מספר החומרים שניתנו למלאכת המשכן ומשמעותו
בשמות כה, ג-ז נאמר: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים שמן למאור בשמים לשמן המשחה, ולקטורת הסמים אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן".מה מספרם של החומרים המופיעים כאן? לכאורה "ניתי ספר ונימני" נספור ונדע, אבל עיון מדוקדק יראה שאין הדברים חד משמעיים. ועוד יש לשאול, האם יש משמעות כלשהי לספירה זו? עיון במפרשים ילמדנו שיש משמעות למספר המדויק.
באופן פשוט יש 15 דברים [אמנם בתורה שלמה מובאות שתי שיטות לפיהן יש 11 או 16 חומרים, אך אנו נתמקד בשתי שיטות עיקריות] א. זהב ב. כסף ג. נחושת ד. תכלת ה. ארגמן ו. תולעת שני ז. שש ח. עיזים ט. עורות אילים י. עורות תחשים יא. עצי שיטים יב. שמן יג. בשמים יד. אבני שוהם טו. אבני מילואים.
ספירה זו מתבססת על כך ש"בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים" פירושם בשמים לשתי מטרות, אבל הדבר שנוי במחלוקת בין הראשונים. רשב"ם מפרש: "ולקטורת הסמים - כלומר לצורך קטורת הביאו סמים".
לעומתו, האב"ע (הפירוש הארוך) כתב: "נכון בעיני שמלת בשמים כוללת לשמן המשחה, ובשמים שהם מעורבים עם הסמים לקטורת".
לדרך זו הסביר הרמב"ן: "לא הוצרך להזכיר ובשמים וסמים לקטורת בעבור שהזכיר קטורת הסמים, כאשר לא הזכיר שמן לשמן המשחה".
[וצ"ב מדוע לא נמנו שמן המשחה וסמי הקטורת? בפרדס יוסף כתב: "שמן למאור... יתבאר על פי מדה י"ט מל"ב מידות דר"א בנו של ר' יוסי הגלילי... בדבר שנאמר בזה וה"ה בחברו, וקאי תיבת שמן גם אשמן המשחה והרי כאילו כתב - שמן למאור ושמן ובשמים לשמן המשחה, כ"כ ברש"ש שבת קנ"ה, ומרמב"ן לא משמע כן שאם כן כיצד הוכיח משמן לסמים"].
שיטה דומה מבחינת מספר החומרים מיחס הרמב"ן לרש"י: "על דעת רש"י סמים שם בשמים".
נמצא שלדעת רש"י רמב"ן ואב"ע יש ברשימה 15 דברים, ולדעת רשב"ם יש 16.
♦
משמעות המספר חמש עשרה
רבנו בחיי (כ"ה, ז') רואה משמעות עמוקה במספר 15: "ויש לך לדעת כי כלל הדברים שבפרשה זו שהזכיר הכתוב תרומה הן 15 כי הבשמים והסמים הכל אחד וכנגדן מצינו בפסוק בראשית ט"ו הברות (דהיינו נקודות, וכוונתו להצירי שתחת הריש ולהחיריק שתחת השין שבמלת בראשית, וכן הלאה בפסוק ראשון שבתורה-סך הכל ט"ו נקודות-פירוש הרח"ד שעוועל)... כי המשכן דוגמת בריאת העולם וטעם הדבר בבריאת עולם ובמשכן כדי לרמוז מה שכתוב כי בי"ה ה' צור עולמים, גם כנגדן נמצאו ט"ו פעמים ת"ק בשבעה רקיעים (יעוין בפירוט הדברים שם)... כנגדן תקנו חכמי האמת בישתבח ט"ו שבחים שיש בו, ובאחרונה אינו אומרים לשמך הגדול. כנגדם ט"ו שבחים באמת ויציב…, כנגדן אמר דוד ט"ו שבחים להקב"ה לך ה' הגדולה…, וכנגדן הזכיר ט"ו פעמים שיר המעלות, וכנגדן מצינו ט"ו תיבות בפסוק את ה' האמרת וכנגדן ט"ו תיבות בברכת כהנים".על קשר לבריאת העולם עמד גם אברבנאל, וז"ל: "אמרו אנשים שהיו הדברים הבאים בנדבה ט"ו, כנגד ט"ו דברים שמהם ובהם הושתת העולם והם החומר הראשון, והצורה הגשמית וארבעת היסודות בצורות הם ותשעת הגלגלים".
עוד בעניין זה מצינו בכלי יקר: "... כתיב כי בי"ה ה' צור עולמים שכל העולמות נבראו בשם של י'ה, על כן באה כל הנדבה על המשכן וכליו במספר ט"ו, להורות שקיום כל שלושה עולמות תלוי במשכן זה הבנוי על תבנית צור זה, ומורה קצת על זה אותן ט"ו מעלות שהיו מן עזרת נשים לעזרת אנשים, ושנבנה ע'י שלמה שהיה בדור ט"ו לאברהם".
ובנחל קדומים לחיד"א (תרומה ז') כתב: "אפשר לרמוז שזכו לזה בזכות ט"ו שנים שהיו ג' אבות ביחד ובמעמד שלושתן הפליאו לעשות הבונים בשמים בייחודם וכוונתם בזכותם זכו להתנדב במשכן ט"ו מינים".
בזוהר (כרך ב [שמות] פרשת תרומה, דף קכו ע"א) הוקבלו 15 החומרים לימים מיוחדים בשנה, וניתנה משמעות נוספת למספר זה: "מאתם מאינון זמני ושבתי וכלא רזא חדא, זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני, זהב, ברזא דיומא דראש השנה דאיהו יומא דזהב יומא דדינא ושלטא ההוא סטרא כמה דאת אמר (איוב לז) מצפון זהב יאתה, וכסף, דא יום הכפורים דמתלבנן חוביהון דישראל כתלגא כמה דאת אמר (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וכתיב (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ונחשת, יומי דקרבנין דחג דאנון רתיכי דעמין עכו"ם ואנון אקרון רזא דהרי נחשת ובגין כך מתמעטין בכל יומא ואזלין, ותכלת, דא פסח שולטנו דרזא דמהימנותא רזא דגוונא תכלא ובגין דהיא תכלא, לא שלטא עד דשציאת וקטילת כל בוכרי דמצראי כמה דאת אמר (שמות יב) ועבר יי' לנגף את מצרים, בג"כ כל (קלט א) גוונין טבין בחלמא בר מן תכלא, וארגמן, דא שבועות רזא דארגוונא דתורה שבכתב דאתיהיבת ביה כלילא מתרין סטרין מימינא ומשמאלא כמה דאת אמר (דברים לג) מימינו אש דת למו ודא איהו ארגמן, ותולעת שני דא איהו ט"ו באב דבנות ישראל הוו נפקי במאני מלת כמה דאת אמר (איכה ד) האמונים עלי תולע, עד הכא שית סטרין מכאן ולהלאה רזא די' ימי תשובה, וש"ש ועזים, ועורות אילים מאדמים, ועורות תחשים, ועצי שטים, ושמן למאר, ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, ואבני שוהם, ואבני מלואים, עד הכא תשעה לקבל תשעה יומין ויום הכפורים אשלים לעשרה, ומכל אלין אנן נטלין תרומת יי' בכל זמנא וזמנא בגין לאשראה עלן" [בהמשך שם מפורטים הדברים].
♦
"י"ג דברים האמורים בענין"
אולם, רש"י סובר שברשימה זו יש פחות דברים וז"ל: "י"ג דברים האמורים בעניין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשנדקדק התוספות".כך סבורים גם דעת זקנים מבעלי התוספות: "שלשה עשר נדבות מונה כאן שנדבר ישראל במשכן". וכן דעת בעל הטורים.
וצריך להבין כיצד הגיעו למספר זה?
כתב במושב זקנים: "... י"ג דברים, ואי קשיא הרי הן ט"ו דברים, ושמעתי לתרץ זהב וכסף ונחושת הרי שלושה, תכלת וארגמן ותולעת שני הרי שלושה אחרים ושש ועיזים הרי שנים ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים הרי שנים ועצי שיטים אחד, שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים הרי אחד אבני שוהם ואבני מילואים הרי י"ג".
והתחדש בדבריו: א. איחוד בין שמן למאור לבין בשמים וסמים ב. איחוד בין אבני שוהם ואבני מילואים. לגבי הנקודה הראשונה נראה ששלושת דברים אלו הם החומרים היחידים מן הצומח המנויים ברשימה, ובמובן זה אפשר לראותם כאחד. וכך י"ל גם לגבי אבנים. אולם לפי"ז יש לשאול מדוע מתכות אינן נחשבות כאחד? וכן מדוע צמר הצבוע בשלושה צבעים שונים (תכלת, ארגמן ותולעת שני) אינו נחשב כאחד? ואפשר שההבדל בין סוגי המתכות וסוגי ה"צבעים" לצמר הוא במרכזיות המראה, המהוה דבר משמעותי בחומרים שמהם נבנה המשכן. משא"כ בשמן וקבוצתו, מדובר על חומרים הנכתשים ואינם מופיעים בעין, ועל כן ניתן לאחדם יחד. וצ"ל שבאבנים ההבדל במראה פחות משמעותי וכן אין הוא תופס מקום כמו בצמר, שבו הדבר נקרא ע"ש הצבע שבו הוא צבוע.
כיוון חשיבה דומה במידת מה מצאנו בספר קרני ראם (לרב חדאד מג'רבה) וז"ל: "בעניין מנינם אפשר לי לפרש... דזהב וכסף ונחושת הרי כאן שלושה ותכלת וארגמן ותולעת שני נמי שלושה שכל אחד מי צבע לעצמו הרי כאן ששה, ושש ועיזים הרי כאן שמונה, ועורות אילים ועורות תחשים מין אחד הם דכולם מין עורות הם הם כאן תשעה, ואין להקשות ולומר הרי התכלת והארגמן והתולעת שני שכולם מין צמר הם וקא חשבת להו. שהרי גם לדברי הרב הרא"ם ז"ל שמנה אותם באחת, קשה והרי ג"כ עורות אילים עורות תחשים שהם מין עורות וקא חשיב להו הוא ז"ל בתרי, אלא ודאי מוכרח עליו לפרש חדא הכי וחדא הכי שהתכלת וגו' חשיב להו בחדא ועורות אלים וגו' שנים יחשבו כדי שיהיו 13... ואנו ג"כ נאמר בהפך זה והוא שבתכלת וגו' הם שלושה שכל מראה צבע לעצמו ועורות אילים וגו' אחת הם שכולם מין עורות הם".
ויש בדבריו סיוע להבנה שההבדל בצבע כלפי חוץ תופס מקום, ומאידך דמיון ושווי החומרים הוא סיבה למנותם כאחד, אף שבפרטי הדברים יש הבדל בינו לבין המושב זקנים [ויעוין ב"ספר הזכרון" לר"א אבוקרט (פ"ת תשל"ח) שאיחד את שני העורות לאחד ואת שני האבנים לאחד].
♦
"לצורך שעה-רק י"ג דברים"
דרך שניה בראשונים מצויה בדברי בעל תרומת הדשן (מובא בצידה לדרך): "דלא התנדבו לצורך שעה רק י"ג דברים אבל הכסף שהיה בא לצורך עשיית המשכן וכליו לא התנדבו אותם אלא בחובה אתיא, ושמן למאור שמונה הכתוב כאן זקוקה היתה לדורות ולא לפי שעה התנדבו כאינך, ולכן לא חשיב רש"י בכלל ההיא דתרומה נדבה דאפשר לדורות הייתה באה מתרומת הלישכה".שתי נקודות מתחדדות בדבריו: א. שונותו של הכסף ב. שמן כדבר הבא לדורות. ויש להעיר בשתיהן.
רש"י בפסוק ג' כותב: "זהב כסף ונחושת כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשווה - מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר וכסף פקודי העדה וגו' הבא שם בנדבה עשאוהו לכלי שרת".
וכתב ע"ז בלבוש האורה: "הוכרח רש"י לומר כן אע"ג שגם כסף בא בנדבה כמו שמשמע בלשונו בסמוך ג' תרומות וכו' ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד שלוש עשרה דברים, משמע שכל הי"ג דברים באו בנדבה וגם הכסף אחד מהן, אלא מדכתיב אחריו ועשו לי מקדש וגו' ולמקדש דהיינו המשכן לא מצינו שהוצרך שם כסף יותר מכסף של בקע לגולגולת כמו שאומר בפירוש, לכך פירש דכסף דהכא לא מיירי בכסף של נדבה, אבל מ"מ גם כסף הביאו נדבה בתוך הי"ג דברים ועשו כלי שרת".
ולדברי תרוה"ד אין צורך בחילוק זה בין הכסף שבא כחובה לכסף שבא בנדבה, שכן הכסף אינו בכלל י"ג הדברים. ומש"כ רש"י שאר הכסף וכו' יאמר תרוה"ד שאינו חלק מי"ג הדברים, שהרי לא השתמשו בו למשכן עצמו.
ובעניין השמן כבר בעלי התוספות (מושב זקנים עה"ת) תמהו: "הקשה... דכל הפרשה אינה מדברת אלא לצורך הבניין חוץ ממקרא זו שהוא לצורך עבודות, בשלמא שמן המשחה צורך הבניין הוא שבו נתקדש הבית והכלים, הקטורת נמי מפני שצריך אומנין. ותי' כמו ששולחן והקטורת הוא צורך לבית מק"ו ממלך בשר ודם. כן שמן למאור. כי אין דרך ליכנס לבית עד שידליק נר ואף על פי שאין צריך לאורה מ"מ דרך כבוד הוא כלפי מעלה".
בסגנון דומה עם מעט הבדלים כתבו בעלי התוספות עה"ת: "שלושתן צורך בניין הן: שמן המשחה שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן וקטורת נמי שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכה וכל שכן לפני ממ"ה הקב"ה... ושמן למאור שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית…".
[באופן אחר ביאר הגרש"ז ברוידא בשם דרך (שמות עמ' קצ"ד) מדוע נמנה שמן למאור בכלל י"ג הדברים: "שגדר הדלקת הנרות ועריכת השולחן אינה כגדר עבודת הקרבנות על המזבח, דבקרבנות המצווה היא מעשה ההקרבה ואילו בשולחן ומנורה- עיקר ההלכה הוא בשולחן והמנורה, שצריך להיות ארון עם לוחות הברית בתוכו- כך גם בשולחן ומנורה, ומה שלא מנו סולת ללחם הפנים אולי מכיוון שהיה זה דבר קל ונקל להשיגו לא הוצרכו הציווי להביאו".
דרך נוספת בעניין מצויה בדברי רש"ר הירש: "המנורה מסמלת את חיי הרוח המקבלים את השראתם מן התורה והמופנים אליה, והקטורת מבטאת את תכלית החזון התמסרותינו אל ה' - ההתמזגות הגמורה עם רצון ה' הכתוב מונה אפוא את החומרים האלה בין התרומות לבניין המשכן, כדי לומר מיד שתכלית המפעל הזה היא השגת שתי המטרות העליונות של יישות האדם, ההארה בשביל הרוח והקבלה ברצון לפני ה' בשביל המעשה (ועיי"ש בהסבר עניין שמן המשחה)].
ולדברי תרוה"ד, נראה שאמנם יש צורך להזכיר כאן שמן למאור, כפי שביארו בעלי התוס', אך סו"ס יש שוני מסוים בינם לשאר הדברים ולכן אין הוא הוא בכלל הי"ג, שהרי גם לדבריו יש צורך להבין מדוע נכתב כאן השמן אם הוא שונה משאר הדברים. ואפשר שלדעתו ההבדל בין שמן לשאר הדברים אינו כה מהותי, אלא שנצרך היה לדורות ולא לפי שעה, ולכן מחד אינו בי"ג ומאידך אפשר שלא קשה כ"כ מדוע הוזכר בתורה. אבל לדעת בעה"ת ההבדל עקרוני יותר, שהשמן אינו חלק מצורכי עשיית המשכן ובגדי כהונה, וממילא אין מקומו כאן. וע"ז מוסבת התשובה, ההופכת אותו להיות חלק מהעניין ממש.
♦
חריגותם של האבנים
בחזקוני מצאנו דרך שלישית: "פרש"י שהתנדבו י"ג הדברים... זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן תולעת שני , ושש, ועיזים, אילים, תחשים, שיטים, שמן, סמים, והבשמים הם בכלל השמן הואיל ואינם בעיון והנשיאים את האבנים".ובדבריו התחדשו שתי נקודות: א. בשמים אינם חולקים מספר לעצמם כיוון שהם מעורבים בשמן. ב. מה שהובא ע"י הנשיאים אינו בכלל המניין. דומה לזה דרכו של המהר"ל בגור אריה: "צריך לומר דאבני שוהם ואבני מילואים, הנשיאים הביאו כדכתיב בהדיא בקרא וכן אמר נדבת כל אחד ואחד... וצריך לומר מה שנאמר בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, פירש בשמים לשמן המשחה וכן בסמים לקטורת ואין פירושו-ולקטורת יהיו מתנדבים הסמים דאם כן היו י"ד מינים".
הנקודה השניה בדבריו אינה חדשה, והיא משתלבת עם חלק מהפירושים שהוזכרו בראש דברינו, ובנקודה הראשונה הוא ממשיך את דרכו של החזקוני. לפי דרכם ניתן לתרץ את שאלת אור החיים וז"ל: "צריך לדקדק למה כתיב אבני שוהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם".
ותירוצו: "אולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן ותמצא שאמרו ז"ל שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם... לזה סדרם ה' באחרונה לומר כי הם למטה מכולם ומהטעם עצמו שהם באחרונה".
ויעוי"ש שהביא עוד שני תירוצים לשאלתו. ולדברי החזקוני והגור אריה י"ל כפי שתי' אוה"ח, אך גם בלי להכנס לעניין הקפדת ה' וכו', אלא עצם העניין שא"א לומר שהיו מ"נדבת כל אחד ואחד"- גרם לכתיבתם באחרונה.
אך במשכיל לדוד לר"ד פרדו הקשה על דרך זו: "קשה טובא דאם כן מהאי טעמא לית לן למחשב נמי שמן למאור והבשמים דהנהו נמי נשיאים הביאום כדכתיב בהדיא והנשיאים הביאו את אבני השוהם וכו' ואת הבושם ואת השמן".
עוד הקשה הט"ז בספרו דברי דוד: "ק"ל דהא מנה רש"י י"ג דברים הצריכים למשכן ואבני שוהם ומילואים ג"כ נצרכים, מה לי שהנשיאים הביאום מ"מ הציווי היה גם כן על כולם אלא שנתקיים ע"י הנשיאים".
ובישוב קושיית הט"ז יש להזכיר את דברי המשכיל לדוד, האומר זאת גם על שמן ובשמים לשיטתו (שתבואר בעז"ה בהמשך), אך אם נאמר זאת על אבני השוהם והמילואים בלבד תתורץ קושיית הט"ז: "... קשה דכיוון דנראה שהציבור התנדבו בלב שלם וברוח נדיבה עד שהביאו כל הצורך והותר, למה לא הביאו גם כן אבני שוהם וכו' אין לומר שלא היו להם... שהרי עם המן היו יורדים להם... אלא ודאי שלא הביאום לפי שכך הייתה גזרת הכתוב שאותם הדברים יביאו הנשיאים נוסף על נדבותם עם הציבור ביתר הדברים באופן שהציבור הביאו כל מה שהיה מוטל עליהם".
אך עדיין נשארה קשה קושיית הר"ד פרדו מפרשת ויקהל. ושמא יש לומר שהחזקוני והמהר"ל סוברים שאת הבושם וכו' המוזכרים (שם ל"ה, כ"ח) הביאו ישראל ולא הנשיאים. אף שריהטת הפסוקים נשמעת אחרת יש להביא סימוכין להבנה זו. בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (שם כ"ז) נאמר: "וענני שמיא אזלין לפישון ודליין מתמן ית אבני... לשקעא בטיפודא ובחושנא ומחתן יתהון באנפי מדברא אזלין רברבתי ישראל ומייתן יתהון לצרוך עיבידתא".
ובכך הוא משלב בין הפשט הפשוט בביאור נשיאים לבין דברי חז"ל (יומא ע"ה) שהכוונה לעננים. ובפסוק כ"ח כתב: "ותיבין ענני שמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן ית בושמא בחירא... למשח רבותא ולקטורת בוסמיא".
ולא הזכיר שהביאם למדבר ומשם הביאום הנשיאים. משמע שאת אלו הביאו העננים בלי עזרת אדם, ולכן מופיע פסוק זה במקומו, כיוון שהוא המשך של פס' כ"ז בכך שהדברים באו ע"י עננים, אך בפס' כ"ז - יש תפקיד גם לנשיאים כלומר, מנהיגים (בספר נחל קדומים לחיד"א תרומה ג' משמע שחיבר את דברי התרגום על לקיחת הנשיאים מה שהביאו העננים, גם לשמן וכו' אך לכאורה הפשט הוא כפי שהוזכר לעיל).
וכך יש ללמוד גם מדברי הזוהר (ח"ג, כ"ג מובא בתורה שלמה פרק ל"ה, צ"ח): “והא כתיב (שם) כל נדיב לבו יביאה את תרומת יי', וכתיב (שם) ואבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחשן אלא אמר קודשא בריך הוא אף על גב דבכלא תליא האי נדבה סליקו אלין אבנים לנשיאים, מ"ט בגין דעל לבא דכהנא אשתכחו, אמר קודשא בריך הוא ליתו נשיאים דלבייהו גס בהו וייתון אלין אבנים דאינון משתכחי על לבא דכהנא ויתכפר עלייהו מגסות לבייהו, וכתיב (שם כח) והיו על לב אהרן בבאו לפני יי' ועל דא והנשיאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לכפרא עלייהו".
גם מדברי הזוהר משמע שלא הביאו מעבר לכך, שאל"כ מדוע לא נזקק לשאלה מה מיוחד בשמן וכו' וצ"ל שפסוק כ"ח חוזר לכל ישראל. אמנם ישנם גם המפרשים כפשוטו, למשל ברבותינו בעלי התוספות עה"ת: "כי אם אבן אחת לכתוב עליו שבטו ואבני השוהם הביאו כולם וכן שמן המשחה".
♦
"כל אלה השלשה מראים של צמר"
הרא"ם מפרש את הדבר בדרך הבאה: "זהב וכסף ונחושת שלושה ותכלת וארגמן ותולעת שני-אחד הרי כאן ארבעה שכל אלה השלושה מראים של צמר הם כדלקמן ושש ועיזים ועורות... שם ז' מינים הרי י"א ועם אבני שוהם ואבני מילואים שהם שנים הרי י"ג".וכתב על כך המהר"ל: "פירש הרא"ם כי מנה תכלת וארגמן ותולעת שני שהם כולם של צמר מין אחד... וזה לא ייתכן בוודאי כי אחר שלא היה אי אפשר בלא שלושתן א"כ שלושה מינים הם דמה בכך שהיו של צמר כיוון דצבעו של זה אינו כצבעו של זה ועוד דבפירוש אמר לקמן שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני- הרי ארבע מינים אם כן מנה כל אחד ואחד מין בפני עצמו".
ונראה בביאור דברי הרא"ם, דהנה רש"י מפרש תכלת - צמר צבוע... וארגמן צמר צבוע (ועל תולעת שני לא כתב כן, ומעניין שרשב"ם כתב: "צמר צבוע בצבע אדום קרוי תולעת והצבע קרוי שני" משמע שכאן יש מילה מיוחדת בתורה המדגישה את הצמר). ויש כאן הדגשה שלא מדובר על הבאת חומרי הצבע אלא צמר צבוע, מה שנותן מקום לומר כדברי הרא"ם שהחומר המרכזי הוא הצמר, ובמיוחד על רקע ההשוואה לשאר הדברים שההבדל ביניהם הוא מוחלט, כי זהב זה לא נחושת ושמן אינו בשמים.
אמנם באבני שוהם ומילואים יש מקום לדון, כי במובן מסוים מדובר על שני סוגי אבנים, אולם בתוך השם הכולל - אבנים יכולים לשכון סוגים שונים, שהמרחק ביניהם מבחינת שונות של הרכב החומר הוא רב. משא"כ בצמר, שאמנם הוא צבוע אך ביסודו זהו צמר.
ולגבי השאלה השניה מרש"י (כ"ו, א') שכתב שהם ארבעה מינים, נראה ברור שהמושג מין אחד שם אינו חייב להיות בעל משמעות זהה למה שנקרא כאן חומר בפני עצמו. וגם הרא"ם אינו מתעלם מהשוני בחומר הצובע, ועל כן אין להתפלא על מינוח שונה. וביתר דיוק י"ל - שם רוצה רש"י להדגיש שיש 4 צבעים שונים בכל חוט ולכן עליו להדגיש את שונותם ולכנותם 4 מינים.
בנקודה העולה ממחלוקתם של הרא"ם והמהר"ל סביב מרכזיות הצבע או הצמר בתכלת, ארגמן ותולעת שני, מתקשרת לדיון המופיע בתשובת בנו של הנוב"י (נוב"י מהדו"ת סימן ג') בדין "מן המותר בפיך".
הנדון שם הוא משיחת תפילין בשומן דג טמא, אם יש בו חשש דצריך להיות מן המותר בפיך. וחלק עיקרי בדיון הוא האם בצבע שהוא חזותא בעלמא ויש להסתפק אם חזותא מילתא היא (ב"ק ק"א ע"א) קיים הצורך שיהיה מן המותר בפיך. מעלה הר"ש בן הנוב"י סברא 'דצבע שיש בו קפידא למצווה יש בו ממש להיות מן המותר בפיך' ורוצה להוכיח שכך הוא הדין מסוגיה בשבת כ"ח, אך לעומת זאת: "לכאורה יש להוכיח להיפך שאפילו בדבר שהוא המצווה בחזותא לא שייך בו מן המותר בפיך דהא תכלת היה במשכן ובמקדש ובפרוכת ובבגדי כהונה, והרי תכלת הוא הצבע מדם חלזון שהוא תולעת כמו שפרש"י בפרק חלק (דף צ"א ע"א) ותולעת אינו מן המותר לישראל ואפ"ה צבעו בו, אלמא דאם גוף הדבר שהוא הצמר הוא מן דבר טהור אין קפידא בצבע שנצבע בו הואיל והוא רק לחזותא. הרי מוכח דצביעה אין בו ממש ה"ה נמי בהאי שיחור לרצועות אף הוא הלכה למשה בסיני אפ"ה אין בצביעה זו ממש להיות בו קפידא שיהיה מדבר טהור".
ודברים אלו מובנים יותר לפי הבנתו של הרא"ם הרואה בצבעים טפלים במובן מה לצמר, משא"כ לדעת המהר"ל. אף שאין זו ממש קושיה, שכן סו"ס מדובר בשלושה מינים ויש סברא בוודאי למנותם כשלושה מינים שונים.
ויש להזכיר שבהמשך התשובה שם עולה אפשרות שבתשמישי קדושה אין כלל עניין של "מותר בפיך" וממילא אין להוכיח מהמשכן וכליו (חוץ מחושן ואפוד יעויי"ש). והדברים ארוכים ונידונו בהרחבה גם בשדי חמד (מערכת חנוכה י"ד) ובספר התכלת פרק ד' סעיף א' ולא באנו אלא להעיר [לנקודה זו הופנתי ע"י הראשל"צ הגר"א בקשי דורון זצ”ל].
♦
ביאורים נוספים
בספר שפתי כהן על התורה ובפרוש עמר נקא לרע"ב, פרשו שאין למנות שמן למאור ובשמים לשמן המשחה: "שאינם לא למלאכת המשכן ולא לבגדי כהונה" (ש"ך). והרע"ב הוסיף: "שלא היו באין לנדבה רק היו נקחין מתרומת הלשכה כדרך שאר קרבנות ציבור".[ויש להעיר ממש"כ (לקמן ל"ה, כ"ח) כאשר התורה מתארת את הדברים שהביאו: "ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים" כלומר שלפחות בתחילה נתנו בנדבה ולא מתרומת הלשכה].
מקור לפירוש זה נמצא במדרש שיר השירים רבה (ד, כ"ה) ועמדו על כך בתורה שלמה ובאבני שוהם: "ר"ח ור' סימון... היא הכניסה לו י"ג מה שמפורש בואלה שמות... זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים ועצי שיטים אבני שוהם אבני מילואים".
ולא נמנו כאן שמן למאור ובשמים לשמן המשחה (והעיר בתורה שלמה שהדברים תואמים לשיטות הנ"ל שבשמים וסמים הם דבר אחד), אלא שיש לשאול מדוע נמנו בתורה אותם דברים אם אינם דומים לחבריהם ואינם שייכים למלאכת המשכן ובגדי הכהונה, ולאידך גיסא לדעות שאינן סוברות כש"ך ורע"ב, שאלה זו קשה יותר שהרי הם נמנו כחלק מהי"ג על אף ההבדל. והוסברו הדברים לעיל בדברי בעלי התוספות עה"ת.
הט"ז בספר דברי דוד הלך בדרך נוספת: "צ-ל דעורות תחשים אינו מן החשבון הי"ג הבאים מן כל מי שנדבו לבו דהרי לא היו תחשים אלא לפי שעה שנבראו לצורך המשכן וגם עצי שיטים אינו מן המניין כי יעקב הכינם לצורך המשכן וצווה שיקחו אותם ונדבה אין שייך אלא במה שהאדם יש לו לצורכו ומפריש ממנו למשכן משא"כ באלו".
ומשמע מדבריו שרק עצי שיטים היו בידם מיעקב, אולם בשמות רבה (ל"ג, ח') למדנו: "יש מהם שהתקינו עצמן לדברים ויש מהן ששכחו וכשבא משה ועשו המשכן יש מהם שהביאו מעצמן ויש מהם שלא הביאו אלא ממה שהיה מונח בידו שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן ואומר כל אשר נמצא איתו עצי שיטים".
ופירש המהרז"ו: "בשני פסוקים אלו כתיב כל אשר נמצא איתו… שהכוונה שאלו לא היה בנדבת הלב מעתה אלא שהיה מוכן אצלו מאבותיו" (ועיין ב"ידי משה" וברש"ש על המדרש שם).
ולפי זה קשה להבין את תירוץ הט"ז [אולם כבר ראינו שחלק מהפירושים מתעלמים או חולקים, על מדרש רבה [או שלא היה בידם] שהובא כסיוע לשיטת הש"ך והרע"ב].
בשבת (ע"ד ע"ב) שואלת הגמרא היכן היה במשכן מלאכת קושר ומתיר ומסיקה שכן "צדי חלזון קושרין ומתירין". ותמה השפת אמת בחידושיו: "לכאורה מאי צידת חלזון הייתה שם... הלוא נצטוו להביא תכלת וכל אחד הביא מאשר נמצא בידו, כדכתיב וכל אשר נמצא איתו תכלת וגו' הביאו ... מן הנמצא בידם ולא היו צריכים לצידת חלזון".
ומדבריו משמע שהוא למד כמדרש, אולם אם נאמר כט"ז שרק עצי שיטים היו בידם קודם לכן ולא נייחס משמעות לדקדוק בפסוק נוכל לומר שהם אמנם צדו חלזון לצורך הבאה למשכן.
בדרך אחרת הולך הר"ד פרדו במשכיל לדוד. לדעתו, מנינם של י"ג הדברים מסתיים בעצי שיטים: "דכשמונה הדברים האמורים הולך ומונה בוא"ו המוסיף על עניין ראשון... עד ועצי שיטים, ואח"כ מתחיל הפס' בלא וא"ו שמן למאור וכו'. ומה נשתנו אלו מאלו? לכך צריך לפרש דלא נצטוו הציבור להביא שיטים... ומשם ואילך הוא ציווי אחר פרטי... לנשיאים"
והדברים תואמים לפשט הפסוקים (לקמן ל"ה שהובאו לעיל), שמהם עולה שהנשיאים הביאו גם שמן ובשמים, אלא שעדיין קשה הרי מזהב עד עצי שיטים יש רק י"א דברים? וצ"ל: "כשתמנה כסף לשלושה שהרי היו שלושה מיני כסף א. בקע לגולגולת לאדנים ב. בקע לגולגולת לקרבנות ג. כסף הבא בנדבה שעשאוה לכלי שרת וגם הם בכלל מלאכת המשכן דכליו נמי מיניה אינהו".
ויש להעיר שי"ג דברים לכאורה אין כאן, שהרי הכסף בשלושת הנתינות הוא אותו הכסף.
♦
משמעות המספר שלוש עשרה
בעל הצידה לדרך כתב בתוך דבריו את השאלה הבאה: "למה לא שת אל ליבו שום אחד מהם, מי הכריחו לרש"י ומאי דוחקיה שלא מנה רק י"ג דברים ולמה לא מנה כל הט"ו דברים האמורים בעניין ולא נצטרך לכל הנהו דוחקים הנזכרים".ולכאורה התשובה מצויה במדרש תנחומא (תרומה ה'): "אמר רבי יהודה בר' סימון אמר הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי, 13 דברים שהפרשתם לי כנגד 13 דברים שעשיתי לכם במצרים, ואלו הן: ואלבישך רקמה ואנעלך תחש… (יחזקאל ט"ז י- י"ט) הוי כנגד 13 דברים שהפרשתם לי ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי. ולעוה"ב אני פורע לכם כנגד י"ג דברים אלו, וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה…".
אלא שעדיין קשה לו לבעל הצידה לדרך: "טעמא מאי למה דווקא י"ג דברים לא פחות ולא יותר".
ותשובת הצידה לדרך: "נראה לי משום דמספר י"ג הוא רמז על יחודו של השי"ת כי אחד עולה מספרו י"ג. וכבר ידעת שכל מעשה המשכן וכליו עשויים על כוונה זו לרמוז על ייחודו של השי"ת, וכן שכר העוה"ב נרמז במספר י"ג כמו שאמרו חז"ל (כתובות ע"ז ע"ב) ריב"ל אשכחיה לרשב"י דיתיב אתליסר תכטקי דפיזא. ובב"ר (ס"ב, ב') כד דמך רבי אבהו חזי תלת עשרי נהרי אפרסמון אמר כל אילן לאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי... ולכך נזכר י"ג פעמים גן בפרשת בראשית".
על עומק העניין של המספר 13, וגימטריא- אחד, כתב מרן הראי"ה קוק: "המספר עשר הוא הרושם את הריבוי המתאחד ומתעלה לכלל האחדות בכללותו והמספר שלוש מורה על הרבים, הריבוי המתפזר ומתרבה לפרטיו. אבל המספר המורה את האחדות הגמורה הוא הקבוץ של המספרים שלוש ועשר שיוצא מהם מספר שלוש עשרה, המורה התאחדותו של המספר המתאחד עם המספר המתרבה המספר המכלל עם המספר המפרט ובשביל כך אחד עולה במספר י"ג. וכל התורה כולה הנפלאה באחדותה באחדות שאיפתה לחמם ולקדש הכל לפאר ע"י הכל את שמו של מלך הכבוד נותן התורה בעולמות שברא, מראש ועד סוף היא ראויה להרשים את התוכן של האחדות הנפלאה של כל ההויה כל הפרטים וכל הכלל כולו, ולה יאתה שתדרש בשלוש עשרה".
עוד דברים בעניין זה מצאנו בשם משמואל (תרומה ור"ח אדר תרע"ג) בבאור עניין שנה מעוברת: "דהנה מספר י"ב עודנו נמצא גם בטבע י"ב מזלות וכתיב שנים עשר נשיאים יוליד אבל מספר י"ג הוא בקדושה מספר אחד, י"ג מכילין דרחמי, מספר אהבה... ובאשר נשמות ישראל דבקים בש"י באהבה ירשו י"ג מכילין דרחמי שמהם תליסר נהרי אפרסמונא דכיא... וע"כ יש בישראל שנים עשר שבטים חוץ משבט לוי והנה הם י"ג כמספר אהבה ואחד, וי"ג דברים נצרכו למלאכת המשכן כנגד י"ג מכילין דרחמי כי במשכן נאמר (שיה"ש ג') תוכו רצוף אהבה והוא מרמז על אחדות ה' כמו"ש והיה המשכן אחד... והכל בשביל שהם בנים... יש בכוחם להתגבר ולמשול על כל כוחות הטבע המרומז במספר י"ב, וע"כ ישראל מוסיפין חודש י"ג להשוואת חודש חמה ולבנה להורות על אחדות" (ועיי"ש עוד בתרומה תרע"ו ד"ה "והנה" ותרע"ז ד"ה "והנה").
ואותו עניין רוחני המתבטא במספר שלוש עשרה ונוסף על הטבע המתבטא ב-12 אינו עניין כשלעצמו אלא: "ההנהגות שהשי"ת מנהיג בהם את עולמו שנים הנה, הנהגת הטבע ע"י המערכה וצבא השמים וחוקותיהם והעיקרית השניה היא הנהגה הניסית ההשגחתית שישראל מצויים בה וכבר כתב הרמב"ן בפירוש התורה שיסוד אמונה היא לדעת שכל הנהגתנו היא ניסית מושגחת... והכוונה אע"פ שכוחות הטבע והמערכות פועלים ג"כ עלינו מ"מ דרכי פעולתם הם מקושרים בסוד השגחה פרטית שנותן הוא יתברך להם מקום לפעול. ונראה אילו כוחות הטבע פועלים כפי חוקותיהם בתוקף אך ראוי ליתן מקום גילוי להורות על זה שהנהגותינו מיוחד ובהשגחה עניין חודש אדר שהוא האחרון בשנה להורות על חותם כל השנה כולה" (מאורות ראיה עמ' ר"ל חנוכה, פורים).
וכל זה תואם למשכן, שהוא מחד בנוי בחומרים שבעים, ויש בו מימדים כאלו וכן יופי ודייקנות מידותית, ומאידך הנשמה שבו, דהיינו בחינת השלוש עשרה, נותנת לכל הטבע את המשמעות האמיתית המאחדת ע"י נתינת המשמעות לפרטים כולם מתוך כלל אחד [ועיין עוד מהרש"א שבת קי"ט].
נשוב ונעיין בתנחומא הנ"ל המקביל את 13 הדברים ל-13 הדברים המופיעים ביחזקאל. מדברי המדרש משמע ש-13 הדברים המתוארים ביחזקאל קשורים ליצ"מ ולזמן שקודם תרומת המשכן, שהרי במדרש משמע שנתינת ישראל היא כגמול על 13 הדברים שנעשו קודם. לעומת זאת, בשיר השירים רבה (הנ"ל ג"כ) משמע אחרת: "היא הכניסה לו 13 והוא הכניס לה 13 היא... מה שמפורש בואלה שמות... והוא... מה שמפורש ביחזקאל".
ובהמשך: "רבי הונא אמר היא הכניסה לו 13 והששה ועשרים כדרך חתן להיות כופל כתובה של כלה".
ומדברים אלו משמע שקודם כל ישראל נתנו את שלהם ו"תמורת" זה נתן הקב"ה (כך נשמע בפירוש מהמתנות כהונה שפרש את ה-26 בהסתמך על האמור בישעיה "וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם" וכו' דהיינו דבר עתידי. אך המהרז"ו פרש שמדובר על עוד דברים המצויים ביחזקאל ט"ז). כך נשמע גם מהפרוט של חלק מהדברים כך למשל: "ואתן נזם – זה נזר הקודש, ועגילים על אזניך, זה הציץ... ועטרת תפארת בראשך- זו השכינה" משמע שמדובר על דברים שנתנו אחרי תרומתם של ישראל.
והנה, בעל הטורים מחבר את שני הכיוונים יחד ומבאר שיש 13 לפני תרומת ישראל ויש 13 לאחר מכן: "וי"ג דברים נמנו כאן וכן יש י"ג מיני מלבושים ביחזקאל... וכשחטאו ישראל בעגל אבדו י"ג מלבושים כדכתיב ויתנצלו בנ"י את עדיים ובזכות אלו י"ג מינים שהתנדבו חזרו להם י"ג".
ומדבריו משמע שהמספר י"ג בעניין זה מבטא את העליה הגדולה ממצרים עד מתן תורה, את הירידה של חטא העגל ואת החזרה עם העסוק במשכן. דברים אלו מתחברים לדברי הגר"א (שה"ש, א', ד'): "... כשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן. ומשה ירד ביוה"כ וממחרת יוה"כ... צוה על מלאכת המשכן... והם הביאו... בימים הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במניין ובמשקל ובט"ו התחילו לעשות ואז חזרו ענני כבוד ולכן אנו עושין סוכות בט"ו בתשרי".
אבל יש לשים לב להבדל בזמן, שבעל הטורים תולה את חזרת מה שחסר בחטא העגל בנתינת ישראל את הי"ג נדבות, ואילו הגר"א מתמקד בתחילת בניית המשכן. הבדל נוסף הוא שלדעת בעל הטורים מדובר על חזרת מלבושים הנקראים עדי, ולדעת הגר"א מדובר על חזרת ענני הכבוד. (במבט ראשון יש יתרון מסוים בפירוש בעל הטורים, כיוון שלפירוש הגר"א הקשו מנחמיה ט' שם משמע שגם אחרי חטא העגל לא סרו ענני כבוד).
ומהו העדי המדובר כאן? המפרשים (שמות ל-ג) נחלקו, רשב"ם מפרש - מיני תכשיטין, ספורנו- "ההכנה הרוחנית הנתונה לך באותו המעמד הנכבד". ויש ששילבו את שני הדברים לאור קושיה בפשט הפסוקים, וכך כתב הכלי יקר: "יש מקשים אחר שמעצמם לא שנו עדיים עליד') מה זה שחזר ואמר (פסוק ה') ועתה הורד עדיך מעלייך ונ"ל שהיו כאן שני מיני עדי האחד הוא סתם עדיי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטין בהם. השני- הוא אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אומרם נעשה ונשמע…".
ודברי בעל הטורים קרובים כמובן לעדי במובן הרוחני.
בדרשות ר"י אבן שועיב כאן כתב: "שלשה עשר דברים כנגד 13 מידות של הקב"ה ושלוש עשרה מדות שהנער בר מצוה משלוש עשרה שנה".
על הקשר בין ענין הבר מצוה לחומרים במשכן בדרך דרוש, עמד הרב יואל הלוי הרצוג (אמרי יואל ליקוטים ח"ב, שמות עמוד קי"ב) והראה שבברייתא של רבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ' ע"ב) יש 13 מעלות, ולפי זה באר: "מדוע הקפידה התורה דוקא שיבנה המשכן על ידי 13 מינים, יען דהעיקר הוא האיש ישראל והוא נחוץ לבנות עצמו משלושה עשר מינים כמו שחשב רבי פנחס, ולכן גם המשכן שהוא רק ציור לאיש ישראל צריך שיבנה רק ע"י 13 מינים…. אתה הבר מצוה נעשית היום לגדול... מדוע דוקא בן 13? מפני שחפץ ה' שתשתדל לקיים ה - י"ג מדרגות של רבי פנחס..." [עוד על משמעותו של המספר 13 נכתב בהגהות והערות לטור השלם מהדורת מכון י-ם ח"א שנ"ד, אבני שהם ח"ב קמ"א-קמ"ב].
♦ ♦ ♦