מי פירות ומי שלקות
א. דברי הגמ' במשקים מהפרי
מצינו בגמ' שתי סוגיות על משקים הקשורים לפרי.ברכות לח.
אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עילויה שהכל נהיה בדברו מ"ט זיעה בעלמא הוא. כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר מ"פ של תרומה ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר.
ובברכות לט.
אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסלקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי.
על פניו התאמת דברי ר"פ ודברי מבר"א קשה, מכ"ש, שהרי בשלקות עצמם דנה הסוגיא לח: אם מברכים עליהם בפה"א ובפה"ע או שמברכים עליהם שהכל, ואילו תמרים חיים ודאי ברכתם העץ, ואילו ביוצא מהם מי הפירות שייכים פחות לפרי ממי השלקות.
להעצים את הקושי, במקוואות (ז, ב) הדין הפוך: מי פירות כיין אינם פוסלים את המקוה בג' לוגים, ומי שלקות פוסלים כמים[2].
על התאמת הסוגיות עמדו ראשונים [בפירוש ומכללא]. להלן יובאו תשע שיטות מדבריהם. תחילה יש לדקדק בדברי הגמרא.
♦
ב. האם נקטה הגמ' דבש ללמד ששאר מ"פ מברך בפה"ע?
יש לדון אם מבר"א נקט דבש כדוגמא המייצגת את שאר מי פירות, או כדין מיוחד. רוב הראשונים[3] השוו כל מי פירות לדבש.לדבריהם נראה שמבר"א נקט דבש, לחדש שאפילו דבש שבפשטות הוזכר בכתוב 'ארץ זית שמן ודבש', אינו פרי. והכוונה בפסוק לתמרים מתוקות, וכ"ה בירושלמי ביכורים א ג שדבש אלו התמרים עצמם.
ואפשר עוד שכוונת מבר"א 'דבש תמרים והנזכרים עמו במשנה בתרומות', וראשון נקט.
ובפשטות הדין עם הראשונים שדבש שווה למי פירות, וראה בהערה[4] לדון שהגמ' החריגה דוקא דבש, ורק הוא אינו נכלל בפרי. אם דבש ייחודי, נדחתה השאלה משלקות, ולעולם הנוזל השייך לפרי נחשב חלק מהפרי.
♦
ג. האם מסברא משקים כלולים בפרי?
יש לדון אם מסברא הנוזלים הקשורים לפרי נחשבים כשינוי. פשוט שאם גדלים נוזלים על העץ מברך עליהם העץ, וכ"נ דין ברכת מי הקוקוס[5], אבל כשהשתנו יש לדון אם שייכים לפרי.ובדף לט. שלפת חתוכה דק דק המיועדת למתק ברכתה בפה"א, א"כ אפילו השתנו, אם השינוי מכוון ומועיל ייכללו בפריה.
יש לדון שהשינוי מפרי לנוזל גדול מהשינוי לחתיכות דקות, ואף אם מועיל נחשב דבר אחר. זה מעצים את הקושי ממי שלקות.[6]
♦
ד. דרכי הראשונים ודעותיהם
בדברי ראשונים שלשה דרכים בהבדל בין מ"פ ושלקות, ובפרטות יש בדבריהם תשע שיטות.הדרך הראשונה – שמי הפרי הם בכלל הפרי, מצד עצמם, ויוצאים מכללו רק בסיבה מיוחדת [רשב"א וראב"ד, ואולי גם בה"ג ורה"ג]:
א. דעת הראב"ד. כל מ"פ ומי שלקות מברך עליהם את ברכת הפרי, ודבש שברכתו שהכל, דוקא כשזב מאליו[7].
לפ"ז מ"פ ומי שלקות שוים, שכל שהופקו מהפירות בידיים חשובים כפרי עצמו.
ב. דעת הרשב"א. כל מ"פ שהדרך לעשותם ואינם הפסד הפרי מברך עליהם בפה"ע. ברכתם שהכל רק כשאין הדרך לעשותם ועשייתם היא הפסדם [מלבד חומץ סתווניות, שהסתווניות הן פרי גרוע, שאף שהדרך לעשותו ברכתו שהכל[8]].
ג. דעת רה"ג. רק דבש היוצא ע"י בישול מברך עליו שהכל. הרשב"א הסתפק לדעתו אם דוקא דבש שמוזכר בתורה ברכתו העץ כשהוא יוצא מאליו. או שכלל זה תקף בכל מ"פ שהזב מאליו ברכתו העץ והיוצא בבישול ברכתו שהכל[9].
ד. דעת בה"ג בתוס'. רק כשהוסיף מים לדבש ברכתו שהכל. משמע בתוס' שכלל זה בכל מ"פ, לבדם ברכתם העץ ובתוספת ברכתם שהכל[10].
הדרך השניה – מי הפירות בכלל הפרי רק כשטעמם חזק כמוהו [דעת הרא"ש ותוס']:
ה. דעת הרא"ש (ברכות ו, יח) [וכן רמזו תוס' לט., וע"ע להלן]. לפתור את הסתירה משלקות למ"פ. ששלקות יש בהם את טעם הפרי ומ"פ אין בהם את טעם הפרי. הכונה שהבישול ממצה את טעם הפרי למים, ואילו טעם מי הפירות הוא רק טעם המים הכנוסים בפרי ולא טעם החלקים המוצקים של הפרי[11].יא
הדרך השלישית – שמי הפרי נחשבים דבר נפרד ושונה מהפרי, אם אינם 'משקה' שאז הם הפרי [רא"ש בתשובה רא"ה וריטב"א ר' יונה ומרדכי]:[12]
ו. הרא"ש בתשו' (ד, טו). הנוזל נחשב שונה ולכן מ"פ מברך שהכל, ומי שלקות הדרך לאכלם עם השלקות[13] ולכן אינם נחשבים נפרדים מהפרי, ומברך בפה"א אפי' אוכלם בנפרד.
ז. רא"ה וריטב"א. כל נוזל נחשב שינוי ומברך שהכל, אפילו מי שלקות. הנידון הוא רק אם ברכת השלקות פוטרת בדיעבד את מימיהם כשאוכלם יחד, וה"ה באוכל תמרים עם דבש. אבל כשאוכלים את מי השלקות לבדם מברכים שהכל. לדעתם הספק במיא דשיבתא הוא ספק מציאותי, אם ממשיכים לאכול את השבת עם המים אחרי שתיית המים[14].
ח. מרדכי (רמז קכה) נוזלים נחשבים חלק מהפרי, אבל שתייה אינה צורת אכילת פרי. לכן מי שלקות שברכתם האדמה דווקא כשמטבלים בהם. וכששותים אותם כמשקה ברכתם שהכל [בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (א, קפד) הלשון היא לחלק בין דבר סמיך לדבר נוזלי][15].[16]
ט. ר' יונה. נוזל שונה מהפרי וברכתו שהכל, אא"כ - א. השתנה לעילוי. ב. נאכל ולא נשתה, שאז הוא נידון כפרי.
והמעיין יראה שהדברים צריכים השלמה, מקושי הדרכים, בהנחת המציאות ובהתאמתה, ונתבארו הקשיים בהערות.
♦
ה. עיקר ההבדל בין מי פירות למי שלקות
נראה לפרש נקודה מהותית בהבנת ההבדל בין מי שלקות למ"פ, שנראה שהיא 'הצד השווה' בדברי ראשונים.יחס הגמ' הוא שמי הפירות אינם הפרי, מפני שהפרי הוא הפרי השלם כמות שהוא. השם 'שלקות' מדבר על ירקות מבושלים. האופי העיקרי שיש לירקות מבושלים הוא שאינם דבר שלם בצורתו, וגם אם הירק נשאר שלם במקרה, הרי הבישול מרכך אותו ומאפשר לו להדבק ולהצטרף לאחרים.
ולכן כבר בשלקות עצמם דעת ר' יוחנן לח: שאין מברכים עליהם בפה"א, אפילו רגילים לשלקם ושליקתם מעדיפה אותם מהמצב הקודם, כזית מליח שעדיף מזית תפל, מפני שאופי הפרי הנפרד והעומד לעצמו הוא זה שמאפשר הודאה מסוימת על הפרי, ואופי זה נפגע בבישול ועיבוד שבו הפרי עשוי להידבק ולהתחבר לפירות אחרים, הפגיעה קיימת גם כשהטעם הושבח[17].
ההלכה כרב שעל שלקות מברך האדמה. א"כ מתייחסים לפרי גם מצד תכונת עירובו ועיבודו ודיבוקו לפירות אחרים. טעם הדבר הוא מפני שגם זה מכלל ענין הפרי שתכונתו להתחבר לפירות אחרים. מכלל זה שמי הפרי הנספחים אליו וסופחים מטעמו אף הם בכלל הפרי וברכתם בפה"א.
אולם כ"ז בפרי שכך אופיו, פרי שמתאים להתייחס אליו כדבר עצמי, מפני שצורת אכילתו כאשר אוכל את הפרי במקור, היא אכילת פרי שלם בהדרו, אין מימיו שייכים אליו ואין ברכתם כמותו.
החלוקה הגסה לכך היא, שהדוגמאות למי שלקות הן ירקות, והדוגמאות למי פירות הן פירות[18]. שבד"כ ירקות -בפרט ירקות עלים שהוזכרו בגמ' במי שלקות- אין להם אופי של פרי הנאכל לבדו, אלא של פרי הנדבק ומתערב באחרים, ואילו פירות העץ, בד"כ יש להם אופי של פרי הנאכל לבד, ובעל צורה נהדרת מסוימת כשהוא בפני עצמו. וממילא חיוב ההודאה על הפרי היא כשהוא קיים בעצמו, ולא במים שהינם תוצאה מהפרי, שאין בה את האופי העצמאי הזה.
יש לסייע דרך זו משיכר. שבדף לח. שאסור לעשות מתמרים של תרומה שיכר, ובדף יב. שברכת שיכר שהכל, ובברייתא ב"ב צו: אחד שיכר תמרים ואחד שיכר שעורים מברך עליהם שהכל, למרות שהוא היה מתוכנן לייצר שיכר מתמרים כפסחים קיג. שרב יעץ 'תמרא בחלוזך לבית סודנך רהוט', ואמר ר"פ אי לאו דרמאי שיכרא בסודנא לא איעתרי. א"כ היה זה מעיקרי השימוש המתוכנן בתמרים, ובכ"ז אמרה הגמ' שאסור לעשות כן בתמרים של תרומה, וברכתו שהכל.
ובדרך המרדכי ור' יונה מובן ששיכר הוא משקה, וגם לרה"ג מכיון שהשיכר מתבשל. אבל לראב"ד רשב"א רא"ש ותוס' קשה. [וראה עוד בהערה י בד' תוס'].
ולמבואר לעיל העיקר הוא שהתמר מצ"ע נאכל כפרי עצמי, ולא בתערובת וריסוק, ולכן כל שסחטו אבד היחס לפרי להודות עליו, שלפי אופי התמר המשקה אינו נכלל בפרי, בניגוד לשלקות.
♦
ו. להציע ברמב"ם ששורשו בזהות המשקה עם הפרי
יש לדון לפרש כן ברמב"ם ח, ה. שכתב על קנה הסוכר: שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ע"י האור ומברכין עליו שהכל, וקשה שבמציצת הקנים לא השתנה כלום ושלא כדבש. ונראה שטעם רמב"ם הוא שדנים שהפרי הוא הקנה המתוק, ומציצת הקנה המתוק אינה אכילת פרי, שאין הקנה עצמו נאכל, והמשקה שכנוס בתוכו אינו פרי נפרד, ולכן אינו אכילת הפרי. וגם הבישול מרוקן את הפרי לגמרי, ולכן אינו עדיף מדבש תמרים, שהפרי עצמו אינו קיים עוד.ואף שקני הסוכר אין דרך אחרת לאכול אותם, בכ"ז גם מציצתם וגם בישולם אינם צורה של אכילת פרי[19].
ולפ"ז למד רמב"ם מדבש תמרים רק את העקרון שאכילת הפרי צריכה צורה מסוימת של אכילת הפרי כדבר שלם, וכשאי"ז כך ברכתו שהכל.
♦
ז. פרטי ההלכות במשקאות וברסקים
והנה סוגיא זו נוגעת להלכה להרבה פרטים. מיצי הפירות השונים. קפה ותה. ריבת פירות ועוד.על פניו הדברים פשוטים, מיצי הפירות לרוב ראשונים אפי' אם הדרך היא לייצרם אין מברכים עליהם בפה"ע, חוץ מלרשב"א שמברך עליהם בפה"ע. ושו"ע רב, י פסק שמי שלקות ברכתם האדמה דוקא כשהדרך לעשותם, כרשב"א. אולם לא מפורש שבנסחטים די בכך שכך הדרך, ויתכן שהוא הצריך את שני התנאים: שיהיו שלקות כרא"ש, ושתהיה הדרך לעשותם כרשב"א[20].
[ובמג"א רה, ו הביא גם ד' מרדכי, וגם ד' רא"ש בתשובה, וד' רא"ש בתשו' כבר דחה הטור רב, וד' המרדכי בפשטות נדחו ע"י השו"ע (רב, יא), ונר' שגם מג"א רק צירפם[21]].
מיץ תפוזים שונה ממיצים אחרים, וכן שאר הנסחטים שהסחיטה מרוקנת את כל הפרי, דינם כטרימא, וכמש"כ חזו"א (שביעית כה, לב) וכ"כ הגינת ורדים או"ח א כו. ואף שהרמ"א (רב, ז) חשש לתה"ד שמברך שנ"ב על ריבה, כשאינה ניכרת כלל, מ"מ גם רמ"א כתב שעיקר הדין שמברך בפה"ע, וכבר כתב חזו"א שבתה"ד מבו' שאם הדרך הוא לעשותו טרימא מברך בפה"ע גם כשאין הפרי ניכר[22], וכן הסיק בגינת ורדים כשהמשקה חשוב.
רסק תפוחים ורסק עגבניות הדרך לעשותם והם מבושלים ומכילים את כל הפרי, וודאי שהם לא גרועים מטרימא.
קפה ותה, על פניו[23] דינם בפה"ע או בפה"א, לפסק השו"ע בסי’ רב כרא"ש ורשב"א, שהוא בישול וכך הדרך. וכבר עמד בזה הפנים מאירות (א, צה וב, קצ) ודן שכיון שאין הפרי עצמו ראוי לאכילה אין מברכים על מימיו בפה"ע אלא שהכל. וקשה ע"ז ממיא דשיבתא, שמבו' בגמ' שבשלב שהשבת שרויה במים מפסיקה השבת להיות ראויה לאכילה, וה"ה כעץ בעלמא כלשון רש"י או כזבל כלשון רמב"ם טו"א א, ז, וקשה להניח שעדיין ברכתה בפה"א. ולכל היותר מברך עליה בפה"א אגב מימיה ולא להיפך.
מאידך יש סברא גדולה להיפך, ובה החזיק בעל פמ"א במסקנה, שבמצב שהפרי מצ"ע אינו ראוי לאכילה הרי הצורה היחידה שלו היא לאכלו באופן המתוקן, וכשם שירק שאינו ראוי חי פשוט לגמ' שסופו בפה"א, ה"ה מימיו.
אמנם המנהג הפשוט בקפה לברך שהכל, בין באירופה ובין בא"י וכמבו' בפר"ח יו"ד קיב, יז וקיד, ו.
ובאמת נראה שקפה עם חלב טעמו מורכב משני טעמים טעם הקפה וטעם החלב, ואין החלב נעשה למי שלקות מכיון שיש לו טעם עצמי, וכמש"כ הטור (רה) מרא"ש במי שליקת בשר וירק, וכ"פ השו"ע (רה, ב). והנידון רק בקפה המבושל במים[24].
משקה קקאו שהקקאו עצמו ראוי לאכילה ע"י בישול ואפייה, וחליטות צמחים שונים, כמו נענע ולימון, דינם כמי שלקות.
ולדרך שהוצעה לעיל, הקפה והתה והקקאו והנענע ברכתם כפרי ששימוש הפרי רק בריסוק והטעמה, אולם מיץ תפוחים ומיץ רימונים וסיידר תפוחים ברכתם שהכל לפי שפרי זה נחשב כדבר עצמי וממילא המשקה חלוק ממנו. ורסק תפוחים ומיץ תפוזים שמכילים את כל חלקי הפרי ברכתם כפרי, כטרימא, וכמש"כ החזו"א.
♦
ח. בירך העץ ואדמה על מי פירות שברכתם שהכל
הנחת אחרונים שאם בירך בפה"ע לא יצא ואילו בירך שהכל יצא, וממילא 'המסלול הבטוח' מבחינתם לברך שהכל בכל ספק. כ"כ רמ"א (רב, ז) ושו"ע (רב, יא) וכ"כ תה"ד (א, כט), ומזה יצא בשו"ע (רב, יא) שמי שריית תאנים השנויים במח' רא"ש ורשב"א יברך בתחילה שהכל, ואחריהם א"י לברך על העץ, ואין ברכת בורא נפשות פוטרת מעין ג', לכן יאכל לכתחילה בתוך הסעודה.טעם הנחה זו, שברכת שהכל פוטרת את הכל מפני שהיא ברכה כללית, לכן בכחה לכלול ברכות אחרות, אבל א"א שהמחוייב בברכה כללית ייפטר בברכה פרטית.
ונראה לדון שאף שהדין לברך שהכל, יש מקום לברכת העץ והאדמה, אלא שברכת שהכל מדוייקת מהם, שכיון שאין השייכות לפרי שלימה, מוטב להתייחס להגדרה הכללית של הטובה ולברך עליה. ולכן אם בירך העץ יצא, שהשייכות לעץ קיימת[25].
ואין לומר שהוא כמשקר בברכתו שאלו מים בלבד, שהרי מים אלו נחשבים כמכילים בתוכם את פרי העץ, שהרי אפשר לברך עליהם העץ במצבים מסוימים, ואפילו לדעת ריטב"א ורא"ה שנחשבים רק חלק מפרי העץ כשאוכל את הפרי, עדיין דין זה אמת רק במים אלו ולא במים רגילים. והגע עצמך, לר' יוחנן בדף לח: ששלקות עצמם ברכתם בפה"א, וכי נאמר שבטל מהם שם ירק לגמרי והוא כמשקר בברכתו.
וזה מבו' בתשו' רמב"ם לחכמי לוניל המובאת במגדל עוז ח, יא (רחצ), שעל שיכר העשוי מענבים יוצא בברכת בפה"ג, אף שברכתו שהכל. מבואר שברכת בפה"ע שייכת ופוטרת בדיעבד על מה שנשתנה מהפרי וברכתו שהכל.
ולפ"ז נראה שהדין להיפך, שכל הספקות יברך בפה"ע ומעין ג', שהיא ודאי פוטרת, ואם היא פוטרת אז היא הברכה העיקרית, ואין לשנ"ב שום עדיפות עליה, חוץ ממקרים שבהם העיקר להלכה שיברך שנ"ב. א"כ מבחינת 'המסלול הבטוח' שנ"ב והעץ שווים. ובשבעת המינים מעין ג' עדיפה, שהיא ודאי פוטרת. אולם גם בשאר פירות נראה שבספק עדיפה המעלה של לברך את השבח הפרטני מאשר את השבח הכללי, כל שלא ברור מהי הצורה המדוייקת של הברכה.
♦
עיקר הדברים
א. העיקר שבכ"מ שהפרי המקורי צורתו כפרי שלם וכך תשמישו המשקה היוצא ממנו או נשלק ממנו מברך שנ"ב, ואילו כשהפרי המקורי צורת השימוש בו היא כעיסה או כתערובת וכו' מברך בפה"ע ובפה"א. הגדרה זו היא 'הצד השוה' בהגדרות הראשונים.ב. נראה שהעיקר כדברי רמב"ם בתשובה, שהמברך בפה"ע על פירות העץ, אפילו במקרה שמן הדין יש לברך שהכל - יוצא, וכן המברך ברכה מעין ג' אם היו מז' המינים, ולכן בספקות אין עדיפות לברכת שנ"ב.
♦ ♦ ♦