ראש ישיבת תורת החיים
יד בנימין
לפני עיוור בחד עברא דנהרא
א. מחלוקת הראשונים בעניין הכשלה בחד עברא דנהרא
בגמרא נאמר שאין לפני עיוור בחד עברא דנהרא ולא ברור אם מותר או שאסור מדרבנן
נאמר בגמרא (ע"ז ו' ע"א-ע"ב) בנוגע לאיסור למכור בהמה לגוי: "איבעיא להו: משום הרווחה או דילמא משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'. למאי נפקא מינה, דאית ליה בהמה לדידיה; אי אמרת משום הרווחה – הא קו מרווח ליה, אי אמרת משום לפני עור לא תתן מכשול, הא אית ליה לדידיה. וכי אית ליה לא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול? והתניא אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול, והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול? הב"ע, דקאי בתרי עברי נהרא", ע"כ. ומדברי הגמרא עולה שאם החוטא יכול לחטוא גם ללא הסיוע שמסייעים לו, אין איסור לפני עיוור. ויש לבאר האם עדיין יש איסור דרבנן או שהדבר מותר לגמרי[2].♦
בר"ן מבואר שאיסור מסייע לדבר עבירה חל גם על הכשלת גוי
והר"ן (על הרי"ף ע"ז א' ע"ב ד"ה מניין) כתב וז"ל: "מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר – רבותא קא משמע לן דאפילו כוס יין לנזיר דלדידן לא אסיר איכא משום לפני עִוֵּר ולא מיבעיא כוס יין לנזיר דבר ישראל הוא אלא אפילו אבר מן החי לבני נח דלאו ישראל הוא איכא משום לפני עִוֵּר. ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא – עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד אחר דכי לא יהיב ליה האי לא מצי שקיל. דיקא נמי דקתני לא יושיט – דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנטלו. ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא, אבל מכל מקום מדרבנן מיהא אסור, שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה", עכ"ל.ומההקשר של הסוגיה וכן מכך שהוא מפרש 'תרי עברי נהרא' בנידון של איסור ההושטה לגוי, יש להבין שגם מה שכתב שיש איסור מדרבנן, שהרי מחויב הוא להפרישו וכו' הוא גם בנידון דגוי ולא רק בנידון דישראל.
♦
בדברי כמה ראשונים נראה שאין איסור כלל בחד עברא דנהרא
ובדברי התוס' (ע"ז ו' ע"ב ד"ה מנין) מבואר שאין איסור כלל לסייע לעבור עבירה אם האדם יכול לעבור עליה בדרך אחרת, דז"ל: "מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר - נראה דהוא הדין בכל שאר איסורין וכו'. ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו, והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא", עכ"ל. ונראה מפשטות סוף דבריהם שבחד עברא דנהרא אין איסור כלל, ואפילו לא מדרבנן. דהא קודם לכן נקטו להלכה למעשה שיש איסור בהושטה למומרים, ועל זה אמרו דהיינו דוקא בדקאי במקום שהוא לא יכול ליקח. ומשמע דבמקרה שהוא יכול ליקח לא יהיה איסור להלכה למעשה, ולא רק שלא יהיה איסור דאורייתא אבל יהיה איסור דרבנן. וכן כתבו להדיא גם הרא"ש (ע"ז פ"א סי' ב) ורבינו ירוחם (תאו"ח ני"ז ח"ו, קס ע"א), ונראה שהם נקטו כמו התוס'.♦
מדברי הראב"ן נראה שיש איסור בחד עברא דנהרא, ואף בגוי
והראב"ן (ע"ז סי' רפט) כתב וז"ל: "אמר רב אשי: כל היכא דאיכא למיתלי ולמימר לדבר היתר בעי תלינן[3] (ע"ז טו ע"ב) כי הכא דאימור לשחיטה זבנה, וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן. הילכך בלבונה דליכא למיתלי לדבר היתר אלא לקטורת ע"ז, אסור. ואפילו אם יאמר הגוי להדליק לע"ז בעי לה לשעוה, שרי לזבוני ליה, דהא חזינן דשקלי ויהבי מינה ליהודיים ולארמיים, אלמא לאו לע"ז לחודה זבני לה. וגם המעילים, אפילו אם יפרש ויאמר למלבושי הכומר בעי להו, נ"ל דשרי לזבוני להו, דלאו תכשיטי ותשמישי ע"ז נינהו אלא תכשיטי משמשיה הוא, דלא אסרה תורה אלא תכשיטי ע"ז ומלבושיה, כדכתיב (דברים ז, כה): 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם', שכן היה מנהגם להלביש ע"ז שלהן, ולא מלבושי משמשיה. ועוד, לאו קמי ע"ז [בלבד] לבשו להו אלא לבשו להו נמי בהקבלת פני מלך ושרים, הילכך תכשיטי כומר נינהו ולא תכשיטי ע"ז. ואפילו דושלש, פרכות של מעילים שתולין בע"ז לנוי, נ"ל דמותר למכור להן, כיון דזימנין שקלו להו ותלו אחורי מלך ושרים אישתכח דלאו מיוחדין הן לע"ז אלא דע"ז ודאחרים, ותנן (ע"ז נא ע"ב) ע"ז שיש לה גינה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובת הכומרים ולא בטובתם, היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה אפילו בטובת הכומרים, הכא נמי כיון דאיכא אחרים בהדה דעבדי להו נמי, שרי לזבוני להו. נראה לי דמכאן סמכו למכור להם מעילים ודושלש, אבל מעילים לצורך במה נ"ל דאסור, דליכא למיתלי בדבר היתר, והמחמיר יהיה ברוך. וכשם שמותר למכור להם, כך מותר ללות עליהם על תכשיטי הכומרים ועל הדושלש מטעם שאמרתי. וגם הגביע מותר למכור להם ולהלות עליהם כי אינם אלא לשתיית הכומרים בשעת תיפלותם, אבל פסיליהם שלהן וצלמי מסכיותם ומחתות קטורת שלהן אסור למכור להן ולהלות עליהן, כדברי חז"ל שאמרו (שם נג ע"א) מכרה או מישכנה לא בטלה", עכ"ל. וכן כתב להדיא הראבי"ה (ע"ז סי' א'נא) בשם זקנו הראב"ן.ומדברי הראב"ן נראה שההיתר למכור הוא רק מצד שאפשר לתלות שהקונה ישתמש בדבר שלא לשם עבודה זרה. אבל אם ברור שהוא ישתמש בזה לשם עבודה זרה, יהיה אסור למכור, אפילו שבסתמא דמילתא הוא יוכל לקנות זאת גם מאנשים אחרים, ואפילו שיש לו גם מעילים אחרים. דלא איכפת לן שיש לו מעילים אחרים אם בפועל אנחנו יודעים שהוא ישתמש דוקא באלו לעבודה זרה.
♦
כך נראה מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם
וכך נראה גם מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם (שו"ת ראב"ם סי' נד), דנשאל: "משומד המתנהג כגוי גמור לכל דבריו מזדמן אצל ישראל כשר, האם מותר לו להאכילו מאכלות אסורות כמו נבלות וחלבים וחמץ בפסח מדעתו, שהוא אינו נמנע מאכילת כגון אלה, או לא", והשיב: "אינו מותר לישראל להאכילו זה בשום אופן, אין מחזקין ידי עוברי עבירה". ומבואר מדברי שיש איסור גם במשומד, ונראה מפשטות דבריו שהאיסור חל אף בחד עברא דנהרא, דבסתמא דמילתא יש מקומות נוספים שהמשומד יכול לאכול בהם מאכלות אסורות.♦
הראבי"ה בשם ר' יואל הלוי מתיר כשיכול לקנות או כשיש לו אחר
אולם הראבי"ה, אחר שהביא את דברי זקנו הראב"ן, הוסיף בשם אביו ר' יואל הלוי וז"ל: "ורבינו אבא מרי היה מלמדינו כל היכא דאית לכומרים אחריני, אף על גב דברור קא זבני לע"ז שרי, כדאמרינן בפירקין (ו' ע"א) למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה. וכן לגבי נזיר אוקימנא (שם ע"ב) דקאי בתרי עיברי נהרא, הא לאו הכי מושיט לו היין אף על גב דברור שותה היין. ואמרינן נמי (שם כא ע"א) לא לבית דירה אמרו מפני שמכניסין לתוכה, ודייקינן מינה דשכירות לא קניא וקא עבר הישראל משום לא תביא תועבה אל ביתך, הא לאו הכי דביתו של גוי הוה מיקרי לא היה עובר הישראל אפילו משום לפני עִוֵּר וגו' שממציא לו בית לע"ז, וטעמא משום ד[ב]לאו ביתו הוה פלח נמי. והא דתנן (שם יג ע"ב) סתמא מותר פירושו אסור ותניא בתוספתא דמכילתין [בפ"ק בסופו (ה"ד)] מוכר לו יין ואינו חושש שמא מנסכו לע"ז ואם פירש לו אפילו מים ומלח אסור למכור לו, דווקא בדלית ליה לדידיה ואז אסור במפרש", עכ"ל.ומבואר שהוא נוקט כדעת התוס' הנ"ל, שאם יש אפשרות להשיג את האיסור בדרך אחרת, ליכא איסורא כלל. ומבואר כבר בגמרא שיש להשוות בין אית ליה בהמה לדידיה, שזו מציאות שבה האדם יכול לעשות את העבירה באופן אחר, ובין חד עברא דנהרא, שהוא יעשה אותה עבירה אלא שהוא יכול לעשותה בעצמו, גם מבלי שהישראל יושיט לו. דבשני המקרים הוא אינו זקוק בהכרח למעשה של הישראל כדי לעבור את העבירה.
♦
הסמ"ג והמרדכי מתירים כדעת הראבי"ה בשם רבינו יואל
וכן כתב הסמ"ג (ל"ת קסח) וז"ל: "תניא [בעבודה זרה ובפסחים] מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת"ל לפני עור לא תתן מכשול, ומעמידין דקאי בתרי עברי נהרא שאינו יכול ליקחנה אם לא יושיטנה לו ולכך תפס לשון הושטה, והוא הדין שאסור להושיט דבר איסור למשומדים כעניין זה", עכ"ל. ומבואר שהאיסור להושיט דבר איסור למשומדים הוא רק "כעניין זה" דהיינו בתרי עברי דנהרא, אך בחד עברא דנהרא אין שום איסור ויש להתיר למעשה. וכן כתב המרדכי (ע"ז סי' תשצה) בשמו ובשם הראבי"ה, וז"ל: "שלא יושיט כו' פסק בספר ה"ג[4] דאסור ליתן יין נסך למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא. גם מכאן מוכיח בה"ג דמותר להלוותן בזמן הזה אף על פי שהן נותנין מן המעות תקרובת עבודת כוכבים לשמש ביום חגם, לפי שאין נותנים לשמש כל כך שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללוות מעובדי כוכבים אחרים אפילו לא היינו מלוים להם. וכן אומר רבי אבי העזרי בספרו משם אביו רבינו יואל להתיר למכור לעובד כוכבים בגדי הכומרים שמרננים בהם לעבודת כוכבים כל היכא דאית להם לכומרים אחריני אף על גב דברור דקנו לעבודת כוכבים שרי", עכ"ל. ויוצא אפוא שיש בדבר מחלוקת ברורה בין הראשונים אם שייך איסור הכשלה מדרבנן כשהנכשל יכול לעבור על העבירה בלי המעשה של המכשיל. דעת התוס' בשבת והר"ן וכן נראה מהראב"ן שיש איסור, ואילו דעת התוס' בע"ז והסמ"ג והרא"ש בע"ז[5] ורבינו ירוחם והראבי"ה בשם רבינו יואל הלוי והמרדכי שאין איסור.♦
כך נקטו ראשונים נוספים
וכך מבואר בדברי ראשונים נוספים שבחד עברא דנהרא אין איסור כלל. הרא"ה (ע"ז כא ע"ב ד"ה גרסינן) כתב וז"ל: "ואפילו דרבנן משום לפני עור לא תתן מכשול ליכא אלא במה שאין בידו אלא שמגיע לו על ידי ישראל כגון מושיט כוס יין לנזיר במקום שאין בידו ליטלו, כדמוכח בגמרא", עכ"ל. וכן מבואר בר"ן (על הרי"ף ע"ז ז' ע"א ד"ה גרסינן) בשם הרמב"ן, וז"ל: "והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העובד כוכבים לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא על ידי ישראל, כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי נהרא", עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ן שאין איסור כלל בחד עברא דנהרא. וכן מבואר במאירי (ע"ז ו' ע"א ד"ה כל מה) שבחד עברא דנהרא אין איסור, ורק כתב ש"ראוי להמנע מסרך מסייע ידי עוברי עבירה" אך לא אסר זאת מדינא. וכן מבואר בדברי האוהל מועד (שער איסור והיתר ד"י נ"ט) שבחד עברא דנהרא אין איסור כלל, דכתב וז"ל: "כל דבר שאסרו למכור לגוי אם יש בידו של גוי לקנות ממקום אחר מותר ואין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול", עכ"ל. וכן מבואר בדברי מהרי"ל (החדשות סי' ב' אות ג) בדעת הר"ח ומהרי"ח, דכתב וז"ל: "דס"ל (למהרי"ח) כיון דמוקי האי כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא א"כ היכא דעבר בלאו הכי מותר, ולא דמי לקטון דמצוה להפרישו דמהני הפרשה אבל האי כיון דעבר בלא סייעתא דהאי ובידו לעשות הוי פטור ומותר וכו'. שוב מצאתי כן בפר"ח כדברי[6]".♦
הרמ"א הבין בצדק שיש בזה מחלוקת ראשונים
ולפי זה צדקו מאוד דברי הרמ"א, שכתב (יו"ד סי' קנא ס"א) וז"ל: "י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו", עכ"ל. דבאמת יש כאן מחלוקת גדולה בראשונים, וכפי שגם הביא בדרכי משה (יו"ד סי' קנא אות א***) את דברי רבינו יואל והמרדכי והתוס' בע"ז מחד גיסא והר"ן והתוס' בשבת מאידך גיסא.♦
ב. שיטת הש"ך והקשיים שבה
הש"ך חלק על הרמ"א וטען שכולם מודים שבישראל יש איסור ובגוי אין
ולכאורה יש להעיר בזה על הש"ך (שם סק"ו) שהשיג על הרמ"א וז"ל: "וכל זה לדעת הרב אבל לפי עניות דעתי נראה דלא פליגי, דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' [בפ"ק דעבודת כוכבים] דבעובד כוכבים או מומר שרי, והגמ"ר (שבת סי' תנ) ותוס' והרא"ש [בפ"ק דשבת] והר"ן [פ"ק דעבודת כוכבים] מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור, וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שבית דין מצווים להפרישו כל שכן ישראל גדול; מה שאין כן בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו. תדע, שהרי כתב הרב בדרכי משה דדעת התוס' [רפ"ק דעבודת כוכבים] כדעת המרדכי שם דשרי, ולשון הרא"ש [רפ"ק דעבודת כוכבים] הוא כלשון התוס' שם, אם כן לפי דעת הרב יהיו דברי הרא"ש סותרים זה את זה. וכן רבינו ירוחם [נתיב י"ז ריש ח"ו] כתב כדברי התוס' [רפ"ק דעבודת כוכבים], ובנתיב י"ב [ח"ה (עג ע"א)] כתב כדברי התוס' [רפ"ק דשבת] אלא ודאי כדפירשתי", עכ"ל.♦
בתוספות וסיעתם מוכח שאין איסור גם בישראל וכהבנת הרמ"א
ולכאורה דבריו קשים מאוד, דהא מבואר בדברי התוס' בע"ז והסמ"ג והמרדכי שהדברים נכונים גם לגבי ישראל ולא רק לגבי גוי. דלשון התוס' היא: "ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא", עכ"ל. והרי אין הם מדברים על ההגדרה העקרונית של לפני עיוור דאורייתא אלא על ההלכה למעשה, דממה שנאמר בגמרא הם מסיקים מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. ומוכח שהבינו שמה שנאמר בגמרא דקאי בתרי עברי דנהרא הוא המגדיר למעשה מה אסור לעשות. ומוכח שהם מבינים שאין איסור נוסף מדרבנן שלא הוזכר בגמרא. דאם היה איסור כזה, לא היתה ראיה שהאיסור המעשי לתת למומר הוא רק במקום שהוא לא יהיה יכול ליקח אם לא יושיט לו. דהא עדיין יתכן שקיים כאן האיסור מדרבנן האחר שלא הוזכר כאן. והרי הגמרא בוודאי דיברה גם על ישראל כשר, וממילא יש להכריח בדעת התוס' שהבינו שלא נאסר להכשיל ישראל כשר אלא בתרי עברי דנהרא.ומאותה סיבה נראה שיש להכריח את ההבנה הזאת גם בדברי הרא"ש (ע"ז שם) והסמ"ג (שם) והמרדכי (ע"ז שם), דגם הם למדו מהגמרא היתר גמור בחד עברא דנהרא. והדבר גם מוכח מעצם זה שהתוס' מגדירים אותו "דכישראל גמור חשבינן ליה", וכן מגדיר המרדכי: "דאע"פ שחטא ישראל הוא", ואין הבדל בינו ובין ישראל אחר. וכן מבואר להדיא בדברי הרא"ה והמאירי והאוהל מועד הנ"ל, שאין איסור כלל בחד עברא דנהרא אף כשמכשילים נזיר בשתיית יין[7].
ובאמת יש לתמוה לכאורה על עיקר סברת הש"ך, שלא יהיה צורך למנוע מומר מעבירה ושיש הבדל בין מומר ובין ישראל אחר. וכבר עמד על כך הדגול מרבבה (על הש"ך שם), ויצא לחדש בדעת הש"ך שכל המצוה להפריש ישראל שחוטא היא דווקא בשוגג ולא במזיד, ולכאורה נדחק טובא בכך, דיוצא שאדם שרואה את חבירו עובר עבירה במזיד אינו צריך להפרישו. וגם קשה, שהעמיד את הסוגיה בריש שבת דוקא בשוגג ואת הסוגיה בע"ז דוקא במזיד[8].
♦
בר"ן מוכח שיש איסור אפילו בגוי וכהבנת הרמ"א
וכן קשה לאידך גיסא על מה שהעמיד הש"ך את דברי הר"ן בדוקא בישראל שהוא חייב להפרישו. דהא הר"ן פותח להדיא את דבריו בנידון של גוי דוקא: "אפילו אבר מן החי לבני נח דלאו ישראל הוא, איכא משום לפני עִוֵּר. ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא – עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד אחר דכי לא יהיב ליה האי לא מצי שקיל", עכ"ל. ומיד ממשיך וסומך לכך את דבריו: "דיקא נמי דקתני לא יושיט, דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנטלו. ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא, אבל מכל מקום מדרבנן מיהא אסור, שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה", עכ"ל. דהיינו, שעל הנידון דבן נח קאי הדיוק הזה דלא יושיט, ועל זה הוא מחלק בין דאורייתא ובין דרבנן. ומכלל דבריו וכן מהקשר הסוגיה נראה שהכל מדבר על גוי ולא רק על ישראל. וכן כתב בפשטות הבנימין זאב (סי' תז) בשם הר"ן, שיש איסור דרבנן גם בגוי. וכן מבואר גם בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם הנ"ל שאין היתר להכשיל משומד, ומדבריו נראה שאף בחד עברא דנהרא וכמבואר שם.♦
בדברי רבינו ירוחם מפורש שהאיסור קיים גם בגוי
וגם בדברי רבינו ירוחם מפורש להדיא שהאיסור בחד עברא דנהרא קיים גם בבן נח. הוא כותב (ני"ב שם): "מכל מקום איכא איסורא דרבנן וזה הדין תמצא במושיט אבר מן החי לבני נח", עכ"ל. הרי שלהדיא הוא משייך את האיסור הזה גם לגוי, ולא רק לישראל כפי שטען הש"ך. אמנם מאידך גיסא (ני"ז שם) הוא כותב להדיא שאין איסור בגוי: "אסור להושיט אבר מן החי לבני נח משום ולפני עִוֵּר לא תתן מכשול ודוקא שאין יכול ליטלו בלא ישראל כגון דקאי בתרי עברי נהרא ולא יעבור לולי הישראל הנותנו לו אבל אם יכול ליטלו בלא הישראל מותר ליתנו לו פשוט בעבודה זרה", עכ"ל. ויעוין ביישוב סתירה זו לקמן בסמוך.♦
הרא"ש בשבת לא נקט את דעת עצמו אלא את שיטת התוספות
ולכן נראה שיש בדבר מחלוקת גדולה כפי שהבין הרמ"א. ומה שהקשה הש"ך שלפי זה יצא שיש סתירה בדברי הרא"ש ובדברי רבינו ירוחם, נראה דבדברי הרא"ש אין סתירה, שכן בשבת הוא כותב להדיא על כל הדברים הללו שהביאם בשם התוספות: "וכל זה הדקדוק אינו נראה לי, דלעולם בישראל מיירי[9], ואף על גב דאיכא איסורא דלפני עִוֵּר לא תתן מכשול לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת", עכ"ל. וידוע שכן דרכו של הרא"ש להביא את דברי הרי"ף או התוספות או הרמב"ן או הר"ש לפעמים כלשונם ממש, אף שאינו סובר כמותם. וכן כתבו הש"ך (חו"מ סי' לט סק"ב; תקפו כהן סי' מו; נקודות הכסף יו"ד סי' טו על הט"ז סק"א) והיד מלאכי (כללי הרא"ש אות לא ד"ה זה דרכו) והחיד"א (שם הגדולים מע' א' אות רלו, ובעוד מקומות בספריו) והשדי חמד (ח"ו לט ע"ד - מ' ע"א) ועוד אחרונים. ולפי דבריהם היה ניתן ליישב את הסתירה ברא"ש גם אם הוא לא היה מגלה את דעתו להדיא ש"כל זה הדקדוק אינו נראה לי". וקל וחומר כשכתב כן להדיא, שאין ראיה שזו אכן דעתו. ויוצא לפי זה ששיטתו של הרא"ש עצמו היא שאין איסור כלל בחד עברא דנהרא, בין בישראל ובין בגוי.♦
גם רבינו ירוחם לא נקט את דעת עצמו אלא ציטט את התוספות
וגם ברבינו ירוחם יש ליישב את הסתירה, שכן בשבת הוא אינו כותב את הדברים על דעת עצמו אלא הדברים הם חלק מציטוט דברי התוספות, וגם הוא הלך בדרכו של הרא"ש והעתיק בספרו את דברי הראשונים גם כשלא סבר כמותם.הכלל העולה מכל הנ"ל שלראשונים הסבורים שיש איסור דרבנן, הוא קיים גם בגוי, ולראשונים הסבורים שאין איסור, הוא אינו קיים גם בישראל, וכפי שהבין הרמ"א.
♦ ♦ ♦