נהפך זמרי והרגו לפנחס
היתרו של זמרי מדין הבא להרגך השכם להורגו
משנה (סנהדרין פא, ב): "והבועל ארמית - קנאין פוגעין בו". גמרא (שם פב, א) "אמר רב חסדא: הבא לימלך אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הבא לימלך אין מורין לו. ולא עוד אלא שאם פירש זמרי, והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא".ומבואר כאן בגמ' חידוש עצום[2], שאע"פ שמותר לפנחס להרוג את זמרי מדין הלמ"מ "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", מ"מ יכול זמרי להתגונן מולו, ולהגדיר את פנחס בדין "רודף", שיהיה מותר לזמרי להורגו[3], או לפחות שזמרי "לא נהרג עליו" בב"ד.
ובראשונים מבואר חידוש זה[4], שוודאי אין על פנחס דין "רודף" ממש ("ואין מושיע לה", הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע) גם כלפי אחרים, מתוך שמותר לו להרוג את זמרי, אלא שההיתר מיוחד לזמרי עצמו כנגד פנחס[5].
ונראה שהוא מדין "הבא להורגך השכם להורגו"[6], שמאפשר לעיתים רק לנרדף להתגונן בהריגת רודפוו, גם כשאין דין רודף ממש, שיתיר לאחרים להורגוז. וכאן שהוא רק היתר לפנחסח ולא חובה וציווי, לכן החלנו על פנחס הגדרת "הבא להורגך"ט.
♦
סברות בראשונים - בחילוק בין הרודף זמרי לבין רודף אחר רודף
וזה לשון היד רמ"ה בסנהדרין שם:[7][8][9][10]"ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס אעפ"י שלא פירש אין זמרי נהרג עליו מ"ט דפנחס רודף הוה שהרי אין מִצְוָוה להרגו אלא רשות בעלמא הוא[11] שהרי אין מורין לו, וכשם שניתן לפינחס רשות להרגו לזמרי, כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו בנפשו של פינחס. והני מילי זמרי, אבל איניש אחרינא לא, דלאו רודף גמור הוא דהא ברשות קא עביד. ומאי שנא איניש אחרינא כיון דלדידיה נמי איכא רשותא למקטליה לזמרי לא אתיהיבא רשותא לאצוליה, אבל זמרי גופיה לא אתיהיבא ליה רשותא למקטל נפשיה הילכך אית ליה רשותא לאצולי נפשיה"[12].וזה לשון המאירי שם: "שאף בשעת מעשה אם נהפך בועל, והרג את הקנאי להציל עצמו, אין נהרג עליו שהרי רודף הוא. ואף על פי שבשאר רודפים, שהיו רודפים להציל אם נהפך רודף והרג ודאי חייב. אינו דומה, שברודף כדי להציל הוא מתרה באחר והוא מתכוין לעשות דבר שהוא בו בר מיתה, אבל זה אינו בן מיתה ואף זה אין יכול להתרות במיתת בית דין. ומ"מ אחר שבא והרג את הקנאי נהרג עליו, שאין הקנאי רודף גמור".
וזה לשון חידושי הר"ן בסנהדרין שם: "מ"ט רודף הוא. פי' אף על פי שברשות הוא עושה וגם שהוא מְצוּוֶה בדבר, אין האחר נהרג עליו, מאחר שאין עושה ברשות ב"ד, דאם בא לימלך אין מורין לו. ואינו דומה לרודף שהיה רודף אחר רודף להציל, שאם נהפך והרגו שודאי נהרג עליו, שאותו הרודף ברשות ב"ד הוא עושה שאם בא ליטול רשות. והטעם בזה, שזה שהוא רודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו, וכשאחר בא להורגו היה לו לעמוד בעצמו שלא ירדוף אחר זה להרגו, אין לו שיהפך להרוג הבא להרגו כדי שיציל הנרדף, ולמה יפטר עליו יותר משהרג את הנרדף, אין לו אלא שישב ולא יעבור עבירה. אבל זה שהוא בא על הכותית אין הקנאין פוגעין בו כדי להצילו מן העבירה שכבר נדבק בה, אלא לעשות בו נקמה, והבא להרגך השכם להרגו, בכל שאינו מחוייב מיתת בית דין בדבר".
וזה לשון הרא"ש שם סי' ד: "ואם נהפך זמרי והרג לפינחס לא היה נהרג עליו שהרי רודף הוא. לפי שאין מצוה להורגו אלא רשות בעלמא. אבל אינש אחרינא נהרג עליו, דלאו רודף גמור הוא כיון דברשות קעביד. ולזמרי דוקא ניתן להציל עצמו בנפשו של פינחס, אבל לא לאיניש דעלמא, דלכל איניש איתיהיב רשותא להרוג את זמרי, הלכך לית ליה רשות להצילו בנפשו של פינחס".
♦
קושיה על 'נהפך זמרי' מדין "יכול להצילו באחד מאבריו"
וכאן נשאלה שאלה גדולה אצל גדולי ישראל, ונמצאת בעיקר בספרי זמננו, כמבואר לקמן:הרי קיי"ל ב"רודף", ולכאורה כש"כ בדין "הבא להורגך", שאם יכול להציל באחד מאבריו חייב לעשות כן, ואסור לרודף להורגו (ראה סנהדרין מט, א וכן עד, א). והסברא פשוטה, שהרי כל המטרה היא להצלת הנרדף, ולא לעשות דין ברודף[13]. וא"כ במעשה פנחס וזמרי, הרי היה יכול זמרי לפרוש מהעבירה, ובאופן זה פנחס לא היה הורגו, ואיזה היתר יש לו לזמרי להמשיך בעבירה ולטעון דין "הבא להורגך" כלפי פנחס?
ובאמת למתבונן היא קושיה אלימתא[14], וודאי שיש בזה חידוש נפלא מאד "נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו".
אמנם יתכן ליישב באופן מעשי, כגון מש"כ המהדיר לשיעורי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל (סנהדרין עב, א דף קפג בספר הערה רלו) שזמרי היה יכול לחשוש שפנחס לא ירגיש שכבר פירש ויהרגהו, לכן נחשב פנחס עדיין רודף[15].
וכאן נדון מצד הסברא. ואע"פ שהדברים עתיקים ודשו בה רבים, מ"מ אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, בסידור הסברות, בסיכומן ובהבנתן.
♦
דברי הגאון בעל גליא מסכת
והנה אחד מהחכמים שעסקו בשאלה זו, הוא הג"ר דוד זצ"ל מנובהרדוק, בספרו גליא מסכת (ח"א, יו"ד סי' ה, עמ' 171-172), וזה לשונו בד"ה ועל כן צריכין: "אם זמרי היה רוצה להנצל מפנחס בפשיטות היה לפניו תחבולה הצלה קרובה מאד, היינו לפרוש מהאשה וממילא ע"כ היה פנחס שקט מרדיפתו, וכו', וא"כ אף שלפנחס יש לו דין רודף מ"מ הואיל ויש תחבולה לזמרי להנצל בלעדי הריגת פנחס, בפשיטות יש לו דין יכול להנצל באחד מאבריו ולא עשה כך"!ושם האריך לתרץ בשני אופנים:
א. ע"פ דעת הרמב"ם (הל' רוצח פ"א הי"ג), שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל אע"פ שאסור הדבר אינו נהרג עליו בבית דין. אמנם הוא דבר חידוש בסברא, ותמה עליו בטור חו"מ סי' תכה: "ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו", מ"מ כך למד הרמב"ם פשט בדעת רבנן שחולקים על רבי יונתן בן שאול שסובר "יכול להציל באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו", אבל רבנן סוברים פטור אבל אסור[16]. וא"כ מבואר הדבר לגבי פנחס שאמנם זמרי יכול לפרוש מהאשה, אבל אם לא עשה זאת אינו חייב מיתה, וכוונת הגמ' רק לפוטרו לזמרי ממיתת ב"ד ולא להתיר לו לכתחילה.
ב. אפשר לבאר ע"פ השיטה המחודשת שהביא המגיה על המל"מ[17] (הל' חובל ומזיק סוף פ"ח): "כיוצא בזה כתבו ז"ל: דהא דאמר דאם יכולין להציל באחד מאיבריו של רודף שאין הורגין אותו, שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל, אבל הנרדף אינו מדקדק בזה"[18]. ובטעם חידוש גדול זה כבר דנו האחרונים, י"א שטעמו מחמת שהנרדף בהול ואינו יכול לדקדק בכך, וי"א שיש בזה הגדרה מהותית, שכלפי הנרדף הרי זה כעין הותרה ולא דחויה, ראה משפט כהן סי' קלט[19]. ועכ"פ לפי שיטה זו מובן מדוע זמרי הנרדף לא היה חייב לפרוש מכזבי, ובכל זאת היה יכול לקיים כלפי פנחס דין "הבא להרגך"[20]. וכשיטה זו הציע כבר בספר יד המלך על הרמב"ם [לנכד הנו"ב] (הל' רוצח א, יג), וכ"כ גם החזו"א (חו"מ סוף סי' יז) ליישב.
אמנם לא פשוט להישאר רק בתירוצים אלו, שהרי התירוץ הראשון בנוי על שיטת הרמב"ם בלבד, וגם לא ברור עד כמה אפשר להעתיקה לגבי נידוננוכ, והתירוץ השני ודאי קשה להישאר בו שהרי הוא בנוי על שיטה יחידאית במפרשיםכא.
♦
יסוד מרנן ראשי הישיבות
הנה, הגאונים הגדולים בזמננו, הגר"ש[21]רוזובסקי[22]זצ"ל[23], הגרש"ז אויערבך זצ"ל[24] והגר"ח גריינמן זצ"ל[25] הלכו ליישב באופן אחד, שאינו דומה נידוננו לנידון "יכול להציל באחד מאבריו", ששם הוא אופן ההצלה, והצריכו דוקא באחד מאבריו, אבל אצלנו הוא מעשה הנרדף, ויכול הנרדף להמשיך במעשיו אע"פ שהן הגורמים לרדיפה אחריו, ויכול להרוג את הרודף. וכעין שנמצא בדין 'בא במחתרת' שלא חייבו את בעל הבית למסור ממונו ועי"ז תפסק הרדיפה[26], ודוק[27].וזה לשון החו"ב סנהדרין שם[28]:
"נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא, נראה דאע"ג שיכול להציל עצמו בפרישה, מ"מ כל שהלה רודף אחריו להורגו רשאי למונעו בכל מה שיכול, ואינו חייב לעשות בעצמו דברים נגד רצונו כדי למנוע חבירו מלרדפו, אלא דנינן במצב כמו שהוא, ויהבינן לרודף דין רודף. אבל בדברי מרן (הכ"מ) זללה"ה בספר חו"מ סי"ז מבואר שאין הדבר כן, אלא דאף זה בכלל יכול להציל באחד מאבריו שאינו רשאי להורגו, עי"ש, ול"ע בזה כעת. (ע"ד א' מתוה"ד).
מרן זללה"ה בחו"מ סו"ס י"ז הקשה, אמאי אין זמרי נהרג הא יכול הוא להציל עצמו בפרישה, ובחדושי הגרא"מ הלוי ז"ל תירץ, משום דאסור לפרוש באבר חי [עי"ש, וצ"ע דהא בגמ' אמרו שהיה לו לפרוש, וגם בסברא כיון דהאיסור בפרהסיא יש לחייבו לפרוש], ולו"ד ז"ל, נראה דכל כה"ג חזינן כבא להורגו. והרי הבא במחתרת אם בעה"ב יניחו לגנוב לא יאונה לו כל רע, ואפ"ה רשאי להורגו, ולא אמרינן דיכול להצילו בממונו, והאומר לחבירו תן לי לקטוע אצבעך ואם לאו אני הורגך, הרי פשיטא דחשיב כבא להורגו ורשאי להורגו ואינו חייב לתת לו לקטוע אצבעו, וה"נ אינו חייב לפרוש ורשאי להרוג את הבא להורגו, וצ"ע".
אמנם עדיין לכאורה כאן שאני, שהרי מדובר על מעשה איסור של הנרדף, שמותר ומצוה לרודף להורגו, ויותר מובן בסברא לומר לחייבו להפסיק את האיסור ואז גם תיפסק הרדיפה.
וכן במנחת אשר לג"ר אשר ווייס שליט"א (פרשת בלק, סוף סי' נו) שגם הציע מהלך זה, כתב ש"באמת ליבי נוקפי במהלך זה" וכו', "ולכאורה אין הדעת סובלת שמותר לבועל להמשיך בחטאו ולהרוג את הקנאי, וצ"ע".
וכן מוכח מכל אלו שהובאו לעיל (יד המלך, גליא מסכת, כלי חמדה, דברי יחזקאל, חזון איש, ועוד) שהקשו את הקושיה ותרצו באופנים אחרים, שהיה פשוט להם שבמעשה פנחס וזמרי נחשב כ"יכול להצילו באחד מאבריו".
ועוד יל"ע לשיטה ומהלך זה, מה הגבול בזה, אלו דברים אי אפשר לחייב את הנרדף. וכי אם מגיע אדם ואומר לחבירו "או שתזיז את ידך או שאהרוג אותך" נעשה רודף לחבירו ויכול להורגו, ואינו מחוייב הנרדף להזיז את ידו אלא יהרוג[29]. ושונה אצל זמרי, שלפי שטותו ותאוותו מבקש ממנו לפרוש מן האשה, שכלפיו הוא דבר חשוב, ודוק.
♦
תירוץ הגאון בעל הצפנת פענח
ובצפנת פענח (הלכות איסורי ביאה פרק יב ה"ה) כתב לתרץ: "אך י"ל דעכשיו אנוס הוא, דיצרו אנסו, וכעין דאמרינן בכתובות ד' נ"א ע"ב וד' נ"ג ע"א וד' נ"ד ע"א, ועיין תוס' שבועות ד' י"ז ע"ב דגם גבי בועל אמרינן זה, עיי"ש בד"ה אי, וכמו כן בזה".וכן הציע כך גם מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל בספרו בית זבול (ח"ב סי' ב עמ' ז). וגם בשו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן קעט) הציע כך, שנחשב כעין "אונס" לפרוש אחרי שכבר נמצא בשעת היצר והמעשה. וזה לשונו: "וקצת אמרתי ליישב לפמ"ש במקום אחר מחלוקת רבותינו המהרי"ט והנוב"י ועוד כמה אחרונים, אי באיש נמי אמרינן יצריה אלבשיה, במהרי"ט ח"א סוס"י כ"א כתב דבאיש נמי אם לא התרו בו בתחילת הביאה אף על פי שהתרו בו בסופו לא חייב מיתה, מטעם דיצריה אלבשיה, ובנוב"ת אה"ע סי' ק"נ ס"ל דדוקא אשה, ועיין מה שהארכתי בזה במשנ"ה ח"ט סי' רנ"א רנ"ב רנ"ג וסי' שצ"ה, ולשי' מהרי"ט יש לומר, דבאמצע עבירה כבר א"א ליה לפרוש מעבירה דהו"ל יצריה אלבשיה והו"ל בכלל אונס גמור, [ועיין תוס' ב"ק מ"א ע"א ד"ה כמאן ובפנ"י כתובות נ"א מה שתמה דהבועל חייב על כל ביאה ולא אמרינן יצריה אלבשיה ועיין כ"מ פ"כ מסנהדרין, ועיין קידושין מ' הרואה שיצרו מתגבר עליו ובתוס' שם בשם הגאונים, ועיין שו"ת ח"ס יו"ד סי' קנ"ה], ולפי"ז אתי שפיר לשון רבינו הרמב"ם ז"ל, ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין ואף על פי שהוא בשעת מעשה, וקמ"ל דבאמת הרי זה עכשיו אנוס משום דיצריה אלבשיה ואין בידו להציל עצמו באחד מאבריו".
אמנם הגרשז"א זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה שם חלק על זה, וכתב: "ואין לומר דלפיכך אינו נהרג משום דלאחר שנדבק בה יצרו אונסו ורואין אותו כאנוס, דנראה שברור הדבר דלאחר שהאבר מת אינו אנוס, ואף גם אז אמרינן שאם נהפך והרג אינו נהרג".
♦
תירוץ הגאון בעל המשנה הלכות
ושם במשנה הלכות הציע אפשרות נוספת, שהפרישה לא תועיל לזמרי אם התכוון לפרוש רק על מנת להינצל כעת מהקנאי ולהמשיך אח"כ בעבירה.וזה לשונו: "ולולי דמסתפינא היה נראה לומר דיש לדייק עוד בלשון הרמב"ם שכתב: "ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו", ויש לדייק אריכות הלשון 'שהרג את הקנאי כדי להציל עצמו מידו' והרי פשוט דהרג את הקנאי כדי להציל עצמו מידו, והיל"ל 'ונשמט הבועל והרג הקנאי אין הבועל נהרג עליו', או שהיל"ל 'אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל וקם הבועל והרגו' וכו'. וי"ל דבכיון דייק בלשונו הארוך לומר דאפילו קם עליו רק כדי להציל את עצמו מידו, ולא שהניח את העבירה ופירש ממנה [לגמרי], אלא כוונתו לחזור להעבירה אפ"ה פטור, וז"ש ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו, ולא שפירש מן העבירה אפ"ה פטור.
ולפי"ז י"ל דהאי 'ונשמט' אין הכוונה שפירש מן העבירה דאל"כ היל"ל ופירש הבועל והרג הקנאי, אבל הכוונה שעדיין עומד ברשעו אלא שנשמט להרוג הקנאי כדי להציל עצמו ואפ"ה אין הבועל נהרג עליו.
ולפי פירוש זה נמצא [חידוש גם לאידך גיסא] דאף אם נשמט הבועל מ"מ אכתי הוא בכלל דקנאים פוגעים בו, ואכתי מקרי שעת מעשה שהרי הוא לא פירש מן העבירה אלא נשמט כדי להציל עצמו ולהרוג הקנאי להצלת עצמו, ולכן אם הרגו הקנאי נמי פטור הגם שעכשיו באותה רגע הוא נשמט, מ"מ עדיין מותר לקנאין לפגוע בו כיון שלא הניח את העבירה,
ודו"ק כי זה דבר חדש לכאורה ויש לדקדק בו הרבה כי אין הז"ג להאריך עכשיו יותר".
♦
סוף דבר, השי"ת יאיר עיננו במאור תורתו, ליישב קושיה אלימתא זו, שנשארה עדיין מעט סתומה גם אחרי כל מה שדנו בה הרבה מפרשים.
ונזכה במהרה ליום בו נאמר 'ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים', ונדע דברים הסתומים, כרמב"ם סוף הל' מלכים.
♦ ♦ ♦