בעניין גודל האמה
במאמרו של הרב עידוא אלבה (ירחון מ"ח) בענין גודל האמה, האריך להוכיח מדברי הקליר ששיעור מידת הלח גדולה משיעור מידת היבש בשליש. ולפי דבריו טעו הגאונים והרי"ף וכל הראשונים בהבנת הגמרא, שהשוו את מידת הלוג למידת רובע הקב, וקבעו שרביעית היא ביצה ומחצה. ולכן לטענתו יש לנקוט לדינא שהרביעית היא שתי ביצים ורבע.וכי אפשר לומר שהגאונים והרי"ף וכל הראשונים (שראו את דברי הקליר) יטעו בדבר זה? ועוד, שעיקר המאמר בא לתרץ את הסתירה בין מידת האגודל למידת הביצים, ולשיטתו באנו לסתירות אחרות, כגון שג' אמות הן יותר מגובה הכתף באדם בינוני, ופחות מגובה הראש. ומצוה לישב את דברי רבותינו הראשונים, ולא לעשותם כטועים ח"ו.
הנה, אם נחשב את שיעור הרביעית לפי מה שכתב הקליר במידות הלח (וסאת הלח אחד משלשה בבת וכו'), נקבל נפח של 10.8 אצבעות, וזה כדברי רב חסדא בתלמוד הבבלי, אלא שהקליר כותב בסוף דבריו שיעור רביעית אצבעים על אצבעים על אצבעים חסר שתות (2x2x11/6), וזה עולה לחשבון 7.33 אצבעות, וזה כשיעור שאמרו בשם שמואל בירושלמי (שבת פ"ח ה"א), ודברי הקליר לכאורה סותרים זה את זה.
אמנם, התוספות (פסחים קט. ד"ה רביעית) נדחקו לישב סתירה זו, ולפי חשבונם לא דק שמואל. אלא שאפשר לישב באופן אחר ולומר דשמואל מיירי ברוחב האגודל ורב חסדא מיירי בעובי האגודל (והה"כ הביא שיש שכתבו לישב כך דעת הרמב"ם, שהרמב"ם מיירי בעובי האגודל. ומה שכתב הה"כ לדחות טענה זו מהמציאות של גודל השעורה, אינה דחיה, שהרי יש זנים רבים של מיני שעורה, ואפשר שהזן של שעורה שחישב בו הרמב"ם כבר לא מצוי היום). וכשתחשב את היחס בין עובי האגודל לרוחבו (6:7), נקבל את היחס בנפח (2:3) בין הרביעית של שמואל לרביעית של רב חסדא. ולפי זה אין מחלוקת בשיעור הרביעית, ומידת הרביעית שכתב הקליר בסוף דבריו היא ברוחב האגודל, אבל מה שאמרו שהאמה 24 אגודלים זה בעובי האגודל, וזה תואם למידת הרביעית שכתב הרמב"ם.
והקליר שהיה מחכמי ארץ ישראל, הכל עשה ע"פ הירושלמי (תוספות חולין קט: ד"ה נדה), וס"ל שמה שאמרו בירושלמי (פ"א דעירובין) אלפיים בלח שהן שלשת אלפים ביבש, מתפרש כפשוטו, ולכן סאת היבש קטנה בשליש מסאת הלח. אבל כל הראשונים ס"ל שהתלמוד הבבלי מפרש את הדברים לענין הגודש, ולכן שיעור הסאה בלח היא קמ"ד ביצים. ולפי האמור אין המחלוקת בין הקליר לגאונים על מידות הלח, אלא על מידות היבש דוקא. ולפי זה לדעת הקליר שיעור העומר שהוא מ"ג ביצים, מיירי בביצים קטנות או בביצים ללא קליפתן.
ועוד אפשר לומר בדעת הקליר, שמידות הלח משתערות בנפח, ומידות היבש משתערות במשקל (כמו שמצינו בפיטום הקטורת), וכיון שמשקלו הסגולי של הקמח שני שליש מן המים, לכן משקל 40 סאה מים במקוה שוה למשקל שני חמרים של יבש, וסאת יבש חסרה שליש ממשקל סאת הלח. וכך פירש בחסד לאברהם אזולאי (מעין ב' נהר ס') וז"ל: "והעומר שהיא עשירית האיפה הנקרא עשרון בתורה משקלו שבע מאות וע"ז דרה"מ וחצי. וכל השיעורים והמשקולת שאמרנו הם בלח ר"ל במיני משקים אבל ביבש כגון קמח וסולת וכיוצא בו כל מדה ומדה חסר משיעורה שליש, וראיה לזה מים שעשה שלמה דכתיב אלפים בת יכיל וכתיב שלשת אלפים בת יכיל".
ואפילו אם תמצא איזה דחיה לישובים שכתבתי, וכי מפני שאין לנו ישוב לקושיה, נחליט שהגאונים והרי"ף וכל הראשונים שאמרו שהרביעית ביצה ומחצה, טעו ח"ו בדבר זה? אלא לכל היותר היה אפשר לומר שיש בזה מחלוקת בין הקליר לבין הראשונים, והלכתא כבתראי, ועוד אחרי רבים להטות.
יוסף עובדיה
ביתר עילית
♦
א. ב.
לכבוד הרב יוסף עובדיה הי"ונר לרגלי הוא מה שכתב הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק א פרק עא): "אין המציאות נמשכת אחר הדעות, אבל הדעות האמתיות נמשכות אחר המציאות".
לכן לענ"ד כדי להבין מתי צאה"כ יש להסתכל במציאות ומתוך זה להסתכל בגמרא, ולא כמימרה הידועה של הגרי"ז, שצריך לנהוג הפוך. וכן בנידון דידן, לענ"ד כפי שלמדתי מרבותי[2], כדי להבין מהי סאה אי אפשר להסתכל רק בגמרא, אלא יש לדעת מה המציאות ולפי זה להבין את הגמרא. והוא הדין לגבי דברי הגאונים והראשונים. ואם אנו יכולים להבין את הגמרא לפי המציאות הידועה ולא את דברי הגאונים, וגם יש לנו גאון קדמון שמתאים להבנה זו יש ללכת לפי אותו גאון קדמון.
בנידון דידן יש משניות מפורשות "ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש". לפי המציאות הידועה לנו, כפי שציינתי את המציאות במאמר שבגליון מח מדברי הרב זלמן קורן, וזו מציאות שאין עליה עוררין, אין הבנה לדברי המשנה אלא אם נבארם כפשוטו שסאת הלח גדולה בשליש מסאת היבש. ההבנה של הראשונים שהכוונה היא לסאת היבש הגדושה אינה מתישבת עם המציאות, כיון שהגמרא בעירובין יד ע"א אומרת שזה תואם למידות שהיו בים של שלמה ביבש ובלח, ובמציאות, לפי תיאור הים של שלמה שם בגמרא לעולם לא תצליח לגדוש על הים שליש מתכולת הים ביבש.
בפירוש השני שכתב כבודו הביא את דברי החסד לאברהם שפירש שהכוונה בכוריים ביבש היא ליבש במשקל, אך כבר ציינו אחרוניםב שבהרבה דפוסים כתוב שם מיד אחרי הדברים שציטט כבודו 'צ"ע'. ובאמת דבריו צ"ע טובא,[3]שאיך אפשר לפרש את הגמרא על מידת יבש במשקל. ראשית אין כל קשר בין זה למה שהגמרא אומרת "בגודשא", ועוד שהרי בפשטות מדובר בתכולת המידות של חז"ל לכלל הדברים שבהם צריך למדוד יבש, ולא רק למידות לצורך הקטורת, ואלו לא נאמרו במשקל אלא בנפח, כפי ששנינו בעוקצין ב, ט: "אם יש בהן חלל ממעך" המשנה מבארת כיצד משערין לענין טומאה ואומרת שצריך למעך חלל, ואם השיעור הוא במשקל מאי נפק"מ במיעוך החלל? לכן כותב הרמב"ם בפיהמ"ש פאה ח, ה שכל השיעורים הם בנפח ואי אפשר לומר את המידה במשקל באופן סתמי כי "ישתנו משקל הדברים המדודים כפי השתנות עצם הדבר המדוד". וכן פשוט לכל הפוסקים ששיעורי חז"ל הם בנפח.
נמצא שכדי ליישב את פסק ההלכה של הראשונים, כבודו למעשה מצדד בפירוש שלא כדבריהם, שכן הם פירשו שההבדל הוא בגודשא, ופירושו לא יתכן גם בגמרא וגם במשנה.
הפירוש שמדובר על משקל גם אינו אפשרי בדברי הקליר.
הקליר כתב פיוט מסודר, בתחילה דיבר על גודל של דברים עד שהגיע ל"ים הזבול מאה וחמישים מקואות, ומדת המקוה שני חומרים ביבש, ושעור כל חומר שני לתכים". בהמשך עבר למידות הלח "וסאת הלח חסרה שליש בלח, וסאת הלח אחד משלשה בבת". ורק אח"כ עבר למשקל: "וכמו נתן חשבון על הכל כן ניתן משקל ופלס לכל. מתחיל מככר עד פרטוה הקטנה".
אי אפשר להכניס בתוך דבריו בתחילה מעבר מנפח של לח למשקל יבש, כשמדבר על סאה, ושוב לנפח כשמדבר על שאר המידות, ושוב למשקל כשמדבר על סאה, ושוב לנפח כשמדבר על שאר המידות. וכל זה כשהוא אינו עוסק עדיין כלל במשקלים.
לא ידוע לי שהגאונים והרי"ף ראו את דברי הקליר. אך עכ"פ הם ראו את התוספתא, הספרי, וברייתא דמלאכת המשכן שהזכרתי שכולם תירצו "אלפים בלח שהן שלשת אלפים ביבש". קשה לומר שלדעתם הבבלי חולק על כל המקורות האלו, כי מהירושלמי אולי אפשר להתעלם, אבל כאן מדובר בתוספתא ובספרי.
לכן נלענ"ד שהם הבינו שכוונת התנאים היא כדברי הבבלי ביבש גדוש. אמנם דוחק לומר כך, אך כנראה זו היא הבנתם.
ככל הנראה הראשונים שראו את הקליר הבינו כך גם את הקליר, שהרי הם לא כתבו שהם חולקים עליו, אך כמובן שבו עוד יותר דחוק לפרש כך, כיון שהוא ממשיך בכל המידות שאינן מידות בגדישה, ולא בצורה של כלי מסויימת שבה יש גודש שליש.
עכ"פ, לענ"ד כבודו לא מיישב בזה את פסק ההלכה של הראשונים, כי כבודו לא משיב דבר על טענתי שהדבר סותר את המציאות, וכל מה שכתב כבודו הוא שהם חולקים על הקליר, אבל הם לא כתבו שהם חולקים על הקליר. וגם אם הם חולקים אין להתייחס לזה כהלכתא כבתראי, היות שהם לא הבינו שהם חולקים על דבריו, ולא התייחסו לקושי מהמציאות.
בענין הסתירה בין הקליר לדברי הגמרא בפסחים קט שרביעית היא נפח של 10.8 אצבעות, כמובן שהיא נובעת ממה שהקליר נוקט במידת האצבעות שברביעית כירושלמי. כבודו כותב שבבבלי וברמב"ם, וממילא בכל הפוסקים, מדובר על עובי האגודל, ולא על רוחבו. אך כבר כתבתי שהדבר לא יתכן, הן משום שהגמרא בבכורות אומרת שמידת האגודל האצבע והזרת מתאימים ביחס של 4, 5, 6 לטפח, ובמציאות נראה שדבר זה קיים אך ורק ברוחב של האגודל, האצבע והזרת בהתאמה לטפח הנמדד מעצם לעצם. כך גם נהגו לפסוק לפחות מזמן התשב"ץ והב"י, כפי שמוכח ממה שבהתאם להנחה שביצה היא 2/3 של מידת רביעית יצא להם סתירה למידת הנפח של הביצה. ברמב"ם הראיתי שאי אפשר לומר שכוונתו לעובי האגודל מפני שהדבר אינו תואם למה שכתב (הל' שבת , ט, ז -ח) על רוחב הסיט שהוא לדעתו 8 אגודלים, ושם ובפירוש המשנה לרמב"ם מסכת שבת פרק יג, ד כתב שהוא "מרחק שבין הגודל והאצבע כשנפתחים תכלית מה שאפשר". כוונתו מראש אצבע אגודל לראש האצבע הסמוכה לה, כפי שמשמע מפשט לשונו במשנה שהוא המרחק תכלית מה שאפשר, וגם אי אפשר לומר שהכוונה למרחק בין האצבעות ממקום שאינו ראש האגודל וראש האצבע, כי אין מקום אחר באצבעות אלו שבו רואים מיקום מדויק אחר למדוד.
במציאות מרחק זה הוא כ17 ס"מ, ולכן לא יתכן שהרמב"ם סבר שהוא 15 ס"מ. זה המרחק רק של ילדים קטנים.
אלא ישוב הסתירה בין הבבלי לירושלמי הוא כפי שהראיתי במאמרי בדקדוק לשון הירושלמי והקליר (כבודו לא התייחס לדקדוקי הלשון) שמדובר על מידות שאמרו לכוס עגול כגליל, וביארתי שכן מוכח משום שאי ננקוט שההבדל נובע מחישוב האגודל בעוביו אצ"ל שלא דק, מפני שבכוס רגיל להיות שקע בתחתית לייצוב הכוס.
לענ"ד לא מתאים להגדיר דבר זה שהוא מחלוקת בין הקליר לראשונים, שאף שלמעשה יוצא שתי שיטות שונות. מחלוקת אומרים כשהחולק מבין שהוא חולק, ואילו כאן נראה שהגאונים בכלל לא ראוהו והראשונים לא ראו את עצמם כחלוקים מפני שלא הכירו את המציאות בגדישה, ולכן לא עמדו על כוונת הקליר, כפי שמצינו לפעמים, ראה לדוגמה בתוספת יום הכיפורים מסכת יומא דף פ ע"א: "נמצא דר"י לא ירד לפירוש כונת ר"ת".
אין זה מיעוט בגודל חכמת הראשונים כשאנו אומרים שיש דבר מסויים שהם לא בחנו במציאות, בפרט כשאנו רואים שכל גדולי האחרונים עסקו רבות בסוגיה זו, ואף אחד לא עמד על כך שהמציאות אינה מתאימה לפירוש שלהם לגמרא, עד שבא הרב זלמן קורן והעיר על כך. יש הרבה דברים שרואים בראשונים שאמרו דבר מסויים לפי מה שהבינו שזו המציאות, ובאים ראשונים אחרים וחולקים עליהם לפי שידוע שהמציאות אינה כך.
בברכה רבה
עידוא
♦[4]
לטענה שיש להסתכל במציאות. הנה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (בכורות פ"ח מ"ח) והקבלה אשר בידי מאבא מארי זצ"ל מאביו מזקנו איש מפי איש ז"ל שהגרגרים הללו ששוקלין בהן גרגרי שעורים, ואיני יודע יסוד לכך, ונמצא משקל הסלע שלש מאות גרגרים ושמונים וארבעה גרגרים עכ"ל. והרי אפשר להוכיח מן המציאות שהשקל של תורה גדול פי 15 ממה שמקובל להלכה, אם נחשב זאת ע"פ משקל הסגולי של הכסף, ומידות אדני המשכן, וכל אדן כיכר כסף (ירחון אור תורה תשנ"ו ס"ק). ואעפ"כ לא תשתנה ההלכה שקבעו הראשונים, ויבא אליהו ויתרץ הכל. ומה שאמרו חז"ל שנצחו חכמי אומות העולם את חכמי ישראל, אין זה נוגע לענין הלכה אלא לעניני טבע ומדע (כמו שמחלק רבי אברהם בן הרמב"ם בהקדמתו לעין יעקב), אבל מה שנוגע להלכה למעשה, צריך שנקבל דברי חכמינו, ואם נמצא בהם זרות או סתירה מן המציאות צריך להעמיק שאלה או להגביה למעלה ולחקור ולדרוש בכוונתם. ואם לא נמצא תשובה לקושיא נתלה דבר זה בחוסר הבנתנו ובמיעוט שכלנו (כגון מציצת המילה בשבת, הריגת כינה בשבת, טרפה שאינה חיה י"ב חודש, זמן ראיית ג' כוכבים). ודבר זה אמור לא רק בדברי חז"ל אלא גם בדברי הראשונים כמלאכים. אבל דברי האחרונים, אה"נ אפשר לדחותם ע"פ אמיתות המציאות. לכן הגרע"י זצ"ל שינה פסקיו בענין דרהם של שלש גרם.
ובענין מה שאמרו בגמרא "מחזיק בתים שלשת אלפים, ההוא לגודשא", וכתב הה"כ שבמציאות אי אפשר לגדוש שליש בים של שלמה, ומזה ראיה לדבריו. אין זה נקרא ראיה מהמציאות, אלא קושיא שצריכה תירוץ. וכבר נשאל התשב"ץ (שו"ת ח"א סימן קעב) על כך שלפי המופת ההנדסי אין בים של שלמה הגודש שאמרו חז"ל, ואעפ"כ קבע להלכה (מאמר חמץ לרשב"ץ אות פב) שהלוג ששה ביצים, ומשקל הלוג הוא שבעים דינרי זהב, א"כ הלוג לדעת הרשב"ץ 300 סמ"ק. הרי שבגלל קושיות לא משנים את ההלכה שקבעו כל הראשונים.
ואפשר לתרץ את הקושיא הנ"ל, שאין כוונת חז"ל לגודש הים של שלמה עצמו, אלא לגודש של אלפיים כלים שצורתם הייתה ידועה לחז"ל שמכילים כל אחד מהם בת בלח, שאם תגדוש את האלפיים כלים האלו ביבש יהיה השיעור שלשת אלפים בת. ועל זה אמר אביי ש"מ האי גודשה תלתא הוי. וכן הפירוש במה שאמרו שידה תיבה ומגדל שמחזיקות מ' סאה בלח מחזיקות ביבש כוריים, היינו שארבעים כלים של סאה שהיו בזמן חז"ל, מחזיקים עם הגודש כוריים. וגובה הכלי שמדדו חז"ל הוא שליש מקוטרו. ולפי רש"י שכתב שגובהו כחצי רחבו, צ"ל שהגודש היה גם על עובי דפנות הכלי, כמו שתירץ פר' מיכלסון שהביא הה"כ במאמרו. ומה שכתב רש"י (שבת לה.) שכלים שלהם, שהיו עשויין כים שעשה שלמה, צריך לדחוק, היינו רק לענין שגובהן כחצי רחבן והם עגולים, ולא לענין עובי הדפנות.
ומה שהבאתי פירוש שני, וסמכתי דברי על דברי החסד לאברהם, כוונתי הייתה לפרש איך למד הקליר את הירושלמי. ולא בא הירושלמי לומר שמידות היבש נמדדות במשקל, אלא רק לומר שבמציאות היבש קל מן הלח בשליש, וזה נפק"מ למקח וממכר (כעין מה שכתבו התוספות עירובין יד: שהגודש הוא נפק"מ למקח וממכר). ומה שכתב הקליר "וסאת יבש חסרה שליש בלח", זה כמאמר מוסגר לענין מקח וממכר, שסאת היבש חסרה במשקלה שליש ממשקל סאת הלח. ולפי פירוש זה גם לדעת הירושלמי נפח סאת הלח שוה לנפח סאת היבש.
ולפי זה הקליר מפרש שהירושלמי מתרץ את הקושיא מהפסוקים, שההבדל בין מידת היבש למידת הלח לענין המשקל, ובתלמוד הבבלי מתרצים את ההבדל בינהם לענין גודש, ולכו"ע סאת היבש שוה בנפח לסאת הלח (ומסתבר שהקליר לא ראה את הבבלי, שאם היה רואה אותו אפשר שגם הוא היה מפרש לענין הגודש). ומה שמפרש הה"כ את דברי הקליר שסאת הלח גדולה בנפח מסאת היבש, הכתוב ביחזקאל (מה, יא) מכחישו, ונדחק הוא לפרש "הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה", שהכוונה היא ששתיהן הן ג' סאין. אבל איך יפרש את המשך הפסוק "מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת, וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה", אומר יחזקאל, שהבת שהיא מידת הלח, היא עשירית החמר, וכן האיפה שהיא מידת היבש גם היא עשירית החמר, הרי שהאיפה והבת שוות. והחמר הוא מידת יבש, ואין מידה כזאת בלח. וכן מוכח בפסוק יד, וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר, אומר יחזקאל שהבת שמן היא עשירית מן הכור, שהוא מידת היבש, והחומר שהוא מידת היבש ההוא עשירית מן הבת של שמן. מבואר שמידת האיפה ומידת הבת שוות הן בנפח, וכך הבין הרשב"ץ במאמר חמץ את הפסוקים ביחזקאל.
ואפילו אם נפרש את הירושלמי שסאת היבש קטנה בשליש הנפח מסאת הלח, א"כ הוא מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, והלכה כהבבלי. ומה שלא התייחסתי לדקדוקי לשון שכתב הה"כ, מפני שהראשונים ראו את הירושלמי והתוספתא והספרי לא דקדקו כן, כי מה נדע אנחנו ולא ידעו הם.
ומה שרצה הה"כ לדחות את התירוץ שמידת האגודל נמדדת בעוביו, ממה שאמרו בגמרא שהיחס בין האצבעות הוא 4-5-6 מאי קושיא, כל האצבעות נמדדות בעוביין, והרי יחס זה נכון במציאות בין עובי הזרת לבין עובי האצבע לבין עובי הגודל, כפי שמדדתי באצבעותי.
ומה שכתב הרמב"ם שרוחב הסיט כדי למתוח מהבוהן עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת, כוונתו לרווח של האויר שבין הבוהן לאצבע, כלומר רוחב של חפץ שאפשר לאחוז בין הבוהן לאצבע, שהרי כתב הרמב"ם כשיפתח "ביניהן" בכל כחו. והוא 15.3 ס"מ.
והזרת שלשה טפחים (תוספתא כלים בבא מציעא פ"ו הלכה יב), וכתבו רב שרירא גאון (תשוה"ג אסף תש"ב עמ' 131) והערוך (ערך אצבע) ורש"י (סנהדרין ק. ד"ה וכי) שהוא המרחק מן האגודל לאצבע הקטנה, שבמציאות זה 23 ס"מ הרי שהאמה היא 46 ס"מ.
וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (עדויות פ"א מ"ב): "וכבר ביארנו כמה פעמים שהאצבע שמודדין בה היא הגודל, וכבר עשיתי אני מדה בתכלית הדיוק שיכולתי ומצאתי שהרביעית האמורה בכל התורה מחזקת מן היין קרוב לעשרים וששה דרהם, ומן המים קרוב לעשרים ושבעה דרהם, ומן החטים קרוב לעשרים ואחד דרהם, ומקמח החטים קרוב לשמונה עשר דרהם". הרי שהרמב"ם עשה את הבדיקה "בתכלית הדיוק", וכותב שמשערים את הרביעית באצבע הגודל. ואיך יכול הה"כ לומר שהרמב"ם לא הרגיש שזה לא מתאים לשיעור לפי הגודלים כי הוא מדד את הרביעית בביצים!
ותדע, שהרשב"ץ (מאמר חמץ שם) כתב שיש ביצים דקות ויש ביצים גסות, על כן היותר טוב לשער זה באצבעות. הרי שהרשב"ץ שיער באצבעות דוקא, וקיבל שהשיעור של לוג שבעים דינרי זהב (300 סמ"ק) וע"כ צ"ל שהוא שיער בעובי האגודל.
יוסף עובדיה
♦
ג. ד.
א. היחס לקושיות מהמציאות על הגמרא כשיש ראשון שעל פיו הקושיה מתישבת
אכן לא משנים הלכה בגלל קושיה על הגמרא מהמציאות, אך כאשר מה שאנו מכירים בהלכה הוא שיש סתירה שלא התישבה[5], ויש מאידך גיסא הסבר שמתישב היטב עם המציאות והוא על פי יסוד המובא גם בגאון קדמון (הקליר), שהגאונים לא ראו אותו (ונראה שלמעשה גם אצלם היה מסורת על שיעור כזה ללוג), ולפי היסוד שמפורש בדבריו הכל מתאים לפשט המשניות והברייתות והגמרות, ולמציאות, ללא סתירות, ולא מדובר רק בסוגיה אחת אלא בהרבה סוגיות, לענ"ד יש לנקוט לפי אותו הסבר.באשר לקושיות שציינת מאדני הכסף, בודאי שלא נסיק מקושיות כאלו לשנות את משקל הדינר. הדבר יסתור לא רק מסורת של פסיקה אלא גם הוכחות אחרות מהמציאות, וכפי שידוע היום מהדינרים של היוונים שבימי חז"ל היו מתאימים לדינרים של הגמרא והגאונים, ואצ"ל שבזמן מתן תורה לא היה ולא נברא דינר הכפול מזה פי 15, שהרי חז"ל לא אמרו לנו על השתנות המידות אלא בימי יחזקאל. והוא כדברי התשב"ץ (א, קעב): "שאם אי איפשר בלא הכחשה לא נוציא הכתוב מפשוטו ונעתיקהו מהכחשה אחת להכחשה יותר מפורסמת[6].
כיון שהמציאות מוכיחה שגם הבבלי לא התכוון לומר שיש גודש שליש על הים של שלמה, צריך לפרש אותו אותו באופן אחר, והראיתי שיש פירוש מובן ותואם ללשון הגמרא ולהגיון, וממילא אין כאן מחלוקת בין בבלי לירושלמי.
מה שהקשה כבודו במכתב הראשון שלשיטתי באנו לסתירות אחרות כי זה אינו תואם לגובה האדם עד הכתף או עד הראש אינה קושיה מהמציאות על הגמרא, כי הגמרא לא אמרה כלל מה גובה אדם בינוני, היא אומרת שנותנים ג' אמות לגופו של אדם, שכן רוב בני האדם יכולים להניח את גופם בג' אמות, ונותנים להם עוד אמה לפישוט ידים ורגלים. וכבר מציין הריטב"א בבבא בתרא ק ע"ב שאין כל הכרח שכוונת חז"ל שג' אמות הם בדיוק גובה של אדם בינוני עד הראש או עד הכתף.
♦
ב. השאלה מהמציאות של הגודש בשו"ת התשב"ץ, ותירוצו
השואל בתשב"ץ (שם) מקשה שלפי כללי ההנדסה שהוא מכיר הגודש של הים של שלמה בצורה המתוארת בגמרא, אינו יכול להחזיק בגודשו שליש מלבר שהוא 1000 בת[7]. כבודו לא הזכיר מה השיב לו התשב"ץ. התשב"ץ אינו כותב בתשובתו "ואעפ"כ לא תשתנה ההלכה שקבעו הראשונים, ויבא אליהו ויתרץ הכל", כי מבחינתו הקושיה אינה על הראשונים אלא על הגמרא עצמה. לכן ברור לו שחייב להיות לזה תירוץ שיהיה תואם לדברי הגמרא. הוא מתרץ שם על בסיס דברי רבינו תם "שלענין מקח וממכר נאמרו דברים אלו, ופירוש דבריו שהאומר לחבירו מדה גדושה אני מוכר לך במקו' שנהגו למכור מחוקה וידוע הוא שאין כל המדו' שוות ברחבן ובגבהן שלא מצינו בשום מקום שהחכמי' יתקנו שיהיה גבה המדות מתיחס אל רחבן וא"כ זה שנתחייב לתת גודש וסתם דבריו במה יחייבוהו הדיינים הסכימו הם ז"ל שיתן לו שליש מלבר שהוא חצי המדה, וסמכו זה להכחשת שני כתובים אלו כי לפי הנראה מהם בתחלת ההבטה פשר הדברים בהכחשתם הוא מפני הגודש, שהאחד מדבר בלח והא' מדבר ביבש, ולשון בני אדם בענין משאם ומתנם הוא לפי הנגלה מהכתובים, ועל כן חתכו הדין בזה שבכל מדה ובכל דבר נמדד יתן לו בשביל הגודש המותנה ביניהם שליש מלבר כי במקח וממכר אנו הולכין או אחר המנהג או אחר לשון בני אדם. זאת היא כוונת חז"ל בזה לפי פירוש זה הרב ז"ל".ועוד כתב שאולי אפשר לקרב את הדברים למציאות אם נניח שלפי האמת היה רוחב הים טפי, ומה שאמרו שהיא דקה ולא נחשבת הוא כמו שאמרו על הארון, ועוד אפשר שמנהגם היה שהמודד נותן זרועו וידו על הגודש לעכבו מלהתגלגל וליפול וכל מה שאפשר להרבות בגודש על דרך זו הכל הוא ללוקח (ובהמשך כתב תירוץ לסתירה הכותבים לפי דרך הפשט, אך זה אינו התירוץ של חז"ל, ולא בא בזה להבהיר דבריהם).
אלא שלענ"ד אחר בקשת המחי"ר מכבוד רבינו הרשב"ץ, לגופו של דבר הקושי נשאר. מה שכתב על יסוד דברי רבינו תם שלשון בני אדם היא לפי הנגלה מהכתובים, לכאורה לא מועיל כלל כדי להבין מה בסופו של דבר כוונת הכתובים לפי חז"ל, כיצד מיושבת הסתירה בין הפסוקים לפי האמת? הרי עזרא כותב את האמת המוחלטת, ולא כתב את המידה לפי לשון בני האדם.
וגם מה שכתב התשב"ץ שני דרכים לקרב את הדבר למציאות לכאורה לא מספיק, שכן הגמרא אומרת לא להתחשב במדידה בעובי שפת הים של שלמה, כי "שפתו, שפת פרח שושן כתיב ביה", ולכן אי אפשר לומר שהחישוב הוא לפי הנחה שיש עובי לים של שלמה. גם מה שכתב שהגודש יכל להיות שליש כששמים יד על הגודש, אינו מספיק, שכן גם כששמים יד אי אפשר לגדוש 1000 בת של קמח על הים של שלמה.
♦
ג. התירוץ של כבודו
כבודו מתרץ את הקושיא הנ"ל באופן אחר, שאין כוונת חז"ל לגודש הים של שלמה עצמו, אלא לגודש של אלפיים כלים שצורתם הייתה ידועה לחז"ל שמכילים כל אחד מהם בת בלח, שאם תגדוש את האלפיים כלים האלו ביבש יהיה השיעור שלשת אלפים בת.אך לא הבנתי כלל מהו התירוץ. איך אפשר לומר שאין הכוונה בגמרא לגודש הים, הלא הגמרא מקשה סתירה בין הפסוקים ומתרצת "לגודשא", איך לפי דבריך התישבה בזה הסתירה בין הפסוקים, הרי בסופו של דבר הים של שלמה לא הכיל בשום צורה שלושת אלפים בתים?
ועוד שבכל אופן דבריך אינם כדברי הראשונים. אמנם הבאת את רש"י בשבת לה ע"א, ונראה שרצונך ליישב את דבריך עם דבריו, אך האמת היא שמה שכבודו אומר אינו כדברי רש"י, כי רש"י אומר שהכלים של התנאים היו כמו הים של שלמה שהכיל גודש שליש, וברור מדבריו שהוא סובר שהים של שלמה אכן הכיל גודש שליש, בעוד שלפי דבריך הים של שלמה לא הכיל גודש של שליש.
♦
ד. האפשרות ש"שלושת אלפים יכיל" הוא לענין המשקל
כתבת שבפירוש שני על ענין המשקל, כוונתך הייתה לפרש איך למד הקליר את הירושלמי, דהבין שכוונת הירושלמי לומר שהפסוקים באו ללמד שבמציאות היבש קל מן הלח בשליש, וזה נפק"מ למקח וממכר. ואינו נראה, שכן הפסוקים מדברים על תכולתו של הים, וברור שאלפים בת הם מידת נפח, וכיון שבלח מדובר על מידת נפח אי אפשר לומר באותה נשימה ביבש היא מידת משקל בלי לציין זאת, אם זה כוונת הירושלמי היה צ"ל הא בלח, והא במשקל יבש.גם אי אשר לומר שמה שכתב הקליר "וסאת יבש חסרה שליש בלח", זה כמאמר מוסגר לענין מקח וממכר שנדע את מידת המשקל, מהטעם שכבר כתבתי שכן הקליר כותב זאת פעמיים בתחילה לענין יבש "ומדת המקוה כשני חומרים ביבש, ושעור כל חומר כשני לתכים", והכל נאמר ברצף אחד, בתחילה היחסים בין השיעורים דרך שיעור מקוה לפי מידות יבש, ואח"כ היחסים בין השיעורים לפי מידות לח, ולא מסתבר כלל שכתב כאן שני מאמרים מוסגרים שקוטעים את הרצף של המידות מהגדול לקטן בלי כל קשר למה שלפניו ומה שלאחריו, וכשפועל הוא כן משתמש במידה שכתב כדי להמשיך את יחסי המידות למידות שאינן קושורות למשקל. גם אם נאמר שזה מאמר מוסגר, למה יכתוב את המאמר הזה פעמיים?
♦
ה. ביאור הפסוקים ביחזקאל
במאמר שבגליון מח כתבתי שהכתוב ביחזקאל (מה יא) "הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה", הכוונה היא ששתיהן הן ג' סאין, אבל בכל זאת הם שונים במידות שכן בסאה וכפולותיה הלח גדול בשליש. כבודו מקשה מהמשך הפסוק "מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת, וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה", וכתב שהחמר הוא מידת יבש, ואין מידה כזאת בלח, ועל כרחך שמלמדנו שיש השואה בין המידות, והוכיח גם מפסוק יד, שיחזקאל אומר שהבת שמן היא עשירית מן הכור, שהוא מידת היבש, והחומר שהוא מידת היבש ההוא עשירית מן הבת של שמן.אך לענ"ד מלבד שלא מקובל להקשות מפסוקים להלכה כי אין לנו לכל פסוק ביאור מוכרח, בודאי לא שייך להקשות על פי פירוש מחודש כזה, כי לדבריך הפסוקים אומרים ג' פעמים אותו דבר. ומה שמניח כבודו שחומר הוא אך ורק מידת יבש אינו כדברי רש"י בפירושו ליחזקאל: "זו עשירית לחומר של יבש, וזו עשירית לחומר הלח". והחוות יאיר (סי' קעב) כתב: "שהיו להם שתי מיני כורים, האחד היה מיוחד למדוד ביבש, וכור המיוחד לדברים לחים היה גדול"[8]. אם כן אין כל קושי לומר שהחומר והכור הם שמות נרדפים שהיו גם ל30 סאה של לח, וגם ל30 סאה של יבש אף שמידתם שונה. ופירוש כפל הפסוקים ראה בביאור של המלבי"ם שפסוק יד כלל לא מדבר על מעשר אלא על מאית – מעשר מן המעשר.
♦
ו. היחס בין האצבעות לטפח
כבודו טוען שגם כשהולכים לפי עובי אגודל 1.9 שאר האצבעות מתאימים ליחס של 4 5 6 לטפח. אבל אני רואה אצלי שעובי אגודל באמצעו במקום הפרק שזה המקום בו צריכים למדוד אגודל (שאם לא כן אין מקום מוגדר), הוא כמו עובי האצבע הסמוכה לו – 1.9, ובזרת הרוחב והעובי כמעט זהים זה לזה, כלומר שהוא בערך 1.5. גם אצל אנשים אחרים שראיתי לא ראיתי התאמה אלא ברוחב, ועוד שלא ברור מדבריך כלל לאיזה טפח הם יתאימו, ודאי לא למה שמקובל לקרוא היום טפח מעצם לעצם של כף היד כשהאצבעות צמודות (אין הבדל אם היד מאוגרפת או פשוטה)?מה שמקובל היום הוא גם משמעות רש"י, כי בגמרא (עירובין ל ע"א) איתא "עוג מלך הבשן פתחו כמילואו", כלומר כאשר מת אדם גדול כעוג בבית, צריך שיהיה בבית פתח כגודלו של עוג כדי שהטומאה לא תהיה כדין קבר סתום שמטמא את כל כתליו עם חוריהן, ופירש רש"י (ד"ה פתחו): "ואי ליכא פתח דחזי ליה, כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאין".
ועוד איתא בעירובין (סח ע"א): "המת בבית ולו פתחים הרבה - כולן טמאין, נפתח אחד מהן - הוא טמא וכולן טהורין". ופירש רש"י (ד"ה כולן): "ואפילו חלונות של טפח על טפח טמאין, דכיון דכולן סתומין - לא מוכחא מילתא בהי מפיק ליה". מהקבלת שני המקומות משמע שטפח על טפח הוא כמו מלא אגרוף.
כך נראה גם ממה שפירש בסוכה (מח ע"א) על מה שהביאו בול של מלח לסתום את פגימת המזבח שהוא "מלא אגרוף", ונראה שנקט בשיעור זה משום שבחולין (יח ע"א) איתא שלדעת רשב"י פגימת המזבח בטפח, וכ"פ שם הרמב"ם.
ורש"י בסוכה (ז ע"א) כתב: "טפח שוחק – מודדן בארבע אצבעות שאינם נוגעות זו בזו, דהוי טפח ומשהו". נראה שאין כוונתו למדוד סתם במקום הפירוד של ארבע אצבעות היד חוץ מאגודל, שכן הן אינן טפח כפי שמבואר בבכורות שרק ארבע אגודלים, שהם יותר רחבים, הם טפח. לכן נראה שבמילה אצבע כוונתו לאגודל, והיינו דכיוון שבמציאות טפח בודד לא שייך בו שוחק, ביאר שבניגוד לטפח רגיל, אותו טפח נמדד על ידי הנחת ארבע האגודלים באופן שאין האגודלים נוגעים אחד בשני, וכך נוצר מעט יותר מטפח.
והרד"ק (ספר השרשים ערך טפח) כתב: "ענין טפח כענין זרת, אבל אין מדת הטפח כמדת הזרת, כי מדת הזרת באצבעות היד מפוזרות, ומדת הטפח בארבע אצבעות דבוקות זו בזו". ונראה כוונתו שמודדים טפח בעלמא כשארבע האצבעות דבוקות כאגרוף בהיפוך מהיותן מפוזרות כשמודדים זרת, ואין נפק"מ בכך שלא הזכיר להדיא את הקיבוץ לאגרוף כי באמת אפשר לראות את הטפח גם ביד פתוחה כשמודדים בקו ישר מהמקום הנמוך ביותר של הזרת, ועכ"פ מקום המדידה בפועל הוא בארבע האצבעות הדבוקות במקום הפרק.
כשמודדים אגרוף ביד קפוצה במקום בליטת העצמות, אצלי הוא 8.7 ס"מ.
♦
ז. 'מלא רוחב הסיט'
הוכחתי משיעור זה שלשיטת הרמב"ם הוא שני טפחים, שלדעתו אגודל הוא בערך 2.15 ס"מ כי במציאות הוא כ17 ס"מ. וכתב כבודו לדחות שכוונת הרמב"ם לרוחב של חפץ שאפשר לאחוז בין הבוהן לאצבע. אך לענ"ד לא מיושב בזה דבר, שכן הרמב"ם לא הזכיר חפץ, ואין מקום מסויים ביד שנחליט בו שדוקא הוא המיועד להחזקת חפץ, וגם תלוי מהו עובי החפץ. ניסיתי לתפוס סידור שרוחבו 12 ס"מ בין האגודל לזרת ולא הצלחתי. הלשון "בינהם" היא כלשון בני אדם, וכמו בזרת שמודדים מראש אצבע לראש אצבע, כך גם כאן הכוונה היא למרחק שבין ראש האצבע לראש האגודל באדם בינוני.וכך נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת כלים פרק יג, ד: "ויש אומרין כי מלוא הסיט ארבע אצבעות בגודל, וראיתי לרוב הראשונים שרוחב הסיט מקצה הגודל עד קצה האצבע אם יפשקם האדם ככל יכלתו".
הרמב"ם מחלק שם בין 'מלא הסיט' שי"א שהוא ארבע אגודלין, ל'מלא רוחב הסיט' שהוא לפי מה שקיבל מאביו כשמונה אגודלין, ונראה שמה שהביא יש אומרים שמלא הסיט הוא ארבע אצבעות בגודל כוונתו לפירוש המיוחס לרב האי גאון למשנה בכלים יג, ד שכתב: "שיעור הסיט ד' אצבעות באוליינא שהוא גדול, שית בזוטרתי".
רש"י בשבת קו ע"א כותב על הסיט "בריוח שבין גודל לאצבע", ור"ח כותב שם "מראש גודל עד ראש אצבע", וכ"ה בערוך, ונראה שרב האי, ר"ח ורש"י לא חולקים במציאות מהו המרחק שבין האגודל לאצבע, אלא שרב האי, לא אמר את החילוק של הרמב"ם בין 'מלא הסיט' ל'מלא רוחב הסיט', ולמעשה יש לרמב"ם גם שיטה אחרת במלא הסיט שכתב להלכה שמלא הסיט הוא רק שני אגודלים, ועכ"פ הוא מביא את דברי המיוחס לרב האי ומסכים שארבע אצבעות הוא המרחק בין האצבע לאמה שבמציאות ביד שלי – 8.7 ס"מ, והוא הטפח, כפי שכתב גם הקליר "ואבע אצבעות הוא הפח והסיט".
♦
ח. הזרת
כבר ביארתי במאמר שבירחון האוצר מח שחז"ל לא אמרו לנו שהאמה ההלכתית היא אמה של אדם בינוני, וממילא גם הזרת אינה חצי של אמה של אדם בינוני. כמו באמה יש שני סוגי זרתות. לכו"ע יש 'זרת' שהיא חצי של אמה בת חמישה טפחים בקרנות המזבח, ולפי רבי מאיר הסובר שאמת הכלים היא אמה של ששה טפחים, יש גם 'זרת' שונה שהיא חצי אמה של ששה טפחים במידות החשן, וכוותיה פסק הרמב"ם (שבת, ט, ז), וזו כוונתו באומרו שהסיט הוא 2/3 מהזרת, הכוונה היא לזרת ההלכתית של אמה בת ששה טפחים שאצל רוב בני האדם גדולה מהזרת של אצבעותיהם כפי שפירש שם המגיד משנה שהסיט הוא שני שליש זרת רק "במדת הזרת האמור בכתוב, ולא המשוער ביד. שהמשוער ביד מלא הסיט יותר הוא משני שלישים".במציאות אפשר למדוד את שתי הזרתות על ידי אצבעות של אדם שהזרת שלו תואמת או לכך או לכך, וכפי שביארתי בגמרא בכתובות ה ע"ב שלכן אמרו שאצבע האמה והזרת משמשות למדידה, ורש"י מפרש שם שהכוונה בין לאמת בנין ובין לאמת כלים אע"פ שי"א שהן שונות, וכן הוא לענין הזרתות, וזו כוונת רב שרירא והערוך.
♦
"תכלית הדיוק"
לשון הרמב"ם במסכת עדויות "תכלית הדיוק" היא על כל המידות שעשה, שהוא טרח וחישב מה שלא עשו לפניו וקבע את המידה התואמת לעומר או לרביעית בתכלית הדיוק שיכל, ואח"כ מדד כמה דרהמים יש במידה זו בחומרים שונים. אך אין מלשון זו כל ראיה שהוא בדק שהכלי שהוא עשה תואם לעשיריות אצבע. מה שכתב "וכבר ביארנו כמה פעמים שהאצבע שמודדין בה היא הגודל", אינה כותרת לעשיית המידה במדויק, אלא זה שייך לכל ההקדמה שהסביר איך מודדים באצבעות, וסיים שכל האצבעות האלו הם באגודל, וכפי שרואים בלשונו במסכת פה ומסכת חלה. אבל מסתבר שבפועל את המידה שהוא יצר עשה על פי ביצים כפי שרואים בגאונים שהיו לפניו שחישבו או המידה לפי ביצים כיון שבכלים זה בהרבה יותר נוח מלחשב באצבעות, וככל הידוע לי לא מצינו גאון כלשהוא שבכלל מזכיר את מידת האצבעות בתשובה להלכה למעשה. אכן הרשב"ץ (מאמר חמץ שם) כתב 'שיש ביצים דקות ויש ביצים גסות, על כן היותר טוב לשער זה באצבעות'. אבל זה לא מה שעשו לפניו, ובאמת אינו מובן, הרי גם באצבעות יש דקות וגסות, ועל כרחך צריך לעשות אומד מיהו בינוני, ובסופו של דבר בחישובי חלקים הרבה יותר נוח לשער בביצים.בברכה
עידוא אלבה
♦
הה"כ קורא לקושיא מהמציאות, "סתירה שלא התישבה". קושיא צריך ליישב ולא לעשות את כל דברי הגאונים הראשונים כטועים ח"ו, גם אם לא מצאנו ישוב לקושיא. ומה שכתב שהייתה לגאונים מסורת על שיעור כזה ללוג, אע"ג שהם כתבו שהלוג שש ביצים. א"כ הוא טוען כנגד הגאונים שלא הרגישו ח"ו שדבריהם סותרים זא"ז. ומה שפשוט לו בפירוש דברי הקליר, כבר הראיתי שאפשר לפרש את דבריו באופן אחר שאינו חולק על הראשונים. ואף אם תאמר שפירושי דחוק, מ"מ הראשונים שראו את דברי הקליר השוו את סאת הלח לסאת היבש, וע"כ צ"ל שגם הם מפרשים בדברי הקליר שהלוג שש ביצים. וא"ת שהם חולקים עליו, אע"ג דפשט המשניות והברייתות והגמרות כדברי הקליר, א"כ הה"כ מכריע במחלוקת כהקליר כנגד כל הגאונים והראשונים.
ומה שכתב לתרץ שהאדנים לא היו כולם מקשה אחת של כסף טהור, ורק המנורה היא מזהב טהור לגמרי. עדיין קשה מהמנורה, שבמציאות אי אפשר לעשות מנורה בגובה ח"י טפחים מחמשים ק"ג זהב, כמבואר באור תורה (שם).
ובענין השאלה מהמציאות של הגודש בשו"ת התשב"ץ ותירוצו. הה"כ טוען מבחינתו של הרשב"ץ הקושיה אינה על הראשונים אלא על הגמרא עצמה. ודאי שקושייתו היא על הגמרא ולא על הראשונים, שהרי פשוט לו שדברי הראשונים אמת (שהלוג שש ביצים כמו שכתב הוא במאמר חמץ) ואין מי שחולק על זה, וס"ל שאפילו הקליר סובר כך, שהרי הרשב"ץ ראה את דברי הקליר, כדמוכח במגן אבות (פ"ג מ"ח). וא"ת דס"ל שהקליר חולק על זה, א"כ הרשב"ץ הכריע כהראשונים כנגד הקליר אע"ג שלפי הקליר מתיישבת הקושיא מהמציאות של היש"ש, שמקושיא לא מתים אפילו כדי להתיר עגונה (שו"ת דגל ראובן ח"ג סימן לו). אלא שהה"כ חולק על הרשב"ץ וסובר שמקושיא אפשר לבטל את כל דברי הראשונים.
ומה שכתב הרשב"ץ כמה תירוצים לקושיא מהיש"ש, והה"כ לא מקבל את תרוציו, הרי גם בזה חולק הה"כ על הרשב"ץ. ואף אם נאמר שתרוצי הרשב"ץ דחוקים, מ"מ נראה שאין כוונת הרשב"ץ לומר שע"י תרוצים אלו הקושיא ודאי מתיישבת, אלא רצה לומר, שלכל קושיא יש תירוץ, וצריך לעמול ולישב את הקושיא. ומ"מ מבואר בדברי הרשב"ץ, שאע"פ שידע שיש קושיא מהמציאות, וגם ראה את דברי הקליר, ואע"ג דפשט המשניות והברייתות והגמרות כדברי הקליר, מ"מ פסק שהלוג שש ביצים.
הה"כ כתב שלא הבין את התירוץ שכתבתי בכוונת הגמרא לענין הגודש, איך התיישבה בזה הסתירה בין הפסוקים. כך הוא הפירוש, שהפסוק שאומר מחזיק בתים שלשת אלפים, רצה לומר שהים מכיל אלפיים כלים של בת, וכלים אלו יכולים להכיל שלשת אלפים איפה ביבש עם הגודש.
ובענין עובי האצבעות, מדדתי בקליבר ובלחץ שוה, עובי הגודל 19 מ"מ ועובי הזרת מעט יותר מ 12.5 מ"מ. ואותם השיעורים קיבלתי גם במדידה ברוחב האצבעות, כנגד מקום הציפורן. והתוספות (מנחות מא: ד"ה ארבעה) הסתפקו בזה היכן מודדים. וא"כ מה הרעש הגדול? ואי אפשר לומר שאצבעותי משונות, שהרי אצבעותי מתאימות לשיעור שכתב הרמב"ם.
ומה שפשוט לו להה"כ שהטפח הוא מעצם לעצם של כף היד, מי אומר שכך סובר הרמב"ם? ומה שרוצה הה"כ להוכיח ממלא אגרוף, והרי הרמב"ם בפירוש המשנה (כלים פרק יז יב) כותב "ואגרוף, הוא הרעף. ובן אבטיח, אדם מפורסם בעשיית רעפים גדולים". ואם באנו לפרש את המידות לדעת הרמב"ם לפי גוף האדם, יש לנו לפרש שסובר הוא שמשערים את האמה מהמרפק עד סוף אצבע האמה.
ומה שניסה הה"כ לתפוס סידור שרוחבו 12 ס"מ בין האגודל לזרת ולא הצליח, שינסה לתפוס עיפרון ויצליח. ומה שכתב הרמב"ם בפרוש המשנה מקצה הגודל עד קצה האצבע, היינו זה מה שראה אצל הראשונים, ולאפוקי דעת האומרים ארבע אצבעות, אבל בספר היד החזקה תיקן את הלשון וכתב ביניהן (כדברי רש"י שבת קו.), כדי שיהיה מכוון למידת האצבעות.
ומה שכתב הה"כ "מסתבר שבפועל את המידה שהוא יצר עשה על פי ביצים". הרי שעל פי 'סברה' רוצה הה"כ להתעקש ולקבוע שהרמב"ם לא הרגיש שהמדידה באצבעות סותרת את המדידה בביצים, ודבר זה אין הדעת יכולה לסבול. ושוב הוא חולק על הרשב"ץ שמדד באצבעות ויצא לו כשיעור הרמב"ם.
ואביא כאן מדברי הפתיחה לשו"ת יביע אומר (ח"א) וז"ל: "וידוע מ"ש רז"ל טובה צפרנם של ראשונים מכרסם של אחרונים, ולכן ברור שאין להקל ראש כנגדם לסמוך על הכרעתנו מן התלמוד כי מה נדע ולא ידעו הם, אא"כ בראיה ברורה ובהסכמת חכמי הדור. וזה קשה מאד במציאות. וכיו"ב אמרו בירוש' אם רק הוא מכם. ואמרינן בעירובין לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. א"ר אשי ואנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. ע"ש. ומה נענה אנן יתמי דיתמי אבתרייהו. ומה כחנו לדחות דברי הראשונים אשר מי יתן ונזכה להבין דבריהם הקדושים. וכו' ולאפוקי ממה שראיתי לכמה ממחברי זמנינו אשר לא ייראו ולא יחתו מאימת רבותינו הראשונים אשר מימיהם אנו שותים, וגדולת חכמתם לא תבעתימו, לכתוב עליהם כאשר ידבר איש אל רעהו. ופני זקנים לא נהדרו. ובזה גורמים לתת להם תורת כל אחד בידו לחלוק על הראשונים אשר משאתם יגורו אלים. וכו' משא"כ לסמוך על סברתינו נגד הראשונים לא אמרה אדם מעולם. ואף בראיה חותכת, יש לחתור להשיב כדי ליישב דברי הגאונים דכל רז לא אניס להו. וכו' וע' בתשו' מהר"ם אלשקר (סי' נג) שכ', שאין יחס לדורות אלו עם הראשונים אפי' כיחס הקוף עם האדם, והלואי שיבינו דורות אלו הקל שבדברי הראשונים, כ"ש בדורות הבאים שהדורות והלבבות מתמעטים והולכים. וכבר כ' רב שרירא גאון ז"ל: שחכמת הגאונים ופלפוליהם הוא הדבר אשר צוה ה' את משה. וכל החולק על שום דבר מכל דבריהם כחולק על ה' ועל תורתו. וכו' ועיין בכנסת הגדולה א"ח (סימן קמו הגה"ט) שאין לקרוא תגר על מנהג העולם ופי' המפרשים הראשונים והאחרונים, ואף על פי שנראה לנו קושי בדבריהם, יש לנו לתלות החסרון בנו, ולומר שדעתם רחבה מדעתינו, ואין אנו משיגים עומק כוונתם" עכ"ל.
יוסף עובדיה
♦
ה. ו.
א. הסתירה שלא התישבה
כשכתבתי "סתירה שלא התישבה" התכוונתי לחידת השיעורים שהיא הסתירה בין מידת האצבעות לנפח הביצים, שבפועל נראה שמידת האצבעות היא מעל 2 ס"מ, ומידת הביצים פחות מ52 סמ"ק, כפי שביארתי במאמר בגליון מח, ואין זה תואם במציאות להשואה שבין האצבעות לביצים המפורשת בגמרא בפסחים קט. זו הסתירה שלא התישבה.אמנם בעל פתח הדביר והגר"ח נאה טענו שאין סתירה במציאות כי רוחב האגודל לא כ"כ גדול, והביצים לא כ"כ קטנות, ולכן אם ננקוט אגודל 2 ס"מ וביצה 57 סמ"ק יש התאמה. אלא שבימינו התברר על פי משקל מטבעות הדרהם והמתקאל שהביצים שעליהם דברו הגאונים והראשונים היו 50 סמ"ק או פחות. גם נראה שהאגודל הבינוני ברוחבו הוא יותר מ2 ס"מ. אם כן התשב"ץ והב"י שכתבו שיש סתירה צדקו.
בעקבות גילוי הסתירה הזו קבעו הנו"ב (צל"ח פסחים קטז) והגר"א (מעשה רב סי' קה) לשנות את ההלכה הנהוגה מדורי דורות לשער בביצים שלפנינו את כל מידות הנפח. הם ידעו שמהרי"ו (שו"ת סי' קצג, מובא בש"ך יו"ד שכד, ג) ומהרי"ל (בריש סדר ההגדה, הובא במג"א רי, ב), ואחריהם גדולי אשכנז שיערו את שיעורי הנפח בביצים שלפניהם שהיו קטנות. ואם כן הם ידעו שבימי הראשונים באשכנז ברור שהביצים היו קטנות, והם שיערו בביצים שלפניהם. ולמעשה נראה שגם לא העסיקה אותם השאלה ממתי והיכן קטנו הביצים, והם לא שללו שיתכן שגם אצל הגאונים והרמב"ם הביצים היו קטנות, וחזינן שהם לא חששו לטענה של כבודו, שמקושיה לא מתים ולא מבטלים את דברי הראשונים. הם לא חששו גם לכך שמהר"ם (דפוס פראג סי' רלט), ומרדכי (הל' ציצית תתקמ"ח) כתבו למדוד אגודל בשיא רוחבו, וכן נקטו גדולי אשכנז (ט"ז או"ח יא, ח. סמ"ע חו"מ קנד, נד) ואם כן איך הם לא הרגישו שדבריהם סותרים זה את זה. כל זה לא הפריע להם לשנות את ההלכה כי בסופו של דבר "הדעות האמיתיות נמשכות אחרי המציאות".
באים חכמים בדורינו ואומרים, מאחר שכיום התברר שהביצים לא קטנו, אם כך נשנה את אופן מדידת האצבעות ממה שהיה מקובל מימי הב"י, ומעתה נמדוד בעובי האגודל או בראשו במקום הציפורן במקום באגודל בשיא רוחבו, ויוצא מדבריהם שאף שלפי זה כל הפוסקים מימי הב"י ואילך טעו, לפחות נוכל לומר שהגאונים והרמב"ם לא טעו.
כך צריך לומר לפי הגרע"י, אם כי הוא לא עמד על שכך צריך לומר.
אך עכ"פ לענ"ד גם קביעה זו מנוגדת לדברי הגאונים והרמב"ם. צא וראה כיצד כבודו אומר מהו גודל הזרת באדם בינוני – 23 ס"מ, פשוט לו שמודדים מראש אגודל לראש זרת, מדוע? משום שאין מקום אחר בו מודדים מרחק בין אצבעות מפוסקות. הרי חז"ל והראשונים לא כתבו שמודדים לפי חפץ שבו אדם אוחז כשהוא מפסק את הזרת מהאגודל, ואי אפשר לומר שהתכוונו דוקא לאחיזת עפרון, פשוט מפני שהם לא כתבו כך.
כך בדיוק אני אומר גם לגבי מרחק אצבע מאגודל כשהאצבעות מפוסקות, ומרחק אצבע מאצבע האמה כשהן מפוסקות. אי אפשר לומר שהכוונה אינה למדידה מראש אצבע לראש אצבע כי אין מקום אחר מסויים שבו אפשר למדוד. דבר זה מפורש בדברי ר"ח בשבת קו כשכתב שהסיט הכפול הוא "מראש גודל עד ראש אצבע", וברמב"ם בפיהמ"ש בכורות לגבי מלא רוחב הסיט "מקצה הגודל עד קצה האצבע". הרמב"ם כותב בענין האגודל שהוא "כברייתו", ולכן מסתבר שגם כל המרחקים האלו נאמרו בלי לחץ מיוחד (לכן כתבתי שהמרחק הוא 17 ס"מ ולא 20 ס"מ כפי שכתב החזו"א). הסיט הוא מרחק של אצבעות המוסטות זו מזו, ואינו שנוי בין הדברים המשתנים מאדם לאדם, על כן נראה שהכוונה היא למדידה באדם בינוני. ואינו דומה לזרת ולאמה שבהם יש שתי מידות שונות, ובלשון חז"ל נאמר שאמה היא בת חמישה או בת שישה טפחים, והזרת היא חציה של אמה זו, ולכן הם נמדדים לפי טפחים בינונים ולא לפי זרת ואמה שיש בגוף האדם של אדם בינוני.
במציאות, המרחק בין אצבע האמה לאצבע שלידה הוא ארבע אגודלין לרוחב, והמרחק בין האגודל לאצבע הוא שמונה אגודלים לרוחב, אי אפשר להתאים מרחקים אלו אצל אדם בינוני לעובי האגודל או לרוחב הציפורן. על כן כאשר אנו רואים שהם כתבו הקליר והמיוחס לרב האי שהסיט שהוא המרחק בין אצבע האמה לאצבע שלידה והוא ארבע גודלין - טפח, נראה שהם הגיעו למסקנה זו מפני שהם מדדו את המרחק כשמפסקים את האצבעות אצל אדם בינוני באגודל לרוחבו, או בטפח מעצם לעצם, ואין זה משנה אם הם מדדו בפועל או שקיבלו כך במסורת. אם זו מסורת אז מי שקבע את המסורת הוא שמדד כך. וכן הרמב"ם שכתב שמלא רוחב הסיט שהוא המרחק בין אצבע לאגודל הוא שמונה אגודלין, נראה שכתב כך משום שהוא מדד את האגודל לרוחבו. כבודו טוען שהרמב"ם תקן את לשונו בהלכה מפני ששם לא כתב במפורש שזה מקצה אגודל לקצה אגודל. לענ"ד טענה זו אינה הגיונית, לא מדובר בתקון לשון אלא בחזרה לומר שיעור אחר, אך אין כל סיבה שהרמב"ם יחזור בו משיעור שאפשר למדוד אותו, וינקוט שיעור שאי אפשר למדוד אותו, בפרט כשהוא לא פירש שיש למדוד אותו כשמחזיקים עפרון, לכן נראה שכוונתו היא כפי ההבנה הפשוטה מראש אצבע לראש אצבע.
מעתה כל מה שהאריך כבודו בטענה "מה כוחנו לדחות דברי הראשונים", זו שאלה שתיפול גם על התירוץ של כבודו. נראה שבימי ר"ח והרמב"ם כשמדדו ג' טפחים -י"ב אגודלין, או ג' אצבעות הם מדדו באגודל ברוחבו. והמרחק שהם נהגו בו לאצבע לא היה 1.9 ס"מ. לכן כבודו בא לשנות מההלכה שנהגו בה מימי הגאונים והרמב"ם.
למעשה, כל תירוץ שיאמר לסתירה האצבעות והביצים (חוץ מהתירוץ שאמות המקוה הם של חמישה טפחים שאליו התייחסתי במאמר בגליון מח) הוא בהכרח שינוי מדרך הפסיקה של כל הדורות, מפני שבמציאות בכל הדורות הפסיקה היתה סותרת, שכן במידות האורך מדדו לפי אגודל ברוחבו, ובמידות הנפח מדדו לפי הביצה שלפניהם. כך גם נהג התשב"ץ שגילה את הסתירה כשמדד מקוה באמה בת ששה טפחים, כי הוא לא מצא ישוב לסתירה. זו לא פסיקה מתוך ידע, אלא פסיקה מחוסר ברירה שאין לנו ישוב לסתירה. ואם ננקוט כדברי כבודו זה אפשרי רק אם ננקוט שמכח קושיה במציאות משנים הלכה הנהוגה מדורי דורות[9].
בניגוד לישוב שמציע כבודו, הישוב לסתירה שהעליתי (שהיסוד שלו נאמר כבר על ידי הרב עמנואל חי ריקי) על ידי מה שהוכחתי שסאת לח שונה מסאת היבש מבוסס על פשט המשניות והברייתות ודברי הקליר. לכן לענ"ד הוא עדיף מהישוב של כבודו, שהסמך שלו הוא רק מזה שהתוספות הסתפקו ונשארו בצ"ע, בעוד שלכאורה הספק לכשעצמו צ"ע, כי בזבחים כתוב בזכרותו, ובמנחות לא כתוב, ובפשטות בזבחים לפי החשבון מדובר באגודל מיוחד שאינו מיועד למדידה ברצף, ובמנחות שלא פירש הוא משום שמדובר על אגודל לרוחב, שזה סתם אגודל שנאמר למדידת כל הדברים, כי נוח להעמיד אגודל בצד אגודל בכיוון ההפוך לו ולמדוד כמה אגודלים בזה אחר זה, בעוד שבזכרות אפשר למדוד רק אגודל בודד.
♦
ב. הראיה מהגמרא הורמב"ם שמודדים אגודל לרוחבו ופח מעצם לעצם ביד מאוגרפת
כשמודדים את היחס של 4 5 6 לטפח אצל אדם בינוני אי אפשר לדלג על שלב כלשהוא. גם אם נניח שמצאת בעובי זרת התאמה לאגודל של 1.9[10], עכ"פ הוא צריך להתאים גם לאצבע שליד האגודל ביחס של 5 לטפח (או שתמצא התאמה לפי גירסה אחרת בגמרא בבכורות), וגם צריך למצוא ביד טפח שהוא 7.6 ס"מ בקירוב. כבודו בדבריו לא פרט מה הוא מצא בגודל האצבע שליד האגודל, ואינו משיב לשאלה היכן בדיוק תמצא טפח ביד שהוא 7.6 ס"מ. ביד שלי מרחק 7.6 (בערך) הוא במקום הפרק התחתון של האצבעות, אך זה לא יכול להיות הטפח בגלל שאם זה המקום חז"ל והראשונים היו צריכים לפרש למדוד דוקא בצורה משונה כזו.כתבתי שגם הרמב"ם כמו רש"י מדד טפח מעצם לעצם על יסוד מה שהוכחתימפירוש המשניות לגבי הסיט שהוא מדד את האגודל לרוחבו, והאגודל לרוחבו מתאיםדוקא לטפח הנמדד מעצם לעצם. נראה שאין מקום אחר ביד שעשוי להתאים לאגודלברוחבו.
♦
ג. הבנת התשב"ץ והראשונים בדברי הקליר
אין נפק"מ אם התשב"ץ ראה את דברי הקליר ביוצר לפרשת שקלים (שאינו הפיוט שעליו מדבר התשב"ץ במגן אבות). מסתבר שמי שראה את דבריו, ובכל זאת המשיך לסבור שסאת הלח והיבש שוים הבין שכוונתו כפי שהבינו הראשונים את הגמרא בערובין יד ע"ב, שגודש של כלי המידה של יבש היה שליש, ואולי הם חשבו שלדעתו כל המידות הן גדושות. אך עכ"פ לא מסתבר להוציא דבריו מפשוטם, כי זה פשט המשניות, הברייתות והירושלמי, ואין כל סבה הגיונית שהקליר, שלא ראה את הבבלי, מתכוון לדברי הבבלי שאינם רמוזים כלל בדבריו.♦
ד. הרמב"ם עשה את המידה על פי ביצים, וכך הבין גם התשב"ץ את הרמב"ם
מלבד זה שכל הגאונים שלפני הרמב"ם כשדברו על מידות לחלה (43.2 ביצים) ולרביעית (ביצה וחצי), דברו על פי ביצים ולא מדדו באצבעות, כדמוכח ממה שלא הזכירו את מידת האצבעות, נראה שכך גם עשה הרמב"ם כי המדידה בביצים יותר מדוייקת מכיוון שבאצבעות צריך למדוד שלושה מימדים, אורך רוחב וגובה, וכל סטיה כעשירית אצבע תגרום לטעות מעוקבת במידה. בומדדית כלי לחלה או לרביעת מריך למדוד עשייריות אצבע, ולטענת הרשב"ץ שהביצים משתנות, הגאונים והרמב"ם ישיבו בפשטות שעכ"פ הכל לפי הרואה ולא ידוע כלל שהביצים הבינוניות במקומות אחרים שונות, כפי שגם המודד באצבעות צריך לשער מיהו אדם בינוני, ומידות האנשים משתנות ממקום למקום. ההנחה שהרמב"ם לא הרגיש שהמדידה באצבעות סותרת את המדידה בביצים היא מה שעולה מהמידות שהוא מוסר לאצבעות, כפי שהוכחתי לעיל מדבריו על הסיט, וכך כנראה הניחו גם הנו"ב והגר"א.מה שכתב כבודו שהרשב"ץ מדד באצבעות ויצא לו כשיעור הרמב"ם, לא ידעתי מנין לו. אמנם הרשב"ץ במאמר חמץ כתב שיש למדוד רביעית על פי אצבעות, אך הוא לא כתב שם שמדד בפועל באצבעות. הוא מביא תחילה את דברי הרמב"ם שמשערים בביצה בנפח ולא במשקל, ואת דברי בעל הטורים שמדד שיעור חלה בביצים. ועל זה הוא כותב "ואני תמה מהמודדים בביצים שלנו. לפי שאין כל המקומות שוין בביצים". משמע גם מדבריו שהוא מניח שהרמב"ם מדד בביצים את כל השיעורים, ולכן נקט לשון רבים "המודדים בביצים" דהיינו גם הרמב"ם.
בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' כו) כתב שמדד על פי המבואר בהל' ספר תורה (ככל הנראה לפי אגודל של שבע שעורים) ויצא לו "שהטפח חצי זרת שלי שהוא הבינוני". נראה שהאגדול שמדד היה בערך 2.5 ס"מ, וא"כ טפח 10 ס"מ, ולהשואה מדד את הזרת שלו הבינונית בלי לחץ והוא כ20 ס"מ, לכן כתב ששני טפחים הוא זרת שלו. וציין שם שלמורו הרב וידאל יצא שיעור גדול יותר. בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן לג) הוא הסיק: "כשתשער המקוה באמות שלנו היום (שאת מידתן הסיק מהאצבעות כמבואר שם בדבריו), ותכוין אותו למדת הביצים במקומו' אלו תמצא שהביצים הן קטנות מהשיעור הרבה". ועוד כתב (ח"ג סי' לו) שלפי דברי הרמב"ם על משקל השעורים אפשר לדעת מה משקל דינר, ולפי זה שקל בפועל את שיעור רביעית "ואנחנו שקלנו קמח שלנו ומצאנו משקל ביצה ל"ג זוזים ושליש (בזוזים של מקומו), ושקלנו המים ומצאנו משקל ביצה ל"א זוזים ורביעית זוז יהיה משקל המים יותר קל ממשקל קמח (לכאורה בלתי אפשרי). ומכל מקום הוא לא כתב שמצא התאמה בין השיעור שלו במשקל לשיעורי האצבעות. נראה שבפועל בגלל המחלוקת בינו לבין מורו על גודל האגודל שיער רביעית לפי משקלים של מים או קמח בלבד, ולא לפי אצבעות, ולכן ולא גילה את חוסר ההתאמה לנפח ולמשקל אלא כשמדד מקוה באצבעות.
♦
ה. הישוב לסתירת הפסוקים לגבי הים של שלמה
כדי להשיב לדברי כבודו אחזור לבאר שוב את דברי.לגבי הים של שלמה במלכים א פרק ז, כו כתוב: אַלְפַּ֥יִם בַּ֖ת יָכִֽיל. ובדברי הימים ב פרק ד, ה כתוב: מַחֲזִ֣יק בַּתִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים יָכִֽיל.
בספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מב איתא: "כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אלפים בלח שהן שלשת אלפים ביבש. מיכן אמרו חכמים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש". וכן הוא בעוד ברייתות ובירושלמי.
בגמרא בערובין יד ע"ב נוסח השאלה והתשובה שונה: "כתיב אלפים בת יכיל, בת כמה הויא - שלש סאין, דכתיב מעשר הבת מן הכר. דהוה להו שיתא אלפי גריוי. והא כתיב מחזיק בתים שלשת אלפים! - ההוא לגודשא".
לענ"ד קושית הגמרא בבלי אינה קושית הברייתות. הברייתות מקשות רק על עצם הסתירה בין אלפים לשלושת אלפים, ולכן התירוץ הוא שאלפים בלח הם גופא שלושת אלפים יבש, ותו לא מידי. הם לא התיחסו לקושי שבפסוק בדברי הימים כתוב "מחזיק בתים", שהם מבארים אותו על מידת יבש, בעוד ש'בת' היא מידת לח. כנראה לא התיחסו לקושי זה משום שהבינו שאחרי המילים 'מחזיק בתים' יש פסיק, כלומר שכוונת הפסוק היא שהים מחזיק 'בתים' כמו שמפורש במלכים, ושלושת אלפים יכיל היינו שהוא מכיל שלושת אלפים מידות יבש.
אבל מלשון הבבלי נראה שהקושי שלו אינו רק מפני שכאן כתוב אלפים וכאן כתוב שלושת אלפים, אלא הקושיה היא גם ובעיקר על מידת 'הבת', שקשה על מה שאמרנו ש'בת' הוא שלשה סאין, הרי משמע מהפסוקים בדברי הימים שה'בת' היא 2 סאין. ועל זה הוא משיב "לגודשא", כלומר מעבר לכך שהשלשת אלפים שבדברי הימים הם מידת יבש, צריך לומר שמה שכתוב בדברי הימים 'מחזיק בתים', פירושו שתכולתו כתכולת שלושת אלפים כלים שמחזיקים 'בת' בגודש, ולכן הם מכונים "מחזיק בתים", והכוונה היא לתכולת כלים שמשמשים במסחר למדידת יבש, וכיון שבמסחר דרך לגדוש שליש ממילא הם מכילים נפח של בת, ומכונים "מחזיק בתים". ומכאן למדנו שבמסחר נהוג להשתמש בכלים שגודשם שליש מתכולתם.
הבבלי מסיים כמו בספרי במשנה "ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש" כי גם הפירוש שלו מיוסד על ההנחה שהכלים שהים מכיל שלושת אלפים מהם שבהם מודדים יבש, קטנים בשליש מכלי הלח, והוא מה שכתוב במשנה.
אך הראשונים הבינו שהכונה בבבלי היא שהים של שלמה הכיל 9000 סאין (3000 איפות יבש) כאשר ממלאים את הים יבש וגודשין עליו שליש מלבר. וכנראה שהם הבינו שזו גם כוונת הברייתות, שנקטו שאלפים בלח הן שלושת אלפים ביבש משום שסתם יבש נמדד בגודש, ועל זה קשה לי:
א. בפסוק כתוב בתים, ולדבריהם הכוונה לאיפות.
ב. במציאות אי אפשר לגדוש שליש על הים של שלמה העשוי בצורה שתוארה בגמרא.
כבודו כותב דרך חדשה. לדעתו יש לפרש שהפסוק שאומר מחזיק בתים שלשת אלפים, רצה לומר שהים מכיל אלפיים כלים של בת, וכלים אלו יכולים להכיל שלשת אלפים איפה ביבש עם הגודש.
אך לענ"ד ישוב זה לא מסתבר:
א. בפסוק כתוב "שלושת אלפים יכיל", משמע שמדובר על מה שמכיל הים ולא על מה שמכילים הבתים שבתוכו. גם ברור שלא מכניסים את הכלים עצמם לים, ולכן אי אפשר לומר שמדובר על תכולה תיאורתית של אותם כלים, אלא הכוונה היא שהים מכיל תכולה של שלושת אלפים כלים.
ב. בפסוק כתוב בתים, ולפי דברי כבודו הכוונה לאיפות.
ג. אי אפשר לבאר כך את הברייתות והירושלמי מכיון שהם לא מזכירים כלל גודש, ולא מספיק להניח שסתם כלי יבש נמדדים עם גודש, אלא צריך לבאר שהכלים שבתוכו יכילו שליש נוסף לנפחם אם ישימו עליהם גודש, וכיון שהברייתות והירושלמי לא אומרים כך לא ברור מה הם יישבו לסתירה בין הפסוקים? ואם תאמר שאכן הברייתות והירושלמי סוברים שסאת לח שונה מסאת יבש ואנן פסקינן כהבבלי, לא מסתבר כלל שהבבלי חולק על הספרי והתוספתא בלי לציין כלל שבברייתות יש שיטת חישוב שונה לכל מערכת שיעורי המידות.
בברכה רבה
עידוא
♦ ♦ ♦