בגדר עבודה זרה ומה נכלל בזה

✍️ הרב אריה אידנסון | 📰 גיליון מט [שבט התשפ''א]

הרב אריה אידנסון

פרק חמישי[2] - עניין צדיקים * פרק שישי - איסור עשיית אמצעי בינו לבין הקב"ה * פרק שביעי - אם יש תועלת לעובדי ע"ז

צריך להקדים הקדמה נחוצה. כיון שמדובר בא' מג' עבירות, ובעבודה זרה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה (קידושין דף י"ט ע"ב)^[3], וגם המעשה של ע"ז לחיוב מיתה, די בקבלה באלוה שהוא אמירה בעלמא. א"כ נידון דידן הוא חמור שבחמורות, ובשינוי קל יכול האדם לעבור על חיוב סקילה. וא"כ רעד תאחזנו, איך אפשר לדבר לרבים עניינים דקים, שבשינוי קל עובר על יהרג וא"י. ומהראוי להתרחק ולהיזהר לא לדבר באופן שקרוב לאיסור, כ"ש וקו"ח לא לומר דברים שאם מקבלים אותם כפשוטם הם בעצמם איסור גמור, וההיתר הוא רק משום שכונת האומר באופן אחר נעלם מעיני העדה^[4]. וזה לשון הג"ר יצחק מאיר מורגנשטרן בספר ים החכמה שנת תשע"ב (עמ' תשכ"ט): "אין להשתמש בלשון שמשמעותו שלצדיק יש כח עצמי שלא יבאו לטעות: ולפי כך יראה האדם להזהר בדבורו ובמחשבתו שלא לדבר שום דיבור דיהיה משמע ממנו כאילו הצדיק בעצמו יש לו כח וממשלה מעצמו ח"ו, ואם נמצא לפעמים דצדיקים דברו כן, הוא בשביל שהיתה מחשבתם ניכרת דכל כוונתם דהצדיק יתפלל בשבילם ולא ח"ו שיש לו כח עצמי ח"ו. ובמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לשום רב אפילו גדול שבגדולים ויהיה מי שיהיה. שבדור השפל הזה דהאנשים לא יודעים בין ימינם לשמאלם אין להשתמש בלשונות דיש להם משמעות כאילו יש לצדיק איזה כח עצמי, דאולי יטעו בהם אנשים ח"ו ויהיה בזה חילול ה' ח"ו רחמנא יצילנו"ד.ה
♦

הנושאים

דברים שבוודאי מותרים:^[5]^[6]א. לבקש שיתפלל, כמבואר בגמ' (בבא בתרא קט"ז ע"א) מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, וכך כתב הרמב"ן (בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק א) על טענת יעקב התחת אלוקים אנכי "ואני תמה, אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי, ושומע אל צדיקים ה'. ומה שאמר, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע, וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא, ומ"ב ד טז)"^[7]. ב. שיברך אותו, כמבואר בתורה הרבה פעמים - ברכת יצחק, ברכת יעקב, ברכת משה וכו'. ג. שאדם יתפלל לה' שיושיע אותו בזכות הצדיק כמבואר בגמ' בבא מציעא (דף פ"ד ע"ב). ד. לומר שהקב"ה מוריד שפע על ידו כמבואר (בגמ' ברכות י"ז ע"ב ועוד) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, ושמא גם לומר שיורד יותר שפע לקרוביו. ה. ענין צדיק גוזר וכפי שחז"ל קראו לזה, ותגזור אומר ויקום לך מותר. אך אי"ז משום שהצדיק פועל ד"ז ולא שהוא בעל השפע, אלא זה עשיה של הקב"ה לקיים דברי הצדיק, משום בטל רצונך מפני רצונו כו'. והאריכו בזה בבית אלוקים למבי"ט (שער התפילה פרק יב), וכן בספר העיקרים (מאמר ד פרק יט) ולכן כתב בספר העיקרים שאין יכולת בידו לבטל ברכה שנתן, יותר משיש כוח לנגר להפסיק כסא שבנה, שהוא רק מקשר וצינור, ולא בעל השפע^[8].
השאלות הן: א. לומר שיש בידו יכולת לפי רצונו להשפיע או להסיר שפע. וכן דיבורים על צדיק גוזר לא משום שלכן יש עשיה של הקב"ה אלא שהוא בעצמו יש לו כח לגזור. ב. האם מותר להדבק בו כדי לקבל מהשפע שיש עליו. וכ"ש וקו"ח דברים כאילו הוא שולט על השפע בעולם הזה ותלוי בדעתו, ולכן דבקים בו ונותנים לו מתנות כדי שישפיע על הנותן ושאר דיבורים^[9]. ג. האם מותר לבקש ישועה מצדיק או להתפלל אליו. ונפרש את הספיקות.
♦

א. ענין קבלת שפע מהצדיקים

צריך בירור טובא. שהרי כמבואר בחלק א' לומר שיש כוח שיש יכולת בידו להשפיע טוב או רע על אנשים, אע"פ שאומר שהקב"ה נתן להם כח זה, הוה ע"ז גמורה. וכן הוכחנו שגם כאשר אינו אומר שכח זה הוא בעל השפע, ושולט על השפע בענין זה, אלא אומר שיש לכח השפעה חיצונית על השפע הוה ע"ז גמורה^[10]. ומפורש בגמ' שגם אדם יכול להיחשב ע"ז, וזה היה דבר נפוץ מאוד בעולם העתיק, ויש דוגמאות רבות בחז"ל פרעה נבוכדנצר המן כו'^[11]. וכן מפורש שגם אדם צדיק שאנשים אחרים מיחסים לו כוחות שפע שלא ברצונו הוה ע"ז, שהרי זה היה מעשה דניאל ועיין בגמ' סנהדרין דף צ"ג ע"א. וכל העבודה זרה שעבדו בני אדם היה באופן של דור אנוש, שראו דבר מיוחד או שפע מיוחד על אדם, ורצו לקבל מהשפע שעליו ע"י שדבקים בו והרחיב לבאר ענין זה בנפש החיים שהבאנו כאן בהערהי. וא"כ לכאורה דינו ככל ע"ז שבד' עבודות או קבלה באלוה חייב מיתה ושאר עניני כבוד בלאו.
♦

המתבאר בחלק א' בעניין קדושי הנכרים

וביארנו ^[12]בארוכה בחלק א' שלנכרים יש קדושים שהם לא מחשיבים אותם אלהות, אך הם מייחסים להם יכולות לפעול ישועות ולהשפיע טובה, ושיש להם קרבה לאלוהים שלהם, ולכן יכולים לבקש ממנו להטיב לאנשים. ומכבדים אותם בצורה של השתחוויה והדלקת נרות וכדומה, אך הם מדגישים שאין כוונתם כעבודת אלוהות אלא ככבוד^[13]. ואע"פ שהריא"ז והראב"ד פסקו שאי"ז עבודה זרה, כיון שאין חושבים אותם אלוה, הכרעת עשרות ראשונים דל"כ, וכך נפסק בשו"ע. וצ"ב מאיזה טעם יחשב ע"ז אחרי שאומרים שאינם אלהות, ואת העובדה שעושים להם אומרים שזה רק לכבדם, וכפי שהאריכו בספריהם כבר מזמן הראשונים. והרי כך מוכרח, כל שלא מחשיבים אותם אלהות למה יעבדו אותם כאלהות. ובר"ן כתב שאינו כבוד אלא עבודה, ומה פשר הדבר אחרי שכתב שלא מחשיבים אותם לאלהות.
ומוכרח כמ"ש בחלק א', שהגדרת ע"ז אינו אלהות אלא בעל יכולת להשפיע. והעבודה שנצרכת לע"ז הוא התבטלות והשתעבדות, כדי לקבל מבעל השפע, שפע. וזו גופא הנקודה של עבודת אלהות שמתאימה בע"ז של דור אנוש. וא"כ אע"פ שאין קוראים להם אלהות ולא קוראים לזה עבודה, בתוכן הענין זה אלהות ועבודה, כי הם מחשיבים אותם לבעלי שפע, ומתבטלים להם כדי לקבל שפע. ואם היו רוצים לקבל שפע שלא ע"י השתעבדות והתבטלות לא היה נחשב עבודה. אך כל שמשתעבדים, אע"פ שלא חושב אותם אלהים, ה"ה ע"ז גמורה לכל דיניהם. ומ"מ בפשטות גם בלא עבודה עצם המחשבה הוא לאו משום מאמין שיש לע"ז כח, כמ"ש בתחילת דברינו. וא"כ זה כבר קרוב לענייני שפע מצדיקים, וצריך לפרש את החילוק ביניהם ומה מותר מה אסור. וכמ"ש אם זה חילוקים דקים יהיה אסור לדבר באופן שההמון יכול לטעות בזה.
♦

ב. בקשות מהצדיק לישועה או להתפלל עבורו

התברר בדברינו לעיל בחלק א' שתפילה נחשבת קבלת באלוה, וחייבים ע"ז סקילה. וגם כאשר אינו מבקש מהכח להושיע בעצמו אלא מבקש שיפעל אצל ה', כל שהבקשה היא באופן של תפילה ה"ה ע"ז, משום שעבודה לשרי מעלה אינה רק כאשר רוצה האדם שהם ישפיעו, אלא גם כאשר הוא רוצה שהם יבקשו עבורו מה', כך מפורש ברמב"ם, וברמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה עמ' צ"ט ג"כ מפורש כן. וברמב"ן מפורש שגם תפילה למלאך שיבקש מה' בכלל האיסור, ובר"י ב"ר יקר ומאורות כתבו שהאיסור הוא משום שתפילה כעבודה, והוה כעובדו. וכעי"ז בנפש החיים כפי שיתבאר. והשתא צ"ב כאשר מבקש מצדיק להושיע אותו או אפילו להתפלל עבורו, או מתפלל בקבר צדיק ופונה אליו ומבקש ישועה, או שיתפלל לה' עבורו. למה לא יאסור משו"ה.
♦

איך נקבע דבר כבקשה ואיך כתפילה

אלא שצריך להגדיר איך נקבעת פניה כתפילה, ואיך כבקשה. וע"כ שהאמונה של המבקש קובעת דבר זה. שאם הוא רואה את מי שהוא פונה אליו כאל, אז בקשתו מתפרשת כתפילה, משא"כ אם הוא רואה אותו כשווה לו זו בקשה. וממה שהבאנו מקורות שיש ענין תפילה למלאכים ותפילה לשדים, ע"כ שגם ליחס להם כח, ולפנות אליהם משום כוחם הוה תפילה. ויש לשון חריפה במהר"ם שי"ק (או"ח רצ"ג): "ואם כן מבואר ומיושב, התורה לא אסרה אלא מליתן אלקות לשום נברא, אפילו למלאך, ולכך אסור להתפלל אליהם שימליצו טוב עבורינו, שבזה נותן להם כח ושררות. לא כן המתפלל על קברות הצדיקים שיתפללו בעדינו, אין נותן להם שררות בזה, אלא מודיע צערו להם שיצטערו עמו, ועל ידי זה בצערם יהיה תשועה לו שבזכותם ירחם ה', ועל כן אין לנו מקום לאסור תפילה זו". הרי דבריו ברורים כמו שכתבנו, שלבקש מבעל כח זה ליתן להם שררות ואלוקות, אע"פ שהאדם מבקש שיתפללו עבורו, וכל ההיתר הוא רק לשתף אחרים בצערו ושהם יתפללו מעצמם^[14]. ובדבריו מבואר שגם פניה לאדם אסורה אם אינו בדרך לשתף בצערו וה"ה נתינת שררה, וזה חומרא גדולה. ורציתי לחלק בין בקשה ממי שמחשיבו בעל הכח, לבין בעל בחירה. אך בשדים הדברים צ"ב, שלכאורה הוא כמו פעולת בעל בחירה. ולכאורה מוכח או כמהר"ם שיק הנ"ל שגם בקשה מבעל בחירה אסור, או שיש אופן מסוים של בקשה שמגדירו כתפילה, והיינו ע"י הכנעה והשתעבדות, כמ"ש הגרי"א וינטרוב כפי שהבאנו בהערה טו. ועיין במהר"ל, שיתכן שכל בקשה מאחר היא בעיה של אמצעי, ולכן אסור לבקש ממתים, ורק אדם חי יש לדון שמותר משום שמצוה לעשות חסד, א"כ הוא מבקש שיעשה עמו משום חסד ולא נחשב תפילה. וא"כ כל שנגדיר את הצדיק באופן בעייתי ה"ה שהוה תפילה ולא בקשה. ונביא שגדולי האחרונים כתבו הגבלות חמורות גם בבקשה מאדם חי, כדי שלא יחשב עובד דרך אמצעי.
ואחרי כותבי כ"ז שו"ר בספר שביבי אש (ימים נוראים סימן ה') להג"ר שמואל אליעזר שטרן, שהעיר שמיניה וביה בר"י ב"ר יקר ומאורות הנ"ל מפורש שאם מכניסי רחמים מתכונים לצדיקי הדור מותר, הרי שאין בזה בעיה. אך זה לא מדויק, שהרי בדבריהם מפורש גם טעם הדבר, לא משום שפניה לצדיקים לא מוגדרת כתפלה, אלא משום שהם חשובים שליח ציבור, ויתבאר בדברינו מגדולי האחרונים סברות כעי"ז. ותמצית הדבר היא שאין הם אמצעים אלא מצטרפים למבקש ומתפללים ביחד. וזה ממש כסברת מהר"ם שיק והמהר"ל וכו' כפי שיתבאר, וא"כ אדרבה מבואר שלעשות ממצע או מי שהוא שפועל עבורו אסור וצריך לפרש היטב הדברים.
♦

דברי נפש החיים

הבאנו לעיל את דברי הנפש החיים בביאור ענין ע"ז לאדם, ושם ממשיך גם באזהרה למעשה וז"ל: "ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוה"ק שבאיזה אדם נביא ובעל רוה"ק. גם זה נקרא עכומ"ז ממש. כמו שמצינו בנבוכדנצר שהשתחוה לדניאל. ג"כ לא בעבור שהחזיקו לאלוה בורא כל. אלא שכיון בהשתחויתו להשתעבד ולהתדבק לרוח הקדש שבו כו' וכן אמרו שם זה הטע' גם על יעקב אבינו ע"ה שלא רצה ליקבר במצרים הרי שקראו ז"ל ענין זה עכומ"ז. אף שהכוונה היתה לרוח אלהין קדישין דבי'. וי"ל עפ"ז הכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ר"ל שלא לכוין ח"ו בשום דבר לאיזה בחי' וכח פרטי אפי' אם יהיה אותו הכח בחי' פני היינו אפי' לפרט רו"הק שבאיזה אדם או פרט בחי' הקדושה שבאיזה כח עליון שבעליונים וכענין מאמרם ז"ל (ר"ה כ"ד ב') על לא תעשון אתי אפי' דמות שמשי המשמשין לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקדש. ועם כי עיקר אזהרת הכתוב על כל העכומ"ז הנ"ל היינו בארבע עבודות דוקא אמנם עתה שעבודת התפלה בהשתעבדות כוונת הלב הוא במקום עבודת הקרבן. ודאי גם ע"ז שייך האזהרה^[15].^[16]". ענין זה שתפילה במקום קרבן ולכן חשיב ע"ז כבר הבאנו שכ"כ בר"י בר יקר וכן במאורות וכן טען האוסר בפחד יצחק. וכעי"ז ברמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה. וא"כ זה דבר מבוסס היטב ולא דברי דרוש בעלמאטו.
♦^[17]

ספר חיי הנפש ותמיהות על דבירו

בספר חיי נפש לרג"א קעניג האריך בדברי הנפש החיים וכתב שרבים נתקשו בדבריו, וכ"כ הגר"ש וואזנר בהסכמה שם. ומאריך להביא מקורות להצדיק את התמיה על נפש החיים, ודבריו אינם מובנים כלל. שמאריך מאוד להביא מקורות לכמה דברים: א. שצדיק יכול להתפלל עבור אחר, ב. צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ג. שיש השראת שכינה על צדיק, וזה גורם שפע לדור. ודברים אלו אינו שייכים כלל בכי הוא זה לנושא שהנפש החיים דיבר עליו. הנפש החיים אינו שולל שיש שפע ע"י הצדיק, אלא הוא עוסק במי שדבק בו כדי לקבל שפע. האופן הראשון הוא מעשה הקב"ה להשפיע לעולמו, האופן השני הוא מעשה נברא שרוצה לקבל שפע דרך נברא אחר. וכן שאופן קבלת השפע שהנפ"ח אוסר הוא ע"י זה שהאדם משעבד עצמו ומבטל עצמו לבעל השפע, וזה כתב הנה"ח שהוא ע"ז. והנ"ל לא הביא שום מקור קלוש שמדבר על דבר זה. וא"כ לא הראה בסיס לתמיהתו על נפש החיים^[18].
וגם האריך שם בדברים שהבעיה בדור אנוש הוא שאמרו שה' סילק שכינתו מהעולם, ורק שרי מעלה מנהיגים. ולא עצם זה שיש כח לשרי מעלה להשפיע לפי בחירתם ורצונם, וע"י זה שעובדים אותם משפיעים יותר לעובדיהם. וזה דבר שאינו נכון כלל. כפי שהבאנו משדים ועוד, וכן מפורש ברמב"ם ורמב"ן ועוד שלעבוד לשרי מעלה כדי שיתפללו לה' הוא ע"ז, הרי שהאדם לא מבקש מהם את השפע אלא מבקש שהם יביאו מה'^[19]. וכן פסקו התבואת שור שהבאנו והרב פעלים להלכה. וכן יתבאר לקמן מדרשות הר"ן והאברבנאל שלילת דבר זה. וכן נביא שהאחרונים כ"כ נזהרו באמצעים עד שהתקשו איך אפשר לבקש מחבירו להתפלל עבורו, ותרצו כל מיני תירוצים. וא"כ לא מצאתי בראיות שהביא שום ערעור על דברי הנפש החיים. ובספר חיי הנפש הנ"ל מאריך לפרש שכוונת נפש החיים שהאיסור הוא רק אם חושב האדם שהשפע שעל הצדיק מנותק מהקב"ה ועצמי. אבל אם הוא חושב שהקב"ה תמיד משפיע על הצדיק ועדי"ז מגיע גם לו מותר. ולמתבאר בענין מכניסי רחמים נראה שג"ז אסור^[20].
וכפי שנביא הג"ר יצחק מאיר מורגנשטרן שדבריו בנויים בהרבה על תורות ברסלב וחב"ד, מאריך מאוד בחריפות יתירה באזהרות חמורות על ענין שפע מהצדיקים וכתב שכל מה שמותר לומר הוא שהקב"ה משפיע ע"י הצדיק, לא שהצדיק משפיע, ולא שהאדם רוצה לקבל שפע מהצדיק אלא מהקב"ה ישירות. אלא ע"י עבודת הצדיק מתעורר רחמים והקב"ה משפיע עליו. ואין שום פעולה שהצדיק עושה שהוא כלפי האדם להשפיע עליו, אלא רק ביחס להקב"ה לעורר רחמים, ושוב נפעל הרחמים מהקב"ה. וכמה מגדולי האחרונים מסכימים לגישה זו כמו שנביא בהמשך, וא"כ הוא מקבל את דברי נפש החיים בלי הפרשנות הנ"ל.
♦

דברי הג"ר י"מ מורגנשטרן

ומאוד התקשיתי בענין זה, ואיך ליישב כל מיני ביטוים חריפים שנאמרו בספרים מסוימים על מעלת הצדיקים. האם ע"כ שהם דלא ככל מש"כ, או שנחלקו בדבר יותר עדין, ומה המקור שלהם לד"ז, ומה תשובתם על כל המקורות שהבאנו. אך מצאתי בספר ים החכמה להגרי"מ מורגנשטרן, שכידוע הוא בנוי כולו על ספרי קבלה וחסידות, וראיתי שהוא עוד יותר מחמיר ממני בעניינים אלו, ובמכשול שיש באמירות המשתמעות לאופנים מסוימים, ומפרש את ספרי החסידות באופן שלא יסתור לכל דברינו הנ"ל, ונעתיק דבריו כי הם קילורין לעיניים (הורדתי קטעים מסוימים משום אריכות הדברים עיי"ש בדבריו).
וז"ל בספרו ים החכמה תשע"ב (עמ' 734): "הצדיק אינו אלא כשליח ציבור: וצריך לדעת בבירור שאין הכוונה ח"ו בהתקשרות לצדיק לעשותו כאמצעי ח"ו בינינו לבין קוננו, רק כמו שליח ציבור, והאדם הפרטי והצדיק יחד מתפללים להקב"ה, כיון שהצדיק נחשב כמו השליח צבור כו' והביאור הוא דנשמות ישראל הם קומה אחד של הצדיקים ואנשים הפשוטים, ונעשה תפלה אחת מהאנשים הפשוטים יחד עם השליח צבור כו' ב. הצדיק אינו פועל מעצמו אלא מתפלל אל הקב"ה שימשיך רחמים: אסור לחשוב דהצדיק יכול לפעול איזה דבר מעצמו, ולבקש ממנו שהוא בעצמו יעשה איזה דבר בהבריאה או איזה המשכה, דזה עבודה זרה ממש לחשוב שיש איזה פועל אמיתי בהבריאה חוץ מן המאציל העליון ח"ו, דאין כח לשום נברא או נאצל לעשות מעצמו כלום, ורק ע"י התבטלות להמאציל נותן המאציל כח לעשות ולהמשיך דברים לתוך הבריאה, וממילא מי שבא לציון הצדיק ומבקש מהצדיק איזה בקשה וכוונתו דביד הצדיק למלאות הבקשה מעצמו, ולא שהצדיק נצרך להתפלל להבורא ורק בידו הכח לשנות ולעשות, הרי הוא עובד לזולתו ח"ו^[21]. הצדיק כגרזן ביד החוצב לקבל ולהעלות ולהוריד השפע: ועכשו יש לבאר מאי דאיתא בהרבה ספרים בענין הצדיק שהוא מעלה כל התפלות ומוריד השפע כו' ויש להבין דאין הכוונה ח"ו שם שצריך לבקש הצדיק שהצדיק יעלה תפלתו, דלמעשה הצדיק הוא רק כגרזן ביד החוצב והכל תלוי בידו ית"ש ורק עבודת הצדיק הוא להתפלל להשי"ת להעלות התפלות ולהוריד השפע, ונחשב כאילו יורד על ידו, כיון שהוא הממשיך העליה וירידה ע"י תפלתו ועבודתו, ואין להשתעבד אל הצדיק כלל ח"ו ח"ו, רק למעשה הקב"ה מנהיג שע"י שהצדיק מתפלל בעדו נתעלה תפלתו ג"כ, והפניה של האדם בתפלתו צריך להיות רק לבוראו, אלא שמבקש מהצדיק שהוא ג"כ יתפלל עמו להקב"ה ועי"ז נתעלה תפלתו, אבל לא שהוא נצרך להם מצד עצמם, וא"כ הטעם דהולכים אל הצדיק הוא רק משום דכך רוצה הבורא דהתפלות יתעלו ע"י זכות הרבים ובפרט הצדיקים, אבל לא שפונה אל הצדיק מצד עצמו ח"ו ח"ו, דאין לאדם השתעבדות רק אל הבורא, רק הבורא מצוה לו שישתף עם תפלתו את תפלת הצדיק בבחי' תפלת רבים וכלל נשמות ישראל, ועבודת הצדיק להתפלל לה' להעלות תפלתו כו'. ומה שהצדיק מעלה ומוריד השפע זהו עבודת הצדיק מצד עצמו להתפלל להשי"ת להעלות ולהוריד השפע, וזה אינו תלוי ביד הצדיק רק כמו הגרזן ביד החוצב, ואינו תלוי רק בידו ית"ש, ואין הפניה בזה אל הצדיק כלל, רק אל השי"ת שהוא למעשה ממשיך שפעו על ידי הצדיק ומעלה תפלת הרבים ע"י תפלת הצדיק. והיסוד הוא דהפניה להצדיק הוא רק עבודה שלו דישתתף עם עבודת הפרט, אבל ההנהגה העליונה דשורה על הצדיק זה אינו תלוי בידי הצדיק רק זה תלוי בידו ית"ש שהוא מנהיג את הבריאה על ידי צדיקיו, וזה דבר עמוק ולא הארכתי בו רק להוציא מלבם של תועים ומטעים שחושבים ח"ו לפנות אל הצדיק שיעלה תפלתם כאילו הוא ביד הצדיק בלי ביטולו להשי"ת, ואסור לפנות אליו באופן כזה, אף על פי שבאמת הוא מעלה על ידי עבודתו ותפלתו, דפונים אליו רק שהוא ישתתף בתפלתו אתו יחד, וממילא הקב"ה מעלה תפלתו על ידי תפלת הצדיק, ורק בידו יתברך תלוי אם באמת תתעלה תפלתו, ואסור לפנות בדעתו לעשות מציאות מהצדיק כאילו השפע תלוי בו חס ושלום מצד עצמו, ודו"ק היטב"^[22].
♦

פרק שישי - איסור עשיית אמצעי בינו לבין הקב"ה

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א: "והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
♦

- למה מותר לבקש מאחר להתפלל עבורו -

בית אלוקים - לבקש מאחר להתפלל עבורו מותר רק מבנ"א שאי אפשר לטעות שיש להם כח

בספר בית אלוקים למבי"ט (שער התפילה פרק יב), שואל איך מותר לבקש מזולתו להתפלל עבורו, ומביא ע"ז הרבה מקורות מתנ"ך: "וכפי מה שכתבנו בפרק ראשון בגדר התפלה, נראה דבר איסור לחלות פני איש יתפלל בעד אחר אל ה', כי כשהוא מעצמו מתפלל בעד חבירו או בעד הדור אין קושי בזה אבל שיבואו אליו ויחלו פניו שיתפלל בעדם אל ה' נראה כמשים אמצעיים בינו ובין השם והוא עון גדול וכו', ונוכל לומר כי במלאכים או שום שר משרי מעלה בלבד הוא שנאסר שלא להתפלל אליהם שיהיו אמצעיים בינינו לבין בוראנו אבל בברואי עולם השפל הצדיקים והראויים שתהא תפלתם מקובלת לא נאסר משני טעמים". ומאריך שהטעם הא' הוא שרק ברואי מעלה יש מקום לטעות שיש להם כח להטיב מצד עצמם, משא"כ בנ"א כמוהו, והטעם הב' הוא כי שרי מעלה לא ניזוקים ממקרי העולם, משא"כ בנ"א שניזק ממקרי העולם איך יחשוב שהוא בעל כח.
מבואר בדבריו שהבעיה באמצעים היא שיבואו לטעות שיש להם כח עצמי. משא"כ בנ"א אין מקום לטעות. ולמה שהתבאר לעיל בחלק א, זו רק א' מהבעיות באמצעים, וכך הבאנו משו"ת מהר"ם מרוטנברג בשם ר' יעקב בן אבא מארי, אך כתבנו שיש בעיה נוספת של ע"ז של דור אנוש, שזה אינו משום שלא יבאו לטעות אלא זה איסור בפנ"ע של ע"ז^[23]. ולשון המבי"ט "להתפלל אליהם שיהיו אמצעיים" הרי כתב לשון תפילה, ולשון זה יש במשמעו, עבודה וקבלה באלוה כמבואר בראשונים כפי שהארכנו, ובזה יש איסור של ע"ז, כפי שהארכנו בחלק א', וע"ז לא מועיל הסבר המבי"ט. ושמא המבי"ט ס"ל שמי שהתיר לומר מכניסי רחמים כפשוטו חולק על ההנחות הנ"ל, וכפי שטען המתיר בפחד יצחק שם, אבל למשנ"ת שיטת האוסרים מבוססת היטב, ובודאי אם מגדירו כתפילה^[24].
♦

מהר"ל וחתם סופר שדנו איזה היתר יש לבקש מאחר להתפלל

המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב העבודה פרק יב) כותב: "הא דאמרינן במסכת תענית (ט"ז, ע"א) שכאשר גזרו תענית היו יוצאים לבית הקברות כדי שיתפללו עלינו המתים רחמים, אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו רק שאנו הולכים לבה"ק ומתחברים למתים שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל, כי המתים ג"כ ישראל והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל, אבל לומר למלאכים הכניסו רחמינו זה אין ראוי. ואפי' אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירו ולפיכך יכול לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך רק היא דרך תפלה ובקשה וח"ו שיתפלל כך^[25]".
ועיין בשו"ת חתם סופר (חלק א [אורח חיים] סימן קסו) שהשואל הקשה מהרבה מקומות בתנ"ך שביקשו מצדיק להתפלל, וכמ"ש ברמב"ן (בראשית כה, כב), והחת"ס כתב הרי המהר"ל התיר ד"ז. וקצת צ"ע כי הוא מתלבט בזה אם רק בהתעוררות עצמית או גם לבקש. והחת"ס מרחיב לפרש את המהר"ל: "ויען כי דבריו סתומים קצת ע"כ אפרש, כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך או אינו יכול להטעים דבריו כראוי, ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית"ש והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום, אם כן המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה, אך כל ישראל שותפים וגוף אחד ונפש א' וכשאחד מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער, ועד"ז המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו [ברכות י"ב ע"ב] פי' שיראה שגם הוא חולה וכיון ששניהם בצער טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל, ע"ד משל התלמיד חכם הוא הראש, והמצטער שהוא עתה שרוי בדין הוא בבחינת רגל וקצת נזוף, טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר^[26]".
חזינן שהתקשו איך מותר לבקש מאחר להתפלל הרי זה אמצעי, והתירוץ שהשני מצטער בצערו ומבקש רחמים מעצמו. ומהר"ל מסתפק שמא יכול לבקש בתור טובה מהשני, אך במלאכים וכפה"נ גם במתים שאינו בתורת חסד^[27] ע"כ מתפרש כבקשה ואסור.
♦

מהר"ם שי"ק על תפילה בקברים

בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן רצג), אחר שנו"נ בדברי הפוסקים אם מותר להתפלל בקברי צדיקים משום דורש את המתים, כתב: "אבל מה שאני חושש, דלכאורה יש לחוש דיהא אסור משום שדרשו חז"ל [ירושלמי ברכות פרק ט' הלכה א'] 'לא יהיה לך אלהים אחרים' וכו' [שמות כ, ג] שלא תהא קורא לא למיכאל ולא לגבריאל וכו', דהיינו שאסור לנו לעשות אמצעי בינינו לבין השם יתברך, ואיך נתפלל שנשמות האבות יתפללו וימליצו טוב בעדינו. וכבר צווחו על הנוסחות של התפילות שהן נגד המלאכים. וגם בלאו הכי, גוף התפילה שאחרים מתפללין בעד איש, קשה להבין, איך תעשה רושם, כמו שעמד בזה בעין יעקב סוף פרק אין עומדין [אות צח], ותירוצו קשה כאן". ומאריך שאינו מבקש מהם כלל, אלא מודיע להם צערו, והם מצטערים עמו, וכיון שאינם ראויים לצער זה משום זכותם הקב"ה מושיע אותו. ומסיק: "ואם כן מבואר ומיושב, התורה לא אסרה אלא מליתן אלקות לשום נברא, אפילו למלאך, ולכך אסור להתפלל אליהם שימליצו טוב עבורינו, שבזה נותן להם כח ושררות. לא כן המתפלל על קברות הצדיקים שיתפללו בעדינו, אין נותן להם שררות בזה, אלא מודיע צערו להם שיצטערו עמו, ועל ידי זה בצערם יהיה תשועה לו שבזכותם ירחם ה', ועל כן אין לנו מקום לאסור תפילה זו". הרי אף שהתיר למעשה מחמיר טובא, שאסור אפילו לבקש ממנו להתפלל, וגם אינו מועיל. וכל מה שעושה זה לגרום להם להצטער. ובל"ז גם בקשה להתפלל נחשב נותן להם כח ושררות, ונחשב שנותן להם אלקות ואסור משום לא יהיה לך. וזה ממש כדברי מהר"ל הנ"ל, שההיתר הוא רק להודיע להם ולא לבקש כלל. וכנראה שבחי יש היתר גם לבקש משום שהוא בעל בחירה או שע"י עבודתו הוא יכול לעורר רחמים, משא"כ במת. והרבה סמכו על מהר"ם שי"ק זה, לדוגמא עיין בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן נג) שסמך ידו על מהר"ם שי"ק זה, ואדרבה מחשיבו כמקל ולא כמחמיר, וכן בעוד ספרים.
♦

היוצא מדברינו

משום שהתפיסה הרווחת בקרב הציבור על ענין ע"ז היא מאוד פרימיטיבית, ומניחים שעובדי הע"ז חשבו שהפסל שקנה במפעל ברא את העולם. לכן מניחים שכל שאינו חושב דבר כזה בודאי אינו נכשל באיסור ע"ז לחיוב מיתה, ולכל היותר עובר על ענין דק שאינו ראוי. אך כמ"ש, התפיסה בע"ז הקדומה מוטעית לגמרי, והסכמת הראשונים שלא אחזו כמ"ש, אלא שיש הקב"ה שברא את העולם, ולא חיפשו בורא אחר, אלא חפשו מקורות שאפשר לקבל שפע מהם. ולכן כפי שהתבאר, הרבה דעות שנפוצות בציבור קרובות ממש לע"ז הגמורה עם כל החומר שבדבר.
התבארו כמה נקודות:
א. אסור ליחס כח להשפיע בבריאה ע"פ רצונו לשום נברא. והאיסור הוא גם כאשר אומר שקיבל כח זה מאת ה'. ולהלכה גם כאשר אינו אומר שהע"ז כעת היא בעל השפע אלא רק יש לה כח השפעה חיצונית על השפע.
ב. אסור לעבוד שום נברא כדי לקבל ממנו שפע. ובכלל עבודה בקשה ממנו דרך תפילה, שהיא בקשה בהכנעה והכרה בכח המשפיע. וכן דביקות בו באופן שמכניע עצמו אליו, כדי שיקבל מההשפעה שעליו.
ג. איסור זה הוא גם אם אכן יש לנברא כח להביא לו את מה שהוא רוצה, כגון אדם או שד, שיש לו אפשרות לסייע למבקש, ואכן מותר לבקש כטובה, אך כל שרוצה לקבל ממנו ע"י עבודה והשתעבדות הוה ע"ז גמורה לחיוב סקילה כמו שהתבאר בדין מקטר לשדים באריכות, ובפרט בדברי רי"א מקומרנא.
ד. יש להסתפק באיסור ליחס השפעה לנברא. באופן שאינו מחשיבו לבעל כח, אלא כבעל יכולת להשפיע על אחר שישפיע, והדוגמא לכך כפי שהוכחנו שלהתפלל לאמצעי כדי שיבקש מה' הוא ע"ז גמורה. האם האיסור הוא רק כאשר עושה מעשה עבודה לאמצעי. שמגלה שמחשיב את הכח השפעה שלו לאלהות לענין זה. או עצם יחוס הכח להשפיע אסור, ומה שהוזכרה עבודה הוא כדי שיתחייב מיתה ויהיה דין איסור הנאה ומשמשים. ודעתי נוטה לצד השני, שהרי מעשה עבודה בלא תוכן עבודה ל"ח ע"ז, וע"כ שיש בכוונתו תוכן עבודה, וא"כ הוה בכלל עובד ע"ז.
ה. מ"מ גם לצד הראשון כל בקשה בדרך השתעבדות והכנעה מהאמצעים היא בכלל תפילה והוה איסור סקילה, או משום קבלה באלוה או משום עבודה.
ו. מלבד איסור ע"ז יש איסור לפנות לה' דרך אמצעי, וגדולי האחרונים פסקו שכל ההיתר לבקש מנברא להתפלל עבורו, הוא רק או כאשר אינו מבקש שיתפלל אלא רק מזכיר צרתיו והוא מתעורר להתפלל לבד. או ע"י זה שהם מצטרפים ביחד כמו ציבור ואז הנברא השני מתפלל ביחד עמו עבורו. אבל כל שיש משמעות שהוא מבקש מהשני משום שהוא יותר גבוה ממנו, והוא בינו לבין הקב"ה אסור לעשות כן.
ז. בענין קבלת שפע מהצדיקים, אע"פ שבאמת יורד שפע על ידם, זה מעשה הקב"ה להוריד שפע ע"י צינורות אלו, ולא מעשה הצדיק להוריד שפע. וכן פעולת הצדיק היא רק הוא בינו לבין הקב"ה לעורר הורדת השפע, ולא כלפי בני האדם להשפיע עליהם. ענין ברכה הוא כאשר הקב"ה רוצה להוריד שפע ויש קלקל בקבלת שפע של בנ"א, הברכה מועילה להוריד את השפע. אך אינו משפיע מעצמו, אלא מועיל למה שצריך לרדת לרדת. וכן אין ביד המברך כלל להפסיק או לשנות את השפע שהוא רק צינור שהשפע ירד ע"י.
♦

פרק שביעי - אם יש תועלת לעובדי ע"ז

מקורות בתנ"ך שאין תועלת בע"ז

התנ"ך מלא מקראות שמתארים את העבודה זרה כהבל וריק שלא מועיל לעובדיהם במאומה, ושלא יכול להושיע אותם. וכפי שאומרים בעלינו לשבח - "שהם משתחווים להבל וריק ומתפלל אל אל לא יושיע", וכעי"ז בישעיהו בפרק מה פסוק כ: "(ח) אַל תִּפְחֲדוּ, וְאַל תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי, וְאַתֶּם עֵדָי; הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי, וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי: (ט) יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ; וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ: (י) מִי יָצַר אֵל, וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי, הוֹעִיל", עיי"ש בכל הפרק ובמפרשים שם, וכך בפרק מ"א פסוק כ"ג והלאה. ובירמיהו פרק טז פסוק יט: "אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל". ובחבקוק פרק ב פסוק י"ח: "מָה הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ מַסֵּכָה וּמוֹרֶה שָּׁקֶר כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים: (יט) הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ" ועוד רבים.
וגם יש מקראות שמתארים את הע"ז שלא רואה ולא מדבר ובפשטות הכוונה לחוסר יכולת לעשות דבר. עיין דברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק כח: "וַעֲבַדְתֶּם־שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא־יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" וברמב"ן שם בפירוש השני: "או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון, לומר אשר לא יראו בצרת עובדיהם, ולא ישמעון תפלתם, ולא יאכלון שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם, ולא יריחון בריח ניחוחיהם, ותפש הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלו כלל". וכן פירשו בריב"א וספרנו שם^[28].כז ובדברים פרשת^[29]ראה פרק יג פסוק ח: "מֵאֱלֹהֵי הָֽעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ" וברש"י כתב ע"ז: "הקרובים אליך או הרחוקים - למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים". ומקורו מדרשת הגמ' בסנהדרין דף ס"א, וכן פירשו עוד הרבה ממפרשי התורה רבינו בחיי, ספורנו, גר"א כו'. ועיין ברמב"ן ויקרא פרשת קדושים פרק יט: "(ד) ואמר אל תפנו אל האלילם - והוא מלשון ואם יפנה לבבך (דברים ל יז), אשר לבבו פונה היום (שם כט יז), יאמר שלא יפנה לבו באלילים להאמין שיהיה בהם תועלת או שיבאו העתידות אשר יתנבאו מהם, אבל יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו בעיניו, ולא תבא עתידות רק בגזרת עליון" ובפסוק ה "והטעם, שלא תחשבו שיהיה בעבודה זרה שום תועלת", הרי לדבריו יש לאו מיוחד על מי שמאמין שיש להם כוח אע"פ שאינו עובדם. ועיין ברמב"ן שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק ב – ה, ואותו לשון בדרשת תורת ה' תמימה שהאריך בביאור ענין ע"ז והוא ממש ע"ד הרמב"ם, ותמיד כאשר מדבר על הע"ז לקבל שפע ממלאכים או מזלות כותב שהם חשבו שאפשר לקבל תועלת הרי לשונו שאינו נכון אלא טעות שלהם^[30].
ויש עוד מקורות רבים בתנ"ך וחז"ל לדבר זה. כך שלדון האם יש לע"ז כח להועיל לעובדיהם, ורק התורה אסרה ד"ז, או שאין להם כח כלל הוא לכאורה דבר שאין מה לדון עליו כלל, והוא דעות זרות נגד התורה, וכפירה בי"ג עיקרים.
♦

גמרא מפורשת שאין תועלת בע"ז

ויש גמרא ידועה מאוד בעבודה זרה דף נ"ה ע"א: "א"ל זונין לר"ע: לבי ולבך ידע דעבודה זרה לית בה מששא, והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתו כי מצמדי, מ"ט? אמר לו כו' אף כך יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית עבודה זרה, אמרו יסורין: דין הוא שלא נצא, וחוזרין ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו? כו'^[31]. א"ל רבא בר רב יצחק לרב יהודה: האיכא בית עבודה זרה באתרין, דכי מצטריך עלמא למטרא, מתחזי להו בחלמא ואמר להו: שחטו לי גברא ואייתי מטרא, שחטו לה גברא ואתי מטרא! א"ל כו' דאמר רב, מאי דכתיב: אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים? מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם. והיינו דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן? בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו". הרי גמ' ערוכה שאין בע"ז ממש, וכאשר הקשו על מקרים שנראה שהע"ז מועילה, נאמרו או שהיה אמור להיות בלי זה, ומשום שהלך לע"ז לא נמשך החולי, או משום בא לטמא פותחים לו דהיינו זה פעולה של ה' להכשיל אותו^[32]. ולא שיש איזה שהיא סיבה שע"ז באמת יכולה לגרום דבר זה. והאריך בזה מאוד בתשובה לרבינו האי גאון שמודפסת בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל סימן קט"ו) עיי"ש היטב^[33].
ועיין מחלוקת רבי יוסי ורבי עקיבא בסנהדרין דף צ' ע"א: "תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו. תניא, אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו. אלא, כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת, ולבסוף נביא שקר". ורב האי גאון בתשובה הנ"ל, מפרש שגם ר"י לא חשב שיכולת בידם לעשות כן, או שהקב"ה יעשה להם ניסים להעמיד את ישראל בניסיון, אלא לר"י זה לשון הבאי, כמו ערים בצורות בשמים. ור"ע השיב שלא היה הכתוב מדבר בלשון זה כי יש בו מכשול לשומעים. ומזה נלמד קו"ח לענייננו.
ועיין בעבודה זרה כ"ז ע"ב אם מותר להתרפא מע"ז, ובתוס' שם (ד"ה שאני מינות) בשם ר"ת וכעי"ז בשאר ראשונים, כתבו שהאיסור הוא רק כאשר בא לרפאות עם שם הע"ז, ולא כומר עושה רפואה רגילה. ופירשו שהאיסור שמא יתרפא וימשך לע"ז בגלל זה, והצד שבאמת יתרפא ע"י הע"ז כתבו, שמא יהיה שד שיעזור לו כדי להטעות אותו לע"ז. הרי שאין צד שהע"ז עצמה תועיל, אלא שהשד יעשה להטעות אותו.
♦

התפרסם בשם ספרי קדמונים שיש תועלת לעובדים ע"ז

אך התפרסם בציבור שבספרי קבלה מבואר דל"כ, אלא יש אפשרות לקבל השפעה ותועלת ע"י שעובד עבודה זרה, ורק לישראל הדבר נאסר, משום שהם עם ה' ומונהגים על ידו בעצמו^[34].
ואני תמה, איך אפשר לקבל שבספרי קבלה יש דברים שסותרים למקראות מפורשים בהרבה מקומות, ונגד דברי חז"ל וראשונים בלא סוףלג. וע"כ שלא זה מה שנאמר בדבריהם, ובהמשך נביא מה שמצאתי בספרים שכתבו על זה, ונשתדל להגדיר איזה נקודה הם אמרו, ואיזה נקודות גם הם שללו.^[35]אך פשוט שאי אפשר לומר באופן גורף שיש תועלת לעובדי ע"ז, שזה נסתר מהרבה גופי תורה. וכל שהדברים נאמרו בלא הגבלות ובאופן גורף הוא דבר שלא יעשה^[36]. וקודם נביא את דברי הראשונים שהרחיבו בענין, ונראה מה הם שללו, ולאיזה דבר הם נתנו מקום. ושוב נביא את דברי הספרים הנ"ל, ולראות איך ליישב את הדברים.
♦

דברי דרשות הר"ן שיש חילוק בין מצד משפיעים שזה ע"ז להכנת המקבלים שמותר

מי שפירש את הסוגיא הוא הר"ן בדרשות הר"ן (דרוש ד')^[37], שהאריך לבאר היטב ענין זה של עבודה זרה, וכוונת העובדים, ומה הוא הבל ואיזה דברים יש תועלת, ומה מותר גם לישראל. וגם ביאר ענין כישוף, ואיזה כח יש לו, והאם הוא שונה מע"ז. ונעתיק דבריו משום חשיבותם: "לפי שאני חושב שהשורש לע"ז היה מפני שהיו חושבים שיש יכולת למלאכים ולצבא השמים להיטיב ולהרע כאשר ישיגנו רצונם. ואמנם נפל הטעות בזה על הצד שאבאר, והוא שעם היות שאין בידם להיטיב ולהרע מצד עצמם, עם כל זה אי אפשר שלא תמשך שפעתם יותר ופחות כפי הכנת המתפעלים. כאשר תאמר במשל שהלבנה תוסיף ללחלח הגופים השפלים כפי אשר נכינם לקבל הלחות, והשמש יחמם אותם כפי אשר נכינם לקבל החימום, וכן ההיקש בשאר הכוכבים והמלאכים שהם למעלה מהם. אמנם הכנת הגופים השפלים לקבל שפע העליונים ופעולותיהם יהיה על אחד משני דרכים, אם שיוכנו בדברים הפועלים באיכויותם המפורסמים, כאילו תאמר שיחוממו בחומם או יקוררו בקורם, או שיוכנו בדברים אשר טבעם נעלם הנוהגים במשפטי הסגולות כו'. אלא כשחשבו כי המעשה ההוא נאות לעליונים המשפיעים, הן שיהיו המלאכים או הכוכבים. ושמצד הראותם בזה פעל, יוסיפו להשפיע על הגופות המקבלים. וזהו שרשם ויסודם אשר בנו עליו ענין ע"א, ויבואו מזה לזבוח ולקטר למלאך או לכוכב ההוא להשיג רצונם. וזהו אמנם הפך האמת משני פנים, האחת כי אין בדבר ממעשינו ערבות או צער לאחד מהעליונים כלל, כי אין יחס ולא טבע משותף בין מעשינו וביניהם. והאופן השני, מצד שיכלתם והשפעתם הבאות מאתם מוגבלת, אי אפשר להם להוסיף ולגרוע מזה מצד עצמם, אבל כפי הכנת המקבלים לבד, לא מצד המשפיעים כפי דעת עובדי אלילים.
ומפני זה אמר בכאן לא תשתחוה לאלהיהם אחר כו' ואינו עושה אלא שליחותי, מה יהיה בשאר המלאכים אשר אינם במדרגתו, וכל שכן בצבא המרום, הלא מזה תוכלו להבין כי אין בידם להיטיב ולהרע מצד עצמם, ואם כן לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם כי לא ימשך לך מזה תועלת כפי שתחשוב.
וזה הענין שכתבנו מסיר ספקות רבות, ומבאר ענינים נעלמים. והוא כי אין ספק שהנמשכים אחר עבודת אלילים והמשתוקקים אליה כפי אשר יורו בזה הכתובים ודברי רבותינו ז"ל, לא היו שוטים, ואין ספק כי הנסיון היה מאמת אליהם שיהיה נמשך תועלת מצד הפעלים ההם, כי אם לא, לא טעו אחריה שלמים וכן רבים דור אחר דור. אבל הענין היה על הצד שכתבתי, והוא שבזמנים הקדומים היו נודעים דברים רבים אשר בהעשות הדברים ההם, היה נמשך תועלת רב, ולא היו טועים בזה אלא על אופן המשך התועלת באיזה ענין היה, והוא אמנם היה נמשך מצד המתפעל לבד, ואמנם הם היו לוקחים אותם מצד רצון הפועל והמשפיע, ויוסיפו לחטא לקטר ולזבח.
ויתחייב מזה שכל מה שמצד הכנת המתפעל הוא דבר אמיתי מועיל, מותר בדרכי התורה, אבל מה שיהיה מצד השיג רצון הפועל העליון, [הוא] דבר בטל וריק מעבודת אלילים. ולפי זה כל מעשה שלא יכוין בו להשיג רצון הפועל, ולא יהיה בו עבודה לעבודת אלילים ידוע, יהיה מותר, ולא יהיה נאסר משום דרכי האמורי".
♦

מסקנת הדברים

היוצא בזה דברים ברורים: א. אפשר לקבל תוספת השפעה מגורמי השמים, מאותו שפע שעובר דרכם ע"י הנהגת הקב"ה בעולם, אבל לא ע"י דברים שבדו מלבם. ב. תוספת זו לא מגיעה מצד המשפיעים. אלא מצד הכנת המקבלים, וזה כמו לצבוע כלי בשחור שיקלוט את חום השמש יותר, שאינו משנה את השפעת השמש אלא את הקליטה של המקבל. ג. למשפיעים אין יכולות לשנות את ההשפעה שעוברת דרכם שהם שליחים בעלמא. ד. לנו אין שום צורה להשפיע עליהם שירצו להשפיע לנו יותר כי אין קשר בינינו כלל. ה. הטעות של עובדי ע"ז הייתה ההחלפה בין ב' עניינים אלו^[38]. ו. עניני ריצוי ועבודה למשפיעים אין בהם שום תועלת, ולכן הקרבה או השתחויה וכד' אין בו שום תועלת, ואין בידם להשפיע כלל משום שעובדים אותם, משא"כ ההכנה מצד המקבלים. וזה ישוב נכון על הפוסקים הנ"ל, שמדובר על עבודה שאין בה תועלת, וכן על שהע"ז לא משגיח ויכול לדאוג לעובדיה וזה ג"כ נכון לר"ן. ז. גם הלכה למעשה אין איסור עבודה זרה לעשות הכנה מצד המקבלים, ורק יש אופנים שאסור משום דרכי אמורי. עיין בהערה מה שהבאנו מדברי הר"ן^[39].
♦

דברי המקובלים

יסוד הדבר הוא הפסוק בירמיהו פרק מד פסוק יח שאמרו הנשים הארורות: "וּמִן־אָ֡ז חָדַ֜לְנוּ לְקַטֵּ֨ר לִמְלֶ֧כֶת הַשָּׁמַ֛יִם וְהַסֵּֽךְ־לָ֥הּ נְסָכִ֖ים חָסַ֣רְנוּ כֹ֑ל וּבַחֶ֥רֶב וּבָרָעָ֖ב תָּֽמְנוּ", וכמובן שיתכן שכך טענו הנשים הארורות ולא שכך אכן קרה, וכך פירשו בתשובות הגאונים הנ"ל ובדרשות הר"ן (דרוש ט'), ובספר העיקרים (מאמר ג פרק יח) מאריך כך, וכותב שלכן הקב"ה בעצמו נגלה בדברות הראשונות, לשלול ד"ז וכך פירשו את הפסוק בזה בעוד ספרים רבים. אך הרבה מפרשים פירשו שזו היה טענה נכונה במציאות, שהפסידו ע"י זה שהפסיקו להקטיר לע"ז, ואז צריך לבאר איך יתכן שע"י שעבדו עבודה זרה היה להם שפע שלא היה להם כאשר לא עבדו^[40].
וחיפשתי הרבה, מצאתי הרבה מקורות בספרי הרמ"ק, באור היקר שער א' סימן ה', ושער ב' סימן י' ועוד. ובשער א' סימן ה' עמ' כ' מאריך לבאר הענין^[41], וכותב שיש לרקיעים ב' פעולות א. הגשמית להאיר על הארץ, ב. השפעות, ובחלק השני יש ב' חלקים. הראשונה מה שהרקיעים משפיעים מצד עצמם, ובזה אין בעיה שהוא כפי גזירת ה', ובארץ ישראל יש פחות השפעה לפעולתה, ששם יש הנהגה ישירה מה'. "והפעולה השנית ע"י שליח הוא עשית הקטורת והגברת הקליפות והמשכת במערכת הטומאה וקסם ונחש שאז יפעלום אפי' בארץ ישראל, מפני שהבחירה נתון ביד האדם, וכבר פי' למעלה למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והיינו סוד עץ הדעת וטוב ורע שנדבק אדם הראשון בה^[42], שהגביר כוח החיצונים ונשתמש בכוחותיהם ובכח שימושם על כל המערכות, והיינו פעולות הדורות הרעים העובדים ע"ז ע"י הקטרת הקטורת, והם מרכיבין כוחות חיצונים בכוחות הכוכבים ופועלים, ולא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שיש באדם כוח ע"י נחש וקסם שהם דבור ומעשה לעשות כרצונם כדפי' בזהר פרשת אם בחוקותי, אומנם אם ייטיב את דרכו ויתרחק מן הע"ז וישעבד עצמו תחת רשות קונו בא"י אמרינן למגנא קיימי". ומאריך שבחו"ל יש את שרי אומות העולם שיש להם שליטה ברצון ה', משא"כ בארץ ישראל אין להם שום שליטה, ומ"מ האדם ע"י בחירתו מגביר הטומאה גם בארץ ישראל.
♦

עוד לשונות שיש תועלת, ופירשו שהוא ענין כישוף

ובלשון הרמ"ק הנ"ל גם כאשר פירש שיש תועלת הביא את הסוגיא של כישוף שמכחישין פמליא של מעלה, ויש עוד לשונו באחרונים שכתבו כן, עיין לשון המהר"ל על הגמ' בע"ז נ"ד: "ובודאי המטר הזה הוא פעולה זרה מן הפעולות והוא כמו כשוף וכיוצא בזה מן אוב וידעוני, ולכך כאשר שוחטין האדם בא מטר^[43]". ועיין היטב ביערות דבש (חלק א דרוש ד) שהאריך בכעין זה. ובמאמרי אדמו"ר הזקן (ספר תקס"ט עמ' רמ"ו) כתב: "וע"כ עיקר הגלות הוא על ביטול תורה כמ"ש על מה אבדה הארץ כו' וכמארז"ל שויתר הקב"ה על ע"ז כו' ולא ויתר על ביטול תורה. כי הנה הגם שעבדו ע"ז הר"ז פגם בדבר א' פרטי בלבד כמו שאר ל"ת כשעובר על לאו אחד כמו גזל ועריות וכיוצא, כי בחי' ע"ז שלהם אינה כע"ז באוה"ע עכשיו, אלא הייתה כמו ענין כישוף וכיוצא שהוא רק להקטיר הקטורות בעבודות שונות כדי להמשיך ממזלות העליונים השפעות גשמיות וכמ"ש הנשים לירמיהו ומאז חדלנו כו', והוא איסור לאו בלבד אבל לא שכפרו בעיקר". הרי שהוא מגדיר את סוג ע"ז הזאת ככישוף, ונחשב פגם פרטי ולא הרס כל המערכת, משא"כ ע"ז באוה"ע עכשיו, וצ"ע מ"ש. ולכאורה יש ב' נקודות: א. שהם שמרו כה"ת, ולא עזבו את הכל משום הע"ז. ב. שהשילוש של הנוצרים הוא פגם באלקות ממש ולא רק נסיון לקבל שפע מהמזלות.
♦

החילוק במה שההשפעה ע"י כישוף ולא אלהות ח"ו

וצריך לבאר החילוק בין ע"ז שאסור לומר שיש למקבל שפע ע"י, לכישוף שמותר לומר שיש למכשף שפע ע"י מעשיו, אע"פ שלכאורה אינו בגזירת ה', ולשון הרמ"ק הנ"ל: "כי ידעו להמשיך הכוחות מהכוכבים ולמטה" וביאור הדבר שכישוף יכול אינו יכול לפעול בשורש השפע, אלא רק בביטוי בעולם הזה של השפע היורד כבר מלמעלה. והאריך בזה בשו"ת מעיל צדקה (סימן כב): "ואין לומר שחושבי' אותו למיני כשפי' שמכחישים פמלי' של מעלה כמו שאמרו ג"כ חז"ל דע כי גם מאי שאנחנו אומרים בזה שמכחיש פמלי' של מעלה אין הכוונה שניתן להם ממשלה לעשות נגד רצון הבורא ח"ו וחלילה לאל מרשע להנתן ארץ בידו כ"א ניתן להם להכחיש הטבע המוטבע עלי ארץ מבריאת העולם דרך משל אשר נגזר מאתו להיות העב הענן בעל השטה למעלה לא פחות מג' פרסאות עלי ארץ כפי הלקוח מצל העננים עלי ארץ ובעלי הכישוף מכריחים אותו להביאו למטה כפי שספרו לנו בספריהם ומובא מזה בספר נשמת חיים וזהו המכוון בפמלי' של מעלה כי הם צבא השמים והכוכבים ממסילותם אשר ניתן להם להיות מושלים בקרב תבל מחזיקים טבע העולם ותנועותיו מכריחים קיץ וחורף קור וחום ולפעמים המכשפי' מעמידים החום מביאים ברקים ורעמים שלא בזמנם כאלה רבי' בלי מספר והכח בידם להמשיך השפע המושפע מאתו יתברך אל ארץ לא זרוע מקום ציה וצלמות וכן כל חשקם מהדרי' בתר חורבא וביתר שאת מה שמהפכין צורות כאשר מעידים עליהם רבים בספריהם. ונחזור לעניין כי זה שיחשבו ממין כישוף אין זה מפעול' השמות כי גם הם יודעים מעבודת השדים ולהטיהם ומעשה ש"ט והם דני' בכל יום המכשפים והמכשפות ולא כן ידמו על פעול' השמות ואחר אשר גזרו דשולטנת' ביד אשר חשבו למו בודאי נדמו להם מפעול' השמו' ג"כ אליו וא"כ הוא הא וודאי לשם עבודת כנענים נכתב ודינו לשריפה". הרי שיש הגבלה מהותית בענין הכישוף שאינו בשורשי השפע, אלא רק בהתגלמותם על פני הארץ, לשנותם ממקום לטוב או לרע. אך הוא מפרש שענין השמות הוא יותר גבוה מזה, ושמא בזה באמת ע"כ שאין תועלת אמיתית. וביערת דבש הנ"ל מבואר כהנ"ל, שענין כישוף הוא לקיחת השפע ממקום אחד למקום האחר ע"י עבודת מקורי השפע בעבודה כעין דור אנוש וכהנ"ל, עיי"ש.
♦

ענין כישוף והחילוק בין זה לע"ז

התבאר שגם הסוברים שעובדי ע"ז מקבלים שפע הוא ע"י כישוף. וצריך לפרש החילוק בין ע"ז לכישוף. וקודם צריך לדעת שבאמת הם דברים קרובים, כפי שמבואר במורה נבוכים (ח"ג פרק ל"ז): "אחרי שכונת התורה כולה וקטבה אשר עליו תסוב הוא הסרת 'עבודה זרה' ומחות זכרה, ושלא יחשב בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל בדבר מאלו הענינים הנמצאים לבני אדם, שזה הדעת הוא המביא לעבדם, התחייב שייהרג כל מכשף, כי המכשף הוא 'עובד עבודה זרה' בלא ספק, אבל בדרכים מיוחדים זרים, בלתי דרכי עבודת ההמון לאלוהות ההם"^[44]. הרי שכתב שהוא ע"ז רק אינו בדרכי עבודה, אלא בטכניקות מסוימות לקבל שפע. וידוע שדעת הרמב"ם שאין בכישוף ממש, והסכמת הראשונים דל"כ. ובדרשות הר"ן הנ"ל האריך בזה שתועלת שהכישוף עושה הוא ג"כ רק ע"י הכשר בהכנת המקבלים, ולא שהם מרבים שפע, עד שהתקשה למה ד"ז יהיה אסור, ותירץ שמכין עצמו לקבל שפע מהטומאה וזה אסור, העתקנו לשונו בהערה כאן^[45].
התבאר בדברינו כמה חילוקים בין ע"ז לכישוף:
א. שע"ז הוא ע"י השתעבדות של האדם לכח, וכישוף הוא להפך שאדם כופה את הכח לעשות רצונו, וכעי"ז הבאנו מהתבואת שור^[46].^[47]
ב. ע"ז הוא ניסיון לפועל בשורש השפע, וכישוף רק בגילוי השפע בעולם הזה, כך הבאנו מהרמ"ק והמעיל צדקה. ועוד דבר שיוצא מזה מזה שע"ז רוצה ליצר עוד שפע, כישוף רק להעתיק שפע קיים למקבל אחר כך הבאנו מהיערות דבש.
ג. ע"ז אמור לעבוד רק למי שעובד אותה, משא"כ כישוף מבואר שהיה עובד גם לסנהדרין. הרי שהוא ענין טכני.
ד. ע"ז ע"י עבודה כישוף ע"י טכניקה, כך הבאנו מהרמב"ם במורה, וזה שייך לנקודה הקודמת
♦

ביאור הדבר שאינו משום כח הטומאה אלא בחירת האדם

ונראה לבאר את דבריהם שיש יכולת להשפיע ע"י כוחות הטומאה וכישוף, לא ע"י יחס של משפיע ומקבל, אלא ע"י מעשים וטכניקות. שיסוד הענין כך, כי זה מוסכם לכו"ע שלאדם ניתנה בחירה לפועל לטוב או לרע. ול"א שלבקש מבעל בחירה להפעיל את בחירתו לטובת המבקש הוא ע"ז של דור אנוש^[48]. וזה טענת מרכבת המשנה בדעת הרמב"ם, ולכן הוא קבע שרק כאשר אומר אדם שהע"ז שולט על ענין מסוים והוא בעל השפע הוה ע"ז, ולא להרע ולהטיב בעלמא. אך קיי"ל להלכה דלא כן. ובפשטות החילוק הוא בין כוחות טבעיים ללא טבעיים, שבלא טבעי זה אלהות משא"כ בכוחות טבעיים אינו קביעת אלהות כלל. אך א"כ תהיה בעיה גדולה במופתי הצדיקים, אם אינו רק שהם מתפללים אלא ניתן להם כוח ושפע כו'. והמקובלים חילקו באופן אחר מה מוגדר כפעולת בעל בחירה, ומה מוגדר ככוחות אלוקיים שאסור ליחס לדבר מבלעדי ה'.
ויסוד הדברים כמפורסם בהרבה ספרים שע"י מעשה אדם מתגבר הקדושה בעולם או הטומאה בעולם. וידוע שכל שמתגברת הקדושה בעולם השפע שיורד יורד לקדושה. משא"כ כל שמתגברת הטומאה בעולם אין השפע יורד לקדושה אלא הולך לטומאה. ואי"ז משום שלטון של הטומאה, אלא משום בחירת בני אדם, שע"י זה שהם פועלים טומאה, מתנתקת השראת השכינה בעולם, והקשר בין הבורא לנברא, ולכן השפע שיורד הולך לטומאה. וענין המכשפים וסוג ע"ז הנ"ל שהיה בבחינת כישוף, כמ"ש מהמהר"ל והגר"ז, היה לדעת איך ע"י הגברת הטומאה בעולם השפע שיורד לטומאה ילך למקום למסוים, ששם הוא רוצה אותה.
ויסוד החילוק הוא שלא הטומאה במרכז, שנותנת שפע, והאדם עובד אותה, ועל ידי זה שהוא משעבד עצמו אליה הטומאה נותנים שפע לאדם. אלא אדרבה, האדם במרכז וע"י מעשה העבירה שלו הוא מגביר את הטומאה ומנתק את השפע ממקורו, ולכן יורד לבעלי עבירה. ובאמת אין מקום שהטומאה תהיה במרכז, כי לה אין שפע כלל, ורק השפע היורד בטבע. והטבע אין לה ענין ויכולות לשנות את ההשפעה, כמ"ש בראשונים. אך האדם ע"י מעשיו מטמא את העולם, ואז השפע מגיע לטומאה ואז יכול שיגיע אליו, אבל לא משום שטומאה רוצה לתת לו ומשגיחה עליו, אלא האדם שולט על הטומאה ע"י תכסיסי מעשיו וכישוף שלו.
ודבר דומה לזה, ידוע מהרבה ספרים שכאשר הקב"ה רוצה לשבור את הסט"א צריך לעשות בהחבא, ולא בכוח, ולכן דוד נולד באופן שנולד, וכן יהודה ותמר וכו', ונראה מזה כאילו ח"ו הקב"ה צריך להסתדר עם הטומאה, ואינו יכול לעשות כרצונו, וזה כפירה ממש. אך ביאור הדברים פשוט והאריך בזה בספר תולדות יוסף על איכה (עמ' כ"ו) למקובל הג"ר יוסף אב"ד ליסקאווא^[49], שיסוד הדבר שה' נתן בחירה לאדם, שע"י מעשיו לטוב יתגבר הקדושה בעולם, וע"י מעשיו לרע יתגבר הטומאה בעולם. ולכן ע"י בחירת האדם ניתנה שליטה לסט"א. ומדת משפט של ה' לתת לה חלקה שניתן לה ע"י מעשי האדם. ולכן ה' לא הולך נגד הסט"א בכוח, שאדרבה ע"י חטא האדם זהו דינה לשלוט בעולם. ולכן כאשר ה' רוצה להביא גאולה, הוא עושה באופן שגם הסט"א מסכים, כיון שהסט"א חושב שזה לטובתו לטמאות את הקדושה, ולכן אין בזה סתירה למדת המשפט, ועדי"ז יצא הגאולה. ומאריך שאין טענה לסט"א, שהרי זה פרי תולדותיו של המעשה שנראה כטומאה שהסכים לה עיי"ש. הרי שתוכן הענין אינו משום שיש כוח לסט"א נגד ה', אלא הוא ממדת משפט של ה', כיון שהאדם הגביר במעשיו את שליטת הרע בעולם, אינו עושה נגדם^[50].
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ בחלק א' של המאמר, שהתפרסם בירחון האוצר גליון מ"ז, התפרסמו העניינים הבאים: פרק ראשון - הגדרת עבודה זרה, ככל בעל כח להשפיע, אע"פ שמודה בהקב"ה. פרק שני - בענין מקטר לשד, שהראשונים הוכיחו שאי"צ קבלה באלוה. פרק שלישי - ענין מכניסי רחמים. פרק רביעי - דין קדושי גויים אם הוה ע"ז אע"פ שאינו מקבלו באלוה.
↑ אך עיין ספר מתן שכרן של מצוות לפרמ"ג, מודפס בסוף תבת גומא בהוצאת זכרון אהרון, שאלה ב' אות ד' שמחדש שבע"ז של דור אנוש אין דין מחשבת ע"ז. אבל דבריו שם ע"ד דרוש רחוק, עיי"ש.
↑ עיין שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קז (אלף קעח - אלף קעט) שאסר לתורם ארון קודש, לעשות אריות לסמל לאדם שתרם, ולתת עליו כתר, ולקבע בארון קודש. "וכבר ידעת שכל הדברים יש להם שר ומושל ודוגמתם למעלה ואם כן ראובן זה שעשה צורת אריה ונתן כתר מלכות בראשו כאלו מכתיר וממליך את דוגמתו על כל העולם ונמצא שהוא נותן כח וממשלה לאל אחר וזה הוא סוד ע"ז ליודעים רחמנא ליצלן ונוסף על זה שנותן אותו למעלה מספר התורה הנתון בהיכל. וקרוב בעיני שהוא קוצץ בנטיעות. ואל יהי טעם זה קל בעיניך שהרי הוא נכון כפי הנגלה והנסתר ובפחות מזה טעו הראשונים. והוא הדין והוא הטעם אם מכוין ראובן להגביה דגלו ונסו שנראה כאלו מגביה אותו למעלה מספר תורה וכאלו רוצה שישתחוו לדגלו ונסו שיש בזה שמץ ע"ז. ואעפ"י שיאמר ראובן כי מעולם לא נתכוון לדבר מזה גם אנו נודה לו. אבל מ"מ אין ראוי לעשות דבר שאינו הגון מצד עצמו אעפ"י שלא תהיה הכוונה רעה כי האדם יראה לעינים ואינו יודע מה שבלב וזה מבואר מעצמו אין צורך באורך".
↑ ובפולמוס מכניסי רחמים ג"כ הרגישו בזה, שאם לדברי המתירים יש בזה תקלה גדולה שבקל יטעו בהבנת הדברים. ועיין שו"ת שמש צדקה (או"ח כ"ג) שהתייחס לזה וכתב שלענין מלאכים אי"צ לחשוש שיטעו בע"ז של דור אנוש משום שכבר שקעו גילולים אלו ולית מאן דחש להם. ודבר זה לא שייך בנידון שלנו על צדיקים כלל, כידוע, וכפי שכתב הגרי"מ מורגנשטרן שהרבה טועים בזה, ונביא עוד מדבריו בהמשך.
↑ וכן צריך להדגיש שזה מאמר הלכתי, ומטרתו לברר את האסור והמותר ע"פ הלכה. והבאתי דברי דרוש וחסידות רק לראות אם יש איזה שהיא סתירה ביניהם לבין איך שהבנתי את ההלכה. והגישה שלי ע"פ מה שמרגלא בפומיה דהג"ר שלמה פישר, לדרוש את הפסוק בחבקוק (ג, ו): "ויתפוצצו הררי עד, שחו גבעות עולם, הליכות עולם לו", אל תקרי הליכות אלא הלכות. ומפרש שיכולים להיות סברות וטעמים גבוהים כהררי עד, עצומים כגבעות עולם, והם צריכים להתפוצץ ולשוח ראשם מפני ההלכה. ולכן מי שתופס את משקל הדברים בצורה שונה, ומחשיב דבר דרוש כמשקל שווה ויותר מהנראה בפסוקים בתנ"ך וגמ' ודברי הראשונים, לא ימצא חפץ בדברינו.
↑ "ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו, אמרו בבראשית רבה (עא, ז) אמר לו הקדוש ברוך הוא כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה: ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. ויחר אף יעקב - שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וישמע אליה אלהים (להלן פסוק כב): ואולי נתקן על דעת רבותינו, כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפלתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן, ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו, ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק, ועתיד להיות לו זרע, אבל היא נמנע ממנה פרי בטן. ונכון הוא". הרי אע"פ שאפשר לבקש שיתפללו, אין לדבר במשמעות שביד הצדיק בכל אופן למלאות בקשתו, אלא שהוא מבקש מה' ואם יעלה רצון לפני ה' ימלא בקשתו.
↑ דברי ספר העיקרים הם במאמר ד פרק יט שהאריך בענין הברכות של צדיקים ונביאים. שיש שפע למעלה והבעיה היא בהשתלשלות, והכנת המקבלים. והברכה של הצדיק מתקנת את ההשתלשלות ואת הכנת המקבלים, וכן הוה תפילה עיי"ש באריכות. וזה גם ענין ברכת כהנים, ונשאית כפים הוא כענין הנחת היד על המתברך שמבטא מה שהמברך הוא צינור לשפע. ובסו"ד שאע"פ שהוא אמצעי וצינור לשפע, אין יכולת בידו לשנות ולעצור ד"ז כל שירד הוה כנהר שיורד מעצמו, ולא הוא עושה אותה. ולכן יצחק אחר שבירך את יעקב לא יכול היה להפסיק עיי"ש. וצריך שיקול ובירור היטב. הרי מבוארים ב' תנאים: א. שהשפע מצד עצמו ראוי לרדת והבעיה היא רק בהשתלשלות השפע. ב. שהוא רק מתקן ענין זה ולא משפיע את השפע בעצמו. ושמא הסיפא היא הבחינה אם אדם חושב שהצדיק משפיע או שהוא רק מכין הדרך שהשפע ירד מהקב"ה, האם אחר שבירך יכול להפסיק הברכה. ויש עוד בדיקה, כמ"ש הרמב"ן בהערה הקודמת, שאם חושב האדם שהכח הוא בידו של הקב"ה, לפעמים נענה ולפעמים לא נענה, אך אם זה בכוחו של הצדיק הוא יכול לקבוע דברים באופן מוחלט, וזה לחשוב שהוא תחת אלוקים, וד"ל.
↑ וכן אדם שמחזיק חפצי צדיק, כי הוא חושב שעל ידי זה יקבל שפע טוב.
↑ שסברא זו נאמרה באחרונים ליישב את דעת הרמב"ם, ושאר הראשונים שללו את הרמב"ם לגמרי, ובכלל דבריהם נשלל חילוק זה. וכן בראשונים מבואר שמקטר לשד בלא קבלה באלוה הוה ע"ז, אע"פ ששד אינו שולט על ענין השפע, אלא רק התערבות חיצונית. ורק הריא"ז, שדעתו כרמב"ם הנ"ל, התיר, אבל דבריו אינם להלכה וכן נפסק בשו"ע ובשאר פוסקים.
↑ לענין מי שעושה עצמו ע"ז יש חידוש נפלא בגמ' סנהדרין דף ס"א ע"א: "דתניא האומר בואו ועבדוני, רבי מאיר מחייב, ורבי יהודה פוטר. היכא דפלחו - כולי עלמא לא פליגי, דכתיב לא תעשה לך פסל", וכתב ביד רמ"ה: "ודרשינן ביה לא תעשה עצמך פסל" עיי"ש מש"כ, אך פשטות הגמ' נראה באופן אחר, וכבר כתב כן בצפנת פענח במקום שמסית לעצמו נהרג משום שהוא נעשה ע"ז, וחל עליו דין איבוד ע"ז, וכעין המבואר בגמ' סנהדרין צ"ג ע"א שדניאל ברח אחרי שעבדו אותו שלא יתקיים בו פסילי אלוהיהם תשרפון באש. דהיינו שע"י זה שהאדם מסית אחרים לעבוד אותו הוא מחיל על עצמו שם עבודה זרה ונהרג מדין איבוד עבודה זרה, ולא מדין חיוב מיתה של עובד או מסית, וזה דבר עמוק.
↑ ועיין בנפש החיים (שער ג פרק ט) שביאר היטב את ענין הע"ז לאדם "לזאת השתעבדו עצמם וכיונו כל עניני עבודתם ובקשתם לכחות הכוכבים והמזלות. והיו יודעים ג"כ להשביע המלאכים הממונים על המזלות. לדעת טוב ורע ושישפיעו להם עי"ז טובות והנאות עה"ז מכחם שנתמנו עליו מאדון כל ית"ש. ומעטים יחידי סגלה היו שהכירו וידעו באמת. שאף שהוא ית"ש מגביהי לשבת. עכ"ז הוא משפילי לראות בשמים ובארץ. ומהם שהיו עובדים לחיות ועופות כמ"ש (מ"ב סי' י"ז) ג"כ כוונתם היה להתדבק עצמם עי"ז להכח והמזל העליון של אותה הבריאה. שישפיע עליהם מכחו וממשלתו שנתמנה עליו מהבוי"ת. וז"ש הנשים הארורות לירמיה ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל כו' (ירמיה מ"ד). ומהם שהיו משתעבדים ומזבחים ומקטרים לאיזה אדם שראו שכח ממשלת מזלו גדול מאד. בחשבם שע"י השתעבדם ועבודתם אליו יעלה מזלם עם מזלו. ומהם אף שלא היתה כוונת עבודתם להשפעת הנאות עוה"ז. אבל כוונתם היתה להשיג עי"ז איזה השגות שכלים שחמדו להם. כמו חכמת הקסמים וכיוצא איזה השגות. ומהם שהתדבקו לעבודת איזה אנשים כדי להמשיך השפעת אמונת אמון ועניני עתידות. וזהו הכל עכומ"ז גמורה. ובכלל לא יהיה לך אלהים אחרים כמ"ש הכל הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה שם. ועיין לק"ת ס"פ נח בענין דור הפלגה".
↑ כפי שהוחלט בועידת ניקיאה השניה והאריכו בזה בספרות. והתרגום המדויק של ההגדרות קשה. אך ברור שהם הדגישו שיש חילוק מהותי בין אלהות לקדושים. והעבודה בהתאם שזה עבודת וזה כבוד. ובספרות של הנוצרים במשך הדורות התקוממו מאוד על האשמות שהם עובדים את הקדושים שלהם כאלים, אלא זה רק כיבוד.
↑ הבאנו את שאר דבריו בהמשך בענין איסור עשית אמצעי.
↑ ולמתבאר מראשונים הנ"ל אי"צ לזה, אלא הוה קבלה באלוה.
↑ וממשיך "וזש"ה זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. היינו שלא לכוין ח"ו בשום עבודה וענין לאיזה כח פרטי מכחות שקבע הבורא יתב' (כי שם אלקים משותף לכל בעל כח פרטי שיהיה כידוע וכמש"ל). רק לכוין לשם העצם המיוחד לו יתברך לבד שפירושו מהוה הכל היינו כללא ומקורא דכל הכחות כולם כנ"ל (וזהו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ר"ל שכל הכחות פרטים שנמשכים מהוי' ב"ה. המה מאוחדים ונקבצים בכחו ית"ש כלל מקור אחדותו). והוא מצד התחברותו יתב' עם העולמות ולזאת בכל מקום שצותה התורה על ענין הקרבנות ביארה בפ' לה' דוקא. וכאמרם ז"ל (סוף מנחות) בא וראה מה כתיב בפ' קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלקים אלא לה' שלא ליתן פ"פ לבעל הדין לחלוק. וע' ז"ח בראשית ו' ע"ד וז' ע"א וע"ב הענין יותר מבואר."
↑ ועיין בפירוש יראת החיים לרי"א וינטרוב: "אמגם עתה שעבודת התפלה וכו', תפלה זה עבודה, כמ"ש המאירי בסנהדרין ס' ב' על המשנה דהמקבלו עליו באלוה חייב סקילה, דהמתפלל לע"ז אסור בק"ו ממקבלו עליו באלוה, כיון שתפילה אינו רק נתינת תודה, אלא השתעבדות לא - לקות בדרך עבודה, והמתפלל לכח אחר זה כעבודה לאל זר, ודייק בלשונו עבודת התפלה "בהשתעבדות", היינו הכנעה גמורה ועבודה (כי אלקות מחייבת עבודה), [וענין ה"התקשרות לצדיקים", שעוברת התפילה דרך עוד נפש, ולא ישיר להקב"ה, יש בזה ריח דק מחשש חמור זה]".
↑ ועיין בספר אורחות רבינו עמוד קצ"ו: "אמרתי למו"ר זצוק"ל בע"פ את דברי הנפש החיים, ושאלתי בעיקר מחסידי ברסלב שמזכירים לפני כל תפילה הריני מקשר את עצמי כו' וענה לי מו"ר שבודאי ברסלב לא מתכונים לכך, אלא לבם וכונתם רק לרשב"ע, ואיני זוכר הטעם שנתן לי מו"ר על מה שאומרים הריני מקשר כו', כמדומה שהסביר כאילו עם זכותו של ר' נחמן יהיה כח לתפילותיהם שיתקבלו, אבל לא ח"ו שמתדבקים בו כו' ואמר לי בני כו' שמו"ר הוסיף על דבריו בערך כך - אבל כת האחרת לא כך". ובנושא זה האחרון יש דברים ארוכים שלא יאומן כי יסופר ודי בזה.
↑ וזה יש לדחות שאולי חושבים שע"כ צריך להכניס תפילות ע"י שרי מעלה, שהקב"ה בעצמו לא משגיח, וכעין הדברי יציב.
↑ רק צריך לדון למתירים מכניסי רחמים לא משום שפירשו את הפיוט באופן אחר, כפי שעשו ר"י בר יקר וסיעתו, וכן מהר"י ברונא והמהר"ל, אלא מפרשים כפשוטו ממש. לכאורה מוכרח שמותר לבקש מאחר להתפלל ול"ח תפילה להתפלל, אך למש"כ בהמשך מהגרי"מ מורגנשטרן לק"מ. ועיין שו"ת דברי יציב (חלק יורה דעה סימן קצא) שהאריך בענין מכניסי רחמים ומביא מקורות שאסור להעמיד אמצעי ג"כ לתפילה, שוב הביא את השמש צדקה ועוד שהתירו מכניסי רחמים, ור"ל שהם חלוקים על הרמב"ם, "ואפשר דגם הרמב"ם מודה לזה, שאין זה בגדר סרסור ואמצעי, דזה רק כשחושב שבלא אמצעיתו אין אפשרות להתפלל להשי"ת וההכרח שיהיה ע"י מלאך, וזה ח"ו שנמסר ההשגחה פרטית ח"ו להם, משא"כ אם מצד השפלות לוקח לו מליץ שיתקבל תפלתו להשי"ת, לכו"ע שפיר דמי. וגם אפשר דלהרמב"ם רק בדרך עבודה והקטרה להמלאך בכדי שיהיה מליץ, אז הוי בגדר ע"ז. והוא ע"ד מ"ש בזוה"ק [זוהר חדש פרשת בראשית במדרש הנעלם בתחילתו בד"ה פיסקא], זובח לאלהים יחרם דכל הזובח לשם זה הנקרא אלקי"ם חייב מיתה עיין שם, [וע"ע בישראל סבא גליון נ' עמ' תי"ז]. וברמב"ן שם [שמות כ"ב י"ט] כתב שמורה על המלאכים, ואמר בלתי לה' לבדו בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעיים להפיק להם רצון מאתו וכו' ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק עיין שם. משא"כ בדרך תפלה שפיר דמי". אך כמ"ש: א. הרבה ראשונים אסרו מכניסי רחמים משום דור אנוש, ב. הרבה מהמתירים פירשו את הפיוט באופן שונה. ג. יתכן שהפיוט נוסד כשיטת הריא"ז שפסק כרמב"ם בעניין מאהבה ומיראה, ד. יתכן שנוסף כשיטת א' מהגאונים שלמלאכים יש בחירה, וזה הרמב"ם שלל, וכך מקובל בשאר ספרים, עיין כתר ראש לר"ח מוולוזין. ועוד יש להעיר על דבריו שהעמיד שדור אנוש זה חידוש של הרמב"ם והוא מחמיר, ולדברינו אדרבה התבאר שד"ז מוסכם גם על שאר הראשונים הרמב"ן והר"ן אברבנאל וכו', ואדרבה הרמב"ם מקיל יותר מהם. וצריך לדעת שהפולמוסים שהיו על מכניסי רחמים, והסיבה שהתגייסו להגן על פיוטים אלו, היו מורכבים מאוד מבחינה ציבורית. שהמעיין בפולמוס בפחד יצחק יראה שזה היה התקפה של ספרדי על קהילת האשכנזים, והיה צריך להגן על האשכנזים שאינם עובדי ע"ז. ובדור מאוחר יותר היה התקפה של המשכילים על שומרי תורה, והיה צריך להגן על המסורת, ולכן אמרו גם ישובים דחוקים משום צורך השעה. ומ"מ חזינן שגם גדולי שומרי המסורת כחת"ם סופר וכן מהר"ם בענט (מצוטט בשו"ת יהודה יעלה סימן כ"א) אע"פ שבציבור לא שינו כאשר הדבר היה ניכר, לעצמם חששו מאוד שיש בזה בעיה.
↑ "ד. כח הצדיקים הוא לבטל הדינים ולהמשיך רחמים ע"י המאציל בכח התבטלותם הגמורה: מי שיאמר ח"ו דהנהגת העולם הוא תלוי ביד הצדיקים לבדם (בלי בחי' המאציל) וכאילו הם עושים ר"ה ושופטים את העולם מעצמם בלי שליטת הבורא שהוא העושה הכל ולא שתלוי הכל בידו יתברך שמו, הוא טועה כמו פרעה ונבוכדנצר וחירם מלך צור שהסירו השגחת ה' מהעולם ועשו את עצמן אלהים אחרים. דהיינו לחשוב שהצדיקים מצד עצמן הם המושלים על הבריאה זהו כפירה גמורה. ואין הכוונה ח"ו להקטין כח הצדיקי אמת דנמצא בספרים ובליקו"מ דהם העושים ר"ה וכו', אלא יש לדעת ולהבין דכוונת הספרים הוא דהצדיקים מבטלים כל הדינים ע"י שמתפללים להשי"ת ומבטלים את עצמן אליו ית' וממשיכים דרך עבודתם רחמי השי"ת על העולם, אך הדבר ברור שצריכים לזכור שאין פועל אמת בהבריאה ושופט ועושה, רק המלך הקדוש לבדו, והצדיקים הם בטלים לפניו ואין להם שום כח עצמי כלל וכלל ח"ו, והעבודה היא מיוחדת רק לפניו, ומי שמגדיל את הצדיקים להראות כאילו הכל בידם ואין אחד שעל גבם וכאילו שהם השולטים האמיתיים שבעולם, ומבקש את צרכיו מהצדיק, עובד ע"ז ומחלל את שמו ית' ומצער את הצדיק בלי גבול, ויותר טוב שלא היה בא כלל להצדיק, דכבר בקש יעקב אבינו ע"ה שלא ליקבר במצרים כדי שהמצריים לא יעשוהו ע"ז ויעבדו אותו כמבואר בחז"ל "כשם שנפרעין מעובד עכו"ם כן נפרעים מעכו"ם עצמה".
↑ "להוציא מלבם של תועים שפונים בתפלתם ועבודתם אל הצדיק ובאמת לא היה ראוי להאריך בדברים דקים אלו על פני הכתב, אבל מאחר וראיתי טועים ומטעים בדברים כאלו שהשתיקה יפה להם הוצרכתי להאריך, והכי טוב ששום אדם לא יפלפל ולא ידבר בדברים שאין לו השגה בהן ויתן מחסום לפיו ויתפלל בתמימות להשי"ת כמו שנהגו אבותינו ורבותינו בכל הדורות, ולא יבלבל אנשים בדרכים חדשים שונים ומשונים, דיכול להיות סתירה להאמונה הפשוטה המסורה לנו מאבותינו, ורק זהו דרך רבינו ז"ל לילך בתמימות ופשיטות שהוא באמונה פשוטה בלי שום התחכמות בענין הצדיק ח"ו, ולפיכך רע עלינו המעשה דקצת מתחדשים חדשו דיש ענין לדבר עם הצדיק כל צרכם באופן של התבודדות, דבר שלא מוזכר כלל בספרי רבינו, דמי שירצה לעשות כן יכול לעשות כן אבל לעשות מזה ענין דיצא מזה טעות כאילו שיש ענין לבקש מן הצדיק בקשות וכו', זהו אינו כדאי כלל, והכי טוב לילך בפשיטות ובתמימות וכל בקשותיו יהיו רק אליו ית"ש, ואם רוצה לבקש מן הצדיק שיתפלל בעדו, מותר להרבה פוסקים, אבל שיש איזה עבודה ח"ו לדבר עם הצדיק צרכיו ולעשות עיקר מן הדיבור אל הצדיק וכו', אין לעשות כן, דזה מבלבל אנשים מהאמונה הפשוטה והצרופה דקבלנו מהר סיני דהכל תלוי רק בידו ית"ש. והשי"ת יזכינו לאמונה פשוטה בו ית"ש ולעשות רצונו ית"ש אכי"ר".
↑ שזה פשוט שגם באדם יש דין דור אנוש, שהרי זה הע"ז של עשו אדם אליל. וברמב"ם מפורש לעבוד כח שיהיה אמצעי הוא ע"ז של דור אנוש. ובחלק א' בענין מכניסי רחמים כתבנו שאף שיש שאמרו לענין פולמוס זה שאין דין דור אנוש כאשר אין מקום לטעות, כמבואר בפולמוס בפחד יצחק, תמוה לומר כן. ואף בגויים לא נראה כן אף שיש צד לזה, בודאי בישראל שהרמב"ם כתב שזה עיקר הע"ז, אינו שלא יבאו לטעות ואינו יותר מטעמא דקרא, ואי אפשר להתיר עפי"ז למעשה, לדידן שלא דרשינן טעמא דקרא.
↑ מצאתי כעת חילוק נוסף מה מותר ומה אסור במכניסי רחמים, בספר גבעת פנחם על איוב למגיד מפאלאצק תלמיד הגר"א בסוף פרק ט"ז, שאין לעשות אמצעים בינו לבין הקב"ה, דהיינו כאשר הוא חושש שתפילתו לא תתקבל, ושולח מליץ שמחמת חשיבותו של המליץ חושב שתפילתו תתקבל, וזה אינו נכון שאין משא פנים לפניו ית'. מה שמותר הוא לעורר מלאכים שממונים על הכנסת התפילות לעשות תפקידם עיי"ש בלשונו. והבנתי מדבריו שאה"נ אין להם בחירה להחליט אם לעשות או לא, אך מ"מ גם במה שהם מחויבים ואין להם בחירה, יש מושג לעוררם ולזרזם לקיים חיובם. וזה מצאנו כמה פעמים שמלאכים לא רוצים לעשות תפקידים אף שאין להם ברירה זה נעשה בקושי, כמו בשריפת בית המקדש, וכן על השמש שלא רוצה לצאת כל יום כו', וצריך לעיין בזה.
↑ עיי"ש שהאריך כמה ישובים שלא מבקש אלא מצווה אותם, ולכן יגיה יכניסו רחמנו ובסוף כתב "ומכל מקום יש ליישב כיון שתכלית הבקשה הוא להכניס תפלתו לפני הש"י, אף שהוא אומר למלאכים הכניסו רחמינו אין זה יוצא מן השם ית' כלל שהרי התכלית של הכל הוא השם ית'. ומכל מקום כיון שלא מצאנו רק שיתפלל שיהיו הכל מאמצין כחו היה נראה לומר כמו שאמרנו מכניסי רחמים יכניסו רחמינו".
↑ ומסיק החת"ס למעשה: "ולדברי הגאון הנ"ל גם פזמון מלאכי רחמים וסליחה י"ג מדות האמורות בחנינה יש למנוע, מ"מ אנו אומרים עם הצבור הן אל כביר לא ימאס ודלוגו עלי אהבה, אך מכניסי רחמים דרכי להאריך בנפילת אפים עד שהגיע שליח ציבור לשומר ישראל".
↑ עיין בים החכמה תשע"ב בתוך המאמר שציטטנו ממנו.
↑ זה לשון הספרנו שם: "אשר לא יראון. שאין בהם כח רצוניי כמו שחשבו עובדיהם שעושים צורות עם כלי הפעולות הרצוניות להורות שאותה ההתחלה הקדמונית שחשבו היא פועלת כל אותן הפעולות כרצונה והיו עובדים אותה ומתפללים לה להשיג שתרצה לתת את שאלת עובדיה. והנה אין לשום נמצא זולתי לאל יתברך ולאדם בחייו שום כח רצוניי. אבל כל פעולות זולתם הם בטבע מסודר להם מאת האל יתברך".
↑ אך עיין רד"ק ירמיהו פרק י' ג' שלכאורה נראה רק על פסלים אמרו כן, ואילו על שרי מעלה לא וצ"ע, ושמא זה מכוון לדברים שנביא בהמשך.
↑ ומה שכתב ששדים אין בהם מועיל, ר"ל שאינו משפיעים כלל על העולם, משא"כ שאר שרי מעלה משפיעים אך לא לפי בחירתם, כפי שיתבאר.
↑ ובתשובת רב האי גאון שנביא לקמן, כתב שמא היה להם סממנים שם שגרמו רפואה, והשאלה למה הקב"ה לא מונע את הרפואה כדי שלא יעשה שם לע"ז, כמו שהגמ' שואלת במקומות אחרים עיי"ש.
↑ עיין בפירוש יראת החיים לרי"א וינטרוב על נפש החיים עמ' רס"ח: "היינו שלא היו עובדים להחיה או עוף עצמה, אלא אל הכח והמזל שלה, ופעמים שהיה מועיל כיון שהבא ליטמא פותחין לו, אך ח"ו לומר שבאמת התלבש איזו בחינת א-לקות בנבראים". הרי שפירש את הגמ' בא ליטמא כטעם שלכן ה' עושה כן, ובכל שאר הספרים גם מי שפירש שהיה טעם רוחני פירשו באופן אחר. ומ"מ אי"ז כח הע"ז, אלא נסיון מאת ה', ואף שבגמ' שללו ד"ז, כפי שהבאנו מהגמ' בסנהדרין, צריך לחלק בין נסיון בלא שקדם לו חטא האדם, לבין בא להטמא פותחין לו.
↑ לקמן נביא מהר"ל שפירש שהמיטרא בא ע"י מעשה כשפים של הע"ז, והשאלה היא רק למה ה' לא מונע ד"ז.
↑ שוב מצאתי בשו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסח שכתב שלגוי מותר לעבוד את השרי מעלה כל שיודע שה' מקור השפע והשרי מעלה רק שליחים. ולישראל הדבר נאסר כיון שהם מושגחים מאת ה'. ואך אין בזה שום ראיה, שהרשב"א לא כתב שבאמת יש השפעה ע"י עבודה זו. אלא שמותר לכבדם, וכפי שלב מסוים של ע"ז שהרמב"ם מזכיר, שזה כבוד ולא לקבל שפע. וא"כ הוא ע"ד השיטות שהתירו לגוי לעבוד בשיתוף, שהדין בלתי לה' לבדו נאמר רק לישראל. ולא משו"ה נאמר שגוי באמת מקבל תועלת מהע"ז שעושה בשיתוף. אלא היא שאלה נפרדת אם יש איסור לעבוד כן. והרשב"א חידש נגד הרמב"ם ורמב"ן שאין איסור לגוי לכבד שרי מעלה כל שיודע שהם שליחים, משא"כ לישראל גם זה נאסר. ואינו ענין לשפע.
↑ אך טענו שהרמב"ם הוא לשיטתו ששלל מעשה כשפים וה"נ שלל ע"ז, ושיטתו לא התקבלה, שהוא דלא כחז"ל, כמ"ש הגר"א. וא"כ ה"נ בענין ע"ז. וכאן אין הדברים נכונים, שהרי גם בגמ' מפורש כן, וכן הר"ן בדרשה מסכים שיש לבעלי הכשפים כח. וחולק על הרמב"ם בתוקף, וכן הרמב"ן עה"ת כמ"ש, וא"כ אינו שייך לענין זה.
↑ וכידוע שדברי קבלה הם דברים חתומים, ומשמעותם מתחלפת לכמה עניינים, והרבה פעמים סתמו דבריהם, גם כאשר התכוונו באופן מסוים, כפי שהאריך בשו"ת רב פעלים חלק ג (סוד ישרים סימן א) בטוב טעם ודעת, עיי"ש בדבריו הנפלאים. וכן כתב בקצרה ברב פעלים חלק א (יורה דעה סימן נו). וא"כ כל שלא ברור מה הם אמרו, ואיך זה מתיישב באופן נכון עם גופי תורה, איזה היתר יש לדבר נגד גופי תורה. ועיין בשו"ת חכם צבי (סימן לו) שאי אפשר להכריע מקבלה נגד ההלכה: "וזה יסוד תורתינו הקדושה שאם לא כן נתת תורת כל או"א בידו לילך אחר הבנתו בספר הזוהר הטובה היא אם רעה ובעונותינו שרבו זה סיבה לפרצות גדולות אשר עיני ראו ולא זר כמה אנשים עברו תורות חלפו חק בהסמכם על דברי הזוהר או ברעיא מהימנא לפי דעתם המזוהמת בפירוש דברי הזוהר או ברעיא מהימנא וחס להו לבעלי הזוהר והרעיא מהימנא מעלות על דעתם הדברים ההמה ול"ה מן הצורך להעלות דבר זה על ספר אלא להוציא מלבן של המתחכמים להורות היפך דעת רבותינו הפוסקים ז"ל על משענת קנה חכמת הזוה"ק אשר דבריו סתומים וחתומים באלף עיזקאין כל קביל די רוח יתירא בהו לומר כי הם ירדו לסוף דעתו וכל רז לא אניס להו וה' הטוב יכפר בעד".
↑ ודברי הר"ן הובאו באברבנאל בכמה מקומות עיין בהמשך הערה לו שהעתקנו דבריו בפרשת ואתחנן, וגם בפרשת שופטים דברים י"ח ט' מאריך בדברי הר"ן הללו.
↑ ועיין באברבנאל פרשת ואתחנן: "הספק הי"ד כו' והר"ן כתב שבראשונה כשהיו ישראל עובדין ע"ג בארץ היה ענינם להוריד הרוחניות והשפע מהככבים. והיה זה מאתם בדרך חכמה ומפני זה היו הצלחותם מתרבות באופן העבודות. וכמו שאמרו הנשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלאכת שמים והסך לה נסכים חדלנו כל. ואמר מרע"ה שיקרא להם בעבור המשכם אחר התחכמות' ההוא ושאינם חוששים לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו. שהיה מענשם שיפיץ הש"י אותם בעמים ואבדה חכמתם. ובינתם תסתתר. ומאותו מנהג רעוע שהיה בידיהם מהצלמים יבאו לעבוד פסילים. לא כראשוני' שהיו מורידים שפע על עובדיה'. אבל יעבדו ההבלים שאין בהם ממש לא שפע ולא הורדה רוחניות ולזה האריך באמרו עץ ואבן. אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון. ויהיה זה אם כן בכלל העונש. וגם זה בלתי מאומת אצלי כי הנה מצינו שאחרי שהלכו ישראל בגלות נעדרה ע"ג מביניהם ומי יאמין שיעבדו עץ ואבן אם לא יהיה לו כח ולא הורדת שפע מרצונם כלל".
↑ "וכן נראים דברי הרמב"ם ז"ל בפרק (ל"ו) [ל"ז] מחלק השלישי מהמורה, שהוא כתב שבמה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סז א) כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, שרוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור, וכתב שם אל יקשה בעיניך מה שהתירו מהם כמסמר מהצלוב ושן השועל (שם), כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבין שהוציא אותו הנסיון, על דרך תלות העשב שקורין בערבי פיאוניא"ה על הנכפה, כי כל מה שנתאמת בנסיון, אף על פי שלא יגזרהו ההקש, הוא מותר לעשותו, מפני שהוא משום רפואה ונוהג מנהג הסמים המשלשלים, אלו דבריו ז"ל. ויתחייב מזה שכל מה שאסרה תורה, הוא הדברים הבטלים שאין בהם ממש, והם להשיג הרצון המשפיע שהוא דבר אין לו אמיתות, אבל להכין המתפעל, אם בטבע גלוי או נעלם כמשפטי הסגולות, לא אסרה זה התורה כלל".
↑ ויש פירוש נוסף בהעמק דבר דברים פרשת וילך פרק לא פסוק כט: "כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. אם נפרש הרעה של ע"ז הבא מצד הטבע, הפי' שע"ז זו יקרא להביא לידי להכעיס, מצד עבירה גוררת עבירה, ואם נפרש הרעה של העונש, הפי' שזה העונש יקרא שיהיה קשה עליהם לקבל השגחת ה', על כן ירצו לעשות להכעיס כדי שיסלק ה' השגחתו לגמרי ויהיה טוב להם, וכמו שאמרו בימי ירמיה [מ"ד י"ח] ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל, על כן הנני מתרה השמים והארץ, שתדעו מזה שאין תוחלת ותקוה להפטר מהשגחת ה', ובעל כרחם אתם מחויבים להשתעבד לתורתו ועבודתו, כדי שתהיה השגחה לטובה". וכתבו כעי"ז בעוד ספרים למשל משך חכמה דברים פרשת נצבים פרק כט פסוק כד עיי"ש.
↑ וקודם לכן מביא את הפסוק ומאז חדלנו לקטר למלכת שמים, ומפרש: "והיא היתה חכמה בלעם ובלק וחכמת בני קדם וחכמת דור הפלגות, כי ידעו להמשיך הכוחות מהכוכבים ולמטה, וקטרו ונסכו להם והמשיכו עליהם כוחם, וזה בהיותם משעבדים בכוכבים לכוחות חיצונות כו'".
↑ ברמ"ק לך לך עמוד קמ"ו, שעובד למלכות עיי"ש היטב, ואינו לע"ז אך לנתק את ההשפעה משורשה עיי"ש הלשון, וע"ע שם שמות עמ' כ' מה שהאריך. ועיין רמב"ן בראשית פרשת חיי שרה פרק כד פסוק א: "ואם תבין מה שכתבתי תדע מאמר הנשים הארורות שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל (ירמיה מד יח), ולמה נכתבה המלה חסרת האל"ף, ותשכיל דברים רבים סתומים בתורה ומקרא. ואילו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו, ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק". במאירת עיניים שם שמפרש כל אריכות דברי הרמב"ן על י' ספירות, וסיום דבריו כאן שהיו מקטירות למלכות ולא ליחוד, עיי"ש מש"כ, וגם שרי האומות יש להם כוח רק מה' ואינם עושים דבר קטן גדול אלא השגחת קו האמצעי כו'. וכ"כ בדרשות ר"י אבן שועיב פרשת נצבים וילך. ועיין בספר תורה אור למהר"ם פאפריש שפירש את הרמב"ן שעץ הדעת טו"ר, הוא ענין זה בעצמו להמליך את השלב האחרון ולנתק את השלבים הקודמים ועיי"ש היטב בג' כ"ב.
↑ ומאריך כי הבא לטמא אין הכוונה שה' עושה להכשילו אלא נותן לו לפעול עיי"ש. ודבריו צ"ב, שהרי הגמ' בעניין רפואה פירשה להדיא דל"כ, ואפשר לומר שהשתנה כעת, אך יתכן שמדבר על המטר דוקא שאין ע"ז שבועה, אלא הוא בידו של הקב"ה. וזו השאלה השניה של הגמ', וע"ז פירש שמשום נסיון, וכן פירש בדרוש אבן הראשה דרוש א' לרבי אליהו קלצקין מלובלין, וע"ז היישוב הוא שבא להכשיל אותם. ובאבן הראשה כתב שמדובר על דברים שכיחים ודברים שיורדים משום זכות אנשים אחרים, וחלום מהרהורי לבו כו' אלא שהקב"ה יכול למנוע ד"ז. ומהר"ל כתב שבאמת פועלים. וא"כ תימא למה ברפואה לא אמרו כן שפועלים ושמא השתנה למסקנה. ומ"מ דברי מהר"ל לומר שזה כמו כישוף ולא ע"י דרכי עבודה ורצון להשפיע.
↑ וכתב ע"ז בים החכמה (שו"ת עמ' ש"ס): "ר"ל בזה דכיון שהם מאמינם בשטותם שהכוחות הרוחניים פועלים פעולות נפלאות ע"י שעושים כך וכך ואע"פ שפעולה זו אין נחשבת להמון לדרכי עבודה, התורה אמרה שזה ג"כ נחשב כמעשה איסור וגדר עבודה, ובאמת בזוה"ק איתא שכל כישוף נחשב כע"ז ממש כמבואר בב"י סי' קע"ח ובש"ך שם אבל לפי הפוסקים צ"ל שסוף כל סוף לא החמירה בו תורה ממש כמו ע"ז והתירו במקום פיקו"נ ורק שהוא מענפי ע"ז". וברדב"ז הקדמה לספרו מגן דוד מי שמתפלל לספירות הוה ע"ז ממש, האריך בזה בים החכמה תשע"א עמ' תשנ"ה ועוד מקורות שם עיי"ש, אך שם מדבר מי שחושב שי' ספירות הוא דבר בפנ"ע וא"כ אינו ראיה.
↑ "אבל מה שתמיהני בזה, הוא ענין הכישוף שאסרה אותו התורה בפירוש, ונכלל איסורו בפרשה זו באמרו (שמות כג כד) ולא תעשה כמעשיהם, ואין ספק שהוא ענין אמיתי. [ו]אף על פי שהוא ז"ל כתב בפרק הנזכר שהוא דבר בטל אין אמיתות לו, (ו)אין זה דעת רבותינו ז"ל בכמה מקומות. והרי אמרו (סנהדרין סז ב) ההיא אתתא דמהדרא למשקל עפרא מתותיה כרעיה דר' חנינא, אמר זילי שקולי, אין עוד מלבדו כתיב (דברים ד לה), והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכו', ותירצו שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה. הנה מבואר נגלה שענין הכישוף הם סוברים שהמגיע ממנו הוא אמיתי לא מדומה לבד. ועל פי מה שכתבנו יחוייב שיהיה מותר מצד הכנת המתפעל, כי מצד הפועל בצבא המרום הוא דבר בטל, ואם כן למה אסרה אותו התורה. ונגלה לי תימה זה, ממה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת סנהדרין (סז ב) בלטיהם (שמות ז כב, ח ג ויד) אלו מעשה שדים, בלהטיהם (שם ז יא) אלו מעשה כשפים, ופירש רש"י ז"ל שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים. ועל זה הענין בעצמו מפורש מבואר, והוא שעל ידי מעשה הכשפים יוכנו הגופים התחתונים לקבל רושם ושפע מצד מלאכי חבלה, וזהו ענין ראוי שתאסור אותו התורה, כי עם היות שלא יכוין בזה דבר מצד הפועל אשר יהיה דבר בטל, עם כל זה לא ירצה השם יתברך שנכין צד מהגופות התחתונים לקבל רושם מלאכי חבלה, והוא כי אמנם נבראו להיות כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא לבד, לא שישפיעו כוחותיהם במציאות כי אם כאשר ירצה להשחית אומה או אישים מה כענין מכת בכורות וכיוצא בו. ובזה יובן מה שאמרו רבותינו ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והוא כי השם יתברך ברא עולמו שהמשפיעים טוב ישפיעו תמיד, והמשפיעים רע לא ישפיעו אלא כאשר ירצה השם יתברך לבד לצורך השעה, ואשר יתעסקו בעניני הכשפים יכינו התחתונים לקבל רשמי המשפיעים רע, והוא הפך מה שסודר בפמליא של מעלה".
↑ בחלק א' של מאמר זה בתחילתו.
↑ ואף שבשו"ע כתב עבודה זרה שעושים לשדים הוא כדי לכופם, נראה שגם רצון לכפות הוא ע"ז ולא כישוף. צריך לומר שעצם העבודה שעושים לשדים הוא להשתעבד להם, ואחר שמשתעבדים להם, הם מוכנים שיכופו אותם. משא"כ כישוף הוא כפיה ישירה ע"י טכניקה.
↑ ואין הטעם משום שאין כוח לבעל בחירה לפועל על השני, כמ"ש הג"ר מנשה סתהון, שהרי אדרבה מוסכם בהרבה שיש כח. אלא חילוק הוא בין בעל בחירה לבעל כח.
↑ היה בזמן הגר"א, ויש הסכמות מהרבה גדולי דורו על ספרו ויש כמה ספרים ידועים ממנו.
↑ ועיין בחתם סופר על מו"מ של משה ופרעה על שלושת ימים במדבר, שלפרעה הייתה זכות לשעבד את כלל ישראל, ולכן היה צריך לעשות מו"מ להגיע להסכמה שלו. ואם הוא היה נותן אפשרות ג' ימים, היו בנ"י עולים ממ"ט שערי טומאה, על ידי עבודה ה' בימים אלו, ואז היו חוזרים לשיעבוד משום שפרעה זכה בזה. ורק משום שהוא לא הסכים, והיה הכרח להוציאם שלא יטמאו לגמרי, ה' הוציאנו מידו לגמרי בזרוע נטויה.