ישיבת קדומים
מחבר 'לוחות ושברי לוחות' (על הלוח העברי) ו'תקציר מסקנות הדף'
פסקי הר"ן בפירושו למסכת נדרים ושבועות[2]
מסכת נדרים
כל כנויי - פרק ראשון (ב.-יג:)
ב. ד"ה ושבועותשבועה א"צ הזכרת השֵּׁם (לא כר"ת המחלק בין נשבע למושבע־מפי־אחרים), אף לא בשבועת העדוּת, חוץ מדעת ר' חנינא בר אידי. והראב"ד כתב שלמלקות רק כשנשבע בהזכרת שֵׁם.ב: ד"ה איידינדר שאמרוֹ בלשון שבועה, ולהפך - משמע שאין בדבריו כלום (כדעת הרבּים בירושלמי. והסוגיות שמהן משמע אחרת לא דקדקו בלשונן); וכן דעת ר"ח, ר"י מיגש והרשב"א. רמב"ן: דבריו קיימים מדין ידות, כיוון דפיו ולבו שווים לאסור בנדר על עצמו.
ה: ד"ה וקי"לקי"ל כשמואל שב'מודרני ממך' לא נאסר; וידיים שאין מוכיחות אינן ידיים, כרבא (וכ"כ ו.).
ו. ד"ה ורבאקי"ל כרבא. ובנוסח הגט י"א שהלכה כרבנן (שא"צ 'מינאי'; אך 'ודין' צריך, שבגיטין לא נפשט). וי"א כר' יהודה מחמת הספק (צריך 'מינאי', שייתכן שרבנן שאין מצריכים ס"ל ידיים שאין מוכיחות הוויין ידיים).
ז. ד"ה ולענין הלכהיָדוֹת. בקידושין - לחומרא. בפאה ובצדקה - פסקו רמב"ן ורשב"א לחומרא, ואין מְחֻוָּר (שמצינו בספק ממון־עניים 'ספק ממונא לקולא'). בהפקר - לקולא (ואין 'יד'); וכן לבית הכסא.
ז. ד"ה ולענין הלכה (ב)אין הלכה כר"ע, וב'מנודה אני לך שאני אוכל לך' מותר.
ח: ד"ה כשםמסתבר שהנודר בחלום א"צ היתר; אך הרשב"א פסק בתשובה שצריך.
ח: ד"ה ושמתאיחיד מומחה מתיר נדר ונידוי, וא"צ סמוּך. רמב"ם: 3 הדיוטות מתירים גם נידוי (וע"ל כג. עח:).
י: ד"ה וב"הקי"ל כר' יוחנן שכּינויים לשון אומות הם; וכב"ה שכּינויי כינויים מותרים.
יא: ד"ה ולענין הלכהנקטינן כר' יהודה, שמכלל 'לאו' שומע 'הן'.
יב. סד"ה ומשניהנודר מִגבינה של גויים ומִסתם יינם ומִשַּׁמנוֹ של גיד הנשה, והתפיס בהם - אסור כמתפיס בנדר.
יג. ד"ה ולענין הלכהכתב רמב"ן דנקטינן דבהיתרא (־דהשתא) קמתפיס (שבמס' נזיר נפשטה הבעיא). [וכך נקט ר"ן בסתמא להלן (עה. ד"ה דאתפיס). [אך בשבועות (ח: בדפי רי"ף), האריך בדבר והכריע כרמב"ם, דבדמעיקרא קמתפיס.]
♦
ואלו מותרין - פרק שני (יג:-כ:)
יד. ד"ה הילכךהמתפיס בדבר האסור לא אמר כלום, ואפילו עם־הארץ א"צ שאלה לחכם אלא במדיר אשתו. והמתפיס בשבועה לא אמר כלום.טו: ד"ה ולענין הלכהקי"ל כרב יהודה, ש'קונם עיני בשינה היום אם אישן מחר' אסור לישון היום.
טז: ד"ה ולענין הלכהרמב"ם פסק כאביי בשבועות ('שאוכל' סתם 'דאכילנא' משמע; אא"כ הפצירו בו וכו'); ורמב"ן כרב אשי (לעולם 'שאוכל' 'דאכילנא' משמע).
יח. ד"ה הלכךכשם שאין שבועה חלה על שבועה לחייבוֹ שתים כך אין נדר חל על נדר ('קונם עלי ככר זה'. והדתנן יש נדר בתוך נדר - לִמנוֹת שתי נזירוּיוֹת). והנדרים חלים על השבועות (לבטלן בשֵׁב־ואַל־תעשה, ואפר שאף לקיימן); אך אין שבועות חלות על נדרים.
יח: ד"ה ולענין הלכהקי"ל כרבא, שאם נשאל על הראשונה השנייה חלה עליו.
כ. ד"ה ולענין הלכהקיימא לן דסתם נדרים להחמיר, כסתם מתניתין.
כ. ד"ה ולענין הלכהקי"ל כרבנן, שבנדרים הללו (שסָּתַם ומשמע יותר לחומרא ופירש לקולא) אין עונשים, ופותחים אף בחרטה. אך בנדרים גמורים, אף שקי"ל פותחים בחרטה, העוֹבר עליהם ובא להישאל אין נזקקים לו עד שיִּנהג איסור; וחכם הנזקק לו לפני כן, או שהתיר ללא פתח, מנדים אותו (רמב"ן). ומעשה בחכם שהתיר מיד, שלא ימשיך הנודר להיכשל, שנָּדר בדבר שלא יוכל לעמוד בו; והחמיר שלא להתירו בחרטה.
♦
ארבעה נדרים - פרק שלישי (כ:-לב:)
כא: סד"ה מי דמילא נפשטה הבעיא ב'טפי מסלע' ו'בציר משֶּׁקל' (דנחית לדיוקא / שההפרש גדול) אם מותר כזירוזין; ונקטינן לחומרא.כב: ד"ה אמר רבאדינא דגמרא - אפילו לשבועות נזקקים ופותחים בחרטה, ואף שנקט חפץ (ולא כגאון, שהנשבע בס"ת או בעשרת הדברות אין לו הפרה כלל. ורב האי גאון החמיר בנדרים שלא לפתוח בחרטה, ובשבועות שלא להתיר כלל אלא לשלום־בית ולצורך־מצווה ושלום־הציבור בפתח ברור כארבעה הנדרים. ובשם רב יהודאי כתב ר"י ברצלוני שהחמיר עוד בנדרים כבשבועות הנ"ל; וכתב שבהפרת בעל לא החמירו).
כג. ד"ה פתח פיתחאאין חכם מתיר נדר לעצמו.
כג. ד"ה והיתר נדריםהתרת נדרים - ביחיד מומחה או ב-3 הדיוטות (שמבינים כשמסבירים להם). ו'יחיד מומחה' - רמב"ן: סמוּך; רמב"ם: א"צ סמוך. ובמקום שיש חכם אין 3 הדיוטות מתירים (לכתחילה, משום כבודו).
כג: ד"ה ולענין הלכהקי"ל כרבא, וכל שהתנה 'כל נדר שאדור בטל' ובעת נדרו זוכר התנאי אך לא את פרטיו - אם לא אמר 'על דעת הראשונה אני נודר' - אף שנזכר אח"כ בפרטי התנאי קיים הנדר. ונראה שזו כוונת האומרים 'כל נדרי', אלא שנשמע שרוצים לבטל לשעבר; ואין ראוי לתקן לשונם להבא, שלא יזלזלו. ולגבי שבועות כתב הרמב"ם שחלקו גאונים אם מועיל תנאי. ולנודר ע"פ אחרים אין מועיל.
כד: ד"ה ולענין הלכה הלכה כר"אֱ בן יעקב, ונראה כפירוש השני וכרמב"ן, שסובר ראֱב"יַ סברת 'לאו כלבא אנא דמיתהנינא מינך בחנם' (אך לפירוש הראשון למסקנה איו סובר כן).
כו: ד"ה ולענין הלכהקי"ל כר"ע וכב"ה, שנֶּדר שהותר מקצתו הותר כולו. ומסָּפק נקטינן כרבה לחומרא (שבמעמיד לשונו הראשונה כולם אסורים ואביו מותר); וכ"פ רמב"ן (ולא כמי שאמר שכשנשאל לחכם על אחד מהם בכ"מ כולם הותרו). במשַׁנה לשונו, והותר אחד ע"י חרטה (לא פתח) - רמב"ן: השאר אסורים; תוס': הותרו. אמר 'לזה, לזה' - לא הותרו כולם. ובהיתר נידוי או חרם אין כולם מותרים.
כז: ד"ה והואאסמכתא. העיקר כרי"ף, שכשאמר 'מעכשיו' ועשו קניין קנה ואין בו משום אסמכתא. ולר"ת, אע"פ שאמר 'מעכשיו' צריך קניין בב"ד חשוב, אא"כ מסר לְמי שהִתנה עמו (כגון שמסר לו שׂדהו), שב'מעכשיו' מבטל חשש אסמכתא, ובמתפיס זכויותיו מועיל קניין בב"ד חשוב או 'מעכשיו'. ונראה יותר שאף ב'מעכשיו' צריך קניין, דאל"ה במה יקנה הלה? ולא נשתנה דין זה משאר דיני אסמכתא.
ל. ד"ה וחד תניקי"ל כמאן דתני אסיפא, ואף המפליג בקביעוּת נכלל ב'יושבי יבּשה', ואף השט מעכו ליפו בכלל 'יורדי הים'. רשב"א: מסתבר שלא נאסר במי ששט פעם אחת, אלא במי שרגיל או ששט בעת שנדר. 'הנודר מיורדי הים לאחר 30 יום' ובינתיים נעשו יושבי יבּשה - קי"ל כר"ע (בירושלמי) דבתר עת הנדר אזלינן. ולכאורה ה"ה להפך, ואין נראה כן, כדלהלן (פד.). היורדים לים לטייל - לא נפשט, ולחומרא.
♦
אין בין המודר - פרק רביעי (לב:-מה.)
לג. ד"ה ולענין הלכהפסק הרמב"ן כר' אליעזר שוויתור אסור במודר הנאה. ור"ח ור"ת פסקו דלא כר"אֱ.לג. ד"ה אמר רבא[נָדַר ממאכל חברו - אסור רק באכילה. 'הנאת מאכלך עלי' - אסור באכילה ובחיטים לשׂים לעוּסוֹת על פצע. 'הנאה המביאה לידי מאכל' - אסור באכילה ובשאלת כלים, ומותר בחיטים לפצע (דלא כחולק).]
לג. ד"ה ולענין הלכהבעיא דר"פ (סוס לרכיבה וטבּעת להֵראות חשוּב, ללכת דרך שדהו להגיע מהר לאוכל, במודר 'הנאת מאכל') לא נפשטה, ולחומרא.
לג: ד"ה ולענין הלכההלכה כחנן (כתובות קט.), והפּורע חוב עבוּר חברוֹ הניח מעותיו על קרן הצבי, ואפילו בבעל־חוב דוֹחֵק. ומסתבר שגם כשיּש משכון.
לד. ד"ה ולענין הלכהמחזיר אבדתו - בין המדיר למודר, ובין המודר למדיר. וכ"פ הרמב"ם.
לה. ד"ה ולענין הלכה'ככרי עליך' - אסור בה אע"פ שנְּתָנָהּ לו במתּנה. רשב"א: וכן אם קנהו המודר ממנו.
לה. ד"ה ולענין הלכהקי"ל שיש מעילה בקונמות, ולקונם כללי יש פדיון. סָפֵק אם פוקע האיסור ויוצא להיתר אחרי המעילה.
לז. ד"ה ולענין הלכהעל לימוד מדרש אסור לקבל שׂכר, אך מותר שכר בטּלה.
לז. ד"ה ורבי יוחנןנקטינן כר' יוחנן, ואפילו מִגָּדוֹל מותר לקחת שׂכר (פיסוק טעמים) על לימוד מקרא.
לט. ד"ה ולענין הלכהקי"ל כשמואל, וכשנכסי החולה אסורים על המבקר נכנס לבקרו אפילו יושב, ודווקא כשהדיר החוֹלה את המבקר. וכשנכסי המבקר אסורים על החולה מבקרוֹ רק עומד; ואסור לתת לו דבר.
מ: ד"ה ולענין הלכהפסק ר"ת כשמואל, שהנהר מתברך מִנּביעתוֹ, וטובלים בנהרות אפילו התברכו הרבה בגשמים (אך לא בנהרות המכזבים). ור"ח ורי"ף פסקו כרב וכאבי־שמואל, שאין מטהרים בזרימתם אלא פרת בימי תשרי. ולפי זה הבּקי בנהרות יכול לטבול בנהר (שאינו אַכזָב) כל השנה, כשמכיר שלא רבו הנוטפים על עיקרוֹ. ראב"ד: במקום עיקרו של הנהר טובלים אפילו רבו הגשמים ובזמן הגשמים. רמב"ם חולק, וכשר כמעיין רק כששָּׁפַך השאובים במקום נביעתו.
מא. ד"ה תנןקי"ל כר' יוסי, שאין מזחילים (-לעשות גדר שיהיו כאשבורן) בדבר המקבל טומאה.
מה. ד"ה ולענין הלכהנקטינן כריב"ל, שמדאורייתא מפקירים בפני אדם אחד, והצריכו 3 - זוכה ו-2 עדים. וכ"כ רמב"ם.
♦
השותפין - פרק חמישי (מה:-מח:)
מה:נפסק כר' אליעזר בן יעקב, ששותפים שנדרו זה מזה נכנסים לחצר על סמך 'ברירה', ואף שבדאורייתא אין ברירה - כאן עיקר הדבר מתברר מהשעה הראשונה (שיש לכל אחד חלק בכל החצר) ורק מיעוטו (הזמן שבו כל אחד יזכה בגוף החצר) אינו מבורר. (לגבי ויתור, שר' אליעזר אוסר במודרי הנאה - ר"ת כתב שהעיקר כרבנן המתירים, ור"י חלק, דאין נראה לדחות כמה סתמות שבמכילתין.)מו: ד"ה אבל יש[רשב"א: כשיש דין חלוקה בחצר (ואסורים המודרים להיכנס, אף לראב"י) - אפילו אחרי שיחלקוה אסורים. רמב"ם: משחלקוה מותר כל אחד בחלקוֹ (אנן סהדי שמעיקרא השתתפו ע"מ שלא יוכל כל אחד לאסור לעולם על חברו).]
מז: ד"ה ולענין הלכהנודר שאמר 'נכסים אלו' - אפילו החליפם אחֵר - הנודר אסור בהם. אך בלא 'אלו', וכן כשאחֵר הדירוֹ - מסתבר להקל שבדיעבד חילופיהם מותרים. אך הרמב"ם אסר מסּפק.
מח. ד"ה ולא דברוּלהלכה מותרים המודרים בבית הכנסת, שזו דעת ראב"י. ורמב"ם פסק כמשנה, וזה תמוה.
מט. ד"ה ולענין הלכהקי"ל בסודר כרב נחמן שהוא 'קְנֵה ע"מ להקנות' ואין המַּקנה יכול לעכבוֹ אצלו. וב'קְנֵה ע"מ להקנות אחר זמן' משמע שאין הלכה כר"נ אלא כרב אשי; אך הרמב"ם פסק כר"נ (שרב אשי לא בא לחלוק).
♦
הנודר מן המבושל - פרק שישי (מט.-נג:)
מט. ד"ה ירושלמי'קונם יין שאני טועם בחג' אסור אף ביו"ט אחרון (כלשון בני אדם).נא: סד"ה דכביש'שכָּבוּשׁ' וכיו"ב - לא נפשט (אם כולל רק מין ידוע או הכל), ולחומרא.
נב: ד"ה ולענין הלכהאמר 'אלו' אסור בהם וביוצא מהם. 'שאני טועם' במקום זאת - לא נפשט, ולחומרא. 'שאני אוכל' - י"א שבשבועה לא נאסר ביוצא מהם (שאין ייתוּר); והרמב"ם כתב שאין לחלק.
נג. ד"ה ולענין הלכהקי"ל כת"ק, שהנודר מִתּמרים ומסִּתוָנִיּוֹת אסור בהם ולא בדבש ובחומץ היוצא מהם.
♦
הנודר מן הירק - פרק שביעי (נד.-ס.)
נד: ד"ה ולענין הלכהקי"ל כר"ע, דכל מידי דמימליך עליה שליחא - מינוֹ הוא. והנודר מבּשר אסור אף בעופות, ובדגים אם לא הקיז דם ואין עיניו כואבות - במקום שמקובל שהשליח נמלך עליהם. ולא כרמב"ם, שכּתב לחלק בזה בדגים אך לא בעופות. רשב"א: הקיז דם מותר בדגים - רק אם אסר עצמו בבשר ליום ההקזה בלבד, אך לא אם אסר ל-8 ימים. וכשכואבות עיניו - לפי מה שנראה, תלוי לכמה זמן נדר; אך לרשב"א - בכל מקרה מותרים. בשר מליח אסור אף ביום הקזה. וחגבים מותרים בכל מקום.נה: ד"ה ולענין הלכהלא נפשט אם 'עללתא' כולל שׂכר בתים וספינות, ויד בעל השטר על התחתונה; ולעניין נדרים נקטינן לחומרא והכל בכלל.
נה: ד"ה תניאקי"ל כמשנתנו (וכר' יהודה), ו'קונם צמר ופשתים עולה עלי' סתם - לבישה משמע ולא טעינה; אא"כ נָדַר מתוך שהיה טעון והזיע (שלהפך). ולא כ"כ הרמב"ם.
נו. ד"ה מאי עלייהמהמסקנה במנחות אפשר דקי"ל כר"מ (שעלייה לאו בכלל 'בית'). אך לפי דברי רמב"ן נקטינן כרבנן, וכ"פ רמב"ם.
♦
קונם יין - פרק שמיני (ס.-סג:)
ס: ד"ה ומהא שמעינןאף בשטרות, ל' בחודש (א' דר"ח) ייכתב כראשון לחודש הבא, אחרת ייפסל כדין שטר מוקדם. יום ב דר"ח - 'ביום שני לחודש'; ולמחרתו - 'שלישי', ואם יכתוב 'שני' ייפסל. רשב"א-תוס': בגיטין יחמיר לכתוב 'ביום שלושים לחודש תשרי שהוא ראש חודש מרחשון'.סא. ד"ה ולענין הלכהלגבי 'יום' לא נפשט, ולחומרא יידון כ'יום אחד' - וייאסר מעת לעת.
סא. ד"ה ולענין הלכה'עד פני הפסח' - הלכה כר' יוסי, ולפי סוגייתנו אסור עד שיגיע; כן פסק רמב"ם. ורמב"ן פסק ע"פ הסוגיה בקידושין, שאסור עד שייצא.
סא: ד"ה ירושלמיקבע זמן למשתה בנוֹ ונדר שלא יטעם יין 'עד שיהא משתה בני' -לא נפשט אם דינוֹ כמי שזמנו קבוע (וייאסר במשתה); ולחומרא.
סג: ד"ה ולענין הלכההלכה כר' יהודה וסתם 'אדר' ראשון הוא; וכן בגיטין ובשטרות; והכותב באדר־ב 'אדר' סתם - פסול כדין שטר מוקדם.
סג: ד"ה ולענין הלכהרמב"ן: אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי בנוֹ, ו'קונם יין עד שיהא הפסח' ו'שום עד שתהא שבּת' - אסור עד סוֹפם. רא"ה: הלכה כר' יהודה וכבנוֹ באומדניהם.
♦
רבי אליעזר - פרק תשיעי (סד.-סו:)
סה: ד"ה ומדאמרי'לדידן, דקי"ל אין מיטלטלין משתעבדים לכתובה - אפילו ממנו עצמו (בחייו).סו. ד"ה ולענין הלכהקי"ל כר' שמעון, שחילוק לשְׁבוּעוֹת נפרדות ולנדרים נפרדים הוא דווקא ב'שבועה' או 'קרבן' לכל אחד. וכ"פ ר"ח ורמב"ן.
סו. ד"ה חסורי מיחסראקי"ל כרבנן, שאין פותחים בנולד.
♦
נערה המאורסה - פרק עשירי (סו:-עט.)
ע. ד"ה ודחינן'קיים לך לשעה ומופר לך לאחר שעה' - לא נפשט, ולחומרא, ואינה הֲפרה.עב. ד"ה ולענין הלכהלא נפשט אם גירושין כהקמה או כשתיקה, ולכן פסק הרמב"ן לחומרא (וכששמע וגרשהּ והחזירהּ בו־ביום בקידושין לא יוכל להפר). אך הרשב"א פסק לקולא, ע"פ שמואל.
עג. ד"ה משוםפסקו רמב"ן ורמב"ם שדווקא חרש אינו מפר לאשתו, אך סתם אדם מפר אע"פ שלא שמע הנדר.
עג. ד"ה ולענין הלכהי"א שבּעל מפר לשתי נשיו כאחת (כת"ק). אך הרמב"ן פסק לחומרא (ת"ק הוא ר"ש, ולכו"ע "אוֹתָהּ" דווקא), וכן עיקר. ואינו יכול לקיים לשתיהן כאחת.
עג: ד"ה והא דאמרקי"ל שנדרי 'מופלא סמוך לאיש' חלים דאורייתא (וקטנה הנשואה־מדרבנן בעלה מפר לה, מדרב פינחס).
עג: ד"ה ואיכא דילפיאף הנודר על דעת חברוֹ אינו יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם; אלא התולה נדרו ברצון חברו ('אם רוצה חברי'; ואז די באמירת 'אי אפשי').
עה. ד"ה כשם שארוסהקי"ל כר"ע, שאין יבם מפר לשומרת־יבם אפילו כשהוא יחיד (אע"ג דקי"ל יש זיקה, אין היבמה גמורה לאישה). ואביהָ (כשהיתה רק ארוסה) - ספק, ונראה שמפר, אך נדרים שנדרה ברשות היבם - ספק. ולמעשה צריך עיון.
עו: ד"ה חביביקי"ל כמשנתנו, שהפרת נדרים כל היום ותו לא.
עז. סד"ה תנּאי היאבהתאם לנ"ל, מפרים נדרים בשבּת אפילו שלא לצורך השבּת.
עז: ד"ה ורב נחמןרשב"א: לדידן, דקי"ל פותחין בחרטה - אפילו אינו מתחרט, וצריך לחפש פתח, א"צ לשֶׁבת ואפשר להתיר מעומד. ולפי שלא ירדתי לטעמו איני אומר כן.
עח: דיבור ראשוןמשמע שיחיד מומחה מתיר נדרים - דווקא סמוּך. אך רמב"ם כתב שכּל רב מובהק מתיר יחידי. וי"א שאף למי שאינו מצריך סמוך, כיום אין מומחה; ואין נראים דבריו. (ע"ל ח: כג.)
♦
ואלו נדרים - פרק אחד עשר (עט.-צא:)
פא. ד"ה אלא לאוקי"ל כרבנן, שרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם ומפר והפרתו לעולם. אך רמב"ם פסק כר' יוסי, ומפר רק משום דברים שבינו לבינהּ.פא: ד"ה משוםר' יהודה הכהן: אדם שנהג להימנע מבּשׂר ומִיין בזמן מסוים, ורוצה בו עתה בשר ויין - צריך התּרה.
פא: ד"ה וגרסי' בירושלמירמב"ן פסק כר' יהודה, שאין אדם מתיר נדרי אשתו שבּינהּ לבין אחרים.
פב: ד"ה וכיוןנקטינן כשמואל, שהאוסרת על עצמהּ הנאה מאדם מסוים הבעל מפר משום עינוי נפש; וכן דעת רמב"ן; דלא כחולק.
פד. דיבור ראשוןהעיקר כבבלי, שהנודר 'מיורדי הים לאחר 30 יום', ובינתיים נעשו יושבי היבּשה, או להפך - אסור בין במי שהיה בכלל לשונו בעת הנדר ובין במי שהיה בו אח"כ (שכּך לשון בני אדם). ולא כירושלמי שלר"ע הולכים אחר שעת הנדר. ורמב"ן הביא הירושלמי (ושמא לא התכוון לסמוך עליו בהִלכתו ובטעמו).
פה. ד"ה ומהא שמעינןהאוסר פירותיו על עצמו יכולים אחרים לקחתם בעל כרחו. וכשיישאל על נדרו יתחייבו לשלם. רשב"א. ואני מסתפק לומר שזכו מן ההפקר, והרי אין שאלה בהפקר.
פו: סד"ה למימראאין בעל מקיים לשתי נשיו כאחת (עי' לעיל עג.).
פז: ד"ה אמר רבאקי"ל כר"ש בלשון חילוק נדרים ושבועות (ע"ל סו.).
פח: ד"ה ולענין הלכהר' שמואל הנגיד בשם רב עמרם גאון: הלכה כשמואל, ואין יד אשה כיד בעלהּ (דהלכתא כוותיה בדיני, וזו עיקר המחלוקת), ומועיל 'על מנת שאין לבעלך רשות בהם' לבד. וכ"פ רמב"ן. ר"ת וראב"ד: הלכה כרב (שכּאן נחלקו בנדרים - איסורא). רמב"ם: כשמואל, ואף הוא מצריך תרתי, 'ע"מ שאין לבעלך רשות בהם' ו'מה שתרצי עשׂי'.
פט. ד"ה ולענין הלכהקי"ל כר' עקיבא, ואף 'הריני נזירה לכשאנשא' או 'לכשאתגרש' הולכים לפי שעת אמירת הנדר.
צ. ד"ה ולענין הלכהקי"ל כרבנן שחלקו על ר' נתן, שבּעל מֵפר אע"פ שלא חל הנדר. וכ"פ רמב"ן. אך כשתָּלתה נִדרהּ בדבר שאינה עשויה לעבור עליו - אין מפר אא"כ חל הנדר. ולענין שאלה לחכם קי"ל כרב פפי, שאין חכם מתיר טרם חל הנדר. י"א שאם תלה נדרו בימים חכם מתיר מיד, כיוון שסוף איסורו לחוּל, וי"א שאין מתיר עד שיחוּל; והסּברה הראשונה נראית.
צא. ד"ה ולענין הלכהקי"ל כרב המנונא, שאשה שאמרה לבעלהּ 'גירשתני' נאמנת, ומותרת להינשא ומקבלת כתובתה. כ"כ רמב"ן. וי"ל שתּוספת־כתובה אין לה.
האומרת 'אינו משמש עמי כלל' נאמנת אף למשנה אחרונה. וכתב ר"י שהתובעת גירושין נאמנת אף לכתובה, אך לא כשתובעת כתובתה.
♦
מסכת שבועות - פרק שלישי
שבועות שתים בתרא (ז.-יג. בדפי רי"ף)
ז: סוף דיבור ראשוןכשמפצירים בו לאכול ומסרב ונשבע 'שאוכל' - לא־אוכַל משמע (כאביי); וכ"פ רמב"ם (ומ"מ 'שאי אוכל' = לא־אוכל, שאין חולק על רב אשי בזה). אך רמב"ן פסק כרב אשי, שתמיד 'שאוכל' = אוכַל.ז: ולענין פסק הלכה'מִבטָא שלא אעשה כך' - זו שבועה. ב'איסר' קי"ל כרבא, שאם אמרוֹ בלשון נדר - נדר, ואם בלשון שבועה - שבועה. מתפיס בשבועה - אינו כנשבע ממש, אך איסור יש, וכ"כ ר"י מיגש ורמב"ם (וראב"ד; ומשמע ברש"י). אך רמב"ן כתב שאף איסור אין בו, וכן נוטים דברי רי"ף. מתפיס בנדר - לפי שיטת רש"י נראה שאינו כנודר. אך רי"ף כתב שהוא כנודר, שלא כבשבועה (שעיקר הנדר בהַתפסה הוא, וכמו שקודש עושה חליפין - אוסר אחרים), אפילו אדם שמתפיס עצמו בחברו ('הריני נשבע שלא אוכל בשר זה' ואמר 'ואני כן כמותך'). ואני חוכך להחמיר במתפיס עצמו בחברוֹ.
ח: ד"ה אמר שמואלהמתפיס בבשר זבחי שלמים ('זה כזה'), דלא איפשיטא (נדרים יא:) - רמב"ם פסק לחומרא, דבעיקרו קמתפיס; וכן עיקר. ורמב"ן פסק דבדהשתא קמתפיס. [בנדרים (יג.) הביא רק דברי רמב"ן.]
ט. ד"ה אמר רב פפאקי"ל כרבנן, שבשבועות צריך שיעור. וי"א שבחצי שיעור אף אין איסור; וה"ה בקונם שהזכיר בו אכילה. אך מדברי רמב"ם נראה שפּטור אך אסור, וכן נראה.
ט. ד"ה בעי רבא'שבועה שלא אוכַל עפר' ו'שבועה שלא אוכל חרצן' לא נפשטו, ויש להחמיר.
יא: ד"ה ולענין הלכההלכה כרבא, שהנשבע 'שלא אוכַל, שלא אוכל' ונשאל לחכם על הראשונה, חלה השנייה תחתיה.
יב: ד"ה ירושלמיראוי לסמוך על הירושלמי שהנשבע סתם שלא יאכל מצה אסור בה גם בליל פסח (ששבועה חלה לבטל מצווה בשֵׁב־ואַל־תעשה), משא"כ בסוכה ובלולב (שבּרוּר שכּוונתו לשל מצווה, שהם הנקראים כך סתם, ושבועתו בטלה). ושלא כרז"ה (שלבבלי אינה חלה לבטל מצווה כלל).
♦ ♦ ♦