פתח תקווה
גדר גרמא בשבת וביום טוב והאם מותרת לכתחלה
הגמ' במסכת שבת (דף ק"כ ע"ב) דורשת על הפסוק לא תעשה כל מלאכה – עשיה הוא דאסיר הא גרמא שרי. ויש לברר מה הגדר של 'גרמא' שמותר מהתורה, ונפקא מינה להרבה עניינים בשבת, וכפי שנראה לקמן בעזה"י.ההגדרה המקובלת היא, שאם המלאכה נעשית מיד עם עשיית הפעולה זה מעשה בידים, אולם אם המלאכה נעשית לאחר זמן מה – זו גרמא המותר מן התורה. ומקור הגדרה זו הוא בשו"ת זרע אמת ח"א סי' מ"ד עי"ש. וכן נקטו עוד אחרונים – עי' בשו"ת יבי"א ח"ג סי' י"ז אות ד', וח"י סי' כ"ו.
במאמר זה נראה לברר בס"ד שאמנם כן היא דעת מעט מהראשונים, אולם דעת רוב הראשונים שאף אם המלאכה נעשית לאחר זמן מסוים – לא הוי גרמא, וכפי שנבאר.
בגמ' בשבת (דף ק"כ) יש כמה דוגמאות לגרמא: עשיית מחיצה בכלים מלאים מים כדי לכבות דליקה, טלית שאחז בה האור נותנין מים מצדה השני, וכן לגבי מחיקת השם מי שהיה כתוב שם על בשרו כורך עליו גמי וטובל טבילה של מצוה, עי"ש. ומאידך, (בדף מ"ז ע"ב) מבואר שאפילו לדעת רבנן שגרם כיבוי שרי – אסור לתת מים תחת הנר לקבל ניצוצות אפילו מערב שבת משום שמקרב כיבויו עי"ש. ומבואר שיש 'קירוב' מלאכה, שהוא אסור, ויש 'גרם' מלאכה, שהוא מותר. והראשונים דנו מה החילוק ביניהם.
♦
דעת התוס' והרא"ש בביאור המושג 'גרמא' בשבת
תוס' (בדף מ"ז ע"ב) כתבו בתחלה שמקרב כיבוי שאסור, היינו שיכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות עי"ש. ומבואר מדבריהם שאין הבדל מהותי בין המקרים, אלא שבכלי תחת ניצוצות חששו שמא הכיבוי יקרה באופן מיידי, אבל אם באמת לא היה כבה מיד – גם זה היה בגדר גרמא, וזה כדברי הזר"א ושאר האחרונים שגרמא היינו כשהמלאכה אינה נעשית מיד אלא לאחר זמן.וכן מתבאר מדברי הרא"ש בביצה (פ"ב סי' י"ז) גבי הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה, שכתב הרא"ש דאין זה גרם כיבוי שאינו אסור מהתורה, דהתם אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה, אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב, והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו, דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר, ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו, וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא ע"כ. ואם כי ממה שכתב גבי המסתפק אין ראיה כ"כ, וכמו שנכתוב לקמיה – מ"מ מדכתב שגם לגבי הנותן שמן בנר הסיבה שחייב משום מבעיר היא משום שהפתילה והשמן גוף אחד וכו' – מבואר שאם לא היה גוף אחד, אף שודאי מוסיף בעירה, לא היה חייב, דהוי גרמא. וכן מתבאר מדברי הרא"ש בעוד מקומות – עי' לקמן.
♦
דעת רוב הראשונים בביאור המושג 'גרמא' בשבת
אולם לדעת רוב הראשונים יש הבדל מהותי בין גרם למקרב, והוא ש'גרמא' מקרי כשיש ספק אם יקרה[2], ו'מקרב' הוא כשודאי יהיה, אף שיהיה לאחר זמן, וכמו שנבאר. ז"ל הרי"ד (בספ"ג) מפני שמקרב את כיבויו. פירוש הנה בעיקר הוא מכבה כיון שמשים מים בכלי. ואע"פ שבלאו המים הם כבין - הוא מקרב את כיבויו. אבל שם בכלים ספק יכבה ספק לא יכבה ע"כ. ומבואר שגרמא זהו ענין של ספק, ומקרב זהו כשיקרה בודאי, ובזה יש איסור תורה של מכבה.וכ"כ הרמב"ן (בדף ק"כ ע"ב) לאחר שפירש את דעת הרי"ף [עי' לקמן] כתב, וז"ל: ואעפ"כ יותר נכון לפרש דהתם [בדף מ"ז הנ"ל] - ודאי מכבה, והכא [בנותן מים על צד האחד של הטלית] - כמחיצת כלים דמי דאפשר דלא מכבה כדקאמרי ואם כבתה כבתה ע"כ. ועי' בר"ן שם שכתב שדעת הרמב"ן דלא כרי"ף, אלא שההלכה היא כדברי רב שאמר נותן מים בצד זה, וא"כ דבריו אלו בפירוש הסוגיא הם העיקר לדעתו. וכ"כ המיוחס לר"ן (בדף ק"כ ע"ב) וז"ל: דהתם [בנותן מים לקבל הניצוצות] - חשיב כמכבה ממש, שסופן של ניצוצות ליפול לתוך המים, (ואין) [אבל] בנותן מים מצד הטלית - במקום שאין שם אור הוא נותן, ואין כאן כיבוי כלל אם לא יתפשט האור מעצמו, ודומה לעושה מחיצה בכלים. והכי מוכח לישנא דרב יהודה דאמר ואם כבתה כבתה, שנראה שאין סופה של כיבוי לבוא עכ"פ כמו בכל מים שתחת הנר ע"כ.
וכן האריך הריטב"א בדף מ"ז ע"ב [בדעת רש"י, ועי' לקמן ביאור האו"ז בדעת רש"י] וזת"ד: דכל שמניח מים במקום שנופל הניצוץ ודאי הוא כנותן מים במקום שהאש שם והוה ליה מכבה וכו'. ובהמשך כתב עוד, וז"ל: אבל לפירוש רש"י ז"ל ניחא דלא אסרי רבנן אלא בנותן כלי תחת הנר ממש שראוי ליפול ניצוצות בו להתכבות והוה ליה מכבה ממש, מה שאין כן בזו [בנותן מים בצד טלית שאחז בה האור] שהרי אינה עשויה על כל פנים שיגיע האש למקום המים כי אולי יכבה קודם שיגיע שם עי"ש. וכ"כ עוד (בדף ק"כ ע"ב) גבי נתינת מים בצד הטלית, וז"ל: ולא דמי לנותן מים בכלי שנותן תחת הנר שהוא מקרב את כיבויו, דניצוצות אי נפלי ודאי יכבום המים, אלא הכא מי אמר שיגיע האור עד המים, וכי מטי להתם מנ"ל דכבו המים דילמא לא כבו. תדע דנקט בלישניה דרב יהודה ואם כבתה כבתה אלמא אפשר דלא כביא כלל עי"ש. וכ"כ עוד לקמיה גבי מחיקת השם, וז"ל: וא"ת והא אין זה גרם כיבוי אלא מקרב את כיבויו ויהא אסור לדברי הכל שהרי מכניס השם במים, וי"ל דאע"פ שנכנס במים אפשר הוא שלא ימחק כל זמן שלא ישפשף וכו', וכיון שכן והוא אינו מתכוין אלא לטבול לא חשיב אלא כגרם מחיקה, משא"כ במקרב את כיבויו דכי נפלי ניצוצות התם ודאי כבו עי"ש, הרי שהוא ז"ל ס"ל בבירור שהחילוק הוא כנ"ל בין ודאי לספק.
וכ"ד המנהיג בהלכות יו"ט (עמ' תקי"ח) וז"ל: מפני שמקרב את כיבויו וזהו גורם לכיבוי דאסור דפסיק רישיה ולא ימות דא"א שלא יכבה, אבל גורם לכיבוי דשמא לא יכבה - מותר כדתנן ועושים מחיצה בכל הכלים וכו', וא"ר יהודה טלית שאחז בה האור וכו', וכן ס"ת שאחז בו האור וכו', ונר שע"ג טבלה וכו', דכל אלו גורם לכיבוי הם דשמא לא יכבו אבל נר שאחרי הדלת אסור לפתוח ולנעול וכו' שפסיק רישיה הוא עי"ש.
וכן מבואר בדברי תוס' ר"י הזקן (בדף מ"ז) וז"ל: מפני שמקרב את כיבויין אבל התם גבי הא דפליגי [במחיצה בכלים] לא דמי להכא דשמא קודם שיבקעו הכלים שהמים בתוכן תכבה הדליקה דשמא כותלי הכלים יגינו מפני הדליקה. והתם גבי טלית שאחז בה האור מצד אחד וכו' לא דמיא להכא כלל דהתם לא מכבה כלום אלא מגן שלא תעבור הדליקה יותר אבל מה שדולק עתה אינו מכבה אבל הכא מה שדולק השתא דהיינו ניצוצות הוא מכבה עי"ש. ומבואר ג"כ שכל שהוא ודאי הוי מקרב ואסור, אלא שגבי טלית לא כתב כהרמב"ן וסיעתו הנ"ל שאינו ודאי, אלא ס"ל דהוי ודאי שיכבה, וסיבת ההיתר היא משום שהמים אינם מכבים, אלא גורמים לאש שלא תתפשט ותכבה מעצמה.
וכ"ד המאורות (בדף ק"כ) וז"ל: טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה וכו' ואף נותנין עליו מים מצד אחד וכו', ואע"ג דבפרק כירה אסקינן גבי נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה – לא דמי, דהתם האש נופל לתוך המים מכבה מיד, אבל הכא אינו כן אלא שגורם שלא יתפשט האש יותר בטלית [וזה כדברי תוס' ר"י הזקן]. ועוד נ"ל דמלאכה שאצל"ג הוא ופטור עליה, ולאו פס"ר הוא, דאפשר שהאש לפעמים אינו מתפשט וכבה מאליו ואף קודם שיגיע למים כיון שאין שם שמן ודבר המדליקו בודאי לגמרי, ובמקום הפסד שרו רבנן האי גורם לכיבוי ואפילו לכתחלה ע"כ. וכ"כ עוד בביצה (כ"ב ע"א) וז"ל: ואסור להגביה פי הנר בשביל שיכבה וכו', ואע"ג דגורם לכיבוי מותר – הנ"מ במחיצה בכלים מלאים מים בפני הדליקה דספק הוי ספק לא הוי אבל כגון האי דלא סגיא דלא מכבה אסור ע"כ[3].
וכ"ד הרמ"ך שהביא (הכס"מ פי"ב ה"ו) שפסק שאסור לעשות מחיצה בכלים שודאי מתבקעין דהו"ל כלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ניצוץ האש, וה"ה גבי טלית שאחז בה האור הרי הוא מכבה ממש לבסוף ואסור לתת בצדה מים עי"ש. ומבואר שדבר שודאי יהיה אין הוא בגדר גרמא אלא בגדר מקרב הדבר ואסור.
ונראה שכ"ד המאירי שכתב (בדף ק"כ) וז"ל: ואף על פי שאמרו בפרק כירה אין נותנין כלי של מים תחת הנר לקבל הניצוצות מפני שמקרב את כבויו, אינו דומה שהרי ניצוצות אלו נופלות בתוך המים והם כבות מיד ואין זה גורם אלא מכבה, אבל זו שבכאן [נתינת מים בצד הטלית] אינו אלא גורם שלא תתפשט הדליקה וכו' [וכחילוק ר"י הזקן הנ"ל], אבל אם היה האור נאחז בה משני צדדים, אם נותן מים באמצע אם לאו, יש מפקפקין בה לומר שאף לרבנן אסור. ואין הדברים נראין שהרי אף בשני צדדים אתה יכול לומר שמא לא תתפשט והרי היא כבה קודם שתגיע למים ע"כ. ובביאור המשנה גבי נתינת כלים כתב המאירי, שאף בכלי חרש חדשים מלאים מותר, ואף על פי שהדבר מצוי להם להתבקע כל גורם לכבוי במקום דליקה מותר ומעתה מותר אף בכל כלים שדרכם להשתבר עי"ש, ונראה שכונתו לומר שכיון שאינו ודאי שישתבר אע"פ שהוא מצוי מותר, וכפי שכתב גבי נתינת מים משני צידי הטלית הנ"ל.
וכ"ד הרשב"א, וכפי שנבאר. הרשב"א (בדף ק"כ ע"ב) גבי מי שהיה שם על בשרו יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף כתב, וז"ל: תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים ה"ז כמקרב את כיבויו. וי"ל דלא קרינן מקרב את כיבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר וא"נ בנותן בצד הטלית שאחז בה האור משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה אבל כאן אפשר דלא ימחק שאלו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים ע"כ. ומבואר שהחילוק בין גרמא לקירוב הוא האם זה ודאי או ספק, וכראשונים הנ"ל. אלא שמבואר מדבריו שנותן בצד הטלית היינו מקרב ולכאורה אסור, אולם הרשב"א לעיל מיניה ביאר בדעת הרי"ף שבאמת ס"ל לאיסורא למעשה בנותן בצד הטלית. והביאור בדבריו הוא שבמחיצת כלים אפשר דלא מתבקעי ולכן מותר אבל במחיצה של מים אסור דודאי יכבה, אולם הרשב"א לא הסכים לזה וסיים שמקרב את כיבויו כתבתי בספ"ג פירוש אחר עי"ש. ושם הביא בתחילה את פירוש התוס' שאין הבדל כלל בין גורם למקרב, וכתב וי"מ [והוא הפירוש השני בתוס' שלנו בדף מ"ז ע"ב] משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי עי"ש. ולא התפרש מה החילוק בין מן הצד ובין מתחת, אולם בהגהת הלבוש [של ר' יוסף הלבן, שנדפסה עוד בחיי הלבוש בשנת ש"נ – עי' בהקדמת מהדורת זכרון אהרן] בסי' של"ד סכ"ד הביא את דברי התוס', שהם דברי הרשב"א הנ"ל, והוסיף ביאור, וז"ל: אבל בטלית וכו' אין האש נופל לתוך המים להדיא 'ואין המים מכבין את הדולק אלא מונעים שלא יתפשט האור' ע"כ, וכ"כ גם הבגדי ישע שם. ומבואר שכונתו לחילוק תור"י הזקן הנ"ל [שגם הר"ן כתב חילוק זה בקצרה].
והמתבאר מכל דברי הרשב"א הוא, שדבר שיקרה בודאי מכח מעשיו, אף אם הוא לאחר זמן כגון מחיקת השם, אם היה ודאי שימחק – הוי מקרב ולא גרמא, וזה הסיבה שאסור לתת מים לקבל ניצוצות, דהוי קירוב כיבוי. ודבר שאינו ודאי – הוי גרמא ושרי. וגם דבר שהוא ודאי – אם הוא רק מניעה, כגון מים בצד טלית, מותר.
וכ"כ להדיא מהר"ח או"ז (בסי' פ"ג) וז"ל: כתב בספר התרומה שבימות החורף אסור ליתן פשטידא על התנור בשבת כדי שיהא נמחה שומנו שנקרש כדתנן אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד וכו'. וכתב בספר המצות דיותר משמע משם להיתר, דמסיים אבל נותן הוא לתוך הכוס ולתוך הקערה ואינו חושש. ולי נראה לקיים דברי ספר התרומה, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, רק שהמלאכה נעשית על ידו כאשר הוא מחשב בזה מתחייב כאלו היה עושה בידים, כמו אופה - הוא מדביק הפת בתנור והיא נאפת מאיליה ומבשל, וזורה ורוח מסייעתו כדאמר בהכונס. ומעתה גם כאן כשהוא נותן הפשטידא על התנור כדי שימחה שומנו אע"פ שאחר כך נמחה מאליו כאלו היה ממחהו בידו עי"ש. ומבואר להדיא דס"ל שכל דבר שרוצה שיקרה, אף שהוא קורה לאחר זמן, חייב כאלו עשאו בידים.
ויש ראשונים שהסכימו לחילוק הנ"ל, אולם הוסיפו שגם בודאי יקרה – יש פעמים דהוי גרמא. ז"ל רש"י (מ"ז ע"ב) דהתם 'כי מטי דליקה לכלים - דליקה הוא דפקע להו' וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא' עי"ש. והאו"ז (בסי' כ"ח) העתיק דברי רש"י הנ"ל בסתמא, והביא את הסוגיא בדף ק"כ גבי טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה וכו', וכתב שאין זה קרב כבוי אלא גרם כבוי, מפני דשמא יכבה קודם שיגיע במקום השרוי ואפי' כשיגיע שם שמא לא יכבה שחום הלהב והאור מייבש המים ונשרף גם השרוי שאפי' דבר השרוי במים הולך ונשרף עי"ש. ומבואר מדבריו שבכלים – אף אם נאמר שודאי יכבה – הוי גרמא משום שהדבר שהוא עשה ישירות, שזהו נתינת הכלים – לא גרם את המלאכה, אלא הדליקה שברה את הכלים וכך כיבו המים את הדליקה, ורק כשהוא נותן מים שהם מכבים ממש את הדליקה – צריך לחלק בין ודאי לספק.
וכן מתבאר מדברי היראים (בדף קמ"ב ע"א) שכתב שבנותן מים תחת הניצוצות אסור כיון 'שהמים בעין' ובודאי יפלו תחת הניצוצות ובכוונת כיבוי הוא נותן המים הרי הוא כמכבה בידיים עי"ש. והעתיקו בסתמא הסמ"ג. וכ"ה בסתמא במרדכי בשבת ספ"ג סי' שי"ז. וזה כדברי האו"ז הנ"ל בדעת רש"י שצריך ב' תנאים לחיוב - שיהיה בעין ולא תהיה מחיצה מפסקת, וגם שיהיה בודאי ולא בספק.
וז"ל ר"ח (בדף מ"ז) מפני שמקרב כיבויו. פירוש כיון שנופלים הניצוצות במים מיד נכבים ובכלים עד שיתבקעו ע"כ. וזה כפירוש רש"י ואו"ז וסיעתם. ולפ"ז בנתינת מים ע"ג טלית צ"ל או כתוס' ר"י הזקן [שזה תירוץ ב' של תוס' שלנו], ששם המים אינם מכבים את האש ולכן מותר, או כאו"ז וסיעתו הנ"ל, ששם לא ודאי שיכבה.
♦
ביאור דעת הרי"ף
הרי"ף פסק שגרם כיבוי מותר, אולם השמיט את המימרא של רב טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד אחד וכו', אע"פ שבגמ' מבואר שזה גרמא ומותר, ודנו הראשונים בביאור דעתו. הר"י מלוניל בביאור המשנה (בדף ק"כ) גבי עושין מחיצה בכלים כתב, וז"ל: ודוקא זה שיש חציצה בין האש והמים דהיינו הכלי חרש, אבל אם [לא] יהיה שם חציצה כגון שישים מערב שבת כלי מלא מים תחת הנר כדי שיכבו הניצוצות שנופלים מן הפתילה אסור לדברי הכל מפני שמקרב את כיבויו עי"ש. אמנם הוא לא התיחס להדיא להשמטת הרי"ף הנ"ל, אולם נראה מדבריו שבטלית, כיון שהאדם נותן את המים ללא חציצה – אסור.וכ"כ יותר במפורש המאירי שם בביאור דברי הרי"ף וז"ל: ויש אוסרין בנתינת מים כלל וממה שגדולי הפוסקים לא הביאוה וכן מזו שהזכרנו מכלי תחת הנר וכתבו שלא התירו אלא במחיצה של כלים אבל לא במחיצה של מים עי"ש. ונראה שזו כוונת הרמב"ן בחידושיו שם בהסבר דברי הרי"ף, וזת"ד: דלא דמי כלי מלא מים, אע"פ שיש לחוש לשמא יבקע, לנותן מים ממש, שהוא מקרב את גוף הכיבוי להדיא ואסור לדברי הכל וכו', ורב אשי דמוקים לה כדברי הכל מחלק בין מחיצה של מים [שאסור] למחיצת כלים אע"פ שדרכן להשתבר [שמותר] עי"ש. ואין כוונתו לחלק בין ודאי לספק, דהא הרמב"ן גופיה כתב לאחר מכן בדעת עצמו ואעפ"כ יותר נכון לפרש דהתם ודאי מכבה וכו' [וכמו שהעתקנו לעיל], הרי שחילוק זה שכתב לבסוף בין ספק לודאי – אינו החילוק שכתב בתחלה בדעת הרי"ף. ועוד שכתב בסוף דבריו שהעתקנו לעיל שכלים דרכן להשתבר וא"כ הוי ודאי ואעפ"כ מתיר. אלא נראה שעיקר כוונתו בדעת הרי"ף היא לחלק בין אם יש כלי לבין אם זה גלוי, וכפירוש הר"י מלוניל והמאירי בדעת הרי"ף.
אמנם הרשב"א כתב בביאור דברי הרי"ף בזה"ל: דעד כאן לא שרי רבי שמעון בן ננס הכא אלא במחיצת כלים 'דאפשר דלא מתבקעי' אבל במחיצה של מים לא שרי ובהא לא פליגי, וכן תירץ הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל עי"ש, הרי שכתב בשם הרמב"ן בדעת הרי"ף שהחילוק הוא בין ודאי לספק. אולם יתכן שכך כתב הראב"ד [שאינו לפנינו], וכונת הרשב"א בעיקר הביאור בדעת הרי"ף ולא נחת לדייק היטב בחילוק בין הראב"ד לרמב"ן, שאין זה נ"מ כ"כ, דהא הרשב"א לא מסכים לחילוק זה למעשה עי"ש.
והנה בביצה (כ"ב ע"א) איתא המסתפק מן השמן חייב משום מכבה. וכתבו תוס' שם שאין ר"ל מפני שממהר כיבוי דלא הוי אלא גרם כיבוי וכו', אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת וכו', ולכן יש להתיר לחתוך למטה בנר של שעוה כיון שאינו מכחיש אורה באותה שעה עי"ש. [וכ"כ האו"ז בסי' שמ"ח בשם ריב"א. וכ"ה במרדכי סי' תרפ"ג ועוד]. ושם הרי ודאי יכבה אם חותך מהנר למטה, ואעפ"כ כתבו הם להתיר אם אינו מכבה באותה שעה ממש. ובשלמא בדעת תוס' אפשר לומר דלשיטתייהו אזלי במסכת שבת מ"ז הנ"ל, שכל שאין הדבר קורה מיד – הוי גרמא אף שודאי יהיה, אבל האו"ז והמרדכי הרי לא ס"ל כתוס', אלא ס"ל דאם הוי ודאי, הוי מקרב ואינו גרמא, וא"כ קשה לשיטתייהו. וצ"ל שהם ס"ל שחילוק יש בין מקרב מים לאש לבין חותך פתילה או מסתפק מהשמן, דבנותן מים המים מכבים את האש, וזו פעולה חיובית שלו אלא שהיא תהיה לאחר זמן וזה נקרא מקרב ואסור, משא"כ בחותך פתילה שזו פעולה שלילית, האש תכבה מאליה כשתיגמר הפתילה ואין זה כיבוי שלו. ובדומה למה שכתב תוס' ר"י הזקן שהבאנו לעיל גבי טלית שאחז בה האור שהמים לא מכבים אלא מונעים שלא תתפשט הדליקה, וה"ה כאן. ולכן אין להביא ראיה מדברי הראשונים בסוגיא בביצה הנ"ל. אולם אין סברא זו מוכרחת, והמאורות שהבאנו לעיל פליג וס"ל שגם במסתפק משמן כיון דהוי ודאי שיכבה זהו איסור תורה, וכדין מקרב כיבוי וכנ"ל.
♦
זורה ורוח מסייעתו לביאור הראשונים הנ"ל
בגמ' בב"ק (ס' ע"א) גבי ליבה וליבתו הרוח פטור, הקשתה הגמ' מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו שחייב לענין שבת, ותירץ רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור ע"כ. ואין כונת הגמ' שלענין שבת גם גרמא אסורה, דהא קי"ל גרמא שרי וכנ"ל, אלא כונת הגמ' שזורה ורוח מסייעתו לא חשיב גרמא לענין שבת אלא מעשה גמור, אע"פ שאין הוא עושה את כל המעשה אלא הרוח מסייעתו.ונחלקו הראשונים בביאור הדבר. הרא"ש בפסקיו (שם סי' י"א) כתב וז"ל: דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח, אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור ע"כ. ומבואר בדבריו שבעצם הדבר – זורה ורוח מסייעתו הוי גרמא גם לענין שבת, אלא שמשום שעיקר מלאכת זורה כך היא – לכן חייב. ומבואר מדבריו שאע"פ שזורה בשעה שיש רוח כבר ובוודאי תיעשה המלאכה – אע"פ אם לא היה עיקר עשיית המלאכה בצורה זו לא היה חייב, ומתאים הדבר לשיטתו דלעיל כדעת התוס', שגם דבר שודאי יקרה הוי גרמא.
אולם מהר"ח או"ז שהבאנו לעיל פירש את הגמ' לא כך, וז"ל: דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, רק שהמלאכה נעשית על ידו כאשר הוא מחשב בזה מתחייב כאלו היה עושה בידים, כמו אופה - הוא מדביק הפת בתנור והיא נאפת מאיליה ומבשל, וזורה ורוח מסייעתו כדאמר בהכונס. ומעתה גם כאן כשהוא נותן הפשטידא על התנור כדי שימחה שומנו אע"פ שאחר כך נמחה מאליו כאלו היה ממחהו בידו עי"ש. הרי שהוא למד מאופה וזורה שכך דרך עשייתם להפשרת קרח או שומן, אע"פ שאין זו צורת עשייתו המחוייבת, והוא ביאר את הגמ' לא כהרא"ש הנ"ל, אלא הסביר שמלאכת מחשבת היינו 'שהמלאכה נעשית על ידו כאשר הוא מחשב'. ובאמת שכן ביארו עוד ראשונים שם. כ"כ הר"י מלוניל בב"ק שם וז"ל: ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת וכו', כלומר הוא נתכון שתהא הרוח מסייעתו ונתקיימה מחשבתו, אבל הכא לא נתכון לכך וכו' עי"ש. וכ"כ המאירי שם, וז"ל: לענין שבת אמרו זורה ורוח מסייעתו חייב אף על פי שאין בזרויו כדי לזרות מפני שמלאכת מחשבתו כך הוא אבל בזו אינה אלא גרמא ופטור עי"ש. והמאירי לשיטתו דלעיל, שדבר שיקרה בודאי אף שאינו קורה מיד – כיון שזו כונתו – חייב ולא חשיב גרמא. ונראה שכך הביאור לדעת שא"ר הנ"ל, דס"ל שדבר שיקרה בודאי לא חשיב גרמא, ולא רק דבר שכך צורת פעולתו, שהם יבארו כביאור מהר"ח או"ז והמאירי, ודלא כהרא"ש.
♦
דיון בדברי הראשונים גבי פריסת מצודה בשבת
ולכאורה הנידון הנ"ל בגדר גרמא הוא מחלוקת ראשונים (בדף י"ז ע"ב) בדעת ב"ש שאין פורסין מצודות חיה ועופות אלא כדי שיצודו מבע"י. וכתבו התוס' שם וז"ל: אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת 'שאינו יודע אם יצוד אם לאו' - מ"מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד ע"כ. וכן הלשון בחידושי הר"ן. ונראה מדבריהם שאם הוא יודע שבוודאי יצוד הוא חייב חטאת אף שאינו נעשה מיד, וכן הבין המג"א (בסי' רנ"ב סק"כ) [להבנת השפת אמת בשבת י"ז ועוד אחרונים] עי"ש. אולם ברשב"א ובתוס' הרא"ש הלשון דבשבת אם פירש מצודה אינו חייב חטאת 'דאינו צד בידים' עי"ש, וכ"ה במאירי שם 'הואיל ומאליהן הן באות', ולכאורה נראה מדבריהם שאע"פ שבודאי יעשה לאחר זמן, כיון שאינו בידים, אין חיוב חטאת, וכן הבין המהר"ם שי"ק סי' קנ"ז עי"ש.אולם לפ"ז תהיה סתירה בדברי הרשב"א והמאירי, דהא הם ס"ל שדבר שיקרה בודאי גם לאחר זמן נקרא מקרב ולא גרמא, וכנ"ל. ונראה שאין הכרח מדבריהם בענין צידה שאע"פ שיצוד בודאי – אם אינו בידים אין בו חיוב חטאת, דהא הם נקטו את האמת, ובצידה אף פעם זה לא ודאי שיצוד אם אינו צד בידים. ועדיף טפי מדליקה, שאע"פ שהיא מתקרבת ממש לכדים ולמים – אעפ"כ כתבו שאינו ודאי, וכ"ש כאן, שהחיה והעוף אינם נמצאים כאן, ויש להם דעת להישמר ולברוח, ולכן האפשרות היחידה לחיוב היא רק בצד בידים. וזו גם כונת המאירי שכתב הואיל ומאליהן הן באות, פירוש שיש להן בחירה ואינו ודאי שיבואו, ודוק. ומאידך מהלשון בתוס' ובר"ן 'שאינו יודע אם יצוד' – נראה שזו הסיבה שפטור, ואם היה ידוע היה חייב, וזה כמו שכתבו התוס' בדף מ"ז לבסוף.
♦
דברי האחרונים בענין טחינה בריחיים של מים בשבת
ידועה מחלוקת המגן אברהם בסי' רנ"ב סק"כ עם האבן העוזר בסי' שכ"ח האם טחינה בריחיים של מים אסורה מהתורה [כך דעת האבן העוזר] או מדרבנן [כך דעת המג"א]. והלשון שהם נקטו היא האם יש חיוב 'בדבר דאתי ממילא' או לא עי"ש. ולדעת המג"א – כל דבר שבא ממילא ואין האדם עושהו להדיא – הוי גרמא, וא"כ ס"ל כדעת הזר"א וסיעתו הנ"ל. אולם בדעת האבן העוזר נחלקו האחרונים. הבה"ל בסי' רנ"ב ס"ה ד"ה השמעת קול הסתפק מה הדין אם היו בריחיים חיטים, וכשנותן החיטים בשבת אינו מתחיל מיד לטחון אותם אלא טוחן את מה שהיה מקודם לכן האם חייב לדעת האבן העוזר או לא עי"ש. ובשו"ת יבי"א ח"ג סי' י"ז אות ד' הביא מחלוקת אחרונים בזה עי"ש.ולפי מה שכתבנו זו מחלוקת הראשונים הנ"ל, שלדעת התוס' והרא"ש אין בזה חיוב מהתורה כיון שהדבר יהיה לאחר זמן, אולם לדעת רוב הראשונים הנ"ל – כיון שבודאי יהיה יש בזה איסור תורה.
♦
כחו והסרת המונע בכח שני האם חשיב גרמא
כתב החת"ס בחידושיו לשבת (דף י"ח ע"א) וז"ל: נ"ל אע"ג דהנותן מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע כמבואר ריש מס' מו"ק - מ"מ המעיין בלשון רש"י שם יראה היינו דוקא הנותן מים לזרע, אבל הפותק מים לגינה והמים עוברים בצינורות שעוברים דרך הגנה ומתלחלח הגינה - אפי' עשו כן בשבת ליכא חיוב חטאת, ודומיא דהכא מגמר כלים בשבת במוגמר וגפרית שכבר הונח על האש אין בנתינת כלים על גבם בשבת שום חיוב חטאת עי"ש. וכן נקט האג"ט במלאכת טוחן (אות ה') שהפותק מים לגינה אין בו איסור תורה בכח שני עי"ש. ובאמת שלפי הרא"ש הנ"ל צריך לומר כן. אולם לדעת מהר"ח או"ז וסיעתו דלעיל – אין זה חשוב גרמא, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, והוא אסור מהתורה. ואכן כמה אחרונים כתבו שבדברי הרשב"א והר"ן בחידושיהם לשבת שם מבואר שפתיקת מים לגינה היא איסור תורה. ז"ל הרשב"א: אלא פלוגתייהו משום גזירה היא במלאכות דאורייתא הנגמרות בשבת דבית שמאי אית להו ובית הלל לית להו, וכיון שכן ברייתא דקתני פותקין מים לגנה בית הלל ולא בית שמאי עי"ש. וז"ל הר"ן: דודאי לא מתוקמא ברייתא כב"ש דא"כ מאי טעמא שרי בפותקין מים לגנה דהא בשבת כה"ג מחייב חטאת כדאיתא בריש משקין עי"ש. הרי שמבואר להדיא מדבריהם שפתיקת מים לגינה בשבת היא איסור תורה, ודלא כהחת"ס הנ"ל[4].ובספר בני ציון (סי' רנ"ב סקי"ז) הביא עוד ראיה לזה מגירסת הר"ח (במו"ק ב' ע"ב) 'הממשיך' מים לזרעים חייב [במקום 'המשקה' מים לזרעים, בגירסתנו ובגירסת שא"ר] שזה ממש פתיקת מים האמור בשבת הנ"ל[5] ומבואר שחייב בשבת עי"ש. אלא שאפשר שט"ס הוא בר"ח וצ"ל 'המשקה' כגירסתנו, דלא מצאנו בשא"ר גירסא זו, וגם הר"ח בהמשך שם כתב 'המשקה' מים לזרעים עי"ש.
אמנם האגלי טל שם הביא ראיה לשיטתו מהגמ' בעירובין פ"ח ע"א ומרש"י שם, דאיתא שם ראב"י אומר ביב שהוא קמור ד"א ברה"ר – שופכים לתוכו מים בשבת, ורש"י כתב שם בתוך הדברים וז"ל דאפילו מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא, דהא לאו ברשות הרבים זריק להו איהו גופיה, אלא מאיליהן יוצאין עי"ש. ומבואר מזה שכיון שלא זורק ישירות לרה"ר – אין בזה איסור תורה, וא"כ ה"ה לפותק מים שאין בזה איסור תורה. אולם בשו"ת חלקת יואב (ח"ב סי' ז') עמד בזה וכתב שאין ללמוד מזה לשאר המלאכות, דשאני הוצאה שמלאכה גרועה היא, ובמשכן היה מלאכת הוצאה נעשה בידי אדם מתחלה ועד סוף ולכן כוחו פטור עי"ש. וכעי"ז כתב בשו"ת רב פעלים ח"א או"ח סי' כ"ה עי"ש. ומוכרחים לחלק כן, דהא דעת רוב הראשונים שפעולה כזו נקראת מעשה ולא גרמא וכנ"ל.
♦
קירוב מלאכה בדבר שאיסורו משום מוליד
במסכת שבת (דף נ"א ע"ב) מבואר שיש איסור לרסק שלג וברד, ודנו הראשונים שם בטעם האיסור, וכן האם מותר לתת את השלג והברד ליד מקור חום להפשירם. ספר התרומה ועוד ראשונים שהובאו בבית יוסף בסוסי' שי"ח אסרו את הדבר, אלא שיש עיקולי ופשורי האם זה מטעם מוליד או מטעם נולד, וא"כ אין להביא מהם ראיה לנדוננו. אולם הרמב"ן והנמשכים אחריו, וכן המאירי שם ור' יעקב מקינון בהגהות ר"פ (סי' רפ"ב אות י"ג) כתבו שמותר הדבר מפני שאינו 'מוליד בידיים' עי"ש, וכך פסק השו"ע בסוסי' שי"ח. ומבואר מדבריהם שאע"פ שודאי שהדבר יופשר וייהפך לנוזל, והם ס"ל שדבר שיקרה בודאי חשיב 'מקרב' ואסור, וכפי שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ן והריטב"א והמאירי ועוד – מ"מ באיסור מוליד שהוא איסור קל – רק אם מוליד בידים אסור, אבל אם מוליד לאחר זמן אין בזה איסור.♦
האם גרמא מותרת לכתחילה או רק במקום הפסד
ומעתה נראה לבאר האם גרמא המותרת מהתורה – מותרת גם מדרבנן בכל אופן, או שרק במקום הפסד, כגון דליקה וכדומה, התירו;הדרכי משה (סי' של"ד אות ה') כתב בשם המרדכי פרק כל כתבי (סי' שצט) דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום היזקא אבל בלא היזקא אפילו ביום טוב אסור ע"כ, וכן הגיה על דברי השו"ע (סי' של"ד סכ"ב) שגרמא מותר והוסיף הרמ"א 'במקום פסידא'. והמ"ב שם לא העיר על דברי הרמ"א, אולם בסי' תקי"ד בשעה"צ אות ל"א כתב במוסגר שהגהה זו אין לה מקור ושהט"ז כתב שלא נמצא חבר לשיטה זו עי"ש. וכן בשו"ת יבי"א ח"י סי' כ"ו אות ב' הביא דברי כמה אחרונים שכתבו כן שהעיקר הוא שגרמא מותר לכתחלה ושכן דעת מרן השו"ע, עיש"ב.
אולם האמת היא שדעת רוב הראשונים שגרמא אסור לכתחלה וכפסק הרמ"א, וכפי שנבאר בס"ד.
ז"ל המרדכי שם וה"ר קלונימוס בר' עובדיה משום ה"ר יום טוב התיר ביום טוב לתת סכין או כלי או דבר הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאינו אלא גרם כיבוי אבל רבינו יואל פי' דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום היזק דוקא ע"כ. ומבואר שר' קלונימוס מתיר גרמא לכתחלה, אולם אין מדבריו ראיה לגבי שבת אלא ביו"ט מיירי, וכפי שהדגיש - התיר 'ביו"ט' לתת סכין וכו'. ובאמת מצאנו חילוק בין שבת ליו"ט בדברי התוס' בביצה (כ"ב ע"א) וז"ל: והמסתפק ממנו חייב משום מכבה - אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב ע"כ, הרי שכתבו שביו"ט 'שרי', ובשבת 'אינו חייב'[6], וא"כ אפשר שגם דעת ר' קלונימוס הנ"ל כן היא. אמנם מדברי הסמ"ק במצוה רפ"ב [מצות השבת] נראה שגרמא מותרת לכתחלה אף בשבת שכתב והמסתפק ממנו חייב משום מכבה פירש שמכחיש מאורו מיד, ולא מפני שגורם כיבוי דקיימא לן דמותר עי"ש. ונראה מדבריו שמותר לגמרי [אם כי אפשר לומר שכונתו מותר מהתורה, דהא הוא דן שם לגבי הדאוריתא].
והמג"א (סי' תקי"ד סק"ז) כתב להביא ראיה מדברי הרא"ש בביצה (פ"ב סי' י"ז) שגרמא מותרת לכתחילה עי"ש, אולם הרע"א בהגהותיו לשו"ע בסי' של"ד סכ"ב דחה ראיה זו עי"ש.
ובספר חזון עובדיה (שבת ח"ו עמ' קמ"א) כתב שהרבה ראשונים כתבו בסתמא שגרמא שרי ונראה מדבריהם שמותר לכתחילה, ושכן נראה מדברי השו"ע בסי' של"ד סכ"ב שכתב כנ"ל עי"ש. אולם נראה שאין לדייק כן, דהא אף אחד מהראשונים וכן השו"ע לא כתבו בסתמא כלל שגרמא מותר, אלא כשדברו על דיני דליקה כתבו שמותר לכבות בגרמא משום שגרמא שרי, וא"כ א"א לדייק מהם שבכל מקום מותר, דהא הם דיברו רק בדליקה, ושם באמת מותר לגמרי.
אולם דעת רוב הראשונים שגרמא מותרת רק במקום הפסד. כ"ד ר' יואל שהביא המרדכי הנ"ל. וכן הר"י מלוניל והמיוחס לר"ן בדף ק"כ כתבו שגרם כיבוי מותר 'במקום הפסד ממונו'. וכ"כ המאירי שם כל גורם לכיבוי 'במקום דליקה מותר'. וכ"ה בפירוש קדמון מבית מדרשו של ר' פרחיה וז"ל: ואלו המעשים כולם אינם כובין האש בודאי, אלא אפשר ואפשר, 'ומפני שאדם בהול על ממונו התירוהו' עי"ש. וכ"כ האהל מועד (שער השבת דרך ז') וז"ל: ואע"פ שבכל מקום גורם לכיבוי אסור – בדליקה התירו משום שאם לא נתיר לו שמא יבוא לעשות בידיים ע"כ. וכן מתבאר מדברי המאורות שם, וז"ל: דכי היכי דגורם לכיבוי שרי ה"נ גורם להבערה 'במקום הצלה' עי"ש. ואם גרם כיבוי מותר בכל גווני מה מוכיח לגרם הבערה שמותר רק במקום הצלה, אע"כ שגם גרם כיבוי שרי רק במקום הצלה. וכן הוא להדיא במאירי שם שלאחר שכתב שגרם כיבוי מותר במקום פסידא העתיק את דברי המאורות הנ"ל עי"ש. וכ"כ האו"ז בסי' כ"ח בשם תוס' ריב"א שגרם כיבוי לכתחלה ודאי אסור בין בשבת בין ביו"ט. וכ"כ האו"ז גופיה שם, וז"ל: ונראה בעיני דהא דפליגי ר"ש בן ננס ור' יוסי בגרם כיבוי היינו דוקא להציל מפני הדליקה וכו' והיינו שמשמע מדברי ריב"א וכו' דגרם כיבוי אסור וכו'. והקשה שם מהגמ' (בדף מ"ז ע"ב) שנראה שגרם מותר גם לא בדליקה [שמשם הביאו הקרבן נתנאל על הרא"ש וכן הזרע אמת ועוד אחרונים ראיה דלא כר' יואל] וכתב ונראה בעיני דהתם נמי להציל מיירי דנותן מים בכלי להגן מפני הניצוצות וכן פירש"י ע"כ. וכוונתו לרש"י בדף מ"ב סוע"ב שכתב ניצוצות – שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיה ע"כ. וא"כ אין ראיה מכאן נגד ר' יואל. ומעתה גם בדעת תוס' (בדף מ"ז ע"ב) שכתבו שאף ר' יוסי מודה שגרם כיבוי מותר בההיא דניצוצות עי"ש – אין ראיה שחולקים על הראשונים הנ"ל, דה"ק כיון שאין שם 'אדם בהול על ממונו', כיון שיש כבר כלי - אע"פ שהוא רוצה יותר לקרב את כיבויו, ועוד שההפסד עוד לא התחיל - בכה"ג מתיר ר' יוסי דהוי מקום הפסד שאין בו אדם בהול, ודוק. וכ"כ בנו מהר"ח או"ז בדרשותיו (סימן לב) וז"ל: אפי' גרם כיבוי אסור בי"ט כגון להדביק עד חצי הנר בכותל כדי שתיפול ותכבה ע"כ.
וכ"ד המנהיג בהלכות יו"ט (עמ' תקי"ח) וז"ל: ואם יש פתילה אחת בנר מותר לתת בו כמה פתילות שירצה ואף על פי שימהר ויכלה השמן במהרה ויותר אין זה גורם לכבוי, ואף על גב דפסיק רישיה הוא 'שאין מתכווין לאותו הגורם אלא להאיר לו יותר' עי"ש, הרי שאם מתכוין לכבות בכה"ג – הוי גורם לכיבוי ואסור. וכ"כ הרשב"א בעבוה"ק (שער ג' סי' ג') וז"ל: ולרבות בפתילות בנר אחד שהוא דולק - אם לרבות באורה - יראה לי שהוא מותר, שזה לצורך וכמרבה עצים במדורה ואף על פי שימהר לכבות את הנר ואת המדורה, ואם לקרב כבויו הרי זה אסור שזה גורם לכבוי שלא לצורך אוכל נפש ע"כ [וכ"כ המאירי בביצה כ"ב ע"א שנראה שהוא אסור עי"ש, ולשיטתו אזיל], ומבואר מדבריו שגרמא אסורה שלא לצורך אוכל נפש[7].
וכ"נ גם מדברי הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' מ"ז) גבי מחיקת השם שמבואר בדף ק"כ ע"ב שמי שהיה שם כתוב על בשרו כורך עליו גמי וטובל טבילה של מצוה. וכתב הרדב"ז שטבילת רשות אסור לפי שהוא גורם למחיקת השם אבל בטבילת מצוה מותר כיון שאין שם אלא גרמא בעלמא עי"ש [וכ"כ המאירי בשבת שם, ולשיטתיה אזיל וכנ"ל]. ומבואר שגרמא לא מותרת לכתחלה אלא רק במקום הפסד או מצוה וכדומה.
וע"כ נראה שלמעשה גרמא אסורה לכתחלה בין בשבת ובין ביו"ט, וכדעת רוב הראשונים הנ"ל.
♦
מסקנת הדברים
דעת רוב הראשונים ש'גרמא' זהו דבר שהאדם מכוין ורוצה שיקרה אולם אין ודאות שיהיה כן, אולם דבר שבודאי יהיה – אף שיהיה לאחר זמן – אין זה 'גרמא' אלא 'מקרב' הדבר, ואסור באיסור דאוריתא כעשיית המלאכה ממש. אלא שלפי חלק מהראשונים הנ"ל צריך עוד תנאי, והוא שלא יהיה דבר מעכב בין מעשיו לפעולת האיסור, כגון מחיצה של כלים, שבאופן זה אף אם הוא ודאי, הוי גרמא. וכ"ז דלא כמו שנקטו רבים מהאחרונים שכל שאינו נעשה מיד הוי גרמא.לפ"ז טחינה בריחיים של מים או ריחיים של מכונה, יש בה איסור תורה של טוחן דומיא דזורה ורוח מסייעתו, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה והתקיימה מחשבתו.
גם פעולה הנעשית ע"י כחו או ע"י הסרת המונע בכח שני, חשיבא מלאכה ממש מהתורה לדעת הראשונים הנ"ל, מלבד במלאכת הוצאה, שמלאכה גרועה היא, שבה כחו אסור רק מדרבנן.
דבר שאיסורו משום 'מוליד' – אין בו איסור 'קירוב' מלאכה, ומותר אם אינו נעשה מיד.
לדעת רוב הראשונים גרמא אסורה לכתחלה מדרבנן.
♦
השלכות מעשיות לנידונים שדנו בהם הפוסקים
הנחת תבשיל לח מבושל כ"צ ע"ג פלטה שתידלק לאחר זמן. בשו"ת יבי"א ח"י סי' כ"ו התיר בזה, דהוי גרמא במחלוקת הפוסקים האם יש בישול אחר בישול בלח, וכיון שגרמא אסורה לכל היותר מדרבנן – הוי ספיקא דרבנן ושרי, ומה גם שיש מתירים גרמא לכתחלה עיש"ב. ולפי האמור – לדעת רוב הראשונים אין זה גרמא אלא קירוב מלאכה שאיסורו מהתורה [לאוסרים בישול אחר בישול]. וגם אם הוא גרמא – לדעת רוב הראשונים יש איסור מדרבנן, ולכן אין להתיר בזה.הכנת ג'לי בשבת האם יש בה איסור לישה. בחזו"ע שבת ח"ד עמ' רפ"א התיר בזה משום שהתוצאה של שהלישה נעשית לאחר זמן והוי גרמא ורבו המתירים גרמא לכתחלה לדעת מרן השו"ע עי"ש. ולפי האמור לדעת רוב הראשונים אין זה גרמא, וגם אם היה גרמא - אסור מדרבנן.
פתיחת מים לכיור שמימיו נשפכים לגינה שיש בה עשבים או זרעים. בחזו"ע שבת ח"ד עמ' י' בשם כמה פוסקים התיר בזה משום דהוי גרמא בפס"ר ועי"ש עוד. ולפי האמור זהו ממש הפותק מים לגינה, שלדעת הרשב"א והר"ן ועוד הוי איסור דאוריתא ואין זה גרמא, וא"כ אם ניחא ליה – הוי איסור תורה, ואם לא ניחא ליה – הוי איסור דרבנן.
קירוב הדלקה וכיבוי של שעון שבת. בדבר שיש בו גוף חימום שאיסורו משום 'מבעיר' – הדין הוא כנ"ל, שלדעת רוב הראשונים אינו חשוב גרמא אלא קירוב וכדין מדליק בידים. אולם אם מקרב הדלקה או כיבוי של דבר שאין בו גוף חימום כגון מזגן ומאוורר או תאורת לדיםוכדומה – באנו למחלוקת האחרונים האם איסורו משום בונה או רק משום מוליד. ולדעת רבים מהאחרונים שאיסורו רק משום מוליד – הדבר מותר משום שאין מוליד בידים, וכלשון הראשונים הנ"ל לגבי אינפאנדה.
♦ ♦ ♦