רב ומו"צ באלעד
מח"ס ויען יוסף, תורת ערלה, נחלת אבות ועוד
לקיחת ריטלין בשבת
שאלה: מה יהא דינו של נער הסובל מ"הפרעת קשב וריכוז", ואינו יכול להתרכז בתפילה ולימוד תורה, ללא נטילת כדור ריטלין. האם יכול לקחת כדור זה בשבת, או שהדבר אסור משום איסור שחיקת סממנין?ומתוך הדברים נסתעף לדון על אדם בריא ומתפקד כראוי, האם יכול הוא לקחת כדור זה לתוספת ריכוז וחיזוק המחשבה.
♦
מהות הבעיה
על מנת להבהיר את השאלה, עלינו להבין בראש ובראשונה מה התהליך העובר במוחו של הסובל מהפרעת קשב וריכוז, ולמה בעצם נועד הריטלין, ולאחר מכן נוכל לדון בשאלה זו להלכה.לבעיית הקשב וריכוז יש שתי שלוחות עיקריות:
א. האחת מכונה A.D.D., והיא מאובחנת בילדים עם קליטה איטית מן הרגיל, המתקשים לרכז את עצמם ולהקשיב. הסיבה לקושי זה היא משום שילד זה נולד עם מח גדול מן הממוצע.
במח עצמו יש הרכב כימי המכונה "דופמין", ומכונה גם מוליך סיבים, המופק על ידי בלוטות השקד שבמח. תפקידו של הדופמין הוא להוליך את המחשבה לחלקי המח השונים. הדופמין מופיע במח בצורת הבזקים מהירים, כמו הבזקי חשמל, והבזקים אלו מתרוצצים כהרף עין במח ומקשרים בין חלקיו השונים.
הסיבה שילד הסובל מקליטה איטית, הוא משום שמוח גדול שיש לילד זה, דורש בהתאמה דופמין רב יותר, משום שעל הבזקי הדופמין מוטל לכסות את כל חלקי המח הרחב. אך מכיון שהילד נולד עם דופמין בכמות רגילה, הרי שבעצם קיים במוחו חוסר בדופמין.
כתוצאה ממחסור זה, חסרים לילד מוליכים שתפקידם להוליך את המחשבות במוחו. המחשבות העולות במוחו ממתינות המתנה חסרת תוחלת לדופמין שיוביל אותם למחוז חפצן, אך ההבזקים בודדים ומועטים, והמחשבה אינה מצליחה לתפוס אחד מהם כדי להגיע אל החדרים האחרים במח. התמהמהות זו גורמת לילד קליטה איטית.
ב. לעומת זו יש בעיה אחרת, והיא נקראת הפרעת D.H.D.A., הנקראת גם "היפר אקטיביות", המאופיינת בתזזיתיות יתר. הסיבה לקושי נובעת מעודף דופמין הקיים במח הילד. עודף הדופמין מריץ את המחשבות ממקו למקום במהירות. המחשבות מסתחררות במח מאזור לאזור במהירות רבה, והמחשבה שהיתה אמורה לעבור בכמה וכמה חלקים במח, מסיימת את הסיבוב בחדרי המח הרבה יותר מהר מאשר אצל אדם רגיל. מח בעל עודף דופמין אינו מאפשר למחשבה להתעכב, ולשקול את מעשיה באופן הולם, וההחלטה לעשות ולפעול דברים מתקבלת בחופזה רבה.
הטיפול בבעיות אלו הוא באמצעות כדור ה"ריטלין". תפקיד הריטלין (או כדורים אחרים מקבוצה זו) הוא לאזן את רמת הדופמין בהתאם לדרישות המח. ומכאן שפעולתו היא הפוכה, בהתאם לבעייה הקיימת: לילדים הסובלים מ A.D.D., הוא מעלה את רמת הדופמין, ולילדי ה: D.H.D.A., הוא מוריד את רמת הדופמין. הריטלין גורם לילד להתאזן ולשבת ככל הילדים. ה"היפר" המקבל ריטלין נרגע, מחשבתו פועלת בצורה מאוזנת, וגופו חדל להיות תזזיתי.
לאחר הטיפול יכולים ילדים אלו לתפוס את החומר בצורה טובה יותר מבני גילם, מכיון שהיכולות השכליות שלהם טובות יותר, מחמת שניחונו במח גדול יותר. כך שבשעה שנסיר את החסימה הקיימת במוחו, הכישרון הטבעי הגדול של הילד צץ ומתגלה.
♦
אימתי נאמרה גזירת סממנין
כתבו הראשונים, כי גזירת שחיקת סממנין לא נאמרה באדם חולה, אפילו חולה קל, אלא באדם המוגדר כ:"מתחזק והולך כבריא".וכ"כ הרשב"א (בחידושיו לשבת קכ"ט ע"א): "והוי יודע, שלא התירו דברים הללו כלל אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של אדם, כגון חיה כל שלשים, אי נמי בסכנת אבר אחד, וכן מכחל עינא בסוף אוכלא ופצוחי עינא שהוא נופל למשכב או חולה ומצטער ממנו, אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות של דבריהם ואפילו על ידי גוי, ולא עוד אלא בדבר שאין בו מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין" עכ"ל.
וכ"כ הר"ן (על הרי"ף, שבת ל"ט ע"א): "ומסתברא דכי שרינן להו לומר על ידי נכרי הני מילי בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב, אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא. ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורין לו, כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין" עכ"ל.
וכ"כ הר"ן בחידושיו (שבת קכ"ט א':) וז"ל: "אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא, לו. ולא עוד אלא דברים שהם מותרים לבריאים, אסורים לו, כל היכא שמעשיו מוכיחים שלרפואה הוא מכוין. וזו היא ששנינו: "החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ", ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין, דאפילו היכא דכאיבי אלא (כיאבי) ליה טובא חושש קרו ליה, לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא, ומשום הכי אסרינן משום גזירת שחיקת סמנין".
ומסכם שם לאחר כל גדרי חולה וסכנות, בשם הרמב"ן, וז"ל: "מיחוש בעלמא, כגון חושש בשיניו וכיו"ב, אין מתירין לו כלום, ולא עוד אלא אפילו דברים המותרים לבריא אסורין לו, כל שמעשיו מוכיחים שהוא מכוין לרפואה, גזירה משום שחיקת סמנין, זוהי דעת הרמב"ן בדברים הללו" עכ"ל. והנימוקי יוסף (שבת קכ"ט ע"ב) מעתיק את לשון הר"ן הנ"ל.
וכ"כ הרמב"ן בספרו תורת האדם, בזה"ל: "אבל מיחוש שאין בו חולי, ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא התירו שבות כלל ואפילו ע"י גוי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנים, וזהו החושש בשיניו" עכ"ל. (והעתיקו בצרור החיים עמ' ס"ו).
מלשונם: "מתחזק והולך כבריא", עולה כי כל גזירת שחיקת סממנין נאמרה רק באופן שהאדם מתפקד כאדם רגיל וכבריא, רק יש לו צער וכאבים שאותם הוא רוצה להרפות. אך אם האדם אינו מתפקד כבריא ורגיל, גם אם לא נפל למשכב, לא נאמרה עליו גזירת שחיקת סממנין.
♦
דברי הפוסקים בהגדרת הגזירה
הגדרה בגזירת שחיקת סממנין עולה אף מדברי הפוסקים המדברים בהלכה זו, דרק במיחוש בעלמא נאמרה הגזירה, ולא בחוסר תפקוד רגיל.וכמו שפסק מרן השו"ע (או"ח סי' שכ"ח ס"א): "מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפי' ע"י אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סמנים" עכ"ל. ודקדק העולת שבת כי לשון השו"ע מבוסס על הר"ן הנ"ל, שכתב: "לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא" ולכן אפילו מה שמותר לבריאים אסור לו ע"ש.
וכן ביאר המעשה רוקח (שבת פ"ב ה"י) את לשון המגיד משנה: "אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא" – ר"ל שיש לו איזה מיחוש בעלמא קל, דבזה אין להתיר כלל" עכ"ל.
גם הרדב"ז (ח"ג סימן תר"מ – אלף ס"ה) העתיק את דברי הראשונים וסמך עליהם להלכה, וז"ל שם: "וכן כתבו בשם הרמב"ן והרשב"א ובעל מגיד משנה והר"ן ז"ל עלה דהאי מימרא וז"ל, ודוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה כל שלשים יום וכן לכחול את העין בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב, או מצטער וחולה ממנו, אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא, אין מתירין לו אפי' שבות דדבריהם ואפי' ע"י עכו"ם ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים" עכ"ל. חזינן דבאופן שנופל למשכב או מוגדר "מצטער וחולה", לא נאמרה בו הגזירה.
גם העטרת צבי (על השו"ע שם) כתב: "אבל בחולי שאין בו אלא מיחוש לבד והולך ומתחזק כבריא, אין עושין שום מלאכה אפילו שבות דרבנן אפילו ע"י גוי משום גזרת שחיקת סממנים, דבמידי דרפואה גזרו רבנן" עכ"ל.
גם בשו"ע הגר"ז (שכ"ח ס"א) כתב וז"ל: "מי שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה בשבת אפילו ע"י נכרי וכו' גזרה שמא ישחוק סממנים לרפואה כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת ויתחייב משום טוחן" עכ"ל.
וכן כתב בהדיא הרב יעקב שבתי סניגיליאה (מחכמי איטליה לפני כמאתים שנה, מח"ס שבת של מי, בספרו ההלכתי יעקב לחק סי' מ"ו עמ' רע"ט), והגדיר בבירור שכל הנידון הוא רק במיחוש קל בלבד, ולא במיחוש הגורם לו צער.
שם דן הרב במקרה של אדם שהיה לו צרעת ברגליו, ודנו האם להקל מכאביו מותר לומר לגוי לשרות לו סמרטוטין בחומץ ולתת על רגליו. ובתוך דבריו כתב, וז"ל: "ואם יאמרו דמיחוש זה של רגלים דאנן עסקינן ביה לא הוי כשאר חולה שאין בו סכנה, אלא כמיחוש בעלמא, והוי כמו שפסק הרב בשו"ע או"ח ריש סי' שכ"ח דמי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והול כבריא דאסור לו לעשות שום רפואה אפי' ע"י גוי. אמינא ולא מסתפינא דשגגה היא, דשאני הא מהא כעוכלא לדנא, דהא מאריה דאי דינא אשר פסק מרן ז"ל הוא הרב המגיד בפי"ב דהל' שבת שכתב על מה שפסק הרמב"ם בהל' י', חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי וכו', ודווקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם, כגון חיה שלושים יום, וכגון לכחול את העין בסוף האוכל שהוא נופל למשכב או מצטער, וחולה ממנו. אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא, אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י גוי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין, ע"כ כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ודברים ברורים הם, ויתבארו בדברי רבינו בפרק כ"א.
ואנן חזינן דהרב המפה (הוא הרמ"א) באותו סימן שכ"ח סקי"ז על דברי השו"ע שפסק חולה שנפל למשכב מחמת חוליו ואין בו סכנה, כתב: "או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאעפ"י שהולך כנפל למשכב דמי. והוא נלקח מדברי הרב המגיד כאשר נרמז בפנים.
א"כ שמעינן בהדיא דאיכא חילוק ממיחוש למיחוש, אעפ"י דבתרתי מתחזק והולך, והיינו דכשהוא מצטער הרבה, אעפ"י שמתחזק והולך ודאי מותר, אבל אם הצער מעט מזעיר הוא, כיון שמתחזק והולך כבריא אסור. ונידון דידן כפי השאלה אשר סדרו קמאי מורה בהדיא דהוא מצטער הרבה ובצער גדול הוא מתחזק והולך, וא"כ הוא ודאי דשרי ליה וכו', וליכא סבר למימר דהוא מיחוש בעלמא ואסור, דהמוכחש לא יוכחש דכיון שהיסודות רעועים הם, ודאי דיהיה מוכרח ליפול למשכב, ולא מיסתייה ליה (ר"ל אין באפשרותו) להישען על משענתו ובמקלו, והוי ממש כמ"ש הרב המגיד: "או מצטער וחלה ממנו", דהכוונה היא דאע"פ שהולך, כנפל למשכב דמי, כמו שכתב בהדיא משמו מור"ם ז"ל וכו', וכמ"ש העטרת צבי וז"ל: חולה שנפל למשכב, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, אז אע"פ שהולך, כנפל למשכב דמי" עכ"ל של הרב סניגיליאה.
♦
חוסר תפקוד מוגדר כחולי
העולה מדבריו ומדברי הפוסקים, כי כל גזירת שחיקת סממנין נאמרה באופן שאין צער החולי של האדם גורם לו שאינו יכול לתפקד כאדם רגיל, אלא מדובר בצער קל בלבד, שלמרות הכאב הוא הולך ומתפקד כבריא ורגיל. משמע שכל חולי שיגרום לאדם חוסר תפקוד כשל אדם רגיל, לא נכלל הדבר בכלל גזירת שחיקת סממנין.וכן עולה מדברי מהר"ח פלאג'י בספרו שו"ת לב חיים (ח"ב סי' ס"ט), דשם דן לגבי מי שאינו יכול ללכת, והעלה דאינו בגדר "הולך כבריא", וזה לשונו: "שאלה: מי שהוא חולה שיש לו כאב ומיחוש וניפוח, ויש לו חום הרבה בירך של שמאל בעצם הקולית, ואינו יכול להתחזק ולילך ברגליו, וציוה הרופא שישימו ע"ג סמרטוטין שרויים במים שיש סממנים או בחלב, אם מותר בשבת וכו'.
אלא דאם באנו לומר דכיון דחולי זה אין בו סכנה, הרי קי"ל דאינו מותר לעשות שום רפואה ואפילו ע"י גוי, נראה דכאן בנידון דידן מותר גמור, יען דכיון שהוא אינו יכול לילך ברגליו, הרי נראה דמותר, שהרי כתב מרן בשו"ע בסי' שכ"ח וז"ל, מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור וכו', והרי כאן בנ"ד כיון שאינו הולך ברגליו וגם אינו מיחוש בעלמא, דיש לו כאב וניפוח וחום גדול ככתוב בשאלה, וא"כ נראה ודאי דע"י גוי מותר לכתחילה להשרות הסמרטוטין במים או בחלב ולתת על המכה, ואין בזה פקפוק כלל" עכ"ל.
וכן כתב הגר"נ קרליץ זצ"ל בספרו חוט שני (שבת ח"ד עמ' קצ"ז) במקרה דומה, וז"ל: "גדר "חולה שנפל מחמת חוליו למשכב", היינו אף שיש לו מיחושים או כאבים במקום מסויים בגופו ולא בכל גופו, מ"מ אם מחמת הכאבים אינו יכול לתפקד ולהתגבר לעשות מה שצריך לעשות בדרך כלל, מיקרי שמחמת המיחוש והצער חלה כל גופו ודינו כחולה שאין בו סכנה".
עוד כתב שם: "וכן אם מרגיש שבור ממצבו הבריאותי ומחמת זה אינו יכול לתפקד ולהתגבר לעשות מה שצריך לעשות מיקרי חולה שאין בו סכנה אף שמבחינה גופנית יכול להתאמץ ולעשות" ע"כ.
עוד כתב הרב: "ודע דחולה שאין בו סכנה מיקרי אף למי שיש לו חולשה גדולה בלי שנודע לו סיבה מסוימת, ועל ידי כך מאבד את התיפקוד שלו וכנ"ל, אף שלא ידוע שיש לו מחלה או מכה מסוימת חשיב חולה שאין בו סכנה. ומש"כ המג"א דאסור לבריא לקחת רפואה לחזק מזגו, היינו באופן שהוא בריא או חלש וצריך להתחזק עוד, אבל אינו נמצא במצב של חולשה גדולה עד שמאבד את התיפקוד שלו" עכ"ל.
מתבאר מדבריו כי גזירת שחיקת סממנין נאמרה רק על בעל מיחוש המתחזק והולך כבריא, דהיינו שיכול הוא לתפקד כבריא, אבל מי שכאבו גורם לו שלא יוכל לנהל את חייו ולתפקד כבריא, מוגדר חולה.
♦
הגדרת הסובל מקשב וריכוז
מעתה שומה עלינו לדון, עלינו לדון האם נער זה הסובל מהפרעת קשב וריכוז (בלשון המקצועית המילה "הפרעה" ניתנת על שם החומרים הכימים המופיעים במח שלא בתיאום ומפריעים למערכת לפעול כתיקנה) שמצבו גורם לו שאינו יכול ללמוד ולהתפלל כראוי וכאדם רגיל מחמת מצבו, האם הוא מוגדר כמתחזק והולך כבריא או כחולה.ולכאורה מדברי הפוסקים, המבארים כי אדם שאינו יכול לתפקד כאדם רגיל, אינו מוגדר כ"מתחזק והולך כבריא", א"כ גם אדם זה הסובל מחוסר חומרים במוחו, שמחמת כן גורמים לו לתפקד שלא כאדם רגיל, כגון שאינו יכול ללמוד ולהתפלל כשאר בני גילו, הרי הוא מוגדר כחולה, גם אם אין לו כאב והוא לא עלה למיטה מחמת חוליו. שכן לא צריך להיות חילוק בין כאב השולח את אותותיו למח ומורגש בכל הגוף, ועל ידי הרגשת הכאב האדם אינו יכול לתפקד כראוי, לבין חוסר או יתר בדופמין במח, המשפיע ישירות על תפקוד האדם כמו שנתבאר. שניהם מוגדרים כסובלים מבעיה שאינה ניתנת לריפוי אלא ע"י תרופה זו.
ומצאתי שגם הגרי"מ רובין שליט"א (קובץ היכלא ח"ז עמ' ק"נ), הגדיר את הנצרך לריטלין כחולה, מחמת שאינו יכול לתפקד כאדם רגיל, ואלו דבריו: "יש לדון בהגדרת מצבם של אנשים הזקוקים לתרופות אלו בשבת, וכאמור ישנם מצבים שונים אצל נוטלי תרופה זו, ויש בהם רבים שאפשר להגדירם כחולים לעניין היתר נטילת תרופות בשבת, ואף שאינם בגדר חלה כל גופו או נפל למשכב. והטעם בזה הוא, שמה שמצינו גדר זה בפוסקים של חלה כל גופו או נפל למשכב איירי בחולי הגוף אבל חוליים אחרים אינם נמדדים בזה אלא כל חולי יש לו בחינה אחרת וכגון מי שחולה בחולי הנפש פשוט שדינו כחולה לעניין גזירת שחיקת סממנין ואף שהוא מתנהל כאחד האדם ולא נפל למשכב מ"מ כיון שאינו מאוזן נפשית הרי דינו כחולה ואם כן גם אלו הנצרכים לתרופות הריטלין אף שפשיטא ופשיטא שאין לדמותם כלל וכלל לחולי הנפש שודאי הם בריאים בנפשם מ"מ יש לומר בהם כיון שאינם יכולים לתפקד כאחד האדם הרי הם כחולים שהרי מי שחלה כל גופו גם אינו יכול לתפקד כשאר אדם ואין זה רק כמיחוש או כאב כיון שמצבם זה משפיע על כל התנהלותם" ע"כ.
ונראה שלטעם זה כיון מו"ר הגר"ש קורח בעל העריכת שלחן (ח"ד עמ' קס"ד) בדבריו, דהתיר את לקיחת הריטלין משום שבלעדיה נגרמת לו עצבנות וחוסר שקט, דמחמת זה אותו אדם מוגדר כחולה שאינו יכול לתפקד כראוי, וממילא לא נאמרה בו גזירת שחיקת סממנין.
וזה לשונו: "מי שיש לו עודף מרץ הנקרא "היפר אקטיבי", מותר לו לקחת בשבת תרופה הנקראת "ריטלין", כדי שיהיה רגוע" ע"כ. ובביאורים כתב שם בטעם ההיתר: "כי חוסר השקט גורם לו לעצבנות, וגם לסביבתו הוא יוצר חוסר שקט, והרי שבת לעונג ניתנה, ויש בזה כדי למנוע צער נפשי בשבת. ובפרט שבזמנינו לא שייכא כל כך גזירת שחיקת סממנין שהיא סיבת איסור רפואה בשבת, לפי שכל אחד שוחק לעצמו סממנין, והכל מוכן מזמן רב" עכ"ל.
וכ"כ בספר וישמע משה (פריד עמ' קע"ו) בשם הג"ר שמאי גרוס שליט"א, דמותר לתת ריטלין בשבת לקטן מב' טעמים: א. כל צרכי קטן נעשים בשבת כחולב שאין בו סכנה, ותרופה זו נחשבת צורך גמור של הקטן. ב. מי שסובל מחוסר מנוחה ברמה כזו שזקוק לתרופה, יש לדונו בגדר חולה כל גופו, שמותר לו ליטול תרופות בשבת, והוא כעיקר הטעם שהעלנו כאן. ועי"ש עוד שהביא עוד עמים מחכמים נוספים להיתר.
ואציין לספרים נוספים שהתירו לקחת ריטלין בשבת למי שאינו יכול ללמוד ולהתרכז זולתם, מטעמים שונים, עיין שו"ת אמרי יעקב להגרי"מ שטרן (סי' נ"ד עמ' ק"א), חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין (בכורות עמ' תנ"ג), שו"ת אבני דרך (פרינץ, ח"ז סי' ס"ד, תורת מאיר (פנחסי סי' נ"ח עמ' קס"ז) במחוקק במשענותם (שמואליאן, ח"ד עמ' ק"נ). ולא אכנס לדון בטעמי ההיתר שהעלו, כי את העיקר העלנו וביססנו בס"ד.
בריא המכוין לרפואה – דעת השו"ע
וכל דברינו עד כה אינם אמורים אלא רק למי שנצרך לכדור הריטלין על מנת ללמוד ולקרוא, ואינו יכול להתרכז בלעדיו, דאז חוסר תפקודו מוגדר כחולי.והשתא דאתינו להכי, יש לנו להוסיף ולדון האם נטילת ריטלין מותרת לאדם בריא היכול לתפקד, ויכול ללמוד או להתפלל כאדם רגיל. אמנם כעת הוא רוצה לקחת את הריטלין לתוספת חיזוק מחשבתו והריכוז, וכגון שהוא עומד לפני מבחן עם פרטים רבים ורוצה ללמוד ולהתרכז ולזכור את החומר.
והנה דנו הפוסקים בעיקר דין גזירת שחיקת סממנים, על מי ובאיזה אופן נאמרה. וכתב הב"י בתחילת סימן שכ"ח, כי גזירה זו נאמרה רק על מי שמרגיש מיחוש וכאב, שאז חששו חכמים שמתוך מצבו יגיע לשחוק סממנים. אבל על הבריא לא נאמרה הגזירה, אפילו אם מכוין לרפואה. וזה לשונו: "הלכך על כרחך לומר דביש בו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא היא, דכל כה"ג אין מתירין לן אפילו שבות דדבריהם" עכ"ל.
והוסיף הב"י לבאר שיטתו ברוחב, בדבריו לסי' ל"ז, שם דן בדברי הטור שכתב: "וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה. אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי, שרי". וביאר הב"י, כי דברי הטור הללו במרגיש מיחוש מיירי, דאז נאמרה הגזירה, ואז אסור לו לאכול דברי רפואה. אבל המשך דברי הטור ב"אין לו חולי" באו ללמדינו כי אם המדובר באדם בריא לחלוטין ללא מיחוש, יכול הוא לאכול או לשתות אף תרופה, כיון שבו לא נאמרה הגזירה. וזה לשונו שם: "ומשמע דכל שאינו חולה כלל, מותר לו לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שאינם מאכל בריאים, דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי, הילכך אפילו אינו לא רעב ולא צמא מותר לאוכלן ולשתותן, והוא דנקט לרעבו ולצמאו לאו דווקא, אלא אורחא דמילתא נקט" עכ"ל.
בדרך זו פסק גם בשו"ע (שכ"ח, ל"ז): "וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר" עכ"ל.
גם הלבוש (סי' שכ"ח) פסק כדעת השו"ע וכתב: "וכל שאינו מאכל ומשקה של בריאים, מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה, אבל אם אוכלו ושותהו לרעבו ולצמאו, או אפילו לתאוה ואין לו שום חולי שרי, דליכא למיגזר ביה משום שחיקת סמנין שאינו עושה לרפואה" עכ"ל.
ובשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' ק"א) סמך על פסק השו"ע לענין מעשה, דלגבי שתיית הטוטו"ן שם כתב וז"ל: "ועוד יש להתיר בזה, כיון שהשואפים אותו הם בריאים גמורים שאין להם חולי כלל, דכל הני מילי דמתני' דתנן אין אוכלין אזוב יון וכו' לפי שאינו מאכל בריאים מיירי באדם שחושש ואינו נופל למשכב ולא חולה, אלא שחושש והוא מתחזק והולך כבריא, אבל מי שאין לו מיחוש כלל והוא בריא ליכא למיגזר ביה מידי משום שחיקת סמנין, וזה מבואר בטור או"ח סי' שכ"ח סל"ז עי"ש, וכתב מרנא מוהריק"א זיל כבר כתבתי שכל הדינים האלו באדם שחושש ומתחזק והולך כבריא וכו', דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקים שאינם מאכל בריאים, דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפי' אינו רעב וצמא מותר לאוכלן ולשתותם" עכ"ל. הרי שהעלה כדברי השו"ע ושיטתו, דבאדם בריא לא העמידו את דבריהם.
ובפשטות כל דברי הראשונים שהבאנו לשונם לעיל, הרי הם ראייה לשיטת השו"ע וטעמו, שהרי כולם העמידו את גזירת חכמים בשחיקת סממנין רק בחושש והוא מתחזק והולך כבריא. ואם באמת גזירת שחיקת סממנין נאמרה לא רק בחושש או חולה קצת, אלא אף בבריא גמור, מדוע לא נמצא מי מהראשונים שפירש זאת להדיא, לכתוב ולפרש לן דגזירת חז"ל נאמרה בכל גוונא שאינו חולה, או בבריא או בחולה קצת. ומדהדגישו בדבריהם כי כל הגזירה נאמרה רק בחושש ומצטער קצת, ראיה לדברי הב"י כי רק בחולה קצת נאמרה הגזירה, שהוא בהול על כאבו וחשש ויש חשש שיבוא לשחוק סמנין, ולא אדם בריא.
יתירה מזאת, מדברי הר"ן (על הרי"ף, שבת ל"ט ע"א, וכ"ה לשונו בחידושיו לשבת קכ"ט ע"א ד"ה דבר, וכן במסכת ע"ז כ"ח ע"ב ד"ה דשוריאני) היסודיים בהלכה זו, עולה שכתב להדיא כשיטת השו"ע, שלכן כתב: "ומסתברא דכי שרינן להו לומר על ידי נכרי הני מילי בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב, אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא. ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורין לו, כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין" עכ"ל. והביאוהו המלאכת שלמה (שבת פ"ד מ"ד), העולת שבת (שכ"ח ס"א), והמחצית השקל (שכ"ח ס"ב).
ומפורש בדבריו שהוא דיבר מתחילה על אדם בעל מיחוש המתחזק והולך כבריא, שעליו נאמרה גזירת שחיקת סממנין, ומיד אמר עליה דאף דברים המותרים לבריאים אסורים לו, אם מעשיו מוכחין דלרפואה מכוין. ואם לשיטתו איסור גזירת שחיקת סממנין נאמר אף לבריאים, לא היה לו לחלק ולומר לשון זו, המחלקת בין אדם בריא לאדם חושש, אלא למימר דגזירת שחיקת סממנין בכל גווני נאמרה, מלבד חולה שנפל למשכב או חולה כל גופו וכו'. ומדלא נחת להכי משמע דס"ל דלא נאמרה הגזירה אלא בחושש לבד, דרק הוא בהול על כאביו ויבוא לטחון הסמנין, משא"כ בבריא. ומשמע שאף בריא המכוין לחזק מזגו שרי, דלא אסר כל שמעשיו מוכיחין לרפואה אלא בחושש, וכמבואר. וכן נראה מדברי הב"ח (שכ"ח ס"ב) שדייק כן מדברי הר"ן, דנחת לחלק רק בין חושש וכואב לבריא, דלא תימא דחושש הרי הוא בכלל בריא המותר, ומתוך הדברים עולה ברור כי בבריא לא נאמרה הגזירה כלל.
♦
דעת המג"א – לחזק מזגו
אמנם דעת המג"א (סקמ"ג) לחלוק על דברי השו"ע, דס"ל דגזירת שחיקת סממנים לא נאמרה רק על המרגיש מיחוש, אלא על כל אדם נאמרה אם הוא אוכל דבר העומד לרפואה, שמא יבוא לשוחקו ולאוכלו לצורך עצמו.ובתחילת דבריו הביא ראייתו מדברי הטור שכתב דלבריא מותר לאכול דבר רפואה רק לרעבו או לצמאו, משמע שאם מכווין בו לרפואה אסור, והוסיף להביא כמה ראיות ליסוד זה מדברי הגמ' והראשונים, והעלה שדכל דבר רפואה שיקח האדם הבריא "לחזק מזגו" אסור, ע"ש. כדעת המג"א נקטו האליה רבה, השו"ע הגר"ז, החיי אדם וערוך השלחן.
ובחזון עובדיה (שבת ח"ג מעמ' שס"ג ואילך) האריך הגר"ע יוסף והרחיב בנידון זה, והביא מדברי רבים מהאחרונים שדנו בדברי המג"א וראיותיו ודחו דבריו, ומהם החמד משה (שכ"ח סקי"ד), האגלי טל (טוחן סקמ"ז), שו"ת זכור ליצחק הררי (סו"ס צ"ט), הרב תורת שבת (סקמ"ט), התהילה לדוד (סקס"ה), שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' נ"ד עמ' שס"ג), והעלה להלכה שאין לזוז מפסק השו"ע דכל אכילת הבריא מותרת, אפילו אם מכוין לרפואה, ובפרט שגם לדעת המג"א אין זו אלא חומרא באיסור דרבנן, ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וכן פסק במנוחת אהבה (ח"א עמ' תקט"ז).
♦
העולה מתוך האמור:
א. מי שאינו יכול ללמוד או להתפלל כראוי, מותר לו לקחת כדור ריטלין, שעל ידו תהיה לו אפשרות להתפלל וללמוד ולתפקד כראוי.
ב. טעם ההיתר, כי מצבו זה שאינו יכול לתפקד כאדם רגיל בקריאה ולימוד, מוגדר כחולי ולא כמתחזק והולך כבריא, וא"כ באופן זה לא נאמרה גזירת שחיקת סממנין.
ג. אדם בריא, היכול ללמוד והתפלל גם ללא לקיחת הכדור, אך רוצה לקחת כדור ריטלין לתוספת ריכוז מחשבתו, שם תלוי הדבר בדעות הפוסקים:
לדעת מרן השו"ע: הוא יכול לקחת את הכדור, כי גזירת שחיקת סממנים לא נאמרה בבריא, רק בחולה המתחזק, ולשיטתו מותר לבריא לקחת כל תרופה שרוצה, גם אם ניכר דלרפואה קעביד.
אך לדעת המג"א: גזירת שחיקת סממנים נאמרה אף בבריא, כל עוד שניכר שהוא מתכוין לרפואה ולחזק את טבעו ומזגו, וא"כ אין לבריא לקחת סם הניכר שלרפואה הוא.
♦ ♦ ♦