לימוד תורה בחזרת הש"ץ[2]
הנה הרמ"ע מפאנו נשאל (ס' קב) במי שהוא בקי בתפלה והתפלל בלחש עם הצבור מהו שיעסוק בתורה בשעה ששליח צבור יורד להוציא את שאינו בקי ובלבד שיענה אמן, ואף על פי שלפעמים לא ידע על איזו ברכה הוא עונה שמהנפת סודרים של אלכסנדריא תוכיח. תשובה: "רוב העולם אינם נזהרים וקורין בסדר קרבנות וכיוצא בשעה שש"צ יורד אף על גב דלא יאות עבדין ובכל כי האי גוונא איכא משום הנח להם. וכיון דגלו דעתייהו שאינן מכוונים לצאת אף על פי שיענו לפעמים ואינם יודעים על איזו ברכה אין כאן אמן יתומה כמפורש בירושלמי הביאו הרב בפרק שלשה שאכלו, ולא עוד אלא שהם פטורים מן הדין מעניית אמן שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואם ענו מצוה קעבדי ובכלל מצווה ועושה נינהו דהא מצווים הם בכך אלא שדבר אחר גורם להם ליפטר לפי שעה והמה מ"מ חוטפים את המצוה ובידם שתים כאבוה של רבי יוסי בן החוטף אפרתי שנזכר במשנה דכלאים בסוף פרק ג' הנקרא כן על שם שהיה חוטף מצות מן השוק ומזכירין אותו לשבח. אבל באלכסנדריא של מצרים יודעים היו על ידי הנפת סודרין אם היא ברכה ראשונה שנייה או שלישית. ואנו מחזיקים עצמנו בקיאים להתחייב בתפלה שלא יהא ש"צ מוציא אותנו וראוי שנספק בעצמנו בבלתי בקיאים שאם לא כיוננו כל הצורך נכוין לצאת בשעה שש"צ יורד ועם זה אנו נכנסים לספק אמן יתומה, ומה טוב שלא לעסוק בדברים אחרים ולכוין ולענות אמן". עכ"ל.מוכח מדבריו שלכתחילה אין ללמוד באמצע החזרה. אך הלומדים הנח להם. אמנם הוסיף הרמ"ע שכל דבריו הוא משום שאנו מחזיקים עצמנו בקיאים בתפלה ולכן הש"ץ לא מוציא את אותם הבקיאים. וע"ע להלן מדברי האליה רבה. וכן פסקו כמה אחרונים. העולת תמיד (ס"ק ה) כתב: "ונראה הוא הדין שאין לקרות בתורה ולכוין ולענות אמן, מיהא אי עביד כן לא נקרא חוטא כיון שעסק בתורה. ועיין בתשובות מה"ר מנחם עזריה מפאנו בסימן ק"ב". עכ"ל. והכנסת הגדולה (שירי כנה"ג הגה' ב"י אות ד) וכן המקור חיים לבעל החוות יאיר (ס"ק ז) הסכימו להרמ"ע שאין למחות בידם. ובמגן גבורים (אלף המגן ס"ק ט) הביא בשם הווי העמודים[3] (בן השל"ה עמוד התורה פרק ה) שאין ללמוד בעת חזרת הש"ץ התפלה ואין לומר תחנונים, ומ"מ אין למחות בידם כל שמכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי, כן נראה להסכים ושגם הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב מודה לווי העמודים רק שאין למחות בידם, אבל החרדים לדבר ה' יש להם להיות הסידור פחות לפניהם בעת חזרת התפלה ולכוין בכל מלה כמ"ש השל"ה, ונכון הדבר מאד למען יוכלו להזכיר הש"ץ מיד לפעמים אם יטעה וגם שיכלו לעבור תחתיו שטוב להיות מכוין עם הש"ץ בכל התפלה כמבואר סי' קכ"ו [עיין שם במשנ"ב ס"ק ח] וע"כ גם בר"ה ויוה"כ אין לומר תפלות ותחנונים בעת חזרת הש"ץ התפלה כמו שנהגו ההמון כעת כי הוא בלבול גדול וטוב יותר לכוין בתפלה הש"ץ. עכ"ל הרב מגן גבורים.
♦
א. ב.
הסכמת רוב האחרונים לאסור
אמנם רוב האחרונים הסכימו לבעל ווי העמודים שאין ללמוד באמצע חזרת הש"ץ. המג"א (ס"ק ח) הביא את דברי הרמ"ע ושהווי העמודים קרא תגר עליהם. והוסיף המג"א, שכן משמע ממ"ש בס' צ' ס"ח. ופירש המחצית השקל שכוונתו למש"כ שם הרמ"א שי"א שמי שתורתו אומנותו מותר להתפלל בבית המדרש אף בלא עשרה, ואפ"ה לא ירגיל עצמו כדי שלא ילמדו ממנו. ע"ש. ולכן ה"ה כאן דחיישינן שמא ילמדו אחרים ממנו, ולא יטו אזן לתפלה אפילו לא ילמדו ולא יאמרו תחנונים. אמנם הפמ"ג פירש שבהג"ה שם פסק שלא יעסוק בתורה בשעה שהציבור אומרים סליחות, כל שכן שצריך לשמוע כל התפלה מש"ץ ולא יעסוק בשום דבר. וכן האליה רבה (אות יב) כתב שיש ליזהר בזה, דהא כתב הרב מנחם עזריה הטעם דאנו מחזיקים עצמנו בקיאים, וסיים וראוי שנחזיק בעצמינו כבלתי בקיאין שאם לא כיוונו כל הצורך נכון לצאת בשעה שש"ץ יורד ע"כ. וכבר נתבאר בר"ס ק"א דמחזיקין עצמינו האידנא למתפללין שלא בכוונה, וכן לעיל סי' א' (ס"ק ו בשם פסקי התוס') כתבתי שאין לומר תפלות ותחנונים בשעה שש"ץ חוזר התפלה. עכ"ל.ונראה לענ"ד שכן דעת מהר"א אזולאי בהגה' על הלבוש (אות ג) דלא ברירא ליה דברי הרמ"ע מפאנו, שאחר שהביא כל דברי הרמ"ע, הוסיף שבספר חרדים (מצות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות באוזן פ"ג, ב) כתב שצריך להטות אזן לחזרה שאם אינו מרגיש ויודע על איזו ברכה עונה אמן, הרי זה אמן יתומה. ע"ש. והשל"ה (מסכת תמיד נר מצוה אות פ ומהדורת עוז והדר אות נד) כתב וז"ל: "ראה ראיתי מהחרדים את דבר ה', שמשימין סידור פתוח לפניהם בשעת חזרת שליח צבור התפילה, ויהיה עיניהם ולבם שם, ולא יראו חוצה, ואז מכוונים על כל מלה ומלה, ועונים קדושה ואמן ומודים בשבח ותהלה, היא העולה למעלה עד רום מעלה, ופותח המקור העליון ומקשר את השתלשלות של העולמות כולה. ומי שמכוין לכל ברכה וברכה היוצאת מפי המברך ועונה אמן בכוונה וכדינו, גורם למעלה קדושה הרבה מאד, ושפע רב טוב לכל העולמות, כי הוא פותח המקור העליון מקור מים חיים, כמו שפותח המעיין להשקות לכל הצריכות השקאה, והקול יורד בשמים ממעל, ומודיע שכל זו הטובה והשמחה, גרם פלוני זה עבד המלך הקדוש". עכ"ל. וכן הראשית חכמה (שער הקדושה פרק יד והביאו הסולת בלולה אות ו) כתב שלא לדבר בעוד ששליח צבור חוזר התפלה ואפילו בדברי תורה, אלא יכוין לענות אמן על כל ברכה וברכה, ויהיו אזניו למה ששליח צבור מוציא מפיו, ויתן עיניו למטה ולבו למעלה כמו בתפלתו בלחש ממש. והאריך להוכיח שע"פ הזוהר הלחש והחזרה הם שני יחודים ועוד שחזרת התפלה הוא יחוד יותר משובח. ואם מדבר בחזרת הש"ץ הרי הוא מפריד היחוד. והוסיף, ונראה לי שעל זה כיון רבי יהודה (ברכות יז) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, שיהיה עמלו בתורה נחת רוח ליוצרו, לאפוקי אם עוסק בתורה בשעה שאין חפץ לקב"ה בתורתו, ומוטב לו שלא יעסוק בתורה. עכת"ד.
וכ"כ השלמי צבור (דיני חזרת התפלה עמ' קלז) שכבר צווחו קמאי על תשובת הרמ"ע ושראוי לגעור בהם שאין לערב תיקון בתיקון שזמן תורה[4] לחוד וזמן תפלה לחוד. ועל זה אמרו אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, מכלל שיש תורה שאינה נחת רוח ליוצר ברוך הוא. והוסיף שלפי סודן של דברים חזרת הש"ץ הוא יחוד משובח מהקודם ואין להפריד ב' יחודים אלו בשום דבור אחר כי אם בענית אמן. ולכן כל האנשים הנגשים אל ה' נהגו כמנהג החסידים הראשונים להיות נוהגים בחזרת התפלה כמו בתפילתם בלחש להיות הסידור פתוח לפניהם ולכוין בכל מלה ומלה וברכה וברכה. עכ"ל. והביאו השערי תשובה (ס"ק ז). וכ"פ הגר"א (מעשה רב אות מג) שיש לשמוע תפלת י"ח מפי הש"ץ ומתוך הסדור. וכן פסק הגר"ז (סעיף ו) שיש לגעור באנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ או אומרים תחנונים ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה [ע' ס' קכד במשנ"ב ס"ק לג]. ולא יפה הם עושים. ע"ש. וכן פסק החיד"א בקשר גודל (סעיף ט)[5]. והחיי אדם (ח"א כלל כט, א). וחסד לאלפים (קכד, ו). סדור בית עובד (דיני חזרת הש"ץ עמ' צא). שתילי זיתים (אות יא). כה"ח פלאג'י (ס' טו, נב) - שבזמן החזרה לא יביט בחידושי דינים שיש בתוך הסידור ומכל שכן לראות בספרים אחרים אפילו בעיון בעלמא דרך העברה. אלא יתן דעתו לשמע כל ברכות י"ח מפי ש"ץ מתחילתן ועד סופן ומכל שכן שלא ישיח שיחה כלל אפילו לצורך גדול. וכן העלה בספרו רוח חיים (ס' צ אות ד) שכ"כ רבני האחרונים. ובקיצור שולחן ערוך (כ, א) כתב, שאפילו ללמוד אסור בשעה השליח צבור חוזר התפלה. וכן הערוך השלחן (סעיף ט) פסק שאין ללמוד או לומר תהלים בעת חזרת הש"ץ אף אם עונה אמן בסוף כל ברכה ומי שעושה כן יש לגעור בו. ומהר"א מני בשיח יצחק (ד' קלו אות ט).
וראיתי בספר ספר הפְּנִים (הנדפס יחד עם ספר מורא מקדש בעמ' טז: אות לג) שהביא מסדור נהורא וז"ל: "וכתבו הספרים, צריך להזהיר להמוני עם שלא יאמרו תהלים ומעמדות או שאר תחנונים בעת החזרת הש״צ תפלת י״ח, כי בוודאי א״א לכוין באמן ועונין אמן קטופה חטופה יתומה. וביותר נמצאו זאת לפני כותל מערבי מהמוני עם שפורקים מעליהם בשעה שהקהל משבחים ומפארים או בחזרת הש״צ השמו״ע הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב והולך בלי מורא ופחד כמו בבתי משתאות, ועליהם נאמר מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי, ולמה יקצוף ה׳ על קולך, כי הוא חוטא ומחטיא את הרבים כירבעם, והחטא הזה לבד די להאריך גלויותינו. ובעוה״ר איסור זה נעשה להם ממש כהיתר. לכן מי שיש בידו למחות מוטל עליו הדבר ויהיה שכרו גדול לעוה״ב". עכ"ל. וכ"פ המשנה ברורה (ס"ק יז) שיש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה כמו שיתבאר ג"כ לא יפה הם עושים שאם הלומדים יפנו ללימודם עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה ח"ו נמצאו מחטיאין את הרבים. וכ"פ בבא"ח (תרומה, י). ובכה"ח סופר (ס"ק טז) כתב שכן הוא לפי דעת רבינו האר"י (שער הכוונות דף ד' ע"א) שהיה עוצם את עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש"ץ [וכ"כ בספר אור צדיקים (ס' יב, ט) שמנהג נכון שיהיה לאדם סידור התפילה פחות לפניו כדי שיוכל לשמוע הברכות מפי הש"ץ מלה במלה ויכול לידע באיזה הברכה הש״ץ עומד לענות אמן על חזרת הש״ץ י״ח ברכות. וכתב ביפה ללב (קכד, ח) שמי שנוהג להתפלל בלחש מתוך הסידור גם החזרה יקשיב מתוך הסידור. והאר"י כיון שהיה מתפלל בלחש בעצימת עיניים גם החזרה הקשיב כשעצם את עיניו]. וכן ראיתי שהסכים לזה בשו"ת איש מצליח (ח"א יא אות ג). ובשו"ת יפה שעה (ס' ו). ושם דחה דברי מי שרצה להתיר ע"פ המשנ"ב (קד, ב) בשם החיי אדם, שאין משם ראיה והם דברים בטלים ותפלים. ע"ש.
♦
בשו"ת אגרות משה (ח"ד, יט) כתב שכל דברי הרמ"ע הם רק כשיש ט' שמקשיבים לחזרה ועונים אמן, סובר הרמ"ע שאין למחות בידם אף שאין עושין כהוגן דהא כל אדם צריך לעשות עצמו כאילו אין ט' זולתו, ובמג"א מסיק בשם ווי העמודים דגם צריך למחות מטעם שילמדו ממנו, אבל כשליכא ט' אסור מדינא אף שיכול לכוין לסוף הברכה ולענות אמן, ויקרא בשם ועוזבי ה', ולכן אסור ללמוד בשעת חזרת הש"ץ בכל אופן יש מדינא ויש מטעם המג"א. עכ"ל. אמנם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ס' קו) כתב לחדש להיפך, שאם יש ט' שומעים ומכוונים לחזרה יש לזה דין תפלת הצבור, וחייב כל אחד להשתתף ולא להסיח דעת ללמוד. אך אם אין ט' ששומעים וכה"ג הש"ץ חוזר רק בגדר פורס על שמע, אבל אין זה נקרא תפלת הצבור, לכן אין חיוב מדינא לשמוע כל מילה ורק משום חילול ה' אסור. ע"ש.
וכ"פ שאין ללמוד בחזרה בקצות השלחן (ח"א פרק כב, ג). וע"ע ברבבות אפרים ח"ד (סי’ קטז) ששמע שהגר"ח מבריסק העיר למי שלמד בחזרה ששאלו האם ההתמדה שלך כל כך גדולה, אפשר למצוא זמן ללמוד אח"כ ויש לשמוע חזרת הש"צ. ובחלק ה' (ס' סא) הביא הרבבות אפרים עדות מנכד הג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל שהרב היה מחזיק הסידור לפניו בעת חזרת הש"ץ ולא עיין בזמן התפלה בספר אחר. וכתב שכן היה נוהג הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל שעמד ביראה ושמע כל מלה בחזרת הש"ץ ותענוג היה לראותו אז. והאריך להוכיח שיש בזה 'איסור' ואין צד להתיר ואין ללמוד ממעשה רב (מרב הלומד בחזרה). ובסוף התשובה הביא בשם הג"ר שריה דבליצקי זצ"ל שאלו שלא ילמדו בחזרה אני מבטיח להם שיעלו ויגדלו בתורה ויראה ולתפארת ויהיה שמם כשם הגדולים בארץ. ע"ש (גם בספר דרך ישרה, הנהגות של הגר"ש דבליצקי (עמ' רו) כתוב שהרב זצ"ל לא היה מעיין בספר בשעת החזרה). ובח"ז (ס' כו אות ד) כתב שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל לא עיין בספרים בחזרת הש"ץ אלא שמע כל מלה מהש"ץ אף שכל רגע היה יקר בעיניו. ע"ש. ובח"ג (עמ' כב) כתב שהגאון ר' שמעון שקופ זצ"ל בשעת התפלה מעולם לא ראוהו מסתכל בספר כלשהו אף לא בחזרת הש"ץ. כי אם עיניו ואצבעו בסידור. ע"ש. ובח"ו (ס' תלא עמ' תפו אות יא) כתב מעשה נורא וז"ל: "איחרתי פעם לתפילה וכיון שכן התפללתי עם הש״ץ מילה במילה והש״ץ תוך כדי תפילתו התפלל ״ותחזירנו בתשובה שלימה לפניך ברוך אתה ד׳ חנון המרבה לסלוח ראה בענינו" וכו׳, ואף אחד מן הציבור לא שם לב לדבריו ולטעותו שדילג ברכה שלימה וסיים במה שלא פתח וכל ברכותיו היו לבטלה ה׳ ירחם, והיו שם למעלה ממאה מתפללים ״בני תורה״ ואף אחד לא ראה ולא ידע. ולעומת זה התפללתי כמה פעמים במנין בו התפלל הגרש״ז אויערבך ותיקן כמה פעמים לבעל תפילה בכמה מיני טעויות". ע"ש.
וכן ראיתי שהגר"ח קנייבסקי בספרו ארחות יושר (עמ' קד) כתב ש"הלומד או קורא הפרשה בשעת חזרת הש״ץ וקדיש לא די שלא יקבל שכר רק יקבל עונש ע״כ, וע״ז נאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא (עי׳ ברכות כד:). ותורה כזו לא תצליח כמש״כ במד״ר פ׳ מטות, ואפשר דאפי׳ דיעבד לא יצא ידי שנים מקרא דהוי מצוה הבאה בעבירה, (עי׳ שד״ח אות מ׳ כלל ע״ז סקי׳׳ג ד׳׳ה ואההיא גי׳ שבלי הלקט ועי׳ ספר חסידים סי׳ תשע״ב ובהגהות הרחיד״א שם). וגם אסור להפסיק בין שמ"ע לתחנון כמבואר בשו״ע". עכ"ל. ובספרו טעמא דקרא (בלק עמ' קמ' ד"ה בבמדב"ר) הביא מדרש שבלעם ואחיתופל חטפו תורה מהקב"ה. ושאל איך אפשר לחטוף תורה מה'. ותירץ ש"י״ל שכבר הבטיחו חז״ל (מגילה ו) יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, ולכך כל המתיגע בתורה זכותו שידע ויחכם, אבל אם אין לומד בדרך שהקב״ה רוצה כגון הלומד בט״ב ובימי אבלות או בליל שבת לאור הנר או לאור שנעשה באיסור ע״י ישראל, או שלומדים ומהרהרים במקומות האסורים בהרהור, או באמצע התפלה וחזרת הש״ץ וקדיש שכ״ז אסור ע״פ דין וכה״ג, כ״ז נקרא שחטפו החכמה לעצמן ולא מהקב״ה ולכך חכמה כזו לא תצלח". עכ"ל.
ובספר דעת נוטה (עמ' שנז תשובה רפט) כתבו בשמו שבמשנ"ב משמע שאף להסתכל בספר אסור. ובתשובה רצ כתבו שמה שאומרים שהרב לומד בחזרה זהו שקר וכזב, "אדרבה אני נזהר על זה. אך אאמו"ר (הג"ר יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל שהיה כבד שמיעה) כיון שבלא"ה לא שמע חזרת הש"ץ היה אומר תהילים. ואולי מזה בא הטעות"[6]. ועוד שאלוהו (תשובה רצא): "למה הרב כתב שאסור הרי המשנ"ב אסר רק משום עמי הארץ שלא ילמדו ממנו והרמ"ע התיר. ענה הרב, כיון שנפסק הלכה שלא יעשו כן (ולפעמים גורם לברכות לבטלה) חס ושלום לעשות כן". ע"כ.
ולענ"ד השואל טעה בשני דברים. א, שהמשנ"ב כתב בתחילת דבריו 'שיש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה'. הרי להדיא שכתב שאין ללמוד. וא"א לומר שהמשנ"ב יעזוב את כל האחרונים הנ"ל ויתיר זאת [ולשון ליזהר לא מחייב שפירושו רק זהירות בעלמא. ע' בילקו"י (שבת ח"א כרך ב ס' רסג עמ' סז ומהדורת תשע"ג עמ' עג) שיש פעמים שלשון ליזהר הוא איסור לעיכובא ולא חשש בעלמא]. ועוד שהרמ"ע לא התיר לכתחילה, אלא רק הנוהגים כן הנח להם.
♦
ג. ד.
ומכל הנ"ל נוכל ללמוד שכל הפוסקים שווים בזה שיש 'איסור' ללמוד בחזרה, דלא כהרמ"ע, ולכן חלקם כתבו שיש לגעור בהם, שלשון זה כתב הש"ע על המשיחים באמצע החזרה דשם אסור לכ"ע, א"כ ה"ה כאן. ולא כמו שראיתי למי שכתב שהאחרונים לא כתבו שזה אסור. ולהאמור ליתא. וכ"פ בישכיל עבדי (ח"ה, כ). והביא עוד מספר הגן שכתב להזהיר ההמון שלא ילמדו בחזרה שודאי א"א לכוין כראוי ועונין אמן קטופה. וע"ע בדבריו על המדברים בחזרה ובבית הכנסת, בדברים חוצבי לב. ע"ש. גם בשו"ת באר שרים (ח"ג ס' נז) האריך בזה וכתב באות א' שגם הסתכלות בספר מבלי להוציא בפיו אסורה, ששני הטעמים שייכים כאן, משום שמא לא יספיק לענות אמן ותהיה אמן יתומה, והן משום שעי"כ יגרום לאחרים ללמוד ממנו לעסוק בדברי חול. ובאות ד' כתב שמה שרואים ת"ח לומדים בחזרת הש"ץ יש להם על מה לסמוך בדוחק על תשובת הרמ"ע. ע"ש. אך לענ"ד מדברי כל הפוסקים הנ"ל מוכח שאין לסמוך על ההיתר של הרמ"ע, כש"כ הגרח"ק. ובאז נדברו (ח' יד ס' יד אות ד) כתב שחלילה ללמוד בזמן חזרת הש"ץ אפילו יש עשרה בלאו הוא.וכן ראיתי שהגאון הצדיק הרב ברוך רפאל טולידאנו זצ"ל (קצוש"ע ח"א הלכות תפלה דיני החזרה הלכה כט) התמרמר על תופסי התורה שלומדים ומדברים בשעת החזרה וקדיש ואינם שמים לב על הברכות והאמנים והקדישים. והביא דברי מרן הב"י בסימן נו שכתוב במדרש כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואמרים אמן יהא ש"ר בקול רם מבטלים גזירות קשות. ועוד הביא מרן מהזהור ובסוף דבריו כתב, ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו. ועוד הביא מרן מדרש שיש עונש חמור למי שמדבר בין קדיש לברכו, בין אמן יש"ר ליתברך. ע"ש. ועוד הביא הרב טולידאנו המעשה שהיה עם בעל הלבוש ומהר"י אבוהב. ע"ש. וסיים: "ישמע חכם ויוסף לקח כמה גדולה מעלת עניית אמן ומי יודע אולי בעון זה רבו הצרות. ועל כן אני מבקש מראשי הישיבות שידרשו לתלמידיהם ע"ז וכבר מילתייהו אמורה זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. וישלחו התלמידים לבתי כנסיות לדרוש ברבים ע"ז אולי יש תקוה. ומכאן ואילך חושבנא טבא ויתנו לבם בשעת החזרה ובשעת קדיש לענות אמן כהלכתן ובשכר זאת לא תאונה אליהם רעה ויזכו להאריך ימים ושנים על התורה ועל העבודה גם עד זקנה ושיבה הם ובניהם ובני בניהם עד אכי"ר". עכ"ל. וכ"פ בהליכות עולם (ח"א פרשת תרומה, ח). ובארחות מרן (פ"ט, ב) כתב שהרב זצ"ל היה מקפיד להקשיב היטב לחזרת הש"ץ והיה מקפיד שלא לעסוק בתורה או לעיין בספר.
והגרש"ז אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה פ"ט, ג) פסק שגם מי שסיים תפלת שמו"ע לאחר ששליח צבור התחיל החזרה, חובה עליו לשמוע כל שאר תפלת הש"ץ ולכוין לברכותיו, כי היא חובת הצבור וגם הוא חלק מהצבור. ובהערה 11 כתבו בשמו ששאלוהו התלמידים אם מותר להם לעיין בספר בשעת החזרה כשבודאי יש עשרה עונים בלבדו, היה עונה בתוכחת מגולה, וכי הינו מתמיד בלמודו כל היום כולו עד כדי כך שחסר לו הלימוד בזמן חזרת הש"ץ. ובפרק ח הערה 16 כתבו שפעם התבטא באזני מקורבו, שאחד הדברים הקשים עליו הוא הזהירות מלהרהר בדברי תורה בעת חזרת הש"ץ.
וכן העלה הגרש"מ עמאר בשו"ת שמע שלמה (ח"ב, ט) שגם הרמ"ע לא התיר רק כתב שאין למחות בידם, וגם זאת רק בתנאי שהם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כמבואר בדבריו שם וכן בדברי המשנה ברורה הנ״ל, ובודאי שגם הרא״ש בא״ח הנז׳ מיירי בכה״ג דוקא, הא לאו הכי יש למחות בהם. ובדורנו שהמוחות נתמעטו והתלאות רבו כמו רבו בעווה״ר מי יוכל לומר על עצמו שיכול גם לעיין וגם לכוין בסופי כל הברכות ולענות אמן. ולואי ויכוונו כשאין עוסקים בשום דבר אחר. ואין כוונת הפוסקים שרק אם נמצאים עמי הארץ אסור הא לאו הכי מותר, אלא האיסור החמור הזה שוה בכל מקום. ויש בו עוד טעמים רבים וחשובים. ועוד דאם נתיר ללמוד בחזרה נמצא שבמקרים רבים לא יהיו תשעה עונים שכל אחד יעסוק בלימודו דסומך על האחרים שהם ישמעו ויכוונו והוי כקדרה דבי שותפי דלא קרירא ולא חמימא. וכתבו הטעם ההוא ללמד על חומרת האיסור הזה שיש בו גם משום מחטיא את הרבים רח״ל. ועוד שגם בישיבה שייך טעם זה שלפעמים נכנסים עמי הארץ לתפילה בישיבה ויראו את זה שעוסק בלמודו ולא שת לבו לחזרה, וממנו ילמדו לדבר דברים הדברים תוך חורת הש״ץ. וגם שיש קלי דעת בכל מקום, כי לא יחדל וגו', וכשיראו לעובדי ה׳ שהוגים בתורתם ילמדו להחזיק בשיחתם החשובה בעיניהם ולא יחושו לחזרת הש״ץ ונמצא הוא מכשילם ח״ו. ובפרט בימינו שבעוה״ר פשתה מספחת השיחה בביכ״נ ויש מקומות שנעשה להם הדבר כהיתר ולא יתבוששו ולא יחושו על כבוד ה׳ וכבוד מקדש מעט, בודאי דיש לחוש לזה לכל הדעות. עכת"ד.
♦
הנה הרב ישכיל עבדי שם הביא ראיה מהאבודרהם בתחילת ספרו (תיקון התפלות ועניניהם) המובא בב"י (קכד, ו) שכתב וז"ל: "ראה כמה גדול שכר המתפלל עם הציבור כי בתפילה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד כיצד תפילתו בלחש י"ט, וחייב אדם שלא לדבר בעוד ששליח ציבור מחזיר התפילה ושיכוין לשמוע ברכותיה ושומע כעונה". וכו'. עכ"ל. הרי שכתב שיש חיוב לא לדבר אלא לשמוע הברכות מהש"ץ. וראה לשון הכל בו (ס' יא): "ואמרו ז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך ופותחין לו שערי גן עדן שנאמר (ישעיה כו, ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים, ומאותה שעה זוכין התינוקות לחיי העולם הבא, ואם כן אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשעת התפלה ומונעין בניהם מחיי העולם הבא, כי יש לנו לעשות ק"ו בעצמנו מן הגויים, שאומנתם שקרה ועומדים בבית תרפות נאלמים, כל שכן אנו שעומדין לפני ממ"ה הקדוש ב"ה, כי ראינו בעווננו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש ונהפכו להיות בתי ע"ז ועליהם אמר הנביא (ירמיה ז, יא) המערת פריצים היה הבית הזה, על כן כל אחד ואחד יתן אל לבו להיות ירא וחרד מפני בוראו, ולא ידבר בשעה שהחזן מתפלל שמנה עשרה". עכ"ל. כלומר מחמת שעניית אמן כל כך גדולה לכן כל אחד יתן אל לבו לענות אמן ולא ידבר בשעת החזרה כי אם ידבר ימנע מלענות אמן. ואפשר לומר דה"ה גם הלומד, שבנקל לא יענה אמן או יענה אמן יתומה או קטופה כמש"כ האחרונים הנ"ל והישכיל עבדי.
ובסידור רש"י (ס' נא) כתוב: "ומאן דקאים בבי כנישתא אחורי דשליחא דציבורא, מיחייב לכווני דעתיה, ובתר דקא חתים שליחא דציבורא על כל ברכה וברכה ליהוי עונה אמן". וכן הוא בסדר הסדרים לרש"י (ס' לו). ומחזור ויטרי (ס' לז). וצ"ע מדוע כתבו דוקא מי שעומד 'אחורי' הש"ץ. אך מ"מ שמעינן מינה שיש חיוב להקשיב לחזן ולענות אמן. ובאמת כן נראה מהרמב"ם (תפילה פ"ט, ג) שפסק והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן. וכן הוא בהגהות מיימוניות שם, שכתב בשם רב שרירא ורב האי שצריך לכוין לכל מה שאומר ש"ץ מראש עד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין ולא משיחין. וכ"פ הטור והש"ע בסעיף ד בשם תשובת הרא"ש. מכל זה מוכח שאין לעסוק בשום דבר בשעת החזרה אלא להקשיב לחזן ולענות ב"ה וב"ש ואמן בלבד.
♦
ה. ו.
ולא רק שיחה בטלה או לימוד ותחינות אסרו באמצע חזרת הש"ץ, דמצינו גם בפוסקים שכתבו לאסור להניח תפילין דר"ת באמצע חזרת הש"ץ. כש"כ הפרי מגדים (משבצות זהב ס' לד ססק"ב): "חדשים מקרוב חולצים תפילין דרש"י לאחר קדושה של י"ח, ובאמת מלבד שעושים שלא כדין המבואר בסימן כה סעיף י"ג גם צריך לכוין בתפלת י"ח לש"ץ, לא לעסוק בדבר אחר, ולא רציתי לשאול כלל אותם ולא רוצה אני בתירוצם". עכ"ל. והביאו המשנ"ב בסימן לד ס"ק יד. וכן אסרו לאסוף צדקה בחזרת הש"ץ, כש"כ הפמ"ג בס' תקסו (מש"ז סק"ג) ובמשנ"ב שם (ס"ק יב) כי מבלבלים הציבור וצריך לשמוע להש"ץ. ועוד הזהירו שלא לומר עם הש"ץ את מילות הברכות, ואף אם לא יאמר תחילה וסוף הברכה, שאין חשש ברכה לבטלה, מ"מ אסור. ואחד הטעמים כתב הב"ח בס' קכד (והביאו הכה"ח ס"ק טו) דחייב כל אחד לשתוק ולכוין לברכת השליח ציבור ולומר אמן ועכשיו שאומרים עם השליח ציבור תפילת י"ח אינן מכוונים לשליח ציבור ואין עונין אמן אחריו. עכ"ל הב"ח. ומכל הפוסקים מוכח שכל דבר המסיח ומבלבל דעתו מלהקשיב לחזרה אין לעשותו בשעת חזרת הש"ץ.♦
ז. ביאור דברי הרא"ש בארחות חיים
אמנם, רבינו הרא"ש בספרו ארחות חיים (יום ראשון, יד) כתב וז"ל: "שלא יספר משיתחיל ברוך שאמר עד שיסיים תפלת לחש ולא בעוד שש"ץ חוזר ומתפלל התפלה אא"כ בד"ת או בדבר מצוה או לתת שלום ולהחזיר שלום". ע"כ. והוא פלא, שהרי בתשובת הרא"ש המובאת בטור (בסימן קכד) איתא שיש לקהל לשתוק ולכוין לברכת החזן לומר אמן וכשאין ט' בבית הכנסת המכוונים בברכת ש"צ קרוב להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה. ולכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת החזן. כמבואר בטור שם. והיאך כתב שבחזרה מותר לדבר בדברי תורה או דברי מצוה או שלום? [אמנם, עיין בחוברת צפונות (תשרי תשנ״א שנה ג גליון א עמ' יד) בעניין יחוסו של הספר ארחות חיים להרא"ש]. ובשו"ת משנה הלכות (חלק טו' ס' נב ד"ה שנית) כתב שמש"כ בתשובה היינו כשאין ט' עונים קרוב להיות ברכותיו לבטלה. וכשיש יותר מעשרה נראה דס"ל דלדבר מצוה מותר לדבר. ע"ש. אך עדיין נשאלת השאלה הרי הרא"ש סיכם דבריו ואמר שלכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו. ובספרו דרך ישרה על ארחות חיים (אות יח) כתב שמה שהתיר בד"ת היינו דוקא כשכבר התפלל ונמצא בבית הכנסת, אלא כיון שהוא בבהכ"נ כשהצבור מתפלל אסור לו לדבר אא"כ מדבר בד"ת או מצוה. ע"ש. וכ"כ הגר"ח קנייבסקי בשיח השדה (ח"א קונטרס ארחות חיים אות כד). וגם זה הוא חידוש גדול דלא משמע כך מלשון הרא"ש שהרי כתב בתחילה שאין להפסיק בדיבור משהתחיל ברוך שאמר. משמע שהוא מתפלל בפועל. אך כנראה הוצרכו לכך כדי ליישב את הסתירה.והגר"מ שטרנבוך בביאורו לארחות חיים (אות יד) פירש דמיירי כשהוא מסתפק בשאלה בדברי תורה אם אסור וכדומה ונוגע לעכשיו. וכן בדבר מצוה היינו שעלול להפסיד אם לא ידבר עכשיו כלומר במצוה עוברת. ע"ש. וסעד לדבריו מדברי השלמת חיים (ס' צה ובמהדורה החדשה ס' קכח) דמה שפסק המשנ"ב (ס"ס קכה) שמהרי"ל לא היה מדבר מתחילת הקדושה עד אחר אמן ד'האל הקדוש'. היינו שגם לדַבַר שהותר לדבֵר והיה צריך לו ובמקום שהיה מאריך בניגון וכדומה, בכל זאת המהרי"ל לא רצה להפסיק מתחילת הקדושה עד לבסוף שאמר אמן. ע"ש.
והגר"ע יוסף בתשובה המובאת בילקוט יוסף (קכד הערה יד) הביא את דברי הרא"ש הנ"ל וכתב וז"ל: "אולם בזמן הזה שקשה מאד לעסוק בדברי תורה ולכוין היטב לסוף ברכות השליח צבור, בודאי שראוי מאד להחמיר בזה, וכמו שכתב הרא"ש עצמו בתשובה, והובאה בטור ובשלחן ערוך (סימן קכד סעיף ד') שקרוב להיות ברכותיו ברכות לבטלה אם לא יכוונו. ולכן אין לזוז מדברי האחרונים להחמיר בזה. והמקילים בזה שלא ברצון חכמים עושים, ואם אפשר להוכיחם בלשון רכה תבוא עליהם ברכה". עכ"ל.
♦
ח. האם צריך לגעור ממש במשיח שיחת חולין
פש גבן לדון על מה שפסק מרן בשלחנו הטהור (קכד, ז): "לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו". האם יש לגעור בו ברבים או הני מילי למימרינהו בניחותא. הנה ראיתי בספר עלינו לשבח להגר"י זלברשטיין (ויקרא עמ' תשכח) שפסק שיש להוכיח את המדבר בחזרת הש"ץ אף בגערה. שכן לשון הש"ע 'גוערים בו'. ויתכן שהטעם הוא שיש בעוון זה חילול ה'. ולכן חייבים למחות על כבוד שמים. ולכן צריך להזהר בזה מאוד שלא יגרם חילול ה' בפרט שאם הרחוקים מהתורה יראו כך יגרם להם להתרחק יותר. והמסייע לשמור על קדושת המקום ועל תפלה בכוונה אין קץ למתן שכרו ולסיעתא דשמיא המובטחת לו ומצדיקי הרבים יזהירו ככוכבים. עכת"ד.אמנם בילקוט יוסף שם הביא מספר שי למורא דכתב שיש פוסקים שכתבו שאם אפשר יש להוכיחו בסתר שלא לביישו. אך האליה רבה כתב בשם הווי עמודים דמן הראוי שכל קהלה וקהלה יעמידו אנשים שישגיחו בקביעות שהצבור לא ידברו, וכל מי שידבר יענישו אותו ויביישו אותו ברבים. ע"ש. ותירץ בשי למורא שם, דמי שמדבר בבית הכנסת בשעת התפלה, מכניס את הצבור בסכנת נפשות, ולכן הותר לנו לביישו ברבים כדי להציל את הצבור מסכנה זו. אי נמי, דמי שמדבר בבית הכנסת באמצע החזרה, גורם לחילול ה', שהגויים אינם מדברים כך באמצע תפלתם בבית תפלתם, ועל כן לטובתו ולכפרת עוונו התירו לביישו ברבים, כדי לכפר על עון חילול ה' שגרם. אך בילקו"י שם פסק שלא לביישו אלא להוכיחו אחר התפלה והסביר שאין זה מוכרח לגעור בו ברבים [וז"ל בהלכה שם: "ובכל אופן יש להזהר שלא להעליב ברבים אדם מסויים המדבר באמצע החזרה. אלא יש להשתיק את המדברים באופן כללי"], דיש לומר דגוערין בו אחר התפלה, בינו לבין עצמו, ולא ברבים, כדי שלהבא יחדל מלדבד באמצע החזרה. אבל אין לביישו ברבים. ובילקו"י על הלכות כיבוד אב ואם כרך א' (עמוד תקלב) האריך בענין מה שאמרו חז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, אם הוא בדוקא שיהרג ואל יעבור, משום דהלבנת פנים היא אביזרייהו דשפיכות דמים, והרי שפיכות דמים היא מג' עבירות שנאמר עליהם יהרג ואל יעבור. או דילמא דנקט לשון זה דנוח לו לאדם וכו' לרווחא דמילתא דרך צחות. ובאמת שבמאירי מבואר שהוא דרך צחות, ומשמע שאינו למעשה שיהרג ואל ילבין. ועל כל פנים לדעת רוב הראשונים דהוי בכלל יהרג ואל יעבור, אם כן היאך ילבין פני חבירו ברבים לגעור בו על מה שמדבר באמצע החזרה. ע"ש.
וכ"פ בשבט הלוי (ח"י ס' יג) שאין בידינו לחדש דבר בדבר שנפסק להלכה בשו"ע, ומקורו באו"ח בשם רבנו יונה, ואם בעו"ה נפרץ הדבר ולפעמים אין כחנו למחות בעוברי עבירה בזה אין הדין משתנה ממשמעותו הפשוט דגוערים בו בנזיפה. אבל י"ל דלא גרע משאר עבירות דאורייתא ודרבנן, שכ' הרמב"ם פ"ו מדעות ה"ז שצריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה אבל בדברי שמים אם לא חזר בו מכלימין אותו ברבים, ומחרפין וכו'. וכן בנ"ד, בודאי הדרך לעשות כן אלא אם לא מקבל בשום פנים אז גוערים בו, ובודאי ישנם מקרים שא"א להעמיד דת על תלה כעין נ"ד וכל ערום יעשה בחכמה, ואם ראה שגורם עי"ז פגיעה בדרכי התורה, ולא יכול לעשות כהלכה בשום פנים יקבל שכר על הפרישה, והכל לפי ראות חכם וירא שמים, וע"ע פרטים באו"ח סי' תר"ח ובפוסקים. (ע"ע בשה"ל ח"ט, ל). ואפשר להוסיף, שברוב הפעמים לא מקבלים תוכחה בנזיפה, אלא אם יסבירו להם פנים בנחת אחר התפילה, יתקבלו הדברים על לבם יותר ויותר. ועל כגון זה דא אמרינן דברי חכמים בנחת נשמעים.
♦
ט. האם מותר להוסיף בקשות בסוף תפלת הלחש באמצע החזרה
ויש לדון עוד במי שרוצה להוסיף בקשות אך אינו רוצה להפסיד קדושה ואמנים של החזרה, האם יכול הוא לומר יהיו לרצון האחרון ולהמשיך להוסיף בקשות ולענות אמן. הנה לעיל הבאנו מהפוסקים שכתבו שאין לומר בקשות ותחנונים באמצע החזרה, והם המגן גבורים באלף המגן (ס"ק ט), אליה רבה (קכד ס"ק יב). ש"ע הגר"ז (סעיף ו) שיש לגעור באנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ או אומרים תחנונים ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה. משנ"ב (ס"ק יז). וכ"כ בסידור נהורא ע"ש. ויסוד דבריהם הוא ע"פ הש"ע שיש להקשיב לש"ץ כשחוזר התפלה וליזהר לענות אמן בסוף כל ברכה. ועוד שיש חשש שיענה אמן יתומה, כמבואר בדבריהם. א"כ כיון שהלכה היא שאחר שאדם אמר יהיו לרצון האחרון דינו כסיים תפלתו, אע"פ שעדיין לא פסע לאחוריו [כדמוכח מהש"ע ס' קיז, ה וכמש"כ שם המשנ"ב ס"ק יח ובביאור הלכה שם. וכן העלה בכה"ח ס"ק מ ובבא"ח בשלח הלכה יח, והגר"ע יוסף בתשובה שהובאה בילקו"י ס' קיז הערה ו]. נראה שאין לו היתר להוסיף בקשות בשעת החזרה, ולא מועיל שיאזין לסוף הברכה ויענה אמן, כמו שכתבו כל הפוסקים שהבאנו שם בס"ד שיש חשש לאמן יתומה ועוד שאינו מקיים את הדין להקשיב לחזרה.אמנם ראיתי בספר לקט הקמח החדש (קכד, ח) שכתב במי שרגיל לומר תפילות בסוף תפלת הלחש, שיכול לומר יהיו לרצון האחרון ויקפיד לשמוע ולכוין לתחילת וסוף כל ברכה שיוצא בזה אפילו לתפלה בשעת הדחק כבס' קי, ויענה ב"ה וב"ש ואמן על כל ברכה. מותר לעשות כן כדי שלא ידלג תפלות אלו שרגיל בהם תמיד. ע"ש.
לענ"ד מכל הפוסקים דלעיל מוכח להדיא דלאו שפיר עביד, משום שיש חשש לאמן יתומה ויש דין לשמוע החזרה. שהרי כל הפוסקים כתבו שלא יועיל לשמוע סוף הברכה ולענות אמן ע"ע. ואף איהו לא התיר אלא למי שרגיל תמיד לומר בקשות מסוימות, כמבואר שם. ועוד שפתרון זה מאוד קשה לעשותו ולכאורה הפסיד את שני הדברים כי הוא גם לא מבקש בקשותיו כדבעי, שכל כמה רגעים הוא יצטרך לעצור ותמיד לשים לב מתי מגיע החזן לסוף הברכה. ועוד שהוא לא מקשיב לחזרה. כך נלענ"ד.
ויש להוסיף שאף שמצינו בשלחן ערוך (סימן קל) שמי שחלם חלום ואינו יודע אם רע או טוב יכול לומר בקשה הכתובה שם בשעה שהכהנים מברכים, שבקשה זו היא כמו הטבת חלום. ע"ש. הנה לכאורה מותר לומר בקשות בחזרת הש"ץ. י"ל שברכת כהנים אינה נחשבת כחזרה ממש אלא היא מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר שבב"י הביא מתרומת הדשן (ס' כז) ומשו"ת מהרי"ל (ס' קמח) ששאלו איך מותר לומר בקשה זו הרי כתוב בגמרא (סוטה מ) כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים (וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך ס' קכח, כו שבשעת ברכת כהנים אין לומר שום פסוק). והתרומת הדשן כתב שחכמים התירו לומר בקשה זו דרבון העולמים. והוסיף שיש לדקדק שיאמר ממש בשעה שמאריכים בכ"ף של וישמרך ויחנך. והמהרי"ל כתב תרוצים אחרים. הא קמן שאין בזה האיסור של בקשה בשעת החזרה. ואע"פ שהרמ"א פסק שבמדינותיהם לא אומרים ברכת כהנים כל יום יכולים לומר הבקשה בשעה שהחזן אומר שים שלום. צ"ל שיש בזה היתר מיוחד בשביל החלום שראה שמבואר בגמרא סוף ברכות שיש חשיבות לפתרון החלום ויש פעמים שמותר להתענות אף בשבת בשביל חלום לא טוב. כך נראה לקענ"ד ולא להורות באתי.
שוב העירו לי מדברי הט"ז בס' קכב (סק"א) והובא במשנ"ב שם סק"א דמי שאומר תחנונים לפרקים אחר פסוק יהיו לרצון מפסיק לכל דברי קדושה כמו שירצה. ע"ש. הא קמן שאף שסיים יהיו לרצון ונחשב שסיים תפילתו, מ"מ הותר לו לומר תחנונים. וכן משמע במשנ"ב ס' סו ס"ק כב. ואולי יש לחלק בין סוף התפלה לפני אומרו עושה שלום דמותר, לבין אחר אומרו עושה שלום. ודומה לזה ראיתי להגר"נ קרליץ בחוט שני (או"ח ח"א עמ' רה) שהמסיים שמו"ע באמצע חזרת הש"ץ, לא יאמר יה"ר שיבנה ביהמ"ק וכו', דזה תחנון, ובחזרת הש"ץ אסור לומר תחנונים הואיל וחיוב על כל אחד לשמוע חזרת הש"ץ. עכ"ל. אמנם בספר אשי ישראל (פרק כג הערה רכד) כתב בשם הגר"ח קנייבסקי שמותר לומר את היהי רצון הנ"ל אף באמצע החזרה, דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ובשם הגרש"ז אויערבך כתב, שיש להמתין עד לאחר ברכת אבות כדי לא להפסיד מלשמוע ברכת אבות. ובשם הגרי"ש אלישיב כתב, שיש להמתין עד לסיום חזרת הש"ץ וה' יאיר עינינו בתורתו ומשגיאות יצילנו.
♦
נאה ויאה לסיים בדבריו הנפלאים של הגאון ציץ אליעזר (בשו"ת חלק יא ס' י. וכן בהסכמה לשו"ת יפה שעה) וז"ל שם: "ונזכר אנכי גם זאת מה שראיתי מכבר בס' פתח הדביר על או"ח ח"ב סי' רל"ו אות ה' שמעתיק שם תשובה אחת מהראשל"צ הרב חיים נסים אבולעפיא ז"ל שהשיב וכתב לחכם מופלג אחד ששאל אותו לפשר כמה מהנהגותיו, ואחרי שהשיב לו על ראשון ראשון, הוסיף לבסוף ברוב חסידותו לשאול להחכם השואל לאמור- אולם אני תמהתי למה זה לא הקפיד עלי על מה שאני לומד חק לישראל אחר תפלה בלחש ביני ביני שגומרים המכוונים ויש ימים שמשתרבב עמי עד גמר ברכת אבות בחזרה, ולא טוב אני עושה להפריד בין שני היחודים כידוע כמ"ש בשלמי צבור. ובראותי דבריו הנעימים פשפשתי במעשי וראיתי שהיסורים הבאים אולי הם מעון זה וכמאמרם ז"ל פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שהייתי חייב לבטל הלימוד הזה בעת החזרה עכ"ל. מה מפליא הוא ווידויו של גברא רבא זה בהשתפכות נפש כבן המתחטא לפני אביו, הלא משמשים המה דברי תוכחה נמרצים כלפי אותם הלומדים, לדעת ולהבין דמודים דרבנן היינו שבחייהו, ואדרבא הקפידא צריכה למצוא מקום לנוח אצלם על הרואים ויודעים ואינם מעירים את אזנם לתוכחה. ועוד זאת, השמיענו שגם ביני ביני דלחש והתחלת החזרה גם כן אין להפסיק בלימוד, ומה מחריד הדבר שתלה היסורים שבאו עליו דוקא בחטא זה ובהכניסו זאת בכוונת מאמרם ז"ל פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. דר"ל, דיתלה על שהיה חייב לבטל הלימוד בעת החזרה ולא ביטל. ואגב, בפירוש זה תתורץ הקושיא שמקשים על הגמ' דהרי פשפש ולא מצא, ואם כן בודאי לא מצא בידו גם חטא של ביטול תורה שזהו החטא היותר חמור, ומה זה איפוא שאומרים דמכיון שלא מצא יתלה בביטול תורה, וכמה תירוצים נאמרו בזה, אבל לפי פירושו של הרב חנ"א ז"ל הנ"ל מתיישב בפשוטו, והיינו, דנהי שאין בידו גם חטא של ביטול תורה, אבל יש לו מכל מקום לתלות בהצד השני דאולי עסק בד"ת גם בזמנים שהיה כן צריך לבטל, וכגון בחזרת הש"ץ, והוא מתוק מדבש". עכ"ל. ושפתים ישק.
♦ ♦ ♦