב"ם, כותב כי "שמעתי לבעלי טבילה ולבעלי קריין במנהגא תליא מילתא, איכא אתרא דאיכא צינתא טובא ולא נהיגו משום סכנה, ובאתרא דילן לא נהיג". בעל העיטור תולה את חילוקי המנהגים בשאלת האקלים ומזג האויר. בצרפת ופרובנס היה קשה יותר לטבול מאשר בארצות אפריקה וספרד החמות[26].
מעניין כי רבינו אשר מלוניל אכן סבר שלולי הקור בארצות אלו היה מן הראוי להחמיר ולטבול תמיד לתפילה. כך הביא בשמו בעל הארחות חיים (דיני ערב ראש השנה ג'), אף הוא מחכמי פרובנס: "גם נהגו כל ישראל לטבול בנהר בערבי ראש השנה ויום הכפורים. ולולי צנת אלו הארצות מחייבי כל ישראל לעשות כן, דבעל קרי אסור בתפלה, וסמכו על מה שאמר ר' יוחנן בטלו לטבילותא. והריא"ף ז"ל כתב לנטילותא בטלו אבל לטבילותא לא בטלו, ועתה נקוט מנהג כל ישראל שאין מתפללין עד שירחצו. ובספרד שאין להם צנה טובלין, אבל באלה הארצות לא. ובירושלמי משמע דמקומות יש טובלין ויש שאין טובלין. ומפני שתפלות ראש השנה ויום הכפורים צריכות מאד ואין הצנה עדיין נהגו לטבול".
♦
גם באיטליה אנו מוצאים את הרי"ד שכתב בפסקיו, לאחר שהביא את דעת רבינו חננאל ורב האיי גאון המחלקים בין ביטול התקנה לדברי תורה לבין תפילה: "ואינו נראה לי, דפשט הלכה מוכיח דדברי תורה חמורין מכולהו ... אלא ודאי בכל ביטלו אותו כרבי יהודה בן בתירא", והמשיך בהביאו את דברי הבה"ג על המנהג לביטול טבילה לתפילה[27]. אמנם נכדו ריא"ז (ברכות פ"ג ריש הל"ג) אף שסבר שעיקר ההלכה שבטלה התקנה גם לתפילה, מכל מקום סבר שהתקנה התבטלה שלא כהוגן. לאחר שהביא את דינה המקורי של התקנה הוסיף: "וכן ראוי להורות וכך היו נוהגין חכמי התלמוד. אבל נהגו העם כדברי האומר אין דברי [תורה] מקבלין טומאה, ואין צריך לטבול לקירויו לא בריא ולא חולה, ואפילו תשעת קבין אינו צריך, ומותר בין בדברי תורה בין בתפלה בין בברכות. ולא מיחו חכמים במנהג זה, אלא הניחו העם במנהגם אף על פי שנהגו שלא כהלכה, כמבואר בקונטרס הראיות".
♦
בצרפת פשטה דעתו של גדול בעלי התוספות ר"י, שפסק שבטלה התקנה לגמרי גם לתפילה.
דעת ר"י הובאה בתוספות בברכות: "ויש מפרשים דוקא לתורה אבל לתפלה צריך טבילה, ופירש ר"י דלא שנא".
רבינו יצחק מוינה בעל האור זרוע, לאחר שהאריך בדעת רבינו חננאל, סיים בדברי ר"י: "ומיהו מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק פירש בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל, דהאידנא דנהוג כרבי יהודה בן בתירא שרי אפילו בתפלה, דלכל דבר נהוג כרבי יהודה בן בתירא. והמברך על טבילה בערב יום הכיפורים הוי ברכה לבטלה. ולא כספר הישר שפירש דלתפלה לא נהוג עכ"ל".
ובאשכנז, רבו של האור זרוע, הראבי"ה, סבר גם הוא כי להלכה בטלה התקנה גם לתפילה (מסכת ברכות סימן ס"ח). בדבריו הביא ראיה לכך:
"אנו בזמן הזה סמכינן אהא דאמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כהני תלת סבי ... וכרבי יהודא בן בתירא בדברי תורה דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה, ואין צריך ט' קבין אפילו לבריא המרגיל ... וכן לקריאת שמע ולתפלה ולברכו. ואפילו להוציא את אחרים ידי חובתן, דהא נהוג נמי בכל הני כר' יהודא בן בתירה.
... וכיון דבקריאת שמע לא סמכינן עלה הכי נמי בתפלה ... וכי מעיינ[ת] בה ברכות ודברי תורה [שוים] הם, וכיון דנהוג כרבי יהודה בן בתירה אזל[א] לה (ל)חומרא דמתניתין בכולהו".
ראה שם בפנים. ומהמובא כאן נראה שסבר שאין לחלק בין קריאת שמע לתפילה. ואכן, כפי שכתבנו לעיל, מכך שבטלו טבילה לקריאת שמע משמע שלא חששו לסברת שלא ירבה בתשמיש, שנאמרה בעיקרה על לימוד תורה, ואיך נחמיר יותר בתפילה מאשר בעיקר התקנה.
אמנם למעשה, לאחר שהמשיך הראבי"ה והביא את דעת רבינו חננאל ורב האיי גאון ומצא לכך סייעתא מירושלמי, כתב "ואני הכל כתבתי, והמחמיר יאריך ימים ושנים".
מהר"ם מרוטנבורג התייחס אף הוא (תשובות פסקים ומנהגים ח"א עמוד נ') לדעת רב האיי גאון ורבינו חננאל אך סיים: "מיהו פשט ההיתר לכל דבר בין לדברי תורה בין לתפלה בין לתפילין. ואני הייתי בצרפת בבית מורי רבינו הגדול זצ"ל וכן היה נוהג, ושלום מאיר בר ברוך".
יצוין אמנם כי במקרים מסוימים נהג מהר"ם בנתינת ט' קבין (שם עמוד ש'): "ובערב יום כפורים וראש השנה והושענא רבה וכשהוא בעל ברית, מהר"מ ז"ל שופך על ראשו ט' קבין מים, שהם רי"ו ביצים, במקום טבילה. כי אותה טבילה אינה כי אם בשביל טהרה ולא בשביל חובה[28]".
תלמידו המובהק הרא"ש העיד בתוך דבריו בעניין טבילת ערב יום כיפור (יומא פרק ח' סימן כ"ד, והובא בטור סימן תר"ו): "וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה".
על הנהגת בעל תרומת הדשן סיפר תלמידו הלקט יושר (עמוד קמ"ח ענין ב'): "בהושענא רבא קודם שיאיר היום היה נוטל ט' קבין מים שהיו קצת חמין, ואמר למשרתו לשפוך על ראשו. וכן ראיתי שעשה לפעמים לשאר רגלים, ושאר העם הצנועים טובלים בבקר בהושענא רבא. ואמרתי לו מה טבילה זו והא טבול יום בעי הערב שמש? ... ואמר מכל מקום הוא מתפלל באימה וביראה יותר ממי שאינו טובל, כי עתה יש לו גוף נקי. ... וזכורני שלקח כלי גדול אפילו אדם גבור כשעמד במקום גבוה על הספסל, א"ה בטורח גדול יכול להגביה הכלי למעלה עם המים, לשפוך על ראשו, ולפעמים היו ב' אנשים".
תלמידו של בעל תרומת הדשן מהר"י ברונא כתב בתוך דבריו לעניין טבילה לרואה קרי ביום כיפור (סימן מ"ט): "כיון דבכל שנה נהגינן כבן בתירא, וביום כפור לא נהגינן כוותיה שהרי מנהג לטבול לנקיות".
♦
נראה כי אף שפשט המנהג באשכנז וצרפת שלא לטבול לדברי תורה ותפילה, הרי שחסידים ואנשי מעשה הקפידו תמיד כשהתאפשר להם לטבול, והפוסקים הזכירו את דעת רב האיי גאון ורבינו חננאל, והיו שחששו להם להלכה לכתחילה.
במיוחד כך מצינו אצל חסידי אשכנז, שהחמירו על עצמם לטבול, לתת ט' קבין או לפחות להקפיד ברחיצה.
בספר חסידים[29] מתועדים מנהגי חסידים שונים שהקפידו לאחר ראיית קרי לתת על עצמם ט' קבין. מסך המקורות נראה כי אף שהקפידו דווקא בנתינת ט' קבין, הרי שמאידך היו שהסתפקו לכל הפחות בדיעבד ברחיצה, ועל כל פנים לא שמענו מי מהם שביטל תפילתו ללא טבילה.
בתור פסק הלכה כתב תלמידו של רבינו יהודה החסיד, רבינו אלעזר בעל הרקח (הלכות ברכות סימן שכ"א) כי לתפילה צריך טבילה: "וקיימא לן דברי תורה אין מקבלין טומאה כרבי יהודה בן בתירה, אבל לתפלה צריך טבילה. דתנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי יקצר. הא לא התחיל לא יתחיל. בעל קרי המרגיל צריך מ' סאה, בריא לאונסו ט' קבים. חולה לאונסו פטור מכלום. טוב לאדם שאינו יכול לטבול שישפשף במים ירכיו וערותו לטהר מן הקרי הדבק. הכון לקראת אלהיך ישראל".
זהו הפוסק היחיד שהזכיר להלכה דין טבילה במקווה [ולא בט' קבין] לבעל קרי בריא. אך מספר חסידים נראה שלמעשה המנהג גם אצל המחמירים היה להסתפק בט' קבין.
כאן המקום להזכיר את אחד מבעלי התוספות בפרובנס בזמנם, רבינו יעקב ממרויש בעל שו"ת מן השמים, ששאל מן השמים (בסימן ה') האם יש להחמיר כשיטות הגאונים הסוברים שלא בטלה התקנה לתפילה. מסגנון השאלה נראה כי אכן במקומו לא נהגו לטבול וביקש החמיר עליהם. לאחר שקיבל את התשובה שיש לחייב לטבול לתפילה ולכל הפחות את שליחי הציבור, חזר ושאל האם עליו לפרסם זאת בקרב חכמי הארץ, ונענה שכן. ראה שם בארוכה.
דברי שו"ת מן השמים הובאו בספר המנהיג (הלכות צום כיפור). לאחר שהביא את מנהג המחמירים כתב: "ולפי שהדבר ישר ונכון בעיני כתבתי חזיון אחד אשר חזה אחד מחכמי מריורש על זה ששאל לבעלי החלום על טבילת בעלי קריין אם יש לסמוך על הירושלמי ולומר כי תקנת עזרא לא נתקבלה בכל המקומות ובמקום שנהגו נהגו, ובמקום שנהגו שלא לטבול או לרחוץ מותר, או אם הלכה כדברי הגאונים המחמירין ומצריכין טבילה או ט' קבין לתפלה. והשיבו לו, ועבדתם את ד' אלקיכם הוי אומר זו תפלה, ואיפשר טמא ומקריב קרבן בתמיהה... ולפי שישרו הדברים בעיני מאד כתבתים ללכת בדרכי טובים וארחות צדיקים לשמור".
טעמיו של שו"ת מן השמים לחיוב טבילה שונים מהטעמים המובאים בגמרא, ומתייחסים יותר לעצם הטומאה, ראה שם.
♦
כאמור, בפרובנס המנהג היה שלא לטבול לתפילה, אמנם פשרה הייתה להם לטבול לטהרה בערב יום כיפור[30]. הבאנו לעיל את דברי בעל העיטור וכמה דורות אחריו אחריו את הכפתור ופרח. נוסיף עוד מחכמי פרובנס. כן כתב המנהיג: "וכן מנהג פרובינציא לטבול ערב הכפור" (ויש לעיין מדוע הזכיר את מנהג פרובנס יחד עם שאר הארצות בהם נהגו לטבול תמיד לתפילה לא רק בערב יום כיפור, עיין שם). רבינו מנוח (על הרמב"ם הלכות תפילה פרק ד' הלכה ו') כתב: "וזה לא נהגו בגלילותינו, אלא בערב יום הכיפורים נהגו לטבול כולם". על רבי זרחיה בעל המאור העיד אחיינו בעל שיטת ריב"ב על הרי"ף: "והרב דודי ז"ל כתב דבטלוה לטבילותה לגמרי בין לדברי תורה בין לתפלה". דעת הראב"ד הובאה בטור (אורח חיים סימן פ"ח): "וכן כתב הראב"ד לא נהוג עלמא כר"י אלא בטבילה אבל ברחיצה לא נהוג כותיה. וזעירי מצריך ט' קבין, ומיהו בכל מקומותינו לא נהוג (ס"א נהוג) כותיה אף בט' קבין". בספר ההשלמה הובא: "ובבעל קרי הא נהגו העם לקרוא ולהתפלל בלא טבילה". ואילו המאירי, אף שפסק שבטלה התקנה כתב: "אחר כך בטלו גם כן נתינה זו. כלל גדול אמרו אין דברי תורה מקבלין טומאה, מכל מקום טבילה זו קדושה גדולה היא וכל המחמיר בה תבא עליו ברכה, ומפני זה נהגו לטבול ערב ראש השנה ויום הכפורים שהם ימי סליחה ותפלה יתרה". וכתב שם שאין זה אלא משום מנהג.
♦
בספרד (בעיקר בקטלוניה, הסמוכה לדרום צרפת) שלאחר תקופת הרמב"ן[31], פשט המנהג כדעת רבני צרפת ופרובנס לבטל טבילה גם לתפילה. אף שבספרד "אין להם צנה" כדברי רבינו אשר מלוניל שהובאו לעיל[32].
אמנם גם שם מצאנו את דעת החסיד רבינו יונה (על הרי"ף) שהדגיש כי וודאי התפילה מקובלת יותר אחרי טבילה, אך מכל מקום להלכה כתב שאין לבטל תפילה בשביל טבילה. ובמקום אחר (דף ט"ו.) כתב על מנהג האמוראים "שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מטותיהם", אפשר להבין מנהגם ולא מנהגינו.
הרשב"א כתב בפשטות: "אלא שאין טובלין ואין נותנין אפילו ט' קבין קאמר, וכן נהגו בכל מקומותינו". וציטטו גם הרשב"ץ (בפירושו לברכות. נדפס על ידי רד"צ הילמן. את ספרו זה כתב הרשב"ץ בספרד) שכתב בעצמו (חלק א' סוף סימן ק"א[33]) "וכן נהגו בארצותינו להתפלל בלא טבילה ובלא נתינת תשעה קבין ויש מקומות נוהגין בעלי קריין לטבול לתפילה וכמו שכתב הריא"ף ז"ל בפרק מי שמתו". הרא"ה הוסיף והתייחס לדעת רב האיי: "ועיקרא דהא מילתא דודאי לגמרי בטלוה ... אלמא דלגמרי בטלוה בין לברכות בין לדברי תורה בין לתפלה, והכי נהוג עלמא. ודברי מרנא ורבנא רבנו האיי גאון ז"ל לדורו או במקומו, אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל בין לדברי תורה בין לקרית שמע בין לתפלה וברכות".
כך העידו גם תלמידי הרשב"א: רבינו חיים בן שמואל בעל צרור החיים מטולידו (משפטי התפילה של שחר אות י"ב): "בעל קרי מותר לקרוא ולהתפלל ואפילו נתינת ט' קבין אינו צריך, וכן נוהגין באלו המקומות". ורבי חייא בן שלמה מברצלונה (ספר השלחן סוף חלק ראשון) לאחר שהזכיר דעת רב האיי גאון כתב: "ומנהג זה לא נודע ולא פשט בארצות האלה, וכבר נהגו העולם באלו הארצות ללמוד בתורה ולקרות קריאת שמע ולהתפלל והן בעלי קריין, וכרבי יהודה בן בתירא ...".
כך גם הריטב"א: "אבל הוא הדין דנהגו כותיה להקל אף בט' קבין, וכן נהגו במקומות הללו".
ספר החינוך (מצוה ק"פ) מעיד אף הוא על מנהג מקומו (ברצלונה) ומוסיף את ההנהגה לבעלי נפש: "ובזמן הזה פסקנו בגמרא דבטלוה חכמים לטבילותא, ואין אדם נמנע מלהתפלל ולשנות גם להניח תפלין בשביל קרי, ואפילו לנטילותא, דהיינו הדחת הגוף בתשעה קבין מים גם כן ביטלו, ועכשיו לא יטבלו ולא ידיחו כלל. ואמנם בעל נפש המטהר לקריו גם היום מדה טובה ומשובחת היא לו ותבוא עליו ברכה, ויודע דרך הטהרה ורוב טובה יחזיק בה".
הר"ן (על הרי"ף פסחים ד.) כותב אף הוא לענין בעל קרי באמירת ברכה: "אבל האידנא דקיימא לן דבטלוה לטבילת בעל קרי".
רבי יעקב בעל הטורים (אורח חיים סימן פ"ח) הביא את מנהג מקומו: "השתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בקריאת שמע ותפלה ויורד לפני התיבה קמי טבילה. ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא דנהיגי ביה, והאידנא לא נהוג בטבילה ולא ברחיצה, לא לדברי תורה וקריאת שמע ולא לתפלה[34]".
אין פלא שנפסק בשלחן ערוך (שם): "שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג".
השלחן ערוך מתייחס הן להלכה והן למנהג - ושניהם לקולא[35].
♦
לסיכום
בעל קרי הוא טמא מהתורה. אמנם אין הוא מחוייב הלכתית לטבול [אם אינו רוצה להכנס למקדש או לאכול קדשים וכדומה]. תקנת עזרא מחייבת טבילה לבעל קרי לפני לימוד תורה או תפילה, ומי שאין לו מים לא ילמד ולא יתפלל. ידועים לנו שני טעמים לתקנה זו: מפני כובד ראש הנצרך ללימוד, וכדי שלא ירבו בתשמיש. בשביל טבילה זו לדברי תורה ותפילה מספיק במקרים מסוימים לתת ט' קבין או טבילה במים שאובים, אף שאינם מטהרים אותו.בבבל נהגו העם שלא לטבול לדברי תורה וסמכו על דעת רבי יהודה בן בתירא שדברי תורה אינם מקבלים טומאה. (האם טבלו במקוה כשר על מנת להיטהר מטומאתם ללא קשר לתקנת עזרא לפני תפילה? לא נמסר לנו, ועל כל פנים אין זה עיקר דיונינו). בסוף תקופת הגאונים אנו מוצאים שנהגו וחייבו לטבול לתפילה, וכך פסק רבינו חננאל שתקנת עזרא לא בטלה לתפילה, אמנם הוסיף שבזמנינו מספיק לתת ט' קבין [אף שלא נטהר מן הדין].
יהודי ארצות האיסלם בזמן הרמב"ם הקפידו על רחיצה או טבילה זו לפני תפילה. בארצות איטליה, אשכנז, צרפת, פרובינציה ואף בספרד (קטלוניה) שלאחר תקופת הרמב"ן לא טבלו בדרך כלל לפני תפילה.
אף במקומות שלא טבלו לפני תפילות כל השנה הרי שלראש השנה ויום כיפור נהגו לטבול או לתת ט' קבין.
ראשונים רבים המליצו על קיום תקנת עזרא זו לעניין תפילה. ומנהג חסידים בכלל וחסידי אשכנז בפרט להקפיד על טבילה זו.
להלכה (שלחן ערוך) אפשר ללמוד ולהתפלל לפני טבילה. אמנם בוודאי ראוי להקפיד על טבילה זו כתקנת עזרא המועילה לטהרת המחשבות (ספר החינוך. כאמור ישנם שתי אפשרויות: בט' קבין מקיימים תקנת עזרא, ובמ' סאה כשרים נטהרים מהתורה מטומאת הקרי).
נעיר כי אין חילוק בטבילת עזרא בין גברים לנשים, אמנם לא מצאנו בזמנינו שנהגו נשים להחמיר בטבילה זו.
♦
לסיום חלק זה נצטט מדברי השל"ה (שער האותיות ערך טהרה): "ענין טבילת בעל קרי לתורה ולתפילה. בזה רבו הדיעות בתלמוד ובפוסקים אם בטלוה או לא, וענין ט' קבין, ... ואני אומר הבא לטהר מסייעין לו, מי שעושה מוסכם להיות בטהרה, בודאי הקדוש ברוך הוא יסייע לו להזדמן לו טהרה. אמנם אם לא הזדמן, לא יניח בשביל זה לימוד התורה או התפילה, מאחר שלדעת רוב הפוסקים אינו חייב. מכל מקום יתלבש בקדושה לעתות התעוררות, אין צריך לומר לראש השנה וליום כפור, אלא אפילו איזה זמן מן הזמנים שירצה להתעורר לקדושה יעשה כן".
לאחר סיכום זה נפנה לדברי הרמב"ם (וישנם מקורות שיחזרו על עצמם גם להלן כדי שהדברים יעמדו בפני עצמם).
♦
בירור דעת הרמב"ם בעניין חיוב טבילת עזרא בזמן הזה[36]
בספרי אחרונים רבים הובאו דברי הרמב"ם המעיד על עצמו כי מעולם לא ביטל טבילת עזרא, וכפי שציטט הבאר היטב (סימן פ"ח): "והרמב"ם כתב שמימיו לא ביטל טבילה זו".מקורם הוא ביאור תלמידי רבינו יונה (ברכות י"ג:) בו הוזכר: "וכן כתב ר"מ ז"ל בכל ראשי ישיבות שבבבל תמהו עליו למה היה מיקל כל כך בענין טבילות בעל קרי, והוא ז"ל השיב להם שמימיו לא בטל אותה אפילו שעה אחת, אלא שלא היה יכול לכתוב בחיבורו כי אם היוצא מן הדין על פי ההלכה".
אמנם, לאחר העיון בדברי הרמב"ם בשלושת המקומות שהוא עוסק בהם בעניין טבילת בעל קרי (בפירושו למשנה [ברכות פרק שלישי], בהלכותיו [פרק ד' מהלכות תפילה], ובאגרותיו) נראה כי דעתו ברורה להלכה שתקנת הטבילה לבעל קרי לפני לימוד תורה, קריאת שמע ותפילה בטלה לגמרי. אלא שנהגו במקומו, כמנהג בעלמא, שבעל קרי רוחץ את גופו במרחץ לפני התפילה [ולא טובל], ואף הטעם שנתן למנהג אינו תלוי בתקנת הטבילה לבעל קרי. וכך התנהג בעצמו לרחוץ לפני התפילה, אך לא לטבול - לא בארבעים סאה ולא בנתינת תשע קבין.
נצעד לאור המקורות:
ראשונה נעיר כי הרמב"ם בכל ספרו לא הזכיר ולו פעם אחת את המושג ההלכתי "תשעה קבין". דין זה שמופיע במשנה במקוואות כקולא לטבילת בעל קרי, ונאמרו בו פרטי הלכות על ידי רבותינו הראשונים (נתינה ולא טבילה, שפיכה בבת אחת, מים שאובים, ג' כלים. ראה בבית יוסף סימן פ"ח), לא הוזכר כלל במשנה תורה. לדעתינו הסיבה היא שלאחר שלדעת הרמב"ם בטלה התקנה גם לתפילה, הרי שאין נפקא מינה הלכתית לדין זה, שנהג רק בשעת תוקפה של התקנה.
כבר בפירוש המשנה בברכות, שכתב הרמב"ם בצעירותו, התייחס למנהג רחיצת בעל קרי בזמנו (משנה ד'): "ופסק ההלכה שאין דברי תורה מקבלים טומאה, ומותר לו לקרות קרית שמע ולברך לפניה ולאחריה, וכן ברכת מזון אף על פי שהוא בעל קרי. אבל התפלה כבר נהגו שלא יתפלל בעל קרי עד שירחץ במים".
ובמשנה תורה (הלכות תפילה פרק ד'):
" ... בשחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך מתפלל ... כל הטמאין רוחצין ידיהן בלבד כטהורין ומתפללים, אף על פי שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן אין הטבילה מעכבת. וכבר בארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול, ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים, ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל הטמאין.
לפיכך היו אומרין בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע ומשמשת שראתה דם נדה צריכין טבילה לקריאת שמע וכן לתפלה מפני הקרי אף על פי שהם טמאין, וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני טהרה אלא מפני הגזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד, וכבר בטלה גם תקנה זו של תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה.
מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלהיך ישראל. במה דברים אמורים בבריא או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה ואין בזה מנהג, וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע אין בהן מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן ומתפללין".
הכסף משנה ושאר מפרשי הרמב"ם פירשו את מנהג ספרד ושנער [- בבל], שהוא תקנת נתינת תשעה קבין המוזכרת במשנה.
לדעתינו ניתן להוכיח שמנהג זה כַּלַל רחיצה לנקיות בעלמא בלבד, ולא כהמשך לתקנת עזרא. ואילו הם הראיות לכך: א. הרי הרמב"ם תלה מנהג זה רק ב"היכון" ולא בתקנת עזרא. ב. הרמב"ם כתב שנהגו לרחוץ את כל הגוף, ולא שמענו כן בדין נתינת ט' קבין (וראה מטה אפרים סימן תר"ו באלף למטה), ומהיכי תיתי לקרוא לנתינת ט' קבין כך. ג. הרמב"ם הדגיש במפורש שהתבטלה התקנה לגמרי, ואם היה מביא מנהג שבכל אופן נתנו ט' קבין כעיקר התקנה היה עליו לכתוב שמכל מקום היו שלא ביטלו את התקנה. ד. הרמב"ם נקט לשון "רחיצה" להבדיל מלשון "טבילה", בה השתמש כשהוא דיבר על עיקר התקנה. ה. אם המנהג היה כעיקר התקנה הרי גם על זב בעל קרי היה לטבול, כדין המשנה. ו. עיקר הראיה, כאמור, ממה שלא הזכיר הרמב"ם להלכה בשום מקום את דין טבילת ט' קבין, ואת פרטי דיניה, ואם המנהג היה מבוסס על התקנה המקורית היה על הרמב"ם לבאר כיצד סדר הטהרה בנתינת ט' קבין.
הרמב"ם פירש את המנהג הרווח כרחיצה משום נקיות וכבוד התפילה, לכן כתב שהוא מדיני "היכון", כיון שתקנה זו התבטלה כליל. ומדוע זב שראה קרי, שחייב מדין המשנה לטבול לפני התפילה, הוחרג מהמנהג? על כך ענה הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה (משנה ו'): "כיון שנזכר אחר כך בתלמוד בטלוה לטבילותא בטל כל הענין הזה, אבל צריך להתרחץ בלבד לפני התפלה שכן נהגו כל העולם, אבל זב ונדה אינם צריכים לרחוץ כיון שלא נהגו העם כן. והתבונן בזה היטב שהוא הנכון". אכן אין סיבה מדוע לפטור זב שראה קרי מרחיצה לתפילה, אם לא שכך השתרש המנהג (וראה ספר המנהיג דיני תפילה עמוד קי"ג).
נציין עוד כי לדעת הרמב"ם מנהג זה אינו דוחה שום איסור, ולכן אין לנהוג בו בתשעה באב ויום כיפור (שביתת עשור ג' ג').
♦
פסקו זה של הרמב"ם לא היה לרוחם של אי אלו מתחסדים שהכירו את מנהג הרחיצה וחשבוהו כדין תורה שאין להקל בו, אופייני לעמי ארצות המדקדקים במנהג יותר ממצוות מהתורה.
באותו תקופה כל כך השתרש מנהג הטבילה אצל יהודי בבל עד שחשבוהו לחובה גמורה. אחד מיהודי בבל "מר יוסף בן גאביר מאנשי בגדאד" התלונן בפני הרמב"ם על כי נראה שבספרו משנה תורה מיקל ב"חובת" טבילה זו, שהרי פסק (שם): "מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים ... ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג, ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר. ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכפורים טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין, וכבר בארנו שבטלה תקנה זו". יהודי בבל התפלאו: וכי בעל קרי לא טעון טבילה? הרי כך הוא מנהגם!
השיב לו הרמב"ם (אגרות הרמב"ם, שילת, עמוד תט"ז): "וממה שזכרת ממה שגנו עלינו רואה קרי בליל הצום, ואמרם זה שראה קרי טעון טבילה - אנחנו לא נשגיח בגנות ההמון ולא באלו המאמרים המפורסמים אלא במה שהוא מוסכם העיון, וכבר בארנו עיקרי זה הדבר בהלכות קרית שמע ותפלה באור שלם יבינהו כל בעל עיון". שם ביאר הרמב"ם היטב כי תקנת עזרא בטלה מן הדין, אך מכל מקום בשנער [היא בבל] נהגו לרחוץ קודם התפילה, ואין בכוחו של מנהג זה לבטל דין. יתכן ויהודי בבל אכן הקפידו על טבילה, אך הרמב"ם התייחס לתוקפו של מנהגם כמנהג רחיצה בלבד.
עמדנו על הקולות שנשמעו מבבל, וכעת נפנה למצרים עצמה, אל העיר אלכסנדריה (המקור: אגרות הרמב"ם שילת, חלק ב' עמוד תל"ו).
רבי פנחס הדיין מפרובינציה, מכוּתב זה רבות בשנים עם הרמב"ם, שעבר זה עתה למצרים והתגורר באלכסנדריה, הצליח להוציא את הרמב"ם משלוותו. רבי פנחס ערך מכתב לרמב"ם היושב בקהיר ובו שוטח את טענת "כל העם" בעירו, על כי הרמב"ם עושה בהלכה כחפצו, מתיר ואוסר כרצונו. למסקנה חמורה ומחוצפת זו הגיעו לאחר שהתברר להם כי הרמב"ם פסק שבטלה תקנת עזרא, ואילו מנהגם מאז ומתמיד היה שלא להיכנס לבית הכנסת ללא רחיצה. לא הסתפקו "כל העם" בזו בלבד אלא שיגרו רמז ברור שבכוונתם להלשין לערכאות על הרמב"ם [כנראה היו ערכאות הישמעאלים מתייחסים בחומרה לביטול מנהגי הטבילה].
וזה לשון מכתבו של רבי פנחס: "קמו כל העם מקצה אל קצה, זקניהם וקטניהם, ובאו אלי לאמר: אין אנו יכולין לשאת עוד דבריכם, שהרי אתם מתירין מה שתירצו ותאסרו מה שתחפצו. הרי היא בידינו מסורת מאבותינו הראשונים אשר לפני לפנינו, שאין לבר ישראל להתפלל אם הוא בעל קרי עד שירחץ במרחץ או בים ויטהר וינקה עצמו, ועכשיו התרתם להתפלל ולהכנס בכנסת ולקרות בתורה בלא רחיצה ובלא טהרה. אם כן הוא הדת של ישראל נלך ונודיע לפלילים".
לרבי פנחס נודע שהרמב"ם כועס עליו מאד, ושיגר אליו מכתב לדעת מה זה ועל מה זה.
ענה לו הרמב"ם בכאב: "וזה שאמר לך הדיין החסיד ש"צ (- שמרו צורו) שכעסתי הרבה על כתבך הראשון, אמת אמר. בא אלי כתב מלא סיגים, ואני חולה, נוטה למות היאך לא אכעוס? כתוב בו בנוסח זה ככה וכו'. זה נוסח דבריך אות באות.
ועתה ראה גם ראה אם דבריך הם המכעיסין אפלו להלל הזקן, או אינן. אמרת שקמו כל העם זקנים וקטנים ודבר ידוע וברור שלא היו כולם, אלא קצת מעמי הארץ השוטים. ועוד שטענת דבריהם ומלאת אותם ועשית אותם כאלו הם דברי חכמים גדולים בעלי מסרת וקבלה מאבותיהם. ועוד, שבא מכלל הדברים שהסדרת ותקנת שאסור לקרות בתורה ולהכנס לבית הכנסת אלא אחר רחיצה מקרי. ועוד כתבת באותו הכתב, שבקשו ממך לדרוש להם בדבר זה ולהודיע להם חומר הדברים, ודרשת. גם זה הכעיסני, וכי נעשו בדבר זה קלין וחמורין? ומה הן חומרי הדברים? והלא אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב [- בבל וצפון אפריקה] בלבד, אבל בכל ערי רומי וצרפת וכל בני פרובינציאה אנשי עריכם מעולם לא נהגו במנהג זה. ומעשים תמיד שיבואו חכמים גדולים ורבנים מעריכם לספרד, וכשיראו אותנו רוחצין מקרי, שוחקים עלינו ואומרין: למדתם מנקיות הישמעאלים.
ומן הדין היה כששמעת דברי אותם העניים שקמו, שתגער בהם, ותורה כהלכה ולא תחפה, ותודיע להם שדת משה רבנו שאין דברי תורה מקבלין טמאה, ושבעל קרי מותר להכנס בבית הכנסת ולקרות בספר תורה. אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג, כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הערלים לא נהגו לרחוץ. ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם, ואסור לכם לזוז מן המנהג. כך היה לך לומר ולהורות ...
וזה העני שאמר עלי שאיני רוחץ מקרי, שקר הוא אומר. מעידין עלי שמים וארץ שמעולם לא עשיתי זאת אלא מחולי, והיאך זה אשנה מנהגי ומנהג אבותי בלא עילה, בלא שום איסור? ומנין ידע הוא בפתיותו אם נראיתי לרחוץ אם לא? ודבריו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ואין להאריך בדבר זה הקל בודאי, אבל הודעתיך מפני מה כעסתי".
הרמב"ם דרש מרבי פנחס להשיב לבני קהילתו כי "דת משה רבינו" שבטלה הטבילה לתפילה, אמנם היות שמנהגם לרחוץ בוודאי עליהם להמשיך במנהגם, אך לא כעיקר הדין. והעיד על עצמו שאף הוא מקפיד במנהג זה.
גם בדין ודברים זה איננו שומעים על נתינת ט' קבין. המינוח היחיד הוא רחיצה, ובלשונם של בני אלכסנדריה: "רחיצה במרחץ, או בים"!
כאן נעיר, כי כפי שרמז הרמב"ם, מנהג הרחיצה לקרי היה מושרש אצל המוסלמים שכני היהודים, ויהודי אירופה הנוצרית היו לועגים על כך בציניות. מקורות נוספים מדווחים על כך. בין תשובות גאוני סורא (הודפסו מחדש בקונטרס אוצר הגנוז) נמצאת התשובה הבאה: "וששאלתם אדם שראה קרי או שמש מטתו, אסור עד שינקה עצמו במים או בנהר מקדקדו ועד כף רגליו או במקוה, ואם אינו יכול לנקות עצמו ולרחוץ ישפוך עליו בבת אחת מראשו ועד רגליו. ואין בו משום מעשה גוי". וכך כתב אחרון הגאונים, רב האיי (שערי תשובה סימן רצ"ח): "והרואה קרי ביום הכיפורים חייב לטבול. וכן בשאר ימות השנה יטבול משום נקיות ומשום קידוש השם בפני גוים".
רבי אברהם בן הרמב"ם (להלן) כתב: "והנני מזהיר אותך שלא תתלה דעתך במה שתולים בו דעתם אלה הטועים או המטעים כי יש בזה דבר שיש להמנע ממנו כאשר עושים זה הגויים, כי זו הזיה אשר יצחקו עליה אפילו האנשים היותר פחותים ויוכלו לדעת ההפסד של דעה זו".
היות שלדעת הרמב"ם נעקרה התקנה באופן ברור גם לתפילה [ולא כדעת רבינו חננאל, המובא באור זרוע הלכות בעל קרי], נמצא שמנהג הרחיצה לדעתו הוא מנהג שלא בא כהמשך לעיקר התקנה, אלא כמנהג בעל חשיבות עצמאית כהכנה לתפילה. ואכן, כבר בסדר רב עמרם גאון נקשר מנהג הרחיצה לתפילה מטעם 'היכון': "כך השיב רב נטרונאי בר הילאי ראש מתיבתא דמתא מחסיא לבני קהל אליסאנו על ידי ר' יוסף מאור עינינו ... אלא כשנעור אדם משנתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן לקיים מה שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל". (להלכות אחרות שנגזרו מאותו עיקרון "הכון לקראת אלקיך", עיין בברכות כ"ג. ונ"א:. ובשבת י.).
איננו יודעים איזו איגרת עמדה בפני תלמידי רבינו יונה ומה לשונה המדוייק, אך מהמקורות שלפנינו נראה כי הרמב"ם החשיב את המנהג כתלוי ב"מקום שנהגו" ולא כהמשך לתקנת עזרא.
♦
זאת היא דעת הרמב"ם, אך לא כך דעת בנו החסיד רבינו אברהם.
רבינו אברהם בן הרמב"ם היה תלמידו חביבו ואיש סודו של אביו, כשנפטר הרמב"ם היה בן תשע-עשרה שנה בלבד, ולאחר מכן מילא את מקומו של אביו בתפקידיו הציבוריים. ראב"ם ערך את הספר הגדול ביותר בערבית יהודית בשם 'כתאב כפאיה אלעבדין - המספיק לעובדי השם' הכולל הלכה מנהג ומוסר לפי סדר המשנה-תורה, אך רק חלקים בודדים ממנו שרדו (על פי המבוא ל'עקבי שלום – פרק מתוך המספיק לעובדי השם', מודיעין עילית תשס"ח).
בשנת תרע"א התפרסם לראשונה העתקה לעברית של "פרק כ"ד וחלק מפרק כ"ה מכתאב כפאיה אלעאבדין לר' אברהם ב"ר משה ב"ר מיימון' (בתוך ספר היובל תפארת ישראל, בראסלאו תרע"א, עמוד 33) על ידי ר"ש עפנשטיין. בפרקים אלו נמצאת התייחסותו של רבינו אברהם למנהג הטבילה לבעלי קרי (תיקנו מעט על פי שפת המקור). בהקדמתו לפרק מבאר ראב"ם כי הוא יכלול בתוכו גם הלכות שהם חיוביות וגם ענייני חסידות, את ההלכה הבאה שִייך להלכות המחוייבות:
"ומה שצריך לבארו פה הוא ענין רחיצת בעל קרי לתפילה, כי היא חיובית כמו שאמרו זה בבירור גאוני ישראל בעלי הוראה ומנהג כשירי ישראל. והנה הם ז"ל אמרו כי כאשר לא נמצא בתלמוד בטלוה לנטילותא, אלא לקריאה בתורה, ולעניין תפילה נאמר חיובה ברור, ויש סמך לזה מלשון הכתוב הכון לקראת אלהיך ישראל. וגם לרחיצת בעל קרי יש דין [...] והוא כי השיעור הצריך לרחיצה הוא ט' קבין או יותר ואם טבל תבוא לו ברכה, ואמרו בגמרא שמעתי שמקלים בה ושמעתי שמחמירים בה וכל המחמיר תבוא עליו ברכה".
לדעת ראב"ם, חובה על בעל קרי להחמיר ולטבול או לכל הפחות לתת ט' קבין לפני התפילה וכדעת הגאונים המחמירים (רב האיי גאון ורבינו חננאל, וראה ברי"ף ברכות שהביא את דעת המחמירים לתפילה והמקילים).
לדעתינו, איו הוא מייצג בזה את דעת אביו, אף שהשתמש אף הוא בפסוק "היכון לקראת אלקיך ישראל". לדעתו, המנהג המקובל לרחוץ לפני התפילה מבוסס על דעת "מקצת הגאונים" הסוברים שלא בטלה תקנת עזרא לתפילה, ואילו הרמב"ם פסק במפורש וחזר על כך באגרותיו שלהלכה בטלה הטבילה בין לדברי תורה ובין לתפילה דלא כדעת אותם גאונים המחמירים.
לראב"ם - לרחיצת בעל קרי יש שיעור ט' קבין, ואילו הרמב"ם לא הזכיר כלל שיעור ולא כלל את דין ט' קבין בספרו.
ראב"ם הזכיר את "היכון" כאסמכתא לאי ביטול הטבילה לתפילה, והרמב"ם כתב שזה עיקר הטעם וסיבת המנהג.
מעניין לציין כי ראב"ם הציג את דין ט' קבין "או יותר", ואכן גם מהרמב"ם שמענו שאנשים רחצו ביותר מט' קבין שהרי רחצו כל גופם, נמצאנו כי ההבדל ביניהם הוא בפירוש המנהג: הרמב"ם הבין אותו כמנהג רחיצה ונקיות לתפילה משום 'היכון', וראב"ם כקיום תקנת עזרא.
הבה נדפדף דף אחד אחורה בספרו של ראב"ם. חלק חשוב מחיובי ההכנה לתפילה הוא נטילת הידים. יש לדון היא האם ניתן ליטול ידים לתפילה גם ביום כיפור ותשעה באב שהם ימים האסורים ברחיצה. דעת הרמב"ם ברורה (הלכות שביתת עשור ריש פרק ג'): "אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים", ובהלכות תפילה (פרק ז' הלכה ח): "יום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה".
ראב"ם חלק בזה על אביו, והוסיף שברי לו שאביו היה מודה לו וחוזר בו. לדעתו נטילת ידים לתפילה היא חובה לא פחות מטבילת עזרא לפני ביטול התקנה שהותרה גם ביום כיפור כיון שאינה לתענוג (וראה יומא ע"ח.). וזה לשונו: "ולפי שאמרו בקבלתם כי איזה מן החכמים תחת רחיצת פניו היה מעביר מפה נגובה על גבי עיניו, ועל הדין המבואר הזה בנויים גם דברי אבי זצ"ל בחיבורי, באמרו בהלכות תפילה: ביום הכיפורים ותשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא מעביר שינה. אבל לי נראה כי רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפילה חובה היא גם ביום כיפור ותשעה באב כמו שהיא חובה בשאר ימים, ולא רצו החכמים למנוע אותנו מזה כי איננה רחיצה של תענוג כי אם רחיצה של מצוה. וראיה על זה מטבילת בעל קרי קודם שבטלוה אשר גם כן חשבוהו הם ז"ל לחובה ביום הכיפורים כאמרם. ורחיצת ידים לקריאת שמע ולתפילה בזמן הזה אין חיובה פחות מחיוב מחיוב טבילת בעל קרי באותו הזמן. ... וזה עיון ישר ונכון אשר לא יוכל לבטלו אלא מי שאינו מבין אותו או מי אשר אין יושר בלבו. ואם היה שומע זה אבא מארי ז"ל היה חוזר ממה שאמר, כמו שאמרו: הוה מודה על האמת".
האם לא מוכח מדבריו שאין הוא מתיר, בזמנינו שבטלה התקנה, טבילה לבעל קרי ביום כיפור?! האם סובר שגם לדעת הגאונים שלא בטלה הטבילה לתפילה אין לטבול ביום כיפור, או שחשש לשיטתם רק לחומרא אך לא לקולא?
הנה, ספר האשכול (הלכות בעל קרי) דן בשאלה זו לדעת המחמירים בטבילת עזרא לתפילה, וכתב בשם רבינו יהודה מברצלונה בעל ספר העיתים: "והרואה קרי ביום הכפורים בזמן הזה דליכא חיוב טבילה אלא רחיצה בעלמא צריך עיונא, שיש מי שאומרים שאין צריך האידנא רחיצה הרואה קרי ביום הכפורים, ואנן לעניות דעתין חזי לן דצריך רחיצה כמו בחול, ואי משום שאסור להושיט אצבעו במים ביום הכפורים, הרי מצינו היכא דאיכא צד מצוה התירו חכמים ... וכל שכן בעל קרי שאין יכול להתפלל שצריך לרחוץ, וכל שכן ביום הכפורים שצריך טהרה יתירה. זה כתב הרב רבינו יהודה ז"ל. ואם כן הוא שמותר לרחוץ בתשעה קבין ולא חיישינן לאסור יום הכפורים הוא הדין שיוכל לטבול טבילה גמורה".
מכל מקום אנו למדים כי אף שפירש ראב"ם את המנהג לרחוץ לתפילה כחיוב על פי דעת רב האיי גאון ורבינו חננאל, לא התיר מחמת כן גם לטבול ביום הכיפורים, ובמפורש התייחס למעמדה של תקנת עזרא בימינו כ"אחר שבטלוה". גם העובדה שהקילו בט' קבין גם לבריא (ותקנת עזרא חייבה במ' סאה) מוכיחה כי אף שהקפידו על רחיצה וטבילה לתפילה אין תוקף מנהג זה כתקנה המקורית (שאז החובה הייתה לטבול במקוה כשר ואף ביום כיפור), אלא כחומרא בלבד. וצריך עיון עוד בדעת רבינו אברהם.
[כעין דברינו פירש הגאון הליטאי רבי זאב וואלף טורבאוויץ בעל הראש פינה בביאורו למשנה תורה זיו משנה, ראה שם].
♦
הוכחנו כי מנהג הרמב"ם היה ברחיצת כל הגוף משום 'היכון'. מעניין לסיים בדברי השל"ה (מסכת תמיד נר מצוה י"ז), שהבין שהרמב"ם סובר שיש להחמיר בטבילה כדין או בט' קבין, והוסיף שמי שלא יכול לנהוג כהרמב"ם לכל הפחות ירחץ עצמו:
"בענין בעל קרי לתורה ולקריאת שמע ולתפילה, הרבה דעות בזה כמבואר בטור ובב"י סימן פ"ח, אבל פשט המנהג שאין צריך טבילה.
והרמב"ם כתב באיגרת אף שלענין פסק ההלכה פוסק כן, מכל מקום הוא בעצמו נהג כל ימיו טהרה והיה טובל.
ומי שעושה כן בודאי איש טהור הוא. ומי שלא יכול לעשות כן מחמת איזה מניעות, יחשוב בלבו בשעת רחיצה הא דאיתא בפרק היה קורא [ברכות] ריש דף ט"ו, אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב, ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אמר ליה רבא, לא סבר לה מר כאלו טבל, דכתיב ארחץ ולא כתיב ארחיץ. פירש רש"י דכתיב ארחץ בנקיון משמע ארחץ כל הגוף, ולא כתיב ארחיץ כפי, לדרשה אתי לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפים כאילו טבל כל גופו, עד כאן.
מי שמצטער על שאינו טובל את עצמו ומתלבש ברוח טהרה בשעה שרוחץ, אז הוא כאילו טבל, ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".
האם יתכן כי הרמב"ם עצמו לא נהג כמו "הרמב"ם באגרתו" אלא כמו מי שלא יכול לעשות כמו "הרמב"ם"?...
♦
נספח: בענין ברכת טבילת עזרא ומצוותה בזמנה
נחלקו תנאים וראשונים[37] האם טבילת הטמאים בזמנה מצוה. יש הסוברים שטבילה אינה אלא רשות לפני כניסה למקדש ואכילת קדשים וטהרות [כמצות שחיטה], ויש סוברים שהטבילה בזמנה מצות עשה וחובה [אך אם עבר הזמן ולא טבל יש אומרים שכבר אין מצוה], וכשטובל מקיים מצוה ואף דוחה איסורים מסויימים. לדעת שניהם מברך הטמא על הטבילה.לסוברים שטבילה בזמנה מצוה, ובכללה כמובן טבילת בעל קרי, יש לעיין מה הוסיפה תקנת עזרא, והרי ממילא היו מצווים לטבול. ויש לומר שהתקנה הוסיפה שאף באותו יום לא ילמד או יתפלל לפני שיטבול. או לחילופין שאף אם עבר ולא טבל, כגון שנאנס, לא ילמד ויתפלל. כמו כן אף אם אינו יכול לטבול מחמת חוליו [ובמקרים נוספים] התירו לו בט' קבין או מים שאובים.
כיון שגם טבילת בעל קרי בזמנו (באותו לילה או היום) היא מצווה לדעות אלו, ולפיכך עליו לטבול מיד, יש להבין מפני מה אין מברכים בימינו על הטבילה?
אמנם יש לדעת שמצינו לכמה מרבותינו שאכן פסקו לברך על טבילת בעל קרי, אף בזמן הזה[38]. ויש לעיין האם הם בירכו מדין טבילה בזמנה מצוה [ורק בטבילה במקוה כשרה], או שבירכו על תקנת עזרא ואז אפשר שבירכו אפילו על נתינת ט' קבין].
ומצאנו בשו"ת הרי"ף (סימן רצ"ח, וכעין זה בשערי תשובה סימן ו'[39]): "שאלה. מי שרחץ בט' קבין הואיל ואינה טבילה מברך על הטבילה או לא. תשובה. אין מברכין על הטבילה וכל שכן על הדחתה הואיל ואינה מצוה בזמן הזה ...".
יש לברר בדעת השואל מה הוא ביקש לדעת (וכך דן בדבריו בעל שבעה נרות על תשב"ץ קטן סימן קכ"ב), האם הוא רצה לברר אם בירכו על נתינת ט' קבין לבעל קרי בזמן שנהגה התקנה, הרי מאי דהוה הוה, ובימינו אין מברכים כיון שבטלה התקנה. אלא אפשר שהוא סבר כדעת הגאונים שחובה לטבול לתפילה ולא בטלה התקנה לענין זה, ונמצא שבנתינת ט' קבין מקיים האדם את תקנת עזרא. אם כן יש להבין מפני מה אין מצוה בזמן הזה, האם סובר המשיב שבטלה התקנה לתפילה? ואם כן, הסוברים שחיוב גמור לטבול לתפילה מברכים על נתינת ט' קבין?
ואפשר שכוונת השואל היתה רק לטבילת ערב יום כיפור, ועל דרך דברי רב עמרם גאון (המובאים בספר המנהיג הלכות צום כיפור): "וכתב רב עמרם ז"ל, שכך מנהג ערב יום הכפורים מו' שעות ולמעלה אדם הולך לבית הטבילה וטובל. ואין לברך על הטבילה, וכל שכן על הרחיצה, מי שרוחץ בט' קבין הואיל ואינה מצוה בזמן הזה ...".
על טבילת בעל קרי יש בידינו את דברי ספר האשכול (הלכות בעל קרי דף ג:) שבימינו אין לברך על טבילת בעל קרי שאין נפקא מינה לטהרתה: "ובזמן הזה ליכא טהרה ואין טבילה באנשים שיצטרכו עליה לברך, אבל טבילות נדה וזבה מברכות עליה עובר לעשייתן כדרך כל המצות. וההוא דתנא טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו על הטבילה, אוקמוה בטבילת הגר".
רבי צדוק הכהן מלובלין התייחס לברכת טבילת בעל קרי ולדברי התוספות (פסחים ז:) שמשמע מהם שאכן מברך, וכתב שמה שלא היו נוהגים לברך בדרך כלל היה מפני שלא טבלו במקוה כשרה לתקנת עזרא, אלא ברחיצה או מים שאובים, אבל הטובל כדין לכאורה עליו לברך. אלא שאפשר שכיון שאין שום נפקא מינה לטהרה זו שהרי אין לנו טהרות וקדשים לא יברך[40]. אך גם לפי סברא זו הקשה שלכאורה יש נפקא מינה בטבילת בעל קרי כדי להכנס לשטח הר הבית. ותירץ שאפשר וכיון שמחמת חומרא איננו נכנסים לשם מחמת שאנו חוששים עצמינו לזבים, ממילא אין לנו נפקא מינה בטבילה ואין אנו מברכים עליה.
יש להוסיף שבימינו, שאין אנו עולים בלאו הכי להר הבית מחמת תקנת וגזירת גדולי הדור, הרי שאכן אין לנו נפקא מינה בטבילת בעל קרי, וכדברי רבי צדוק, ולכן אין לנו לברך עליה.
כמסתעף משאלת טבילה בזמנה מצוה יש לדון האם תהיה מצוה גם אם לאחר טבילתו לטומאה זו יישאר האדם טמא בלאו הכי בגלל טומאה אחרת (כגון טמא מת). אמנם זה פשוט שלסוברים שלא התבטלה התקנה לתפילה מעיקר הדין, ודאי הוא שהוא צריך לטבול, שהרי זה הדין המוטל עליו [אף שהוא לא נטהר].
דעת רבינו חננאל שטבילה בזמנה מצוה. כך גם לעניין בעל קרי כתב (הובא בראבי"ה סימן פ"א ובספר הנר): "ואף על גב דהוא נשאר עדיין בטומאה חמורה והשתא אינו עולה לטהרה ואפילו הכי מצוה קעביד", וראה שם בהמשך דבריו שכתב כן לגבי כל הטומאות. ובספר הנר הביא עוד את תשובת רב דאמי (דימי) מגאוני בבל שכתב כעין זה: "וגמרינן מינה דאף על פי שאנו טמאין עכשיו בגלות, צריכין אנו טבילה או רחיצה מטומאה שהן קלות ממנה, משום דמצוה היא". נראה שדעתם היא שיש מצוה להיטהר לכל טומאה קלה, ולא רק כלפי תקנת עזרא, אותה ניתן להסביר כמחוייבת אף אם לא מטהרת.
כך כתב במפורש רב שרירא בתשובתו (גאוני מזרח ומערב סימן מ"ד): "וראה האיך החמירו חכמים בין שהיה בטומאה חמורה ובאה לו טומאה קלה וזהו זב שראה קרי ונדה שפולטת שכתב זרע, ובין שהיה בטומאה קלה ובאת לו טומאה חמורה וזו היא משמשת וראתה נדה ואם כדברי התלמידים הללו היה לו לומר וכי יש טומאה לחצאין מה הזב מועיל כשירחץ מן הקרי ומה הנדה מועלת כשרוחצת מפלטה שכתב זרע בין שהיו בין מתחלה בין מסוף, אלא מצוה לרחוץ מכל טומאה, ואף על פי שמותר לו לאדם להביא עצמו לידי טומאה".
רבי שרירא לא פירש את מחלוקת חכמים ורבי יהודה (בברכות סוף פרק ג') בגדר תקנת עזרא, האם היא מחוייבת גם במקום שממילא טמא, אלא כמחלוקת כללית האם מועילה טהרה לחצאין, ופסק כחכמים.
ונעמוד במחלוקת זו:
נחלקו חכמים ורבי יהודה (ברכות סוף פרק ג'), האם זב או נדה שראו קרי טעונים טבילה. חכמים מחייבים ורבי יהודה פוטר.
ניתן לפרש את דעתם על פי שתי אפשרויות. אם ננקוט שאי אפשר כלל להיטהר מטומאה אחת בעוד טומאה אחרת עליו[41], נפרש את דעת חכמים, שאף שאין האדם נטהר בטבילה זו מכל מקום חייבוהו בתקנת הטבילה [מטעם קלות ראש ועוד]. ודעת רבי יהודה תתפרש שכיון שאינו נטהר כלל על ידי טבילה זו אין טעם לחייבו בטבילה. כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: "ורבי יהודה אומר אחר שהם בטומאה חמורה לא יטהרו מטומאה הקלה" (אכן דברי הרמב"ם תלויים כנראה בתרגום העברי המדוייק לפירושו, וראה בהערה לפירוש הרמב"ם מהדורת מכון המאור, שם).
אם יש אפשרות הלכתית להיטהר מטומאת קרי אף שעדיין נשאר האדם טמא בזיבה, ודעת חכמים תתפרש שחייב הוא לטבול לכל הפחות מקרי, נסביר את דעת רבי יהודה שלא נחייבהו בטבילה כיון שלמעשה אין האדם נטהר לגמרי מטומאותיו. וכדפירש הריטב"א (כ"א:) שלחכמים "אף על פי שלא עלו מטומאתן בטבילה זו ולא נטהרו, מאי דאפשר להטהר מטהרין. ורבי יהודה סבר דכיון שלא נטהרו בטבילה זו ועדיין בטומאה חמורה הן פטורין מלטבול כיון שאין נטהרים לגמרי". כך ביאר כבר רש"י בדעת רבי יהודה: "[דקסבר] שאין טבילה זו מטהרתו מכל וכל". דהיינו שכיון שאינו נטהר לגמרי לא זקקוהו כלל לטבול אף שיטהר במקצת. וכן פירש הרשב"ץ שו"ת חלק א' סימן ק"א.
ההבדל בין שתי האפשרויות לדעת חכמים, שנפסקה להלכה, היא האם יהיה מקור מכאן לשאלה העקרונית האם אפשר להיטהר מטומאה אחת אף שהוא יישאר טמא בטומאה אחרת. למעשה אי אפשר להביא ראיה מדבריהם, כאמור, שכן אף אם אי אפשר להיטהר כלל לחצי טומאה, הרי שתקנת עזרא שונה במהותה ומחויבת אף במקום שאין מטהרת.
כבר הוכחנו ממה שטהרת ט' קבין שאינה מטהרת טומאות אחרות, ואף על פי כן מטהרת בעל קרי, שתקנת עזרא אינה תלויה בדיני טומאה וטהרה. אמנם נראה כי מחלוקת רבי יהודה וחכמים עוסקת בהגדרת מהות החיוב של תקנת עזרא, האם חל כלל חיוב טהרה מקרי לתורה ותפילה על זב שיישאר טמא על אף הטומאה. מה שאין כן נתינת ט' קבין היא אופן טהרה שאנו דנים בו רק אחרי שברור לנו שבעל הקרי נכלל בתקנת הטבילה. בזה לכולי עלמא אפשר להקל עליו אף שאין הוא נטהר. ואף לצד שלא חל חיוב טהרה לבעל קרי אם הוא לא יטהר לגמרי, הרי שלאחר שחל עליו החיוב – יכול בקל לצאת ידי חובתו אף שאינו נטהר כדין!
אכן יש לעיין בהנהגת הסוברים שהתבטלה התקנה בימינו, וכפסק השלחן ערוך, אלא שמחמירים לטבול, אף על פי שהם נשארים טמאים. אם דעתם היא שאפשר להיטהר אף לחצי טומאה בוודאי שהם מקיימים דין זה, אך אם אי אפשר להיטהר רק לטומאה אחת, צריך ביאור מפני מה טובלים. אלא שלא טובלים מחמת טהרת הגוף שהרי ממילא נשארים טמאים [ובלאו הכי הרי הוכחנו לעיל שתקנת עזרא לא התייחסה לטומאה וטהרה הרגילים] אלא לטהרת המחשבה, וכלשון ספר החינוך: "כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן".
אמנם אפשר לבאר בפשטות שאף שהתבטלה התקנה יכולים הם לחייב את עצמם כפי תנאי התקנה המקורית, וממילא הם טובלים לקריין מכח התקנה אף שנשארים טמאים.
לעצם הדין הוכיח האבני נזר (חלק יורה דעה סימן רס"ד) שאפשר להיטהר לחצאין, עיין שם.
וראה את דברי רבי חיים קניבסקי (שיח השדה, קונטרס הליקוטים סימן י"א) שדן בשאלה האם אפשר להיטהר מטומאה אחת אף שיישאר האדם טמא מטומאה אחרת, והתייחס בדבריו גם לטבילת בעל קרי לזב, על פי דברי הגר"ח מבריסק הסובר שבעל טומאה חמורה אינו יכול להיטהר מטומאה קלה. וכתב שכיון שסיבת טבילה זו אינה משום טומאה וטהרה אלא משום קלות ראש ושלא ירבו כתרנגולים, לכן אף שבעל קרי לא טמא יותר מזב, עדיין יטבול משום תקנה זו. אולם בעל קרי שהוא טמא מת בוודאי יכול לטבול לקריו, היות שבכך הוא מפחית את חומרת טומאתו, שכן מותר הוא להכנס למחנה לויה.
למקורות נוספים ראה בתשובות והנהגות (כרך א' סימן קכ"ד, כרך ד' סימן ל"ד, כרך ד' הנהגות הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל אות ק"ח).
ואכן על החפצים להיטהר מקריין לטבול במקוה כשר של מ' סאה. ט' קבין או מים שאובים מועילים רק לקיום תקנת עזרא ולטהרת המחשבה.
מכל מקום עדיין צריך ביאור מדוע אין התייחסות בפוסקים אלא רק לטבילת עזרא ולא לעצם חיוב הטבילה. האם כל הסוברים והנוהגים שלא לטבול טבילת עזרא [או להסתפק רק בט' קבין] סוברים שטבילה בזמנה אינה מצוה? ואיך ביטלו כלל את הטבילה, האם לא חששו לביטול המצוה?
♦ ♦ ♦