כימאי, יועץ לענייני חומרי גלם לארגוני כשרות
לקטוז המיוצר ע"י נוכרים
משקה החלב מורכב מ-88% מים בתוכם מומסים ומרחפים חומרים מוצקים הכוללים: שומן, חלבונים, סוכר, מינרלים, וויטמינים[2]. סוכר החלב נקרא לקטוז. לצד השימוש בחלב כמשקה מזין, מקדמא דנא מבודדים מן החלב את החומרים המוצקים שבו, המשמשים כמוצרי מזון בפני עצמם. מן השומן מפיקים שמנת וחמאה ומחלבון הקזאין שבחלב מייצרים גבינות (חלבון זה אכן מכונה "חלבון הגבינה"). עוד מפרידים מן החלב את חלבוני האלבומין והגלובולין, הנקראים גם חלבוני מי החלב (Whey proteins). כיום מפיקים גם את הסוכר לקטוז כחומר טהור.סדר הפרדת החומרים המוצקים שבחלב והפיכתם למוצרי מזון הוא כדלקמן: בשלב הראשון מפרידים את שומני החלב, ההופכים לשמנת מתוקה אשר ממנה ניתן להפיק חמאה. מן החלב הרזה משקעים את חלבון הקזאין באמצעות אנזים (הנקרא רנט) היוצר שינוי בחלבון והגורם לכך שהחלבון לא יכול יהיה להמשיך ולרחף בנוזל החלב. החלבון הנערם בתחתית הכלי עובר תהליכי הבשלה עד לקבלת הגבינה הקשה. ניתן גם לשקע את החלבון באמצעות חומצה, ובכך נוצרת גבינה רכה.
לאחר שיקוע הקזאין נותר ממשקה החלב הלבן נוזל עכור. נוזל זה נקרא בלשון הפוסקים נסיוב החלב. חימום הנוזל מביא להתקבצות חלבוני מי החלב לגושים אותם ניתן להפריד ממשקה החלב באמצעות סינון. חלבונים אלו נקראים גם כותח או ריקוטא. לאחר ההפרדה נותר נוזל צלול שבתוכו מומס הלקטוז. אידוי חלקי של מי הנוזל גורם לשקיעת הלקטוז על תחתית הכלי, משם הוא נאסף כאבקה לבנה.
♦
שימושי הלקטוז
הלקטוז משמש רבות כחומר נשא (carrier) לחומרים אחרים, כגון חומרי טעם, חומרי צבע וחומרים רפואיים. לעיתים קשה להתוודע לקיומו של לקטוז במוצר מפני שברשימת הרכיבים כתוב רק "חומרי טעם וריח" או חומרי צבע כאלו ואחרים, מבלי לציין שאין אלו חומרים טהורים אלא חומרים הספוחים על לקטוז (קיימים גם חומרי נשא בחששות לפסח). מרבית הכדוריות (גרנולות) ההומאופטיות עשויות מלקטוז, עליו ספוחות התמיסות המדוללות של החומרים הפעילים.טבליות רפואיות רבות מכילות לקטוז כחומר מילוי (filler) הנועד ליצור גודל ומבנה רצויים. בד"כ אין בלקטוז כשלעצמו כדי ליתן בהן מתיקות של ממש, בשונה מהגרנולות ההומאופטיות, בהן הלקטוז הוא עיקר הגרנולה. בליעת הטבליות מוגדרות כאכילה שלא כדרך, המותרת לחולה שאין בו סכנה (ראה מנחת שלמה סימן י"ז).
לקטוז משמש כרכיב בפורמולציות תחליפי חלב אם חלביים המיועדים לתינוקות[3]. מרבית הלקטוז מיוצר בחו"ל במפעלי נוכרים, ויש לדון בו בהקשר לאיסור חלב נוכרים ואף בהקשר לאיסור גבינת נוכרים, כפי שנדון בהמשך הדברים.
♦
מי חלב ובשר
במסכת חולין (דף קי"ד ע"א) מובאת ברייתא: "המבשל (בשר י.ש) במי חלב פטור". רש"י: "במי חלב - מישגא בלע"ז". עפ"י "לעזי רש"י" בש"ס נהרדעא מישגא הוא נסיוב החלב.תד"ה "המבשל": "איסורא מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא עבד ליה... ואמרינן לעיל דאסור לאכול בשר בכותח". לא נזכר בדברי רש"י ותוס' הבדל בין נסיוב החלב העכור, המתקבל לאחר שיקוע הקזאין, לבין מי החלב הצלולים, המתקבלים לאחר סינון האלבומין. נראה שבשניהם יש איסור דרבנן של בשר בחלב.
לעומת דברי התוס', הרא"ש (פרק כל הבשר סימן נ"א) כתב על איסור הכותח בבשר: "ואני אומר דנסיובי חלבא אסור מדאורייתא ומי חלב דפטור היינו שהוציאו ממנו כל האוכל. דאחר שעשו הגבינה מבשלים החלב והאוכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא והוא הנקרא מי חלב". לשיטת הרא"ש יתכן שמי חלב צלולים (עם הלקטוז המומס בהם) מותרים אף מדרבנן עם בשר.
♦
איסור בשר מן החי במי חלב
הרא"ש מעלה אפשרות, בהמשך דבריו שם, שלאור היתרם של מי חלב עם בשר בבישול ובהנאה, באשר אין הם מוגדרים כחלב, יהיו הם אסורים באכילה אף שלא עם בשר, דווקא משום שאינם חלב. זאת, בשל דברי הגמרא במסכת בכורות (דף ו ע"ב) שהיתר שתית חלב בהמה וחיה טהורה הוא חידוש. עפ"י כללי איסור והיתר הרגילים אמור היה החלב להיאסר, בהיותו יוצא מן אבר מן החי, אך התורה גלתה ("ארץ זבת חלב ודבש") שהחלב בכל זאת מותר בשתייה. הגילוי חל רק על המוגדר חלב. וז"ל הרא"ש: "והרמב"ן (כך גורס המעדני יו"ט, במקומות אחרים מובאת שיטה זאת בשם בעל היראים י.ש) היה אוסר אותו באכילה דהא בפ"ק דבכורות מצריך פסוק להתיר חלב משום דכל מידי דאתי מחי אסור והכא אמרינן דמי חלב אינו כחלב וליכא קרא למישרי וכיון דאתי מחי אסור. ואל תתמה שהרי מותר עם האוכל (כלומר: מי החלב בזמן שהיו חלק ממשקה החלב השלם היו מותרים מכח הפסוק אשר ממנו למדו חז"ל שחלב אינו אסור מדין יוצא מאבר מן החי י.ש) וכשפירש מן האוכל נאסר, דהכי אשכחן בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור".האפשרות לאסור מי חלב מדין יוצא מאבר מן החי היא רק לשיטת הרא"ש, המחלק בין מי נסיוב החלב לבין מי החלב הצלולים וסובר שכל שהותר עם בשר הוא המים הצלולים. לשיטת רש"י ותוס' שמי החלב הם הנסיוב א"א לומר שהם אסורים מדין אבר מן החי, דהא מצינו להדיא דכותח מותר באכילה.
אף לשיטת הרא"ש אין איסורם של מי החלב מדין יוצא מאבר מן החי - מוסכם. הרא"ש מוסיף ומביא את דברי רבנו שמחה: "וה"ר שמחה ז"ל השיב דדוקא לענין בשר בחלב אין חשוב כחלב דקרא קאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל, אבל לכל שאר מילי הווה בכלל חלב". לדעת רבינו שמחה הפקעת שם חלב ממי חלב אינה אלא לענין בשר בחלב, אבל לכל ענין אחר לא פקע מהם שם חלב, ולכן כלולים הם בחידוש שנאמר בחלב, שאינו אסור באיסור אבר מן החי.
♦
איסור חלב נוכרי במי חלב
איסור חלב נוכרים נשנה במשנה במסכת עבודה זרה (דף ל"ה ע"ב). הגמרא במקום מבארת שסיבת האיסור היא חשש שהגוי יוסיף לחלב טהורה חלב טמאה[4]. החשש לעירוב חלב טמא קיים אף בלקטוז, שכן ניתן לשקע את הקזאין באמצעות חומצה (אף שא"א ליצור מהם גבן באמצעות רנט), ולהמשיך בתהליך בדומה לחלב טהורה. ואכן בכף החיים (יור"ד סימן קט"ו ס"ק נ"ב) מביא בשם החקקי לב: "מי חלב של גויים שלא ראה ישראל החליבה... יש לאסור מחשש שמא נתערב בו חלב טמא". מאידך, בספר קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל (חלק א' סימן ע"ג אות א') הדן בטבליות רפואיות המכילות לקטוז מונה שתי סיבות להיתר, אשר השניה שבהן היא: "מכיון שהלקטוז עשוי ממי גבינה אין בו איסור חלב עכו"ם כמבואר בכנסת הגדולה סימן קט"ו הגהות הטור אות ב' בשם השלטי גיבורים".בספר כרם אפרים (עמ' קט"ו) העיר על הדברים: "לכאורה תליא בפלוגתא דרבוותא דהיראים היה אוסרם באכילה דאינו בכלל שריותא דחלב דקרא דהא מי חלב לא נקראו חלב דכבר הופרש החלב ממנו... והרבנו שמחה השיג עליו דסברא אין כוחה יפה אלא לענין בשר בחלב... אבל לשאר מילי הוי מי חלב בכלל חלב וא"כ נראה פשוט דלרבנו שמחה הוי נמי בכלל גזירת חלב עכו"ם... ואילו ליראים י"ל דמי חלב אינם בכלל גזירת חלב עכו"ם והגם שלפי זה אסור משום אבר מן החי י"ל כהש"ך סימן פ"א ס"ק י"ב דאף לסברת היראים דאינם נקראים חלב מ"מ מותרין באכילה דבתר דגלי לן קרא דחלב אינו בכלל בשר מן החי כ"ש דמימי חלב (מי החלב הצלולים המתקבלים לאחר הפרדת האלבומין מן הנסיוב י.ש) אינו בכלל".
עפ"י דברי היראים ורבנו שמחה לקטוז נוכרים נאסר ממה נפשך: או מדין חלב נוכרים, בהתאם לשיטת רבנו שמחה שמי חלב כמוהם כחלב לכל דבר וענין מלבד בשר בחלב, או מדין אבר מן החי לשיטת היראים. ואולם הש"ך הנ"ל חידש, לכאורה שלא כדברי הראשונים, שיש להתיר את מי החלב לכולי עלמא, וז"ל: "לבתר דגלי לן קרא דחלב מותר א"כ ש"מ הא דכתב קרא ולא תאכל הנפש עם הבשר... דווקא בשר מן החי שהוא גופו של חי אסור א"כ כ"ש דמי חלב שרי"[5]. אם אפוא ננקוט כהיראים שמי חלב אינם חלב נוכל להתיר את הלקטוז כי אין עליו דין חלב עכו"ם. עפ"י הש"ך אין לאסרו מדין יוצא מאבר מן החי.
על דבר תלותו של ההיתר בשיטת היראים, עליה חלק רבנו שמחה, כותב הכרם אפרים: "ומה שפסק השלה"ג לקולא הוא מפני שבע"ז דף י"ג ע"ב (מדפי הרי"ף) לא הכריע במחלוקת הרא"ם והרבנו שמחה ולכן באיסור דרבנן סמך להקל.
קושי נוסף בדעת שלטי הגיבורים, כנסת הגדולה והגריש"א הוא מן הסברא. כאמור, יסוד גזירת חלב נוכרים הוא חשש מציאותי, רחוק אמנם, לנוכחות חלב טמא בתוככי חלב הטהורה. לאחר שנאסר החלב משום חשש זה כיצד ניתן להתירו בעקבות שינוי שחל בו, אשר אינו משנה את החשש המציאותי? אף אי נימא שסיבת הגזירה היא הרחקה מחברת גויים ומי חלב אינם מביאים לקירוב דעת, עדיין גדר הגזירה מחייב לאסור את מי החלב. דוגמא לדבר: איסור סתם יינם שסיבתו חשש חתנות וגדרו חשש ניסוך לע"ז. יין אסור שהחמיץ, אף שאין בו חשש חתנות ושמו נשתנה, כיון שגדר הגזירה הוא תקרובת ע"ז אנו ממשיכים להתייחס אליו כיין תקרובת שהחמיץ ועודו באיסורו.
♦
היתרא דאין הגוי שוטה
התוספות בע"ז ל"ה ע"א ד"ה "חדא קתני" עוסקים בטעם גזירת גבינת נוכרים ומבארים מדוע אין בגבינת נוכרים איסור חלב נוכרים. וז"ל התוס': " וליכא למיחש משום עירוב חלב טמא (הנותר ספוח על הגבינה י.ש) שהרי אין גוי שוטה לערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד"[6]. מסיבה זאת הותרה גבינה המועמדת ע"י יהודי מחלב נוכרי. הדרכי משה (יור"ד סימן קט"ו אות ג) כותב אודות גבינות שכאלו: "וכן פסק באיסור והיתר הארוך כלל מ"ה להתיר בדיעבד אפילו לא ראה (היהודי י.ש) את החליבה... וכתב עוד הא דמתירין בדיעבד היינו שהגוי מוכר הגבינות לישראל במשקל או במנין דודאי אינו מערב בו דבר טמא הואיל ואינו עומד. אבל אם מוכר לו החלב במידה אפילו בדיעבד אסור דחיישינן שמא עירב בו דבר טמא להרבות המידה". מדברי הדרכ"מ בשם האו"ה משמע שהגוי אינו נרתע מכך שהישראל יבחין בהפחתת כמות הגבינה הנוצרת מן החלב לעומת הכמות הרגילה. אם התשלום נעשה עפ"י כמות החלב יש לחשוש שהגוי יגדיל את הכמות בהוספת חלב טמאה מבלי לערוך חשבון ארוך טווח שבסופו של דבר תרמיתו תתגלה. רק תשלום ישיר עפ"י כמות הגבינה ימנע את הגוי מלהוסיף חלב טמאה.בשו"ע (סעיף ב') כתב הרמ"א: "ואם ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה יש להתיר בדיעבד מאחר שדעתו לעשות גבינות". הש"ך (ס"ק כ"ג) מביא את דברי האו"ה הנ"ל שמדובר רק כאשר התשלום לפי כמות הגבינות. הט"ז (ס"ק י"א) חולק על עצם ההיתר.
יש שכתבו להתיר את הלקטוז בשל הפקתו ממי חלב שעברו גיבון ואין הגוי שוטה לערב חלב טמאה בחלב זה. אולם, מאחר שהרפתנים מוכרים למחלבות חלב נוזלי אין המצב תואם את תנאי ההיתר של האו"ה. אף אם נאמר שכיום הגוי חושש יותר שמא יתגלה שהוא עירב חלב נוכרי בשל תפוקת גבינות נמוכה מהרגיל, חלב טמאה בשיעור אחד לשישים ישפיע אך מעט על כמות הגבינה. גם ללא עירוב חלב טמאה כמות הגבינה המופקת אינה אחידה בכל ייצור, וירידה קלה חד פעמית לא אמורה לעורר חשד[7].
♦
בליעות מגבינת נוכרים
בנוסף לאיסור חלב נוכרי בלקטוז המיוצר ע"י גויים (אשר יש הסוברים שאין הוא חל בימינו בשל סיבות שונות שבעטיין אין הנוכרים מוסיפים חלב טמאה לחלב טהורה), דנו הפוסקים באפשרות לפיה הלקטוז בלוע טעם של גבינת נוכרים. שכן, לאחר שיקוע חלבון הקזאין מן החלב, בטרם הפרידו בין נסיוב החלב לבין הגבן ההולך ונוצר בתחתית המיכל, מחממים את המיכל על כל תכולתו לשם מיצוי מי חלב משכבת הגבן. אם החימום נעשה בטמפ' יד סולדת הנסיוב בולע מטעם הגבן ונאסר לכאורה באיסור גבינת נוכרים.והנה הפרי חדש (סימן קט"ו ס"ק כ"א) דן בריקוטא שהיא, כאמור לעיל, גוש של חלבוני מי חלב הצפים על פני הנוזל בעקבות חימום הנסיוב. הפר"ח מבאר שהריקוטא כשלעצמה אינה גבינה האסורה באיסור גבינת נוכרים, שכן איסור זה הוא בשל החשש להעמדת הגבינה באמצעות עור קיבת נבלות, המכיל את אנזים הרנט הגורם לשיקוע הקזאין. הריקוטא אינה מועמדת ישירות ע"י האנזים. היא נוצרת לאחר פעולת האנזים לשיקוע הקזאין, באמצעות חימום הנסיוב. לאיסור חלב נוכרי אין לחשוש, מפני שמדובר בחלב ממנו ייצר הגוי גבינה, ואין הוא שוטה לערב בו חלב טמאה שאינו מתגבן.
הדרכי תשובה (סימן קט"ו ס"ק ל') מביא מספר מזמור לדוד שתמה: "הואיל שזה נשאר אחר הגבינה ונפרדה ממנה ע"י בישול הרי נתערב טעם הגבינה עמה". בשו"ת שבט הלוי (חלק ד' סימן פ"ו) מובאים דברי השואל, שבקש לבאר את מחלוקת הפר"ח והמזמור לדוד בשאלה באיזה שלב של ייצור הגבינה חלה גזירת גבינת נוכרים. לדעת הפר"ח, בטרם הופרדה הגבינה מהנסיוב לא חלה הגזירה (יתכן שאף אם בפועל הועמדה הגבינה ע"י איסור, עדיין לא הושלמה פעולת ההעמדה עד לקבלת הגבן ללא הנסיוב שמעליו וגם האיסור של דבר שהועמד ע"י נבלה -האיסור שהיה קיים בטרם נגזרה גזירת גבינת נוכרים- לא חל)[8]. אם אכן כן, אף הלקטוז בו אנו דנים לא נעשה בלוע בגבינת נוכרים לדעת הפר"ח.
הגר"ש ואזנר זצ"ל לא הסכים עם השואל ופירש שמדובר בנסיוב שהופרד מן הגבן לפני שהוא חומם לייצור ריקוטא, וממילא שאלת בליעת טעם הגבינה כלל לא עמדה לפני הפר"ח בדונו בריקוטא (שלא כהבנת המזמור לדוד). לדעת הגר"ש ואזנר אכן יש לאסור אלבומין ולקטוז שנתחממו עם גבן בשיעור יס"ב.
♦ ♦ ♦