בדין ברכה על הטפל שלא היה לפניו כשברך המוציא
איתא בגמ' ברכות (מא:) אמר רב פפא, הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, לאחר סעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ופרש"י דברים הבאים מחמת הסעודה: ללפת בהן את הפת. אין טעונין ברכה: דהוו להו טפלה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו.וכתב הבית יוסף (או"ח סוף סימן קעז) וז"ל: וכתב עוד הרשב"א בשם ה"ר זרחיה (בעל המאור כט. ד"ה אמר) דלפי פירוש רש"י רב פפא אשמועינן שאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונין ברכה כלל. ע"כ. ואף על פי שהכל בו (סי' כד יח.) כתב שיש אומרים דפירות שהובאו אחר המוציא ואוכל אותם עם הפת בטלה דעתו וצריך ברכה לפניהם אבל אם הובאו על השולחן קודם המוציא שוב אין צריך ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, נראים דברי ה"ר זרחיה דכיון דדעתיה עלייהו כי אינם בשלחן בשעת ברכה מאי הוי. עכ"ל. ומשמע שהטעם שא"צ לברך הוא משום שהיתה דעתו עליו, אך אם לא היתה דעתו עליו משמע שצריך לברך.
ולכאורה קשה, שהרי ברז"ה מבואר דס"ל שאין מברך על הטפל אף שלא היתה דעתו עליו בשעת ברכת המוציא. שהרי כתב וז"ל: אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה פירוש ללפת עליהם את הפת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וא"ת מאי קמ"ל מתניתין היא זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה צריכא דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בדבר שבא עם הפת דכי בריך אריפתא הוה דעתיה עליה נמי אבל הכא דבעידנא דבריך ברכת המוציא אכתי לא אייתו קמיה הנך דברים הבאים מחמת הסעודה ולא הוה דעתיה עלייהו בשעת ברכה מעולם אימא ליבעי ברכה בתחלה קא משמע לן כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה. עכ"ל.
וכן הוא ברשב"א (ברכות מא:), שהוא מקור הב"י, וז"ל: אבל הר"ז ז"ל תירץ דהא דר' פפא בשלא היו לפניו בשעה שבירך על הפת והוה אמינא דטפלה לא מיפטרא אלא בשהיתה לפניו מעיקרא דדעתיה עילויה בעידנא דבריך המוציא, קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעו ברכה. עכ"ל. ומבואר דס"ל שבאופן שבירך המוציא אע"פ שלא היו לפניו אין צריך לברך. עכ"ל.
♦
א. ב.
וראיתי שכבר הקשה כן בתהלה לדוד (סי' קעז ס"ד) וכתב דע"כ לומר דכיון שיש קבע לסעודה דעתו על כל מה שיביאו לו ממה שיש לו בביתו, אבל אם הביאו לו דורון מבית אחרים הוי נמלך ממש.וכיוב"ז כתב בשו"ת בית דינו של שלמה (או"ח סי' ד) שג"כ העיר שברז"ה כתוב להדיא שלא היתה דעתו וכו' ותירץ דמש"כ מרן "דעתיה עלייהו" היינו מן הסתם דסתם דעת האדם על כל מה שיביאו לו, ומש"כ הרז"ה "דלאו דעתיה עלייהו" היינו לומר שאין דעתו עליהם בפירוש.
וכ"כ בספר בני ציון (סי' קעז ס"ד) דמש"כ הב"י דעתו עלייהו אין כונתו שיהא בדעתו בהדיא עליהם, אלא דמן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לפניו, ולאפוקי היכא שידוע שלא היה דעתו ע"ז כלל, כגון ששלחו לו דורון מבית אחרים דבסעיף ה. עכ"ד. אך לא העיר מלשון הרז"ה עצמו שזכרנו לעיל.
אולם אכתי לא איפרק מחולשא, דפשטות לשון הרז"ה שכתב "לא הוה דעתיה עלייהו בשעת ברכה מעולם" משמע אף בסתמא לא הוה דעתיה, וכונתו לחדש שטפלה לא בעיא ליפטר בברכת העיקר, וכל מה שתיקנו חז"ל לברך הוא רק על עיקר האוכל ולא על הטפל. וכן מדוייק לשון הרשב"א הנ"ל שכתב וז"ל: קמ"ל כיון דטפלה נינהו "לא בעו ברכה".
♦
ועיין בתוס' רא"ש (ברכות מא:) שהביא את פרש"י שפירש דברים הבאים מחמת הסעודה היינו ללפת בהן את הפת דהוו טפלה. וכתב דקשה לפירושו מאי קמ"ל מתני' היא מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ולכן פירש דהיינו כגון בשר ודגים וירק ודייסא שרגילין לקבוע עליהם עיקר סעודה ולאכול בהם את הפת ואף על פי שאוכלין אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם דכיון דעיקר הסעודה הם פוטרתם ברכת הפת, ודייסא אע"פ שאין רגילים לאכלה עם פת מ"מ היא באה להשביע והיא מעיקר הסעודה. וסיים שכ"כ בה"ג כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא. [אלא שלגבי דיסא דעת בה"ג דהוי שלא מחמת הסעודה, אך הרא"ש בהמשך דבריו חלק ע"ז וכתב דשפיר הוי מחמת הסעודה ושכ"כ בערוך]. עכ"ד. ולפ"ז יוצא שחידושו של רב פפא הוא לגבי מאכלים שהם מעיקר הסעודה ובאים להשביע שנאכלים כעת ללא פת, דהוה אמינא שהם חייבים בברכה דלא חשיבי כטפלה קמ"ל דחשיבי טפלה לגבי פת ונפטרים בברכתה.
ובספר הלכה ברורה הביא שהראבי"ה (ח"א סי' קיז) כתב שאפילו לא היו לפניו בשעה שבירך אלא שאמר להביאם ללפת ולא יכלו להביאם מיד, ברכת המוציא פוטרתן. ומבואר יוצא מדבריו דס"ל דעל כל פנים בעינן שהיתה דעתו עליהם בשעה שבירך המוציא. עכ"ד. ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי הראבי"ה שם איירי שהאדם אוכל דברים שאין דרך לאוכלם בתוך הסעודה, כגון פירות, דבעלמא בעו ברכה אף בתוך הסעודה אך כאשר הוא רוצה ללפת בהם את הפת, בהא כתב הראבי"ה דבעינן שתהא דעתו עליהם מעיקרא, אך באופן שהוא אוכל דברים שהדרך ללפת בהם יתכן דבזה יודה הראבי"ה לרז"ה דלא בעינן שתהא דעתו ע"ז מעיקרא.
♦
ג. ד.
והנה מצאנו לעוד ראשונים שפסקו דאף שלא היתה דעתו עליו א"צ לברך וכדעת הרז"ה, דכ"כ המאירי (ברכות מא:) וז"ל: אף על פי שלא היה דעתו עליו בשעת המוציא אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו שהכל נכלל בברכת הפת. עכ"ל.וכ"כ בפסקי רי"ד וז"ל: פי' אילו הן מיני לפתן, כגון בשר ודגים, שאינן נאכלין אלא עם הפת. ואף על פי שבאו בתוך הסעודה, וכשבירך על הפת לא היתה דעתו עליהן, אפי' הכי פת פוטרתן, דכל מידי דמילפתא בהו פיתא כפת דמי, וכי היכי דאם בא לו פת בתוך סעודתו אינו מברך עליה, הם הכי נמי במיני ליפתן אינו מברך עליהן. עכ"ל.
וכ"כ הריא"ז (ברכות פ"ו ה"ד) וז"ל: ולא היה דעתו עליהם מתחלה.
וכ"כ בספר המאורות וז"ל: ואפילו לא היה דעתו עליהם בתחילה.
וכ"כ הרשב"ץ בפירושו לברכות.
וכ"כ המכתם שאפילו לא היה דעתו בשעת המוציא פת פוטרתן דעיקר פוטר את הטפלה.
וכ"כ ההשלמה וז"ל ואני כותב מה שקבלתי מאבא מרי ז"ל ומה שנראה לי אחריו. והוא שרב פפא לא איירי אלא במיני פירות שאם באו ללפת זהו מחמת הסעודה בתוך הסעודה שאינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וטעמא דמילתא מפני שהם טפלה לפת לא שנא באו בשעת המוציא ל"ש באו אחר המוציא שלא היה דעתו עליהם בשעת המוציא אפילו הכי הפת פוטרתן שהוא עיקר והם טפלה לו והיינו מתניתין כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ובזה לא אשמועינן ר"פ מידי. עכ"ל.
וכ"כ בנמוקי יוסף וז"ל: ואע"ג דמתניתין היא לקמן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, מ"מ רב פפא מיירי הכא בשלא היו בפניו בשעה שבירך על הפת, ומהו דתימא דהא דפוטר את הטפלה הינו בדדעתיה עלויה בשעה דבריך על העיקר אבל כי האי גונא לא קמ"ל.
גם רבינו אשר בר חיים בספר הפרדס הקשה וכי רב פפא מתני' אתא לאשמועינן ותירץ דאע"ג דתאנים ורמונים פירות נינהו ואין דרכן לבוא ללפתן ולא למזון אפילו הכי כיון שבאו ללפת את הפת פטורים מברכה כלל, אבל רבינו זרחיה הלוי ז"ל תירץ וכו'.
♦
ה.
ונראה שדין זה הוא רק לגבי סעודה, אך בשאר עיקר וטפל בעינן שיפטור המברך את הטפל בברכת העיקר, וכמשמעות לשון המשנה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה דמשמע שהטפל חייב בברכה אלא שהוא נפטר בברכת העיקר. וכן מבואר במאירי (ברכות מא:) שג"כ פסק כהרז"ה וכתב וז"ל: שמא תאמר והלא מצד אחר אתה יכול לפטור ברכה מהם והוא שהרי כל שבאו לכיוצא בזה טפל הוא אצל הפת וכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, והוא שאמרת ועמו טפלה כלומר שלא נאמרו הדברים אלא כשהטפלה באה עם העיקר הא כל שלא היה דעתו עליו מתחלת אכילה והוא בא אח"כ אינו בכלל זה ואתה צריך לפטרו מצד אחר והוא זה שהזכרנו. עכ"ל.♦
בסיכום: מאכל שמלפתים בו את הפת נפטר בברכת המוציא אע"פ שהמאכל לא היה על השלחן ולא הייתה דעתו של המברך עליו כלל, שכ"כ הרז"ה והביאוהו הרשב"א ורבינו אשר בר חיים, וכ"ד הרי"ד הריא"ז ספר המאורות והמכתם הרשב"ץ ההשלמה הנמוקי יוסף והמאירי. וזהו דין מחודש בברכת הפת, משא"כ בשאר מאכלים כשאוכל עיקר וטפל בעינן שיהיו שניהם לפניו כדי שיפטר הטפל בברכת העיקר וכמש"כ המאירי. וא"כ יוצא שמש"כ בשו"ע בסעיף ה שאם הביאו לו מאכל מבית אחרים צריך לברך עליו ומקורו מספר הפרדס לרש"י וכמש"כ הב"י, הרי שלפי המבואר דין זה שנוי במחלוקת וסב"ל.
♦ ♦ ♦